גו, ריצ'ארד, גו – סיפורו של היוצר והמוזיקאי ריצ'ארד פרץ (+ראיון) – כותב ומתחקר: דודי פטימר

ריצ'ארד פרץ הוא מוזיקאי, מלחין, מעבד וגיטריסט ישראלי שבלט בשנות ה-60 וה-70 כשניגן בין השאר בלהקת "אריק והאינשטיינים" (להקת הליווי של הזמר אריק אינשטיין), בלהקת הליווי של זמרת הפופ גילה אדרי, במופע "אהבה וג'אז" (עם הג'אזיסט המיתולוגי מל קלר והשחקן-קריין גדעון שמר), הקליט מספר שירי סולו בתחילת שנות ה-70 והקים את שלישית "היהלום השחור". ב-40 השנים האחרונות עורך ומגיש את תכנית The Shalom Show בערוץ ABC האמריקאי

ריצ'ארד פרץ (Richard Peritz) נולד בלונדון, אנגליה לניצולי שואה ילידי גרמניה. בילדותו, בסוף שנות ה-50, עלתה משפחתו לישראל והשתכנה בקריית חיים. בהיותו בן 14 אביו קנה לו גיטרה והוא לימד עצמו לנגן, לקרוא ולכתוב מוזיקה.

בשנת 1963 הקים את להקת הקצב "כוכבי הצפון", להקה אינסטרומנטלית שכללה את ריצ'ארד פרץ (גיטרה מובילה), אברהם (צ'ארלס) דעבול (תופים) וגיטריסט ליווי בשם יוסי. הלהקה ניגנה בעיקר נעימות של להקת "הצלליות" הבריטית (The Shadows).

בשנת 1965 הלהקה התפרקה ופרץ ניגן בלהקת הליווי של זמרת הפופ העכואית גילה אדרי (שהייתה מעין התשובה הישראלית לזמרת הפופ הבריטית הלן שפירו) שכללה את קובי ונטורה (אשרת) (גיטרת בס), אילן נובקוביץ' (גיטרת ליווי – לסירוגין עם יוסי ליטובסקי (ליטני)), ריצ'ארד פרץ (גיטרה מובילה) ומישל אדרי (תופים – לסירוגין עם יגאל סלע).  הלהקה הליוותה את אדרי הן בהופעות והן בהקלטות שיריה, שהבולטים בהם היו "הנשיקה הראשונה" ו"יקירי".

בשנת 1966 הצטרף פרץ ללהקת "האינשטיינים" שליוותה את הזמר אריק אינשטיין וכללה את דוד קריבושי (קלידים וניהול מוזיקלי), שמוליק ארוך (גיטרת בס), אלי מזרחי (קדם) (תופים) וריצ'ארד פרץ (גיטרה מובילה). "זו הייתה תקופה מטורפת", מספר פרץ, "תפרו לנו חליפות צהובות בהירות עם בד מוזר ומעריצות צרחו בכל פעם שעלינו לבמה עם אריק. כחלק מהשואו, היינו צריכים לנוע קדימה ואחורה עם הרגליים כמו להקת רוקנרול ובאחת ההופעות החליפה הצמודה נקרעה לי וכל המופע הייתי צריך להסתיר את החור במכנסיים. זה היה מטורף".

הלהקה הקליטה עם אינשטיין את תקליטונו "אריק והאינשטיינים" שכלל את השירים "עץ הלימון" (Lemon Tree), "רחוק רחוק מכאן" (House Of The Rising Sun), "ערב של שושנים" ו"מזל" (Do You Want To Know  Secret). הלהקה גם השתתפה במופע "ערב של שושנים", מופע משותף של אינשטיין והלהקה עם שייקה אופיר.

בשנת 1968 השתתף פרץ כגיטריסט במופע "אהבה וג'אז", המופע המשותף של הג'אזיסט מל קלר עם הקריין והשחקן גדעון שמר. המופע רץ עד סוף השנה ותועד גם על גבי תקליט. "הופענו בכל קיבוץ בארץ, בפני קהל של קיבוץ ארצי של 'השומר הצעיר' וקהל של קיבוץ 'מאוחד'. אני זוכר שהיינו מגיעים לקיבוץ ולפי סוג הקהל היינו יודעים לאיזה קיבוץ הגענו", נזכר.

בשנת 1969 נבחר פרץ לגלם את התפקיד הראשי בסרט הישראלי דובר האנגלית – "חמישה ימים בסיני". לאחר כשנה אינטנסיבית של חזרות על דמותו של יוסי הרופא, החליטה ההפקה לוותר על פרץ ולקחה במקומו את השחקן אסי דיין, כשאחת הסיבות לבחירתו הייתה היותו בנו של משה דיין, שר הביטחון וגיבור "מבצע קדש", המבצע שבו עסק הסרט.

החל מסוף שנות ה-60 החל פרץ לעבוד כתפאורן ובמאי בטלוויזיה הלימודית. בשנת 1970 הקליט את השיר "תמיד" (מילים: אברהם בן זאב, לחן: ריצ'ארד פרץ). בשנת 1973  הקליט פרץ תקליטון בכורה שכלל שני שירים: A Girl I Met ו-Saying Goodbye שהפיק מוזיקלית המוזיקאי אלדד שרים.

