סיפורה של כוכבת שנות ה-50 – הזמרת אילנה דמול – תיעד וראיין – דודי פטימר

אילנה דמול הייתה זמרת פופולארית שפעלה בשנות ה-50 וזכורה בעיקר בשל הלהיטים "סעדיה השוטר", "יין אהבה" ו"רעש בגינה".

היא נולדה כהלנה (הלן) דמול בשכונת שבזי בתל אביב בשנת 1934 למשפחה מוזיקלית: אביה שר וניגן בעוד ודודתה נהגה לשיר. כשעלתה לכיתה א', מורתה אמרה לה שהשם "הלנה" גלותי מדי והיא שינתה שמה ל"אילנה" בעצת המורה.

עוד בהיותה בת 4 נהגה לשיר ולרקוד  ובנעוריה למדה פיתוח קול ומוזיקה אצל המוזיקאי מרדכי אולרי נוז'יק  (שיצר בין השאר את "שיר הבוקרים" של טריו ערבה). בהמשך למדה מוזיקה ופיתוח קול גם אצל המלחין והמוזיקאי נחום נרדי.

אולרי, שהבין את הפוטנציאל שיש בילדת הפלא שלימד, החליט לסדר לה ולו "חלטורות", הופעות בכל מיני מקומות בארץ, בפני ועדי עובדים ובקיבוצים השונים. באותה עת גם חברה למוזיקאי, זמר ואקורדיאוניסט אבשלום כהן והופיעה אף לצדו.

ב-19 באוקטובר 1952, בהיותה בת 18, השתתפה במופע ארצי משירי המלחין אברהם מינדלין שאף שודר ברדיו.

ביוני 1954 שיחקה בהצגה "צחקי ארץ אהובה" בתיאטרון "המטאטא" זמן קצר לפני סגירתו. בשנת 1955 הצטרפה לתאטרון "דו-רה-מי" וכיכבה בתפקיד הראשי בשתי הצגות: "יהיה טוב" (1956) ו"אביב בתל אביב" (1957).

בשנת 1956 הקליטה עבור חברת התקליטים "מקולית" (חברת תקליטים פופולארית שפעלה בשנות ה-50 וה-60) שניים משירי הילדים של אברהם מינדלין – "רעש בגינה" (מילים: אהרון רבינוביץ', לחן: אברהם מינדלין) ו"משחק נסיעות" (מילים: צילה כהן, לחן: אברהם מינדלין). השירים הופיעו בתקליט אוסף שירי ילדים שיצא ב"מקולית" באותה שנה בשם "שירי ילדים".

 

לאור הפופולאריות הנוסקת לה זכתה דמול, שכדבריה הושפעה מאד מסגנון שירתה של שושנה דמארי, הוחתמה ב-30 באוקטובר 1959 על ידי מנכ"ל חברת התקליטים "הד ארצי", פליקס דיצ'ינסקי, על חוזה הקלטות לשלוש שנים במסגרתו הייתה צפויה להקליט אריך נגן ראשון בן שמונה שירים ותקליטונים שיכללו עוד 24 שירים.

במסגרת החוזה, דמול הקליטה תקליטון אחד שיצא לאור ב-18 בדצמבר 1959 וכלל ארבעה שירים שעיבד והפיק מוזיקלית עבורה מרדכי אולרי נוז'יק: "סעדיה השוטר" (מילים:בנימין אביגל, לחן: מרדכי אולרי נוז'יק), "יין אהבה" (מילים: גיורא משה אלימלך, לחן: מרדכי אולרי נוז'יק), "ורד חמד" (מילים: גיורא משה אלימלך, לחן: מרדכי אולרי נוז'יק) ו"אולי מחר" (מילים: יעקב שבתאי, לחן: מרדכי אולרי נוז'יק).

בעוד השיר "סעדיה השוטר" הפך ללהיט גדול ברדיו הישראלי של אותן שנים, הוזמנה דמול בשנת 1960 להשתתף בסרט תיעודי קצר בשם "שבת" שצולם באולפני הרצליה בהפקתה של מרגוט קלאוזנר.

הסרט שימש את הבסיס לסרט "שבת המלכה" שיצא בשנת 1965 בהפקתה של קלאוזנר בהשתתפותם של מייק בורשטיין, אהרון מסקין ורפאל קלצ'קין.

בסוף 1960, על אף חוזה ההקלטות הנוצץ, פרשה דמול מתעשיית הבידור והמוזיקה בשל בקשתו של בעלה שלא תופיע ותקליט (ואף סירבה להצעתו של הזמר היהודי-אמריקאי לאו פולד להופיע בארצות הברית ולטפח קריירה בינלאומית).

לאורך השנים עסקה בעיקר בתחום הקוסמטיקה ולא הופיעה יותר, אך עד היום מוסיפה לשיר להנאתה ולהנאת משפחתה וחבריה.

תודה מיוחדת לאילנה דמול על שהסכימה להתראיין ולגולל בפניי את סיפור חייה המקצועיים בכדי לתעד פועלה בדפי ההיסטוריה. תודה מיוחדת לאיתי, נכדה, על יצירת הקשר.

כתב, ערך, תיעד, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

"חצוצרת הקסם"- סיפורו של המוזיקאי והמלחין אברהם דיאמנט – כותב ומתעד: דודי פטימר

אברהם דיאמנט (1912-1988 – שנים משוערות) היה מוזיקאי, מלחין ומעבד ישראלי שפעל בין שנות ה-20 ועד שנות ה-80 בסצנת המוזיקה הישראלית, בייחוד הסווינג, הג'אז, האופרה והמוזיקה הקלאסית

אברהם דיאמנט נולד בשכונת מאה השערים בירושלים בשנת 1912 (בערך) לאב שהוא רב וצורף, אחד מבין חמישה אחים ושתי אחיות. ממול מקום מגוריו הייתה תחנת משטרה של המנדט הבריטי ובה הייתה תזמורת צבאית של הצבא הבריטי.

 

בילדותו ונעוריו למד דיאמנט לנגן על חצוצרה בצורה אוטודידקטית. בהמשך למד לנגן גם על אקורדיון, פסנתר וקונטרבס. בסוף שנות ה-20, בהיותו נער, הצטרף כחצוצרן לתזמורת המשטרה הצבאית הבריטית ועימה הופיע בבתי הקפה השונים. בהמשך התגייס לתזמורת המשטרה והופיע עימה גם בחו"ל.

בשנת 1938, כשהיה כבר בעל ואב, עבר עם משפחתו לתל אביב והחל לנגן בתזמורות שונות שהופיעו בבתי הקפה השונים באזור המרכז (קפה "פנורמה", קפה "גינתי", קפה "פילץ"). סגנון המוזיקה שניגן הייתה אז בעיקר ג'אז, סווינג, מוזיקה קלאסית, אופרה ומוזיקה פופולארית לריקודים. בין השאר ניגן בתזמורתו של יונה אילן ויחד עם התזמורות של מנשה ואיציק בהרב, התזמורת של פיסי אושרוביץ' ועוד.

 

עם התזמורות הללו נהג להופיע מדי פעם בסיבובי הופעות בביירות. ( כן, כן ביירות).

 

במקביל, ניגן בשנות ה-40 וה-50 באופרות של אדיס דה פיליפ ובאופרה הישראלית של מרדכי גולינקין. כמו כן, ניגן בתזמורת של תיאטרון "הבימה" בהצגות -"אמא קוראז' וילדיה" ו"זעקי ארץ אהובה" וכן בתזמורת של תיאטרון ה"קאמרי". לעיתים ניגן גם כמחליף בתזמורת הפילהרמונית הישראלית.

באותה תקופה החל לכתוב ולהלחין מוזיקה מקורית והחל לעבד מנגינות לתזמורות עימן ניגן. בין האמנים עימם עבד ולהם יצר שירים: יפה ירקוני, טובה פירון, פרדי דורה, אמה טאובר, דוד ביטרן, אליה בלקין, מרדכי בן שחר, יהושע שטיל ועוד מכוכבי הג'אז והפופ של התקופה.

בין השירים שהלחין: "אלייך ארצי המכורה" (שביצעה אמה טאובר פרידמן), "בין הרי ירושלים" ו"בת הרים" (שביצע יהושע שטיל), "אל מול הפלאים", "מי אנחנו" ו"הנודד" (שביצע אליה בלקין), "זמר חג", "כולנו לך סלע מולדת" ועוד.

