"דדי קול" סיפורו של המוזיקאי והמעבד דדי שלזינגר – כותב ומתעד: דודי פטימר

דדי שלזינגר הוא מוזיקאי, מלחין, מעבד, קלידן, גיטריסט ובסיסט. ניגן בין השאר בלהקת חיל הים, היה חבר בלהקת "גברת תפוח" שליוותה את שלמה ארצי בשנות ה-70 ועיבד משיריו של ארצי וכן משירי "האחים והאחיות", עדנה לב ומירי אלוני. כיום מנהל מוזיקלי של חבורות זמר.

דדי (דוד) שלזינגר נולד בחיפה בשנת 1950, בנו של הפסנתרן רומק שלזינגר ואחיינו של הפסנתרן היינץ לם. ככזה, גדל לתוך המוזיקה. "בילדות המוקדמת קנו לי מפוחית פה ובגיל 4 בערך קנו לי אקורדיאון עם 2 אוקטבות והייתי יורד לחנות ירקות שמתחת ומנגן שם לירקן", נזכר, "הייתה לי שמיעה מוזיקלית. הדוד שלי ומשפחתו גרו יחד עם סבי וסבתי בדירה גדולה בבת גלים והיה שם פסנתר. אני זוכר שהוא לימד אותי קצת איך מנגנים ברמת הבסיס והלכתי ופיתחתי את זה לבד. בגיל 12 הלכתי ללמוד פסנתר אצל המורה הארי צבי נדל. למדתי אצלו שנתיים ובגיל 20, בסוף שירותי הצבאי, חזרתי ללמוד אצלו קומפוזיציה".

בשנת 1964 הקים שלזינגר יחד עם חבריו לספסל הלימודים, המוזיקאי הידוע דודי רוזנטל (כיום בארה"ב) ונחום כהן. "לי הייתה גיטרה שאבא שלי קנה בשבעה דולר, דודי בא עם פסנתר והושבנו את נחום ליד קופסת ביסקוויטים עם מברשות של תופים והקמנו 'יענו' הרכב, אני הייתי המעבד. לא היה להרכב הזה שם".

במהלך אחת החזרות של ההרכב, שמע את השלישיה ראש אגודת הסטודנטים בחיפה שאהב את הג'אם הביתי והזמין את ההרכב להופיע במועדון הסטודנטים ברחוב קלר בחיפה. לצורך אותה הופעה "רשמית", הצטרף להרכב הזמר שמשון שמוקלר (כיום רב בירושלים) והלהקה עשתה חזרות עם מיטב שירי הפופ והרוק של אותה תקופה א-לה ביטלס, רולינג סטונס, קליף ריצ'ארד והצלליות וכו'.

ההרכב לא פעל יותר מדי זמן והתפרק בשנת 1965. באותה שנה, במהלך ביקורו של שלזינגר במועדון "תלפיות" החיפאי, הוא שמע את להקת "הנוודים", להקת קצב חיפאית בה היו חברים: נתן מינסקי (גיטרה), מייק להב (בס), גדליה סגל (תופים) ועוזי (100) אברהם כזמר.

"ואז ביקשתי בחוצפה מנתן מינסקי את הגיטרה. הוא הסתכל עליי בחשדנות, אבל הוא היה בחור טוב והסכים ואיך שהתחלתי לנגן הוא התלהב. אמרתי לו שאני אמנם מנגן גיטרה אבל אני בעצם אורגניסט, אז הוא הזמין אותי להצטרף ללהקה כאורגניסט. שאלתי אותו: 'איך אתה מזמין אותי אם אתה לא יודע איך אני מנגן על אורגן?', אז הוא השיב: 'אם אתה מנגן ככה גיטרה, אז אתה בטח גם אורגניסט טוב'. וכך הצטרפתי ללהקת 'הנוודים' שאחרי תקופה שינתה שמה ללהקת 'נערי החצר' והייתה לאחת הלהקות המובילות בחיפה באותה תקופה'.

בלהקת "נערי החצר" שימש שלזינגר גם כמעבד מוזיקלי של שירי ההרכב שכללו בעיקר קאברים.

בשנת 1967, במהלך נשף יום עצמאות בחיפה שבה הופיעה להקת "נערי החצר", ניגש איש צבא לשלזינגר וסיפר כי בחיל הים מנסים להקים להקה צבאית ורוצים הרכב זמני שילווה את הזמרת רבקה זהר, שהייתה אז אנונימית. "הייתי אז לפני צבא", משחזר שלזינגר, "ונתן מינסקי ואני הלכנו, כשבאותן הופעות ניגנתי על גיטרת בס, כשמי שניהל מוזיקלית את העניין הזה היה יאיר רוזנבלום. עוד מי שהיה בהרכב היה החלילן עזרא שילוני. זמן קצר אחרי זה נודע לי שעומדים להקים את הלהקה וביקשתי להצטרף ללהקה. לצורך זה, באוגוסט 1967, הקדמתי את הגיוס והצטרפתי ללהקת חיל הים כגיטריסט בלהקה".

שלזינגר השתתף בתכניותיה של להקת חיל הים: "וביום השלישי" (1968) שזיכתה את הלהקה בפרס "כינור דוד" ובתכנית "רפסודה בכחול" (1969). בתכנית "שירת הים" (1971) שימש כמדריך מוזיקלי של הלהקה וניגן בהקלטות אך לא הופיע, שכן עמד להשתחרר. לתכנית זו הלחין את "שיר סקוטי" למילותיו של דן אלמגור על פי שיר עם סקוטי.

נגינתו נשמעת בשירים מיתולוגיים כמו "מה אברך", "כשאהיה גדול" (שוטי ספינתי), "אנשי הצפרדע, אנשי הדממה", "המלח שלי", "אין כבר דרך חזרה", "רק בישראל", "יידישע פיראטן", "מי יישא את נשמתי", "חסקה", ו"בוא אלינו לים".

