ובא לציון חסון – סיפורו של חנוך חסון – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

חנוך-חסון---אברהם-גודי-גת2

קרדיט:אברהם גודי גת

 

התחקיר הבא נועד לספר את סיפורו של אחד האנשים המשפיעים, החשובים והיקרים לתולדות הזמר העברי והמוסיקה הישראלית: חנוך חסון, מי ששימש במשך שנים רבות כאיש קול ישראל ורשות השידור ברדיו ובטלויזיה ולחם, יזם ודאג להפצתו של הזמר העברי העממי והשורשי ישראלי בריש גלי, ובאופן ישיר ועקיף אחראי לראשית הקריירה של מיטב אמני ישראל, כשלזכותו ניתן למנות בפסטיבל הזמר והפזמון העברי, "לרוקדים הידד", "להיט בראש", "עוד להיט", "עד פופ", "סיבה למסיבה" ועוד תכניות רבות שהפכו לנכס צאן ברזל בעולם התרבות והבידור הישראלי.

 

 

חנוך חסון נולד בשנת 1931 בירושלים לבית יהודי-מסורתי- בנקאי. בשנת 1934 עברה משפחתו להתגורר בחיפה, ומגיל קטן, כך מעיד חסון, הוא נמשך לשירים העבריים וזכר מילותיהם בעל פה. בנעוריו ניגן על פסנתר, ובעצת מדריכו בצופים בחיפה, אהרן ידלין (לימים שר החינוך), קנה אקורדיון והחל לנגן ולהנחיל ערבי שירה בחברותא. כאקורדיוניסט, הוזמן למיטב האירועים המקומיים בחיפה ואף ליווה אמנים בולטים באותה תקופה כשולמית לבנת.

 

בשנת 1950 התגייס לנח"ל ושימש תחילה כקצין קרבי. בשנת 1951 קצין הבידור של הנח"ל דאז, זאב חבצלת, הציע לחנוך לסייע לו בארגון כנס הנח"ל שנתקיים באצטדיון רמת גן. אירוע זה גרר אירועים ארגוניים נוספים בהם נטל חסון חלק ועקב כך נתמנה כקצין הווי ובידור של הנח"ל, ומתוקף התפקיד, שימש כמפקד להקת הנח"ל.

 

עוד בזמן שירותו הצבאי, למד מוסיקה בקונסרבטוריון ועם שחרורו משירות סדיר, פנה ללימודים במדרשה למוסיקה בין השנים 1953-1956 במקביל לשירות הקבע שלו. אחד המורים במדרשה היה המוסיקאי והמנצח המשפיע גארי ברתיני, שכדבריו של חסון, שינה לו את החיים.

 

באותה תקופה, שימש ברתיני כמנהל המחלקה למוסיקה עברית עממית ושימור הזמר העברי ב"קול ישראל" וככזה היה אחראי על התכנית "רון עמי", שהגישה שירים עבריים.

כיוון שברתיני היה עסוק, הוא ביקש מחנוך לסייע לו בהפקת התכנית, שכללה שירים עבריים בעיבודים מוסיקליים קלאסיים. לאחר שברתיני פרש והחליפו מאיר הרניק ( "חבורת שירו שיר"), חסון, שאווה לפתח ולקדם את עניין שימור הזמר העברי בקול ישראל, עבד עם הרניק על תכנית הרדיו הפופולארית – "מועדון זמר", שלאחר פטירתו של הרניק ( 1972) נוהלה ע"י חסון עצמו.

בתחילת שנות ה-60 יזם חסון את חידוש הזמר העברי ב"קול ישראל" : הוא הקים חמישה גופים ישראלים שכל אחד מהם ניגן שירים ישראלים מוכרים בביצועים חדשים עממיים בניחוח ישראלי שורשי. במסגרת יוזמתו, הקים בשנת 1961 את להקת "לרוקדים הידד" האינסטרומנטלית, שכללה חמישה נגנים וניגנה מקצבים ישראלים אותנטיים. המעבד שבחר חסון לקחת תחילה היה נעם שריף, אותו ראה בפסטיבל שירים ב"היכל התרבות" בשנת 1959 עת יצירתו של שריף, בראשית העשור השני לחייו, זכתה במקום הראשון ( "הקדמות למועד", שם היצירה). אחרי נעם שריף הצטרף המוסיקאי והמעבד שמעון כהן. הלהקה פעלה עד שנת 1965.

