בני ליכטנפלד היה מתופף שפעל בעיקר בשנות ה-60 וה-70 וניגן בלהקת הקצב "המפלצות", בלהקת פיקוד צפון ובמופע "מישראל באהבה".
ליכטנפלד נולד בתל אביב בשנת 1950. הוא נמשך למוזיקה מגיל קטן וכילד נהג לנגן על אקורדיאון. בגיל 11, לאחר שאביו נפטר, החל ללמוד לנגן על תופים בבית הספר למוזיקה מודרנית וג'אז בניהולו של הרמן קוסלה. בנעוריו, ככל ילד מתבגר שגדל על ברכי הרוקנרול, הצטרף ללהקת קצב וניגן בלהקת "המפלצות" (עם יקי יושע).
בשנת 1968, בהיותו בן 18 התגייס לצבא ופנה לקורס טיס (יועד לקצונה) אך כעבור שלושה חודשי טירונות אינטנסיביים כשהבין שזה לא בשבילו, שפר עליו מזלו: במהלך הופעה של להקת פיקוד צפון בפני הרב"טים, הסתבר שמתופף הלהקה (יוסי זמורה) היה חולה ולא יכל להופיע. כיוון שמפקדו ידע כי זמורה מתופף, פנה אליו וביקש ממנו למלא מקומו להופעה הספציפית הזו. ליכטנפלד הסכים בתנאי שכל אוהל הטירונים שלו יצטרף להופעה. המפקד הסכים וליכטנפלד תופף באותה הופעה. מי שהתרשם מיכולותיו היה מפקד הלהקה, דודו דותן, שביקש מליכטנפלד את פרטיו כי ידע שהמתופף יוסי זמורה צפוי להשתחרר. כך מצא עצמו ליכטנפלד עוזב את קורס הטיס ובמרץ 1968 הצטרף ללהקת פיקוד צפון.
הוא השתתף בתכניותיה המוצלחות ביותר של הלהקה "מהצפון באהבה" (1970) ו"חייך לעולם" (1971) וניגן גם בהקלטות שיריהן, כשבין הלהיטים בהם נשמעים צלילי תיפופיו: "מתוק, מתוק" (שיר השנה לשנת 1970 עם סולן הלהקה יגאל בשן), "רגע לפני" ו"אם תשוב" עם הסולנית עדנה לב ו"מתנה מן הים" (עם הסולן יגאל בשן).
עם שחרורו מהצבא הציע לו חברו דודי רוזנטל (ששימש כקלידן להקת פיקוד הצפון) להצטרף למופע "מישראל באהבה" (1972) שהורכב מיוצאי להקות צבאיות ובמסגרתו נסע ההרכב להופעות בחו"ל ותועד אף בתקליט.
עם שובו לארץ בשנת 1973 החליט ליכטנפלד לנטוש את התופים ולפרוש מעולם הבידור, שכן כדבריו לא ראה במקצוע זה עתיד כלכלי ולא היה מעוניין להתרוצץ מ"חלטורה לחלטורה" ופנה לעיסוקים אחרים, בעיקר לעסקי הבנייה בארץ ובארצות הברית.
תודה מיוחדת לבני ליכטנפלד שהסכים להתראיין ולגולל בפניי סיפור הקריירה המוזיקלית שלו בכדי לתעדו במסגרת פרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית שלי ("דודיפדיה").
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית
פול רוט , יוצא להקת פיקוד צפון, נחשב לאחד הבסיסטים והגיטריסטים הבולטים בסוף שנות ה-60 ולאורך שנות ה-70 וה-80 כשהוא ניגן עם מיטב אמני ישראל והשתתף בהמון הקלטות מיתולוגיות. הוא בנו של המנצח והמלחין לסלו רוט ואביו של המוזיקאי פיטר רוט
פול רוט נולד בעיר טימישוארה, רומניה בשנת 1950. אביו הוא המנצח, מוזיקאי, מלחין, פסנתרן, מעבד ומתזמר הבינלאומי לסלו רוט. אמו, כדבריו, לא עסקה במוזיקה באופן מקצועי אבל אהבה לנגן על פסנתר.
