רותי ביקל (שגיא), זמרת ושחקנית שבלטה בשנות ה-60 וה-70. הייתה חברה בלהקת הנח"ל, בלהקת "האחיות שמר", להקת "כרמון", "חמישיית הכרמלים" ו"להקת תל אביב". שיר הסולו המוכר ביותר שלה הוא "עולם יפה"
רותי ביקל נולדה בנתניה בשנת 1945. היא גדלה למשפחה מוזיקלית בה נהגו לנגן, כדבריה, תמיד מוזיקה של מחזות זמר ומוזיקה קלאסית. כבר מגיל 3, בהיותה בגן, נמשכה לשיר כשהשיר הראשון ששרה בחייה היה "דוגית נוסעת".
בבית הספר העממי נהגה לשיר בטקסים חגיגיים ובהפסקות. בשנת 1958 החלה ללמוד מוזיקה ובעיקר אצל המורה למוזיקה יונה אילן. אילן צירף את ביקל לתזמורת נתניה. בכניסתה לתזמורת, התאהבה בנגינת החצוצרה של אחד הנגנים שם, יעקב פרי שמו (לימים ח"כ) והחליטה כי היא מעוניינת ללמוד לנגן על חצוצרה.
ביקל ניגנה בתזמורת עד גיוסה לצבא. בשנת 1963, עם בוא מועדה להתגייס, ביקשה להצטרף כזמרת ללהקת הנח"ל, אך כיוון שבאה עם רקע של חצוצרה, צורפה ללהקה כחצוצרנית בתזמורתה. היא שירתה בלהקת הנח"ל בתכניתה "שמש במדבר", לצד אבי קורן, טוביה צפיר, עליזה יצחקי ויאיר רוזנבלום. ביקל השתתפה כחצוצרנית בהקלטות התכנית שכללה להיטים כמו "מחר", "עוד לא אכלנו", "מטרייה בשניים" ו"מחבואים".
עם שחרורה מלהקת הנח"ל בשנת 1964, פגשה בתל אביב את נעמי שמר וביקשה ממנה לקחת אותה בחשבון כזמרת לאחת ההפקות שלה. בשנת 1965 צלצלה שמר לביקל, הזמינה אותה לאודישן וצירפה אותה ללהקה חדשה שהקימה – להקת "האחיות שמר" שכללה מלבד ביקל את אמנה כהן, דליה אורן ודינה גולן ז"ל.
הרביעייה הציגה הרמוניות קוליות נהדרות וביצעה שירים שיצרה עבורה שמר בהן "ארבעה אחים", "בגני נטעתיך", "ואלס להגנת הצומח", "זמר", "פרחי אולי", "החייל שלי חזר" ושני שירים מתורגמים של הביטלס ששמר כתבה להם מילים עבריות: "לא לא לא" (I Should Have Known Better) ו"לרקוד איתך" (I'm Happy Just To Dance With You ).
בשנת 1966 השתתפה הרביעייה גם בפסטיבל הזמר עם השיר "מנהג חדש" שהפך להיט. הלהקה התפרקה בשל בעיות תקציב. להופעות הלהקה הצטרף טוביה צפיר כסטנדאפיסט לקטעי המעבר.
עם פירוקה של הלהקה באותה שנה, ניגשה ביקל לאודישנים למחזמר חדש בשם "קזבלן" לצידו של יהורם גאון. במחזמר גילמה את תפקידה של שרלוטה ושרה כסולנית את השיר "יפו". אולם, זמן קצר לאחר מכן פנה אל ביקל יהונתן כרמון בהצעה להצטרף לסיבוב ההופעות של להקת "כרמון" ולכן עזבה ביקל את המחזמר ומי שמילאה מקומה בו הייתה אתי גרוטס שתועדה גם בתקליט המחזמר.
בשנת 1967 הקליטה שיר סולו ראשון בשם "למה" שלא זכה להצלחה מסוימת. באותה שנה, כאמור, הצטרפה ביקל ללהקת "כרמון" וצוותה לחמישיית "הכרמלים" שכלל מלבדה גם את מיכל טל, אושיק לוי, לוליק לוי וחנן גולדבלט.
החמישייה הופיעה ב"אולימפיה" בפריז ובשלל מקומות ברחבי אירופה ואמריקה וביצעה גרסאות כיסוי לשירים עבריים מוכרים בהם "מחר", "שלגיה" ו"קרן יער". מי שחיממה את החמישייה הייתה לא אחרת מאשר שלישית "החלונות הגבוהים" (אריק אינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ).
בשנת 1969, עם שובה של להקת "כרמון" לארץ, החליטה ביקל להישאר בניו יורק ורצתה לעבוד כזמרת סולנית בארה"ב.
בשנת 1970, במהלך שהותה שם, פגשה את האקורדיוניסט חיים שלף והוא צירף אותה ללהקה שהקים בארה"ב בשם "להקת תל אביב" עם ביקל כסולנית הלהקה. שאר חברי הלהקה היו רקדנים ולא זמרים.
במהלך אחת ההופעות של הלהקה בפורטו-ריקו, פגשה בשחקן עומר שריף וכדבריה, אף ניהלה עימו רומן קצר.
בשנת 1973 הופיעה במועדונו של אריס סאן – "סירוקו" בניו יורק ועם תום מלחמת יום הכיפורים (במהלכה הופיעה בפני חיילי צה"ל במוצבים), פנתה ללימודי משחק ותיאטרון בניו יורק. במקביל ללימודיה, הופיעה במועדונים מקומיים שם עם שירי ארץ ישראל.
בשנת 1978 גברו געגועיה לארץ וחזרה להשתקע בישראל. באותה שנה החלה להופיע כזמרת במועדון "המערה" ביפו ולאורך סוף שנות ה-70 ועד אמצע שנות ה-80 ניסתה מזלה כזמרת פזמונים והוציאה מספר תקליטי שדרים בהם "עולם יפה", "אביב" ו"אוהבת אותך כל כך". השירים לא זכו להצלחה וביקל הפסיקה להקליט.
במחצית הראשונה של שנות ה-80 הצטרפה שוב ללהקת "כרמון" וצוותה למוזיקאי ננסי ברנדס והזמרת זזי שביט. לאחר שנתיים של הופעות בעיקר בארה"ב, שבה להופיע ביפו במועדון "עומר כייאם".
בשנות ה-80 החלה, במקביל לקריירה המוזיקלית, לכתוב ספרי שירה אופטימיים שראו אור בשנות ה-2000: "ממלכת אושר" (2000), "שי אהבה וברכה" (2015), "ממלכת אושר" ו"עולם מרהיב של אהבה" (2017). על הספרים חתומה כרותי ביקל-שגיא (שמה לאחר הנישואין). כמו כן, התמקצעה בטיפול ברפואה אלטרנטיבית ורייקי.
לאורך השנים ניסתה ביקל גם לפתח קריירת משחק וכיכבה בסרטי קולנוע ישראליים בהם "נערת הפרברים" (1979) ו"מסאז'יסט בצמרת" (1981).