חסון, שדגל בחידוש השירים העבריים והחייאתם מחדש, יצר בעזרת "לרוקדים הידד" את הבסיס ללהקה שתלווה את הזמרים והזמרות העבריים שיבצעו את הזמר העברי לצורך שימורו והפצתו. הוא הכניס לקול ישראל, באמצע שנות ה-60, גם את המוסיקאים אמיתי נאמן וגיל אלדמע. בתחילת שנות ה-60 צירף גם את חוקר הזמר העברי, אליהו הכהן, שהנחה תכניות זמר עברי נושן.

 

בשנת 1962 הקימו חסון וגיל אלדמע את חבורת "רננים" שמטרתה הייתה לבצע ווקאלית את השירים העבריים. החבורה הורכבה מחברי מקהלת "רינת" (עליה ניצח גארי ברתיני) והופיעה מדי שבוע בתכנית "שוב יוצא הזמר" שהנחה שלמה ניצן. תכנית נוספת שיזם הייתה "דו רה מי ועוד".

בשנת 1959 נתבקש ע"י לאה פורת, מנהלת התכניות ב"קול ישראל", להפיק תחרות זמר עברי שתכלול שירים מקוריים, בהשראת פסטיבל "סאן רמו" האיטלקי. חסון הפיק את הפסטיבל יחד עם יצחק שמעוני, נקדימון רוגל ומאיר הרניק. הפסטיבל הראשון החל בשנת 1960 וחסון הפיקו עד שנת 1974 ( מלבד פסטיבל הזמר של שנת 1967, אותו נתן חסון לגיל אלדמע לנהל) , כשהפסטיבל כלל את מיטב אמני ישראל והוליד אינספור שירים שהפכו קלאסיקות ישראליות. בשנת 1970 הוחלט להעביר את פסטיבל הזמר גם לטלויזיה ( זוכה אותו פסטיבל היה שלמה ארצי עם השיר "אהבתיה") .

בשנת 1966 , לאחר שנבחר עובד מצטיין, נשלח ללימודי טלויזיה בצרפת למשך שנה.

 

כמנהל המוסיקה הישראלית בקול ישראל, חסון דאג להקליט ולתת במה למיטב האמנים בהם שלישית גשר הירקון, הלהקות הצבאיות, אסתר עופרים, הדודאים, חוה אלברשטיין, יהורם גאון, אריק אינשטיין, רוחמה רז, הפרברים וכו' – חסון למעשה היה ממקימי "בית המורה" שנועד להקליט אמנים ישראליים ואחראי למעשה להצלחתן הראשונית של הקריירות שלהם.

בשנת 1973 נתבקש חנוך לעבור לטלויזיה הישראלית ובשנת 1974 עבר לטלויזיה הישראלית והיה אחראי על ניהול תכניות הבידור והאמנות עד שנת 1996. בין יוזמותיו בטלויזיה – "בשעה טובה", "סיבה למסיבה", "חיים שכאלה", "עוד להיט", "להיט בראש", "עד פופ" ועוד.

בשנת 1996, עם צאתו לפנסיה, התמקד בעריכת והפקת קונצרטים קלאסיים, עד היום.

 

אני רוצה להודות מעמקי הלב לחנוך חסון היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולשפוך אור "על קצה המזלג" בקורות חייו המרתקים והמשפיעים על תולדות הזמר העברי. תודה מיוחדת גם לאמנה כהן היקרה על ש"שידכה" בינינו.

