"ערב של זהב"- סיפורו של הפזמונאי נחום סלמן – כותב ומתעד: דודי פטימר

רשומה רגילה

 

נחום סלמן הוא משורר ופזמונאי שפעל בעיקר בשנות ה-60 וה-70 בעיקר בסצנת הפופ והמוזיקה המזרחית הישראלית.

נחום סלמן

נחום סלמן נולד בעיראק בשנת 1949. עם עלייתו לארץ בשנת 1957, משפחתו התגוררה במעברה בטבריה. מגיל קטן מאד נמשך לשירים עבריים ושירים ערביים שנהגו הוריו לשמוע ברדיו המשפחתי וסומן כתלמיד מחונן.

 

בנעוריו, נמשך סלמאן לשחמט ובשנת 1965, בהיותו בן 16 זכה בתואר "אלוף הארץ לנוער" במשחק השחמט.

נחום סלמן 1

בשנות העשרה המאוחרות לחייו החל לכתוב שירים, תחילה למגירה ובהמשך ניסה להפיץ שיריו בריש גלי.

 

הזמר הראשון עימו שיתף פעולה לראשונה בשלהי שנות ה-60 היה ג'ו עמר, לו כתב סלמן את השירים: "ספרי הכל" (השיר הראשון של סלמן שהוקלט ופורסם בשנת 1967), "העלמה והרוח" ו"כוכב אהבה".

בתחילת שנות ה-70, אחרי שחרורו מהצבא, עבר מטבריה לתל אביב והחל להתערבב עם הבוהמה התל אביבית, בין השאר התחבר מאד עם הזמר רומן שרון ז"ל (שנהרג בתאונת דרכים בסיני במהלך מלחמת יום הכיפורים) ועם אריה מוסקונה.

 

עבור מוסקונה, עימו התגורר למשך תקופה בדירה שכורה בתל אביב, כתב את השירים "סיבוב שלא נגמר" ו"לך אל נמלה עצל", משירי הסולו הראשונים של מוסקונה בתחילת שנות ה-70.

בתחילת שנות ה-70 כתב שירים למיטב האמנים: לאבי טולדנו כתב את "כוכב כתום" (שהלחין מתי כספי), לדליה עמיהוד ז"ל כתב את השיר "מזל טוב" ולמשה הלל ("הצנחן המזמר") כתב את השיר "ערב של זהב". כמו כן, כתב מספר שירים שהולחנו על ידי מוני אמריליו ואלי עולש אך לא הוקלטו בסופו של דבר.

בשנת 1973 החליט סלמן לעזוב את הארץ ועבר להתגורר בניו יורק. תחילה התעסק בלימוד שחמט מקצועי ובהמשך פנה לעסוק בנדל"ן ותיווך דירות (מקצוע בו עוסק עד היום).

 

תודה מיוחדת לנחום סלמן והרצל סלמן על העזרה בליקוט המידע וחומרי הארכיון.

 

כתב, ערך, תחקר, ראיין ותיעד: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית.

 

 

מודעות פרסומת

אבן חיה – סיפורו של הזמר והמוזיקאי פליקס אבן חיים – כותב ומתעד: דודי פטימר

רשומה רגילה

פליקס אבן חיים הוא מוזיקאי, יוצר, נגן וזמר שפעיל משנות ה-60 ועד ימינו בסצנת המוזיקה הישראלית. הוא שירת בצוות הווי סיני וניגן במופעים כ"נסיעה מדומה" (משירי לאה גולדברג) להקת "שום בצל" והיה חבר בלהקות קצב שונות: Les Bip Bip, The Life Stone Band, "אקסודוס", "פרדייס", "תל אביב אקספרס", "החלומות" ו"להקת 84". תחקיר מאת חוקר המוזיקה דודי פטימר.

פליקס 1

 

פליקס אבן חיים נולד בעיר סאפי שבמרוקו בשנת 1946. כמי שגדל בבית מוזיקלי לאבא מתופף ואמא שנהגה לשיר, דבק "חיידק" המוזיקה בפליקס כבר בגיל 11 כשקנה מפוחית והחל לנגן. בהיותו בן 14 קנה לו אביו את הגיטרה הראשונה שלו.

 

במרוקו, נהג לשיר ולנגן בנשפים, אירועים ומסיבות שונות ובמקביל החל ללמד עצמו לנגן על כלי נגינה נוספים: סקסופון אלט, בס, תופים וקלידים. לבדו אף למד לקרוא תווים ובנעוריו לימד ילדים לנגן בבתים.

 

בשנת 1964, בהיותו בן 18 הצטרף ללהקת "החתולים השחורים", להקת רוק מרוקאית בהנהגתו של הזמר ז'אק קורייאט וניגן עימה במשך שנה אחת בלבד. הלהקה ניגנה גרסאות כיסוי לשירי הביטלס, ה"צלליות", לוס אינדיוס טבחאראס ובעיקר מוזיקה מגוונת לריקודים.

 

בשנת 1965,  הקים יחד עם אחיו ואחיותיו: ז'אק, ג'ו, הדסה וריקי אבן חיים ועם בן דודו ג'קי בר ששת    להקת קצב שנקראה  Les Bip Bip שנתפרסמה במרוקו בשל להיטיה: "Safi" (על שם עיר ילדותם) ו"To Tefini" ("הכל נגמר", השיר הראשון שיצר פליקס בגיל 14, שנת 1960) שכתב והלחין פליקס.

פליקס 2

בסוף 1965, עם זמנו להתגייס לצבא מרוקו, החליטו אחיו והוא שאם הם כבר מתגייסים, זה רק לצבא הישראלי וכך ביצעה המשפחה עלייה לישראל. המשפחה הגיעה לישראל והתגוררה באבן יהודה. להקת ה-Les Bip Bip הוסיפה להופיע עד גיוסם לצבא של האחים.

בשנת 1966 התגייס פליקס לחיל השריון. בסוף הטירונות, ניגן במסיבת הסיום יחד עם חבריו מהטירונות. באותה מסיבה, נכחו במקרה קצין התרבות הראשי שאול ביבר ומנהלה המוזיקלי של להקת גייסות השריון – רפי בן משה, שהזמינו את פליקס להקים צוות הווי בחיל השיריון שייקרא "צוות הווי סיני".

