יוסף "ג'ו" זגורי היה מתופף ישראלי שפעל בסצנת המוזיקה החיפאית בסוף שנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-60.
יוסף "ג'ו" זגורי נולד בחיפה בשנת 1945. בילדותו נמשך מאד לג'אז ולמוזיקה קלה וכבר בגיל 10 החל ללמוד לנגן על תופים. בשנת 1957, בהיותו בן 12, החל להופיע בתזמורות מקומיות שונות ובשנת 1960 הקים יחד עם חבריו, הסקסופוניסט והמוזיקאי אילן סגל והגיטריסט והזמר מגי (מנחם) גרוס את להקת "נערי החוף", שם שנתן להם צבי שרף ז"ל שבנה בעכו את קפה צור המיתולוגי שהשלישייה חנכה.
בשנת 1963 ניגנה הלהקה במועדונו של אהרון כהן בטיילת שבטבריה, במקביל להופעותיה בקפה צור בעכו ובמועדונים השונים של חיפה בסופי שבוע. בשנת 1964 עזב זגורי את "נערי החוף" והחל ללוות אמנים שונים, בהם את הזמר ג'ימי לויד בהופעותיו בעיקר במועדון "צברה" התל אביבי אך גם ברחבי הארץ.
בסוף שנת 1964 יצא לנגן בהרכב ישראלי על אוניית שעשועים, ירד לחופשה בארה"ב והחליט להישאר. בשנת 1965 היגר רשמית לארה"ב.
בארה"ב שימש כאיש עסקים, נישא והוליד שני ילדים. הוא לא נטש את המוזיקה והמשיך לתופף ולנגן להנאתו כחובב בהרכבים מקומיים (עד יומו האחרון).
ב-1 באפריל 2018 הלך לעולמו בגיל 73.
*תודה מיוחדת לאילן סגל היקר על העזרה בליקוט המידע אודות יוסי ("ג'ו") זגורי ז"ל.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית.
"סואן בדמי הליל, נמל בדרום מרסיל, מלח ירים שם כוס, עם נערתו טבק חריף ירבה ללעוס.." , שיר זה מראשית שנות ה-60, מתנגן באוזניי עוד משחר נעוריי המוקדמים, כשמבצע אותו הצמד מנחם (מגי) גרוס ואלה האריס ( דאז גדרון) במסגרת היותם בלהקת גייסות השריון.
מכירים את התחושה הנהדרת הזו ששיר "נתקע" לכם בראש ולא מרפה שוב ושוב? אז זה מה שאירע לי בשבועות האחרונים עם "סואן במי הליל", וכיוון שבשיחה אקראית עם חברי גבי ברלין, כהן השירה בציבור, על גורלה של הזמרת, אלה, נתברר לי כי הוא סוחבת עימה היסטוריה עשירה של זמרה ושירה, בער בי (וסקרן אותי) לראיינה ולתעד סיפורה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות הזמר העברי.
אני מודה קבל עם ועדה כי בשיחתי הטלפונית הראשונה עם אלה התרגשתי עד כלות, שכן היא המבצעת המקורית של אחד השירים האהובים עליי ביותר מאותו עשור, ובאדיבות ויחס חם ואוהב גוללה בפניי סיפור חייה המרתק.
היא נולדה ב-31 ביולי 1941 בבית החולים "העמק" בעמק יזרעאל, למרגלות הגלבוע וגבעת המורה, איזור בו חיה עד היום.
היא נולדה כאלה גדרון ( גדרון – ציפור שיר החיה ומקננת בגדרות) ליוסף (יוסוף) שעלה בילדותו המוקדמת עם משפחתו ארצה בכדי לבנות את ירושלים וארץ ישראל, ולשפרה – זמרת ופסנתרנית מוכשרת שברחה מביתה הבורגני ובחרה להיות חלוצה.
אלה מעידה כי הוריה בחרו לבנות ביתם בשיר ובזמר בעמק יזרעאל בקיבוץ בית השטה, ומכאן שכל ילדותה וחייה היו מלוות במוסיקה כהווי ודרך חיים.