ביקל התגוררה במשך שנים רבות בתל אביב ולאחרונה עברה להתגורר בגבעתיים. הוסיפה להופיע עד שנת 2017 ועד היום ממשיכה לשיר.
תודה מיוחדת לרותי ביקל על שתרמה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית. תודה גם למיכל טל היקרה על הסיוע ביצירת הקשר.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
הוא נחשב לאחד הגיטריסטים העסוקים בשנות ה-60 ותחילת ה-70 וזכור בשל הסולו האלמותי שלו ב"פנקס הקטן", אבל בשנת 1974, כשהוא בן 35 בלבד, החליט יגאל קוז'ניצקי לפרוש מתעשיית המוסיקה ולפנות לעיסוק אחר. בביוגרפיה זו תוכלו לקרוא את העשור המוסיקלי והעסוק בחייו ונגינתו שעיצבה חלק מהפסקול המוסיקלי בין 1965-1974.
יגאל קוז'ניצקי נולד בתל אביב בשנת 1939. אביו היה נגן בתזמורת המנדולינות התל אביבית. "בשנת 1945, כשהייתי בן 6, נהגתי לשמוע ברדיו הישן ג'אז בתחנת Voice Of America ונדלקתי על זה", נזכר יגאל.
בנעוריו ניגן פסנתר, אך בהיותו בן 23 קנה את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו. "לא הייתה לי השכלה מוסיקלית, אבל חבר שלי שלמד רפואת שיניים וניגן, לימד אותי כמה אקורדים בסיסיים וכך למדתי לנגן לבד. הוא ניגן בלהקת "הקרייזי איידולס" של ז'רר קמינסקי וכשהוא פרש לצורך לימודי רפואת השיניים, אני החלפתי אותו בשנת 1963 וכך נשאבתי לסצינת המוסיקה", מספר.
בשנת 1964, לאחר שהשתפשף מעט בלהקות הקצב, קוז'ניצקי הצטרף לתיאטרון "החמאם" וניגן בהצגה "שייקספיר איננו". "זו הייתה חוויה מקצועית טובה עבורי, אבל ההצגה די נכשלה".
בשנת 1968 ניגן קוז'ניצקי במופע ובתקליט של אילי גורליצקי ויוסי בנאי – "חכמים בלילה" וכן בתכנית היחיד של רבקה מיכאלי – "כאן רבקה מיכאלי". באותה שנה, השתתף במופע "אהבה וג'אז" במסגרתו ניגן עם תזמורתו של מל קלר.
בשנת 1969 ניגן בהצגה "ירושלים שלי" ובמופע משירי רחל בכיכובם של דני גרנות וחוה אלברשטיין.
בשנת 1971 ניגן בהצגה "עיר הגברים" בכיכובו של ששי קשת (שכללה את הלהיט "פנקס הקטן") במסגרתה הופיע יחד עם שאר הנגנים: הבסיסט רוז'ה אברהם והמתופף זוהר לוי כ"שלישית 'עיר הגברים'" ברחבי הארץ. באותה שנה הלחין מנגינות לפרק – "אדם, פסל, סביבה", מתוך סדרת הטלויזיה התיעודית אוונגרדית של הבמאי ז'אק קתמור.
כמו כן, ניגן קוז'ניצקי באלבומי אולפן: הוא עיבד והפיק מוסיקלית את תקליטון הבכורה של רפי גינת – "רפי גינת" (1969), ניגן בתקליט הפופ הישראלי התוסס – "הידד לצעירים" (1969), ניגן באלבום הבכורה של ששי קשת (1971) והשתתף כנגן של קשת בסרט "נורית" (1972).
בנוסף, ניגן באלבומו היחיד של יורם ארבל – "טוב שאת כאן" (1972) ובמספר הקלטות של שלישית "הנשמות הטהורות" (1973). בשנת 1974 השתתף בתקליט "מערבה מכאן" שהיה מבוסס על שירי עם אמריקאיים ובו השתתפו בין השאר צמד הדודאים, דני ליטני, סנדרה ג'ונסון וכו'.
במקביל להקלטות, ניגן לאורך סוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 בפסטיבלי הזמר החסידיים ושימש כנגן מחליף של שלישית הגשש החיוור בהופעות (שם החליף את מגי גרוס). בתחילת שנות ה-70 הופיע בתזמורת הבית של מועדון "זורבה", תזמורת במסגרתה ליווה אמנים כמו יפה ירקוני (עימה נסע לחו"ל במסגרת "שלום 72"), רותי נבון, מיכל טל ועוד.
בשנת 1974, לאחר שהתחתן והפך איש משפחה, החליט לפרוש מתעשיית המוסיקה ופנה לעבוד במוטורולה, כשהוא מנגן להנאתו בבית.
תודה מיוחדת ליגאל קוז'ניצקי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית!
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!
הוא נחשב לאחד המוסיקאים המשפיעים והמצליחים בישראל ומחוצה לה, ובכל זאת, בביקור בביתו של המלחין, מנצח, מעבד , מתזמר, פסנתרן ומורה למוסיקה רפי קדישזון, הצניעות והחינניות בוקעים ממנו בקסם בלתי נדלה של אנושיות מעוררת התפעלות.
זה זמן לא קצר במהלכו ניסיתי לארגן פגישה עם קדישזון, אחד האנשים העסוקים בארץ (אולי אפילו יותר מראש הממשלה) וכשזה סוף סוף קרה, מודה שהתרגשתי מאד, הן מבחינת מפגש עם אושיה מוסיקלית שכזו והן מבחינת השאלות שאשאלו.
הוא נולד ב-21 בדצמבר 1953 בתל אביב ליצחק קדישזון (מייסד מועדון התיאטרון ומנכ"ל תיאטרון הקאמרי) וחווה קדישזון (סופרת וציירת). את הכשרתו המוסיקלית הרבה קיבל, מלבדהפן האוטודידקטי שכדבריו לימד אותו המון, באקדמיה למוסיקה ע"ש רובין בתל אביב ובבית הספר גילדהול למוסיקה ודרמה בלונדון.
את שירותו הצבאי עשה כעורך תכניות בגלי צה"ל (1971-1974) ועם שחרורו ליווה מיטב אמני ישראל והלחין מספר פזמונים מוכרים דוגמת "חיה לי מיום ליום" (תיקי דיין), "משוואה בכמה נעלמים" (קרן הדר), "צלם אדם" (להקת פיקוד מרכז), "את הכל אזכור" (אורה זיטנר), "לקום בבוקר חי" (מקהלת הזקנים), "אמיל" (נורית גלרון), "המחנכת" (שרי צוריאל), "סלח לי עץ" (הראלה בר), "אני כבר גדול" (מזי כהן)
כזוכה פרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים (2008) ופרס אקו"ם על מוסיקה לתיאטרון, קדישזון מלווה נאמנות את סצינת המוסיקה הישראלית והעולמית, הקלאסית והמודרנית, זה יותר מארבעה עשורים במהלכן הלחין אינספור יצירות לקולנוע, לטלוויזיה החינוכית ("פרפר נחמד" למשל) ולתיאטרון בהן "פנטזיה על נושא רומנטי" ו"בלוז לחופש הגדול" עליהם זכה בפרסים.
