בנג'ו מזמר – סיפורו של הפזמונאי בנימין "בנג'ו" אביגל – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

הוא אחראי לכמה מהלהיטים הגדולים של שנות ה-50 כמו "בת הדייג", "בדרך לתבור", "שאול ויהונתן", "הפטנט מתימן", "קוטפי הכותנה", "מפוחית הפה" ועוד ובראיון בלעדי לדודי פטימר, חושף בנימין (בנג'ו) אביגל (84) לראשונה את סיפור הקריירה שלו.

10356311_432154853594507_5965268581723398877_n

בנימין ( “בנג'ו") אביגל נולד בשנת 1934 בתל אביב. הוריו היו חלוצים שהגיעו ארצה בשנת 1922 והיו ממייסדי העיר תל אביב . אביו, היה עובד מחלקת הגינון של עיריית תל אביב .

בנימין ציין בפניי שעוד מילדותו היה לו חוש כתיבה ( נטייה "הומנית") ומגיל צעיר נמשך לספרות, היסטוריה, תנ"ך וכו' .

בגיל 7 , לאחר שאביו נפטר, נשלח לפנימיה פרטית בכפר הנוער "בן שמן" , שם גדל והתחנך. כמו כן , הוא היה חבר בתנועות הנוער ו"השומר הצעיר".

בסוף שנת 1951 הצטרף בנימין כנספח להכשרה צבאית של "השומר הצעיר" והתגייס לנח"ל. הוא הגיע לקורס מכ"ים של הנח"ל (שנחשב לפאר היצירה אז, כדבריו) .

בתחילת שנת 1952, כאשר הקימו את גייסות השריון , סופח בנימין לשם ונשלח לקורס קציני שריון (הוא היה סמל ועבר את הקורס עם קצינים) ורק מאוחר יותר לקורס קצינים. בנימין שובץ בגדוד 9 ב"מחנה נתן". יש לציין כי בזמן "מבצע קדש" (1956) קיבל בנימין אות ציון לשבח על מעשה גבורה.

בשנת 1953 השתחרר מצה"ל.

לאחר שחרורו, הכיר בערב חגיגת הולדתה של מצדה, בתו של רב אלוף רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל במצדה , עלמת חמודות שהייתה בת טיפוחיו של עמנואל זמיר, בשם מרים (מיקי) לאון , שהופיעה באותו ערב . הוא נפעם מקול זמרתה ומאותו רגע נדלק "ניצוץ האהבה" ביניהם. מאוחר יותר הפכו לבני זוג (ובשנת 1957 נישאו ומרים לאון הפכה למרים אביגלשהפך לשמה המסחרי עד יומה האחרון) , ומכיוון שהסביבה שסבבה את מרים הייתה מוסיקלית, וכללה כמה מהמוסיקאים הבולטים באותה תקופה : מישה אפלבוים, עמנואל זמיר, יוסף הדר וכו' , אז גם בנימין החל לסייע למרים עם כתיבת פזמונים עבורה. (יש לציין כי לפני שהכיר את מרים, לא כתב שירים).

לזוג נולדו שלושה ילדים : עלומית (1958) , נמרוד (1961) , אודליה (1965) 

מכיוון שמרים הייתה ה"טאלנט" הבולטת של חברת "מקולית" – חברת התקליטים הבולטת בשנות ה-50 וה-60, באופן טבעי התקבל בנימין לעבודה ב"מקולית" וסייע בכל מה שקשור בהפקה וייצור אלבומי החברה.

כמו כן, בשנת 1963 , היה זה בנימין שהגה את הרעיון להביא את להקת פיקוד מרכז להקליט ב"מקולית" את "שיר השכונה", עובדה שיצרה מהומה רבה אותה שנה בשל זכויות היוצרים.

