לתפארת ישראל – סיפורו של המוזיקאי, זמר ומנצח עזרא צפדיה ז"ל – כותב ומתעד: דודי פטימר

עזרא צפדיה, גיבור ישראל, מוזיקאי, נגן עוד וזמר, ניצח בשנות ה-60 וה-70 על מקהלות הילדים "שירי דוד" ו"תפארת ישראל" בשכונת התקווה בתל אביב ותרם לעיצוב המוזיקה המזרחית

עזרא צפדיה נולד בביירות, בירת לבנון בשנת 1930, בנם הבכור של רפאל ולטיפה צפדיה. אביו, רפאל, היה מוזיקאי וזמר והקליט בביירות תקליט פיוטים. הוא גדל במשפחה אמידה ובילדותו למד בבית הספר "אליאנס", שם למד גם צרפתית. כמו כן, באותה תקופה החל ללמוד לשיר ולנגן על עוד.

בשנת 1945, בהיותו בן 15 בלבד, עלה בגפו לישראל דרך גבול הצפון בעלייה בלתי ליגלית ונתפס על ידי הבריטים. עורך הדין אהרן חטר-ישי שחרר אותו בערבות מהמעצר ומיד עם שחרורו, התגייס כלוחם לארגון "ההגנה" והשתתף בין השאר ב-8 בדצמבר ב"קרב שכונת התקווה", העימות הצבאי הגדול הראשון במלחמת העצמאות, כאשר כוח בן 400 לוחמים ערבים בפיקודו של חסן סלאמה התקיף את שכונת התקווה.

הקרב הסתיים בהדיפת ההתקפה, אך במהלך הקרב איבד צפדיה את עינו והוכר כנכה צה"ל. הוא היה בן 16 בלבד. לימים, בשנת 1994, קיבל מראש הממשלה דאז יצחק רבין ז"ל, צל"ש על פעילותו בקרב. למרות שאיבד חלקית את שמיעתו בשל הפציעה, למד ולימד מוזיקה ושמר על חושיו הפנומנליים לצלילים.

בשנת 1946 עלו הוריו וחמשת אחיו לישראל והתגוררו בדרום תל אביב, שם ניהל אביו בית קפה בשכונת כפר שלם.

בשנת 1949, עם סיומה של מלחמת העצמאות, פנה צפדיה ללימודי מוזיקה בקונסרבטוריון למוזיקה מזרחית בתל אביב, עיר מגוריו, ולפרנסתו עבד כפקיד בחברת החשמל.

בשנת 1954 החל לנהל מוזיקלית ולנצח על מקהלת הילדים "תפארת ישראל" בשכונת התקווה, בה החלו צעדיהם הראשונים בתעשיית המוזיקה גם רמי דנוך, משה גיאת (ואחיו אהרון גיאת ז"ל), מיכאל סינוואני ואבנר גדסי והיה אחראי להופעתה המוצלחת של המקהלה בהיכל התרבות בתל אביב בשנת 1960.

במקביל לניצוחו על מקהלת "תפארת ישראל", ניהל וניצח צפדיה בשנות ה-60 גם על מקהלת הילדים "שירי דוד". עם מקהלות אלו אף הקליט מספר תקליטים שכללו גם טקסטים ולחנים שלו. אחד השירים שיצר-  "שמש עלתה" אותו כתב יחד עם אליהו אגסי ללחנו של סייד דרוויש הוקלט בשנת 1977 על ידי הזמרת אביבה ניר. כמו כן עיבד וניצח צפדיה על מקהלת "תפארת ישראל" בביצועיה ל"שלום לבוא שבת" ו"אל נא רומם עדת בני ישראל".

בשנת 1979 הקליט תלמידו, משה גיאת, את אלבום הבכורה שלו – "בשרו נא הגאולה", בו הקליט כמה מיצירותיו של צפדיה: "יום זה שירו לאל" (לחן: עזרא צפדיה), "בשרו נא הגאולה" (מילים: רפאל צפדיה, לחן: עזרא צפדיה) ו"שיבת ציון" (מילים: רפאל צפדיה, לחן: עזרא צפדיה). כמו כן, להקת "צלילי שבזי" הקליטה שירו "שמש עלתה" באלבומה משנת 2002.

בשנות ה-70 עזב עבודתו כפקיד בחברת חשמל והתמנה כאזרח עובד צה"ל למפקד כוח הג"א במרחב דן (בדרגת סרן). בסוף העשור הרבה להתארח בתכניות הדת והמסורת הטלוויזיוניות של העיתונאי מרדכי פרימן.

באמצע שנות ה-90 עבר צפדיה אירוע מוחי ולמרות שיקומו, מצבו הבריאותי החמיר עד פטירתו באוקטובר 1999 בבית החולים "וולפסון" כתוצאה מדלקת ריאות.

*תודה מיוחדת לבתו, עדנה שבתאי רביב, שגוללה בפניי סיפור חייו וסייעה לי בליקוט המידע לצורך תיעודו ותיעוד מורשתו בדפי ההיסטוריה.

*תודה מיוחדת לאיתן טובי ששלח את תמונת תקליטו של גיאת ובה תמונתו של צפדיה, מאוסף תקליטיו של אביו, שמעון (סימון) טובי ז"ל.

כתב, ערך, תחקר, תיעד וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

"מומי" – סיפורו של המוזיקאי והזמר מומי אלפין – כותב, מראיין ומתעד: דודי פטימר

מומי אלפין הוא מוזיקאי וזמר המלווה את המוזיקה הישראלית החל מראשית שנות ה-70 ועד היום, סולן ומנהיג להקות הרוק "היורשים" ו"חצות" וחלק בלתי נפרד מסצנת הזמר הים תיכוני בשנות ה-80 וה-90

שלמה (מומי) אלפסי נולד במרוקו בשנת 1953. בגיל 7 עלה עם משפחתו לישראל וגדל באשדוד. בהיותו בן 16 וחצי השתתף בתחרות כישרונות צעירים מקומית וזכה במקום הראשון עם שיר מקורי שכתב והלחין: "רוצים שלום".

בשנת 1970 הקים את להקת "היורשים" שכללה את מומי אלפסי (שירה וגיטרה מובילה), יוסי שריקי (גיטרת בס), ויעקב פרץ (תופים). בשנת 1972 התפרקה הלהקה.

באותה שנה התגייס לצבא ובמסגרת שירותו בחיל החימוש, שר בהרכב "צוות הווי חימוש" יחד עם חיים בר (להקת "השחקים").  בתקופה זו שינה שם משפחתו לשם הבמה "מומי אלפין".