כמו כן, ניצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית, התזמורת הסימפונית ראשון לציון, התזמורת הסימפונית חיפה, הקאמרטה הישראלית ירושלים, סימפונט רעננה ועוד, לצד זה שיצירותיו נוגנו על ידי התזמורות הפילהרמוניות והסימפוניות הגדולות בחו"ל.
בימים אלה, מלבד עיבודים, תזמורים וניצוח על מיטב המופעים הגדולים בארץ, קדישזון משקיע מלוא מרצו בטיפוח דור העתיד של המוסיקאים ומלמד מוסיקה בין השאר באקדמיה למוזיקה בירושלים, בבית הספר "רימון" ובמכללת אונו.
בשיחה מלאת הומור, ערגה נוסטלגית ופרספקטיבה מעניינת על המוסיקה העכשווית ועל יצירותיו, למדתי מקדישזון המון על גישתו הנכונה למקצוע שבחר בו ונבחר על ידו.
גדלת בבית מוסיקלי?
"זו תשובה מורכבת, אף אחד מהוריי לא עסקו במוסיקה, אמי בנאדם מאד מוסיקלי וחובבת מוסיקה מאד רצינית והיא למעשה פתחה לי את הצוהר לשמוע מוסיקה מכל מיני סגנונות ותקופות, אז שמעתי יצירות מודרניות של מוסיקה קלאסית לצד ספיריטואלס וגם ג'אז ועוד".
אז מה הייתה הנגיעה הראשונה שלך עם מוסיקה?
"הוריי היו הבעלים של מועדון התיאטרון ושם נחשפתי לתחום הבמה והתרבות: אריק לביא, העופרים, כל החבר'ה שהופיעו שם טיפחו אותי. במועדון התיאטרון היו שני פסנתרי כנף וכילד בן 3 וחצי הייתי מכריח את השחקנים לשבת על הכסא של הפסנתר כדי שאוכל לשבת עליהם ולנגן והם גם היו צריכים להמציא סיפורים. הם היו מספרים סיפור ואני הייתי מאלתר אותו מוסיקלית. יום אחד עבר שם באיזו חזרה פרנק פלג, הפסנתרן הבינלאומי מהפילהרמונית, ששמע אותי מנגן ואמר להוריי שהם צריכים לשלוח אותי ללמוד מוסיקה. אז בגיל 3 וחצי התחלתי ללמוד פסנתר ומאד נהניתי. אני זוכר שכשהייתי בן 5, אבי ואני פגשנו את פרנק ברחוב, הוא רצה לעלות אלינו הביתה לבדוק איך אני מתקדם, אז ניגנתי לו משהו וכשסיימתי לנגן, הוא תיקן אותי והדגים לי, אז אמרתי לו : "לא, אני אעשה את זה איך שאני ארצה", ילד בן 5 אומר את זה לאחד מגדולי הצ'מבליסטים, הוא התלהב ואמר לי: "טוב מאד, תעשה איך שאתה רוצה". זו הייתה ההתחלה".
אז התחלת להופיע כבר כילד?
"עדיין לא, הוריי שמרו עליי מאד. בנעוריי הופעתי עם תזמורת הגדנ"ע של עמי מעייני. כמו כן , הכנתי עיבודים מוסיקליים והלחנתי מוסיקה לסרטים קצרים. בגיל 16 הייתי מוסיקאי אסיסטנט לשלום חנוך כשעבד על האלבום "שבלול" עם אריק אינשטיין".
זוכר את היצירה הראשונה שהלחנת?
"תראה לאלתר תמיד אלתרתי, ממש לכתוב מוסיקה זה היה בגיל 9 זה היה משהו איום ונורא".
איזה תלמיד היית?
"למדתי בתלמה ילין ומלבד מקצועות המוסיקה הייתי תלמיד גרוע ממש".
רצית להקה צבאית?
"לא ניגנתי ברמה כל כך גבוהה לתזמורת צה"ל או חיל אוויר. שירתתי בגלי צה"ל".
מה עשית שם בדיוק בגלי צה"ל?
"התחלתי ליצור תסכיתים לרדיו, אך בעיקר הייתי עורך תכניות. נהגתי לקחת את משבצת הלילה מחצות עד 6 בבוקר, מתי שאין רייטינג ומתי שיש יד חופשית, שם הייתי מתפרע עם המוסיקה, לפעמים היו בעיות עם זה. הייתי יכול לעשות למשל לילה שלם של סשה ארגוב או לילה שלם מודרן ג'אז, דברים מיוחדים שלא היו הכי פופולאריים באותה תקופה. ידעו את הראש שלי ולא ניסו לעשות ממני עורך מקצועי".
מה עשית אחרי השחרור. ידעת כבר אז שמוזיקה זה הייעוד שלך??
"ידעתי כבר לפני. אחרי הצבא, ליוויתי את מיטב האמנים ( יותר קל לי לומר מי לא) וכמעבד השתתפתי במספר לא מבוטל של הקלטות".
חשבת פעם לשיר?
"כל כך הורידו לי את הבטחון שהחלטתי לא לעשות זאת. כל כך הייתי מת לשיר אבל דיכאו אותי בקטע הזה".
אתה פרפקציוניסט?
"בגבולות הנורמלי, כן. פיתחתי בגיל די צעיר גישה בה אני לא רוצה לשלוט על כל תו ותו בדיוק כמו שתכננתי. אני כותב את התפקיד, אז אני רוצה שינגנו את התפקיד שכתבתי, אבל אני יודע שפטר ורטהיימר ינגן את זה אחרת מגורי אגמון וכל אחד יביא את ערך המוסף שלו ובסופו של דבר אני המרוויח הגדול. אני לא קונטרול פריק וזה גם מה שאני מעביר לתלמידים שלי. חשוב שיהיה אגו, אבל כדאי לשים אותו במקום הנכון, כי אחרת אתה מפסיד".
אף פעם לא נמשכת ליצור להיטי רדיו, נכון?
"לא כל כך, אני זוכר לפני 40 שנה הייתה לי בדיוק כזו שיחה עם חבר טוב, יוני רכטר, שהשמעתי לו מוסיקה שכתבתי לקולנוע ותיאטרון והוא אמר לי: לא בא לך לכתוב להיט? אז אמרתי לו גם שלא ממש מעניין אותי, מעבד ומנצח היה יותר מעניין אותי. כ-15 שנה אחרי הצבא בעיקר כתבתי תיאטרון, קולנוע וטלויזיה חינוכית".
ומתי פיתחת את הקריירה בינלאומית?
"דרך הקולנוע והתיאטרון".
יש לך טביעת חותם משלך?
"כן, לפחות זה מה שקולגות מספרים, משער שזה בא עם השנים".