בלהקה שירת לצד רבקה זהר, שלמה ארצי, דבל'ה גליקמן ורבקה מנשה (לימים ריקי גל).

"בתכנית 'וביום השלישי' לא היה בס בכלל", מגלה שלזינגר, "אבל ליוסי קריבושה האורגניסט (אחיו של דוד קריבושה) היה בס בקלידים אז זה מה ששומעים בהקלטה. בתכנית הבאה ('רפסודה בכחול') המלצתי על חבר שלי, אצ'י שטרו שהיה בסיסט מעולה, להצטרף ללהקה על תקן נגן בס".

בשנת 1971, עם שחרורו מהצבא, המשיך שלזינגר לעבוד כגיטריסט מוביל עם חברו ללהקה, שלמה ארצי, שהיה אז כוכב ענק עם תהילת "כשאהיה גדול" ו"אהבתיה", בהופעותיו האזרחיות ובהקלטותיו, החל מאלבומו השני של ארצי – "על אנשים" שיצא באותה השנה.

בשנת 1973 החל להתגבש הרכב נגנים קבוע שליווה את ארצי שנים אחדות ונשא את השם "גברת תפוח", שם שכדבריו הוא הגה.

"מנהלו וחברו של שלמה באותה תקופה היה האמרגן והמפיק מיכאל תפוח", מספר. "יום אחד, בדרך להופעה, שלמה זרק שהוא חושב שכדאי שיהיה להרכב שלנו שם. אני חשבתי שזה מטופש כי היינו כולה להקת ליווי, אבל שלמה רצה שיהיה לנו שם וזהות. בדיעבד שלמה צדק, אז ישבנו וחשבנו על שם, ובגלל שחשבתי על אמו של מיכאל, זרקתי את השם 'גברת תפוח'. החבר'ה אהבו את הרעיון וכך נולד שם ההרכב".

חברי ההרכב היו: דדי שלזינגר (גיטרה חשמלית, מפוחית, אורגן ופסנתר) יאיר שרגאי (גיטרה אקוסטית), שלמה חממי (תופים) ואצ'י שטרו (בס). בהמשך גם סמדר עציון הצטרפה כקלידנית ויהודית כץ כחלילנית בהקלטות.

ההרכב ניגן עם ארצי באלבומיו: "פתאום אחר ימים רבים" (1972), "אומרים ישנה ארץ" (1973), לכל החברים מהמסע מים אל ים" (1974) ו"את ואני" (1975).

שלזינגר עיבד לארצי, בין השאר, את שיריו: "בשל תפוח", "ככה סתם" ("הושפעתי בעיבוד מלהקת 'כוורת'", מגלה), "מכתבו של מנחם מנדל", "זמר לבני ליאור", "יופייה אינו ידוע", "ציונות בלי מרכאות" (עם חנן יובל), "היי ליזה", "נערה נחמדת" (שיר לדינו שתרגם לעברית משה גיורא אלימלך) ו"שינויי מזג האוויר" ("שלמה צלצל אליי לחיפה והזמין אותי לעבד את השיר בהתאם להאזנה ל-Mirage של ז'אן לוק פונטי").

לצד העבודה עם ארצי, שימש שלזינגר כמעבד קולי לשלישית "אף אוזן גרון" (קיקי רוטשטיין, עמי מנדלמן ויובל דור) ובהמשך לכמה משירי להקת "הכל עובר חביבי" (קיקי רוטשטיין, עמי מנדלמן, יובל דור ושלומית אהרון). כמו כן, עיבד את "אהבתה של תרזה דימון" בביצועה של עדנה לב (1973) ו"עולמו ועולמה" של להקת "האחים והאחיות" (1973).

באמצע 1975, לאחר שגר כמה שנים בתל אביב, חזר שלזינגר להתגורר בחיפה וניגן עם זמרים והרכבים מקומיים, בהם הזמר ג'ו ישראל (שזכור מהלהיט "ג'ין וג'ון"). בשנת 1976 חבר לשחקן והבמאי אייל גפן כמעבד לחבורת זמר בגליל התחתון.

בשנת 1978, לאחר שהגיטריסט עמוס הדני שהופיע באותה עת עם שלמה ארצי נסע לנגן במטרו בצרפת, הזמין ארצי את שלזינגר לנגן כגיטריסט בסיבוב הופעותיו של "גבר הולך לאיבוד". הוא ניגן עם ארצי כחצי שנה ובהמשך אף הצטרף לסיבוב הופעותיו באירופה. בשנת 1979 הוזמן על ידי ארצי לעבד את השיר "שינויי מזג האוויר" לאלבומו "דרכים" בו גם ניגן על הקלידים.

בשנת 1980 סגר שלזינגר מעגל עם חיל הים כשהתבקש להקים הרכב של זמרים יוצאי להקת חיל הים למופע שהיה מיועד לערב שנתי של שייטת הסטילים. הערב הורכב משירי להקת חיל הים לדורותיה ובוצע על ידי יוצאי הלהקה. לאור ההצלחה, מפקד החיל הציע לשלזינגר לנהל מוזיקלית את ההרכב שפעל כ-25 שנה במסגרת שירות המילואים של יוצאי להקת חיל הים. ההרכב המשיך גם אחרי הפסקת העבודה עם חיל הים, עד שנת 2019.

מאז תחילת שנות ה-80 ועד ימינו עובד שלזינגר כמעבד מוזיקלי של חבורות זמר למיניהן, בהן חבורת הזמר של יגור, חבורת הזמר המשותפת של בית החולים כרמל עם קופת החולים מחוז חיפה וחבורת זמר שהקים באזור כרמליה. לעיתים מופיע גם עם הזמר יוסי דרום והמוזיקאי והקלידן מריאן רוזנברג. בהופעות אלה הוא מנגן על בס.