בשנת 1974 יצא כזמר סולן לסיבוב הופעות משותף עם הזמר הבלגי לואיג'י במועדונים ישראליים בבריסל שבבלגיה.  בשנת 1975 יצא לסיבוב הופעות משותף עם הזמר בעז שרעבי. בשנת 1976 הופיע בקנדה (שם הופיע בטלוויזיה הקנדית) ובהמשך גם בלוס אנג'לס.

בשנת 1977, עם שובו לישראל, הקים את להקת החתונות – "להקת חצות" שכללה מלבד אלפין (שירה וגיטרה מובילה), הזמרות אתי צבר ואביבה אבידן, יוסי רוזנצווייג (גיטרת בס), חיים שמואלי (קלידים) ורוני בוני (תופים). הלהקה פעלה כ-20 שנה ובמקביל פיתח אלפין את קריירת הסולו שלו במסגרתה הופיע בסוף שנות ה-70 כזמר הבית של מועדון "אריאנה", לצד זהר ארגוב.

בשנת 1986 הוציא אלפין תקליט בכורה – "חפלה בלילות אתונה" שנטה לכיוון יווני-ים תיכוני וכלל בין השאר את הלהיטים: "המזל איתנו", "שלוש נשים" ו"אלו הם חיי". בשנות ה-90 שימש כתקליטן במועדונים וכזמר ומוסיף להופיע עד היום.

תודה מיוחדת למומי אלפין על שגולל בפניי סיפור חייו.

תודה מיוחדת לסמי וילה על העזרה ביצירת הקשר.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית

מוצי סאן – סיפורו של הגיטריסט, הבוזוקאי והזמר מוצי עופר (אפר)- כותב ומתעד: דודי פטימר

מוצי עופר (אפר) היה גיטריסט, בוזוקאי וזמר ישראלי שפעל במוזיקת הרוק והמוזיקה היוונית בישראל של שנות ה-70 וה-80 ובתזמורתו התגלו לראשונה שימי תבורי וזהר ארגוב

משה עופר (אפר) נולד בשנת 1939 בעיר סופיה בבולגריה. בגיל 8 עלה עם משפחתו לישראל. המשפחה השתכנה ביפו. בילדותו החל לנגן על מפוחית פה במקהלת בית הספר ועם חבריו. בנעוריו התאהב בצלילי הגיטרה ובהיותו בן 16 אביו הביא לו גיטרה.

מאוחר יותר, כשהיוצר והזמר היווני אריס סאן הגיע לישראל והופיע במועדון "אריאנה", נהג מוצי, שלא היה לו כסף להיכנס למועדון היוקרתי, להאזין מבחוץ דרך החלון לצליליו של סאן ולימד את עצמו לנגן על גיטרה בהשראת גיבורו היווני. בהמשך עבר לנגן גם על בוזוקי.

באמצע שנות ה-60 החל לנגן, לשיר ולהופיע במועדון "ג'ו" בבת ים כשהוא מאמץ את שם הבמה "מוצי". בערבים נהג מוצי להופיע במועדונים שונים באזור המרכז ובימים נהג להוביל אבטיחים במשאיתו. בסוף העשור הקים תזמורת חתונות שנשאה את השם "תזמורתו של מוצי" שכללה את מרסל ליטצ'י (לימים הקלידן של זהר ארגוב), והמתופף יורגוס סלמאראס (גדעון כהן). מי שניהלה את התזמורת הייתה אשתו של מוצי, לבנה. במסגרת התזמורת ניגן הן מוזיקה יוונית והן מוזיקה קלה (רוקנרול) לריקודים.

"עבדנו הרבה במועדוני רמלה ובאולמי 'דולפין', ולפעמים על המודעות היה כתוב 'מוצי סאן' בשל הדמיון בין אריס למוצי. פעם אחת הופענו במועדון שבו על המודעה היה כתוב 'מוצי סאן' ואריס סאן עצמו הופיע במועדון סמוך. בגלל שהקהל כבר הכיר את אריס סאן, הוא הגיע להופעה של מוצי כדי לראות במי מדובר ונוצר שאצל אריס היה ריק ואצלנו מלא", משחזר יורגוס.

בתזמורת שר מוצי ביוונית והיה בה גם זמר ששר בעברית ובשלל שפות: הזמר הראשון ששר בתזמורת היה חופני כהן. בהמשך, בתחילת שנות ה-70, במהלך הופעה של התזמורת באשדוד בחתונה תימנית, עלה לבמה לשיר זמר צעיר בשם שמשון טווילי, לימים שימי תבורי. "באותה חתונה מוצי היה מאד נחמד ואהב איך ששרתי והציע לי להצטרף לתזמורת שלו", משחזר הזמר שימי תבורי, "הוא לימד אותי לאורך השנים ששרתי איתו איך להחזיק הופעה, איך לעמוד על הבמה ולתת שואו והוא נתן לי את הצ'אנס הראשון".

בשנת 1974 הקליט מוצי תקליטון ראשון (ויחיד) בחברת התקליטים "קול דורית". "אבא ידע שכדי לקדם את ההופעות ולהיות כמו שר הזמרים הישראלים ששרו ביוונית אז, הוא חייב להקליט תקליט, למרות שזה עלה הון תועפות, אבל זה היה חלום עבורו והוא הקליט ארבעה שירים", מספר בנו של מוצי, חיים עופר. "מי שבחר לאבא את השירים לתקליט היה הקלידן והזמר היווני שהופיע בארץ ספירו קצרזוס.

כשתבורי החל להתפרסם כזמר סולן עם להיטו הראשון "הלנה", מי שתפס את מקומו כזמר התזמורת היה הזמר פופי (שלימים הקליט את הלהיט "אפנדי איברהים"). בהמשך, בשנת 1976, בהמלצתו של שימי תבורי, מי שהצטרף במקומו של פופי כסולן התזמורת היה זוהר עורקבי, לימים זהר ארגוב, עוד בטרם הקליט את שירו הראשון ("ילדה חיכיתי שנים").

ארגוב הופיע עם התזמורת למשך כשנה עד שנאסר לשנה ואז החליף אותו פופי שחזר שוב לשיר עם התזמורת. לאורך שנות ה-70 וה-80 הוסיף מוצי להופיע עם התזמורת עד שעידן התזמורות דעך והוא פנה להופיע לבדו בפיאנו ברים כמו במועדון "זורבה" ביפו.