בשנת 1960, בהיותו בן 10, עלה עם משפחתו לישראל. המשפחה השתכנה בבת ים. עד גיל 13 פול לא התעסק במוזיקה. עם זאת, כבר כילד קטן התלווה לאביו שניצח, בין השאר, על תזמורת האופרה הרומנית הלאומית של טימישוארה.
כדבריו, הרגע בו המוזיקה הפכה לאהבתו הגדולה ודבק בו חיידק הנגינה היה בשנת 1963, ברגע בו שמע לראשונה ברדיו דרך הטרנזיסטור את הביטלס. בהמשך שאר מוזיקת הרוק והקצב השפיעה עליו.
עקב ההתלהבות מהסאונד של הלהקה, ביקש מהוריו גיטרה ובשנת 1965, כשהיה בן 15, הוריו קנו לו גיטרה קלאסית. במשך שנה לימד את עצמו לנגן על גיטרה דרך האזנה אינטנסיבית לתקליטי מוזיקת רוק ופופ ודרך ספר נגינה. אביו, שניצח וניהל מוזיקלית את מקהלת צדיקוב, אפשר לבנו לנגן על גיטרה בהופעותיה של הלהקה כמעין "שפשוף" מקצועי.
כיוון שאביו עבד כמעבד ומנצח בתזמורת "קול ישראל", נחשף פול בתכנית "תשואות ראשונות" (תכנית הכישרונות הצעירים של אותן שנים, כמו "הכוכב הבא" של הסיקסטיז) למוזיקאי והגיטריסט אלכס קרטן, בנו של הגיטריסט המיתולוגי אגון קרטן.
אביו, לסלו, הציע לו ללכת ללמוד גיטרה אצל קרטן באופן מקצועי. בשנת 1966 קרטן החל לעבוד כנגן גיטרה חשמלית בתזמורת שניגנה בהצגה המצליחה של תיאטרון גיורא גודיק – "קזבלן" בכיכובו של יהורם גאון. בשנת 1967, כשקרטן גויס למילואים, הוא סידר לרוט לנגן בהפקת ההצגה. במקביל סידר לו לנגן בהקלטה הראשונה שלו בחיים בהפקה מוזיקלית של רפי בן משה לשיר "הכל בגלל האהבה" (לו הייתי).
"אני זוכר שהתזמורת עשתה חזרות ל'קזבלן' והייתי נוהג לשבת ליד אלכס קרטן וללמוד ממנו איך מנגנים", משחזר רוט, "הייתי מנגן בשקט בזמן החזרות. באחת ההצגות אני זוכר שהוא אמר לי: 'אני הולך עכשיו למילואים. אתה תחליף אותי' והלך. הייתי בשוק גמור.
עוד לא ידעתי לנגן בדיוק באופן מקצועי, ובאחד הקטעים לפני ההפסקה, הייתי צריך לנגן סולו ולא הייתי טוב בזה. פישלתי את זה לחלוטין. בהצגה חיה. הלך הסולו לגמרי. בהפסקה ראיתי שאלכס ישב בקהל ולא הלך באמת. הוא רק בחן אותי. מסתבר שהוא רצה 'לזרוק אותי למים'.
למחרת הוא באמת הלך למילואים וניגנתי במקומו. מדי ערב הייתי מנגן וכל פעם פקששתי קצת, עד שהמנצח של התזמורת התחיל לשאול: 'תגיד, מתי אלכס חוזר?' (צוחק)".
החילוף הזמני הפך לקבוע ורוט ניגן ב"קזבלן" עד שנת 1968. במקביל הקים להקת קצב (ללא שם) יחד עם כמה חברים, בהם לואי להב. הלהקה הקליטה כמה שירים באופן פרטי.
בשנת 1968, לאחר שקרטן המליץ עליו בפני רפי בן משה שנחשב למנהל המוזיקלי של כמה מהלהקות הצבאיות הבולטות, ניגש רוט לבחינה ללהקת פיקוד צפון במעוזה בחיפה. רוט עבר את הבחינה והתקבל ללהקה בשנת 1968.