 

פליקס הופיע במסגרת צוות הווי בין השנים 1967-1970 כגיטריסט וזמר. הוא השתתף בתכניתו של צוות ההווי משנת 1968 – "קפוץ לי על הטנק" (התכנית לא יצאה על גבי תקליט, אך תועדה ע"י רדיו גלי צה"ל במהלך הופעתה החיה בבית החייל בתל אביב), עבורה כתב והלחין אבן חיים את הלהיטים: "זר זכרונות", "החורף פשט את מדיו הקרים" ו"פת לחם, יין וחבר".

המעבדים המוזיקליים שעבדו עם צוות הווי על התכנית היו אלדד שרים ובני נגרי. פליקס חתום אף הוא על שלושה עיבודים מוזיקליים בתכנית- לשירים שיצר.

 

עם שחרורו מהצבא, בשנת 1970, הצטרף בעידוד רפי בן משה לצוות המופע "נסיעה מדומה" (מופע משירי לאה גולדברג) בו ניגן כבסיסט בהופעות ובהקלטת האלבום משירי המופע. באותה שנה, הפך לנגן הבית של מועדון ה"קרוואן" ביפו (שנקרא באותן שנים מועדון "אקרופוליס"), שם שימש בין השאר נגן ליווי של אמנים כצביקה פיק, אופירה גלוסקא, עוזי מאירי וג'קי אלקיים.

 

בשנת 1971, שוב בעידוד רפי בן משה, הצטרף כנגן בלהקת "שום בצל" (הלהקה הבין-קיבוצית של ישובי עמק יזרעאל) ותועד אף בתקליט הלהקה שיצא אותה שנה. בלהקה ניגן בשלל כלי נגינה.

 

בשנת 1972 הקים שוב עם אחיו את להקתם, הפעם תחת השם – The Life Stone Band ("להקת אבן חיים") שפעלה לפרקים עד שנת 1990.

פליקס 3

במקביל, ניגן לאורך שנות ה-70 בלהקות קצב שונות: "תל אביב אקספרס", "החלומות", "להקת 84" ו"אקסודוס". כמו כן, שימש בעיקר כנגן בהקלטות אולפן שיזמו המוזיקאים רפי בן משה ומוני אמריליו.

 

בשנת 1978 השתתף שירו "את חלומי" בפסטיבל השירים בנתניה והעפיל למקום השלישי.

בשנת 1980 הקים אבן חיים אולפן הקלטות ביתי בשם "מילים ולחן" ולאורך אותו עשור התמקד בהפקות מוזיקליות ויצירת שירים. בשנת 1988 הפיק מוזיקלית את אלבומו של הזמר רמי רם – "לרגל שנות הארבעים למדינת ישראל" שכלל את הלהיט "איציק ודנה" שתרגם פליקס לעברית בהשראת השיר ההודי הנודע – "איצ'יקדנה" וכן את הלהיט "באתי לעיר זרה".

 

באותן שנים שימש כמנהלה המוזיקלי של להקת "ילדי אבן יהודה" (יחד עם המוזיקאית אסתר סמדג'ה) שהופיעה דרך קבע בפסטיבלי ירושלים. במקביל, הופיע בחתונות עם להקת האירועים – "פרדייס".

בשנת 1991 הקליט את השיר "שיר הממונה" (אחדות עם ישראל) שזכה להצלחה ברדיו ובשנת 1993 הוציא פליקס את אלבום הבכורה שלו – "כל אחד מאיתנו" שכלל שירים מקוריים שכתב והלחין.

לאורך שנות ה-90 הופיע כנגן עם הזמר משה הלל, הזמרת ורדה גולדברגר והזמר גדעון נוריאלי.

עד היום יצר פליקס מעל 250 שירים ומעל 40 מתוכם רשומים על שמו באקו"ם.

 

במקביל לעבודתו כמוזיקאי, עבד סמוך לקריירה המוזיקלית כמנהל חשבונות. בימים אלה מוסיף להופיע, לכתוב, להלחין ולהקליט שירים.בנו, יאיר אבן חיים, ממשיך דרכו ואף הוא מוזיקאי.

פליקס 5.jpg

תודה מיוחדת לפליקס אבן חיים היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית והמוזיקאים בישראל. .

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בנג'ו מזמר – סיפורו של הפזמונאי בנימין "בנג'ו" אביגל – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

הוא אחראי לכמה מהלהיטים הגדולים של שנות ה-50 כמו "בת הדייג", "בדרך לתבור", "שאול ויהונתן", "הפטנט מתימן", "קוטפי הכותנה", "מפוחית הפה" ועוד ובראיון בלעדי לדודי פטימר, חושף בנימין (בנג'ו) אביגל (84) לראשונה את סיפור הקריירה שלו.

10356311_432154853594507_5965268581723398877_n

בנימין ( “בנג'ו") אביגל נולד בשנת 1934 בתל אביב. הוריו היו חלוצים שהגיעו ארצה בשנת 1922 והיו ממייסדי העיר תל אביב . אביו, היה עובד מחלקת הגינון של עיריית תל אביב .

בנימין ציין בפניי שעוד מילדותו היה לו חוש כתיבה ( נטייה "הומנית") ומגיל צעיר נמשך לספרות, היסטוריה, תנ"ך וכו' .

בגיל 7 , לאחר שאביו נפטר, נשלח לפנימיה פרטית בכפר הנוער "בן שמן" , שם גדל והתחנך. כמו כן , הוא היה חבר בתנועות הנוער ו"השומר הצעיר".

בסוף שנת 1951 הצטרף בנימין כנספח להכשרה צבאית של "השומר הצעיר" והתגייס לנח"ל. הוא הגיע לקורס מכ"ים של הנח"ל (שנחשב לפאר היצירה אז, כדבריו) .

בתחילת שנת 1952, כאשר הקימו את גייסות השריון , סופח בנימין לשם ונשלח לקורס קציני שריון (הוא היה סמל ועבר את הקורס עם קצינים) ורק מאוחר יותר לקורס קצינים. בנימין שובץ בגדוד 9 ב"מחנה נתן". יש לציין כי בזמן "מבצע קדש" (1956) קיבל בנימין אות ציון לשבח על מעשה גבורה.

בשנת 1953 השתחרר מצה"ל.

לאחר שחרורו, הכיר בערב חגיגת הולדתה של מצדה, בתו של רב אלוף רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל במצדה , עלמת חמודות שהייתה בת טיפוחיו של עמנואל זמיר, בשם מרים (מיקי) לאון , שהופיעה באותו ערב . הוא נפעם מקול זמרתה ומאותו רגע נדלק "ניצוץ האהבה" ביניהם. מאוחר יותר הפכו לבני זוג (ובשנת 1957 נישאו ומרים לאון הפכה למרים אביגלשהפך לשמה המסחרי עד יומה האחרון) , ומכיוון שהסביבה שסבבה את מרים הייתה מוסיקלית, וכללה כמה מהמוסיקאים הבולטים באותה תקופה : מישה אפלבוים, עמנואל זמיר, יוסף הדר וכו' , אז גם בנימין החל לסייע למרים עם כתיבת פזמונים עבורה. (יש לציין כי לפני שהכיר את מרים, לא כתב שירים).