תודה מיוחדת לדדי שלזינגר היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי את פועלו המוזיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

אחד מול אחד והפעם: יואל ריפל בשיחה אישית – כותב ומראיין: דודי פטימר

 

הוא אחד היוצרים והכותבים המוכשרים, מבריקים ומצחיקים בהם בורכה מדינתנו, ומלווה נאמנות את המוסיקה והבידור הישראלי זה יותר מארבעה עשורים, כשהוא למעשה ( והוא יעיד) שני אנשים שונים: מחד גיסא, הוא עורך דין בכיר ורציני זה שנים רבות ומאידך גיסא הוא בדרן, סטנדאפיסט, קומיקאי, סאטיריקן ותסריטאי מהמצחיקים בדורו. אה, שכחתי להוסיף שהוא גם סופר שלאחרונה הוציא ספר חדש – "צ'ה פאצ'י" ( בין ספריו: "אנחנו הרומנים", "אנחנו הישראלים") , מאמן כדורסל עסוק וסבא במשרה מלאה.

 

ריפל כתב מערכונים ופזמונים לדודו טופז ז"ל, חנה לסלאו, מיקי קם, ציפי שביט, טוביה צפיר, דובי גל, ספי ריבלין, דודו דותן ז"ל, יגאל בשן, יהורם גאון, להקות צבאיות, שוקולד מנטה מסטיק, דורי בן זאב ועוד. כמו כן זכה לפרסום רב בשל השתתפותו בתכנית הרדיו המוצלחת "לצון נופל על לצון" (עליה זכה בפרס רשות השידור) וכן נטל חלק כיוצר וכמשתתף ב"זהו זה", "זה הסוד שלי" ועוד. בין הפזמונים הנודעים שכתב: "לילה בלי כוכב" (שימי תבורי), "אבא תגיד לי למה" (יגאל בשן), "אביב בלב" (יהורם גאון), "שיר המסטול" (חופני כהן, הנשמות הטהורות), "ראש העין" (אורי שבח), "המשיח" (שוקולד מנטה מסטיק), "חורף" (דני גולן), "אבא למה" (דני גרנות) , "הו קליאופטרה" (מירי אלוני) , "מונה ליזה" (עירית בולקא) ועוד רבים וטובים.

 

נפגשנו במשרדו לשיחה קצרה על ילדותו ברומניה, על תחילת דרכו כיוצר וסאטיריקן, פריצתו הגדולה דרך תחנות שונות בתרבות הישראלית ודעתו על מצב הבידור והמוסיקה הישראלית כיום.

.

 

 

 

יואל, תאר קצת את הבית בו גדלת.

 

"הדוד שלי, מאנו ריפל, היה שחקן ידוע בתיאטרון היידי בבוקרשט והיה גם הדרמטוג של התיאטרון, הדודה שלי, סדי גליק, אשתו, הייתה הגברת הראשונה של התיאטרון היידי בבוקרשט. סבא שלי נהג לכתוב פבולות בשפה גרמנית וחלק מהפבולות גם נלמדו בבתי הספר בוינה בין שתי מלחמות העולם. בבית בו גדלתי שמעו מוסיקה מכל הסוגים, ומאחר וגדלתי בשכונה תימנית, מחנה יהודה פתח תקווה, אז הייתה לי משיכה לזמר התימני והשירים הראשונים שלו היו לזמרים, מה שנקרא אז, מזרחיים."

 

זוכר את הפעם הראשונה בה גילית שיש לך כשרון כתיבה?

 

"אני חושב שזה היה בצבא באיזשהוא שלב שהתחלתי לכתוב למסיבות סיום. הייתי שריונר, טנקיסט וכל פעם שנגמר קורס התחלתי לכתוב, ואז באיזשהוא שלב שמעו שיש אחד שכותב אז קורסים אחרים לקחו אותי לכתוב גם להם, אבל הפריצה הגדולה הייתה בסמוך לפני מלחמת יום הכיפור. באותה תקופה כתבתי קבוע כבר לעיתון הסטודנטים "יתוש" ( באותה תקופה למדתי משפטים באוניברסיטת תל אביב) ופרסמתי שם קטע בשם "הטנגו האחרון בפריז" אך כיוון שהוא היה מפולפל מדי פרסמתי אותו תחת השם ר.יואל ולא יואל ריפל. באיזשהוא שלב, דודו טופז הגיע ל"בר מינן", מועדון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, והופיע עם הקטע הזה. יום אחד כשראיתי אותו, ניגשתי אליו ואמרתי לו : "אתה יודע זה אני כתבתי את הקטע הזה", הוא שמח ואמר: "אתה לא יודע כמה אני חיפשתי אותך, לא ידעתי מי ה-ר. יואל הזה אז בוא נתחיל לכתוב" ושם הכל התחיל. עם דודו טופז עבדתי כל חייו".

 

זוכר את השיר הראשון שחיברת?

 

"כן, אני זוכר, זה היה לחגיגות יום העצמאות בפתח תקווה ללהקת זמר. אני לא זוכר שם השיר, רק שהייתי רק 7 שנים בארץ וזה היה עם מילים פיוטיות ואנשים היו בהלם שאחרי זמן קצר בארץ בחור כותב בשפה כזו גבוהה".

 

מה השיר שנתן לך את הפריצה הגדולה?

 

" מבין כל הלהיטים, הלהיט הכי גדול שנתן לי את הפריצה הגדולה היה "לילה בלי כוכב" של שימי תבורי. הסיפור הוא כזה: נפצעתי במלחמת יום הכיפורים, והייתי בשיקום בבית חולים ואז כתבתי את "לילה בלי כוכב" והתיידדתי עם עוזי חיטמן בלהקת פיקוד מרכז, כי כתבתי ללהקה מספר שירים, שנה אחרי שעוזי עזב. עוזי הגיע ללהקה ואמר לבמאי דני ליטאי ולבני נגרי, המנהל המוסיקלי, שיש לו שיר שמתאים ללהקה וישבנו כולנו והוא מתחיל לשיר "מי ידע שכך יהיה". בני נגרי לא התלהב מהשיר וכעבור חודשיים השיר ניתן לבעז שרעבי והפך ללהיט ענק. תמיד פרגנתי לעוזי על השיר הזה ונוצר בינינו קליק. בשלב מסוים הופענו יחד עוזי ואני : אני עם מערכונים והוא עם שירים ואחד השירים היה "לילה בלי כוכב".

