"בטוח שהתבגרתי..אבל זה לא מבטל את הצורך לשיר" – ריקי גל בראיון אישי – כותב ומראיין: דודי פטימר

רשומה רגילה

pic

יום ראשון בשעה 11:00 בתל אביב. אני מחיש צעדיי (או במילים אחרות רץ) בכדי לא לאחר לפגישה עם לא פחות מאחת ממושאי הערצתי. אמנם בדרכי אני קצת חושש, שכן לא האמנתי שפגישה שכזו, עם אמנית בסדר גודל כזה, שפותחת בפניי דלת ביתה לשיחה אישית לצורך פרויקט תיעוד המוסיקה הישראלית שלי, אפשרית, אך אני משער שלפעמים חלומות אכן מתגשמים.

 

בשבוע שלפני הפגישה, התחבטתי ביני לבין עצמי : "מה אלך לשאול מישהי שהתראיינה לא פחות ממליון פעם ועם זאת אנסה לחדש ולעניין אותה ובעיקר את קהל קוראיי", אך בסוף החלטתי לתת ללב להכריע את השאלות ולפה לשמש מתווך בין המחשבה והרצון למציאות.

הזמרת שגדלתי עליה ב"לגור איתו", התאהבתי בה ב"רק לצידו" (אחד הקאברים המוצלחים בעיניי ל-Stand By Your Man ולמעשה השיר הראשון שלה ששמעתי מאודי) ונשביתי בלהיטיה: "היא שלו והוא שלה", "אמת או חובה" (כולנו היינו ילדים פעם, ועדיין, לא?) , "היי שקטה", "יש לי חולשה לרקדנים", "אילו יכולתי (אמא)", "בני ילד רע", "הצריף של תמרי", "נערת הרוק", "מערבה מכאן", "הנה פתחתי חלון", "ילד אסור ילד מותר", "מה זאת אהבה", "בצער לא רב, ביגון לא קודר", "ראש השנה שלך" ועוד רשימה אינסופית שאם אתחיל כאן, לא אסיים.

 

כן, כן, אינכם טועים, מדובר בריקי גל.

ff

 

ריקי גל – זמרת, יוצרת ושחקנית שעל אף שמלוה את היצירה הישראלית יותר מארבעה עשורים, ממותגת "קלאסיקה" עוד בחייה ונחשבת לנערת הרוק הנצחית, נתפסת בעיניי כצעירה נצחית – מישהי שנדמה שהייתה כאן תמיד ותהיה כאן תמיד, היא לא נותנת למחוגי הזמן לתת בה אותותיהם, לא נכנעת לפתגם שהעולם שייך לצעירים ולא מתעניינת כל כך במה שאומרים או כותבים עליה ובעיקר לא מפסיקה ליצור, להשתכלל, להתחדש, לצאת מהמסגרת שמצפים ממנה להיות בה ומעל הכל – לא חוששת להיכשל, לא חוששת "ליפול", כי הידיעה שפוסעת בדרכה ושלמה עם כל שעל וצעד שלה, היא זו שמהווה, לדעתי, מקור האנרגיה והכוח שלה להמשיך ולצעוד בצמרת המבצעות בישראל.

 

לאחרונה הוציאה את אלבומה החדש – "ענבים כחולים", פרי עבודתה המשותפת עם יהודה פוליקר כמלחין ומפיק מוסיקלי, שלרגל צאתו נפלה בחלקי הזכות לראיינה בנענע10 וברדיו 103FM , אך כל אלה לא השתוו למפגש אישי עימה לשיחה של פנים מול פנים, היא מולי, אני מולה והטייפ רקורדר בינינו עד לראיון בו סיפרה לי על תחילת דרכה המוסיקלית, על ההשפעות המוסיקליות עליה, על הלך חשיבתה המקצועית בבחירת שירים ועוד ועוד.

 

g

 

ריקי, בואי נדבר ראשית קצת על תחילת הדרך. זוכרת את הפעם הראשונה שעמדת על במה ושרת?

 

"אני אגיד לך למה לא באופן ממש טוב, כי היה לי את הדחף הזה מגיל מאד מאד צעיר. גם כשהתחלתי כרקדנית אצל גרטרוד קראוס הגדולה ובקיבוץ הייתי סולנית של להקת מחול, אז זו כבר הייתה במה בשבילי. כבר בגיל 12 הייתי על במה כרקדנית. את השירה גיליתי קצת יותר מאוחר, כי המודעות לקול מתפתחת יותר מאוחר. כל הזמן הגבתי למוסיקה. זה היה טבוע בי תמיד".

 

מתי גילית שיש לך כשרון שירה?