אתה עוד מופיע?
"פעם הייתי מופיע במופעים רצים כמו עם יוסי בנאי, נורית גלרון, אהוד מנור ועוד, כיום אני בעיקר מופיע באירועים חד פעמיים עם הפילהרמונית בערבי הוקרה חד פעמיים אך לא באופן שרץ ונמשך. מה שהתחיל לקחת יותר ויותר את זמני זה הלימוד. מגיל 13 התחלתי ללמד, התלמידה הראשונה שלי היא גילה חסיד בת ה-7. תראה היום אני מלמד בשלושה מוסדות: האקדמיה למוסיקה בירושלים,מכללת אונו, בית ספר רימון , כל מיני כיתות, כל שנה מאות תלמידים חדשים".
מה דעתך על מצב המוסיקה הישראלית כיום?
"תמיד יש את מה שמבריק בהווה ויש דברים שפחות מבריקים, הזמנים משתנים. כותבים היום שירים יפים מאד, אז אני מספיק לומר : "בולשיט", פעם כתבו הרבה זבל וגם כמה שירים טובים וגם היום אותו הדבר. מה "אליפלט" היה שלאגר? באותה תקופה של "אליפלט" השלאגר היה "יש לי חתולה שקוראים לה בלונדה מיאו מיאו מיאו". אין לדעת מה יהפוך להיט ויכול להיות שלא. דברים משתנים".
תודתי הגדולה נתונה לרפי קדישזון היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
כל מי שעוסק במוסיקה, ועוד יותר מופיע, יודע כי החשיבות של האנשים "מאחורי הקלעים", עולה לא פחות מחשיבותם של האמנים המבצעים עצמם: עם התקדמות השנים, עלתה חשיבותו של הסאונד בהופעות והתפתחה בצעדי ענק.
בישראל של תחילת שנות ה-70, הסאונד היה מונח די דל אמצעים ופשוט ביחס לתו התקן בעולם, אולם אחד האחראים הישירים להתקדמותו והתפתחותו האדירה בתחום הוא משה עציוני, שהחל דרכו כנגן להקות קצב בשנות ה-60 אולם עד מהרה הבין את "ייעודו" ומשיכתו לתחום טכנאות הקול, כשהוא אחראי לאינספור מופעים מהמוצלחים בתולדות המוסיקה הישראלית.
נפגשתי עם משה בביתו בכדי לראיינו ולתעד סיפורו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והוא חשף בפניי את עולמו המרתק של הסאונד בישראל מנקודת מבטו של מי שנחשב פורץ דךר וחלוץ בתחומו.
משה עציוני נולד ב-1.8.1949 בירושלים, דור שישי בארץ. אביו אהרון– ניצול שואה שהגיע לארץ מפולין עם השם אלבוים ועברת זאת לעציוני. אמו מרקה ממשפחה ספרדית טהורה.
הוא גדל בתל אביב ברמת החיל ומעיד כי מגיל אפס הוא נולד עם חיידק המוסיקה בקרבו, וכילד נהג לנגן על חליל. בהיותו בן 12 החל לנגן על גיטרה. הוא למד בבית הספר מונטיפיורי ולמד בערבים במגמת אלקטרוניקה, ונזכר כי נהג ללכת ערב ערב ברחוב אלנבי כדי לבהות בחנויות כלי הנגינה. לאחר שכנועים רבים, הוריו קנו לו גיטרה חשמלית חצי נפח – הופנר.
בהיותו בן 15 הקים את להקתו הראשונה – להקת "הדוכסים" (עם הסולן רפי ממן שכונה "אדאמו הישראלי") . משה היה הזמר של הלהקה בפופ הלועזי. עציוני ניגן בלהקה בין השנים 1965-1966. בהיותו בן 17 עבר להתגורר בקיבוץ מנרה עד הצבא. עם חזרתו ממנרה, הלך לקורס מורס חיצוני ששייך לחיל המודיעין. והתגייס בשנת 1967 .
בצבא הפסיק לנגן והפך להיות איש טכני. הוא שירת בחיל המודיעין בין השנים 1967-1970 ועם שחרורו החל לעבוד בחברת ההגברה "ברקול"- אחת מחברות ההגברה הבודדות בישראל של תחילת שנות ה-70.
בשנת 1972 החליט להפוך לעצמאי וככזה הפך להיות חלוץ פורץ דרך בתחום הסאונד וההגברה: עציוני למעשה היה הראשון שהכניס את המונח "טכנאי קול" לפורמה: לא רק איש הגברה שמכין את הציוד, אלא טכנאי שמתפעל את הציוד לזמרים והמבצעים עצמם. הראשון עימו עבד היה אמנון ברנזון (שיזם את המופע המצליח "השטן ואשת האיכר") שביקש ממשה לעשות לו טכנאות קול בהצגות עצמן.
הוא פתח מקום שנקרא "צלילית אלקטרוניקה" בו בבוקר בנה ציוד הגברה מיוחד בהשראת ציודה של חברת "גארט" (חברת ההגברה של חברי להקת הקצב "הסינג סינג") ובערבים עבד כטכנאי קול בהצגות ומופעים.
בשנת 1975 הפך להיות טכנאי הקול של "הכל עובר חביבי" מראשיתם ועבד עימם על כ-600 הצגות ! באותה תקופה, משה מציין בשלב זה של השיחה, כי משאת נפשו הייתה לעבוד עם מתי כספי.
באותה תקופה פנה אליו טכנאי סאונד בשם רפי מלול שהגיע אל צלילית אלקטרוניקה וביקש מעציוני לבנות מיקסר למופע של מתי כספי. לאחת ההופעות הראשונות של כספי בצוותא, הביא עציוני את המיקסר החדש שבנה, פגש את "משאת נפשו" מתי כספי, שבסוף ההופעה אמר כי המיקסר היה בסדר גמור אך היה חסר לו "מיד" (מונח שלא היה מוכר אז כל כך בארץ). כעבור שבוע עציוני הוסיף מיד והביא את המיקסר לכספי, שהתרשם מאד. כעבור 3-4 חודשים קיבל עציוני טלפון מנועם סמל, שהיה אז אמרגנו של כספי, שביקש ממנו להצטרף כטכנאי קול להפקה החדשה של מתי כספי ולהקת ברור חיל.
במקביל, לאורך שנות ה-70 עבד כטכנאי קול עם נינה סימון, ריי צ'ארלס, חוזה פליסיאנו, אל הירט, מייק בראנט בהופעותיהם בארץ, , בשנת 1978 שימש טכנאי סאונד ב"שיחות סלון" ( מופעו של יהונתן גפן ועוד מופעים רבים כשהוא מכניס את המכשור והטכניקה המשוכללת והחדישה ביותר.