בהמשך אותה שנה, במהלך מלחמת יום הכיפורים, הקליט ריצ'רד תקליטון נוסף ברוח המלחמה: "יום הדין" ו"לבודדים". "היה בי דחף להקליט את התקליטון הזה והקלטתי אותו באולפני 'קולינור' בתל אביב. לא מצאתי נגנים בגלל שזה היה זמן המלחמה אז את התיפוף ששומעים בתקליט זה תיפוף שלי על הגיטרה. בזמן אמת לא כל כך הייתי מרוצה מהתקליט כי נשמעתי בו ביישן וקצת מהוסס, אבל היום למדתי לאהוב אותו", מגלה.

בשנת 1974 הקליט פרץ יחד עם הזמרת ריקי מנור והזמר דודו אלהרר את השיר – "אלי חי".

כחלק מצוות הבידור שנסע למוצבים השונים בכדי להעלות את מוראל החיילים במהלך מלחמת יום הכיפורים, הקים פרץ באותה שנה את ההרכב "שלישית היהלום השחור" שכלל את ריצ'ארד פרץ (שירה וגיטרה מובילה), אבנר צדוק (שירה וגיטרת ליווי) ומירי מועלם (מור) (שירה).

בשנת 1976 הוציאה הלהקה את תקליטה היחיד הנושא שמה, כשחלק משיריו נכתבו והולחנו על ידי פרץ וחלקם נכתבו והולחנו על ידי צדוק. השירים הבולטים באלבום היו "ערב של זיכרונות", "כינור הזהב" ו"שבת המלכה". התקליט נחשב לפורץ דרך במוזיקה המקומית שכן מיזג בין מוזיקת רוק, פולק ופופ עם מוזיקה אוריינטלית בעלת זיקה תימנית. פרץ היה אמון על העיבודים המוזיקליים.

"בזמן אמת לא ידעו לעכל כל כך את האלבום הזה בארץ", טוען פרץ. "כנראה חשבו שבגלל שמועלם תימניה וצדוק הוא תימני אז גם פרץ הוא מרוקאי 'דפוק' ובגלל שאנחנו היינו בעלי שמות 'מזרחיים' זה די קלקל את הצלחת האלבום והוא לא קיבל את החשיפה והבמה הראויות לו".

באותה שנה, לאחר מותו של סא"ל יוני נתניהו ז"ל ב"מבצע אנטבה", הקליטה השלישיה לזכרו תקליטון שכלל שני שירים שכתב והלחין בן ראובן ועיבד והפיק מוזיקלית פרץ: "שיר לכת ליונתן" ו"חזרה לציון". בתחילת 1977 התפרקה הלהקה.

בשנת 1985 יצאה בארצות הברית מהדורה שנייה של התקליט תחת הכותר – Songs From Israel With Richard Peritz.

עוד בשנת 1976 פיתח וצילם פרץ פיילוט לתכנית אירוח חדשה שנקראה – "חלב עם אירוח" (על לשון הסרט המיתולוגי "חלף עם הרוח") בהשתתפות דודו טופז, אלדד שרים, מושיק טימור, צמד הפרברים, שלישית "המעפיל", הפנטומימאי יורם בוקר, להקת מחול ועוד. התכנית, שצולמה בקיבוץ, הוצעה על ידי פרץ למפיקי ועורכי הטלוויזיה הלימודית שדחו את ההצעה. "זה היה טמטום לדעתי", מספר, "במשך שנה וחצי עבדתי על זה וכל האמנים, שהיו חברים שלי, השתתפו בצילומים בהתנדבות מלאה. זה היה ממש חבל. זה פגע בי".

בשנת 1977 עזב פרץ את הארץ כי הרגיש שלא בא לידי ביטוי אמנותי בישראל, ועבר לנסות את מזלו במיאמי, ארצות הברית. את חזונו הטלוויזיוני הגשים פרץ בארצות הברית כשיצר, ביים, הפיק והתחיל להגיש בשנת 1979 את תכנית הטלוויזיה – The Shalom Show שעוסקת בחיי הקהילה היהודית בשלל תחומיה ומשודרת עד היום בהצלחה בכל יום ראשון בצהריים בערוץ ABC בפאלם ביץ'.

נעימת הפתיחה של התכנית היא המנגינה של השיר "שבת המלכה" של שלישית "היהלום השחור".

בשנים האחרונות "הזניח" פרץ את המוזיקה והתמקד בעיקר בצילומי והפקת תכנית הטלוויזיה שלו. לאחרונה חזר ליצור מוזיקה כשתרגם לאנגלית את השיר "היהלום השחור" מתקליטה של שלישית "היהלום השחור".

תודה מיוחדת לריצ'ארד פרץ היקר על שפינה מזמנו להתראיין ולגולל בפניי את סיפור חייו המקצועיים והמוזיקליים לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

 

 

 

 

 

 

סיפורו של נגן הג'אז ישראל "סאם" פינשטיין – כותב, מראיין ומתעד: דודי פטימר

ישראל ("סאם") פינשטיין (יליד 1928) הוא מוזיקאי ונגן ג'אז שפעיל בסצנת מוזיקת הפופ, המוזיקה הקלאסית ומוזיקת הג'אז בישראל החל מסוף שנות ה-50

הוא נולד כסאם (סמי) אבניאון בארצות הברית בשנת 1928. את השכלתו המוזיקלית רכש כבר מילדות כשלמד, במהלך לימודיו בבית הספר, גם בקונסרבטוריון בארה"ב ובמסגרת זו למד לנגן על שלל כלי נגינה, בהם: קונטרבס, כינור, גיטרה, פסנתר, טובה, טרומבון ומפוחית פה.