12993381_265377310463250_2208197858119481996_n

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

 

"פשוט אוהב לשיר" – סיפורו של היוצר והזמר ד"ר עמיקם מרבך – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

עמיקם מרבך

שנות ה-60 היו שנים פוריות לזמר העברי, לחבורות הזמר ולשירי המקהלות. אחת מחבורות הזמר הבולטות בשנות ה-60 הייתה חבורת "שירו שיר" בהדרכתו של מאיר הרניק ( ומאוחר יותר בהדרכתו של אריה לבנון) , שמדי שבוע ביצעה שיר חדש ברדיו ולמחרת שידורו, כל המדינה ( או לפחות מי שהאזין לרדיו העברי באותו זמן) פיזמה בעל פה.

 

אחד הסולנים הבולטים בחבורת "שירו שיר" בשנות ה-60 הוא עמיקם מרבך, שמעבר להיותו סולן חבורת "שירו שיר", הוציא תקליט סולו והופיע די הרבה לאורך שנות ה-60. ברם, לצערנו לא היה ולו מידע קטן אודות הקריירה המוסיקלית שלו. לכן, נפגשתי עם עמיקם לפגישה מרתקת בכדי לראיינו ולתעד סיפורו המוסיקלי, לראשונה בהיסטוריה, במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

עמיקם מרבך נולד ב-12 לספטמבר 1940 במרחביה. הוריו שהיו חלוצים, עלו לארץ בשנות ה 20 כחברי תנועת "השומר הצעיר". אמו הייתה מראשוני קיבוץ כפר מסריק ואביו היה מראשוני קיבוץ מרחביה. זמן קצר אחרי שנולד עברה משפחתו להתגורר בקריית חיים, בה גר עד גיל 7 ואז עברה המשפחה לחיפה, שם למד עמיקם בבית הספר הריאלי.

בין השנים 1953-1947 למד בעידוד הוריו לנגן על כינור בקונסרבטוריון דוניה ויצמן בחיפה.

ב 1956 למד תקופה קצרה לנגן באקורדיון.

בנעוריו, חדור ציונות וחלוציות, הלך כדרך אחיו הבכור והוריו והצטרף לתנועת "השומר הצעיר". בשנת 1958 התגייס לצבא ושירת בנח"ל בקיבוץ נחשון, ממנו נשלח כמדריך להקים את הקן הראשון של "השומר הצעיר" בנהריה. יום אחד  בזמן שירותו הצבאי, נזכר עמיקם, הוא הלך ברחוב מסדה בחיפה ופיזם לעצמו שיר עברי (לפני זה לא נהג לשיר במסגרת כלשהי) והרגיש שהוא רוצה להיות זמר.

ב-1959 השתתף בתחרות זמר ברדיו בה שר את השיר "העיירה בוערת" (אחים, בעיירת שריפה) וזכה במקום השלישי.

ב 1960, עם סיום שליחותו בנהרייה, הוא חזר לקיבוץ ועבד בו שנה אחת בענף הנוי ושנה אחת בדיר.

בתקופה זו למד פיתוח קול אצל מרדכי בן שחר.

ב 1962, עזב את הקיבוץ, חזר לבית הוריו, ולמד פיתוח קול אצל גברת גרטה וייס בחיפה.

ב 1963 החל ללמוד לתואר ראשון במכון ללימודי אסיה ואפריקה באוניברסיטה העברית בירושלים. בעת לימודיו בירושלים המשיך ללמוד פיתוח קול אצל קראל שלמון (ששימש קודם לכן כמנהל מחלקת המוסיקה של קול ישראל) ולאחר מכן אצל גברת מינה ליף. באותה תקופה הוא הכיר את המוסיקאי חיים צור והחל להופיע עימו מעל במות ירושלים. תוך כדי הופעותיו הוא התוודע אל "חבורת שירו שיר" בהדרכתם של מאיר הרניק ואריה לבנון, שהתרשמו מאוד מקולו ושילבו אותו כסולן בחבורה (לצד הסולנית הדסה סיגלוב) בתכניות הרדיו. בין השירים המפורסמים של עמיקם בליווי "חבורת שירו שיר": "שיר בוקר" (בהרים כבר השמש מלהטת), "כחול ים המים", "שיר הספנים", (כולם ביוטיוב) בין השירים המפורסמים של עמיקם בדואט עם הדסה סיגלוב בליווי "חבורת שירו שיר": שלובי זרועות", "דו שיח", "פעם אחת בחור יצא אל הכביש" (כולם ביוטיוב).

בשנת 1964 המליץ עליו אריה לבנון בפני "הד ארצי" להוציא לו תקליט. התקליט יצא לאור ב-1965 וכלל שירים עם לחן ועיבוד של אריה לבנון, עם לחן ועיבוד של חיים צור, וכן מספר שירים של מלחינים נוספים בעיבוד של אריה לבנון וחיים צור. בין השירים בתקליט: "חמוטל", "טיול", "בגלל אביב", "פנס רחוב", "המטבע" (כל שירי התקליט ביוטיוב).

בשנת 1968 עמיקם התחתן עם איה ונולדו להם שלושה ילדים. הם גרו בהתחלה בלוד, עברו לגבעתיים וממנה עברו לחיפה. עמיקם התמסר רובו כולו למשפחתו, ללימודיו האקדמיים לתואר שני ולעבודתו כמנהל ספריות עירוניות ברמלה וקריית ביאליק ומפקח מטעם משרד החינוך על הקמת התשתית להקמת הספריות הציבוריות במגזר הלא יהודי.

ב 1980, הוזמן עמיקם להמשיך את לימודיו האקדמיים בפקולטה לספרנות, ארכיונאות ומידע באוניברסיטה העברית בירושלים, מטעמה הוא נשלח עם אשתו ושלושת ילדיהם בין השנים 1983- 1985 להשלים לימודיו לתואר שלישי במחלקה למדע המידע באוניברסיטת שפילד שבאנגליה. בשובו ארצה החל לשמש כמרצה בפקולטה.

ב-1988, בהיותו בן 48, באחת מנסיעותיו מחיפה לירושלים כתב את ארבע השורות הבאות: "ארבעים ושמונה שנים בתוך קופסת גפרורים, גפרור מדליק גפרור והכל בוער בפנים". עם ארבע שורות אלה, כשאש בוערת בעצמותיו, הוא הרגיש שהוא חייב לחזור שוב, ובעצמה רבה, לשירה ולמוסיקה, לצד פעילותו האקדמית התובענית. הפעם גם כתב וגם הלחין שירים משל עצמו.

ב-1995 פנה עם שיריו אל "אולפני "סיגנל" בחיפה, שם הם עובדו בניהולו המוסיקלי של עידן אלעד והופקו באלבום שכותרתו: "בתוך קופסת גפרורים". בין השירים של האלבום: "שיר הטבחים" (קליפ ביוטיוב), "ציפור שעושה פיפי מהפה" (קליפ ביוטיוב), "אמא נתת לי הכל", "פיקניק", "בתוך קופסת גפרורים" (שיעלו בקרוב ליוטיוב).

כשהיה נדמה שעמיקם חוזר בתנופה חדשה למוסיקה, שוב הכריעו אותו מחויבויותיו למשפחתו מחקריו ועבודתו ודחקו את השירה לקרן זווית.

מ 1995 עד 2006 עבר עמיקם להרצות במכללות להכשרת מורים (המרכז האקדמי, ויצ"ו, חיפה ובמכללה האקדמית הדתית לחינוך, שאנן).

ב 2006 – מיציאתו לפנסיה עד היום, עמיקם מתמקד בפרסום מחקרים שנועדים לחלץ את ההוראה מהמשבר בו היא נתונה.