איך נולד "לצון נופל על לצון"?

 

"הגו את זה דודו דותן ודלית אורמיין, ושניהם גם היו העורכים. אלו היו 3 שנים ברדיו עם רייטינג של תכנית טלויזיה ממוצעת. בכל אוטו יכולת לשמוע את התכנית. "

 

 

איך היותך עורך דין מקצועי ורציני מתמזג עם היותך סאטיריקן וסטנדאפיסט ?

 

" אני לחלוטין ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד: אני מגיע לבית משפט אין רציני ממני, מכין, כותב, אנשים לא מבינים איך אני מצליח ליצור 2 אנשים שונים: בזמנו כשהופעתי בטלויזיה, השופטים ניסו לרמוז לי משהו מצחיק כדי שאני אענה להם אבל שיחקתי אותה שאני לא מבין על מה הם מדברים, שני אנשים שונים לחלוטין. לכן, לא יכולתי בזמנו להיות ממש ממש בפרונט, תמיד דאגתי להיות בפרונט מינוס".

 

מה יותר משך אותך? משפטים או בידור?

 

"קשה להשוות את מי אתה אוהב יותר, את הבן או הבת. שניהם באותה מידה".

 

 

מה הזמן האידיאלי בשבילך ליצור?

 

"אני איש של בוקר, שש,שבע בבוקר. עכשיו אני כותב מחזמר חדש עם אלדד שרים".

 

 

מה דעתך על ההומור והמוסיקה כיום?

 

"לגבי ההומור, יש דברים מצחיקים יותר מאשר בתקופה שלי, הומור מאד מצחיק, מאד נקודתי, פחות מתוחכם. יש דברים שטותיים שאני אוהבו מתחבר ויש דברים שטותיים שאני פחות מתחבר. מבחינת המוסיקה, יש דברים שאני מתחבר אליהם ויש דברים שלא, אולם מבחינת הצד ההפקתי זה השיא, יש דברים שרק חלמנו עליהם."

 

אתה עוד כותב שירים?

 

"כן, אבל בעיקר לבמה ופחות להקלטות. היום היוצרים כותבים בעצמם. אני אגיד לך מה, יש בעיה עם טקסטים, אם כי פה ושם יש הברקות אדירות, וגם נוהגים לרדת על הזמר המזרחי שהטקסטים נמוכים, אבל אני שומע לעיתים שירים מזרחיים שהם כן ברמה גבוהה ואם כבר בזמר מזרחי עסקינן, אני מסיר את הכובע בפני יוסי גיספן שכתב כמה שירים שהם שיא היצירה בזמר המזרחי לדעתי: אחד שכתב ליהודה פוליקר ואחד שכתב לבן שלו ( "כמעט רומנטי") ".

 

תודתי הגדולה נתונה ליואל ריפל היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה והתרבות הישראלית !

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

"מאסתי באהבה" – סיפורה של אסתי כץ – כותב ומתחקר: דודי פטימר

לאורך השנים בהן אני חוקר מוסיקה ישראלית, נפלה בחלקי הזכות לראיין אלפי אנשי רוח ותרבות, מוסיקאים, יוצרים, מבצעים ונגנים, חלקם נחמדים יותר וחלקם נחמדים פחות (אך את כולם אני מעריך ומוקיר באותה מידה, כמובן), וחלקם מעוררי השראה.

 

אחת הנשים מעוררות ההשראה שהייתה לי הזכות לפגוש ולראיין היא אסתי כץ, מורה לפיתוח קול ודיקציה, שחקנית וזמרת, המלווה את עולם הבידור והזמר הישראלי החל משנות ה-60 ועד ימינו. הפגישה עם אסתי, שעברה לאורך הקריירה (כפי שתיווכחו בתחקיר המלא שלפניכם) תחנות וציוני דרך רבים, השפיעה עליי רבות, לא רק כחוקר מוסיקה ( אסתי "הפתיעה" אותי בשלל סיפורים שטרם שמעתי אודות הקריירה שלה) , אלא כבן אדם, וזאת בהשקפתה על החיים, בתפיסתה את העולם ובגישתה לגבי הדברים הטובים יותר והטובים פחות שידעה לאורך שנות הקריירה הענפה שלה, ועל כך, טרם אסיים דברי הפרולוג לתחקיר הנוכחי, אומר כי בורכתי לא רק להכיר את אסתי הזמרת והמורה המהוללת, אלא אף את אסתי האדם שניחן בתכונות שהודן לא יסולא בפז.

 

אסתי כץ (כהן צדק) נולדה ברמת גן ב-1.6.1949  לאבא יוגוסלבי (אריה כץ) ואם בוכרית ( ציפורה אליעזרוב) שאהבה לשיר, מכאן שכץ גדלה בבית אמנותי. אסתי, כך סיפרה לי, קיבלה מאמה את "חיידק" הבמה, עת הייתה צופה באמה רוקדת ומזמרת, ומאביה, איש צבא שאהב לספל, לצייר ולכתוב, את כשרון הכתיבה יוצא הדופן.  לטענתה, עוד מיום היוולדה, ידעה שהתחום לו נועדה הוא משחק,שירה וריקוד.