רוט ניגן על גיטרה חשמלית ועל גיטרה בס בשלוש תכניות של הלהקה: "על הרמה" (1968) בה ניגן בין השאר בהקלטת להיט התכנית – "מלכות החרמון" (עם הסולן מוצי אביב), "קצת מזה וקצת מזה" (1969) ו"מהצפון באהבה" (1970) בכיכובם של יגאל בשן ועדנה לב. בין השאר ניגן בהקלטות "אם תשוב" ו"רגע לפני" עם הסולנית לב ו"לצפון באהבה" ו"מתוק, מתוק" עם הסולן יגאל בשן שזכה בתואר "שיר השנה".
"עם יגאל בשן הייתי מופיע בחלטורות במועדונים בתחנה המרכזית החדשה במהלך השירות הצבאי שלנו, אחרי החזרות", מספר.
בנימה אישית, בשלב זה של הראיון רוט פתר חידה ששנים ניסיתי לפתור אותה ללא הצלחה, בהקשר של השיר "מתוק, מתוק". ניסיתי כבר כמה שנים להבין ולגלות מי היה המתופף בהקלטה. פניתי ליגאל בשן ז"ל והוא גם לא זכר. רוט פתר לי את התעלומה וסיפר כי מתופף השיר בהקלטה היה בני ליכטנפלד, שמתגורר כבר המון שנים בחו"ל.
ועכשיו נחזור לסיפורו של רוט. עם שחרורו מהלהקה בשנת 1971, הצטרף להרכב שניגן בהופעות ובהקלטות עם שלישית "הצירוף המקרי" (צילה דגן, דני מסנג ויאיר קלינגר), שלישייה פופולארית שהקליטה כמה להיטים בהם "רוזה מרציפן" ו"בלדה ללוח השנה".
בסוף אותה שנה הצטרף להרכב שניגן בתכנית היחיד השנייה של חווה אלברשטיין ("חווה אלברשטיין בתכנית יחיד ב'"). בשנת 1973 ניגן בתכנית "נישואין נוסח גירושין" של יוסי בנאי ורבקה מיכאלי.
באותן שנים, נחשב רוט לאחד מנגני האולפנים הבולטים בתקופה, וניגן בתכניות והקלטות של מיטב אמני ישראל בהם יהורם גאון, יוסי בנאי, אריק לביא, יפה ירקוני, אושיק לוי, שושנה דמארי, חווה אלברשטיין, אילנית, אריק סיני ועוד רבים וטובים, כולל בהקלטת הבס בשיר "הפרח בגני" עימו זכה זהר ארגוב במקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי לשנת 1982. אפילו ניגן בהיכל התרבות עם זמר העם האמריקאי, ברל אייבס. יש לציין כי ניגן לאורך השנים בעיקר על גיטרה בס אבל גם על גיטרה חשמלית וקלאסית.
בזמן מלחמת יום הכיפורים ניגן עם הרכבי הבידור שהופיעו במוצבים השונים בפני חיילים תחת התופת והאש.
בשנת 1979 ניגן במופע "ישראל שרה וצוחקת" בהשתתפותם של יעקב בודו, "הכל עובר חביבי" וכו'.
באמצע שנות ה-80 החליט רוט להוריד הילוך בקריירת הנגינה והתמקד בעיקר בלימוד גיטרה באופן פרטי. למרות זאת עדיין ניגן עם חבריו ובהפקות שונות, אך לא כמו בימי השיא בסבנטיז.
לאורך השנים, למרות שניגן בעיקר להנאתו, פנה רוט לעיסוקים שונים בהם רפואה אלטרנטיבית, עבודה בחנות "מרום לכלי נגינה" וצילום.
אי אפשר לסיים את הכתבה מבלי לציין כי בנו של רוט הוא המוזיקאי, יוצר, מעבד, מלחין וזמר פיטר רוט, ממובילי הרוק הישראלי בשני העשורים האחרונים.
תודה מיוחדת לפול רוט שהסכים להתראיין ואפשר לי לתעד סיפורו במסגרת פרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית והמוזיקאים הישראלים.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר- חוקר המוזיקה הישראלית!
מיכל תדמור (וול) נולדה וגדלה בקריית מוצקין. כבר מגיל קטן מאד נתגלה כשרון השירה של מיכל, וכבר בגיל 3 נשלחה ללמוד לנגן על פסנתר ובהיותה בת 11 החלה ללמוד פיתוח קול אצל ברטה וייס (מורה בולטת לפיתוח קול בחיפה של אותן שנים). בהיותה בת 14 הופיעה בצמד מוסיקלי עם עוזי אסנר.