בין השירים הבולטים שעיבד מוזיקלית: "שתוק שם דובי" ו"בנות בנות", להיטי הבוגי ווגי הגדולים מתחילת שנות ה-50 של הזמר דוד ביטרן.

בשנות ה-60 ניגן בתזמורת הבידור של "קול ישראל" ועיבד מנגינותיה. בשנות ה-70 ושנות ה-80 עבד בתל אביב כפקיד בחברה שטיפלה בילדים חולי אסטמה.

 

דיאמנט נפטר בשנת 1988 (בערך) בהיותו בן 76. הוא כתב מנגינות עד יומו האחרון.

 

תודה מיוחדת ליורם דיאמנט, בנו של אברהם, על שגולל בפניי את סיפור חייו של אביו בכדי לתעד את סיפורו לראשונה בהיסטוריה. תודה מיוחדת גם לקובי דימנט על יצירת הקשר עם אברהם.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

 

בנג'ו מזמר – סיפורו של הפזמונאי בנימין "בנג'ו" אביגל – כותב ומתחקר: דודי פטימר

הוא אחראי לכמה מהלהיטים הגדולים של שנות ה-50 כמו "בת הדייג", "בדרך לתבור", "שאול ויהונתן", "הפטנט מתימן", "קוטפי הכותנה", "מפוחית הפה" ועוד ובראיון בלעדי לדודי פטימר, חושף בנימין (בנג'ו) אביגל (84) לראשונה את סיפור הקריירה שלו.

בנימין ( “בנג'ו") אביגל נולד בשנת 1934 בתל אביב. הוריו היו חלוצים שהגיעו ארצה בשנת 1922 והיו ממייסדי העיר תל אביב . אביו, היה עובד מחלקת הגינון של עיריית תל אביב .

בנימין ציין בפניי שעוד מילדותו היה לו חוש כתיבה ( נטייה "הומנית") ומגיל צעיר נמשך לספרות, היסטוריה, תנ"ך וכו' .

בגיל 7 , לאחר שאביו נפטר, נשלח לפנימיה פרטית בכפר הנוער "בן שמן" , שם גדל והתחנך. כמו כן , הוא היה חבר בתנועות הנוער ו"השומר הצעיר".

בסוף שנת 1951 הצטרף בנימין כנספח להכשרה צבאית של "השומר הצעיר" והתגייס לנח"ל. הוא הגיע לקורס מכ"ים של הנח"ל (שנחשב לפאר היצירה אז, כדבריו) .

בתחילת שנת 1952, כאשר הקימו את גייסות השריון , סופח בנימין לשם ונשלח לקורס קציני שריון (הוא היה סמל ועבר את הקורס עם קצינים) ורק מאוחר יותר לקורס קצינים. בנימין שובץ בגדוד 9 ב"מחנה נתן". יש לציין כי בזמן "מבצע קדש" (1956) קיבל בנימין אות ציון לשבח על מעשה גבורה.

בשנת 1953 השתחרר מצה"ל.

לאחר שחרורו, הכיר בערב חגיגת הולדתה של מצדה, בתו של רב אלוף רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל במצדה , עלמת חמודות שהייתה בת טיפוחיו של עמנואל זמיר, בשם מרים (מיקי) לאון , שהופיעה באותו ערב . הוא נפעם מקול זמרתה ומאותו רגע נדלק "ניצוץ האהבה" ביניהם. מאוחר יותר הפכו לבני זוג (ובשנת 1957 נישאו ומרים לאון הפכה למרים אביגל– שהפך לשמה המסחרי עד יומה האחרון) , ומכיוון שהסביבה שסבבה את מרים הייתה מוסיקלית, וכללה כמה מהמוסיקאים הבולטים באותה תקופה : מישה אפלבוים, עמנואל זמיר, יוסף הדר וכו' , אז גם בנימין החל לסייע למרים עם כתיבת פזמונים עבורה. (יש לציין כי לפני שהכיר את מרים, לא כתב שירים).