בתחילת שנות ה-2000 הופיע מוצי בתכניתו של ירון אילן – "ריח מנטה" (ערוץ 33 דאז) ובשנת 2003, בהיותו בן 64, הלך לעולמו לאחר מאבק במחלה קשה.

תודות:

תודה מיוחדת לחיים עופר ומשפחת עופר על העזרה בליקוט קטעי הארכיון על מוצי.

תודה מיוחדת למשה צ'יטיאת על שבזכות התקליטון הנדיר של מוצי שברשותו (משנת 1974) הגעתי לתחקיר ובזכותו הומרו החומרים הנדירים לפורמט דיגיטלי.

תודה מיוחדת לאברהם פנגס היקר על שסייע באיתור יורגוס נגנו של מוצי ובאיתור המשפחה.

תודה מיוחדת ליורגוס ולשימי תבורי על העזרה בתיעוד.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

מצרים פינת ישראל- סיפורו של המוזיקאי איגו שטרן- כותב ומתחקר: דודי פטימר

איגו שטרן (88), מוזיקאי ישראלי שפעל בארץ בין שנות ה-50 ועד שנות ה-80, היה חלק מסצנת הג'אז, פופ ומוזיקה ערבית בישראל.

 

איגו שטרן נולד בצ'רנוביץ שבאוקראינה בשנת 1930. אביו פרדיננד שטרן היה פסנתרן מקצועי ומן הטבעי שבנו ימשיך גם הוא בנתיב מוזיקלי. בגיל 7 החל ללמוד לנגן על כינור עד גיל 11, כשפרצה מלחמת העולם השנייה ובעטיה הועבר שטרן עם משפחתו לגטו.

 

עם תום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, עברה משפחתו למצרים שם החל לנגן ולהופיע עוד בהיותו בן 15. זמן קצר לאחר מכן עבר עם אחותו להתגורר בישראל בקיבוץ "מעברות". הוא חי בקיבוץ שנתיים ובעוד אחותו נשארה בארץ, שטרן בן ה-17 חזר בשנת 1947 למצרים.

עם שובו, החל שטרן להופיע כנגן בתזמורות בפני פארוק הראשון מלך מצרים ובבתי מלון בקהיר בראשם מלון "רומאנס". כמו כן, ניגן בפסקולי סרטים ערביים בכיכובם של פאריד אל אטרש, מוחמד פאוזי ועוד.

 

בשנת 1953, במהלך הופעה על האונייה "ערבייה", הכיר את מי שתהפוך לאשתו, הזמרת היהודייה נלי מזרחי ותוך חודשיים השניים התחתנו. בשנת 1957 עלו השניים לישראל והשתכנו בירושלים. תוך זמן קצר עברו הזוג איגו ונלי שטרן להופיע במועדון "מנדרין" בירושלים.

בשנת 1958 עבר הזוג שטרן להופיע במלון "קינג דייויד" בירושלים, שם ניגן עד שנת 1974. בסוף שנות ה-50 החליט להמיר את הכינור בקונטרבס ובשנות ה-60 החל לנגן בתזמורת הג'אז של מל קלר והשתתף כנגן קונטרבס בתכניות רדיו כמו "דלת פתוחה" ותכניות טלוויזיה בהן "סמי וסוסו", "חודש טוב" ו"המבדיל בין קודש לחול".

בשנת 1974 עבר הזוג שטרן לנגן ולהופיע במלון "אינטרקונטיננטל" בירושלים. באותה תקופה עבר שטרן לנגן על קלידים. בשנת 1983 החליטו השניים לעזוב את הארץ ולעבור להתגורר בטורונטו שבקנדה כיוון שבנם עבד וחי שם.

בשנות ה-80 הופיעו נלי ואיגו באירועי צדקה שונים וחתונות מיוחדות בקנדה ובשנת 1989 ניגן שטרן והשתתף בסרט Sea Of Love בכיכובו של אל פאצ'ינו.

 

בשנת 2000 פרשה נלי מהופעות ושטרן מוסיף עדיין לנגן לעיתים רחוקות.

 

תודה מיוחדת לאיגו שטרן שהתראיין בקו קנדה- ישראל בכדי לתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

"ערב של זהב"- סיפורו של הפזמונאי נחום סלמן – כותב ומתעד: דודי פטימר

 

נחום סלמן הוא משורר ופזמונאי שפעל בעיקר בשנות ה-60 וה-70 בעיקר בסצנת הפופ והמוזיקה המזרחית הישראלית.

נחום סלמן נולד בעיראק בשנת 1949. עם עלייתו לארץ בשנת 1957, משפחתו התגוררה במעברה בטבריה. מגיל קטן מאד נמשך לשירים עבריים ושירים ערביים שנהגו הוריו לשמוע ברדיו המשפחתי וסומן כתלמיד מחונן.

 

בנעוריו, נמשך סלמאן לשחמט ובשנת 1965, בהיותו בן 16 זכה בתואר "אלוף הארץ לנוער" במשחק השחמט.

בשנות העשרה המאוחרות לחייו החל לכתוב שירים, תחילה למגירה ובהמשך ניסה להפיץ שיריו בריש גלי.

 

הזמר הראשון עימו שיתף פעולה לראשונה בשלהי שנות ה-60 היה ג'ו עמר, לו כתב סלמן את השירים: "ספרי הכל" (השיר הראשון של סלמן שהוקלט ופורסם בשנת 1967), "העלמה והרוח" ו"כוכב אהבה".

בתחילת שנות ה-70, אחרי שחרורו מהצבא, עבר מטבריה לתל אביב והחל להתערבב עם הבוהמה התל אביבית, בין השאר התחבר מאד עם הזמר רומן שרון ז"ל (שנהרג בתאונת דרכים בסיני במהלך מלחמת יום הכיפורים) ועם אריה מוסקונה.

 

עבור מוסקונה, עימו התגורר למשך תקופה בדירה שכורה בתל אביב, כתב את השירים "סיבוב שלא נגמר" ו"לך אל נמלה עצל", משירי הסולו הראשונים של מוסקונה בתחילת שנות ה-70.

בתחילת שנות ה-70 כתב שירים למיטב האמנים: לאבי טולדנו כתב את "כוכב כתום" (שהלחין מתי כספי), לדליה עמיהוד ז"ל כתב את השיר "מזל טוב" ולמשה הלל ("הצנחן המזמר") כתב את השיר "ערב של זהב". כמו כן, כתב מספר שירים שהולחנו על ידי מוני אמריליו ואלי עולש אך לא הוקלטו בסופו של דבר.