 

בנעוריה למדה פיתוח קול ( בין השאר אצל המורות לולה שנצר , מיצי לוקר , נעמה נרדי , רבקה מחט , טל אמיר, רחל הוכמן , פרופ' מירה זכאי ) ובמקביל למדה מחול ( בין השאר אצל מיה ארבטובה, הילדה קסטן , עליזה שדה ,שמעון בראון ) והייתה רקדנית בלהקת המחול של גבעתיים (ואף יצאה בנעוריה לסיבוב הופעות עם הלהקה לטורקיה ויוון ואחרי הצבא נסע עם הלהקה לשלושה חודשים לסיבוב הופעות באנגליה כרקדנית וכזמרת) ונהגה לשיר בצופים, בחברותא ובאירועים למיניהם, כשהיא שרה ומלווה עצמה על גיטרה (באופן בסיסי) .

עם הגיעה לגיל צבא, ניגשה לבחינות ללהקה צבאית וביצעה באודישן את "סואן בדמי הליל" (שיר נודע מתחילת שנות ה-60 בביצועה של להקת גייסות השריון עם הסולנים מגי גרוס ואלה האריס) והתקבלה ללהקת הנח"ל.

 

כץ התגייסה לצבא וללהקה בשנת 1968 ושירתה באחת מתכניותיה המצליחות ביותר של הלהקה – "התכנית ה-21" (בה כיכבו בין השאר מוטי פליישר, מירי אלוני, אופירה גלוסקא, אלי מגן, דני סנדרסון ועוד) שכללה קלאסיקות ישראליות דוגמת "בשמלה אדומה", "החיים היפים", "קרנבל בנח"ל", "שלווה" ועוד.

יש לציין, כי בטרם התכנית עלתה לאוויר, הלהקה עשתה חזרות מסיביות במשך תשעה חודשים תחת שרביטה הנוקשה והמקצועי של נעמי פולני לתכנית שנגנזה בסופו של דבר, אולם כץ מגדירה את תקופת החזרות הללו כבית הספר הטוב ביותר לתיאטרון עבורה. לימים, למדה משחק גם אצל פאני לוביץ' ויורם בוקר.

מיד עם שחרורה, בשנת 1970, הצטרפה לצוות המחזמר "דודו השמן" (מחזמר בו השתתפו בוגרי הלהקות הצבאיות כגבי ברלין, דודו טופז, יוסי סוויה וכו') שכתבו יורם טהר לב ודוד קריבושה וביים דני ליטאי, ובו ביצעה בין השאר את "מכתב מהצבא" (דואט עם גבי ברלין) ו"כמה טוב לרכב בשניים" (דואט עם דודו טופז)

המחזמר יצא על גבי תקליט בשנת 1972. באותה שנה השתתפה בתקליטו של יורם ארבל ( "טוב שאת כאן") בשיר "בן אדם אחר".

בשנת 1971 הצטרפה כץ להרכב המחודש של "להקת פיקוד דיזינגוף" שהעלתה את תכניתה השניה "מסביב לכיכר" (עם המנהל המוסיקלי דוד קריבושה) יחד עם אבי אוריה, אסתי כץ, עליזה אביב ומוצי אביב, אך תוך חודשים ספורים ההצגה כשלה וההרכב התפרק בשל עזיבתם של מרבית חברי הלהקה.

 

בין השנים 1973-1974 הייתה חלק מלהקת "הכנופיה" שכללה את יזהר כהן, מרגלית צנעני, אסתי כץ ורז אמיתי, כשלהיטי הלהקה היו "אשליות" (שיר העם התימני "גלבי" באנגלית) ו"על הכיפאק".

בפסטיבל הזמר החסידי השישי (1974) ביצעה את השיר "לכו נרננה" (בשנת 1976 נסעה עם צוות הפסטיבל גם לסיבוב הופעות בארה"ב)  ובפסטיבל שירי משוררים לילדים מס' 2 (1975) ביצעה את "הבובה גלדיולה". בפסטיבל שירי היידיש הרביעי בשנת 1975 ביצעה את השיר "שטילע ליכט" (היא זכתה בפסטיבל במקום הראשון, מבלי להבין מילה אחת ביידיש) .

שנות ה-70 היו שנים זוהרות ועסוקות מאד לאסתי: היא כיכבה דרך קבע בטלויזיה, בין השאר בתכנית "שרתי לך ארצי" , בפרק "על הגורן בליל לבנה" (1 לספטמבר 1977) , בו ביצעה שניים משיריו של נחום נרדי (שנפטר שבועיים לאחר המופע) , כמו כן השתתפה בהפקות נוספות דוגמת "איזה חג לי" (בכיכובם של שלמה ארצי, ריקי גל, ניצה שאול, אלי מנטבר) , בתכנית "מפגש אמנים" (בהנחיית אהוד מנור), תכניות שירי תנועות נוער למיניהן ועוד.

כמו כן, כץ שיחקה במספר סרטי קולנוע ישראלים מצליחים בהם: "שרית", "הרשלה", "שתי דפיקות בלב", "קזבלן" ועוד ואף בדרמה ההיסטורית הבריטית – "משה" (1975) בכיכובו של ברט לנקסטר.

בשנת 1976, כשהיא בשיא פופולאריותה, נישאה לזמר/שחקן רפי גרנות ("השטן ואשת האיכר") והזוג עבר להתגורר בחיפה (באותן שנים, חיפה הייתה מרוחקת מחיי התרבות והבוהמה התל אביבים, יש לציין). בחיפה, למדה כץ באוניברסיטה היסטוריה, גיאוגרפיה, מקרא ותיירות (1977-1979)  ובמקביל עבדה בסינמטק חיפה וכמנהלת אירועי תרבות בויצו חיפה. באותה תקופה הפסיקה כץ לשיר ולהופיע בפומבי.

 

בשנת 1979 , לאחר הולדת בתם נעה, הקימו אסתי ורפי צמד שהופיע בקיבוצים השונים, כשעל העיבודים המוסיקליים אמון דדי שלזינגר ("להקת חיל הים","גברת תפוח"). בשנת 1982 הזוג התגרש וכץ, אם חד הורית עברה לתל אביב.