בנעוריה השתתפה בתחרות כשרונות צעירים מקומית בחיפה בה שרה את "ביתי אל מול גולן" וקצרה את המקום הראשון. באותה תחרות היה נוכח המוסיקאי החיפאי אפי נצר, שסימן את מיכל וצירף אותה אל "מקהלת בית רוטשילד" שבניצוחו. וול החלה להופיע עם המקהלה ושימשה בה כסולנית. היא השתתפה בתקליטי הלהקה ובין הסולואים הנודעים שלה מהמקהלה היו "רחל של הכנרת" ו"לכה דודי". לאורך שנות נעוריה השתתפה במספר תחרויות זמר וברובן זכתה במקום הראשון ואם לא, דורגה במקומות הראשונים.
בשנת 1970 פנה אל מיכל המוסיקאי יאיר מילר שהציע לה שני שירים שהלחין למילותיה של תרצה אתר (בעיבודיה של נורית הירש) – "ידידי" ו"הבלוז הישן", השירים זכו להצלחה נאה וכיכבו במצעדי הפזמונים של אותה שנה, ובעקבות ההצלחה השתתפה בתכנית הטלויזיה של הפופ הישראלי -"במקצב 70".
במקביל להיותה במקהלה, הצטרפה כשחקנית וזמרת לתיאטרון חיפה להצגת "המתאבד" בכיכובו של יעקב בודו. בהצגה שרה את "החיים יפים" (תרגום: דן אלמגור, לחן: גרוזיני). הצגת הבכורה נערכה ב-11 באוגוסט 1971.
באותה תקופה, הכירה את אקורדיוניסט להקת פיקוד הצפון דודי רוזנטל שלקח אותה תחת חסותו ואפשר לה להצטרף כנערה להופעותיה של להקת פיקוד הצפון (שהייתה אז בשיאה עם כוכבים כיגאל בשן, עדנה לב וכדומה) ולעיתים להופיע עם הלהקה כנספחת.
בשנת 1972 התגייסה ללהקת פיקוד הצפון, אך כיוון שמתכונתה של הלהקה אז היו מושתת בעיקר על ריקודים, תחום אותו מיכל לא צלחה כל כך, וכיוון שכך, הוחלט לצרפה כזמרת סולנית לצוות הווי של פיקוד הצפון בו השתתפו בין השאר יורם ביתן, שמוליק וילוז'ני וצחי נוי. צוות ההווי הופיע ברחבי הרמה בזמן מלחמת יום הכיפורים.
לקראת תום מלחמת יום הכיפורים, הוחלט להקים מחדש את להקת פיקוד הצפון ומיכל השתתפה בתכנית הלהקה – "הי צפונה" שהועלתה בשנת 1973 ווול ביצעה כסולנית את השיר הבולט היחיד של התכנית – "אל תתנו לו" (מילים: מנחם מלניק, לחן: אילן גלבוע).
עם שחרורה נהגה להשתתף כזמרת בתכניות טלויזיה שונות ובשנת 1974, ביוזמת טמירה ודודו ירדני, הצטרפה למופע שירי מחתרות בהשתתפות: עמוס טל-שיר, עודד בן חור, רוני בראון ומיכל וול. הלהקה הופיעה ברחבי הארץ והוקלטה בתכניות רדיו שונות.
במקביל למופע, התחתנה מיכל עם שדרן הרדיו המוערך רם תדמור והוסיפה להופיע, בהילוך איטי, במופעים מיוחדים בחו"ל מטעם הסוכנות היהודית, כזמרת במופעי להקות מחול ("להקת הטכניון של חיפה", "שלום") , זאת לאחר שלמדה עיצוב פנים.
בשנת 1982 , עם הולדת בנותיה, החליטה להפוך למורה למוסיקה בגני ילדים, ובתחילת שנות ה-90 למדה במדרשה למורים למוסיקה במכללת לוינסקי. תדמור משמשת גם כיום מורה למוסיקה בגני ילדים.
בשנת 1989 הוציאה סינגל בשם "יד ביד נלך" אותו כתבה והלחינה לעיבוד והפקה מוסיקלית של חבר ילדותה, עוזי אסנר.