לזוג נולדו שלושה ילדים : עלומית (1958) , נמרוד (1961) , אודליה (1965) 

מכיוון שמרים הייתה ה"טאלנט" הבולטת של חברת "מקולית" – חברת התקליטים הבולטת בשנות ה-50 וה-60, באופן טבעי התקבל בנימין לעבודה ב"מקולית" וסייע בכל מה שקשור בהפקה וייצור אלבומי החברה.

כמו כן, בשנת 1963 , היה זה בנימין שהגה את הרעיון להביא את להקת פיקוד מרכז להקליט ב"מקולית" את "שיר השכונה", עובדה שיצרה מהומה רבה אותה שנה בשל זכויות היוצרים.

בהמשך, לאחר שמרים, שהפכה כבר לכוכבת הנוער , עזבה את "מקולית" ועברה ל"הד ארצי", עזב בנימין גם הוא, והפך להיות אמרגנה ומנהלה האישי של מרים . כמו כן, הוא כתב לה שירים רבים, שהבולטים שבהם נחשבים לנכסי צאן ברזל במוסיקה הישראלית : “בת הדייג" ו"בדרך התבור", המזוהים עימה עד היום. לישראל יצחקי (וביצע גם אהרון צדוק) כתב את "הפטנט מתימן". ליצחקי כתב גם את "קוטפי הכותנה".לאהרון צדוק כתב גם את "הוא היה רב חובל". ללהקת דמול כתב את "אלת הברקת". לצמד הגיטרות כתב את "שאול ויהונתן".

השיר הראשון שכתב בנימין אביגל היה "מפוחית הפה", שהפך לשלאגר בביצועו של ישראל יצחקי.

בסוף שנות ה-50 עברו בנימין ומרים להתגורר בכפר סבא, ועבדו במוסד "אונים" , שהקימו חבריו של אביגל, יוצאי כפר הנוער בן שמן.

עד המחצית הראשונה שנות ה-60 שימש אביגל כמנהלה של מרים והשקיע בכך את כל זמנו. כעבור מספר שנים הזוג התגרש.

משנת 1961 החל בנימין לעבוד בתפקידים בכירים בעיריית תל אביב . הוא שימש בתפקיד זה 25 שנה עד שנת 1986 . על אף שהעבודה בעירייה הייתה עיסוקו העיקר, הוסיף אביגל לכתוב פזמונים לבקשת מלחינים, אך את מרבית זמן הכתיבה שלו, הקדיש לכתיבה עצמית.

בשנות ה-70 הכיר את אהבת חייו , עדנה סולל ז"ל, שבנימין מתאר כי החיים עימה היו השנים הנפלאות בחייו (לה גם הקדיש בימים אלה ספר שירים המתאר אהבתם העזה). בשנת 2007 נפטרה עדנה.

לאורך השנים כתב בנימין טקסטים ושירים אישיים ועצמיים ומוסיף ליצור.

תודה מיוחדת לבנימין אביגל על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות יוצרים בזמר העברי לדורותיו.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית .

"ודוד יפה עיניים" – סיפורו של הזמר דוד עשת – כותב ומתחקר: דודי פטימר

 

בקרב אספני התקליטים וחובבי היידיש, השם "דוד עשת" הוא שם מוכר של זמר שהיה פופולארי בשנות ה-60, אולם כיום מעטים מאד יודעים מה עלה בגורלו מאז ימי הטוויסט והרוק של אז.

 

באותן שנים, עשת נחשב ( ומכונה עד היום בפי חובבי המוסיקה שלו המושבעים) : "אלביס" של היידיש, מהפכן ומהראשונים שהביאו את המקצבים החדשניים והמודרניים של אותה תקופה לסגנון המיושן של היידיש ופתחו את הצוהר לבאים אחריו. כמו כן, שירו בעברית- "טוויסט במודה" משנת 1966, נחשב לאחד משירי הטוויסט הראשונים בעברית בישראל, על אף שבזמן אמת לא עורר עניין מיוחד.

לאחר שנים רבות ופניות רבות שהגיעו אליי לגבי גורלו ה"לוט בערפל" של עשת, החלטתי להשקיע את מרצי בלאתר אותו ולבדוק מה עלה בגורלו. לאחר חיפושים רבים ועזרת חברים ( דוגמת איציק סאבו שסייע לי ביצירת הקשר), איתרתי את מספרו של עשת, שכיום בן 82, ותיאמתי עימו פגישה, שבדיעבד הסתברה כחשובה עבורי כחוקר מוסיקלי, שכן מעולם לא ראיינו את דוד עשת ומעולם לא כתבו את סיפורו ( שזה חשוב לדורות הבאים ולמחקר המוסיקלי).

 

נפגשנו בביתו בהוד השרון, לשם הגעתי חמוש בתקליטיו הישנים (עליהם חתם לי בהקדשה אישית בשפת היידיש, מבלי שאבין מילה ביידיש) ובעודנו מאזינים לשיריו, פתחנו בראיון ארוך בן 3 שעות במהלכן גולל בפניי, מלבד את סיפורו האישי והמוסיקלי, גם את סיפורה של תעשיית התקליטים של שנות ה-50 וה-60, בה היה חלק בלתי נפרד כאיש טכני בכיר בחברת "הד ארצי", מחברות התקליטים הבולטות והמשפיעות באותן זמנים.

 

 

דוד עשת נולד ב-29 ליולי בשנת 1933 בעיר צ'רנוביץ (שבאוקראינה) בשם דוד אייזנקרפט. אביו היה חזן חובב ועל אף שגדל בבית דתי, עוד מילדות בחר שלא ללכת בדרכי הדת. כילד, נמשך למוסיקה קלאסית ורוסית ונהג לנגנה בתקליטים.

 

בנעוריו למד בבית ספר מקצועי ועלה עם משפחתו לישראל בשנת 1950, בהיותו בן 18. המשפחה הגיעה לבית עולים בחדרה וכעבור חודש וחצי עברה לשכונת נווה נאמן בהוד השרון. באותו זמן עבד כחרט בתל אביב ובשנת 1953 התגייס לצה"ל ושירת בחיל חימוש. הוא שירת שנתיים קבע והשתחרר בשנת 1958.

 

באותה תקופה, הושפע משירי הפלאטרס, אלביס פרסלי ודומיהם, ונהג לשיר להנאתו בבית בשלל שפות. הוא העריץ מאד את ישראל יצחקי.

 

מיד לאחר שחרורו מהצבא, קרא בעיתון "ידיעות אחרונות" מודעת דרושים של חברת התקליטים "הד ארצי" המחפשת איש תחזוקה במפעלה. לאחר שהתקבל והשתלב בעבודה כאיש הטכני של המפעל, תפס תעוזה וביקש מאחד האחראים בחברה, מר גרוסמן, כי הוא רוצה להקליט. גרוסמן לגלג ולא התייחס ברצינות לבקשת עובדו המצטיין. דוד לא ויתר, וסיפר לחברו האקורדיוניסט יונה גרשפלד כי הוא מעוניין להקליט תקליט במימון עצמי בחברת "רדיו דוקטור" הנודעת (שאצלה נהגו לערוך הקלטת תקליט על המקום שניתן לנגנו כמה פעמים בלבד לפני שנשחק). לדוד היו שלושה שירים: אחד ביידיש, אחד בעברית ואחד ברוסית. את התקליט הוא תכנן להביא למר גרוסמן מבלי לומר לו שזה הוא ששר, ולומר לו כי "גילה" טאלנט חדש. וכך היה.

דוד הקדים לעבודה והשמיע לגרוסמן את התקליט הטרי וסיפר לו כי זה תקליט של חבר טוב שלו ורצה לשאול לדעתו. דוד השמיע לגרוסמן את השיר העברי אך זה אמר לו : "יש לו מבטא של עולה חדש", הוא השמיע לו את השיר הרוסי וגרוסמן אמר שהוא נשמע יותר טוב ממישה אפלבאום (זמר נודע בזמנו) וכשהשמיע לו את היידיש, גרוסמן התלהב וביקש להקליט את הזמר. דוד סיפר לו כי הוא הזמר וגרוסמן השתכנע להקליט אותו.

כיוון שאנשים התקשו לבטא נכון את השם "אייזנקראפט", דוד החליט ( כיום הוא מתחרט על כך) לשנות את שמו ל"עשת" ולהיקרא בשם הבמה "דוד עשת".

 

את תקליטיו הראשונים הוא הוציא בשנת 1959 ב"הד ארצי" בשפת היידיש, הנעו בקו הריקודים הפופואריים של אותן שנים, כשעליהם מעטר פרצופו יפה התואר. התקליטים אמנם לא הושמעו ברדיו אלא עברו מאוזן לאוזן בקרב קהל חובב היידיש בלבד, אך נמכרו, לטענתו של דוד בראיון, במעל 100 אלף עותקים (!!). המוסיקאים עימם עבד לאורך השנים היו ד"ר חנן וינטרניץ, פיסי אושרוביץ, דוד קריבושה, מרטין מוסקוביץ' ועוד.

 

בחלק זה של הראיון דוד מבקש להסביר את הסיבה מדוע היידיש לא תפס בזמנו בארץ: " אתה יודע למה אנשים לא אהבו יידיש בזמנו? וגם אני לא? כי היידיש היה רק שירים מפעם, ישנים, שכולם לעסו אותם. אני תמיד לקחתי שירים יפים, מילים יפים ומנגינה יפה לאוזן, ו-99% מהמקרים פגעתי בטעם הקהל. אני הרפורמאטור הראשון של המוזיקה היידית בישראל "

 

דוד עשת לא הופיע על במה ( הוא מגדיר זאת כפחד במה) מלבד פעם אחת עם יונה גרשפלד במסיבה בפני אנשי צבא עם שירים ביידיש, באמצע שנות ה-60.

על אף היותו "שלייגער" ביידיש, הוציא עשת שני תקליטים בעברית, בנסיון לדבר גם לקהל הישראלי. התקליטים נקרא "כל העולם רוקד עם דוד עשת" ו"אגדה מדברית". האלבומים נכשלו במכירות, על אף שהושמעו ברדיו, בעיקר השירים: "טוויסט במודה" ו"עוד נשיקה". דוד מסביר כי הטעות שלו הייתה כי הוא דיבר עם מבטא ובעברית מיושנת יחסית. לאחר מכן החליט הקליט אחד ורק ביידיש.

אחרי מלחמת ששת הימים, פנתה אליו נעמי שמר, בבקשה שיבצע את "ירושלים של זהב" בשפת היידיש. הוא הקליט והוציא אותו בתקליט עם להיטים עבריים מוכרים (בעיקר משירי מלחמת ששת הימים) אותם ביצע בשפת היידיש, בעיבודיו החדשניים של דוד קריבושה. התקליט, שיצא בשנת 1967, נמכר, טענתו, ב-134 אלף עותקים, הישג סנסציוני באותה תקופה לזמר ששר ביידיש. אחריו הוציא בהפקה עצמית אלבום נוסף של תרגום להיטים עבריים ביידיש, שכלל גרסה הומוריסטית מצליחה ל"שיר הטלפון" הנודע.

לאורך השנים הללו עבד במקביל בחברת "הד ארצי" , בין השנים 1958-1975.

לאחר שעזב את חברת "הד ארצי", נכנס שותף לרשת חנויות המונה 16 סניפים ברחבי הארץ, ועסק בזה עד שנת 1979. לאחר מכן החל לעבוד עם גיסו בעסק של מוצרי פופ (פוסטרים וכו') כאחראי על עניין הבנקים.

 

יש לציין כי לאורך השנים, עשת הוסיף ועדיין מוסיף להקליט אלבומים ועד כה הוציא 23 אלבומים (ובימים אלה עובד על עוד כמה במקביל) שהפכו אותו לזמר נודע בקרב קהילת היידיש הישראלית, אך לא כל כך בקרב הקהל ה"ישראלי" שאינו שומע יידיש.

כיום הוא מתגורר בהוד השרון, מעביר זמנו בין חיי משפחה לנסיעות לחו"ל ומפתח תחביב אהוב עליו: צילום ואמנות.

תודתי הרבה נתונה לדוד עשת על שפתח בפניי לבו וביתו וגולל בפניי את סיפור חייו לצורך תיעודו ההיסטורי במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית על שלל גווניה, סוגיה ודורותיה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.