 

בשנת 1946 התגייס לצבא האמריקאי ושירת בניו אורלינס בתזמורת חיל אוויר האמריקאית כנגן טובה וקונטרבס. עם שחרורו מהצבא בשנת 1949 השתכן בוויומינג ולימד והדריך את תזמורת הנוער המקומית בעיר, כשבמקביל הופיע בתזמורת מקומית שניגנה מוזיקת ריקודים סלוניים, ג'אז, סווינג, בלוז וקאנטרי.

 

בשנת 1959 עלה עם אשתו לישראל והתגורר בירושלים. עבודתו הראשונה כמוזיקאי בארץ הקודש הייתה ככנר ונגן טובה בתזמורת "קול ישראל" בניצוחו של גארי ברתיני. בשנת 1960 ניגן בתזמורת שניגנה בפסקול הסרט הישראלי הנודע "איי לייק מייק".

באותה שנה הצטרף לרביעית ג'אז שהקים מוזיקאי הג'אז מל קלר ב"רשות השידור" וכללה מלבד קלר (סקסופון וקלרנית) גם את  דני גוטפריד (פסנתר), מל לייפמן (תופים) ופינשטיין (קונטרבס). הרביעייה במתכונת זו אף השתתפה בפסטיבלי ג'אז מקומיים בבית ציוני אמריקה בתל אביב ובאולם הקונגרסים בחיפה. במסגרת הרביעייה, ניגן פינשטיין גם עם אגדת הבלוז ג'וש ווייט שהגיע להופעה בישראל בשנת 1960.

 

בסוף שנת 1961 עזב פינשטיין את הרביעייה (מי שהחליפו היה המוזיקאי אלכס וייס) ועבר עם משפחתו להתגורר בקריית טבעון. שם, רחוק מהמרכז, התפרנס בעיקר כמורה למוזיקה ולנגינת גיטרה וכינור בקיבוצים השונים. בין תלמידיו באותן שנים: השחקן מאיר סוויסה והשחקנית מיכל בת אדם.

 

במקביל לעבודתו כמחנך, הוסיף לנגן, בעיקר כנגן קונטרבס בהופעותיו של אפי נצר ובשלל פרויקטים בראשם ניגן בפסטיבל הזמר והפזמון לשנת 1965 שהתקיים בבנייני האומה בירושלים.

בימים אלה מוסיף פינשטיין ללמד מוזיקה בקריית טבעון ולהופיע, כשהוא באופן קבוע מנגן עם תזמורת בהוד השרון בה מנגן גם בנו הטרומבוניסט, אבי אבניאון.

 

תודה מיוחדת לישראל ("סאם") פינשטיין על שהסכים להתראיין ולמסור לראשונה את סיפור חייו המוזיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

תודה מיוחדת לאריאל אבניאון על תמונות הארכיון

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

מצרים פינת ישראל- סיפורו של המוזיקאי איגו שטרן- כותב ומתחקר: דודי פטימר

איגו שטרן (88), מוזיקאי ישראלי שפעל בארץ בין שנות ה-50 ועד שנות ה-80, היה חלק מסצנת הג'אז, פופ ומוזיקה ערבית בישראל.

 

איגו שטרן נולד בצ'רנוביץ שבאוקראינה בשנת 1930. אביו פרדיננד שטרן היה פסנתרן מקצועי ומן הטבעי שבנו ימשיך גם הוא בנתיב מוזיקלי. בגיל 7 החל ללמוד לנגן על כינור עד גיל 11, כשפרצה מלחמת העולם השנייה ובעטיה הועבר שטרן עם משפחתו לגטו.

 

עם תום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, עברה משפחתו למצרים שם החל לנגן ולהופיע עוד בהיותו בן 15. זמן קצר לאחר מכן עבר עם אחותו להתגורר בישראל בקיבוץ "מעברות". הוא חי בקיבוץ שנתיים ובעוד אחותו נשארה בארץ, שטרן בן ה-17 חזר בשנת 1947 למצרים.

עם שובו, החל שטרן להופיע כנגן בתזמורות בפני פארוק הראשון מלך מצרים ובבתי מלון בקהיר בראשם מלון "רומאנס". כמו כן, ניגן בפסקולי סרטים ערביים בכיכובם של פאריד אל אטרש, מוחמד פאוזי ועוד.

 

בשנת 1953, במהלך הופעה על האונייה "ערבייה", הכיר את מי שתהפוך לאשתו, הזמרת היהודייה נלי מזרחי ותוך חודשיים השניים התחתנו. בשנת 1957 עלו השניים לישראל והשתכנו בירושלים. תוך זמן קצר עברו הזוג איגו ונלי שטרן להופיע במועדון "מנדרין" בירושלים.

בשנת 1958 עבר הזוג שטרן להופיע במלון "קינג דייויד" בירושלים, שם ניגן עד שנת 1974. בסוף שנות ה-50 החליט להמיר את הכינור בקונטרבס ובשנות ה-60 החל לנגן בתזמורת הג'אז של מל קלר והשתתף כנגן קונטרבס בתכניות רדיו כמו "דלת פתוחה" ותכניות טלוויזיה בהן "סמי וסוסו", "חודש טוב" ו"המבדיל בין קודש לחול".