בשנת 1973 החליט סלמן לעזוב את הארץ ועבר להתגורר בניו יורק. תחילה התעסק בלימוד שחמט מקצועי ובהמשך פנה לעסוק בנדל"ן ותיווך דירות (מקצוע בו עוסק עד היום).

 

תודה מיוחדת לנחום סלמן והרצל סלמן על העזרה בליקוט המידע וחומרי הארכיון.

 

כתב, ערך, תחקר, ראיין ותיעד: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית.

 

 

"חוזליטו הישראלי" – סיפורו הטרגי של כליפה גרשון – כותב ומתחקר: דודי פטימר

כליפה גרשון נולד במרוקו בשנת 1949. בגיל   4 עלה  עם משפחתו לישראל . המשפחה התגוררה בירושלים וכליפה גדל בבית מסורתי ועל פיוטי בית הכנסת.

כסיפור סינדרלה טיפוסי, שבת אחת שמע אותו בפיוט בבית הכנסת,  מוסיקאי בשם מקסים מלכה, ואמר להוריו של כליפה שהוא  רוצה לקחת אותו תחת חסותו ולהוציא לו אלבום משיריו.

 התקליטון של כליפה גרשון יצא ב-1962 והוא נקרא "חוזליטו הישראלי- כליפה גרשון" וכלל להיטים כ"אם תיסע לחיפה" (שמאוחר יותר יהורם גאון לקחו והפכו ללהיט באלבום הבכורה שלו "כל העיר מרכלת עלינו" תחת הכותר "היא חזרה מקניות") ו"הנודד המאושר"- השירים הושמעו רבות ברדיו קול ישראל וכליפה הפך כוכב בן לילה בירושלים.

אחד מהישגיו הגדולים של גרשון, היו שהוא ראיין והופיע יחד עם השחקן היהודי אמריקאי עם דני קיי בהצלחה רבה בעת ביקורו בארץ בשנת 1965.

למרות הצלחת התקליט , בגלל מצוקה כלכלית (9 נפשות) הוריו לא יכלו לדחוף בנם בן ה-13- לפתח את הקריירה המוסיקלית והכל נגוז.

במשך שנות ה-60 וה-70 כליפה הוסיף להופיע (לא להקליט) באירועים פרטים ומועדונים כשהוא מלווה עצמו בגיטרה וסוחף את קהל מאזיניו אחריו.

בשנת ,1982 בהיותו בן 33 , התמוטט בפתאומיות ומת ( בדיעבד, הרופא אמר כי זה היה גידול סרטני) . היה  זה בערב ל"ג עומר (לג=33- צירוף מקרים מצמרר).

אישתו של כליפה הייתה באותו זמן בהריון ובנו , שנולד זמן קצר אחרי שנפטר ולא זכה להכיר את אביו, קרוי על שמו –כליפה גרשון.

תודה מיוחדת לאשר גרשון, אחיו של כליפה, על העזרה בליקוט המידע.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

שר מכל הלב – סיפורו של הזמר מיכאל סינואני – כותב ומתחקר: דודי פטימר

 

מיכאל סינואני נולד בשכונת התקווה בשנת 1949. בגיל קטן מאד למד אצל המורי ובשנת 1957, עת היה בן 8, שר במקהלת "תפארת ישראל" שנהגה להופיע בחתונות. לאחר שנה הפך להיות סולן המקהלה. הוא שר עם המקהלה עד 1962 ולאחר מכן את נעוריו בילה בעיקר בלעבוד בבית דפוס משפחתי, אך לא הופיע ושר באופן פומבי.

 

בשנת 1967 התגייס לצבא ושנה לפני שחרורו, ניגש לאודישנים ללהקת הנח"ל והתקבל (באודישן שר שירי ג'ו עמר), אך כיוון שלא נותר לו זמן לשירות, הרעיון להצטרף ללהקה נגוז והוא השתחרר בשנת 1970.

 

עם שחרורו הצטרף ללהקת המחול "ענבל" של שרה לוי תנאי כזמר ורקדן. באותה תקופה החל ללמוד פיתוח קול אצל סוזנה מתזמורתו של זוזו מוסא. הוא הופיע עם ענבל בין 1970-1971, אך פוטר כיוון ש"הייתי ילד ברדקיסט" (כדבריו).

 

בשנת 1971 הוזמן על ידי יוסף בן ישראל לרשות השידור להקליט מספר שירים כסולן ב"קול ישראל" (בבית המורה) והקליט ביניהם את השיר הנודע "שתו העדרים".

באותה תקופה נהג להופיע במסיבות בתים, ולאחת המסיבות נזדמנה ילדה בשם עפרה חזה ששרה "שחרחורת" ומשכה תשומת ליבו. באותו זמן ניגש אל מיכאל בצלאל אלוני והזמין אותו להצטרף כסולן ושחקן ללהקה חדשה שתיקרא "סדנת תיאטרון שכונת התקווה". הלהקה קמה בשנת 1971 וסינואני השתתף בתכניותיה "פרחים מפלסטיק" (1971), "חשוד תמיד חשוד" (1972), "סמבוסק מתי הבחירות" (1973), "אהבה ראשונה" (1974), "וחוץ מזה הכל בסדר" (1975), כשכבר בשנת 1972 הצטרף עפרה חזה ללהקה וסינואני, שהכיר את אביה, היה הממונה על "לדאוג לה" ולשמור עליה.

הוא השתתף כסולן (לצד חזה) בתקליטי הסדנה שזכו להצלחה רבה: "אהבה ראשונה", "חוץ מזה הכל בסדר", "סבבה בשכונה" ו"עתיק נושן". במסגרת הסדנה בלט כסולן בשירים כ"מי לי ייתן", "אגדלך", "שיר המעלות", "הפרח שנבל" (שסינואני הקליט לראשונה בזמן היותו בסדנת תיאטרון שכונת התקווה וכמה שנים לאחר מכן השיר הפך להיט של זהר ארגוב בתקליטו "היו זמנים" מ-1981) ועוד. ההצגות והתקליטים זכו להצלחה מסחררת והפכו את הסדנה לאחת הלהקות הבולטות באותן שנים.

בשנת 1974 הוזמן להשתתף בפסטיבל הזמר המזרחי – "דרור – למנצח שיר מזמור" עם השיר "קלת רגליים" עימו הגיע למקום הרביעי בתחרות. עפרה חזה, חברתו לסדנת התיאטרון, קטפה את המקום השלישי עם השיר "שבת המלכה".

 

לאורך שנות ה-70 הופיע כזמר סולן במספר תכניות טלויזיה פופולאריות של דן אלמגור, אליהו הכהן וירון לונדון. כמו כן, נשלח מטעם הסוכנות להופיע בחו"ל בעיקר בצרפת כנציג ישראל.

