יגאל סלע – מתופף, סקסופוניסט וכנר שליווה את סצנת המוזיקה החיפאית משנות ה-50 ועד שנות ה-80.
יגאל סלע נולד ברומניה בשנת 1932 כיגאל סולומונוביץ'. בגיל 5 וחצי החל ללמוד לנגן על כינור וניגן בתזמורת בית הספר ברומניה. בנעוריו ניגן גם בתזמורת נוער על תופים.
בשנת 1948, בהיותו בן 16, עלה עם משפחתו לישראל והמשיך את לימודי הכינור במכון למוזיקה בחיפה על שם דוניה וייצמן. משפחתו השתכנה אז בחיפה. הוא למד כינור עד גיוסו לצבא בשנת 1950.
את שירותו הצבאי עשה תחילה בחיל אוויר, אך בהמשך הועבר ליחידה 169 של שומרי החומות בירושלים. את שירות המילואים עשה בתזמורת חיל הים, שם שירת יחד עם אחד, שמוליק קראוס.
עם שחרורו מהצבא החליט "לנטוש" את הכינור והחל ללמוד לנגן על סקסופון ובהמשך תופים, כדי להתברג יותר בקלות בתעשייה. בשנות ה-50 עברת את שם משפחתו ל"יגאל סלע" כדי להישמע יותר "ישראלי".
בשנות ה-50 ניגן בתזמורות חתונות מקומיות בחיפה, בהן תזמורתו של זיגי זלמנוביץ'. בשנת 1960 הצטרף כמתופף לתזמורת מועדון התיאטרון בחיפה שם הופיעו מיטב האמנים אותם ליווה סלע בהם אריק אינשטיין, שמוליק קראוס, יפה ירקוני, עפרה חזה, יוסי בנאי, יגאל בשן, פרדי דורה, ג'אקומו וילה, מרסל ריקרדו, מוני עמרני ועוד רבים וטובים כשעבור יגאל, כדבריו, השיא היה כשליווה את להקת הגוספל האמריקאית "הגולדן גייט קווארטט" שהגיעה לחיפה.
סלע ניגן במסגרת תזמורת מועדון התיאטרון למשך 22 שנה עד שנת 1982, למעט פסק זמן של שנתיים, בין השנים 1966-1968 במהלכן ניגן במלון "דן כרמל" בלהקת "אמני השמיים" (יחד עם הקלידן קובי ארליך, הגיטריסט סימון לוי והסקסופוניסט יואל קוקל) שנקראה גם The Skymasters והופיע קבוע עם הזמר ג'ו ישראל ובהמשך עם מייק ברנט. הלהקה תועדה בהקלטות פרטיות שנמצאות בערוץ היוטיוב של דודי פטימר.
אגב, כשברנט נסע להופעות עם להקת "כרמון" בחו"ל, הוא אימץ את שם משפחתו של סלע ונשא את שם הבמה "מיכאל סלע".
בשנות ה-70 ובעיקר משנת 1982, אחרי שהפסיק לעבוד בתזמורת של מועדון התיאטרון בחיפה, התמקד סלע בעיקר בלימוד תיפוף וטיפח דורות של מתופפים. בשנת 1999 יצא לפנסיה.
סלע מתגורר כיום בחיפה.
תודה מיוחדת ליגאל סלע על שניאות לפגוש אותי ולגולל בפניי את סיפור חייו המקצועי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה. תודה מיוחדת גם למריאן רוזנברג שהתלווה לפגישה וסייע בתחקיר ובראיון.
כתב, ערך, תחקר, ראיין ותיעד: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
הוא ניגן ב"גזוז", "ברנשים וחלומות", "דרכים" של שלמה ארצי ו"חמוש במשקפיים" של אריק אינשטיין, ולאורך שנות ה-70 וה-80 נחשב מאיר שפייזר לאחד הסקסופוניסטים הפופולאריים והמצליחים בישראל. עכשיו, לראשונה בהיסטוריה, נחשף סיפורו המלא.
מאיר שפייזר נולד ב-4 בסטפמבר 1948 כמריאן שפייזר ברומניה. אביו, וילי שפייזר, היה מוסיקאי שניגן בתזמורות נודעות בבוקרשט. בהיותו בן שנתיים, בשנת 1950, עלה עם הוריו ארצה אל חיפה ובאותה שנה המשפחה עברה לתל אביב בה גרה עד שנת 1959. באותה שנה, המשפחה חזרה להתגורר בחיפה.
בבית הספר למד תווים ויסודות המוסיקה על חלילית ובהיותו בן 9, החל, בהשפעת אביו, ללמוד לנגן על סקסופון סופרן. תחילה, ניגן בתזמורת הנוער בת גלים בחיפה בניצוחו של יהודה עברון. הוא ניגן בתזמורת עד גיל 17. בנעוריו הקים תזמורת קומבו חיפאית מקומית שכללה את אבי זהבי (מתופף) ואריה ויינטרוב (קלידן) וניגנה בעיקר ג'אז.
באותה תקופה ניגש עם חבריו לתזמורת הקומבו לאודישן אצל אריך טייך, מנהלה של תזמורת חיל האוויר. התזמורת ניגנה סטנדרטי ג'אז בהם All Of Me הנודע והתקבלה. בשנת 1966 התגייסו חברי התזמורת לתזמורת חיל האוויר.