לאורך שנות ה-80 פתח גם מעבדה לתיקונים, החל לעבוד עם קובי כהן (הבסיסט של מתי כספי אותה תקופה) ובאמצע שנות ה-80 התחבר גם לריקי גל, אותה ראה לראשונה ב"בני בום" (סוף שנות ה-70) . באמצע שנות ה-80, הגיע כספי למעבדה וסיפר לקובי ומשה כי יש לו שירים אך אין לו מי שיבצע אותם, השניים הציעו פה אחד לכספי לבחון אופציה לתת את השירים לריקי גל וכאן נוצר החיבור שהוליד את אלבום הבכורה של גל – "ריקי גל" (1987) בהפקתו המוסיקלית של כספי, שהלחין ועיבד כל שירי האלבום.
בשנות ה-90 היה חלוץ נוסף בתחום הסאונד בהיותו טכנאי קול שהתלווה לאמנים עצמם (דהיינו מתי כספי) ותפעל בשטח את הסאונד וההגברה.
מאז ועד היום, הפיק אינספור מופעים ועבד עם מיטב האמנים, כשלאורך כל השנים הוא תמיד יד ימינם של מתי כספי וריקי גל ( שהוא משמש גם כמנהלה האישי), וכן עובד עם גלי עטרי, שולי רנד, יונתן רזאל, שלומי שבן, קרן פלס ועוד .
בנוסף, התחבר לאפיק פלג ("להקת הדמעות") שיש לו אולפן (חדר חזרות) בשם "ז'אן ז'אק" והצטרף עימו לאולפן שנותן מענה זול ואיכותי לאמנים צעירים המשמר את הסאונד הטוב של שנות ה-80.
תודתי הגדולה נתונה למשה עציוני היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור הקריירה המוסיקלית שלו לצורך תיעודו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד המוסיקה הישראלית וכן תודה מיוחדת לשיר פפרברג היקרה על ש"שידכה" בינינו !
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
שנות ה-70 במוסיקה הישראלית היו שנים מהותיות להתפתחות הפופ והרוק הישראלי: עם ירידת להקות הקצב שאפיינו את הסיקסטיז ופריחתן של להקות החתונות ( טרום תקופת הדי ג'יי), רבים מהנגנים והמוסיקאים שהיו מבוקשים בקרב הלהקות, מצאו עצמם חסרי עבודה. היו שפרשו מהמקצוע והיו שהמשיכו לחיות את החלום והפכו לנגני אולפן והופעות של כוכבי התקופה ( בתקופה בה כוכבים היו כוכבים) .
אחד המתופפים העסוקים ביותר בעולם הפופ והרוק בסבנטיז, הוא יוסי אטיאס שהפך לאחד הנגנים המבוקשים בעשור וניגן עם מיטב כוכבי התקופה, עד שעזב את הארץ ב-1980 ללונדון, שם חי עד היום. משום מה, אין תיעוד לפועלו החשוב והמשמעותי של יוסי לסצינת המוסיקה הישראלית ( בתקופה בה פעל בה) , לכן תיאמתי עימו ראיון ובקשב רב, אטיאס גולל בפניי סיפור חייו המרתק ודרכו את עולם הפופ-רוק הישראלי מנקודת מבטו.
יוסף (יוסי) אטיאס נולד במרוקו ב 25 לנובמבר 1953 . בשנת 1954 , בהיותו בן שבעה חודשים, עלה עם משפחתו לישראל.
יוסי מעיד על עצמו שהוא זוכר כי מגיל מאוד צעיר ( 9-10) הוא אהב מוזיקה, במיוחד לועזית .אחיו הבכור יעקב ז"ל היה גיטריסט / זמר ואביו מכלוף אטיאס זצק"ל היה פייטן.
כששאלתי אותו, באיזה גיל גילה את הרוקנרול, השיב לי אטיאס כי בגיל 13,14 הוא החל לשמוע את קליף ריצ'רד ואלביס פרסלי, ומאוחר יותר שמע לרוב להקות רוק, ובמיוחד את סגול כהה (דיפ פרפל) , לד זפלין, בלאק סבאת' ופינק פלויד.
התפנית המהותית בחייו המוסיקליים של יוסי אירעה בגיל 12 , עת גילה את התופים: אחיו היה מתאמן על הגיטרה ויוסי הקטן ניסה ללוותו על כסא.
בגיל 13 ,בבר מצווה שלו, אחיו יעקב הפתיע אותו וקנה לי תופים במתנה- מתנה ששינתה את חייו. יוסי נזכר שלאחר מספר חודשים כבר החל להופיע עם אחיו באירועים, חתונות וכו'. בלהקתו של אחיו שנקראה – "כוכבי הזהב".
עוד בגיל צעיר מאוד נהג יוסי לשיר, בעיקר שירים צרפתיים, וזכה לכינוי "לואיג'י הישראלי" (לימים ליווה את לואיג'י ה"אמיתי"), וזכורים לו פלקטים עם תמונותיו כנער הפלא של השנסון הצרפתי בישראל.
בשנת 1969 הקים יחד עם שני חבריו ( איציק ברנס – גיטרה מובילה, ואבי סרוסי – גיטרה בס) את להקת "המסמרים", שנוהלה ע"י משרד האמרגנות של חיים סבן.
בשנת 1970, עת היה בן 17, החליף יוסי את חברו הטוב, המתופף מאיר ישראל, בלהקת "עוזי והסגנונות" , עימם הופיע עד שהלהקה התפרקה ועוזי פנה לקריירת הסולו המצליחה שלו.
בשנת 1971 התגייס אטיאס לצה"ל וסופח לצוות הווי ובידור.
עם שחרורו ב-1974, הקים יחד עם חבריו מלהקת "המסמרים" – איציק ברנס ואבי סרוסי, את להקת "או שכן או שלא", שנוהלה ע"י משרד ההפקות של מיקי פלד. הלהקה הופיעה והקליטה עם מיטב כוכבי שנות ה-70 ושימש כמעין "להקת הבית" של משרדו של פלד. בין האמנים שהלהקה ליוותה נמנה הזמר הבלגי המצליח דאז- לואיג'י ( Une Maman, Pitie) . בנוסף, הלהקה השתתפה בליווי זמרים בפסטיבלי הזמר והפזמון, פסטיבל הזמר החסידי ופסטיבל שירי הילדים. לאחר הצלחת הלהקה, המוסיקאי קובי אשרת לקח את הלהקה "תחת חסותו" ויחד עימו הקליטו שירים של מיטב האמנים להם כתב אשרת בשנות ה-70, לצד פרסומות וג'ינגלים. הלהקה גם הקליטה שני שירים מקוריים: "תני להיות הגבר שלך" ( בו יוסי אטיאס הוא הסולן הזמר) שהצליח במצעד הפזמונים דאז ו"המנון לאישה המשוחררת".
ב-1977 הצטרף אטיאס ללהקת "הגל הירוק", להקת הקצב בה היו חברים בין השאר: אלי סולם (גיטרות), סמי וילה (קלידים) , דודו רג'ואן ז"ל (סולן ובסיסט) ואטיאס על התופים. הלהקה הקליטה מספר שירים בהם: "פתגמים", "יה יה מה יהיה" (שרג'ואן שר גם בלהקת "השמנים והרזים") , ו-Stranger Down In The City .