בהמשך, לאחר שמרים, שהפכה כבר לכוכבת הנוער , עזבה את "מקולית" ועברה ל"הד ארצי", עזב בנימין גם הוא, והפך להיות אמרגנה ומנהלה האישי של מרים . כמו כן, הוא כתב לה שירים רבים, שהבולטים שבהם נחשבים לנכסי צאן ברזל במוסיקה הישראלית : “בת הדייג" ו"בדרך התבור", המזוהים עימה עד היום. לישראל יצחקי (וביצע גם אהרון צדוק) כתב את "הפטנט מתימן". ליצחקי כתב גם את "קוטפי הכותנה".לאהרון צדוק כתב גם את "הוא היה רב חובל". ללהקת דמול כתב את "אלת הברקת". לצמד הגיטרות כתב את "שאול ויהונתן".

השיר הראשון שכתב בנימין אביגל היה "מפוחית הפה", שהפך לשלאגר בביצועו של ישראל יצחקי.

בסוף שנות ה-50 עברו בנימין ומרים להתגורר בכפר סבא, ועבדו במוסד "אונים" , שהקימו חבריו של אביגל, יוצאי כפר הנוער בן שמן.

עד המחצית הראשונה שנות ה-60 שימש אביגל כמנהלה של מרים והשקיע בכך את כל זמנו. כעבור מספר שנים הזוג התגרש.

משנת 1961 החל בנימין לעבוד בתפקידים בכירים בעיריית תל אביב . הוא שימש בתפקיד זה 25 שנה עד שנת 1986 . על אף שהעבודה בעירייה הייתה עיסוקו העיקר, הוסיף אביגל לכתוב פזמונים לבקשת מלחינים, אך את מרבית זמן הכתיבה שלו, הקדיש לכתיבה עצמית.

בשנות ה-70 הכיר את אהבת חייו , עדנה סולל ז"ל, שבנימין מתאר כי החיים עימה היו השנים הנפלאות בחייו (לה גם הקדיש בימים אלה ספר שירים המתאר אהבתם העזה). בשנת 2007 נפטרה עדנה.

לאורך השנים כתב בנימין טקסטים ושירים אישיים ועצמיים ומוסיף ליצור.

תודה מיוחדת לבנימין אביגל על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות יוצרים בזמר העברי לדורותיו.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית .

מודעות פרסומת

"ודוד יפה עיניים" – סיפורו של הזמר דוד עשת – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

34790023479002

 

בקרב אספני התקליטים וחובבי היידיש, השם "דוד עשת" הוא שם מוכר של זמר שהיה פופולארי בשנות ה-60, אולם כיום מעטים מאד יודעים מה עלה בגורלו מאז ימי הטוויסט והרוק של אז.

 

באותן שנים, עשת נחשב ( ומכונה עד היום בפי חובבי המוסיקה שלו המושבעים) : "אלביס" של היידיש, מהפכן ומהראשונים שהביאו את המקצבים החדשניים והמודרניים של אותה תקופה לסגנון המיושן של היידיש ופתחו את הצוהר לבאים אחריו. כמו כן, שירו בעברית- "טוויסט במודה" משנת 1966, נחשב לאחד משירי הטוויסט הראשונים בעברית בישראל, על אף שבזמן אמת לא עורר עניין מיוחד.

לאחר שנים רבות ופניות רבות שהגיעו אליי לגבי גורלו ה"לוט בערפל" של עשת, החלטתי להשקיע את מרצי בלאתר אותו ולבדוק מה עלה בגורלו. לאחר חיפושים רבים ועזרת חברים ( דוגמת איציק סאבו שסייע לי ביצירת הקשר), איתרתי את מספרו של עשת, שכיום בן 82, ותיאמתי עימו פגישה, שבדיעבד הסתברה כחשובה עבורי כחוקר מוסיקלי, שכן מעולם לא ראיינו את דוד עשת ומעולם לא כתבו את סיפורו ( שזה חשוב לדורות הבאים ולמחקר המוסיקלי).