בשנת 1969, עם שחרורו מהצבא, חזר לחיפה והחל להופיע בתזמורת מקומית במועדון ה"רונדו" של מלון "הכרמל" יחד עם ג'ו ישראל (בסיסט וזמר), אריה ויינטרוב (קלידים) וגדליה סגל (תופים). מי שעוד נהג להופיע איתם היה מייק ברנט (קצת לפני שהפך לכוכב בצרפת). שפייזר ניגן בתזמורת עד פירוקה בשנת 1972, בעקבות עזיבתו של ג'ו ישראל, מנהיג הלהקה, שנסע להופיע באוניית "קרניבל". שפייזר העדיף להישאר בארץ והצטרף לאחד הגלגולים האחרונים של להקת "נערי החצר" החיפאית.
בשנת 1973 גיבשו שפייזר, גדליה סגל ואריה ויינטרוב הרכב חתונות שהופיע במועדונים השונים (בהם מועדונו של פרדי דורה בנהריה). סולן ההרכב היה אריק סיני (כשעוד נקרא אריה יסני).
בשנת 1977 עבר עם משפחתו להתגורר ברעננה והחל ללמוד באקדמיה למוסיקה בתל אביב. הוא למד שנתיים (עד שנת 1978) ופרש בעקבות ביקוש העבודה.
בשנת 1978 החל לעבוד במועדון "המערה" ביפו עם חברו החיפאי עוזי אסנר ועם ארנון פלטי. ב"מערה" ליווה את אילנית, מייק בורשטיין, חנה אהרוני, עדנה גורן ועוד.
לאחת ההופעות ב"מערה", הגיעו דני סנדרסון וגידי גוב שבדיוק חיפשו קלידן ללהקת "גזוז", להקה חדשה שהם עמדו להקים. שפייזר הגיע לאודישן במשרדו של אברהם "דשא" פשנל והצטרף ללהקה שפעלה בין השנים 1978-1979 וניגן בשני אלבומיה: "גזוז" (1979) ו"גלגול שני"(1979) וגם בתכנית הטלויזיה הצבעונית בה כיכבה והופיעה הלהקה. בשנת 1979 ניגן גם באלבומו של שלמה ארצי – "דרכים". באותן שנים ניגן עם מיטב האמנים בהם יהורם גאון, שושנה דמארי, יגאל בשן, שימי תבורי, חוה אלברשטיין, איתן מסורי, יפה ירקוני ועוד.
בשנת 1980 הצטרף לתזמורת שליוותה את קבוצת פסטיבל הזמר החסידי שיצאה לסיבוב הופעות בחו"ל. הוא השתתף רק בשלושה סיבובי הופעות בין השנים 1980-1982 (שיקולים כלכליים).
באותה שנה (1980), עם שובו מסיבוב ההופעות השני בפסטיבל החסידי, הוזמן להשתתף במופעו של אריק אינשטיין – "חמוש במשקפיים". שפייזר השתתף בקליפים של אריק ל"קפה טורקי" (גרסה שנייה) ו"תוף בודד" (בקליפ ל"תוף בודד" הנציח אינשטיין את שפייזר באומרו באמצע השיר – "לך שפייזר!").
בשנת 1981 הצטרף שפייזר לתזמורת שניגנה במופע "כמו ציפורים" בניהולו המוסיקלי של דוד קריבושי ובכיכובם של יוסי בנאי, רחל אטאס ואברהמל'ה מור. באותה שנה ניגן הן במופע היחיד של הזמרת סנדרה ג'ונסון – "הגברת עם הפטרוזיליות" בהפקתו המוסיקלית של ננסי ברנדס ובו שרה ג'ונסון משירי גרשווין וסשה ארגוב, והן במחזמר ובתקליט "ברנשים וחלומות" בכיכובם של ששי קשת, ירדנה ארזי, שולה חן, אילי גורליצקי ועוד.
במאי 1983 הצטרף שפייזר לתזמורת המשטרה בניצוחו של מנשה לב רן, עימה ניגן עד צאתו לפנסיה בשנת 2006.
באותה שנה, חבר לדוד קריבושי לתזמורת "הטיילת" שפעלה במשך 15 שנה והופיעה מדי שבוע. כמו כן התזמורת קצרה הצלחה טלויזיונית גדולה. התזמורת התפרקה בשנת 1998. כמו כן, שימש נגן מחליף לזאב דיקוורט במופעו של יוסי בנאי – "אני וסימון ומואיז הקטן". בשנת 1983 ניגן בתכניתו של בנאי – "שיכור ולא מיין".
בשנת 1986 הצטרף לתזמורתו של בוריס גאמר שהופיעה דרך קבע בתיאטרון "פרגוד" בירושלים. התזמורת הופיעה בפסטיבל ג'אז בינלאומי בסקרמנטו שבארה"ב.
לאורך שנות ה-80 וה-90 נהג שפייזר להתמקד גם בלימוד מוסיקה, בין השאר במרכז למוסיקה ביפו ובעמק יזרעאל. במקביל, באותן שנים קרץ גם למוסיקה קלאסית והחל לנגן בתזמורת הסימפונית ירושלים.
בשנת 2006 יצא כאמור לגמלאות ופרש מעסקי המוסיקה כמקצוע עיקרי, אך מוסיף לנגן ולהופיע מדי פעם בשביל "הנשמה" בקרב חבריו הנגנים הותיקים.
תודה מיוחדת למאיר שפייזר היקר על שתרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!
במסגרת המסע לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית ובעיקר הנגנים בישראל, נוכחתי לראות ולהבין כי בשנות ה-60 וה-70, בסצינת המוסיקה הישראלית בה שלט ביד רמה כוחן של התזמורות השונות והרכבים שונים שנתפרשו על פני המועדונים ומקומות הבילוי בישראל, נוצר מעין פאזל של נגנים, כשכל נגן, מלבד שהכיר וניגן עם נגן אחר, מסייע להשלים את מפת הנגנים שתרמו לעיצוב הסאונד הישראלי, איש איש בדרכו המיוחדת.