 

"דווקא אמא שלי היא זו שהבחינה בקשר החזק שלי למוסיקה בגיל ממש קטן ואני כבר זיהיתי את הצורך הזה להיות מרכזית, להיות נראית. למעשה, כשהייתי בת 12 בקיבוץ, גילה אותי שלמה ארצי (שהיה בן 13) ומאוחר יותר היינו גם בצמד סיני..אז אני משערת שזה היה בי "למרותי", כי גם לפני שהייתי מודעת לכך זה היה בי. כמו כן, זה גם התחיל לי בעקבות הקולנוע. בקיבוץ הייתי רואה סרטים מוסיקליים ששילבו משחק ושירה וזה השפיע עליי מאד, באותו רגע ידעתי שאני רוצה לבטא את עצמי כמו במחזות זמר".

952605

שירתת בלהקת חיל הים. רצית מראש ללכת ללהקה צבאית?

 

"תראה, שוב, זה קרה למרותי. היה לי חבר גיטריסט והוא גרר אותי לבחינות ללהקות צבאיות, כשעוד הייתי בת 15,16 בלבד, ובאודישן שרתי ביטלס, והתקבלתי על המקום, ושלחו אותי להופיע בסיני בפני חיילים. שלמה ארצי, שהיה נוכח, הציע ללוות אותי עם הגיטרה וכך נולד הצמד שלנו "צמד סיני". לאחר מכן שירתנו יחד בלהקת חיל הים".

 

נהנית בלהקה צבאית?

 

"ממש לא. לא סבלתי את זה. שם למדתי בעצם שהמקצוע הזה של המוסיקה הוא מרפקים ושאני חריגה. אם זה טוב או רע לא יכלתי אז לשפוט. הייתי חריגה, כזאת שאם חסר משהו , ישר פונים אליה שתחליף. לא הייתי פראיירית, הייתי זו שמצילה את החסר ונחשבת ליוצאת דופן ומיוחדת".

התחברת לעיבודי המוסיקה הקלאסית של הפזמונים של אז ?

 

"אתה יודע באותה תקופה לא שאלנו יותר מדי שאלות..היה סגנון שהשתמשו בו אז, שירי הלהקות הצבאיות וקלאסיקה ישראלית שהתחילה להתגבש כפופ קלאסי פולני רוסי הונגרי, אז שרנו".

 

מהן ההשפעות המוסיקליות עלייך לאורך השנים ?

 

"תשמע, דברים קורים. היום אתה יכול לדבר על דברים בדיעבד בכל דרך שאתה רוצה וזה עדיין בדיעבד, כי בתקופה שהדברים קורים, אתה אפילו לא חושב, אתה כמו אבן מתגלגלת ואתה מושפע ממה שקורה במוסיקה בעולם, שזה היה אז קליף ריצ'ארד, הביטלס, אלביס פרסלי וזה הלך יותר ויותר ונעשה אנגלי, אז אני אהבתי מאד את ההשפעות האנגליות שהיו עליי ואתה תתפלא, אבל גם הושפעתי מהסגנון הצרפתי השנסיונרי, גם הספרות הצרפתית השפיעה עליי מאד".

זוכרת מתי התחלת ליצור שירים בעצמך?

 

"כל הזמן כתבתי, עד היום. כל הזמן אתה חושב שירים."

 

ומתי יצא לך האומץ לעשות את זה?

 

"תמיד כתבתי דברים. לא היה לי אומץ לפרסם אותם או להשתמש בהם, אך תמיד היה בי היצר לכתוב. תמיד הערצתי את המילה הכתובה.".

 

לפי איזה פרמטר את בוחרת שירים?

 

"אני בפירוש מתחברת למילה הכתובה והטקסטים יותר מאשר המוסיקה."

קרה פעם שויתרת על שיר, שאחרי כן הפך להיט בביצוע מישהו אחר?

 

"לא, לא קרה לי. להיפך, אם זה הפך ללהיט אצל מישהו אחר, שמחתי בשבילו. אני יודעת מה אני רוצה. לעומת זאת, יכלתי להיאבק על שיר שידעתי שהוא מתאים לי, למשל "היי שקטה", שיכלתי להילחם עליו בציפורניים. לא יעזור שום דבר. זו הייתה חתיכת מלחמה אבל כששיר נועד לי, אני אלחם עליו".

זוכרת את הפעם הראשונה ששמעת עצמך ברדיו?

 

"פעם ראשונה אני לא בדיוק זוכרת, אלא בעיקר את התקופה הראשונה. זה תמיד מרגש כל פעם מחדש."

 

עד היום יש בך אותו הריגוש כשאת מופיעה?