מיכל תדמור היא, כאמור, רעייתו של שדרן הרדיו ואיש התקשורת רם תדמור ואמן של הזמרת אלה תדמור ואשת הרדיו והתקשורת הדר תדמור.
תודה מיוחדת למיכל תדמור על שתרמה חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
בשנות ה-80 יוסי ברק נחשב לאחד החקיינים והבדרנים הבולטים בישראל, יוצא להקת פיקוד הצפון בסוף שנות ה-60 שהפך בשנות ה-70 לשחקן מבוקש והמציא עצמו מחדש באייטיז עם מערכונים וחיקויים שהפכו אותו כוכב לצד קולגות כטוביה צפיר ודודו טופז. ב-1992 כבש בסערה את מצעד הפזמונים עם הלהיט "תקוע בפקק", כיכב ב"זהו זה" וב"סיבה למסיבה" , עשה פרסומות רבות ובשיא התהילה, כמה פספוסי קריירה גדולים גרמו לו לעזוב את עולם הבידור ולהתמכר טוטאלית לצילום ועריכת וידאו.
פגשתי את יוסי ברק בביתו בכדי לתעד סיפורו (לראשונה בהיסטוריה) לראיון ושיחה על תחילת הדרך, ההצלחה הגדולה, הנפילה והחיים היפים שאחרי ימי התהילה.
יוסי ברק נולד כיוסף ברטמן בשנת 1951 בירושלים. מגיל צעיר נמשך למשחק ושירה ובנעוריו שיחק בתיאטרון הנוער הירושלמי "בימתנו" של אליעזר אנסקי. הוא שיחק בתפקידים ראשיים בהצגות נוער כ"הזכייה הגדולה".
בין 1967-1968 היה חבר בלהקת "המיג הצורח" יחד עם גידי זר (שהיה בלהקת פיקוד צפון והוא אחיו של השחקן זמר דודו זר) ומולי הירשברג (שהיה בצוות הווי פיקוד הדרכה). שם הלהקה על שם ראשי התיבות של חברי ההרכב: מולי, יוסי וגידי (מי"ג). הלהקה ביצעה פזמונים ומערכונים מקוריים שכתב עבורם אבי ששון.
בדצמבר 1968, בגיל 17, התגייס ברק ללהקת פיקוד צפון כשהוא נבחן על ידי חברי הלהקה עצמה. באודישן ביצע קטע מ"הזכייה הגדולה" ושיר של להקת איילון ("כלנית במורד"). הוא השתתף בתכניותיה המוצלחות של הלהקה "קצת מזה וקצת מזה" (1969) ו"מהצפון באהבה" (1970). עם גיוסו ללהקה הצבאית שינה שם משפחתו מברטמן לברק.
בסוף 1971 השתחרר מהלהקה הצבאית ותוך זמן קצר הצטרף לצוות ההצגה "אמי הגנרלית" כשהחליף את פיני בן ארי בתפקיד הראשי של גבי בינשטוק (בן שתק) בהצגה. הוא שיחק בהצגה עד 1973.
לאורך שנות ה-70 הרבה ברק לשחק בהצגות ילדים כ"פופאי", "פו הדוב", "פרח לב הזהב" ועוד.
בשנות ה-80 עסק בדיבוב לסרטים מצויירים דוגמת הצ'יפמנקס ובמקביל הופיע כבדרן עם להקת החתונות "זמרי החוף" (בהנהגתו של משה וייסלברג ז"ל) בה הייתה בין השאר הזמרת אביבה אבידן ושרי ברק (שהפכה לאשתו ולימים הייתה בלהקת "השגרירים") . בנוסף, הופיע לפרקים עם מני פאר בערבי הראיונות של פאר במקומו של טוביה צפיר (שעזב). השניים הופיעו יחד ב"יתוש בראש" בגל"צ בהגשת שלמה ניצן וברק החל להתפרסם כחקיין.
ניצן, שהגיש תכנית טלויזיה פופולארית, הזמין את ברק לבצע את דמותו של אברהם שפירא ב"סיבה למסיבה" מה שהפך את ברק לחקיין פופולארי. מערכון נוסף שזכה להצלחה ונתפרסם ב"סיבה למסיבה" היה "המנצח" (על פי רעיון של יוסי ברק) יחד עם יואל ליבה ונתן נתנזון.