אלה לא יודעת להצביע על רגע או מקרה בהם גמלה בלבה ההחלטה להיות זמרת, אלא נועדה ונולדה לכך: היא מסבירה כי השיר והזמרה היו והנם חלק בלתי נפרד ממנה מאז ומתמיד, וזה פשוט בא לה באופן טבעי, לטענתה יותר מהתבטאות מילולית, שכן עד היום היא מעדיפה לשיר על פני לדבר.
היא למדה בבית הספר המקומי וכבר אז השתלבה ב"סצנה" המוסיקלית ולפני גיוסה לשורות הצבא, שאפה וחלמה לשרת בלהקה צבאית ואכן, התקבלה ללהקת גייסות השריון ( מעירה כי גם קצת בזכות אביה שהכיר היטב את בימאית הלהקה נעמי פולני, וקצין החינוך של השריון דאז- שאול ביבר).
כששאלתיה כיצד נולד השלאגר "סואן בדמי הליל" אותו ביצעה עם מגי (מנחם גרוס- לימים גיטריסט "הגשש החיוור" וכיום מתגורר בעכו) בתכנית הלהקה "טיפול זה טיפול" (שיצאה על גבי תקליט בשנת 1961) , סיפרה לי כך:
"בתקופת השירות שלי היה מנהג להישאר אחרי ההופעה בחברת החיילים ולשיר שירים בצוותא, קראנו לזה אז "טולולו". מגי ואני , היינו אז צמד השריון- "מגי ואלה", שתפקידנו היה "לעורר" את החלק הזה . באחד הימים הכנו שירים נוספים לטולולו ונפלנו במקרה על שיר העם הרוסי "סואן בדמי הליל" אבל היה לו רק בית אחד (שכתב דב מגן). אז זרקנו כל אחד רעיונות, והוספנו עוד שני בתים (בית שני ושלישי ) וכך הופענו, לימדנו את החיילים את השיר שתפס כאש בשדה קוצים, ואף הקלטנו מאוחר יותר את השיר בתקליט של הלהקה ."
לשאלתי: האם בזמנו, לאור הצלחת "סואן בדמי הליל",נהגה לבצע שירי סולו בעצמה, השיבה: "בתקופה ההיא לא היה נהוג לתת שירי סולו למישהו מהלהקה, הצליל היה נגזרת של ההרמוניה של הקבוצה – הלהקה כולה . ניסיון ייחודי לשיר "סולו", היה לי זמן מה אחרי "סואן בדמי הליל",כשנתבקשנו :מגי, אני, ועליזה עזיקרי (שהצטרפה לצמד שלנו) לשיר בערב שערכה נעמי שמר. אני שרתי שם את "אי ה שה " שיר אפריקאי כמדומני. השיר התפרסם והפך לסמל המסחרי שלנו, של הצמד "מגי ואלה", בנוסף ל"סואן בדמי הליל". אני מודה כי לא כל כך אהבתי לשיר סולו,אהבתי יותר לשיר בהרמוניה, בקבוצה- דבר שאני מאמינה בו ואוהבת אותו עד היום."
עם שחרורה, אוותה אלה להמשיך בדרך הוריה, להישאר בקבוץ ולבנות את הארץ, אולם לא ויתרה על כישוריה ואהבתה למוסיקה ולשירה. לצד הקמת משפחה (יש לה שני בנים), נטלה חלק בתחנות מוסיקליות שליוו את הזמר העברי נאמנות לאורך שנותיו.
בין התחנות המוסיקליות בהן נטלה חלק ניתן למנות:
השתתפות במקהלת "רינת" ( המקהלה "הלאומית" של ישראל שנוסדה ע"י גארי ברתיני ב-1955 והתפרקה ב-1994)
השתתפה בהפקות מוסיקליות קבוצתיות בקיבוץ ובמקהלות הקיבוץ.
היא הייתה חלק מהקבוצה הקולית "חמשת הסולמות", שהייתה ברוח ה"סווינגל סינגרס" בהנהלתו ובלוויו של פולדי שצמן. הלהקה לא הקליטה באופן מסחרי כלופ (אולם ברשותי הקלטות נדירות שלה) . אלה מציינת כי הלהקה הזו היתה הבסיס "ללהקת ווקאל".
חברי ההרכב היו: דבורי בורשטיין (סופרן ) , אלה האריס (מצו ) ,ורדה זליג (אלט) טנור ששמו לא זכור לאלה ואבי שלה ז"ל (בס) . אלה מוסיפה ומספרת על הקטע "חתולים על הגג" : " הקלטנו כחמישה שישה קטעים ,שניים מהם העלית לפייסבוק . בקטע חתולים על הגג בקטע השני -האימפרוויזציוני (כאילו) אני שרה סולו והיתר בתורם אחריי ..את המילים כתבנו ביחד , כל אחד תרם מלה או משפט וכך נולד הספור על החתולים . כמוהו גם כתבנו יחד את המילים ל"פיפי מימי ולולה". בכלל , נהגנו לשחק בקטע מוזיקלי ווקאלי ללא מילים ובהמשך להמציא לו טכסט , סתם כמשחק . לא הגענו למצב של הופעה בפני קהל".
בשנת 1973 הייתה חברה ב"שלישית עמוד התווים" יחד עם שולה אלבלק ואיריס שמי בניהולו של צביקה כספי.
אלה מספרת: " את שלישית עמוד התווים הקמנו שולה אלבלק, איריס שמי ואני במלחמת יום כיפור. סתם ישבנו במזכירות בית השיטה וחשבנו איך אפשר לעזור למאות חיילי המילואים שישבו בבקעת בית שאן וחיכו לקרב הבא שלהם. אז לקחנו כמה שירים מוכרים , עשינו עיבודים לשלושה קולות , והיות ולא הספקנו ללמוד מילים בע"פ, יצאנו לשטח עם עמוד תוים ובו השירים ומכאן שם ההרכב . שרנו ללא הגברה ולעיתים גם ללא חשמל , לאור מדורות . הופענו גם באזורי קרבות בהפוגות ברמת הגולן."
כשחזרה עם משפחתה משליחות בחו"ל, הקימה ב-1975 יחד עם חברתה שולה אלבלק להקה קיבוצית בשם "האשקולית " אשר עבדה עם מעבדים ומוזיקאים כצביקה ארבל,צביקה שרף ויורם צדוק.
מבחינת זמרים, הלהקה כללה את: הזוג חנוך ושולה אלבלק, אלה גדרון האריס, איציק ארד, רוני יוניש , רינה ארז, מוקי וצביה פלד-דרור. תקופה מסוימת גם שרו עמנו יוקי- חיים אהוביה ז"ל ובתיה לוטן.
הלהקה אף יצאה ב-1980 לסיבוב הופעות מצליח בארה"ב תחת השם "אש-קולית", והופיעה אף בקהיר, הונג קונג, הולנד ואף פריז.
רפרטואר השירים היה מורכב משירים ידועים ומעובדים עבור הלהקה ושירים שנכתבו במיוחד עבורם. הלהקה הוציאה ב-1984 תקליט אחד בשם "האשקולית" שמאוחר יותר הפך לדיסק . הלהקה התפרקה בשנת 1991.
החל משנת 1991 ועד היום, אלה וחמשת חבריה ללהקת "האשקולית" הצטרפו ללהקת "הגבעטרון" הנודעת ואלה מוסיפה בנימה אישית: " אני חושבת שיופיה ויתרונה של הגבעטרון הוא בשירת הביחד וההרמוניה הווקאלית שלה, דבר שאהבתי ואני אוהבת עד היום. כנראה לכן אין לי אף "סולו" , אם לא סופרים בית אחד,ראשון בשיר "חברים"."
בנסיונה המוסיקלי, אלה הייתה מורה למוסיקה,מובילת ומארגנת חבורות זמר וערבי שירה בציבור , ומאוחר יותר התמחתה אף בטיפול במוסיקה – תחום בו עבדה ועובדת עד היום, וכפי שהיא מגדירה זאת: "המוסיקה והשירה הן כלי בידי לסייע לאחרים בקשיים עימם הם מתמודדים. בין מטופליי ניתן למצוא : נפגעי סמים , אוטיסטים , ילדים לקויי למידה ,נכים, אנשים הלוקים במחלות זכרון ,ועוד.
כיום אלה גמלאית וממשיכה להנאתה ללמד שירה בצוותא קשישים/ות ,ילדים בבית ספר יסודי , ללמד גיטרה ושירה ועדיין מוצאת זמן לשיר בגבעטרון, כי את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.
תודתי הגדולה נתונה לאלה האריס (גדרון) על שפינתה מזמנה וגוללה בפניי סיפור חייה המוסיקלי.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 