נוסף לזאת, ניגן אטיאס בין השנים 1978-1980 עם להקת "הפסגות" שיסד חברו, איציק ברנס.
כמתופף, אטיאס היה מהבולטים ביותר בישראל בשנות ה-70 וניגן בין השאר עם: עוזי פוקס, צביקה פיק, רותי נבון, עדנה לב, אושיק לוי, גבי שושן, אילנה רובינא, קובי רכט, גרי אקשטיין, ריקי גל, יגאל בשן, אריס סאן, דודו טופז, דודו דותן, יעקב בודו, מוטי גלעדי,אבי בהט, עירית דותן וחיה ארד.
בין המוסיקאים והמעבדים עימם עבד נמנים: נפתלי אלטר (סרטים), נורית הירש קובי אשרת, ומרקו בכר.
על החזרות נזכר יוסי בהומור: " את רוב החזרות היינו עושים אצל אמי בבית בבת ים- על מנת לחסוך שעות אולפן עם רוב הזמרים/זמרות. אני זוכר שכל השכונה הייתה כמובן מתאספת כמו בחגיגה גדולה, ואפילו היינו משחקים מדי פעם בכדורגל על הכביש: 4 על 4 צביקה (פיק) ואני באותה קבוצה. אפילו האוטובוס שהיה עובר בשכונה היה נאלץ להמתין עד שיהיה גול! "
כשביקשתי מאטיאס לנסות ולהיזכר באילו הקלטות חשובות השתתף, השיב: "הקלטתי את הלהיטים הפולאריים של עוזי פוקס כמו: ילדונת, כן כן לא אז לא, אין לך מה לדאוג ,ללכת בגשם ולשרוק ועוד. עם צביקה פיק את : אני אוהב אותך לאה, הרקדן האוטומטי (עם רותי נבון), תמיד ישנו מחר, ועוד שירים אחרים, כולל את האלבום הראשון שלו.
עם רותי נבון הקלטתי את: חשמל זורם בכפות ידיך, WHO EVER SHE WAS ועוד שאני לא זוכר. עם נורית הירש עבדתי המון וזכור לי במיוחד העיבוד שהירש עשתה לאילנית לשיר "מליסה". עם אושיק לוי: יונתן סע הביתה, שיר ערש ועוד.. עירית דותן , מיכל טל ועוד.. ריקי גל – השמש היא האור ועוד.. עם ניסים סרוסי את השיר "סיונרה" שייצג אותנו ביפן ועם מספר זמרים יוונים כמו איזקיס וניקולס. "
ב1980- היה יוסי בפרשת דרכים ועמדה בפניו ההחלטה: האם להיענות להצעה לנסוע לניו יורק ולהופיע עם אריס סאן , או לעבור ללונדון עם החברה האנגליה שעימה התחתן. הוא בחר באהבה ועבר לגור בלונדון משנת 1980.
כשהגיע ללונודון בשנת 1980, התחיל לעבוד בחנוית לביגוד, ולאחר שיצר קשרים, ניסה לשכנע את הלהקה ( הפסגות) לבוא ללונדון ולנסות מזלה, אבל זה לא צלח.
בשנת 1984 הקמתי להקת אירועים מקומית בשם – TASTE OF HONEY שהפכה, לטענתו, בין המצליחות בלונדון עד היום.
בימים אלה אטיאס עדיין מתעסק במוסיקה ( עדיין חלק אינטגרלי מחייו) ) יחד עם אישתו איריס (פסנתרנית / מוסיקאית שבמקור מאילת) והשניים מנהלים אף סוכנות אומנים ומשרד הפקות .
יוסי מספר, כי דרך הסוכנות הוא שולח הרבה להקות מלונדון לאילת להופיע בפאב ה"מאנקיז" הידוע וגם הוא בעצמו מגיע לעיתים לאילת להופיע בפאב עם הרכב צעיר מלונדון. כמו כן, בשנים האחרונות פתח משרד נדל"ן ונכסים להשקעות בלונדון ועובד עם הרבה משקיעים ואנשי עסקים מישראל.
תודתי הגדולה נתונה ליוסי אטיאס היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי!
לאורך שנותיו, עולם הפופ הישראלי ידע כוכבי ענק שהפכו בן לילה ל"אלילי נוער" ומושאי הערצה, הפכו תוך יממה מאנונימיים למפורסמים עד חוסר נשימה ובשלב מסוים, בשיא ההצלחה, החליטו לעזוב את הארץ ולהתחיל חיים חדשים. חלקם, ברגע שעזבו ו"נעלמו" מהעין התקשורתית, זכו להילה "תעלמותית" בקרב מעריציהם שתהו ( ותוהים) : "לאן הוא נעלם?", "מה היא עושה היום?".
אחת הדוגמאות המובהקות לכוכב כזה, הוא דני מסנג, שבסוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 נחשב לאחד הכוכבים הגדולים בארץ ( עם כל המצטייר מכך : תכניות רדיו, טלויזיה, מגזינים, מעריצות ולהיטי ענק) שבשיא ההצלחה ( ואחרי אלבום סולו מצליח) החליט לעזוב הכל ולהעתיק מגוריו לארה"ב.
במשך שנים, דורות על גבי דורות, שאלו לאן "נעלם" דני מסנג, ורבים ידעו כי הוא נמצא איפשהוא בארה"ב, אך לא באמת התעמקו במעשיו ( ומסתבר שהוא עושה המון – כפי שתיווכחו בהמשך הכתבה בשיחתי עימו ) .
דני מסנג נולד בתל אביב ב-1950. עוד מגיל קטן נמשך למוסיקה ובהגיעו למצוות החל ללמוד בקונסרבטוריון אנגאזי בת"א והחל לנגן על גיטרה קלאסית ולשיר.
פריצתו הראשונה לתודעה הציבורית אירעה בשנת 1965, בהיותו בן 15, עת הופיע בתכנית הכשרונות הצעירים הפופולארית דאז – "תשואות ראשונות" והיה הצעיר ביותר בתחרות. בתיכון, למד ב"רננים" והקים צמד עם חברו לספסל הלימודים יגאל בשארי ( לימים יגאל בשן).
*התמונה צולמה ע"י דני זמיר
בגיל 18, לאחר שהשתפשף ורכש רפרטואר רב, החל מסנג להתערות בסצינת המוסיקה המקומית: ב-1968 הוא נטל חלק במופע "בשבילי בשבילך" ( מופע משירי יורם טהר לב). ב-1969 הקליט קאבר לשיר "את הרוח" שביצע אבי טולדנו בפסטיבל הזמר ושגיאת כתיב על עטיפת התקליט, עיוותה את שם משפחתו מ"מסנג" ל"מסינג", עיוות שדבק בהיגוי שמו עד היום.