לזוג נולדו שלושה ילדים : עלומית (1958) , נמרוד (1961) , אודליה (1965) 

מכיוון שמרים הייתה ה"טאלנט" הבולטת של חברת "מקולית" – חברת התקליטים הבולטת בשנות ה-50 וה-60, באופן טבעי התקבל בנימין לעבודה ב"מקולית" וסייע בכל מה שקשור בהפקה וייצור אלבומי החברה.

כמו כן, בשנת 1963 , היה זה בנימין שהגה את הרעיון להביא את להקת פיקוד מרכז להקליט ב"מקולית" את "שיר השכונה", עובדה שיצרה מהומה רבה אותה שנה בשל זכויות היוצרים.

בהמשך, לאחר שמרים, שהפכה כבר לכוכבת הנוער , עזבה את "מקולית" ועברה ל"הד ארצי", עזב בנימין גם הוא, והפך להיות אמרגנה ומנהלה האישי של מרים . כמו כן, הוא כתב לה שירים רבים, שהבולטים שבהם נחשבים לנכסי צאן ברזל במוסיקה הישראלית : “בת הדייג" ו"בדרך התבור", המזוהים עימה עד היום. לישראל יצחקי (וביצע גם אהרון צדוק) כתב את "הפטנט מתימן". ליצחקי כתב גם את "קוטפי הכותנה".לאהרון צדוק כתב גם את "הוא היה רב חובל". ללהקת דמול כתב את "אלת הברקת". לצמד הגיטרות כתב את "שאול ויהונתן".

השיר הראשון שכתב בנימין אביגל היה "מפוחית הפה", שהפך לשלאגר בביצועו של ישראל יצחקי.

בסוף שנות ה-50 עברו בנימין ומרים להתגורר בכפר סבא, ועבדו במוסד "אונים" , שהקימו חבריו של אביגל, יוצאי כפר הנוער בן שמן.

עד המחצית הראשונה שנות ה-60 שימש אביגל כמנהלה של מרים והשקיע בכך את כל זמנו. כעבור מספר שנים הזוג התגרש.

משנת 1961 החל בנימין לעבוד בתפקידים בכירים בעיריית תל אביב . הוא שימש בתפקיד זה 25 שנה עד שנת 1986 . על אף שהעבודה בעירייה הייתה עיסוקו העיקר, הוסיף אביגל לכתוב פזמונים לבקשת מלחינים, אך את מרבית זמן הכתיבה שלו, הקדיש לכתיבה עצמית.

בשנות ה-70 הכיר את אהבת חייו , עדנה סולל ז"ל, שבנימין מתאר כי החיים עימה היו השנים הנפלאות בחייו (לה גם הקדיש בימים אלה ספר שירים המתאר אהבתם העזה). בשנת 2007 נפטרה עדנה.

לאורך השנים כתב בנימין טקסטים ושירים אישיים ועצמיים ומוסיף ליצור.

תודה מיוחדת לבנימין אביגל על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות יוצרים בזמר העברי לדורותיו.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית .

"הפרח הלבן" – סיפורו של היוצר והזמר עמי שביט – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

14333688_781971808612808_2277709741370775324_n

התחקיר הבא הוא אחד המרגשים שאירעו לי זה שנים: מדובר בזמר ששיריו מלווים את פסקולי האישי החל מימי נעוריי, וכאחד שגדל על פזמוניו השונים, תמיד סיפורו נחשב בעיניי לתעלומה, שכן באנציקלופדיות המקוונות למיניהן היה מידע מאד מצומצם ובלתי ממצה לגבי סיפורו המלא, ועם זאת הוא שמר עצמו הרחק מתשומת הלב הציבורית זה שנים רבות.

מדובר בעמי שביט, אחד מכוכבי הפופ הבולטים בתחילת שנות ה-70, האחראי למספר להיטי פופ ענקיים בראשית הסבנטיז בראשם "הפרח הלבן" ו"בית הבובות" שהקנו לו הופעות ברדיו, טלויזיה ועיתונות באותן שנים.

לפני כחודש, נסעתי עם ידידי משה הלל ("הצנחן המזמר") לו הלחין שביט את להיט הפריצה ("הנער עם הבנג'ו") לקריית ביאליק בכדי לבקר ולראיין, לראשונה מזה שנים רבות, את עמי שביט ולתעד, לראשונה, את סיפורו הביוגרפי המלא והמקיף מפיו.

 

המפגש היה מרגש, ולאחר הראיון, עמי חשף בפניי מיטב תקליטיו וקטעי ארכיון פרטיים שלו שריגשו אותי הן כחוקר מוסיקה, אך יותר מכך כמעריץ של שיריו. אני גאה מאד להציג את סיפורו המלא כאן ב"דודיפדיה".

 

עמי שביט נולד בעירק בשנת 1946 כאדמונד (אמנון) שבת. בהיותו בן 5, בשנת 1951, עלה עם משפחתו לישראל היישר אל "שער העליה" בכפר חסידים ומשם התמקמה המשפחה בקריית אתא, שם בילה שנות נעוריו.

הוא נולד לבית מוסיקלי: אביו היה חזן בבית הכנסת, ממנו ספג עמי את "חיידק השירה". האירוע המכונן בחייו המקצועיים אירע עת היה בן 8 והשתתף בתחרות זמר מקומית, בה זכה בפרס הראשון (שהיה בקבוק שמפניה).

 

בנעוריו שר בעיקר בקרב החבר'ה, אך לא באופן מקצועי, ולפרנסתו, לצד הלימודים, עבד במפעל לבתי זיקוק בו עבד אביו. לקראת גיוסו, ניגש לאודישנים ללהקת חיל הים, אך לא התקבל, ובשנת 1964 התגייס לחיל הים ושירת באילת. במהלך שירותו הצבאי, "חיידק" המוסיקה דבק בעמי, שקנה גיטרה והקים צמד עם חברו ששנובסקי  שנקרא Black And White ושר בעיקר גרסאות כיסוי ושירים מקוריים שכתב והלחין עמי, עד כי מפקד הבסיס אסר על הצמד להופיע.