ב-1988 השתתף בסרט המתיחות של צמד הבטלנים (נתן דטנר ואבי קושניר) – "עבודה בעיניים", תרם קולו לפרסומות ויצא בתכנית יחיד שכללה בדיחות וחיקויים.
ב-1992 שחרר את הסינגל "תקוע בפקק" ( מילים: יאיר ניצני עפ"י רעיון של יוסי ברק (לטענתו), לחן: רועי זוארץ) שכלל חיקוייו של ברק והפך להיט ענק עד כי הגיע למקום השני במצעד הפזמונים הישראלי אותה שנה וכיום משמש כאות הפתיח של תכניתה של הדר מרקס בגלגל"צ – "מדינה בדרך". כמו כן, השתתף באותה תקופה בתפקידי אורח ב"זהו זה".
הוא רצה להוציא סינגל המשך, אך ב-1993 התגרש והרעיון נגוז. ברק, כדבריו, היה המועמד הבולט והראשון להשתתף בתכנית "החרצופים" ואף עשה מספר פיילוטים לתכנית, אך ב"קשת" ו"רשת" סירבו לממן את התכנית ו"טלעד" אישרה את התכנית בתנאי שאמניהם, הכותבים והבמאים יהיו חלק מ"טלעד" וכך טוביה צפיר, הקולגה של ברק, קיבל את התפקיד וברק מצא עצמו (ותהילתו) בחוץ.
בשנות ה-90 התמקד בעיקר בקריינות פרסומות רבות וחיקויים עד שבשנת 1998 החליט לעזוב את הארץ לדנמרק. הוא קיבל עבודה ברדיו בקופנהגן, אבל לאחר חילוף השלטון בדנמרק באותו זמן, הרעיון נגוז וברק נשאר בארץ.
בשנת 2005 החליט לעזוב לחלוטין את תחום הבידור ופנה לעבודה בהדרכת טיולים, צילומים ועריכת סרטוני וידאו, מה שהוא עושה עד היום.
תודה מיוחדת ליוסי ברק היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה והבידור הישראלי.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר הבידור והמוסיקה הישראלית.
הוא נודע כמבצע בעל קול בס חם ועמוק, כזמר הנותן את כולו לטקסט וללחנים המוגשים בידיו ומצליח להעביר את משמעותם על הצד הטוב והכנה ביותר, אולם אם תחפשו ברשת או בדפי ההיסטוריה, לא תמצאו יותר משורה על פועלו הרב של דני כץ, המלווה את הפסקול הישראלי החל מתחילת שנות ה-70 ועד היום, כשהוא זוכה וראוי למקום של כבוד בפנתיאון המבצעים הטובים בזמר העברי.
פגשתי את דני בכדי לראיינו ולתעד סיפורו, במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית, ונגלה בפניי פרפורמר מצוין, אדם צנוע ושקט שסופן בחובו רזומה עשיר ומרשים במוסיקה הישראלית, אותו אני גאה לחלוק עמכם בתחקיר מוסיקלי זה המונח לפניכם.
דני כץ נולד בירושלים בשנת 1952. בשנת 1953 עברה משפחתו להתגורר בבאר שבע. בין השנים 1962-1965 עברה משפחתו להתגורר בפרס בעקבות שליחותו של אביו המהנדס שם, ובהגיעו למצוות חזרה משפחתו לישראל והשתכנה בראש פינה, שדני מכנה כ"כור מחצבתו".
במחצית השניה של שנות ה-60, בהגיעו לתיכון, החל לנגן על גיטרה וללוות עצמו בשירה, אך טרם הופיע. בשנת 1970 התגייס לצבא ושירת בחיל המודיעין. ב-1971, נזדמן במקרה לאודישנים ללהקת פיקוד צפון, בם ביצע את "מלכות החרמון" (להיט הלהקה בביצוע הסולן מוצי אביב) והתקבל באופן מידי ללהקה.
כץ השתתף בתכניות הלהקה: "רוח צפון" (1972) ו"היי צפונה" (1973) בבימויו של שמעון ישראלי. מהלהקה באותה תקופה לא יצאו "כוכבים" ענקיים אלא כאלה שלימים הפכו שם דבר בתחום המוסיקה והבידור, בהם : אוהד נהרין, חני לבנה, יגאל כוכבי, חני נחמיאס, אילן גלבוע ועוד.