ב-1970 הצטרף מסנג לשלישיה יחד עם אפי וייס ומשה הלל שכונתה "לימוני הדבש", ועל אף שהשלישיה הקליטה מספר שירים ( בהם "רמזורים", "התור שלנו לאהוב הגיע") , מסנג היה צריך להתגייס ורעיון השלישיה הוקפא עד שחרורו, וכשהשתחרר – מומנטום השלישיה נגוז ( משה הלל , שהיו לו להיטים בחוץ, לא יכל לחכות ולכן פרש מההרכב והוחלף במוצי אביב, אך נסיון זה לא צלח במיוחד).
שנת 1970 הייתה משמעותית עבור מסנג: הוא השתתף בפסטיבל הזמר המזרחי עם "אהובתי, אהובתי", השתתף במופע "הלוך הלכה החבריא" ( מופע שירים רוסיים) מתוכו נתפרסמו ביצועיו של מסנג ל"יצאנו אט", "דוגית נוסעת" ו"אגדת המפוחית".
זמן לא רב לאחר מכן, עדיין ב-1970, השתתף במופע "ייאוש יושב על ספסל" ( ערב שירי ז'אק פרוור) לצידם של צילה דגן ז"ל ויאיר קלינגר. השלושה גילו כימיה ווקאלית, הרמונית והומנית נהדרת והחליטו לעבוד כשלישיה על שירים מקוריים וכך נרקמה שלישית "הצירוף המקרי" שפעלה זמן קצר יחסית אך הנפיקה להיטים כ"בלדה ללוח השנה", "רוזה מרציפן", "נומי ילדה" (אותו ביצעו בפסטיבל שירי ילדים הראשון) ועוד.
לאחר השלישיה, הוסיף מסנג לקחת חלק במופעים חדישים כ"הבטחות הבטחות" ( מופע שירי ברט בכרך), "פרפרים הם חופשיים". ב-1971 הצטרף לצוות המופע "איש חסיד היה" בארה"ב ועם שובו ב-1972, השתתף ב"הגברת עם הקמליות" ובסרט הטלויזיה – "הרופא הקטן מרחוב החבשים" ( בבימויו של ג'אד נאמן) . הוא התארח בסדרת תכניות הרדיו של קול ישראל – "פגישה מחודשת" וביצע יחד עם אופירה גלוסקא שני דואטים משירי ננה משקורי.
ב-1973 השתתף במופע "כוכבים פורחים בלילה" וכיכב בתכניות טלויזיה ורדיו שונות. במופע "תפוח הזהב" ביצע את השיר "הלילה הזה" וב-1974 השתתף בפסטיבל הזמר המזרחי עם השיר "ברך את עמך". באותה שנה הוציא תקליטון סולו ראשון שכלל שני שירים באנגלית: "סאלי" ו"נאמבר 1" . מיד לאחר מכן השתתף בתכנית "פגישה מחודשת" ושר שישה שירים של בוב דילן שנתגבשו לאלבום הבכורה של מסנג שיצא בשלהי 1975 וכלל לצד שירי דילן, גם את "הלילה הזה", "דוידוביץ'", "אנו ניפגש", "אנחנו", ביצוע באנגלית ל"עד סוף הקיץ" וכו'.
האלבום זכה להצלחה רבה והפך ברבות השנים לאבן דרך במוסיקה הישראלית והפופ הישראלי בפרט, אולם ב-1976 , בשיא הצלחתו, החליט לעבור לארה"ב שם חי עד היום.
מאז ועד היום, מסנג בקשר הדוק עם ישראל ובארה"ב השתתף בין השאר במסעי "פסטיבל הזמר החסידי" ולאחר מכן במשך כ-4 שנים השתתף במופע הפולקלוריסטי Here Is Israel .
ב-1982 רקם יחד עם שירון לוי וגיא יפה אלבום ומופע מלא ערגה ישראלית בשם On Silver Wings ומאז ועד היום מוסיף לכתוב, להלחין, לביים, לכתוב מחזות, לשחק בסרטים וסדרות והקליט יותר מ-8 אלבומים בארה"ב בעלי נופך יהודי וישראלי.
על אף עיסוקיו הרבים של מסנג בתחום המוסיקה בארה"ב, רבים שואלים אותי : "היכן נעלם דני מסנג?", "מה הוא עושה היום?", "איפה הוא" ? ובכן, יזמתי ראיון אישי בלעדי עם דני בקו ישראל – ארה"ב ובו תמצאו תשובות לכל השאלות.
דני, רבים שואלים אותי: "לאן נעלם דני מסנג?", "מה הוא עושה בימים אלה", ובכן ?
"שמע, הגעתי לארה"ב ב-1976 ומאז אני שר, משחק, כותב, מלמד ומלחין. הלחנתי מעל 100 קטעי מוסיקה. רוב העבודה המוסיקלית שלי ב-15 השנים האחרונות היא בעיקר מוסיקה מקודשת – מוסיקה מקהלתית ( למקהלות) , אבל גם רגילה. כתבתי כמות רבה של מוסיקה ובדיוק סיימתי להלחין אורטוריה המבוססת על שיריו של המשורר היהודי הדגול פול סלן.
כמו כן, השתתפתי כשחקן בהרבה תכניות טלויזיה כמו – "חוק וסדר", Prince Street ועוד תכניות טלויזיה. יתר על כן, עשיתי הרבה תיאטרון: הן כשחקן והן כבמאי, במיניאפוליס ובניו יורק ( אוף ברודווי). בדיוק לאחרונה יסדתי קהילה משל עצמי – Makom LA שם אני משמש כחזן וכמנהיג רוחני. הייתי חזן ומנהל מוסיקלי ב"מקדש ישראל" בהוליווד במשך כ-7 שנים ולפני כן, החזן והזמר ב"מקדש ישראל" בקולומבוס, אוהיו. במשך 8 שנים הייתי המנהיג הרוחני של "אגודת אחים" בליווינגסטון, ניו יורק. כמו כן, סיימתי לכתוב את ספרי הראשון – "אפולוניה". אני גם המנהל האמנותי של בית הספר לאמנות החזנות "אברהם גייגר" בברלין, וכן אני נודד לאורכה ורוחבה של אמריקה, קנדה ואירופה כזמר וכמורה"
נולדת בתל אביב ועם זאת, היה בך גם משהו "חוצלארצי" בסגנון השירה וההילה שאפפה ואופפת אותך, איך אתה מסביר את זה?
"על אף שנולדתי בתל אביב, הוריי היו שניהם אמריקאיים וכך גם סביי וסבותיי. בבית דיברנו רק באנגלית וברחוב ובית הספר בעברית. נולדתי עם אהבה עמוקה לכל סוגי המוסיקה הטובה והאמנות: מוסיקה ישראלית ומוסיקה בשפות שונות ועמים שונים. תמיד הרגשתי כמו משפטו של אברהם אבינו לאפרון החיתיי: "גר ותושב אנוכי" – אני תמיד זר ומקומי: גם בבית וגם מחוצה לו. זו האמת בכל מקום בו אני נמצא. אני אוהב את ישראל ואת התרבות הישראלית. השירים האהובים עליי הן עדיין רוב הקלאסיקות הישראליות הטובות, וזה נכון גם לגבי שירה עברית, תיאטרון וכו'. אולם, תמיד הרגשתי חיבור מיוחד לאמריקה ולעולמה המוסיקלי, וכמובן למוסיקה קלאסית ולג'אז. אני צריך לציין גם כי אבי היה "גר צדק" – הוא הגיע לישראל בכדי להתנדב במלחמת העצמאות ( 1948), התגייר, התחתן עם אמי ונשאר פה. אז, חצי ממורשתי התרבותית היא נורווגית ודנית וכמובן, אמריקאית."