14438946_789430814533574_21340675_o

עם שחרורו בשנת 1967,  חזר לעבוד כחניך במפעל לזיקוק, ובמקביל הכיר את מנכ"ל חברת "התקליט חיפה" – דב זעירא, ובפגישה השמיע לו את שירו החדש – "הפרח הלבן". זעירא התלהב מכשרונו של שבת, שבינתיים שינה שם הבמה שלו ל"עמי שביט" (הפזמונאי ואיש גלי צה"ל דודו ברק, שינה שם הבמה שלו ל"עמי שביט") והחתים אותו על חוזה הקלטות, כשהסינגל הראשון – "הפרח הלבן", יצא בשלהי 1969 והפך להיט ענק על גלי האתר ואת שביט לכוכב פופ ישראלי.

אחרי "הפרח הלבן", הוציא שביט בתפזורת לא מעט להיטי פופ מוצלחים בהם "יריחו", "בית הבובות", "אם אוהב אותך בקיץ", "דם די דם", "יום ועוד יום", "האדמה בוערת", "לו", "היא יפה" ועוד שכיכבו במצעדי הפזמונים.

לאור ההצלחה החליט לעזוב את בתי הזיקוק ולעבור לעיר הגדולה – תל אביב. הוא השתכן בחולון יחד עם חברו, "הצנחן המזמר", משה הלל, עבורו הלחין למילותיה של תרצה אתר את להיט הפריצה – "הנער עם הבנג'ו".

בין השנים 1969-1973 שביט הוציא מספר תקליטונים (45 סל"ד) ושני אריכי נגן: "עמי שביט" (1970), "עמי שביט" (1973). בנוסף, הקליט תקליטון שירי ילדים בשם "עמי שר לילדים".

 

בנוסף, מלבד "הנער עם הבנג'ו", כתב בתקופה זו שירים לאילן ואילנית, ששי קשת ("אהבה עזה"), גדעון גרייף, משה הלל ("שלוש יונים") ועוד.

 

בשנת 1972 נסע לגרמניה והקליט תקליטון בגרמנית שזכה להצלחה נאה שם, אך בתחילת 1973 חזר לישראל, והשינוי שהביאה עימה מלחמת יום הכיפורים למוסיקה, גרמה לדעיכת הקריירה של שביט, שלא הסתדר בעיר הגדולה (תל אביב) והרגיש שחיי הכוכב אינם החיים שלו.

14467053_789430767866912_386909060_o

הוא חזר לקריות והופיע במינון נמוך, כשבשנת 1978 נסע לסיבוב הופעות בבלגיה ודנמרק ובהופעות בחו"ל מטעם הסוכנות היהודית, אך מיעט להקליט.

 

בשנת 1984 הקליט את "סמבה למכבי חיפה" (מילים: ניסן פרידמן, לחן: עמוס ברזל) – שיר האליפות הראשון של מכבי חיפה בכדורגל שזכה להצלחה והחזיר את שביט לתמונה, אך תחנות הרדיו לא קיבלו בפרגון חם את הסינגלים שבאו אחרי בהם "מי שזוכר", "שירי", "אם תאמיני", "ילדה ילדה וקשת" והוא החליט להפסיק להקליט ובעיקר להופיע במינון נמוך עד שפרש בסוף שנות ה-90.

 

בשנת 1996 הוציא אוסף משיריו: "עמי שביט – 1969-1996" ובשנת 2015 הוציא בחברת "התקליט חיפה" אוסף המאגד שני אריכי הנגן שלו.לאורך השנים ניהל חנות לחומרי בניין בחיפה, פתח מעדניה ונכנס לעסקים שונים

תודה מיוחדת לעמי שביט היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה.

14291851_781890781954244_7678363854140056341_n

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

 

"דני בוי" – דודי פטימר בתחקיר וראיון בלעדי עם דני מסנג – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

מסנג יעל רוזן

*התמונה צולמה ע"י יעל רוזן

לאורך שנותיו, עולם הפופ הישראלי ידע כוכבי ענק שהפכו בן לילה ל"אלילי נוער" ומושאי הערצה, הפכו תוך יממה מאנונימיים למפורסמים עד חוסר נשימה ובשלב מסוים, בשיא ההצלחה, החליטו לעזוב את הארץ ולהתחיל חיים חדשים. חלקם, ברגע שעזבו ו"נעלמו" מהעין התקשורתית, זכו להילה "תעלמותית" בקרב מעריציהם שתהו ( ותוהים) : "לאן הוא נעלם?", "מה היא עושה היום?".

אחת הדוגמאות המובהקות לכוכב כזה, הוא דני מסנג, שבסוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 נחשב לאחד הכוכבים הגדולים בארץ ( עם כל המצטייר מכך : תכניות רדיו, טלויזיה, מגזינים, מעריצות ולהיטי ענק) שבשיא ההצלחה ( ואחרי אלבום סולו מצליח) החליט לעזוב הכל ולהעתיק מגוריו לארה"ב.

במשך שנים, דורות על גבי דורות, שאלו לאן "נעלם" דני מסנג, ורבים ידעו כי הוא נמצא איפשהוא בארה"ב, אך לא באמת התעמקו במעשיו ( ומסתבר שהוא עושה המון – כפי שתיווכחו בהמשך הכתבה בשיחתי עימו ) .

דני מסנג נולד בתל אביב ב-1950. עוד מגיל קטן נמשך למוסיקה ובהגיעו למצוות החל ללמוד בקונסרבטוריון אנגאזי בת"א והחל לנגן על גיטרה קלאסית ולשיר.

פריצתו הראשונה לתודעה הציבורית אירעה בשנת 1965, בהיותו בן 15, עת הופיע בתכנית הכשרונות הצעירים הפופולארית דאז – "תשואות ראשונות" והיה הצעיר ביותר בתחרות. בתיכון, למד ב"רננים" והקים צמד עם חברו לספסל הלימודים יגאל בשארי ( לימים יגאל בשן).

מסנג דני זמיר

*התמונה צולמה ע"י דני זמיר

בגיל 18, לאחר שהשתפשף ורכש רפרטואר רב, החל מסנג להתערות בסצינת המוסיקה המקומית: ב-1968 הוא נטל חלק במופע "בשבילי בשבילך" ( מופע משירי יורם טהר לב). ב-1969 הקליט קאבר לשיר "את הרוח" שביצע אבי טולדנו בפסטיבל הזמר ושגיאת כתיב על עטיפת התקליט, עיוותה את שם משפחתו מ"מסנג" ל"מסינג", עיוות שדבק בהיגוי שמו עד היום.

ב-1970 הצטרף מסנג לשלישיה יחד עם אפי וייס ומשה הלל שכונתה "לימוני הדבש", ועל אף שהשלישיה הקליטה מספר שירים ( בהם "רמזורים", "התור שלנו לאהוב הגיע") , מסנג היה צריך להתגייס ורעיון השלישיה הוקפא עד שחרורו, וכשהשתחרר – מומנטום השלישיה נגוז ( משה הלל , שהיו לו להיטים בחוץ, לא יכל לחכות ולכן פרש מההרכב והוחלף במוצי אביב, אך נסיון זה לא צלח במיוחד).

שנת 1970 הייתה משמעותית עבור מסנג: הוא השתתף בפסטיבל הזמר המזרחי עם "אהובתי, אהובתי", השתתף במופע "הלוך הלכה החבריא" ( מופע שירים רוסיים) מתוכו נתפרסמו ביצועיו של מסנג ל"יצאנו אט", "דוגית נוסעת" ו"אגדת המפוחית".

זמן לא רב לאחר מכן, עדיין ב-1970, השתתף במופע "ייאוש יושב על ספסל" ( ערב שירי ז'אק פרוור) לצידם של צילה דגן ז"ל ויאיר קלינגר. השלושה גילו כימיה ווקאלית, הרמונית והומנית נהדרת והחליטו לעבוד כשלישיה על שירים מקוריים וכך נרקמה שלישית "הצירוף המקרי" שפעלה זמן קצר יחסית אך הנפיקה להיטים כ"בלדה ללוח השנה", "רוזה מרציפן", "נומי ילדה" (אותו ביצעו בפסטיבל שירי ילדים הראשון) ועוד.

264225_2012549667370_4926255_n

לאחר השלישיה, הוסיף מסנג לקחת חלק במופעים חדישים כ"הבטחות הבטחות" ( מופע שירי ברט בכרך), "פרפרים הם חופשיים". ב-1971 הצטרף לצוות המופע "איש חסיד היה" בארה"ב ועם שובו ב-1972, השתתף ב"הגברת עם הקמליות" ובסרט הטלויזיה – "הרופא הקטן מרחוב החבשים" ( בבימויו של ג'אד נאמן) . הוא התארח בסדרת תכניות הרדיו של קול ישראל – "פגישה מחודשת" וביצע יחד עם אופירה גלוסקא שני דואטים משירי ננה משקורי.

0355401a

ב-1973 השתתף במופע "כוכבים פורחים בלילה" וכיכב בתכניות טלויזיה ורדיו שונות. במופע "תפוח הזהב" ביצע את השיר "הלילה הזה" וב-1974 השתתף בפסטיבל הזמר המזרחי עם השיר "ברך את עמך". באותה שנה הוציא תקליטון סולו ראשון שכלל שני שירים באנגלית: "סאלי" ו"נאמבר 1" . מיד לאחר מכן השתתף בתכנית "פגישה מחודשת" ושר שישה שירים של בוב דילן שנתגבשו לאלבום הבכורה של מסנג שיצא בשלהי 1975 וכלל לצד שירי דילן, גם את "הלילה הזה", "דוידוביץ'", "אנו ניפגש", "אנחנו", ביצוע באנגלית ל"עד סוף הקיץ" וכו'.

האלבום זכה להצלחה רבה והפך ברבות השנים לאבן דרך במוסיקה הישראלית והפופ הישראלי בפרט, אולם ב-1976 , בשיא הצלחתו, החליט לעבור לארה"ב שם חי עד היום.

מאז ועד היום, מסנג בקשר הדוק עם ישראל ובארה"ב השתתף בין השאר במסעי "פסטיבל הזמר החסידי" ולאחר מכן במשך כ-4 שנים השתתף במופע הפולקלוריסטי Here Is Israel .

ב-1982 רקם יחד עם שירון לוי וגיא יפה אלבום ומופע מלא ערגה ישראלית בשם On Silver Wings ומאז ועד היום מוסיף לכתוב, להלחין, לביים, לכתוב מחזות, לשחק בסרטים וסדרות והקליט יותר מ-8 אלבומים בארה"ב בעלי נופך יהודי וישראלי.

על אף עיסוקיו הרבים של מסנג בתחום המוסיקה בארה"ב, רבים שואלים אותי : "היכן נעלם דני מסנג?", "מה הוא עושה היום?", "איפה הוא" ? ובכן, יזמתי ראיון אישי בלעדי עם דני בקו ישראל – ארה"ב ובו תמצאו תשובות לכל השאלות.

דני, רבים שואלים אותי: "לאן נעלם דני מסנג?", "מה הוא עושה בימים אלה", ובכן ?

"שמע, הגעתי לארה"ב ב-1976 ומאז אני שר, משחק, כותב, מלמד ומלחין. הלחנתי מעל 100 קטעי מוסיקה. רוב העבודה המוסיקלית שלי ב-15 השנים האחרונות היא בעיקר מוסיקה מקודשת – מוסיקה מקהלתית ( למקהלות) , אבל גם רגילה. כתבתי כמות רבה של מוסיקה ובדיוק סיימתי להלחין אורטוריה המבוססת על שיריו של המשורר היהודי הדגול פול סלן.

כמו כן, השתתפתי כשחקן בהרבה תכניות טלויזיה כמו – "חוק וסדר", Prince Street ועוד תכניות טלויזיה. יתר על כן, עשיתי הרבה תיאטרון: הן כשחקן והן כבמאי, במיניאפוליס ובניו יורק ( אוף ברודווי). בדיוק לאחרונה יסדתי קהילה משל עצמי – Makom LA שם אני משמש כחזן וכמנהיג רוחני. הייתי חזן ומנהל מוסיקלי ב"מקדש ישראל" בהוליווד במשך כ-7 שנים ולפני כן, החזן והזמר ב"מקדש ישראל" בקולומבוס, אוהיו. במשך 8 שנים הייתי המנהיג הרוחני של "אגודת אחים" בליווינגסטון, ניו יורק. כמו כן, סיימתי לכתוב את ספרי הראשון – "אפולוניה". אני גם המנהל האמנותי של בית הספר לאמנות החזנות "אברהם גייגר" בברלין, וכן אני נודד לאורכה ורוחבה של אמריקה, קנדה ואירופה כזמר וכמורה"

נולדת בתל אביב ועם זאת, היה בך גם משהו "חוצלארצי" בסגנון השירה וההילה שאפפה ואופפת אותך, איך אתה מסביר את זה?