בשנת 1974, עם תום מלחמת יום הכיפורים, השתחרר דני מהצבא ופנה ללימודי חקלאות, אך תוך זמן קצר קיבל פניה להצטרף ל"ערב שירי המשוררת רחל" יחד עם חנן יובל ודורית ראובני בבימויו של צדי צרפתי. במופע ביצע כץ כסולן את "לא פעם בקיץ", ולהיט המופע היה "פגישה, חצי פגישה" שביצעו השלושה יחדיו.
המופע רץ בהצלחה כשנה וחצי ועם תומו, כץ הצטרף ב-1975 לתיאטרון הילדים והנוער למופע "עוד חוזר הניגון" – ערב שירי נתן אלתרמן המבוסס על חייו בבימויו של דוד ברגמן, בהשתתפות צילה דגן, דני גולן, נורית גלרון ועוד. המופע רץ ארבעה חודשים והופסק, אולם מפיקי התיאטרון צוותו את דני כץ, נורית גלרון וגדעון שמר לשלישיה ששרה, מספרת ומבצעת את שיריו של אלתרמן. השלישיה נקראה "עוד חוזר הניגון".
בשנת 1976 הצטרף לצוות המופע "הלוך הלכה החבריה" (חידוש למופע מ-1969) בו השתתפו בין השאר עודד בן חור, נורית שהם ודודו אלהרר, וכעבור חצי שנה, כשהמופע ירד, הצטרף בשנת 1977 לליאור ייני למופע משותף הנקרא "קלינקה" המבוסס על שירי תנועות הנוער הרוסיים בעברית בבימויו של אוריאל זוהר. המופע ירד כשייני עזב לפריז.
בסוף שנת 1978 הצטרף לתיאטרון חיפה והשתתף בהצגה המוסיקלית "גליליאו גליליי" שהועלתה ב-15 בספטמבר 1979 בכיכובו של יוסי בנאי.
בשנת 1981 הצטרף לתיאטרון "בטהובן" והשתתף יחד עם גליה ישי בערב הבלדות "אישי הראשון, הישר והטוב" שרצה עד שנת 1982. ב-1982 השתתף בפסטיבל הזמר החסידי עם השיר "אין כאלוקינו". כץ השתתף לאורך שנות ה-80 בעוד שני פסטיבלי זמר חסידיים בסיבובם בחו"ל.
בשנות ה-80 נסע גם עם מזי כהן ואריק רודיך לארה"ב למופע מיוחד שהקים "פיסקה" ( שמואל פירסטנברג, ממייסדי "צוותא") וכן ב-1988 למופע ברוסיה יחד עם מילי מירן ( "הו מרגנית") ועמנואל ( נולי) קרטן.
באמצע שנות ה-80 פנה כץ לתחום השירה בציבור והחל להעלות מופעי שירה בציבור ברחבי הארץ כשהוא מלווה עצמו על גיטרה. בשנת 1985 השתתף בתיאטרון הנוער במופע "לואי פסטר", ובאותה שנה (1985) השתתף בפסטיבל "זמר עד" שהתקיים במסגתר פסטיבל ערד וביצע את השיר "ערב קיץ חם" ( שירם של מאיר אריאל ודני ליטני) שנמצא בתקליט שירי הפסטיבל.
בשנת 1987 העלה מופע משותף משירי ארץ ישראל יחד עם השחקנית/זמרת גני תמיר שבדיוק חזרה לארץ.
בשנת 1982, נערכו בראש פינה חגיגות 100 שנה להקמתה של העיר, וכץ, כגאוות העיר, הוזמן לשיר במופע החגיגי. כיוון שהיה מעורב בהפקת המופע, הוזמן להיות מנהל מתנ"ס בראש פינה, ולאחר כמה שנים עבר לנהל מתנ"ס בגדרות ואחרי כן הפך לאיש מטה.
לאורך שנות ה-80 וה-90, במקביל לעבודתו במתנ"ס, נשלח מטעם קרן היסוד להופיע ברחבי העולם ולייצג את ישראל בגאון בגולה. באותה תקופה, מיעט להופיע שלא במסגרת קרן היסוד.