 

נפגשנו בביתו בהוד השרון, לשם הגעתי חמוש בתקליטיו הישנים (עליהם חתם לי בהקדשה אישית בשפת היידיש, מבלי שאבין מילה ביידיש) ובעודנו מאזינים לשיריו, פתחנו בראיון ארוך בן 3 שעות במהלכן גולל בפניי, מלבד את סיפורו האישי והמוסיקלי, גם את סיפורה של תעשיית התקליטים של שנות ה-50 וה-60, בה היה חלק בלתי נפרד כאיש טכני בכיר בחברת "הד ארצי", מחברות התקליטים הבולטות והמשפיעות באותן זמנים.

 

 

דוד עשת נולד ב-29 ליולי בשנת 1933 בעיר צ'רנוביץ (שבאוקראינה) בשם דוד אייזנקרפט. אביו היה חזן חובב ועל אף שגדל בבית דתי, עוד מילדות בחר שלא ללכת בדרכי הדת. כילד, נמשך למוסיקה קלאסית ורוסית ונהג לנגנה בתקליטים.

 

בנעוריו למד בבית ספר מקצועי ועלה עם משפחתו לישראל בשנת 1950, בהיותו בן 18. המשפחה הגיעה לבית עולים בחדרה וכעבור חודש וחצי עברה לשכונת נווה נאמן בהוד השרון. באותו זמן עבד כחרט בתל אביב ובשנת 1953 התגייס לצה"ל ושירת בחיל חימוש. הוא שירת שנתיים קבע והשתחרר בשנת 1958.

 

באותה תקופה, הושפע משירי הפלאטרס, אלביס פרסלי ודומיהם, ונהג לשיר להנאתו בבית בשלל שפות. הוא העריץ מאד את ישראל יצחקי.

 

מיד לאחר שחרורו מהצבא, קרא בעיתון "ידיעות אחרונות" מודעת דרושים של חברת התקליטים "הד ארצי" המחפשת איש תחזוקה במפעלה. לאחר שהתקבל והשתלב בעבודה כאיש הטכני של המפעל, תפס תעוזה וביקש מאחד האחראים בחברה, מר גרוסמן, כי הוא רוצה להקליט. גרוסמן לגלג ולא התייחס ברצינות לבקשת עובדו המצטיין. דוד לא ויתר, וסיפר לחברו האקורדיוניסט יונה גרשפלד כי הוא מעוניין להקליט תקליט במימון עצמי בחברת "רדיו דוקטור" הנודעת (שאצלה נהגו לערוך הקלטת תקליט על המקום שניתן לנגנו כמה פעמים בלבד לפני שנשחק). לדוד היו שלושה שירים: אחד ביידיש, אחד בעברית ואחד ברוסית. את התקליט הוא תכנן להביא למר גרוסמן מבלי לומר לו שזה הוא ששר, ולומר לו כי "גילה" טאלנט חדש. וכך היה.

דוד הקדים לעבודה והשמיע לגרוסמן את התקליט הטרי וסיפר לו כי זה תקליט של חבר טוב שלו ורצה לשאול לדעתו. דוד השמיע לגרוסמן את השיר העברי אך זה אמר לו : "יש לו מבטא של עולה חדש", הוא השמיע לו את השיר הרוסי וגרוסמן אמר שהוא נשמע יותר טוב ממישה אפלבאום (זמר נודע בזמנו) וכשהשמיע לו את היידיש, גרוסמן התלהב וביקש להקליט את הזמר. דוד סיפר לו כי הוא הזמר וגרוסמן השתכנע להקליט אותו.

כיוון שאנשים התקשו לבטא נכון את השם "אייזנקראפט", דוד החליט ( כיום הוא מתחרט על כך) לשנות את שמו ל"עשת" ולהיקרא בשם הבמה "דוד עשת".

 

את תקליטיו הראשונים הוא הוציא בשנת 1959 ב"הד ארצי" בשפת היידיש, הנעו בקו הריקודים הפופואריים של אותן שנים, כשעליהם מעטר פרצופו יפה התואר. התקליטים אמנם לא הושמעו ברדיו אלא עברו מאוזן לאוזן בקרב קהל חובב היידיש בלבד, אך נמכרו, לטענתו של דוד בראיון, במעל 100 אלף עותקים (!!). המוסיקאים עימם עבד לאורך השנים היו ד"ר חנן וינטרניץ, פיסי אושרוביץ, דוד קריבושה, מרטין מוסקוביץ' ועוד.

20150310_140743

 

בחלק זה של הראיון דוד מבקש להסביר את הסיבה מדוע היידיש לא תפס בזמנו בארץ: " אתה יודע למה אנשים לא אהבו יידיש בזמנו? וגם אני לא? כי היידיש היה רק שירים מפעם, ישנים, שכולם לעסו אותם. אני תמיד לקחתי שירים יפים, מילים יפים ומנגינה יפה לאוזן, ו-99% מהמקרים פגעתי בטעם הקהל. אני הרפורמאטור הראשון של המוזיקה היידית בישראל "

 

דוד עשת לא הופיע על במה ( הוא מגדיר זאת כפחד במה) מלבד פעם אחת עם יונה גרשפלד במסיבה בפני אנשי צבא עם שירים ביידיש, באמצע שנות ה-60.

על אף היותו "שלייגער" ביידיש, הוציא עשת שני תקליטים בעברית, בנסיון לדבר גם לקהל הישראלי. התקליטים נקרא "כל העולם רוקד עם דוד עשת" ו"אגדה מדברית". האלבומים נכשלו במכירות, על אף שהושמעו ברדיו, בעיקר השירים: "טוויסט במודה" ו"עוד נשיקה". דוד מסביר כי הטעות שלו הייתה כי הוא דיבר עם מבטא ובעברית מיושנת יחסית. לאחר מכן החליט הקליט אחד ורק ביידיש.

אחרי מלחמת ששת הימים, פנתה אליו נעמי שמר, בבקשה שיבצע את "ירושלים של זהב" בשפת היידיש. הוא הקליט והוציא אותו בתקליט עם להיטים עבריים מוכרים (בעיקר משירי מלחמת ששת הימים) אותם ביצע בשפת היידיש, בעיבודיו החדשניים של דוד קריבושה. התקליט, שיצא בשנת 1967, נמכר, טענתו, ב-134 אלף עותקים, הישג סנסציוני באותה תקופה לזמר ששר ביידיש. אחריו הוציא בהפקה עצמית אלבום נוסף של תרגום להיטים עבריים ביידיש, שכלל גרסה הומוריסטית מצליחה ל"שיר הטלפון" הנודע.

לאורך השנים הללו עבד במקביל בחברת "הד ארצי" , בין השנים 1958-1975.

ד

לאחר שעזב את חברת "הד ארצי", נכנס שותף לרשת חנויות המונה 16 סניפים ברחבי הארץ, ועסק בזה עד שנת 1979. לאחר מכן החל לעבוד עם גיסו בעסק של מוצרי פופ (פוסטרים וכו') כאחראי על עניין הבנקים.

 

יש לציין כי לאורך השנים, עשת הוסיף ועדיין מוסיף להקליט אלבומים ועד כה הוציא 23 אלבומים (ובימים אלה עובד על עוד כמה במקביל) שהפכו אותו לזמר נודע בקרב קהילת היידיש הישראלית, אך לא כל כך בקרב הקהל ה"ישראלי" שאינו שומע יידיש.

20150310_135209

כיום הוא מתגורר בהוד השרון, מעביר זמנו בין חיי משפחה לנסיעות לחו"ל ומפתח תחביב אהוב עליו: צילום ואמנות.

תודתי הרבה נתונה לדוד עשת על שפתח בפניי לבו וביתו וגולל בפניי את סיפור חייו לצורך תיעודו ההיסטורי במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית על שלל גווניה, סוגיה ודורותיה.

10987370_537288509747807_2861370518142905516_n

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.