כחלק מתיעוד המתופפים בישראל בשלל דורותיהם, עלה לא פעם שמו של מתופף כשרוני שסיפורו המוסיקלי טרם סופר או נחשף – אבי זהבי, מוסיקאי, מלחין ומתופף שליווה את סצינת המוסיקה הישראלית נאמנות החל משנות ה-60 המוקדמות ועד ימינו, כשהוא מגיש את הניחוח המיוחד והאישי שלו בכל מקום בו מופיע עם נשקו הפרטי- התופים.
פגשתי את אבי לשיחה מרתקת בת שעתיים בכדי לשמוע סיפורו, לתעדו בדפי ההיסטוריה ולדלות מידע על עוד נדבך חשוב בתיעוד סצינת הנגנים בישראל של שנות ה-60 וה-70, נדבך שלא זכה למספיק "זרקור" תיעודי, על אף חשיבותו המוסיקלית ההיסטורית.
אבי זהבי נולד כאברהם גולדשטיין ב-12 ליולי 1947 על האניה "אקסודוס" בלב הים, ועם עגינת האניה הגיע עם משפחתו לחיפה, משם למחנה עולים בעתלית ואז שבה המשפחה לחיפה והשתכנה באלנבי 10.
הרומן הראשוני של אבי עם מוסיקה החל בהשראת שכניו בקומה השלישית, משפחת סגל, שבני המשפחה ( חיים, שמעון, מרדכי וגדליה) היו חלק מהתזמורת הנודעת (דאז) באיזור הצפון – "לה מקרנה", ולמעשה התזמורת הייתה זו שמשכה בסוף שנות ה-50 את זהבי למוסיקה ונתנה לו לנגן על תופי בונגוס בהופעותיה השונות, מה שהיווה טריגר מוסיקלי משפיע ראשון על הילד המוסיקלי מחיפה.
בתחילת שנות ה-60 הצטרף כמתופף לתזמורת הכלייזמרים של אבי משפחת סגל- אברהם שפילר (אברהם סגל), הנחשב אביהם הרוחני של נגני הכליזמרים. זהבי ניגן עם תזמורת זו כשנה וחצי, ולאחר מכן הפך מעורה בסצינת הנגנים החיפאית דאז והחל להימשך בעיקר למוסיקת הג'אז. יש לציין כי זהבי לימד עצמו לתופף אוטודידקטית. מדי פעם עלה לנגן בהופעות מזדמנות, בין השאר במועדון 120 כשמיכה אבן צור (אחיו של המתופף שמעון אבן צור – ראו ערך ב"דודיפדיה") העלה אותו לבמה והופעתו זו פרשה כנפיים והגיע לאזניו של אריך טייך, מנצחה המיתולוגי של תזמורת חיל אוויר שהזמין אף הוא את זהבי הנער להופיע עם התזמורת באחת מהופעותיה באיזור הצפון.
באוגוסט 1966 התגייס לצבא וסופח ישירות לתזמורת חיל האוויר כמתופף, מה שהוא מגדיר כבית ספר המקצועי ביותר שלו למוסיקה. הוא שירת בין השאר עם מאיר שפייזר, משה נוי, קובי ארליך וכו' והשתחרר בשנת 1969. לאורך שירותו, גילה כשרון מוסיקלי רב ואף זכה במלגה ללימודי מוסיקה מטעם פילנתרופים מארה"ב. הוא למד מוסיקה במשך שנתיים ואף החל להלחין, בין השאר נעימה בשם "לילה בטוקיו", שעל בסיס פתיחת נעימתו, נפתח שירו של נחום היימן – "חופים" ( שנתפרסם בביצוע להקת הנח"ל). מי שביצע את הנעימה בשנת 1968 היייתה תזמורתו של ג'ו ישראל (בסיסט וזמר חיפאי נודע בסצינת המועדונים) ב"רונדו".
עם שחרורו החליט להתבסס בסצינת המוסיקה במרכז והגיע היישר אל "קפה נגה" המיתולוגי ( בורסת המוסיקאים דאז) ומיד הצטרף אל להקת "האבירים", ובמקביל החל פנה ללימודים דרך המכונים הבריטיים . זהבי ניגן עם להקת "האבירים" בין 1969-1971, ולאחר שעזב את ההרכב, הצטרף לחבריו קובי ארליך ויואל קוקל לנגן במועדון "התיאטרון" ביפו בהרכב "ארבעת הדיאזים". הלהקה אף הוזמנה ע"י רבקה מיכאלי להופיע בתכנית הרדיו – "דלת פתוחה". בשלב מסוים הצטרפה ל"דיאזים" גם הזמרת ריקי מנור, אותה בחן זהבי. ההרכב ליוה במועדון את מיטב אמני ישראל דאז בהם ששי קשת, צביקה פיק, יגאל בשן וכו'. בשלב מסוים, ההרכב החליט לנסוע לארה"ב, אך אבי, שכבר היה נשוי, החליט להישאר בארץ ועזב את ההרכב.
בתחילת שנת 1973 הצטרף ללהקת "הכלניות" ( עם הסולן רוני כהן) וניגן עימה עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים אותה שנה. בלהקה זו זהבי גם שר לעיתים.
במלחמת יום הכיפורים, שירת אבי כנגן בתזמורת חיל האוויר בהרכב שיצר ענף הווי ובידור וליווה את מיטב אמני ישראל ואמנים מחו"ל.
לאחר המלחמה הצטרף ללהקת "הקברטים" ואחרי כן במחצית השניה של שנות ה-70 הצטרף ללהקת "האלמוגים" של משה נוי שלאחר מכן שינתה שמה ללהקת "הדולפינים" – עימה ניגן זהבי עד אפריל 1982.
באפריל 1982 פרש זהבי ממוסיקה כי הבין שאין עתיד כלכלי מבוסס במוסיקה ופנה ללימודים בתחום אחר.
בשנת 1997 נסע עם רעייתו לניו יורק לרגל יום הנישואין, וכחובב מוסיקה מושבע, נשבה זהבי בשורשיה המוסיקליים של ניו יורק, ובמהלך ביקור בחנות מוסיקה מיתולוגית בניו יורק בשם "מני'ס", שם ראה סט תופים והחל לנגן, לראשונה מזה 15 שנה מאז פרש, ודבק בו שוב החיידק המוסיקלי. מאותו רגע החליט לחזור לתופף, הוא קנה במני'ס ציוד תיפוף, ועם שובו לארץ רכש סט תופים וחזר להתאמן בתקוה לחזור לסצינת המוסיקה.
עם שובו יצר קשר עם חברו ללהקת "הכלניות" – טלי אלון, שהזמין אותו להצטרף להרכב שניגן בכפר המכביה. ההרכב כלל נוסף לזהבי את טלי אלון, ולריו סגל, משה ברטל, ישראל רוזן וגדעון דריזן. ההרכב, בגלגול כזה או אחר, מוסיף לנגן ולהופיע עד היום קרוב ל-15 שנה.
נוסף לכשרונו כנגן ומוסיקאי, זהבי אף שימש מורהו הרוחני הראשון לתיפוף של המתופף הנודע אמיר ברסלר.
כיום אבי מוסיף להופיע עם הרכב הביג בנד ב"מייקס פלייס" וכן במופעים שונים, כשלאחרונה, כדבריו, הגשים חלום וליווה את כהנת הג'אז – עדנה גורן בהופעה.
אני רוצה להודות מעמקי הלב לאבי זהבי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפני סיפורו המוסיקלי ובכך תרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והנגנים בישראל.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
כל מי שעוסק במוסיקה, ועוד יותר מופיע, יודע כי החשיבות של האנשים "מאחורי הקלעים", עולה לא פחות מחשיבותם של האמנים המבצעים עצמם: עם התקדמות השנים, עלתה חשיבותו של הסאונד בהופעות והתפתחה בצעדי ענק.
בישראל של תחילת שנות ה-70, הסאונד היה מונח די דל אמצעים ופשוט ביחס לתו התקן בעולם, אולם אחד האחראים הישירים להתקדמותו והתפתחותו האדירה בתחום הוא משה עציוני, שהחל דרכו כנגן להקות קצב בשנות ה-60 אולם עד מהרה הבין את "ייעודו" ומשיכתו לתחום טכנאות הקול, כשהוא אחראי לאינספור מופעים מהמוצלחים בתולדות המוסיקה הישראלית.
נפגשתי עם משה בביתו בכדי לראיינו ולתעד סיפורו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והוא חשף בפניי את עולמו המרתק של הסאונד בישראל מנקודת מבטו של מי שנחשב פורץ דךר וחלוץ בתחומו.
משה עציוני נולד ב-1.8.1949 בירושלים, דור שישי בארץ. אביו אהרון– ניצול שואה שהגיע לארץ מפולין עם השם אלבוים ועברת זאת לעציוני. אמו מרקה ממשפחה ספרדית טהורה.
הוא גדל בתל אביב ברמת החיל ומעיד כי מגיל אפס הוא נולד עם חיידק המוסיקה בקרבו, וכילד נהג לנגן על חליל. בהיותו בן 12 החל לנגן על גיטרה. הוא למד בבית הספר מונטיפיורי ולמד בערבים במגמת אלקטרוניקה, ונזכר כי נהג ללכת ערב ערב ברחוב אלנבי כדי לבהות בחנויות כלי הנגינה. לאחר שכנועים רבים, הוריו קנו לו גיטרה חשמלית חצי נפח – הופנר.
בהיותו בן 15 הקים את להקתו הראשונה – להקת "הדוכסים" (עם הסולן רפי ממן שכונה "אדאמו הישראלי") . משה היה הזמר של הלהקה בפופ הלועזי. עציוני ניגן בלהקה בין השנים 1965-1966. בהיותו בן 17 עבר להתגורר בקיבוץ מנרה עד הצבא. עם חזרתו ממנרה, הלך לקורס מורס חיצוני ששייך לחיל המודיעין. והתגייס בשנת 1967 .
בצבא הפסיק לנגן והפך להיות איש טכני. הוא שירת בחיל המודיעין בין השנים 1967-1970 ועם שחרורו החל לעבוד בחברת ההגברה "ברקול"- אחת מחברות ההגברה הבודדות בישראל של תחילת שנות ה-70.
בשנת 1972 החליט להפוך לעצמאי וככזה הפך להיות חלוץ פורץ דרך בתחום הסאונד וההגברה: עציוני למעשה היה הראשון שהכניס את המונח "טכנאי קול" לפורמה: לא רק איש הגברה שמכין את הציוד, אלא טכנאי שמתפעל את הציוד לזמרים והמבצעים עצמם. הראשון עימו עבד היה אמנון ברנזון (שיזם את המופע המצליח "השטן ואשת האיכר") שביקש ממשה לעשות לו טכנאות קול בהצגות עצמן.
הוא פתח מקום שנקרא "צלילית אלקטרוניקה" בו בבוקר בנה ציוד הגברה מיוחד בהשראת ציודה של חברת "גארט" (חברת ההגברה של חברי להקת הקצב "הסינג סינג") ובערבים עבד כטכנאי קול בהצגות ומופעים.
בשנת 1975 הפך להיות טכנאי הקול של "הכל עובר חביבי" מראשיתם ועבד עימם על כ-600 הצגות ! באותה תקופה, משה מציין בשלב זה של השיחה, כי משאת נפשו הייתה לעבוד עם מתי כספי.
באותה תקופה פנה אליו טכנאי סאונד בשם רפי מלול שהגיע אל צלילית אלקטרוניקה וביקש מעציוני לבנות מיקסר למופע של מתי כספי. לאחת ההופעות הראשונות של כספי בצוותא, הביא עציוני את המיקסר החדש שבנה, פגש את "משאת נפשו" מתי כספי, שבסוף ההופעה אמר כי המיקסר היה בסדר גמור אך היה חסר לו "מיד" (מונח שלא היה מוכר אז כל כך בארץ). כעבור שבוע עציוני הוסיף מיד והביא את המיקסר לכספי, שהתרשם מאד. כעבור 3-4 חודשים קיבל עציוני טלפון מנועם סמל, שהיה אז אמרגנו של כספי, שביקש ממנו להצטרף כטכנאי קול להפקה החדשה של מתי כספי ולהקת ברור חיל.
במקביל, לאורך שנות ה-70 עבד כטכנאי קול עם נינה סימון, ריי צ'ארלס, חוזה פליסיאנו, אל הירט, מייק בראנט בהופעותיהם בארץ, , בשנת 1978 שימש טכנאי סאונד ב"שיחות סלון" ( מופעו של יהונתן גפן ועוד מופעים רבים כשהוא מכניס את המכשור והטכניקה המשוכללת והחדישה ביותר.
לאורך שנות ה-80 פתח גם מעבדה לתיקונים, החל לעבוד עם קובי כהן (הבסיסט של מתי כספי אותה תקופה) ובאמצע שנות ה-80 התחבר גם לריקי גל, אותה ראה לראשונה ב"בני בום" (סוף שנות ה-70) . באמצע שנות ה-80, הגיע כספי למעבדה וסיפר לקובי ומשה כי יש לו שירים אך אין לו מי שיבצע אותם, השניים הציעו פה אחד לכספי לבחון אופציה לתת את השירים לריקי גל וכאן נוצר החיבור שהוליד את אלבום הבכורה של גל – "ריקי גל" (1987) בהפקתו המוסיקלית של כספי, שהלחין ועיבד כל שירי האלבום.
בשנות ה-90 היה חלוץ נוסף בתחום הסאונד בהיותו טכנאי קול שהתלווה לאמנים עצמם (דהיינו מתי כספי) ותפעל בשטח את הסאונד וההגברה.
מאז ועד היום, הפיק אינספור מופעים ועבד עם מיטב האמנים, כשלאורך כל השנים הוא תמיד יד ימינם של מתי כספי וריקי גל ( שהוא משמש גם כמנהלה האישי), וכן עובד עם גלי עטרי, שולי רנד, יונתן רזאל, שלומי שבן, קרן פלס ועוד .
בנוסף, התחבר לאפיק פלג ("להקת הדמעות") שיש לו אולפן (חדר חזרות) בשם "ז'אן ז'אק" והצטרף עימו לאולפן שנותן מענה זול ואיכותי לאמנים צעירים המשמר את הסאונד הטוב של שנות ה-80.
תודתי הגדולה נתונה למשה עציוני היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור הקריירה המוסיקלית שלו לצורך תיעודו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד המוסיקה הישראלית וכן תודה מיוחדת לשיר פפרברג היקרה על ש"שידכה" בינינו !
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
כחוקר מוסיקה, אתה לעולם לא יכול לדעת באילו מוסיקאים תיתקל במסעך לתעד את המוסיקה הישראלית, ובכל פעם שנדמה לך ש"זהו, תיעדתי את רוב המוסיקאים הבולטים", אתה מגלה עוד ועוד שתרמו לא פחות לעיצוב פסקולה של המוסיקה הישראלית. אחד המרואיינים שהייתה לי הזכות לראיין לאחרונה הוא שייקה ברק, גיטריסט ובסיסט שנחשב לאחד העסוקים והפעילים בשנות ה-70: ברק ניגן בהפקות רבות, הופעות של כל אמן אפשרי ( או כפי שהוא אוהב לומר: מאריק אינשטיין ועד חיים משה) והופיע תכופות בטלויזיה, ועם זאת, עד תחקיר זה, סיפור חייו המוסיקלי המרתק לא תועד ולא נכתב.
בעזרת המוסיקאי קרלוס בן ארי (שהזכיר בפניי את שייקה, בזמן ראיון שערכתי עימו לתיעוד סיפורו), נוצר הקשר עם שייקה ובשבוע שלאחר מכן הוא אירחני בביתו ובנועם ובסבלנות רבה גולל בפניי סיפור חייו אותו אני גאה להציג לקוראיי כאן ב"דודיפדיה".
שייקה ברק נולד ב-1946 בפתח תקווה בשם ישעיהו בוירסקי ( ב-1958 שינה שם משפחתו ל"ברק"). אחיו הגדול, צבי, למד בילדותו פסנתר ולאחר מכן גיטרה ונהג לנגן, והייתה לו השפעה ישירה על אחיו הקטן, שייקה. בשנת 1957, עם פרוץ צמדים כ"הדודאים", "רן ונמה" ולהקות פולק חובקות עולם, הנוער "השתגע" על גיטרות אקוסטיות פשוטות. לאחר שאחיו קנה גיטרה, שייקה "ני'גס" להוריו שיקנו לו גיטרה עד כי קנו לו גיטרה פשוטה וחובבנית למדי, שעבורו הייתה "העולם כולו" ( באותו זמן).
את האקורדים הראשונים למד מאחיו הגדול, שבאותה תקופה ניגן בבית בצמד עם כנר בשם ברוך אבירם ( שלימים היה בצמד דו-רון הנודע מראשית שנות ה-60 יחד עם חנן לבנה) .
בשנת 1957 עברה המשפחה לחווה באשקלון (לצורך עבודתו של אביו) ובשנת 1959 הקים שייקה עם חבריו את להקתו הראשונה – "שלישית צבר" , שלישית שירי עם ישראליים. חברי הלהקה: שייקה ברק, דב הררי ודוד שדה ) . השלישיה פעלה עד שנת 1960 .
בשנת 1962, אירע אירוע "מכונן" בחייו המוקדמים של ברק: חבר נעוריו מאשקלון, ג'וני ליברמור ( נגן וזמר, יליד 1947 שעלה לארץ מאמריקה) , החזיק בכור מחצבתו גיטרה חשמלית וכן אימו החזיקה באורגן חשמלי – כלים ששייקה לא ראה מעולם לפני כן, וזו הפעם הראשונה שאחז בגיטרת גיבסון חשמלית.
בין השנים 1962-1963 השניים הקימו צמד: שייקה וג'וני ( שייקה על גיטרה רגילה וג'וני על גיטרה חשמלית) שהופיע בתיכון. ב-1963 עבר עם משפחתו לרמת אביב.
עם הגיעו לגיל צבא, ניגש שייקה לאודישנים ללהקה צבאית, אך לא עבר והחלום נגוז.
בשנת 1965 התגייס לצה"ל ושירת בחיל השריון ( המ"מ שלו היה אביגדור קהלני) , ושם לא ויתר על הנגינה ושימש כגיטריסט ב"תזמורת השלישות הראשית" ( אליה הצטרף בסוף 1965 עד תום שירותו הצבאי) , שניגנה בין השאר בהקלטת תכניתה הראשונה של מקהלת הרבנות הצבאית בניצוחו של מנשה לב רן ( "שהחיינו", 1967) , מה שפתח עבורו את הצוהר הראשוני לתעשיית המוסיקה המקומית.
עם שחרורו בשנת 1967, אווה שייקה ללמוד הנדסת מכונות ולא מצא "עתיד" במוסיקה, ונרשם ללימודים בטכניון, שם, במסגרת הלימודים, למד לנגן על קונטרבס ( אצל ישראל אבניון) וניגן במשך שנה בתזמורת הסימפונית של הטכניון ( 1969-1970). במקביל, ניגן ב-1969 כבסיסט במופע "ערב שירי רחל" (1969) עם חוה אלברשטיין ודני גרנות. ב-1970 פרש מלימודיו ונתפנה כליל לעסוק במוסיקה.
כיוון שהיה מיושבי קפה נגה המיתולוגי (בורסת המוסיקאים דאז) , ניגן בתקופה זו שייקה ב"חלטורות" למיניהן ( חתונות, בר מצוות וכו') ויום אחד, בפגישה מקרית עם חברו הגיטריסט, יגאל בוז'ניסקי ( שניגן במחזמר המצליח "עיר הגברים" ) , הציע לו יגאל להחליפו במופע "הקוקו והסרפן" (1970) בכיכובם של ציפי שביט וגבי עמרני) . שייקה מגדיר את המופע כמה שנתן לו את "הפוש הגדול" לתוך תעשיית המוסיקה המקומית.
לאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב אמני ישראל באינספור הקלטות וכן בבכמה וכמה הפקות בולטות בהן:
ניגן בס באלבומו של אריק אינשטיין "יסמין" ( בשני שירים: Here, There And Everywhere ו- I Need You To Turn To ).
הוא ניגן עם יגאל בשן במלחמת יום הכיפורים בפני חיילים וכן באלבומו של בשן – "קפה אצל ברטה" (באותו אלבום ברק גם עיבד את אחד מלהיטי האלבום : "עין גדי", אותו הקליט ברק גם אינסטרומנטלית בגרסה שנשארה אצלו על סלילים בלבד ולא ראתה אור מעולם) .
ברק ניגן גם בשתי תכניות היחיד של יהורם גאון ( 1971, 1973) וכן באלבומיו של גאון "אני ירושלמי" ו"אהבה ים תיכונית" (בסשן הקלטות תקליט זה, ביצע ברק בשני קולות עם יהורם גאון את אחד השירים, אך הקלטה זו נגנזה ולא נכללה באלבום עצמו) .
עוד רשימה מצומצמת של אמנים והפקות בהן ניגן : המופע בניחוח הדרום אמריקאי -"ארץ טרופית יפה", בתכנית "נישואין נוסח גירושין" (של יוסי בנאי ורבקהל'ה מיכאלי), בתכנית היחיד של רבקה מיכאלי, ליווה את מייק בראנט בהופעותיו הראשונות בישראל (לאחר ההצלחה הסנסציונית בצרפת), את יפה ירקוני, שושנה דמארי, צביקה פיק, חיים משה, בהצגה "סוחרי הגומי", בפסטיבל שירי הילדים הראשון (1970) ובפסטיבל הזמר החסידי השני (1970) וכן בתזמורת המנדולינות של כפר הילדים במאיר שפיה ועוד.
בשנות ה-80, עם עלייתם של הדי ג'ייז והופעת דור צעיר של מוסיקאים כשרוניים, שייקה הפסיק ( בעל כורחו) להשתתף בהקלטות , אולם תמיד הוסיף להופיע ולנגן ( עד היום) בין השאר בהרכבים נוסטלגיים המנגנים להיטיהם של "הצלליות", אלביס, קליף וכו' וגם אחרי כן, מוסיף להופיע ולנגן עד היום.
תודתי הגדולה והמיוחדת נתונה לשייקה ברק היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי המרתק. תודה מיוחדת גם למוסיקאי קרלוס בן ארי ש"שידך" בינינו.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר המוסיקה הישראלית.
בשנות ה-60 וה-70, פעלו לא מעט זמרי פופ ישראלים שלאחר הצלחה במידה כזו או אחרת בישראל, החליטו לראות עולם ולהופיע גם בארה"ב. זה לא סוד שהפיתוי גדול והאפשרויות בארה"ב אינסופיות, ולכן חלקם נשארים בניכר ( עם קשר הדוק לישראל) ומייצגים אותנו בגאון ובכבוד בפני הקהל האמריקאי.
אחד השחקנים והזמרים שפעלו בישראל באמצע שנות ה-60 ( בעיקר בחיפה ותל אביב) הוא גדי אלון, שנמנה עם מייסדי להקת חיל הים בראשית שנות ה-60, חבר בשלישית "הנמר הנוראי" ( עם דני ליטני ומרטין גלט ז"ל), שיחק בהצגות ומופעים מצליחים בישראל , היה מעורה טוב בסצינה המקומית ולאחר שנסע בסוף שנות ה-60 "לראות עולם" – זכה להצלחה נאותה בארה"ב בשנות ה-70 , נשאר שם והפך בשלב מסוים לחזן ( עד היום).
גדי פפרבוים נולד בחיפה בשנת 1945. אביו היה חזן בחיפה ואמו אחות חיפאית נודעת בשם פסיה, וכבר בגיל 4 נהג גדי להצטרף אליו לבית הכנסת ולשיר קטעי חזנות. לאורך שנות נעוריו אהב לשיר ולשחק בבית הספר ובקרב החבר'ה. המוסיקה שספג באותן שנים הייתה מוסיקת חזנות ושירי ארץ ישראל היפה. הוא למד בבית הספר הדתי "יבנה" ובישיבת "בני עקיבא" בכפר הרועה. הוא בלט שם כמצחיקן של הכיתה. במקביל עבד על סיפון האניה "צים". בתקופת התיכון, הקים יחד עם חברו גדי יגיל ( כשעוד נקרא גדי ציגלמן) את "צמד הגדיים" והשניים נהגו להציג מערכונים והומור במועדונים ואירועים מקומיים.
ב-1962 הגיע זמנו של גדי להתגייס, והוא ניגש יחד עם חברו, גדי יגיל, לאודישנים ללהקת פיקוד צפון: יגיל התקבל וגדי לא. הוא הוזמן להגיע לבחינות ללהקת "חיל הים" : הוא וגדי יגיל ניגשו שוב, והפעם שניהם התקבלו ( אולם יגיל העדיף ללכת ללהקת פיקוד צפון ואילו גדי "השני" הגיע ללהקת חיל הים) . היה זה ב-1962, עת גדי היה בן 17 וחצי ( גיוס מוקדם) .
כיון שכשהגיע לבקו"ם אמרו לו ש"אין שום להקת חיל הים" הוא פנה ל"קורס מכי"ם". לאחר שצלצל לחיל הים אמרו לו : "אנחנו לא יכולים להוציא אותך מקורס מכי"ם, אלא אם תוריד פרופיל". גדי, שהיה שחקן, הוריד פרופיל והגיע לחיל הים, שם שמו אותו בתפקידים מתחלפים כ"שק"מיסט", ש"ג וכו'. לאחר זמן מה, מינו אותו להיות "מש"ק חינוך" : במסגרת התפקיד הוטל עליו להקים את "להקת חיל הים" : הוא שאב מערכונים מלהקת "הגלגל" של אגד שפעלה באותו זמן והחל לערוך אודישנים ללהקה ב"בית המלח"וגיבש מה שיהפוך ללהקה: בין חברי הלהקה שגדי זוכר: שמעון ארליך, אהרון וייס, יגאל פישר, אקי, עדנה רוזנברג פרייס, יעקב פריד, לייבלה ז"ל, רוח'לה ועוד. אחד מבמאי הלהקה היה עודד חרל"פ. הלהקה הופיעה עם פזמונים ומערכונים של להקת "הגלגל", בין השירים שהלהקה ביצעה היו "האניות עגנו בחיפה", "מרים" . השירים לא תועדו על גבי תקליט.
גדי השתחרר ( אחרי קבע) בשנת 1966. מיד עם שחרורו התקבל להצגה "פיטר פן" כשחקן/זמר וגילם פיראט ( והמשפט היחיד שלו בהצגה היה : "קפטן – הקוקוריקו יצא מהכלוב") . אחד הפיראטים היה מייק ברנט . כיוון שגדי השתעמם מתפקידו ב"פיטר פן", הוא החל למלא "חורים" בתיאטרון ולהחליף מי שחולה בהצגות ( למד תפקידים מהר, כדבריו) . באותה תקופה שינה שמו מ"פפרבוים" ל"אלון".
מכר נוסף של גדי מחיפה ( עוד מתקופת הלהקה הצבאית) היה דני ליטני ( אז : דני ליטובסקי) שהייתה לו להקת קצב שניגנה Shadows ( להקת הליווי הבריטית הנודעת של קליף ריצ'ארד). עוד בזמן התיאטרון, כשגדי הופיע במועדונים למיניהם ( מה שנקרא "חלטורות") , הוא נעזר בדני ליטני שילווה אותו על הגיטרה והם החלו להופיע כצמד.
באותה תקופה, התקיימה בחיפה ההצגה המוסיקלית "ימים של זהב" בבימויו של יוסף מילוא ובו השתתפו בין השאר שמעון ישראלי, חנן גולדבלט, ,מרטין גלט ( משה גילת) ומייק ברנט. יום אחד גולדבלט חלה, ואלון נשלח להחליף אותו . אלון הכניס להצגה את חברו דני ליטני . השלישיה : דני, גדי ומרטין, ראו כי יש ביניהם כימיה ופנו לשמעון ישראלי שיביים אותם כשלישיה בשם "שלישית "הרווקים". השלישיה הופיעה במועדוני לילה, עד כי ראו אותם דן בן אמוץ וחיים חפר שמצאו בשלישיה אלטרנטיבה ל"גשש החיוור" במועדונם "החמאם" והלהקה שינתה שמה ל"שלישית הנמר הנוראי" ועבדה עם המנהלת המוסיקלית דרורה חבקין. הלהקה אמנם לא הוציאה תקליט, אולם הקליטה מספר שירים שלא ראו אור מעולם: "פלסטינה השדודה", "וחרב אין ביד דוד", "ירושלים של ברזל", "הקרב לא נגמר", "נגמרה המלחמה", "למה את יפה כל כך הערב" ועוד. הלהקה לא הצליחה בתל אביב וירדה לאילת והחלה להופיע בקטנה במועדונים כ"חצות וחצי" ו"הסלע האדום". הלהקה התפרקה בתחילת 1968 ( ליטני הפך ליוצר וזמר משפיע ואהוב, אגדת בלוז ישראלית, ומרטין שיחק בתפקיד אורח בסרטי בורקס שוברי קופות כ"חגיגה בסנוקר","כץ וקרסו" וכו' עד התאבדותו ב1979) .
עם התפרקות הלהקה, חזר גדי לתל אביב והחל לשחק בתיאטרון "זווית" כמחליפו של שלמה ניצן בהצגה "סטריפטיז". במקביל, החל אלון לשיר ב"חלטורות" במועדונים שונים כבדרן וזמר. אחד המערכונים הבולטים שלו באותה תקופה הוא "מערכון הפסיכים". כמו כן, השתתף בפרסומת ל"קוקה קולה".
בסוף 1968 החליט גדי לנסוע לראות עולם: הוא נסע לטייל וכשהגיע ללונדון נתקע בלי כסף, רק כרטיס טיסה לניו יורק. הוא הגיע לניו יורק וגילה שסוכן הנסיעות לו שילם מראש נמלט, ולגדי נותרו רק 50 דולר בכיס. הוא החליט להתחיל להופיע במועדונים מקומיים של ישראלים בכדי לגייס כסף: תחילה הופיע ב"קפה תל אביב" ( בו הופיע עם בני ברמן) , "קפה יפו", "קפה צברה" ( בו הופיע עם רותי נבון) לאחר מכן במועדון "אל אברם" , "סירוקו" ( מועדונו של אריס סאן) ועוד. בכדי ללמוד לשיר פזמונים הוא החל לקנות תקליטים פופולאריים לועזיים וגיבש רפרטואר. הוא לקח קורס ללימודי אנגלית וכשסיים, פגש במקרה את האקורדיוניסט הרצל בודינגר ( שליוה אותו עוד בארץ – התחקיר על בודינגר נמצא אף הוא ב"דודיפדיה") ואישתו נאווה, להם היה משרד אמרגנות מתחיל ( "ישרא-ארט") בניו יורק. תחת ניהולם, אלון החל לחרוש את אמריקה לאורכה ולרוחבה בהופעות.
ב-1972 הוזמן לשמש חזן במשרה חלקית בבית הכנסת הקונסרבטיבי בפנסקולה, פלורידה ובמקביל הופיע במועדונים נחשבים ברחבי ארה"ב. באותה שנה קפץ לביקור בארץ להופיע במועדון "החמאם" ובמועדונים בירושלים. ב-1973 התחתן ולו שני ילדים.
בשנת 1973 הוציא אלון תקליט ראשון (בעיבודיו של הרצל בודינגר) , ב-1974 הוציא אלבום נוסף – "שירי ארץ ישראל האהובה שלי", ועוד תקליט ב-1976. לאורך השנים יוסיף להקליט ולהוציא עוד מספר אלבומים.
ב-1974 השתתף בפסטיבל פולק ישראל שהוצג ברחבי אמריקה וקנדה ( יחד עם יפה ירקוני, שלישית אדלר ועוד) , הופיע באותה תקופה עם אמנים כשלמה קרליבך .
ב-1975 פנה אליו המנהל של סטיב לורנס ואידי גורמה ( צמד פופולארי משנות ה-60) שלקח אותו תחת חסותו והחל להקליט לו שירים וסידר לו לפתוח הופעה בלאס וגאס – בין השירים שביצע "נתתי לה חיי" ו"המגפיים של ברוך" של להקת כוורת באנגלית.
בסוף שנות ה-70 קיבל הצעה לעבוד במשרה מלאה כחזן, תפקיד אותו הוא ממלא עד היום ( מזה 18 שנה הוא משמש חזן של קהילה משלו) , לצד "חלטורות" מזדמנות בקרב הקהל האמריקאי.
תודה מיוחדת לגדי אלון היקר על שפגש אותי וגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 