בשנות ה-2000 ולאחר שיצא לפנסיה מוקדמת, חזר לשיר ולהופיע ב"שירה בציבור" באופן יותר סדיר, ומשנת 2012 ועד היום מוסיף להופיע בשירה בציבור בלבד. ב-2013 תרם קולו לאלבום מיוחד של להקת פיקוד צפון לציון 30 שנה למלחמת יום הכיפורים. הסולו הבולט שלו באלבום הוא ביצועו ל"בוא בשלום". ב-2014 הוציא אלבום סולו ראשון – "ללכת שבי אחרייך" בעיבודיו וניהולו המוסיקלי של יאיר שרגאי.
החל מאמצע שנות ה-90 ועד היום מפיק כץ בהתנדבות את הטקסים המרכזיים של מסעות בני נוער לפולין וכן מפיק ומופיע בערב חסידי אומות העולם שם במסגרת משרד החינוך.
תודתי הגדולה נתונה לדני כץ היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי.
תודה מיוחדת ליאיר דגן היקר ששלח לי כמה מתמונותיו של דני ממעמקי הארכיונים.
איתמר ישראל נולד בתל אביב בשנת 1937 למשפחה ממוצא טורקי. בנעוריו למד משחק ותיאטרון ובשנת 1953 החל גם לשיר בחוג זמר של עמנואל זמיר ז"ל וזמן קצר לאחר מכן, בשנת 1954 הצטרף ל"חבורת האש" של סולימן הגדול ושרה כהן והופיע עימם ברחבי הארץ עד גיוסו לצבא.
בסוף שנת 1955 התגייס לצה"ל, תחילה רצה ללהקת פיקוד מרכז, אך כיוון שהלהקה הייתה במשבר, הופנה לאודישנים ללהקת פיקוד צפון. את האודישן ערך בביתו של שמואל בונים ונתן קטע של מערכון "העין המקולקלת" של שייקה אופיר. ישראל התקבל ללהקת פיקוד צפון בשנת 1956.
הוא השתתף בתכניות הלהקה: בתכנית "פגע וברח" ( 1957) שזכתה ללהיטים "הג'ינג'י" ו"הסקוטים", ובתכנית "נעלה צפונה" (1958) שהייתה התכנית הראשונה של הלהקה שהועלתה על גבי תקליט וכללה בין השאר את הלהיטים "בגלל מסמר", "השריונים יצאו" ו"נעלה צפונה". ב-1958 השתחרר מהלהקה.
במקביל לשירותו הצבאי, הקים איתמר ב-1957 יחד עם חבריו ללהקה – לוליק לוי ושמוליק זוהר את "שלישית פיקוד צפון" ( הנקראה גם "שלישית צפון") שהופיעה וזכתה להצלחה. הלהקה תועדה בתקליט שיזם המוסיקאי ניסן כהן הב רון – "צברים מסביב למדורה" ( הוקלט ב-1958 ויצא ב-1959) בו ביצעה את השיר "אל פסגת המצדה". שיר נוסף שהלהקה נהגה לשיר היה "ערב של שושנים" של הדודאים. בתחילת 1959 הלהקה התפרקה.
עם שחרורו רצה איתמר ללכת לכיוון המשחק והתיאטרון ובינתיים החל להופיע במספר חלטורות מזדמנות עם לוליק, בני ברמן (חברו ללהקת פיקוד צפון), שמוליק זוהר וכו', ואף קיבל הצעה מנעמי פולני להצטרף ללהקת "התרנגולים", אך דחה את ההצעה בעקבות ההימור הכלכלי ( איתמר מציין כי בימי החזרות, חברי הלהקה לא קיבלו תשלום, וזה לא השתלם לאיתמר כלכלית, כדבריו) .
בשנת 1962 פרש איתמר בהדרגתיות מעולם הבידור ופנה ללימודי עיצוב פנים, אך כיוון שלא הצליח להשתלב בתחום זה, פנה בעצת חבר ללימודי יהלומנות והפך לשם דבר בעסקי היהלומים ( עיצוב, ליטוש, מכירה וכו') .
תודה מיוחדת לאיתמר ישראל על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 