בשנת 1974 עבר הזוג שטרן לנגן ולהופיע במלון "אינטרקונטיננטל" בירושלים. באותה תקופה עבר שטרן לנגן על קלידים. בשנת 1983 החליטו השניים לעזוב את הארץ ולעבור להתגורר בטורונטו שבקנדה כיוון שבנם עבד וחי שם.

בשנות ה-80 הופיעו נלי ואיגו באירועי צדקה שונים וחתונות מיוחדות בקנדה ובשנת 1989 ניגן שטרן והשתתף בסרט Sea Of Love בכיכובו של אל פאצ'ינו.

 

בשנת 2000 פרשה נלי מהופעות ושטרן מוסיף עדיין לנגן לעיתים רחוקות.

 

תודה מיוחדת לאיגו שטרן שהתראיין בקו קנדה- ישראל בכדי לתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

סיפורו של המוסיקאי יעקב מירון – כותב ומתחקר: דודי פטימר

 

יעקב מירון נולד כיעקב מזרחי בתל אביב בשנת 1950. בילדותו, שינה אביו שם המשפחה ל"מירון". "הייתה קצת מוסיקה ערבית בבית", מספר מירון, "אבל בעיקר הוריי ניסו 'להשתכנז' אז הלכו לאופרה וזו למעשה המוסיקה עליה גדלתי בילדותי המוקדמת". בילדותו למד מוסיקה בבית הספר ביאליק והחל ללמוד לנגן על חלילית ובהמשך חליל אלט ומנדולינה.

בשנת 1962 הצטרף לתזמורת עיריית תל אביב כנגן מנדולינה וכן למד לנגן על גיטרה, יחד עם חבר נעוריו, חיים רומנו. בשנות התיכון ניגן יחד עם חיים רומנו בלהקת קצב – The Echoes ("ההדים"- לא להקת "ההדים" של ד"ר בצלאל יונגרייז).

את שנות התיכון בילה בתיכון "רננים" שדגל בחינוך מוסיקלי קלאסי ולצורך הלימודים החל לנגן בקלרינט שהפך כלי הנגינה העיקרי שלו באותן שנים.

 

בשנת 1968 התגייס לצבא ושירת בשלישות, כשבמקביל לשירותו הצבאי החל לנגן על סקסופון ושאר כלי נשיפה בחתונות. באותה תקופה התעניין והתעמק בג'אז. הוא היה מיושבי "קפה נגה" (בורסת הנגנים דאז) וניגן בהרכבים מזדמנים בשוק ה"חילוני" וה"חסידי".

בשנת 1971, עם שחרורו מהצבא החל לנגן בלהקתו של מקסים לוי שהקליטה עם הזמר יהודה אלבוים את שיר "הסירה". בשנות ה-70 שימש כנגן כלי נשיפה בהקלטות שונות של גידי גוב ("עוד בנעוריי"), שוקי ודורית, יוני רכטר, אילנית, שלמה בר, מתי כספי ("בסוף היום"), אסתר עופרים, יוסי בנאי ועוד.

 

בין השנים 1975-1978 ניגן מירון כקלרינט שני באופרה הישראלית וכן ניגן בתזמורת הפילהרמונית הישראלית ותזמורת קול ישראל וביסס מעמדו כנגן מוסיקה קלאסית. במקביל, ניגן בתזמורת הביג בנד של מל קלר וסדנת הג'אז של אהרל'ה קמינסקי. בשנת 1979 ניגן בהצגה "מה קרה בארץ מי" בכיכובה של חוה אלברשטיין למוסיקה של קובי אשרת.

בשנות ה-80 ניגן בפסטיבלי הזמר המזרחיים, בפסטיבלי הזמר החסידיים ופסטיבל הזמר התימני. כמו כן, ניגן בהקלטות שהפיקו יהודה קיסר וננסי ברנדס עם זהר ארגוב, חיים משה, ג'קי מקייטן ועוד.

 

בין השנים 1985-2006 ניגן על חליל, קלרינט וסקסופון בתזמורת המשטרה ואף שימש כמעבדה המוסיקלי של התזמורת (הוא למד בשנות ה-80 עיבודים מוסיקליים אצל אלכס וייס). בין השנים 1980-1995 במופעי "מזרח מערב" עם בורוכוב. בסוף שנות ה-80 ניגן בתזמורת הטיילת של תל אביב.

 

בשנת 2008 הצטרף לתזמורת האנדלוסית בה מנגן עד היום על חליל. בשנות ה-2000 הקליט שני אלבומי סטנדרטים של ביג בנד וג'אז.

תודה מיוחדת ליעקב מירון היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

 

 

סיפורו של הגיטריסט יגאל קוז'ניצקי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

 

הוא נחשב לאחד הגיטריסטים העסוקים בשנות ה-60 ותחילת ה-70 וזכור בשל הסולו האלמותי שלו ב"פנקס הקטן", אבל בשנת 1974, כשהוא בן 35 בלבד, החליט יגאל קוז'ניצקי לפרוש מתעשיית המוסיקה ולפנות לעיסוק אחר. בביוגרפיה זו תוכלו לקרוא את העשור המוסיקלי והעסוק בחייו ונגינתו שעיצבה חלק מהפסקול המוסיקלי בין 1965-1974.