 

בשנת 1976 עזב את הסדנה ויצא לסיבוב הופעות בן חודשיים עם אהובה עוזרי. באותה שנה (1976) הופיע בפסטיבל הזמר והפזמון בסגנון עדות תימן עם השיר "מה טוב ומה נעים".

בשנת 1977 הקים להקת חתונות בשם "להקת המעלות" שפעלה במספר גלגולים עד 2006 כשסינואני הוא הבסיס. בין הנגנים שהופיעו עימו בלהקה היה הגיטריסט ישי בן צור (שלימים היה אמרגנו הראשון של אייל גולן) , עזרי עדני (מתופף), אבי בבאי (מתופף) ולפעמים אורי סעדה (סקסופוניסט). זמר נוסף שהופיע עם סינואני בלהקה היה משה ערוסי. הלהקה תועדה באלבומו משנת 1985 – "כיף בחפלה".

 

ב-1977 הציעו מאיר ראובני ואביהו מדינה לסינואני שיר חדש שיצר מדינה בשם "כבר עברו השנים" אך הוא דחה את ההצעה.  5 שנים לאחר מכן, בשנת  1982, השיר הפך לקלאסיקה של זהר ארגוב.

 

בתחילת שנות ה-80 הוציא את אלבום הבכורה שלו כסולן – "שר ומאושר". בשנת 1982 השתתף בפסטיבל הזמר והפזמון בסגנון עדות המזרח עם השיר "שלום לבוא שבת".

לאחר האלבום שהוציא בשנת 1985 עם להקת המעלות – "כיף בחפלה", הוציא סינואני עוד שני תקליטים משירי ארץ ישראל היפה עליהם גדל: "בשירי ארץ ישראל בטעם של פעם – חלק א' " (1986) ו"בשירי ארץ ישראל בטעם של פעם – חלק ב' " (1988).

 

בתחילת שנות ה-90, מלבד ההופעות באירועים, יצא בהצגה בת שנתיים עם יענקל'ה בן סירא שהציגה בבתי ספר ברחבי הארץ. בשנת 1991 הוציא אלבום משותף עם גדי לוי – "בשירה ובריקוד תימני לחתן וכלה" שכלל שירים תימניים שורשיים.

בשנת 2006 החליט לפרוש מתחום המוסיקה והפסיק להופיע, אולם מבליח להופיע מעת לעת באירועים משפחתיים פרטיים.

 

תודה מיוחדת למיכאל סינואני היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפורו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית. תודה מיוחדת גם לאורי סעדה היקר על ש"שידך" בינינו.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"יאסו" – ראיון מיוחד עם טריפונס – כותב ומראיין: דודי פטימר

הוא נכנס לעולמנו כעולה חדש לפני קרוב ל-50 שנה עם הבוזוקי וקולו החם ונחשב לאחד החלוצים של הזמר הים תיכוני (בעיקר יווני) בישראל, אבל אם תשאלו את טריפונס (71) מחולון מה הדבר הכי אהוב עליו בישראל הוא ישיב חד משמעית: "האנשים".

 

הוא נולד בקפריסין בשם טריפונס ניקולאידיס וכבר מגיל 13 בילה את מרבית זמנו על הבמות כילד פלא שניגן ושר על בוזוקי וזכה להצלחה מסחררת, הווה אומר, מעריצים והופעות רבות בטלויזיה וברדיו הקפריסאים שמינו אותו ללא פחות מאליל.

 

חייו השתנו מהקצה אל הקצה כשהגיע כאלמוני טוטאלי לארץ זרה, ישראל, לסיבוב הופעות קצר שנמשך 48 שנה בהן קיבע מעמדו כאחד הזמרים האהובים על הקהל הישראלי ונחשב לאחד הכוכבים הגדולים ביותר בשנות ה-70 עם להיטי ענק כ"דירלדדה", "אגוניה", "מיליסאמו", "מימולטה", "דאם דאם", שיר עברי שהגיע לצמרת המצעד "אל תסתכל בקנקן" ודואט מצליח עם אייל גולן – "פיצריקה" .

 

נפגשנו בביתו בחולון כשהוא מולי ואני מולו: מלבד הבלורית המיתולוגית ( שהפכה סלנג בקרב הספרים בסבנטיז) שנתחלפה בשיער דליל וקצר, טריפונס נראה אותו דבר כמו בעטיפות תקליטיו הישנות ומדיבורו, קולו ונוכחות שירתו – השנים רק עשו לו טוב, כיין נושן המוסיף להשתבח בקפסולת זמן אלמותית.

 

טריפונס, כשהגעת לישראל במחצית השניה של שנות ה-60, לא ידעת את השפה ולא היו לך קשרים, איך השתלבת בסצינת המוסיקה המקומית בהתחלה?

 

"קודם כל אני הייתי הראשון שהביא את הבוזוקי לארץ. כשאני הגעתי לארץ, זה היה לחוזה של שלושה חודשים ובכלל לא היו לי תכניות להתפרסם או להישאר פה בארץ. באתי להופיע כי חיפשתי את הפרנסה היומית שלי. הייתי אדם נשוי עם שני ילדים, וקודם כל הייתי במועדון "קפה אתונה" בתל אביב, שמה התחלתי, הבאתי את כל הלהקה מקפריסין ושתי זמרות מיוון. לא קלטתי שזה יתפוס, עד שהגיע הבעלים של אריאנה, שמואל ברזילי שהזמין אותי להופיע אצלו, היה זה ב-1967, לפני מלחמת ששת הימים. הגעתי וראיתי בכלל מועדון אחר ושמעתי כל מיני תגובות מאנשים שזה מועדון של משפחה, כי את המועדון הראשון (קפה אתונה) לא אהבתי ולא רציתי להישאר בו. כשראיתי את אריאנה הרגשתי שזה מקום מתאים לי, אז חתמתי על חוזה לשישה חודשים. אז התחלנו והמשכתי במקום שישה חודשים, 5 שנים."

 

ואיך הגעת להקליט אלבום?