היית חבר בהרכב פוטנציאלי "לימוני הדבש" והרכב מוצלח "הצירוף המקרי" – היכן הרגשת יותר ביטחון : בשלישיה או בקריירת סולו ?
"תמיד הרגשתי נוח עם שניהם, אבל לשיר עם אחרים יותר עניין אותי: העבודה, החזרות וההרמוניות הקוליות פרי מפגש של מוחות שונים, תמיד היה יותר מעניין ומאתגר עבורי. אולי בגלל זה אני עדיין כותב, בעיקר, מוסיקה הרמונית לקבוצה ולא ליחיד".
זוכר את ההופעה הראשונה שלך? מתי דבק בך חיידק הבמה והחלטת שמוסיקה זה הייעוד שלך ?
" ההופעה הראשונה שלי הייתה בתכנית הרדיו "תשואות ראשונות" ב"אהל שם" בתל אביב, בשנת 1965. עפרה סמואל ואריה פפו לוי היו המפיקים, ועזריה רפפורט היה המנהל. הייתי עדיין ילד, נער, ובתכנית איתי השתתפו אבי טולדנו, עדנה לב, מיכל טל, שם טוב לוי, בני נגרי ושולי נתן – אלו המשתתפים שאני זוכר כרגע מאותה תכנית. פעם ראשונה שידעתי שאני יכול לשיר הייתה בגיל 10 בערך: הייתה לי מורה נהדרת בבית הספר בצהלה, קראו לה חדוה, והיא בדיוק חזרה מצרפת והקימה מקהלת ילדים יפהפיה בבית הספר, שם שרתי לראשונה. בגיל 13 כבר ידעתי ללא ספק שהבמה היא חיי, למרות שהייתי ואני עדיין עוסק ואוהב גם ציור."
באלבום הסולו הראשון שלך – של מי היה הרעיון הנהדר לעשות קאברים לשירי בוב דילן ומי בחר את השירים?
"הרעיון של להקליט את המוסיקה של בוב דילן בעברית נולדה בתכנית הרדיו – "פגישה מחודשת". בחרתי את השירים שרציתי שיתורגמו : אהבתי יותר את השירים הכלליים שלו ושירי האהבה ופחות את שירי המחאה שלו, שבאותו זמן הרגשתי שאין צורך לתרגם גם אותם. כשאיגדנו את השירים לאלבום הבכורה שלי, המנהל שלי שלמה צח חשב שזה יהיה רעיון נהדר לשבץ את שירי דילן כצד ב' לאלבום, וכך קרה".
השאלה ה"קשה" : מדוע החלטת בשיא ההצלחה לעזוב הכל ולעבור לארה"ב ולהתחיל הכל מחדש? מה היה קורה לדעתך אילו נשארת בארץ וממשיך לפעול פה בסצינת המוסיקה?
"הסיבה שהחלטתי לעזוב את הארץ בשיא הקריירה שלי, הייתה כי מאוד לא הייתי מאושר ושלם עם עצמי באופן אישי והייתי זקוק לברוח ולעבוד על עצמי, על ה"אני" הפנימי שלי. רציתי אנונימיות מוחלטת. רציתי להיאבק ולפלס לעצמי את הדרך במקום הקשה ביותר להצלחה בעולם ( אמריקה). מעולם לא התחרטתי על ההחלטה הזו, למרות שאני מתגעגע בטירוף לישראל ותמיד התגעגעתי. אני לא יודע מה היה קורה לו הייתי נשאר בישראל, אבל אני חושב שבמובן האישי עשיתי החלטה נכונה. הייתי צריך לעבוד קשה מאוד, ללמוד יותר מחשבתי שאוכל אי פעם ללמוד, והעשרתי עצמי בחכמה וידע של כל כך הרבה משוררים, כותבים, יוצרים, זמרים ומוסיקאים באמריקה.
זה לא שאני לא חושב שלא הייתי עושה עבודה טובה לו הייתי נשאר בישראל, זה פשוט שאני, באופן אישי, לא הייתי נשאר אותו דבר ( הכוונה,באופי ובאישיות) . פגשתי את אישתי המהממת, טרי, פה באמריקה, ויש לנו שני בנים צעירים: יהונתן וירדן ( ג'ונתן וג'ורדן) שנולדו וגדלו באמריקה. זכיתי גם לפגוש ולעבוד עם אנשים מדתות שונות ורקעים שונים וזה היווה ומהווה השפעה רבה עליי.
יש לומר – תמיד המשכתי לכתוב וליצור בעברית להלחין לטקסטים עבריים. אמנים כסשה ארגוב, יהודה עמיחי, נתן יונתן, לאה גולדברג, מרדכי זעירא, שלום חנוך, נתן זך תמיד היוו ויהוו השראה עבורי. שמעון כהן תמיד יהיה המנטור המוסיקלי שלי כמלחין ומעבד מוסיקלי ואסתר עופרים ונחמה הנדל תמיד יישארו אהבות נעוריי.
עיבדתי קלאסיקות ישראליות ישנות רבות לשירת מקהלה ואמשיך לעשות זאת, כיוון שאני מאמין שביצירות האלה יש את המוסיקה הכי טובה שאי פעם נכתבה. מתי כספי, יוני רכטר ושלמה גרוניך הם גאונים עם איכויות פנומנאליות, והם צריכים להיות נודעים ברחבי העולם על יופי המוסיקה שלהם. תרצה אתר ואהוד מנור היו מהכותבים הטובים ביותר שהכרתי אי פעם. נתן אלתרמן, אגי משעול, גלי רביקוביץ', יונה וולך ועוד יוצרים רבים מלווים אותי בלב כל הזמן ומהווים השראה ליצירותיי – שלא לשכוח את א.ב.יהושע, עמוס עוז, אתגר קרת, מאיר שלו ועוד רבים וטובים."
מה אתה עושה בימים אלה?
"בדיוק בימים אלה אני מתכונן לאורטריו שלי – "טנגו המוות" (Death Tango ) שהפקתי, ביימתי, שיחקתי, ליהקתי והקלטתי. זה פרויקט ענק : 2 שחקנים, 5 סולנים, חבורת רקדני בלט, מקהלה רחבה ותזמורת קאמרית."
תודתי הגדולה נתונה לדני מסנג היקר על שניאות להתראיין ולגולל בפניי סיפור חייו ומעשיו בימים אלה.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 