 

בשנת 1982 , עם בואה לתל אביב, החלה להופיע במועדון זמר עברי תל אביבי בשם "מועדון הסליק" , ובמקביל החלה להופיע ברחבי הארץ , כשבמקביל היא משחקת בסרטים, סדרות ופרסומות דוגמת: סדרת הילדים "שלוש ארבע, חמש וחצי" (1982), הסרט "גיאומטריה" (1984) בו ביצעה את שיר הנושא וכו'. כמו כן, השתתפה במספר הצגות תיאטרון לילדים יחד עם חברה ל"להקת פיקוד דיזינגוף"-מוצי אביב.

באותה שנה (1982), נשלחה מטעם משרד החוץ לייצג את ישראל בעשתר ימי המוסיקה הבינלאומיים ביוהנסבורג, דרום אפריקה. כמו כן באותה שנה השתתפה במחזמר המחודש ל"שלמה המלך ושלמי הסנדלר".

 

בין השנים 1985-1988 הופיעה כץ דרך קבע ביריד התיירות הבינלאומי בלונדון ובמופעי יחיד כנציגת ישראל.

 

בשנת 1987, באחת מהופעותיה הפרטיות, הופיעה כץ בחדרה, הופעה בה נכח הבדרן/זמר מוטי גלעדי (שניהל אותה תקופה משרד אמרגנות יחד עם אחיו אהרל'ה גלעדי) , שהתלהב מהופעתה והזמין אותה לפגישה במשרד, פגישה בה החליט עם אחיו להשקיע באסתי ולהוציא לה תקליט בכורה (שעד אותו רגע לא יצא) .

במשך שנה אינטנסיבית של ליקוט חומרים ועבודה קשה, עמלה כץ על אלבום הבכורה שלה שיצא בשנת 1988 ונקרא "אסתי כץ". האלבום, רוק אייטיזי בהתאם לתו התקן של התקופה, מנה עשרה שירים שנכתבו ע"י יוצרים כדני רובס, אריק סיני, אהוד מנור. האלבום אמנם לא זכה להצלחה סנסציונית אך כלל שירים ובלטים שזכו להשמעות נאות ברדיו דוגמת : "אחת מהבוהמה", "אני מדבר", "גוצ'י וגלי" ועוד.

באחת מהופעותיה ביום העצמאות בסוף שנות ה-80, ראה אותה יורם טהר לב, שהתלהב מהופעתה והציע לה לצאת יחד במופע משותף שהפך למופעים משותפים ומוצלחים מאוד: "הנשיקה השניה" (למעלה מ-800 הצגות), "בלי כבלים" (רצה בהצלחה בין השנים 1991-1997) והצגת הילדים- "איך לכתוב שירים וללמד את ההורים". כץ הייתה האמרגנית והמפיקה של המופע, ויחד הצמד עשה מעל 2500 הופעות, הישג חסר תקדים בתקופה בה לא היה מחשב ואינטרנט.

בשנת 1990 נסעה להופיע ברוסיה מטעם משרד החוץ. המופע תועד וצולם לסרט דוקומנטרי שהוקרן בארצות הברית. עם שובה לארץ, יצאה יחד עם עמוס אטינגר במופע משותף – "רבע לפני אהבה" (המופע רץ משך  80 הצגות) . בשנת 1993 הוזמנה ע"י עמוס אטינגר לנסוע לרוסיה-וילנה- ריגה להשתתף בתחרות זמר בינלאומית של מזרח אירופה בה זכתה במקום השלישי והמכובד.  באותה שנה, הופיעה בקהיר, מצרים בפני הקהילה הדיפלומטית עם תחילת שיחות השלום (מטעם משרד החוץ) .

 

בשנת 1994 הופיעה ב"שבוע ישראל" בפורטוגל.

 

בשנת 1997, הופיעה אסתי ב"מצעד החיים" בפני המשלחת היהודית בפולין, מופע ששינה תפיסתה על החיים. באותה שנה, ולאחר סיום מופעה המשותף עם יורם טוהר לב, החליטה לפנות לדרך עצמאית והעלתה את המופע "מולדת יחפה" (מופע הרץ עד היום) . בנוסף העלתה את המופע הלטיני "סמבה בשניים" עם המוסיקאי והגיטריסט אורי הרפז (לשעבר צמד "הפרברים"),את המופע "מוסיקה בשחור לבן" (מופע ג'אז לילדים שרץ בהצלחה בבתי הספר) , את המופע "אישה ועוד שישה", "אישה מאגדה אחרת" ו"מנגינה מאירה מצלצלת". מופע מצליח נוסף של כץ הרץ עד היום הוא "מטשקנט לירושלים". יש לציין כי מופעיה של כץ כוללים מלבד השירה, הנגינה והתפאורה גם סיפורים מעניינים ומרתקים מאחורי השירים (לאורך הראיון, ריתקה אף אותי) .

בשנת 2002 הוזמנה ע"י זאב רווח להשתתף בהצגה "סאלח שבתי" כרעייתו של סאלח ( צוות המופע יצא גם לסיבוב הופעות בארצות הברית) .

 

בהגיעה לגיל 50, החליטה כץ לפנות ללימודים באוניברסיטה וכיום היא סטודנטית שנה ד' באוניברסיטה הפתוחה ללימודי פילוסופיה, מחשבת ישראל ותולדות האמנות.

 

בשנת 2010 הופיעה מטעם משרד החוץ בשבוע העצמאות בדרום אפריקה ובאנגולה ובשנת 2011 הופיעה בטורקיה בפני הקהילה היהודית ב,יום ירושלים".

במקביל ללימודיה ומופעיה, החל מ-2002 ועד היום, כץ מלמדת פיתוח-קול , דיקציה , משחק ותיאטרון, תורת הנאום , אומנות הויכוח – לשחקנים צעירים , נואמים , פוליטיקאים , מורים וגננות. בין השאר מלמדת כ-14 שנה בבית הספר לאמנויות "בית צבי" וכן בבית ספר בפתח תקוה.

 

תודתי הרבה נתונה לאסתי כץ היקרה על שפינתה מזמנה הצפוף לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייה המלא והמרתק לצורך תיעוד בדפי ההיסטוריה, במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

היכן תמי גל? סיפורה של כוכבת שנות ה-70 – כותב ומתחקר: דודי פטימר

היא הייתה זמרת ושחקנית בולטת ומבוקשת מאוד בשנות ה-70, יפת מראה וקול וייצגה את כל מה שזוהר בתעשיית הבידור דאז: החלה דרכה כילדת פלא במקהלת צדיקוב המיתולוגית, שירתה בלהקת חיל התותחנים ואף הייתה חברה של כוכב הלהקה, רומן שרון ז"ל (שבאופן לא צודק, בשל עובדה זו, זוכרים אותה, ופחות בשל פועלה הרב, כפי שתיווכחו) , השתתפה במופעים מוצלחים: "ג'אמבו", "מישראל באהבה", "אנו אנו הפלמ"ח", הייתה חלק מאחד ההרכבים המצליחים בשנות ה-70 – "האחים והאחיות" והקליטה מספר להיטי פופ מוצלחים, שהמוכר בהם (בשל נפלאות היוטיוב) הוא "היכן אתה?" . בשנות ה-80, לאחר שנישאה והפכה אם גאה לילדיה, נאלצה בעל כורחה להניח את הקריירה המוסיקלית בצד ולהשקיע במשפחתה, כשהיא הופכת לאחת הזמרות שהיו כוכבות בזמנו וכיום, לצערנו, "גורלן לא ידוע" – עד תחקיר זה, כמובן.

 

במשך שנים רבות ניסיתי לאתר את "תמי גל" ( עליה כתבתי פרולוג זה המוצג לעיל) אולם כל נסיונותיי לאתרה עלו בתוהו (כולל השמעת שיריה בתכניתי ברדיו ובקשת הקהל "לאתרה") עד אורח המקרה ואדם נפלא בשם נולי קרטן, מוסיקאי וחברי היקר, שסימס לי כי איתר את תמי גל (כהן) , חברתו מימי מקהלת צדיקוב ( שם כונה "לוליק") ובכך סגר לי את מעגל החיפושים.

 

 

בעזרת קרטן התותח, תיאמתי פגישה עם תמי, שמסתבר כי מאזינה מעת לעת לתכנית המוסיקה (אולם "פספסה" את תכנית הרדיו  בה חיפשנו, גבי גזית ואנוכי, אותה) , בכדי לראיינה ולתעד לראשונה בהיסטוריה את סיפורה המלא, אותו אני גאה להציג לפניכם, חלק מהפרויקט האישי שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה.

 

תמי גל נולדה בפולין בשנת 1951 בשם תמי וקסברג. בגיל 4 וחצי עלתה עם משפחתה לישראל וגדלה בחולון.

 

כפי שהיא מעידה, חיידק המוסיקה החל לדבוק במקהלת בית הספר שנהגה לשיר באירועים, חגים ומסיבות שכבה. האירוע ה"מכונן" הראשון בחייה, כדבריה, הוא פעם אירעית בה האזינה ברדיו למקהלת הילדים של צדיקוב בניצוחו של יצחק (זיקו) גרציאני, מהמקהלות הנודעות באותן שנים, במסכת שירים. מאותה האזנה אירעית ברדיו, החליטה תמי שהיא "חייבת" להיות חלק ממקהלת צדיקוב. היא פנתה למורה הזמרה בבית ספרה שיפנה אותה לאודישנים למקהלת צדיקוב, אך הוא לא "שש" לכך בלשון המעטה, אולם תמי, נחושה, שמעה במקרה ברדיו כי נפתחו אודישנים למקהלה, ובתעוזה החליטה ללכת להיבחן, על אף גילה הצעיר. באודישן למקהלה, שבדיוק החליפה את מנהלה המוסיקלי (גרציאני פינה מקומו ללסלו רוט) , ביצעה תמיד את הפזמון "בוא ואשק לך" והתקבלה באופן מידי. תמי התקבלה למקהלת צדיקוב בשנת 1964 ( והמורה לזמרה "אכל את הכובע", יש לומר) . תמי כיכבה  ( אף כסולנית)  במקהלת צדיקוב עד שנת 1969, מועד גיוסה לצבא.

לפני הגיוס, תמי ידעה חד משמעית שהיא רוצה להיות חלק מהווי להקה צבאית. היא ניגשה לאודישנים ( בין בוחניה היו כמובן יאיר רוזנבלום ז"ל ודני ליטאי ז"ל, שהתרשמו, מלבד מיכולותיה הווקאליות, גם מיכולותיה התיאטרליות) והתקבלה מיידית. יש לציין שבשלב זה שינתה שמה ל"תמי גל" ( על שם כוכבת הפופ הצרפתייה של שנות ה-60 זוכת האירוויזיון – פראנס גל) .

היא התגייסה לצבא בשנת 1969 ויועדה תחילה ללהקת חיל הים, אך כיוון שזו הייתה בין תכניות, הדבר לא התאפשר וגל הועברה ללהקת חיל התותחנים שרק הוקמה והייתה עוד "בחיתוליה" ועם זאת כללה שללה כשרונות מבטיחים בשמי הזמר בהם: רומן שרון ז"ל (שהפך להיות בן זוגה של תמי, עד מותו הטרגי ב-1974) , יובל דור, קיקי רוטשטיין ועמי מנדלמן (שלימים יהפכו לשלישית "אף אוזן גרון" וכמובן "הכל עובר חביבי"), דליה אליעזרוב, משה ארנון, שלמה חממי ובתכניתה הבאה גם יהודית שוורץ, יוסי פיאמנטה ז"ל, יוני רכטר, דורון תבורי ועוד.

גל השתתפה בשתי תכניות הלהקה, שהפכו מצליחות מאוד, כיכבו במצעדי הפזמונים ונתנו "פייט" טוב לשאר הלהקות שבלטו דאז: התכנית הראשונה: "פגז ראשון" (1969) כללה להיטים כ"פרפרים", "סינדרלה", "את ואני", "פעם תותחן" והתכנית השניה – "לה בומבה" (1970) כללה להיטים כ"פרחים בקנה", "שיר שבת", "בחופשה הבאה", "גיזרים" ועוד.

בסוף שנת 1971 השתחררה גל ומיד הצטרפה לצוות המופע המוסיקלי – "הג'אמבו" בכיכובם של יוצאי להקות צבאיות בהם מוטי פליישר, מירי אלוני, ניצה שאול, ציפי שביט ("כולם הלכו לג'אמבו") ,רותי הולצמן וכו'. המופע הפך להיט והוצג  מעל 300 פעם ברחבי הארץ בהצלחה רבה.

עם סיום הג'אמבו, הצטרפה גל בשנת 1972 למופע "מישראל באהבה" ( From Israel With Love ) שתועד בתקליט וכלל יוצאי להקות צבאיות ( דוגמת חיה ארד, יונית שהם ועוד). המופע הוצג ברחבי העולם ( המזרח הרחוק, אוסטרליה, אמריקה ועוד ) , הציג את ההווי הארצישראלי ונחל הצלחה רבה. המופע רץ במשך שנה – עד סוף שנת 1973. המופע נקרא גם "מצה"ל באהבה".

בשנת 1974הצטרפה להפקה של "אנו אנו הפלמ"ח" בכיכובם של גדעון זינגר, עודד תאומי, ברייני ויינשטוק ( להקת פיקוד דרום) , דני גולן, רונית אופיר ועוד. המופע רץ עד שנת 1975.

בשנת 1975 הופיעה גל במועדון "המצודה" בירושלים במשך חצי שנה (היא החליפה את דליה כהן שנסעה לחצי שנה לסיבוב הופעות בחו"ל) .

בהמשך אותה שנה, הוזמנה גל להחליף את סוזי מילר בלהקת "האחים והאחיות" שהחלה תופסת פופולאריות רבה ( הייתה מעין גרסה ישראלית ללהקת Mamas And The Papas האמריקאית ואף כונתה להקת "אבבא" הישראלית) . גל הייתה חברת הלהקה עד שנת 1978 והייתה שותפה לכמה מהקלאסיקות הבולטות של הלהקה, בהן : "פתאום נפל עליי אביב" ( מקום שני בפסטיבל הזמר והפזמון לשנת 1977) , "בערוב היום", "הייה נא טוב אליי", "שוקי התוכי", "שובי דובי" ( מקום ראשון בפסטיבל שירי ילדים לשנת 1977) , "הרכבת" ועוד. באותן שנים נישאה לעמוס כהן והפכה לתמי גל-כהן (שם אותו נושאת עד היום) .

בשנת 1978, לאחר שעזבה את להקת האחים והאחיות, פנתה גל לקריירת סולו שכללה כמה להיטי פופ שזכו להצלחה נאה ברדיו דאז: "היכן אתה", "הבוקר שאחרי", "שירי לי, שירי לי" וכיכבה כדרך קבע בתכנית המוסיקה הפופולארית דאז: "עוד להיט".

 

באותה שנה (1978) נכנסה גל לחזרות לאופרת הרוק שהוצעה לה כתפקיד ראשי (בהפקת בעלה , עמוס כהן) – "בני בום", אולם מסיבות אישיות נאלצה לעזוב את החזרות למופע והתפקיד הוענק לזמרת צעירה בשם ריקי גל, שזכתה לאחד מלהיטיה הגדולים: "בני ילד רע".

יש לציין, כי מעבר להיותה זמרת, שיחקה תמי גל, בשלהי שנות ה-70, בכמה מסרטי הקולנוע הישראליים שהפכו ברבות השנים לסרטי "פולחן", בהם: "חסמבה ונערי ההפקר", "משפחת צנעני", "500 אלף שחור", "גונב מגנב פטור" ועוד.

 

בתחילת שנות ה-80, העתיקה, לצורך עסקיו של בעלה, את מגוריה לאילת, ילדה את בנותיה : נטלי (1983) ושרון (1984) , ובין השנים 1984- 1987 הופיעה בבתי המלון באילת עם שירים בשלל שפות. בסוף העשור חזרה עם משפחתה לחולון וקיבלה הצעות להופיע ולהשתתף במספר הפקות, אולם עקב מצב אישי משפחתי (מחלתו של בעלה)  והיותה אם במשרה מלאה, פנתה לעיסוק יותר "פרנסתי" ממוסיקה והחלה לעבוד כקוסמטיקאית בכירה, תחום בו היא עובדת עד היום ( על אף הצביטה הצורמת בלב שאינה עוסקת בתחום שנולדה למענו) .

יש לציין כי מאז 1987 היא לא שרה באופן רשמי ולא הופיעה, אולם בימים אלה "חיידק" הבמה והמוסיקה החל להדהד שוב במוחה של תמי ולפי הניצוץ הבוער בעיניה בעת שמשוחחת על כך, בטוחני שלא ירחק היום ונשמע אותה מפזמת בקולה הנעים (והשמור היטב, יש לומר) את פזמון חייה.

 

תודתי הרבה נתונה לתמי גל (כהן) היקרה על שפינתה מזמנה הצפוף לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייה לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה וכן תודה מיוחדת לנולי קרטן על ש"שידך" בינינו.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקה ישראלית.