 

לאחר ההצלחה באריאנה, חבר שלי יומי זכרונו לברכה, הזמין את דני יצחקי לאריאנה לראות אותי בהופעה. יומי אמר שהוא יהפוך אותי למפורסם בארץ. אמרתי לו: "יומי, זמר יווני שמצליח בארץ? אין דבר כזה".  הוא הביא את דני יצחקי שישב בהופעה, אנשים התחילו לרקוד והיה שמח, והגיע הרגע ששרתי את השיר "דירלדדה", שיר יווני של ימאים שהכרתי, הקהל יצא מדעתו. דני, שהיה בשותפות עם חיים סבן אמר לי שהוא רוצה שנעבוד ביחד ונחתום חוזה ונעשה הקלטות והופעות. אמרתי לו: "איזה הקלטות, איזה רדיו? בקפריסין הכירו אותי הייתי בטלויזיה וברדיו אבל בישראל?". יצחקי הציע לי חוזה לארבע שנים עם כסף יותר טוב מבמועדון אז אמרתי בסדר. אחרי זמן קצר הוצאנו את התקליטון הראשון שכלל את "דירלדדה" ו"אגוניה" ועוד שיר ( "21 שעות") שנמכר במאות אלפי עותקים והשאר היסטוריה".

 

השמיעו אותך ברדיו בזמנו?

 

"גלי צה"ל היו משמיעים כמה פעמים ביום כל יום וקול ישראל גם פרגנו לי המון. "

 

זוכר את הפעם הראשונה בה הרגשת כוכב באמת?

 

"הפעם הראשונה הייתה ביום העצמאות ביד אליהו. הופעתי על אותה במה עם הזמרת הבריטית מארי הופקינס ( Those Were The Days) . הופקינס עלתה ואני שומע מאחורי הקלעים את הקהל צועק "טריפונס טריפונס" ורואה את הנגנים אחרי 3 שירים יורדים מהבמה, והאמרגן שלי קורא לי במהרה לעלות לבמה. אני זוכר שעליתי וכשרק פתחתי את הפה שלי ושרתי "מימולטה" שמעתי צעקות וצרחות שלא אשכח אף פעם, מדובר על קהל של 12 אלף איש ומאותו רגע התחילו העיתונים לכתוב עליי והתחילה הפריצה הגדולה"

פעם אמרת לעצמך: בוא נעשה מבחן, לא נשיר את "דירלדדה" או "אגוניה" ?

 

"לא, הקהל מחכה לזה, אני נותן לקהל מה שהוא רוצה"

 

אתה ציוני מובהק, אתה אוהב את הארץ ויש לך תעודת תושב אירעי. מה כל כך אתה אוהב פה בארץ?

 

"אני אוהב את האנשים, קודם כל אני גדלתי פה. הייתי תקופה באמריקה ( סוף שנות ה-70) וחזרתי לכאן ואמרתי שפה הקהל שאוהב אותי, פה הקהל שאני אוהב, אני אוהב את אווירת החברה הישראלית. אני יוצא פה ברחוב ואין בנאדם שלא יבוא ויגיד לי שלום."

 

עד היום מתייחסים אליך כמו כוכב?

 

"היום אני מרגיש יותר כוכב ממה שהיה פעם. לפעמים באים אנשים ומבקשים ממני לברך אותם ודברים שאני לא רגיל אליהם. עושים לי כבוד בכל מקום, וגם התקשורת כל הזמן מפרגנים ליף אם זה רדיו, טלויזיה, כולם מתייחסים אליי מאוד יפה".

חשבת פעם לעברת את השם "טריפונס"?

 

"יש לי חדשות בשבילך: אתה יודע שבתנ"ך יש רב טרפון, אז אנחנו לא רחוק (צוחק) ".

 

לפני שהגעת היה את אריס סאן ששלט בשוק היווני, הייתה ביניכם תחרות כלשהיא?

 

"לא, היינו חברים טובים. שום תחרות. עובדה שכשהוא היה בניו יורק, הוא הזמין אותי להופיע איתו שישה חודשים במועדונו "סירוקו". הסטייל שלו היה אחר, אני יותר דגלתי באותנטיות במוסיקה היוונית ואריס נטה יותר לכיוון איטלקי, ספרדי."

מה המחמאה הכי פופולארית שאתה מקבל מאנשים ברחוב?

 

"לפעמים אנשים אומרים לי "אתה מלך, אין עליך". קודם כל מעריכים אותי בתור בנאדם. אני לא אדם שמשוויץ. אני מסתכל על כל אדם בגובה העיניים, ככה נולדתי וככה תמיד הייתי. אני כמו כולם".

 

לאורך השנים עשית דואטים שונים: עם אייל גולן ( "פיצריקה") , עם הבת שלך הלנה מור ("אל תסתכל בקנקן") , יש איזה אמן שהיית רוצה לעשות איתו או איתה דואט?

 

"תשמע אני עשיתי עם מי שרציתי, אין לי תלונות, הספקתי בקריירה בדיוק מה שהייתי צריך להספיק ואני עדיין מספיק. אם יפנו אליי אמנים לעשות דואט, אין לי בעיה, בשמחה"

 

אילו אמנים ישראלים אתה שומע להנאתך?

 

"תשמע אני יותר אוהב את המוסיקה היוונית, אבל מהאמנים הישראליים אני שומע בעיקר שירי ארץ ישראל הישנה: אריק אינשטיין, יהורם גאון, גשר הירקון, השפה העברית היפה , לא של היום. מה שיש היום, אני אומר את האמת, אני לא מתלהב".

 

מה אתה עושה בימים אלה?

 

"אני מופיע פה ושם, באופן רגוע, אני רוצה הופעות נורמליות. אין כבר מועדונים כל כך קודם כל, לפעמים אני מופיע בזאפה. יש לי בחורף הופעה בזאפה תל אביב, הופעתי בזאפה הרצליה כמה פעמים, בברבי ועוד"

 

אתה עובד על אלבום חדש?

 

"בינתיים לא. הוצאתי את האלבום האחרון לפני חמש שנים. היום נהייתה בעיה שמקליטים אלבום, הוא עובר לאינטרנט באופן פיראטי וישר מקבלים כולם את השירים, ולא נשאר לך כסף, רק הוצאות. "

 

זכית באלבום זהב פעם?

 

"אני האמן היחידי עם כל ההצלחה, פעם ראשונה אני אומר את זה, לא שאני כועס על מישהו, שלא קיבלתי מעולם שום תקליט זהב, לא מדליה ושום דבר, ואני יודע שאני מכרתי מהתקליטים הראשונים במיליונים. אבל אין דבר"

 

 

יש איזה משהו שאתה מרגיש שפספסת בקריירה?

 

"ממש לא, אני מבסוט עם מה שיש לי ואני לא חיפשתי בחיים שלי גם את העושר והלוקסוס, כמו שאתה רואה אותי אני בנאדם פשוט. מאושר עם אשתי, שלאחרונה חגגנו 52 שנה ביחד."

 

אם היו מציעים לך ללכת לריאליטי היית הולך?

 

"אני צריך לחשוב. אני לא כל כך מעריץ של התכניות האלה, אבל הרבה אמנים עושים את זה בשביל הפרסום, אבל אני? לא חסר לי פרסום, ברוך השם"

 

השלם את המשפט: טריפונס הוא..

 

"אחד ויחיד".

 

תודה מיוחדת לטריפונס היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית ותודה ענקית לאשר ראובני היקר על העזרה!

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

"התוף ואני" – סיפורו של המתופף יוסי יפרח – כותב ומתחקר: דודי פטימר

יוסי יפרח נולד בתל אביב בשנת 1955 וגדל במעברה בכפר שלם. יוסי מעיד כי אביו היה חזן בבית הכנסת, ולמעשה זו הייתה אחת ההשפעות המוסיקליות הראשונות על יוסי. בילדותו, אחיו הגדולים היו מביאים הביתה תקליטים של ריי צ'ארלס, אלביס ואביו נהג להביא תקליטים של ג'ו עמר, כך שההשפעות על יוסי היו מגוונות, אם כי הוא נמשך יותר לרוקנרול. בהיותו בן 12, נהג לעבוד בחופשים בכדי לקנות את מערכת התופים הראשונה שלו. הוא למד לנגן על תופים וגיטרה אצל המורה צבי כספי  ברחוב הירקון בת"א.

בשנת 1969, בהיותו בן 14, הקים את להקת הרוק הראשונה שלו : "להקת הנמרים" ( התל אביבית) . הלהקה הופיעה במועדונים ברחוב המסגר כמועדון האמנים, מועדון "החיפושיות" וכו'. להקת הנמרים התפרקה בשנת 1971.

 

בשנת 1971 הצטרף ללהקת "הצוענים" שכללה את : יוסי יפרח ( תופים) , גדעון בנימיני, יהודה שמי ( בסיסט) , ומייק הזמר . הלהקה הוציאה בשנת 1973 תקליטון ובו שני שירים מקוריים : "עליזות" ( סולן: גדעון בנימיני) ו"אכזבה" ( הסולן הוא  הזמר מייק. השיר יהפוך בסוף שנות ה-70 לאחד מלהיטיו הראשונים של בני אלבז בשם "סובל אני") . בהקלטות ניגן על גיטרה והשתתף  שגיא קארפ ( היה מעבד מוסיקלי, מלחין ומדריך מוסיקלי של הלהקה) . הלהקה לא הושמעה ברדיו. הלהקה התפרקה בשנת 1975. הלהקה ניגנה בעיקר קאברים ללהקות רוק כלד זפלין, דיפ פרפל, יוריה היפ, קינג קרימזון ועוד.

בשנת 1973 התגייס יפרח לצבא ושירת בבסיס תובלה, שם הקים עם חבריו לבסיס את "להקת תובלה", להקה שהופיעה בבסיסים, וכשירות מילואים הלהקה הופיעה כצוות הווי ובידור במוצבים השונים.

בשנת 1976 השתחרר יפרח והחליף את המתופף של להקת "הקולות הגבוהים", שפעלה במועדונים וחתונות.

בין השנים 1977-1978 ניגן עם אושיק לוי ברחבי הארץ ובחו"ל. בין האמנים שליווה וניגן עימם נמנים ניסים סרוסי, צילה דגן ז"ל, להקת "שלום" (של גברי לוי) , זהר ארגוב וכו'.

בשנת 1978 הוזמן להחליף את המתופף של צלילי העוד ( שנסע לחו"ל) וניגן והופיע עם הלהקה עד שנת 1987. יפרח השתתף בתקליטי הלהקה: "תקליט מספר 6 " (1978), "אמצע הדרך" (1981) ובתקליט הסולו של רמי דנוך – "אהבת הנווד" (1987) . יש לציין כי יפרח שימש הן כמתופף והן כנגן כלי הקשה.

 

בשנת 1987, לאחר שעזב את להקת העוד, נכנס לעסק יהלומים משפחתי ופרש מעסקי המוסיקה. אבל, הוא לא פרש סופית : בשנות ה-90 ניגן יחד עם שגיא קארפ ודני גולן ( השתתף בין השאר בהקלטות האלבום "דני גולן וחברים" ) .

תודתי הגדולה נתונה ליוסי יפרח על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו המוסיקליים.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

 

 

"לחיות את החלום " – סיפורו של המוסיקאי איציק ארושס – עורך ומתחקר: דודי פטימר

החלום האמריקאי. רבים שואפים אליו, אך מעטים האנשים המצליחים באמת להגשים אותו. אחד מהם, הוא איציק ארושס, מוסיקאי ישראלי שהחל לפעול בישראל בשנות ה-60 ותחילת ה-70 ובזכות כשרון, התמדה ומוטיבציה הצליח לכבוש את ארה"ב. הוא ניגן עם מושאי הערצתו, הופיע על הבמות המפוארות ביותר בארה"ב בפני כל אנשי וסלבריטאי עולם ( כולל נשיא ארה"ב), אולם למרות זאת, סיפורו המרתק לא ידוע לקהל הישראלי ומשום מה "נשמט" מדפי ההיסטוריה, עד עכשיו.

פגשתי את ארושס במהלך ביקורו הקצרצר בישראל בכדי לראיינו ולתעד סיפורו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית ונחשפתי לאדם מקסים, נשמה גדולה שכולה אהבה טהורה למוסיקה ולבני האדם.

 

איציק ארושס נולד בשנת 1951 וגדל במעברה בנווה יהושע. בשנת 1955 המשפחה עברה לרמת עמידר. ארושס מציין כי בילדותו ונעוריו אהב מאוד להאזין למוסיקה ( אריס סאן, שירי פופ ורוקנרול של אז) ואפילו אביו קנה לו טייפ סלילים גרונדינג להקליט מהרדיו פזמונים. הוא נזכר כי בבית הספר, בשיעורי מוסיקה וזמרה, הוא היה התלמיד הכי גרוע והמורה נהג להוציא אותו מהכיתה בכל שיעור.

בהיותו בן 10 הכיר ילדים משיכון צה"ל ונחשף למוסיקה ותרבות יותר "איכותיים" לטענתו מחיי הפרחחות שלו ברמת עמידר. הוא נמשך לזה ובגיל 11 כבר החל לעבוד במטע לקטיפת תותי שדה, כשבמקום להתעסק בקטיפה, התעסק בלבהות בארנק אלביס שלו.

 

בשנת 1965 עברה המשפחה לגבעתיים. שם, נחשף לסביבה אחרת והכיר חבר בשם אברהם לו הייתה גיטרה. השניים העריצו את אלביס ואת להקות הקצב שפעלו באמצע שנות ה-60 דוגמת להקת "האריות", "הנסיכים", "הצ'רצ'ילים" ועוד.

בשנת 1967, בהיותו בן 16, במהלך משחק כדורגל נפצע ושבר את הרגל. במהלך 3 החודשים בהם רגלו הייתה בגבס, אמו קנתה לו גיטרה "הופנר" ( גיטרת החלומות שלו דאז) ובמהלך זמן ההחלמה הוא החל לנגן וללמד עצמו לנגן. חיים אלגרנטי מלהקת האריות שלח לארושס חוברת תווים של הביטלס, אך כיוון שארושס לא ידע לקרוא מתווים, הוא לימד עצמו לנגן. לאחר שהוציא את הגבס, הקים בשנת 1967 את להקתו הראשונה – "הזמנים הטובים" ( בה היו מוטי קקון, מאיר פניגשטיין ( "פוגי") – לימים המתופף של להקת כוורת, ובחור בשם גרשון) . הלהקה הופיעה במועדון "קזבלן" ברחוב החשמונאים בתל אביב, במועדון "המשקשקים". הלהקה ניגנה בעיקר שירי הרולינג סטונס והביטלס. הלהקה פעלה כשמונה חודשים.

לאחר ש"הזמנים הטובים" התפרקו, הוזמן ב-1968 ארושס לאשדוד והצטרף ללהקת "קוקו והפריזאים", להקה שביצעה רק שירים בצרפתית. אחד מחברי הלהקה היה שמוליק אביגל ( לימים מלהקת "הגל החדש"). ארושס ניגן גם על גיטרה מובילה וגם על קלידים, באופן חובבני ( אך מספיק לאותן שנים). הוא ניגן עם "קוקו והפריזאים" ( שנקראה גם "כוכבי קוקו") במשך כחצי שנה.

לאחר "קוקו והפריזאים" הפך להיות ממלא מקום בולט בקפה "נגה", בורסת המוסיקאים התל אביבית של אז, ו"סתם" חורים ללהקות הקצב השונות. בין הלהקות בהן ניגן כ"סותם חורים" ( כבסיסט וגיטריסט) : "הכוכבים הכחולים", "הגל החדש", "הסוס הלבן", "הזרים", "הנזירים" ועוד.

 

בשנת 1969 התגייס ארושס לצבא והוסיף לנגן במהלך החופשות בצבא. בין האנשים עימם ניגן באותה תקופה היה בעז שרעבי בתקופת היותו "מתופף". בשנת 1971 השתחרר מהצבא ופנה לעסוק בלבד במוסיקה. בעיקר ניגן באותה תקופה בחתונות וחלטורות למיניהן. הוא עבר לנגן גם בהקלטות אליהן הוזמן ע"י אילן מוכיח או יאיר רוזנבלום ( הוא זוכר כי ניגן במופע "ג'אמבו" כולל שיר הנושא הלהיטי של ציפי שביט, השתתף בהקלטות של אילנית, צמד דרום ועוד ).

בשנת 1972 קיבל הצעה מלהקת "המטרונומס" ( להקת סול פופ מוכרת בסצינת המועדונים דאז בהנהגת דני פיטשון) להצטרף אליהם. באותה תקופה החל לעשות עיבודים לזמרים כגבי שושן וללהקות קצב למיניהן.

בשנת 1973 הוזמנה הלהקה ע"י אריס סאן להופיע ולנגן באופן קבוע במועדונו הניו יורקי "סירוקו". בלהקה ניגן שם על גיטרה, בס ובוזוקי שנתן לו אריס סאן. בשנת 1975 הלהקה התפרקה.

עם פירוק הלהקה, הקים בניו יורק את להקת Holly Land שכללה בין השאר את יואל קוקל, דריו מלכי ז"ל (לימים קלידן של להקת "ברוש"), וצביקה נוי ( נימוי) . הלהקה הופיעה במועדונו של אריס סאן ולאחר מכן למועדונם של "צחי ויעל". הלהקה פעלה בין השנים 1975-1978.

 

בשנת 1980 החליט ארושס לפרוש ממוסיקה ועבר לעבוד ב-Car Stereo (התקנת סטריאו למכוניות) . יום אחד הגיע לבקרו חברו מימי הלהקות, אברהם פנגס, ושכנע את איציק לחזור להופיע במועדון חדש שפתח. ארושס הופיע שם כזמר וכנגן ( על אף שלא התיימר להיות זמר).

 

בשנת 1982 עזב ארושס את המועדון והכיר זמר כנר צעיר בשם סמיר שוקרי. השניים הקימו צמד שידבר לקהל הישראלי והפלשתינאי דובר ערבית במועדונים, כשסמיר אמון על השירה הערבית וארושס על העברית. הצמד עשה משהו שלא היה עד כה באותן שנים. בהתחלה הלהקה כללה את סמיר ואיציק לבד, לאחר מכן הלהקה גדלה לארבעה נגנים ולאחר מכן שמונה נגנים. ההצלחה הייתה סנסציונית והשניים הקימו מועדון ישראלי ראשון בברוקלין. ארושס מספר כי הצמד היה המצליח ביותר בברוקלין בין השנים 1983-1986. הלהקה הופיעה בחתונות, אוניות ובכל אירוע נחשב אפשרי.

בסוף שנות ה-80 הצמד התפרק כי סמיר הצליח בישראל ואיציק רצה להישאר בארה"ב. ארושס הקים את "תזמורתו של איציק ארושס" ( Issac Orchestra) והוציא קסטה שנמכרה ב-34 אלף עותקים ( לטענתו) . הוא לקח זמר ארמני ( אליאס סרקר ז"ל) וזמרים ונגנים אמריקאיים לצד הישראלים ( בהם הגיטריסט חיים קריו, המוסיקאי משה לוי (שעובד עם שלום חנוך) ועוד ) . הלהקה הופיעה אף בפני הנשיא קלינטון, ראש עיריית ניו יורק ג'וליאני ועוד. הלהקה התפרקה בשנת 2002 בשיא ההצלחה.

בימים אלה ארושס מתגורר בארה"ב ומוסיף ליצור מוסיקה בביתו להנאתו.

תודתי הגדולה נתונה לאיציק ארושס על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו וארכיונו הפרטי.

כתב,ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.