 

"עד היום, כמובן ממקום אחר יותר מקצועי ויותר בטוח".

 

את ביקורתית כלפי עצמך?

 

"יותר מכל אחד אחר, מאוד. אני פרפקציוניסטית מדי, פשוט כי אף פעם לא עשיתי שום דבר שלא רציתי לעשות. לעצמי זה חשוב, ואף פעם לא הצטערתי גם. גם אם זה נראה למישהו מבחוץ טעות, זה לא עניין אותי, תמיד הייתי שלמה עם זה".

כיצד את ניגשת לשיר? איך את הופכת את השיר לשיר של ריקי גל ולא של מישהי אחרת?

 

"אני שרה אותו פשוט, ואני לאט לאט מרגישה אותו מחלחל ונטמע בי".

 

 

איך את שומרת על עצמך רלוונטית לאורך השנים?

 

"תשמע, אופי המוסיקה שלי לא בדיוק מה שמקובל, הוא אחר שזה גם מחזיק היום, האופי הרוקיסטי, האופי הFאנקי, אופי הבלדות. שירים טובים נשארים לעד, שירים שאתה שומע אותם במרחק של זמן, אתה אומר "וואלה זה יופי, איך הם מחזיקים כאילו הם יצאו עכשיו". יש שירים שישר מעלים בך תחושה לא רלוונטית, אני משתדלת לא לבחור כאלה. אבל כל דבר, עם הזמן, נשחק, לכן אני דואגת להתחדש כל הזמן ואז אני מדביקה את הישן בעכשיו".

 

מה לדעתך היחס כיום לאמנים ותיקים ?

 

"תראה, קודם כל אני בנאדם שמקבל את שינויי הזמן, זה בסדר. אני לא מאלה שלא תשמע אותי אומרת : "פעם היה ככה והיום ככה", זה ממש לא מעניין אותי. אני נהנית מזכרונות טובים שהיו לי והיו לי הרבה, אבל לא תראה אותי שמה דיסקים ושומעת ונזכרת איפה היה פעם יותר טוב. אני כן חושבת שאין לנו כאן עוד את התרבות הזאת שמכבדת אנשים מבוגרים, אין לנו עוד את זה, אבל זה מתחיל כבר לקרות. מי שמחזיק מעמד ויוצר כאן ועכשיו כמו שלמה (ארצי) ויהודה (פוליקר), הם דואגים להיות על-זמניים, הם כל הזמן יוצרים עוד ועוד וכל הזמן מלוים אותך לאורך איזושהיא דרך ארוכה מאוד, הם עוד ילדים בנפשם, כמוני, ולכן חשובה נורא היצירה. כיום יותר ויותר מבינים את הערך של ההתבגרות, מבחינה מקצועית".

 

 

את מרגישה שהתבגרת?

 

"זה בטוח שהתבגרתי, אבל זה לא מבטל את הצורך לעשות ולשיר ולהיות במוסיקה ולהיות סקרנית, זה לא מבטל את זה, השאלה איך אתה מסתכל על מה זו התבגרות: הנסיון שלי עצום, המראה מעט משתנה וזה בסדר גמור".

 

וכשאת על הבמה?

 

"אני מרגישה כמו ילד ללא גיל".

 

 

מה התכונות שהכי מאפיינות אותך?

 

"לא יודעת, אתה צריך להכיר אותי כדי לדעת. אבל ממה שאומרים אני עומדת על שלי, דעתנית, בנאדם חופשי, תמיד עושה מה שאני רוצה, עצמאית, משתדלת לא לפגוע באף אחד ואת השאר צריך להכיר אותי כדי לדעת".

 

מה את עושה בימים אלה?

 

"ברגע זה אני משוחחת אתך וזה כבר נעים, הוצאתי את הדיסק החדש, יש לי את המופע שלי אז אני מסתובבת בארץ ונהנית מהחיים".

 

 

מה המחמאה הכי מרגשת שקיבלת לאחרונה בהופעה?

 

"שמישהי יצאה מהופעה שלי לאחרונה ואמרה שהיא רוצה ללמוד אצלי. שאלו אותה: מה את רוצה ללמוד? שירה?, אז היא אמרה: לא,לא,לא, אני רוצה ללמוד ממנה על החיים. גם מתקשרים אליי לפעמים אנשים שהיו בהופעה שלי ולא נרגעו ומתקשרים אליי ואומרים שהם חייבים לדבר איתי, שהם מבקשים שארגיע אותם מהעוצמה שחוו בהופעה שלי. זה תמיד מרגש אותי מאד "

 

מה הקהל בשבילך?