"על אף שנולדתי בתל אביב, הוריי היו שניהם אמריקאיים וכך גם סביי וסבותיי. בבית דיברנו רק באנגלית וברחוב ובית הספר בעברית. נולדתי עם אהבה עמוקה לכל סוגי המוסיקה הטובה והאמנות: מוסיקה ישראלית ומוסיקה בשפות שונות ועמים שונים. תמיד הרגשתי כמו משפטו של אברהם אבינו לאפרון החיתיי: "גר ותושב אנוכי" – אני תמיד זר ומקומי: גם בבית וגם מחוצה לו. זו האמת בכל מקום בו אני נמצא. אני אוהב את ישראל ואת התרבות הישראלית. השירים האהובים עליי הן עדיין רוב הקלאסיקות הישראליות הטובות, וזה נכון גם לגבי שירה עברית, תיאטרון וכו'. אולם, תמיד הרגשתי חיבור מיוחד לאמריקה ולעולמה המוסיקלי, וכמובן למוסיקה קלאסית ולג'אז. אני צריך לציין גם כי אבי היה "גר צדק" – הוא הגיע לישראל בכדי להתנדב במלחמת העצמאות ( 1948), התגייר, התחתן עם אמי ונשאר פה. אז, חצי ממורשתי התרבותית היא נורווגית ודנית וכמובן, אמריקאית."

היית חבר בהרכב פוטנציאלי "לימוני הדבש" והרכב מוצלח "הצירוף המקרי" – היכן הרגשת יותר ביטחון : בשלישיה או בקריירת סולו ?

"תמיד הרגשתי נוח עם שניהם, אבל לשיר עם אחרים יותר עניין אותי: העבודה, החזרות וההרמוניות הקוליות פרי מפגש של מוחות שונים, תמיד היה יותר מעניין ומאתגר עבורי. אולי בגלל זה אני עדיין כותב, בעיקר, מוסיקה הרמונית לקבוצה ולא ליחיד".

זוכר את ההופעה הראשונה שלך? מתי דבק בך חיידק הבמה והחלטת שמוסיקה זה הייעוד שלך ?

" ההופעה הראשונה שלי הייתה בתכנית הרדיו "תשואות ראשונות" ב"אהל שם" בתל אביב, בשנת 1965. עפרה סמואל ואריה פפו לוי היו המפיקים, ועזריה רפפורט היה המנהל. הייתי עדיין ילד, נער, ובתכנית איתי השתתפו אבי טולדנו, עדנה לב, מיכל טל, שם טוב לוי, בני נגרי ושולי נתן – אלו המשתתפים שאני זוכר כרגע מאותה תכנית. פעם ראשונה שידעתי שאני יכול לשיר הייתה בגיל 10 בערך: הייתה לי מורה נהדרת בבית הספר בצהלה, קראו לה חדוה, והיא בדיוק חזרה מצרפת והקימה מקהלת ילדים יפהפיה בבית הספר, שם שרתי לראשונה. בגיל 13 כבר ידעתי ללא ספק שהבמה היא חיי, למרות שהייתי ואני עדיין עוסק ואוהב גם ציור."

באלבום הסולו הראשון שלך – של מי היה הרעיון הנהדר לעשות קאברים לשירי בוב דילן ומי בחר את השירים?

"הרעיון של להקליט את המוסיקה של בוב דילן בעברית נולדה בתכנית הרדיו – "פגישה מחודשת". בחרתי את השירים שרציתי שיתורגמו : אהבתי יותר את השירים הכלליים שלו ושירי האהבה ופחות את שירי המחאה שלו, שבאותו זמן הרגשתי שאין צורך לתרגם גם אותם. כשאיגדנו את השירים לאלבום הבכורה שלי, המנהל שלי שלמה צח חשב שזה יהיה רעיון נהדר לשבץ את שירי דילן כצד ב' לאלבום, וכך קרה".

השאלה ה"קשה" : מדוע החלטת בשיא ההצלחה לעזוב הכל ולעבור לארה"ב ולהתחיל הכל מחדש? מה היה קורה לדעתך אילו נשארת בארץ וממשיך לפעול פה בסצינת המוסיקה?

"הסיבה שהחלטתי לעזוב את הארץ בשיא הקריירה שלי, הייתה כי מאוד לא הייתי מאושר ושלם עם עצמי באופן אישי והייתי זקוק לברוח ולעבוד על עצמי, על ה"אני" הפנימי שלי. רציתי אנונימיות מוחלטת. רציתי להיאבק ולפלס לעצמי את הדרך במקום הקשה ביותר להצלחה בעולם ( אמריקה). מעולם לא התחרטתי על ההחלטה הזו, למרות שאני מתגעגע בטירוף לישראל ותמיד התגעגעתי. אני לא יודע מה היה קורה לו הייתי נשאר בישראל, אבל אני חושב שבמובן האישי עשיתי החלטה נכונה. הייתי צריך לעבוד קשה מאוד, ללמוד יותר מחשבתי שאוכל אי פעם ללמוד, והעשרתי עצמי בחכמה וידע של כל כך הרבה משוררים, כותבים, יוצרים, זמרים ומוסיקאים באמריקה.

זה לא שאני לא חושב שלא הייתי עושה עבודה טובה לו הייתי נשאר בישראל, זה פשוט שאני, באופן אישי, לא הייתי נשאר אותו דבר ( הכוונה,באופי ובאישיות) . פגשתי את אישתי המהממת, טרי, פה באמריקה, ויש לנו שני בנים צעירים: יהונתן וירדן ( ג'ונתן וג'ורדן) שנולדו וגדלו באמריקה. זכיתי גם לפגוש ולעבוד עם אנשים מדתות שונות ורקעים שונים וזה היווה ומהווה השפעה רבה עליי.

יש לומר – תמיד המשכתי לכתוב וליצור בעברית להלחין לטקסטים עבריים. אמנים כסשה ארגוב, יהודה עמיחי, נתן יונתן, לאה גולדברג, מרדכי זעירא, שלום חנוך, נתן זך תמיד היוו ויהוו השראה עבורי. שמעון כהן תמיד יהיה המנטור המוסיקלי שלי כמלחין ומעבד מוסיקלי ואסתר עופרים ונחמה הנדל תמיד יישארו אהבות נעוריי.