 

ב 2013 – התמנה כראש צוות חשיבה במכון מופ"ת לחילוץ ההוראה מהמשבר – תפקיד בו הוא פועל בהתנדבות ובצורה אינטנסיבית עד היום. במקביל לפעילותו האקדמית והחינוכית, הוא שב לקונסרבטוריון דוניה ויצמן בחיפה לפתח את שירתו האופראית בהנחייתו של המוסיקאי, המנצח, זמר הטנור והמומחה לפיתוח קול, שמעון בן עמי, אצלו הוא לומד עד היום.

כעיסוק עיקרי, עמיקם, מזרחן לשעבר, הוא דוקטור למדע המידע, חוקר ומרצה בתחום "הדרך אל הידע", תוך התמקדות בתהליך החקר, בפיתוח החשיבה האקדמית ובמיומנויות המידע – נושאים אותם לימד שנים רבות באוניברסיטה העברית בירושלים ובמכללות להכשרת מורים ועליהם כתב מאמרים וספרים – כל זאת לצד הגשמת חלומותיו בשירה ובמוסיקה.

 

תודתי הרבה נתונה לעמיקם מרבך היקר על שנאות לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור הקריירה המוסיקלית שלו!

11988253_619354298207894_1063996004468672655_n

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

"שמחת חיים" – סיפורו של המוסיקאי והגיטריסט הרצל סיגלוב – כותב ומתחקר : דודי פטימר

רשומה רגילה

12109007_631501120326545_8134587747781811925_nע

הרצל סיגלוב נולד בפולין בשנת 1927 ליעקב והלנה סיגלוב. בהיותו בן 12, בשנת 1939 עלה לישראל עם משפחתו והשתכן בחיפה. בשנת 1944 עבר להתגורר בירושלים והחל ללמוד את מקצוע היהלומנות בבית ספר "גאולה" בתל אביב.

 

ב-1 לינואר 1949 התגייס לצה"ל כלוחם בחזית ירושלים תחת פיקודו של נקדימון רוגל במהלך מלחמת השחרור.

 

אחרי המלחמה, כיוון שבא ממשפחה מוסיקלית, למד סיגלוב בין השנים 1949-1952 באקדמיה למוסיקה בירושלים. הוא למד בעיקר ניצוח. עוד במהלך לימודיו באקדמיה הכיר את הדסה שמעוני ( שגם למדה באקדמיה) שתהפוך ב-1952 לאישתו – הדסה סיגלוב.

 

עם סיום לימודיו באקדמיה ניגן על אבוב ופגוט (בסון)  ב"קול ישראל" זמן קצר ובמקביל עבד בחיתוך יהלומים.

החל מ-1956, עם פרסומה של אישתו, הדסה, כזמרת וסולנית חבורת "שירו שיר" בהדרכתו של מאיר הרניק, הפך הרצל ליד ימינה של אשתו וליווה אותה על גיטרה , יחד עם מאיר הרניק כמובן, בהופעותיה בארץ ובחו"ל. מספר פעמים ליווה על גיטרה אף את להקת ה"גבעטרון".

כעשור לאחר מכן, החל הרצל גם לעבד חלק משיריה של הדסה, כמו בתקליט שיצא ב"מקולית" ב-1968 – "רק הד קולך". בין השנים 1962-1980 הקים וניהל הרצל מועדון זמר בירושלים, בו ניגן והופיע עם אשתו ואירח בו את מיטב אמני ישראל, לצד עבודתו ביהלומים.

החל מ-1963 ובמשך קרוב ל-30 שנה ( עד צאתו לפנסיה) שימש סיגלוב כמרכז מפעלי אמנות, תרבות ומוסיקה בעיריית ירושלים ותרם רבות להתפתחותה התרבותית של העיר, במסגרת תפקידו.

בשנים האחרונות עברו בני הזוג סיגלוב להתגורר בישוב "בני דרור", שם הרצל מארגן במקום מופעים, מנהל מקהלות זמר בדיור המוגן בו הוא והדסה משתכנים ועסוק בלשחק שחמט, סנוקר וברידג' ברמות הגבוהות ביותר.

 

תודה מיוחדת להרצל סיגלוב היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

12109007_631501120326545_8134587747781811925_n

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.