 

"בשבילי קהל זה מפגש אינטימי כלשהוא. אני מאד אוהבת לשוחח עם אנשים, אוהבת לספר סיפורים באופן ספונטני".

 

 

יש פתיח שאת פותחת איתו את המופע?

 

"בכל המופעים שלי, כל פעם זה שיר אחר. דואגת לא לחזור על עצמי. עכשיו, למשל, אני פותחת עם השיר שלי "בסוף היום", אבל אני יותר קוראת אותו ושרה רק את הפזמונים".

 

 

זוכרת רגע מכונן בחיים המקצועיים שלך ?

 

"יש רגע שהאדיר את הגישה שלי וזו העובדה שנכנסתי לתיאטרון הממסדי, התיאטרון העירוני. בתוך תוכי ידעתי שזה יקרה באיזשהוא שלב"

את אוהבת לשחק?

 

"מאד אוהבת לשחק. זה הרחיב את התפיסה שלי".

 

היום את משחקת?

 

"הציעו לי להשתתף בכל מיני תכניות שלא כ"כ מעניינות אותי, כי אני לא מוכנה לשחק בכל תפקיד. אני בוחרת בקפידה מה שמתאים לי".

 

 

השלימי את המשפט: ריקי גל היא..

 

"ריקי גל".

 

12791011_683809318429058_8654727963054656765_n

יצאתי מהראיון כשהחלום (והחששות) מאחורי ובפי ובלבי טעם מתוק מאותה פגישה מרגשת עם ריקי גל. תודה ריקי.

 

אני רוצה להודות מכל הלב לריקי גל היקרה על שפינתה מזמנה לפגוש אותי ולתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית ותודה מיוחדת לשיר פפרברג המדהימה על ש"שידכה" בינינו וגרמה לפגישה לקרות!

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

"קול הקסם" – סיפורו של מהנדס הקול משה עציוני – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

10457868_10153395941918070_7259680837582409985_n

כל מי שעוסק במוסיקה, ועוד יותר מופיע, יודע כי החשיבות של האנשים "מאחורי הקלעים", עולה לא פחות מחשיבותם של האמנים המבצעים עצמם: עם התקדמות השנים, עלתה חשיבותו של הסאונד בהופעות והתפתחה בצעדי ענק.

בישראל של תחילת שנות ה-70, הסאונד היה מונח די דל אמצעים ופשוט ביחס לתו התקן בעולם, אולם אחד האחראים הישירים להתקדמותו והתפתחותו האדירה בתחום הוא משה עציוני, שהחל דרכו כנגן להקות קצב בשנות ה-60 אולם עד מהרה הבין את "ייעודו" ומשיכתו לתחום טכנאות הקול, כשהוא אחראי לאינספור מופעים מהמוצלחים בתולדות המוסיקה הישראלית.

 

נפגשתי עם משה בביתו בכדי לראיינו ולתעד סיפורו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והוא חשף בפניי את עולמו המרתק של הסאונד בישראל מנקודת מבטו של מי שנחשב פורץ דךר וחלוץ בתחומו.

משה עציוני נולד ב-1.8.1949 בירושלים, דור שישי בארץ. אביו אהרון– ניצול שואה שהגיע לארץ מפולין עם השם אלבוים ועברת זאת לעציוני. אמו מרקה ממשפחה ספרדית טהורה.

 

הוא גדל בתל אביב ברמת החיל ומעיד כי מגיל אפס הוא נולד עם חיידק המוסיקה בקרבו, וכילד נהג לנגן על חליל. בהיותו בן 12 החל לנגן על גיטרה. הוא למד בבית הספר מונטיפיורי ולמד בערבים במגמת אלקטרוניקה, ונזכר כי נהג ללכת ערב ערב ברחוב אלנבי כדי לבהות בחנויות כלי הנגינה. לאחר שכנועים רבים, הוריו קנו לו גיטרה חשמלית חצי נפח – הופנר.

 

בהיותו בן 15 הקים את להקתו הראשונה – להקת "הדוכסים" (עם הסולן רפי ממן שכונה "אדאמו הישראלי") . משה היה הזמר של הלהקה בפופ הלועזי. עציוני ניגן בלהקה בין השנים 1965-1966. בהיותו בן 17 עבר להתגורר בקיבוץ מנרה עד הצבא. עם חזרתו ממנרה, הלך לקורס מורס חיצוני ששייך לחיל המודיעין. והתגייס בשנת 1967 .

20141116_200940

בצבא הפסיק לנגן והפך להיות איש טכני. הוא שירת בחיל המודיעין בין השנים 1967-1970 ועם שחרורו החל לעבוד בחברת ההגברה "ברקול"- אחת מחברות ההגברה הבודדות בישראל של תחילת שנות ה-70.

 

בשנת 1972 החליט להפוך לעצמאי וככזה הפך להיות חלוץ פורץ דרך בתחום הסאונד וההגברה: עציוני למעשה היה הראשון שהכניס את המונח "טכנאי קול" לפורמה: לא רק איש הגברה שמכין את הציוד, אלא טכנאי שמתפעל את הציוד לזמרים והמבצעים עצמם. הראשון עימו עבד היה אמנון ברנזון (שיזם את המופע המצליח "השטן ואשת האיכר") שביקש ממשה לעשות לו טכנאות קול בהצגות עצמן.

 

הוא פתח מקום שנקרא "צלילית אלקטרוניקה" בו בבוקר בנה ציוד הגברה מיוחד בהשראת ציודה של חברת "גארט" (חברת ההגברה של חברי להקת הקצב "הסינג סינג") ובערבים עבד כטכנאי קול בהצגות ומופעים.

 

בשנת 1975 הפך להיות טכנאי הקול של "הכל עובר חביבי" מראשיתם ועבד עימם על כ-600 הצגות ! באותה תקופה, משה מציין בשלב זה של השיחה, כי משאת נפשו הייתה לעבוד עם מתי כספי.

 

באותה תקופה פנה אליו טכנאי סאונד בשם רפי מלול שהגיע אל צלילית אלקטרוניקה וביקש מעציוני לבנות מיקסר למופע של מתי כספי. לאחת ההופעות הראשונות של כספי בצוותא, הביא עציוני את המיקסר החדש שבנה, פגש את "משאת נפשו" מתי כספי, שבסוף ההופעה אמר כי המיקסר היה בסדר גמור אך היה חסר לו "מיד" (מונח שלא היה מוכר אז כל כך בארץ). כעבור שבוע עציוני הוסיף מיד והביא את המיקסר לכספי, שהתרשם מאד. כעבור 3-4 חודשים קיבל עציוני טלפון מנועם סמל, שהיה אז אמרגנו של כספי, שביקש ממנו להצטרף כטכנאי קול להפקה החדשה של מתי כספי ולהקת ברור חיל.

במקביל, לאורך שנות ה-70 עבד כטכנאי קול עם נינה סימון, ריי צ'ארלס, חוזה פליסיאנו, אל הירט, מייק בראנט בהופעותיהם בארץ, , בשנת 1978 שימש טכנאי סאונד ב"שיחות סלון" ( מופעו של יהונתן גפן ועוד מופעים רבים כשהוא מכניס את המכשור והטכניקה המשוכללת והחדישה ביותר.

 

לאורך שנות ה-80 פתח גם מעבדה לתיקונים, החל לעבוד עם קובי כהן (הבסיסט של מתי כספי אותה תקופה) ובאמצע שנות ה-80 התחבר גם לריקי גל, אותה ראה לראשונה ב"בני בום" (סוף שנות ה-70) . באמצע שנות ה-80, הגיע כספי למעבדה וסיפר לקובי ומשה כי יש לו שירים אך אין לו מי שיבצע אותם, השניים הציעו פה אחד לכספי לבחון אופציה לתת את השירים לריקי גל וכאן נוצר החיבור שהוליד את אלבום הבכורה של גל – "ריקי גל" (1987) בהפקתו המוסיקלית של כספי, שהלחין ועיבד כל שירי האלבום.

בשנות ה-90 היה חלוץ נוסף בתחום הסאונד בהיותו טכנאי קול שהתלווה לאמנים עצמם (דהיינו מתי כספי) ותפעל בשטח את הסאונד וההגברה.

 

מאז ועד היום, הפיק אינספור מופעים ועבד עם מיטב האמנים, כשלאורך כל השנים הוא תמיד יד ימינם של מתי כספי וריקי גל ( שהוא משמש גם כמנהלה האישי), וכן עובד עם גלי עטרי, שולי רנד, יונתן רזאל, שלומי שבן, קרן פלס ועוד .

10447834_764018720327540_3516040122241141054_n

בנוסף, התחבר לאפיק פלג ("להקת הדמעות") שיש לו אולפן (חדר חזרות) בשם "ז'אן ז'אק" והצטרף עימו לאולפן שנותן מענה זול ואיכותי לאמנים צעירים המשמר את הסאונד הטוב של שנות ה-80.

ffg

תודתי הגדולה נתונה למשה עציוני היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור הקריירה המוסיקלית שלו לצורך תיעודו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד המוסיקה הישראלית וכן תודה מיוחדת לשיר פפרברג היקרה על ש"שידכה" בינינו !

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.