 

 

יגאל קוז'ניצקי נולד בתל אביב בשנת 1939. אביו היה נגן בתזמורת המנדולינות התל אביבית. "בשנת 1945, כשהייתי בן 6, נהגתי לשמוע ברדיו הישן ג'אז בתחנת Voice Of America ונדלקתי על זה", נזכר יגאל.

 

בנעוריו ניגן פסנתר, אך בהיותו בן 23 קנה את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו. "לא הייתה לי השכלה מוסיקלית, אבל חבר שלי שלמד רפואת שיניים וניגן, לימד אותי כמה אקורדים בסיסיים וכך למדתי לנגן לבד. הוא ניגן בלהקת "הקרייזי איידולס" של ז'רר קמינסקי וכשהוא פרש לצורך לימודי רפואת השיניים, אני החלפתי אותו בשנת 1963 וכך נשאבתי לסצינת המוסיקה", מספר.

 

בשנת 1964, לאחר שהשתפשף מעט בלהקות הקצב, קוז'ניצקי הצטרף לתיאטרון "החמאם" וניגן בהצגה "שייקספיר איננו". "זו הייתה חוויה מקצועית טובה עבורי, אבל ההצגה די נכשלה".

בשנת 1968 ניגן קוז'ניצקי במופע ובתקליט של אילי גורליצקי ויוסי בנאי – "חכמים בלילה" וכן בתכנית היחיד של רבקה מיכאלי – "כאן רבקה מיכאלי". באותה שנה, השתתף במופע "אהבה וג'אז" במסגרתו ניגן עם תזמורתו של מל קלר.

 

בשנת 1969 ניגן בהצגה "ירושלים שלי" ובמופע משירי רחל בכיכובם של דני גרנות וחוה אלברשטיין.

בשנת 1971 ניגן בהצגה "עיר הגברים" בכיכובו של ששי קשת (שכללה את הלהיט "פנקס הקטן") במסגרתה הופיע יחד עם שאר הנגנים: הבסיסט רוז'ה אברהם והמתופף זוהר לוי כ"שלישית 'עיר הגברים'" ברחבי הארץ. באותה שנה הלחין מנגינות לפרק – "אדם, פסל, סביבה", מתוך סדרת הטלויזיה התיעודית אוונגרדית של הבמאי ז'אק קתמור.

 

כמו כן, ניגן קוז'ניצקי באלבומי אולפן: הוא עיבד והפיק מוסיקלית את תקליטון הבכורה של רפי גינת – "רפי גינת" (1969), ניגן בתקליט הפופ הישראלי התוסס – "הידד לצעירים" (1969), ניגן באלבום הבכורה של ששי קשת (1971) והשתתף כנגן של קשת בסרט "נורית" (1972).

בנוסף, ניגן באלבומו היחיד של יורם ארבל – "טוב שאת כאן" (1972) ובמספר הקלטות של שלישית "הנשמות הטהורות" (1973). בשנת 1974 השתתף בתקליט "מערבה מכאן" שהיה מבוסס על שירי עם אמריקאיים ובו השתתפו בין השאר צמד הדודאים, דני ליטני, סנדרה ג'ונסון וכו'.

 

במקביל להקלטות, ניגן לאורך סוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 בפסטיבלי הזמר החסידיים ושימש כנגן מחליף של שלישית הגשש החיוור בהופעות (שם החליף את מגי גרוס). בתחילת שנות ה-70 הופיע בתזמורת הבית של מועדון "זורבה", תזמורת במסגרתה ליווה אמנים כמו יפה ירקוני (עימה נסע לחו"ל במסגרת "שלום 72"), רותי נבון, מיכל טל ועוד.

בשנת 1974, לאחר שהתחתן והפך איש משפחה, החליט לפרוש מתעשיית המוסיקה ופנה לעבוד במוטורולה, כשהוא מנגן להנאתו בבית.

 

תודה מיוחדת ליגאל קוז'ניצקי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית!

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

החצוצרה והוא – סיפורו של המוסיקאי מיקי זנדברג – כותב ומתחקר: דודי פטימר

מיכאל (מיקי) זנדברג נולד בתל אביב ב-14 לדצמבר 1947. אביו היה נהג מונית ואמו (ילידת יוון) , עקרת בית, הייתה בעלת רקע מוסיקלי. בהיותו בן 6 החל ללמוד לנגן על פסנתר אצל תרצה קוייגן (טרון), ולאחר מכן למד שנה אצל אלכסנדר בוך (פרופסור למוסיקה). בגיל 14 אביו ראה בעיתון, שהתזמורת הפילהרמונית מחלקת מלגות לתלמידי כלי נשיפה. אביו רשם את מיקי למבחן (על אף שלא ידע לנגן חצוצרה). מיקי נכנס למבחן, כשהבוחן הוא המנצח הרומני הנודע סרג'יו צ'ילבידאקה, שבחן את מיקי דווקא על פסנתר וקיבל אותו ללימודי המלגה לפילהרמונית על חצוצרה (!!) . זנדברג למד עד גיל 18 בפילהרמונית (אצל מאסטרו פייר טיבו) ובגיל 17 התקבל לתזמורת עצמה כחבר מן המניין. במשך חצי שנה, עד גיוסו לצבא ניגן עם הפילהרמונית.

 

בשנת 1965 התגייס לצבא וזמן קצר לאחר הטירונות, סופח ע"י גורודיש לצוות הווי חטיבה 7 (יחד עם אנדרה צוויג) עימה הופיע עד ספטמבר 1968.

 

בשנת 1967 הלחין את השיר היחיד בחייו: "המנון חטיבה 7" שהלחין מיקי למילותיהם של פוצ'ו (ישראל וייסלר) ואביגדור קהלני. השיר הופיע אף בתקליטה של גאולה גיל – "אחרי המלחמה" וזכה לגרסאות רבות.

 

בין השנים 1968-1969 ניגן עם להקת "הסול מן" ( להקת מוסיקת סול פורצת דרך בסצינת מועדוני הקצב של שנות ה-60 בה היו חברים בין השאר ג'קי בר און ומרקו בכר) , וסוף בשנת 1969 הצטרף לצוות המחזמר "שיער" (בכיכובו של צביקה פיק) וניגן בתקליט המחזמר שיצא בעברית. השתתפותו בצוות נגני "שיער" פתחה עבורו את הצוהר הבולט  לתעשיית המוסיקה.

 

לאורך שנות ה-70 ( 1971-1979) ניגן זנדברג באינספור הקלטות של רשות השידור וקול ישראל, בתכניות טלויזיה רבות ( כולל מקצב 70) , בפסטיבלי הזמר והפזמון, בפסטיבלי הזמר החסידיים, בפסטיבלי שירי ילדים ובפסטיבלי הזמר המזרחיים ( "דרור- למנצח שיר מזמור") .

כמו כן, ניגן בתכניות יחיד והופעות של יהורם גאון , אילנית, אבי טולדנו, יגאל בשן, מוטי גלעדי, גלי עטרי ועוד, וכן בהקלטות אולפן של אלדד שרים, אלכס וייס, מל קלר, נורית הירש, נעמי שמר, קובי אשרת, פיסי אושרוביץ ועוד.

באירוויזיון 1979 שהתקיים בישראל ניגן חצוצרה בתזמורת שליוותה בין השאר את גלי עטרי ולהקת "חלב ודבש" בזכייתה ההיסטורית בתחרות עם השיר "הללויה" , ובמקביל ניגן בתיאטרון הקאמרי במספר הצגות, שהבולטת בהן היא "הסוחר מונציה". בנוסף, ניגן בתזמורת חסידית של מוסא ברלין.

בשנת 1979 לקח זנדברג "פסק זמן" ממוסיקה והתעסק במקצוע ה"אמיתי" שלו: מנהל חשבונות (מקצוע בו הוא עמל עד היום) .

פסק הזמן נמשך עד אמצע שנות ה-80 עת קיבל טלפון מקלמן יונגרייז שהזמינו להצטרף לתזמורת סימפונית המנגנת במרכז וייל בכפר שמריהו ובכך חזר שוב ל"תחילת הדרך" במוסיקה הקלאסית. התזמורת פעילה עד היום, נותנת 3 קונצרטים בשנה ומנגנת מדי יום שלישי. כמו כן, מיקי מטפח את דור ההמשך ומלמד את נכדו לנגן על חצוצרה.

 

תודה הרבה נתונה למיקי זנדברג היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר המוסיקה הישראלית.

 

"קול התוף" – סיפורו של המוסיקאי והמתופף ראובן וולף – כותב ומתחקר : דודי פטימר

ראובן וולף נולד בשנת 1932 בשם תומש ( תומי) וולף בבודפשט שבהונגריה. בשנת 1944 בהיותו בן 12, נכנסו כוחות הנאצים להונגריה  ווולף מצא עצמו מסתתר לבד במקלטים ומשפחות נוצריות מזדמנות ( אמו נשלחה לאושוויץ וחזרה בתום המלחמה ואביו לא שרד ומת באושוויץ] . וולף הצעיר למד בנעוריו טכנאות שיניים ובגיל 14 מאס במקצוע זה והחליט ללמוד מוסיקה ולמד לנגן על קלרינט.

בהיותו בן 17, בשנת 1949, עלה בגפו לישראל , כשהוא מצויד בקלרינט בלבד ותרמיל נשלח לקיבוץ כפר רופין שבעמק בית שאן. בשנת 1950 התגייס וולף לתזמורת צה"ל כנגן קלרינט. הוא שירת שנתיים בתזמורת ולאחר מכן עם שחרורו התגייס לתזמורת המשטרה בירושלים כנגן קלרינט ועם תחושה כי מיצה את היותו נגן קלרינט בחר ללמוד על כלי אחר ולעבור לתופים וכלי הקשה.

עם עלייתו לירושלים בשנת 1952 וסידור פרנסתו כנגן בתזמורת החליט ראובן הצעיר להגביר את לימודי התאוריה והתופים ובאמצע שנות ה-50 עבר בהדרגה להיות נגן כלי ההקשה והתופים בתזמורת.

 

במהלך שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 המשיך ראובן להתעמק בלימודי מוזיקה ובנגינה  כמתופף בהרכבי ג'אז במועדונים שונים ברחבי הארץ ובעיקר בירושלים שפרחה בתקופה זו בסצנת הג'אז המקומית ובפריחה תיירותית והפעלתם של מועדוני תיירות שכללו ערבי נגינה מגוונים. סצנת ג'אז ירושלמית של שנות ה-60 התקיימה בין השאר במסעדת  "מנדרין" עם ענקי הג'אז כאלברט פיאמנטה, דני גוטפריד, מל קלר וכו'  עימם ניגן ראובן באופן קבוע ומה שהוביל אותו להיות מוכר  בסצינת הג'אז הירושלמית.

לקראת סוף שנות ה-60 הוא הצטרף כנגן ללהקת המחול הבינלאומית "הורה ירושלים" והסתובב עמה בהופעותיה ברחבי העולם. בשנת 1971  התקבל וולף לתזמורת הסימפונית של רשות השידור  בירושלים כנגן כלי הקשה בניצוחו של מנדי רודן. תפקידיו בתזמורת  כללו נגינה על תופי דוד- טימפני, כלי הקשה, ויברפון וקסילופון. הוא ניגן עם הסימפונית ירושלים עד שנת 1981.

 

במקביל לנגינתו לכל אורך שנות ה-70 וה-80 לימד וולף תופים וכלי הקשה, כשאחד מתלמידי הבכירים הוא רוני הולן הנודע. ראובן לימד בטכניקה ייחודית לו ונחשב למומחה בתחום נגינת כלי הקשה בתזמורות כלי נשיפה. תלמידיו מציינים , כי אחד הנושאים שוולף השריש לתלמידיו הוא ללמוד קודם כל להקשיב.

בשנות ה-90 חלה וולף במחלת הסרטן הארורה ונפטר בשנת 2001.

 

למרבה הצער, אין תיעוד מוסיקלי של קטעי נגינתו או קבצי שמע בם תועד.

 

בנו של ראובן, רוני וולף, בחר במוסיקה כדרך חיים שלא לפרנסתו וכנגן תופים, בס וגיטרה הינו מנגן במספר הרכבים ואף הוציא אלבום מיצירותיו. רוני מספר על אביו בנימה אישית : "כמוסיקאי אני זוכר את אבי  כמוסיקאי חרוץ אשר היה יושב שעות, לומד ושר את התפקידים לעצמו. הוא לימד אותי להקשיב, זה כלי שלקחתי איתי לאורך כל הדרך בכל תחומי החיים."

רוני הולן מוסיף ואומר על וולף: "ראובן וולף היה איש יקר. הוא לימד אותי את הדבר החשוב ביותר במוסיקה לדעתי, לקרוא פרטיטורות. בגיל 14 ישבתי איתו והקשבנו עם פרטיטורה ליצירה של איגור סטרווינסקי- מעשה בחייל". מר וולף אמר לי בהתלהבות:״רוני שים לב מה קורה כאן״. ואני מאז ועד היום יושב ומברר מה קורה כאן. זה הדבר הכי חשוב !! תודה למר וולף…געגוע לאיש שאהב מוסיקה באמת".

תודתי הרבה נתונה ל: רוני וולף ורוני הולן היקרים על שסייעו לי בליקוט המידע והתמונות, וכן ליאיר דגן על העזרה בליקוט תמונות נוספות.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

"מנלי באהבה" – סיפורה של הזמרת נלי שטרן – כותב ומתחקר: דודי פטימר

שנות ה-50 וה-60 היו שנים בהן עיקר המוסיקה הבידור הישראלי התמקדו בעיקר בבתי קפה, בתי מלון ומועדונים, כשהזמרים והזמרות, לרוב עם מבטא עקב העלייה למדינה הצעירה, נהגו להביא עימם את השפעותיהם מהבית אל המדינה דוברת העברית שעדיין לא הצליחה לגבש סגנון מוסיקה שידבר לכולם.

 

אחת הזמרות הפעילות ( שלא זכו לתיעוד וסיקור מספיק) באותן שנים היא נלי שטרן ( הבטחתי שלא אגלה גילה, לכן לא תמצאוני "זורק מספר") , זמרת שפעלה בארץ החל מסוף שנות ה-50 עת עלתה לארץ ממצרים ועד תחילת שנות ה-80 עת העתיקה מגוריה לקנדה.

 

במשך שנים דמותה של שטרן, אותה הכרתי מתקליט ישן משותף שלה עם כוכב הזמר הנהרייתי פרדי דורה מ-1960, הייתה בגדר תעלומה ותהיתי "לאן נעלמה? מה איתה?".

לאחר תחקיר מעמיק, איתרתי את בתה של נלי, דליה שחר ולאחר פגישה מרגשת במהלכה העברתי לה הקלטות נדירות של אמה משנות ה-50 וה-60, העלינו לשיחת ועידה בקו ישראל-טורונטו את נלי, אמה, שמסתבר שהופיעה עד לפני כמה שנים יחד עם בעלה, המוסיקאי איגו שטרן, גם הוא חלק אינטגרלי מסצינת התזמורות והמועדונים בשנות ה-60 וה-70.

 

היו לי כל כך הרבה שאלות לשאול את נלי, אך גם ההתרגשות מהשיחה עימה ואיתורה אחרי שנים של חיפושים וגם קוצר הזמן והרצון לרקום ביוגרפיה תמציתית וממצה אודותיה, גרמו לי להיות ענייני ואני גאה להציג, לראשונה בתולדות המוסיקה הישראלית והזמר העברי, את סיפורה של נלי שטרן.

 

היא נולדה במצרים בשם נלי מזרחי. עוד מקטנות אהבה לשיר ונמשכה למוסיקה. בהיותה ילדה קטנה אמה נפטרה, ובהיותה בת 14 הוזמנה לשיר בתכנית רדיו במצרים ושרה תחת שם הבמה "נלי פינזי" ( פינזי היה שם המשפחה של אחותה מנישואיה) כדי שאביה, שהתנגד, לא יגלה. , לאחר שאביה גילה על כך ( עקב כתבה בעיתון שפיארה את הבחורה בעלת "קול הזהב") , הוא מנע ממנה להשתתף. בשלב מסויים אביה נטש אותה ואת אחיותיה ולאחר שעזב, חזרה לשיר ולהופיע בתכניות רדיו במצרים בתחנת הרדיו המצרית "מרקוני" ששודרה בכל אירופה ושרה במספר שפות: איטלקית, אנגלית, ספרדית, צרפתית תחת היא מעידה כי היא שרה במשך 5 שנים בתחנת הרדיו הזו בשידור ישיר לכל אירופה.

לאחר שהפכה מפורסמת במצרים ואירופה, תכננה לעבור לאחת ממדינות אירופה, אך לאחר שהתחתנה במצרים עם מוסיקאי בשם איגו שטרן ( שניגן במצרים בסרטים הערביים של פריד אל אטרש וכו' ובארץ ניגן בין השנים 1958-1974 בפיאנו בר במלון קינג דייויד בירושלים עם תזמורת ובשלב מסויים אף ניגן בסרטו של אל פאצ'ינו SEA OF LOVE ) והפכה לאם, עלתה לארץ בשנת 1957 והשתכנה עם משפחתה בירושלים.

 

סוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 היו שנים בהן שלטה "המוסיקה הסלונית", היותה של שטרן דוברת שש שפות תרמה לה מאוד בלהביא את המקצבים הפופולאריים אל הקהל הישראלי, והיא הופיעה באותה תקופה באינספור תכניות רדיו ובתי מלון למיניהם ( כפי שנפרט בהמשך)

.https://www.youtube.com/watch?v=jxZLu3tvfmE

 

בין השירים שהקליטה באותה תקופה: "ג'וני", "כרמלית" ( שיצאו על גבי תקליט משותף עם פרדי דורה ב-1960), "מאלאסיירה", Pourquoi je t’aime‎  ועוד.

 

בין השנים 1974-1983 עבדה עם איגו בעלה במלון "אינטר קונטיננטל" בירושלים ובשנת 1983 עברה עם משפחתה להתגורר בטורונטו, קנדה, שם הם מתגוררים עד היום.

 

 

נלי, כיצד השתלבת לראשונה בסצינת המוסיקה בארץ?

 

"העבודה הראשונה שלי כזמרת הייתה ב"מנדרין" שבירושלים. במנדרין, שמע אותי אחד מאנשי "קול ישראל" וביקש ממני לבוא ולהקליט ב"קול ישראל". אחד השירים שהבאתי איתי לקול ישראל היה "מאלאסיירה". באותו יום שביצעתי אותו ללא חזרות ( לאחר עיבוד וניצוח של מל קלר ) , השיר שודר בשידור ישיר ברדיו, וזו למעשה ההופעה הרדיופונית הראשונה שלי ברדיו הישראלי. יש לציין כי במשך 22 שנה התנדבתי, בליווי בעלי המוסיקאי איגו שטרן, להופעות בצבא, בימי שלום ובימי מלחמה והיה חשוב לי לשמח את חיילנו וכן בבתי חולים ומוסדות לחולי נפש".

 

עם אילו מוסיקאים עבדת בשנות ה-50 וה-60? היכן הופעת?

 

" עבדתי הרבה עם מל קלר ונפתלי אהרוני במועדון ה"פינגווין" יחד עם פרדי דורה , ואני זוכרת שבשנת 1961 עבדנו :מל קלר, נפתלי אהרוני, דני גוטפריד ואנוכי במועדון "הלוטוס" שבנהריה".

 

איך נולד התקליט עם פרדי דורה?

 

"מל קלר כתב את "הכרמלית", ונפתלי אהרוני כתב את "ג'וני". באותה תקופה לא ידעתי ערבית, אז שרתי פונטית מבלי להבין על מה אני שרה. אם הייתי יודע בזמנו על מה השיר "ג'וני", לא הייתי מבצעת אותו ( צוחקת) ".

 

איך הגעת לטלויזיה ?

" יום אחד הופעתי ב"קינג דייויד" בירושלים, ובאותו ערב נזדמן אליהוא כץ, מנהל הערוץ הראשון שרק החל להתהוות והוא הזמין אותי להופיע בטלויזיה עם השיר "יפו" ו"היו ימים חבר" בעיבודים של מרטין מוסקוביץ יחד עם תזמורתו של זוזו מוסא. היה זה בשנת 1968. לאחר מכן הוזמנתי עוד מספר פעמים להופיע בטלויזיה".

 

למה לא הקלטת תקליט ( אריך נגן) ?

 

"לא רציתי, זה לא עניין אותי. יותר עניין אותי להופיע".

 

למה עזבתם את הארץ?

 

 

"בני התחתן ועבר לטורונטו, והפירוד ממנו היה לי קשה אז החלטנו לעבור לשם כדי להיות איתו".

 

 

הופעתם שם?

 

"כן ,הופענו שם במועדונים אך לא הגענו להקליט, רציתי להשקיע יותר במשפחה"

 

מתי הפסקת לשיר ולהופיע?

 

"בשנת 2008, לאחר שאחותי נפטרה".

 

 

תודתי הגדולה נתונה לנלי שטרן, איגו שטרן ובתם דליה שחר על העזרה בליקוט החומר, הסבלנות והיחס החם.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר