החצוצרה והוא – סיפורו של המוסיקאי מיקי זנדברג – כותב ומתחקר: דודי פטימר

מיכאל (מיקי) זנדברג נולד בתל אביב ב-14 לדצמבר 1947. אביו היה נהג מונית ואמו (ילידת יוון) , עקרת בית, הייתה בעלת רקע מוסיקלי. בהיותו בן 6 החל ללמוד לנגן על פסנתר אצל תרצה קוייגן (טרון), ולאחר מכן למד שנה אצל אלכסנדר בוך (פרופסור למוסיקה). בגיל 14 אביו ראה בעיתון, שהתזמורת הפילהרמונית מחלקת מלגות לתלמידי כלי נשיפה. אביו רשם את מיקי למבחן (על אף שלא ידע לנגן חצוצרה). מיקי נכנס למבחן, כשהבוחן הוא המנצח הרומני הנודע סרג'יו צ'ילבידאקה, שבחן את מיקי דווקא על פסנתר וקיבל אותו ללימודי המלגה לפילהרמונית על חצוצרה (!!) . זנדברג למד עד גיל 18 בפילהרמונית (אצל מאסטרו פייר טיבו) ובגיל 17 התקבל לתזמורת עצמה כחבר מן המניין. במשך חצי שנה, עד גיוסו לצבא ניגן עם הפילהרמונית.

 

בשנת 1965 התגייס לצבא וזמן קצר לאחר הטירונות, סופח ע"י גורודיש לצוות הווי חטיבה 7 (יחד עם אנדרה צוויג) עימה הופיע עד ספטמבר 1968.

 

בשנת 1967 הלחין את השיר היחיד בחייו: "המנון חטיבה 7" שהלחין מיקי למילותיהם של פוצ'ו (ישראל וייסלר) ואביגדור קהלני. השיר הופיע אף בתקליטה של גאולה גיל – "אחרי המלחמה" וזכה לגרסאות רבות.

 

בין השנים 1968-1969 ניגן עם להקת "הסול מן" ( להקת מוסיקת סול פורצת דרך בסצינת מועדוני הקצב של שנות ה-60 בה היו חברים בין השאר ג'קי בר און ומרקו בכר) , וסוף בשנת 1969 הצטרף לצוות המחזמר "שיער" (בכיכובו של צביקה פיק) וניגן בתקליט המחזמר שיצא בעברית. השתתפותו בצוות נגני "שיער" פתחה עבורו את הצוהר הבולט  לתעשיית המוסיקה.

 

לאורך שנות ה-70 ( 1971-1979) ניגן זנדברג באינספור הקלטות של רשות השידור וקול ישראל, בתכניות טלויזיה רבות ( כולל מקצב 70) , בפסטיבלי הזמר והפזמון, בפסטיבלי הזמר החסידיים, בפסטיבלי שירי ילדים ובפסטיבלי הזמר המזרחיים ( "דרור- למנצח שיר מזמור") .

כמו כן, ניגן בתכניות יחיד והופעות של יהורם גאון , אילנית, אבי טולדנו, יגאל בשן, מוטי גלעדי, גלי עטרי ועוד, וכן בהקלטות אולפן של אלדד שרים, אלכס וייס, מל קלר, נורית הירש, נעמי שמר, קובי אשרת, פיסי אושרוביץ ועוד.

באירוויזיון 1979 שהתקיים בישראל ניגן חצוצרה בתזמורת שליוותה בין השאר את גלי עטרי ולהקת "חלב ודבש" בזכייתה ההיסטורית בתחרות עם השיר "הללויה" , ובמקביל ניגן בתיאטרון הקאמרי במספר הצגות, שהבולטת בהן היא "הסוחר מונציה". בנוסף, ניגן בתזמורת חסידית של מוסא ברלין.

בשנת 1979 לקח זנדברג "פסק זמן" ממוסיקה והתעסק במקצוע ה"אמיתי" שלו: מנהל חשבונות (מקצוע בו הוא עמל עד היום) .

פסק הזמן נמשך עד אמצע שנות ה-80 עת קיבל טלפון מקלמן יונגרייז שהזמינו להצטרף לתזמורת סימפונית המנגנת במרכז וייל בכפר שמריהו ובכך חזר שוב ל"תחילת הדרך" במוסיקה הקלאסית. התזמורת פעילה עד היום, נותנת 3 קונצרטים בשנה ומנגנת מדי יום שלישי. כמו כן, מיקי מטפח את דור ההמשך ומלמד את נכדו לנגן על חצוצרה.

 

תודה הרבה נתונה למיקי זנדברג היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר המוסיקה הישראלית.

 

יוסף יוסף- סיפורו של החצוצרן והבסיסט יוסף אגת – כותב ומתחקר: דודי פטימר

יוסי אגת נולד בשנת 1942 בקהיר. בהיותו בן 5 עלה עם משפחתו לישראל, תחילה לתל אביב ולאחר מכן לבת ים. המשפחה השתכנה בתל אביב סמוך למועדון "בית הנוער א' " ברחוב הכובשים. יוסי, שנמשך לחצוצרה, החל ללמוד בשנת 1956 לנגן על חצוצרה במועדון "בית הנוער" תחת ניצוחו של עמי מעייני, ובשנת 1959 הצטרף כחצוצרן ל"תזמורת הנוער של תל אביב". באותה תקופה נהג לבלות ב"קפה נגה" המיתולוגי, בורסת הנגנים דאז, וניגן בהופעות מזדמנות וחתונות.

 

בשנת 1960 התגייס לצבא ושירת כחייל קרבי. במסגרת שירות המילואים ניגן בתזמורת חיל האוויר בניצוחו של אריך טייך.

 

בשנת 1963 השתחרר מהצבא והחל לנגן במועדונים השונים. באמצע שנות ה-60 ניגן בתזמורת הבית של מועדון "זורבה" עם אריס סאן ובסוף שנות ה-60 בתזמורת הבית של מועדון "כאליף". יש לציין כי במועדונים אלה הופיעו מיטב הזמרים הבולטים בארץ דוגמת בעז שרעבי, ששי קשת, מוטי גלעדי, גדי יגיל, משה הלל, יפה ירקוני ועוד ועוד.

כמו כן, בשנות ה-60 ניגן בהצגה הנודעת של ג'טה לוקה : "צחוק הגורל". בהצגה ניגן גם על חצוצרה וגם על גיטרה בס.

בסוף שנות ה-60 היה אגת חבר בלהקת "השליחים" ובשנת 1973 הצטרף ללהקת "הדולפינים" של משה נוי . בשנת 1975 ניגן עם להקת "הקברטים" ולאחר מכן ניגן בחתונות שונות ובתזמורות מזדמנות. כמו כן ניגן בפרסומות בהן פרסומת לאבקת כביסה "ויוי".

 

בשנות ה-70 ניגן בהצגה הרומנית : "שלם זה משתלם".

 

בשנת 1987 פרש אגת מעסקי המוסיקה ולאחרונה חזר לנגן בבית בשביל הנשמה.

 

אגת הוא אחיו הגדול של יעקב אגת, מתופף בולט שניגן בשנות ה-70 בין השאר בלהקות "הקלידוסקופ" (של גרי אקשטיין) ו"צלילי חצות".

תודה מיוחדת ליוסי אגת היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו!

 

כתב, ערך, תחקר וראיין :  דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

 

 

 

 

 

 

 

"כמה יוסי" – סיפורו של המתופף המזמר יוסי אטיאס – כותב ומתחקר: דודי פטימר

שנות ה-70 במוסיקה הישראלית היו שנים מהותיות להתפתחות הפופ והרוק הישראלי: עם ירידת להקות הקצב שאפיינו את הסיקסטיז ופריחתן של להקות החתונות ( טרום תקופת הדי ג'יי), רבים מהנגנים והמוסיקאים שהיו מבוקשים בקרב הלהקות, מצאו עצמם חסרי עבודה. היו שפרשו מהמקצוע והיו שהמשיכו לחיות את החלום והפכו לנגני אולפן והופעות של כוכבי התקופה ( בתקופה בה כוכבים היו כוכבים) .

אחד המתופפים העסוקים ביותר בעולם הפופ והרוק בסבנטיז, הוא יוסי אטיאס שהפך לאחד הנגנים המבוקשים בעשור וניגן עם מיטב כוכבי התקופה, עד שעזב את הארץ ב-1980 ללונדון, שם חי עד היום. משום מה, אין תיעוד לפועלו החשוב והמשמעותי של יוסי לסצינת המוסיקה הישראלית ( בתקופה בה פעל בה) , לכן תיאמתי עימו ראיון ובקשב רב, אטיאס גולל בפניי סיפור חייו המרתק ודרכו את עולם הפופ-רוק הישראלי מנקודת מבטו.

 

יוסף (יוסי) אטיאס נולד במרוקו ב 25 לנובמבר 1953 . בשנת 1954 , בהיותו בן שבעה חודשים, עלה עם משפחתו לישראל.

יוסי מעיד על עצמו שהוא זוכר כי מגיל מאוד צעיר ( 9-10) הוא אהב מוזיקה,  במיוחד לועזית .אחיו הבכור יעקב ז"ל היה גיטריסט / זמר  ואביו מכלוף אטיאס זצק"ל היה פייטן.

כששאלתי אותו, באיזה גיל גילה את הרוקנרול, השיב לי אטיאס כי בגיל 13,14  הוא החל לשמוע את קליף ריצ'רד ואלביס פרסלי, ומאוחר יותר שמע לרוב להקות רוק, ובמיוחד את סגול כהה (דיפ פרפל) , לד זפלין, בלאק סבאת' ופינק פלויד.

התפנית המהותית בחייו המוסיקליים של יוסי אירעה בגיל 12 , עת גילה את התופים: אחיו היה מתאמן על הגיטרה ויוסי הקטן ניסה ללוותו על כסא.

בגיל 13 ,בבר מצווה שלו, אחיו יעקב  הפתיע אותו וקנה לי תופים במתנה- מתנה ששינתה את חייו. יוסי נזכר שלאחר מספר חודשים כבר החל להופיע עם אחיו באירועים, חתונות וכו'. בלהקתו של אחיו שנקראה – "כוכבי הזהב".

עוד בגיל צעיר מאוד נהג יוסי לשיר, בעיקר שירים צרפתיים, וזכה לכינוי "לואיג'י הישראלי" (לימים ליווה את לואיג'י ה"אמיתי"), וזכורים לו פלקטים עם תמונותיו כנער הפלא של השנסון הצרפתי בישראל.

בשנת 1969 הקים יחד עם שני חבריו ( איציק ברנס – גיטרה מובילה, ואבי סרוסי – גיטרה בס) את להקת "המסמרים", שנוהלה ע"י משרד האמרגנות של חיים סבן.

בשנת 1970, עת היה בן 17, החליף יוסי את חברו הטוב,  המתופף מאיר ישראל, בלהקת "עוזי והסגנונות" , עימם הופיע עד שהלהקה התפרקה ועוזי פנה לקריירת הסולו המצליחה שלו.

בשנת 1971 התגייס אטיאס לצה"ל וסופח לצוות הווי ובידור.

עם שחרורו ב-1974, הקים יחד עם חבריו מלהקת "המסמרים" – איציק ברנס ואבי סרוסי, את להקת "או שכן או שלא", שנוהלה ע"י משרד ההפקות של מיקי פלד. הלהקה הופיעה והקליטה עם מיטב כוכבי שנות ה-70 ושימש כמעין "להקת הבית" של משרדו של פלד. בין האמנים שהלהקה ליוותה נמנה הזמר הבלגי המצליח דאז- לואיג'י ( Une Maman, Pitie) . בנוסף, הלהקה השתתפה בליווי זמרים בפסטיבלי הזמר והפזמון, פסטיבל הזמר החסידי ופסטיבל שירי הילדים. לאחר הצלחת הלהקה, המוסיקאי קובי אשרת לקח את הלהקה "תחת חסותו" ויחד עימו הקליטו שירים של מיטב האמנים להם כתב אשרת בשנות ה-70, לצד פרסומות וג'ינגלים. הלהקה גם הקליטה שני שירים מקוריים: "תני להיות הגבר שלך" ( בו יוסי אטיאס הוא הסולן הזמר) שהצליח במצעד הפזמונים דאז ו"המנון לאישה המשוחררת".

ב-1977 הצטרף אטיאס ללהקת "הגל הירוק", להקת הקצב בה היו חברים בין השאר: אלי סולם (גיטרות), סמי וילה (קלידים) , דודו רג'ואן ז"ל (סולן ובסיסט) ואטיאס על התופים. הלהקה הקליטה מספר שירים בהם: "פתגמים", "יה יה מה יהיה" (שרג'ואן שר גם בלהקת "השמנים והרזים") , ו-Stranger Down In The City .

נוסף לזאת, ניגן אטיאס בין השנים 1978-1980 עם להקת "הפסגות" שיסד חברו, איציק ברנס.

כמתופף, אטיאס היה מהבולטים ביותר בישראל בשנות ה-70 וניגן בין השאר עם: עוזי פוקס, צביקה פיק, רותי נבון, עדנה לב, אושיק לוי, גבי שושן, אילנה רובינא,  קובי רכט, גרי אקשטיין, ריקי גל, יגאל בשן, אריס סאן, דודו טופז, דודו דותן, יעקב בודו, מוטי גלעדי,אבי בהט, עירית דותן וחיה ארד.

בין המוסיקאים והמעבדים עימם עבד נמנים: נפתלי אלטר (סרטים), נורית הירש קובי אשרת, ומרקו בכר.

על החזרות נזכר יוסי בהומור: " את רוב החזרות היינו עושים אצל אמי בבית בבת ים-  על מנת לחסוך שעות אולפן עם רוב הזמרים/זמרות. אני זוכר שכל השכונה הייתה כמובן מתאספת  כמו בחגיגה גדולה,  ואפילו היינו משחקים מדי פעם בכדורגל על הכביש: 4 על 4 צביקה (פיק) ואני באותה קבוצה. אפילו האוטובוס שהיה עובר בשכונה היה נאלץ להמתין עד שיהיה גול! "

כשביקשתי מאטיאס לנסות ולהיזכר באילו הקלטות חשובות השתתף, השיב: "הקלטתי את הלהיטים הפולאריים של עוזי פוקס כמו: ילדונת, כן כן לא אז לא, אין לך מה לדאוג ,ללכת בגשם ולשרוק ועוד. עם צביקה פיק את : אני אוהב אותך לאה, הרקדן האוטומטי (עם רותי נבון), תמיד ישנו מחר, ועוד שירים אחרים, כולל את האלבום הראשון שלו.

עם רותי נבון הקלטתי את: חשמל זורם בכפות ידיך, WHO EVER SHE WAS ועוד שאני לא זוכר. עם נורית הירש עבדתי המון וזכור לי במיוחד העיבוד שהירש עשתה לאילנית לשיר "מליסה". עם אושיק לוי: יונתן סע הביתה, שיר ערש ועוד.. עירית דותן , מיכל טל ועוד.. ריקי גל – השמש היא האור ועוד.. עם ניסים סרוסי את השיר "סיונרה" שייצג אותנו ביפן ועם מספר זמרים יוונים כמו איזקיס וניקולס. "

ב1980- היה יוסי בפרשת דרכים ועמדה בפניו ההחלטה: האם להיענות להצעה לנסוע לניו יורק ולהופיע עם אריס סאן , או לעבור ללונדון עם החברה האנגליה שעימה התחתן. הוא בחר באהבה ועבר לגור בלונדון משנת 1980.

כשהגיע ללונודון בשנת 1980, התחיל לעבוד בחנוית לביגוד,  ולאחר שיצר קשרים, ניסה לשכנע את הלהקה ( הפסגות) לבוא ללונדון ולנסות מזלה, אבל זה לא צלח.

בשנת 1984 הקמתי להקת אירועים מקומית בשם – TASTE OF HONEY  שהפכה, לטענתו, בין המצליחות בלונדון עד היום.

בימים אלה אטיאס עדיין מתעסק במוסיקה ( עדיין חלק אינטגרלי מחייו) )  יחד עם אישתו איריס (פסנתרנית / מוסיקאית  שבמקור מאילת) והשניים מנהלים אף סוכנות אומנים ומשרד הפקות .

יוסי מספר, כי  דרך הסוכנות הוא שולח הרבה להקות מלונדון לאילת להופיע בפאב ה"מאנקיז" הידוע וגם הוא בעצמו מגיע לעיתים לאילת להופיע בפאב עם הרכב צעיר מלונדון. כמו כן, בשנים האחרונות פתח משרד נדל"ן  ונכסים להשקעות בלונדון ועובד עם הרבה משקיעים  ואנשי עסקים מישראל.

תודתי הגדולה נתונה ליוסי אטיאס היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי!

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.