עיבדתי קלאסיקות ישראליות ישנות רבות לשירת מקהלה ואמשיך לעשות זאת, כיוון שאני מאמין שביצירות האלה יש את המוסיקה הכי טובה שאי פעם נכתבה. מתי כספי, יוני רכטר ושלמה גרוניך הם גאונים עם איכויות פנומנאליות, והם צריכים להיות נודעים ברחבי העולם על יופי המוסיקה שלהם. תרצה אתר ואהוד מנור היו מהכותבים הטובים ביותר שהכרתי אי פעם. נתן אלתרמן, אגי משעול, גלי רביקוביץ', יונה וולך ועוד יוצרים רבים מלווים אותי בלב כל הזמן ומהווים השראה ליצירותיי – שלא לשכוח את א.ב.יהושע, עמוס עוז, אתגר קרת, מאיר שלו ועוד רבים וטובים."

מסנג שנות ה80

מה אתה עושה בימים אלה?

"בדיוק בימים אלה אני מתכונן לאורטריו שלי – "טנגו המוות" (Death Tango ) שהפקתי, ביימתי, שיחקתי, ליהקתי והקלטתי. זה פרויקט ענק : 2 שחקנים, 5 סולנים, חבורת רקדני בלט, מקהלה רחבה ותזמורת קאמרית."

מסנג 2

תודתי הגדולה נתונה לדני מסנג היקר על שניאות להתראיין ולגולל בפניי סיפור חייו ומעשיו בימים אלה.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

" למנצח שיר מזמור" – סיפורו של מייסד המוסיקה המזרחית – יוסף בן ישראל- כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

יוסף בן ישראל 1

אי אפשר לתאר את מעמדה של המוסיקה המזרחית בישראל לדורותיה מבלי לציין את סולל הדרך הראשון בה, האיש שנלחם בידיו ושיניו בכדי לתת לה ביטוי ובמה בימים בהם הממסד סירב לעשות זאת וראה במוסיקה הזו נטע זר- יוסף בן ישראל, האיש שבלעדיו ייתכן והמוסיקה המזרחית הייתה נשארת ב"גטו" הפולקלוריסטי עד היום. למורת רוחי, אין שום פיסת מידע על יוסף בן ישראל או על תרומתו למוסיקה הישראלית כלל והמזרחית בפרט, לכן ביוזמה אישית, נסעתי יחד עם הזמר משה הלל למושב שורש, בו מתגורר בן ישראל עם רעייתו יהודית בדיור מוגן, בכדי לגולל, לראשונה בהיסטוריה, את סיפורו של מייסד המוסיקה המזרחית בישראל. כולי תקווה שבן ישראל יזכה ע"י המדינה, התקשורת ובכלל בציבור להכרה ולהערכה לה הוא ראוי ( אף להדליק משואה על תרומתו הגדולה ביותר למוסיקה המזרחית שבלעדיו לא הייתה שורדת את החברה הסטריאוטיפית של שנות ה-50,60,70) .

 

יוסף בן ישראל נולד כיוסף עקילוב בבוכרה בשנת 1928 . הוריו עסקו שם בתחילה בזהב ויהלומים ולאחר מכן במסחר. ב1930 עברה משפחתו לפרס, שם המתינה לוויזה כדי להגיע לישראל. בשנת 1935, בהיותו בן 7, עלה עם משפחתו לישראל, תחילה הגיעו לראש פינה ולאחר מכן  המשפחה עברה לירושלים והשתכנה בשכונת הבוכרים.

 

ב1937 עברה המשפחה להתגורר ברחוב יפו בירושלים ( ליד קולנוע אדיסון המיתולוגי) , שם הייתה לאביו מספרה. יוסף, שלמד באותה תקופה בבית ספר לתלמוד תורה "נזר אהרון"  ,  מציין כי באותה תקופה, לא היה באיזור בית כנסת מזרחי, אלא רק אשכנזי. אביו לקח אותו להתפלל בבית הכנסת האשכנזי שהיה ממוקם בבית הספר לבנות "למל" בשכונה.

כילד, נהג יוסף להאזין בהערצה רבה  לזמר האופרה הירושלמי חיים ויטוריו ויינברג, ששר בין השאר את "לכה דודי". מרגע ששמע זאת, יוסף החל לשיר את השיר בבית הכנסת ובהיותו בן 13, בשנת 1941, ביצע את השיר כסולן בחגיגות 40 שנה למקהלת "שירת ישראל" באירוע שנערך בבית הכנסת "ישורון" ושודר על גלי האתר בתחנת הרדיו של המנדט הבריטי בישראל- "קול ירושלים" . זו למעשה הייתה ראשית דרכו המוסיקלית של בן ישראל.

בשנת 1943, נרשם לקונסרבטוריון בכדי ללמוד מוסיקה ולהתמקצע בתחום. הוא למד לנגן על כלי הנגינה צ'אנג. הוא למד  עד 1948.  שם, נפגש באופן אקראי עם המוסיקולוגית הנודעת אסתר גרזון-קיוי, שביקשה ממנו לסייע לה ללקט חומר על תרבות בוכרה. הוא החל ללקט מידע בקרב המשפחות שפקדו את בית הכנסת הבוכרי באיזורו, בשיטת מחקר שרכש אצל קיוי.

 

הוא החל לארגן מופעי פולקלור לעדה הבוכרית , תחילה בירושלים ולאחר מכן בכל רחבי הארץ ובעקבות זאת, משך את תשומת לבו של מרדכי זלוטניק, מנהל התכניות של "קול ירושלים", ששלח את יוסף למוסיקאי מרק לברי  , שלימד אותו את רזי המקצוע. ב1950, לברי, שהיה אחראי על מחלקת המוסיקה "קול ציון לגולה" , תחנת השידור של הסוכנות היהודית שהחלה שידוריה עם קום המדינה, מינה את בן ישראל לעבוד, לערוך ולהגיש תכניות פולקלור שונות בתחנה.

בן ישראל מספר כי באותה תקופה הקצו לו 10 דקות שידור ביום למוסיקה הפולקלוריסטית ( "עממית" ) , כי במנהלת הרדיו נאמר ש"לא צריך להקדיש פינה לבני עדות המזרח" , אמירה שהעלתה חמתו של בן ישראל. בן ישראל לחם ובחירוק שיניים הצליח לעבור מ10 דקות יומיות ל30 דקות יומיות.  הוא נזכר שכל הזמרים מעדות המזרח: תימנים, טורקיים, סלוניקאיים, בוכרים, עיראקים, מרוקאיים וכו' פנו אליו בכדי שיקליט אותם לראשונה והוא זה שנתן להם את החשיפה הראשונית באותה תקופה. אמנים כשלמה מוקעה, שלמה דחיאני ועוד.

 

ב1953 הוא עבר מ"קול ציון לגולה" ל"קול ישראל" וייסד במו ידיו את " המדור לפולקלור ומוסיקה מזרחית" , במסגרתו נתן במה למיטב האמנים ה"מזרחיים" שמסגרות אחרות סירבו לקבלן: ג'ו עמר נתגלה ע"י בן ישראל  וקיבל אצלו את הבמה הראשונה והצ'אנס הראשון ( השיר הראשון שעמר השמיע לישראל היה " ישמח משה" במחצית הראשונה של שנות ה-50. בן ישראל מספר כי ג'ו הגיע אליו הביתה, הביא לו תקליטים וביקש שישדרם. בן ישראל לקח את עמאר לאולפן, הקליט אותו ודאג לנגנו שוב ושוב עד כי לא היה אחד במדינה שלא הכיר את ג'ו עמר).  כך היו גם אריס סאן, אהרון עמרם, מאיר לוי, פטי ארמו ( אביו של קובי פרץ), פלפל אל מסרי ( בשירים העבריים שלו) , נעמי לוי, שושנה טובי, מרים נעמן ועוד רבים מנושאי הדגל של המוסיקה המזרחית של אותן שנים. כמו כן, הוא הקים להקות פולקלור שונות שהופיעו ברחבי הארץ עם מיטב שירי העדות השונות. הוא קרא לערבי הפולקלור הללו "מהווי המזרח" .

ב1953 חבר לבמאי והשחקן  יוסף מילוא  ויזם יחד איתו את המחזמר המצליח " תעלולי נאסר א דין" שעלתה ב"קאמרי" וכללה פזמונים מצליחים, שהבולט בהם היה "בבוכרה היפה" ( מילים: חיים חפר) ,  שהביא בן ישראל והפך שלאגר ענק  ולאחד מלהיטיו הראשונים של אריק לביא, אותו ביצע בהצגה יחד עם משפחת אליעזרוב. המחזמר הועלה שוב בהצלחה ב1965 ומאוחר יותר בשנת 2000 .

 

בשנת 1970 יזם ונאבק בן ישראל להקים את פסטיבל הזמר המזרחי. הוא נתקל בבעיה: הזמרים בני עדות המזרח לא רצו להיכנס למיתוג של "זמר מזרחי", ומצד שני ברדיו לא מצאו כל כך עניין בלהקים "פסטיבל מזרחי", כי כבר היו מספיק פסטיבלים: פסטיבל הזמר, פסטיבל החסידי, פסטיבל ביידיש, פסטיבל שירי תנ"ך ועוד. בן ישראל לא ויתר והפסטיבל יצא לאור לראשונה ב1970. הוא מיזג בין מזרח למערב בכך שהביא זמרים ואמנים משלל העדות ( לאו דווקא "מזרחיים") , כמו למשל מינה את משה וילנסקי כמנהל המוסיקלי, כותבים כדוד זהבי, זמרים כמוטי פליישר, ששי קשת לצד לילית נגר, עדנה גורן ועוד.

הפסטיבלים הפכו להצלחה מסחררת והזניקו את הקריירות של מיטב הזמרים מהז'אנר, לצד להיטים רבים שהפכו לקלאסיקות, כשהמפיק, המלהק,  ההוגה והעורך הראשי הוא יוסף בן ישראל. הפסטיבלים נתקיימו  בבנייני האומה בירושלים בין השנים 1970-1985 ושודרו בטלויזיה. הם נתנו את הפריצה הגדולה ללב הקונצנזוס לזמרים כמשה הלל, זהר ארגוב, שימי תבורי, עפרה חזה, אורי שבח, אבנר גדסי, ניסים גרמה, ראובן ארז ועוד. הפסטיבל אף נתן את ההכרה הראשונה של הקהל לאביהו מדינה, שכתב מיטב להיטי הפסטיבלים. תחילה הפסטיבל נקרא " למנצח שיר מזמור- פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי בסגנון עודת המזרח" ותוך זמן קצר שונה  ל"דרור- למנצח שיר מזמור", לזכרה של דרורה בן אב"י ז"ל ,ממייסדות הפסטיבל לצידו של בן ישראל, שנפטרה כמה חודשים לפני שהפסטיבל יצא לדרך.

 

ב1975 הקים את הפסטיבל הבינלאומי לפולקלור- "מעטף" ( הפעיל עד היום) מתוך מטרה לעשות פסטיבל בינלאומי לריקודים ושירה פולקלורית ללא תשלום. במסגרת הפסטיבל, כל שנה הזמין מעל 100 רקדנים מכל העולם. בן ישראל ניהל זאת עד 1993.

בן ישראל שימש בתפקידו כמייסד המדור לפולקלור ומוסיקה מזרחית וכמנהל מחלקת התרבות של רשות השידור עד שנת 1993 , עת יצא לפנסיה מהרשות בגיל 65.

11421435_585361438273847_1538673746_n

לאורך השנים ניצח וניהל מוסיקלית מקהלות זמר שונות, כשאחת הנודעות בהן היא מקהלת "מזמור שיר" , שהוקמה ב1958 על ידו וביצעה מיטב שירי עדות המזרח ואף ליוותה מיטב זמרי הז'אנר כעליזה קשי, ג'ו עמר, תזמורתו של זוזו מוסא ( תזמורת רשות השידור בערבית), כוכבה הררי, אהובה צדוק, חנה אהרוני  ועוד.

 

בן ישראל, החבר כיוצר באקו"ם משנת 1954,  חתום כמעבד וכמנצח על מעל 200 שירים, ביניהם: " שיר המשפט", "הבי יין", "מתי שוב ניפגש", " ילדתי", "הכל בגלל האהבה" ( לו הייתי) , " אהבת הדסה", " יד ענוגה" , "שובי שובי השולמית"  ועוד.

לאחר פרישתו מרשות השידור, עבר להתגורר תחילה ברעננה ולאחר מכן ועד היום מתגורר בדיור מוגן במושב "שורש" , ליד ירושלים.

דודי ויוסף בן ישראל 9.6.2015 - Copy

 

תודה מיוחדת ליוסף, בן ישראל ורעייתו יהודית על האירוח, המידע והיחס החם. תודה ענקית גם למשה הלל על שהתלווה אליי וסייע ביצירת הקשר תוך שהוא מלווה את התחקיר  מראשיתו ועד סופו.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי