בני הרבסט, המתגורר למעלה מ-55 שנה בארצות-הברית, היה מתופף שפעל באיזור הצפון והדרום בשנות ה-50 וה-60
בני הרבסט נולד בפתח תקווה בשנת 1938. בילדותו משפחתו עברה להתגורר בשכונת בילינסון ליד כפר סירקין, ואחרי מלחמת העצמאות (1948) ע
לקרית ים, ליד חיפה.\.
בשנת 1954 הקים עם שכנו וחבר נעוריו, הבסיסט והזמר ג'ו (יוסף) ישראל, תזמורת שכללה את ישראל על גיטרה (רגילה) ושירה, הרבסט על תופים (שהוא וישראל בנו במו ידיהם) ואקורדיוניסט. התזמורת החלה לנגן במסיבות פרטיות, ולאור הפופולריות לה זכתה, החלה לעבוד דרך קבע בקפה "פת" בכרמל. בשלב מסוים התבקשה הלהקה ללוות צמד חדש שהופיע בהופעת בכורה, "צמד העופרים" (אסתר ואבי עופרים), לימים אחד הצמדים הפופולריים ביותר בארץ ובחו"ל. עיקר סגנונה המוזיקלי של התזמורת היה ג'אז ומוזיקה דרום-אמריקאית.
הופעותיה של התזמורת החלו להתמעט בשנת 1956, עם גיוסם של ישראל והרבסט לצבא, כשהרבסט התגייס לחיל הים וישראל לחיל המודיעין והיא התפרקה סופית בשנת 1959.
בשנת 1958, בזמן ביקור של חיל הים אח"י אילת (ז"ל) בטולון שבצרפת, קיבל הרבסט רישיון לקנות מערכת תופים מקצועית, בתנאי שבערבים ינגן יחד עם מפקד האוניה, האקורדיוניסט. בין השנים 1960-1964, כחלק מהמשך שירותו הצבאי בחיל הים בבסיס באילת, ניגן יחד עם אותו מפקד אקורדיוניסט בתזמורת ריקודים במלון "מלכת שבא".
במקביל, בשנת 1963 ניגן הרבסט בתזמורת במחזה המוזיקלי "התרבותניק של אילת" מאת יובב כץ, שרץ במשך שבועיים, כולל פעם אחת בבאר-שבע.כמו כן ניגן במועדון "סוף העולם" שניהל רפי נלסון באילת, וכן במועדון "הדג הכחול" עם מוזיקאים ואמנים ידועים, בהם הזמר לוליק לוי.
בשנת 1964 התקבל ללימודי הנדסת חשמל באוניברסיטה בארצות-הברית, ועבר להתגורר שם עם אשתו, כשבמקביל ניגן במועדונים מקומיים עם חברו לספסל הלימודים, הפסנתרן גיורא מצקין (בין השנים 1965-1967).
בהמשך פנה ללימודים בסינסינטי ועם סיום לימודיו, בשנת 1969, החל לעבוד בתחום האלקטרוניקה ליד סאן-פרנסיסקו, תחום בו עבד עד פרישתו לגמלאות בשנת 2000. למרות שפרש מעולם המוזיקה, הוסיף לתופף במסגרות שונות, בעיקר בבתי כנסת בימי שישי ופיתח תיפופו גם לדרבוקה.
בין השנים 2000-2015 ניגן בשבתות בבית הכנסת "סיני" בפאלם-דזרט. בין השנים 2007-2008 שימש כנגן אורח בתזמורת ג'אז מקומית. בין השנים 2005-2015 ניגן בתזמורת קברט שמופיעה במועדונים השונים ב"פאלם ספרינגס" וב"פאלם דזרט".
בשנת 2017 עבר להתגורר בדרום קליפורניה, ומוסיף לתופף בהזדמנויות שונות.
תודה מיוחדת לבני הרבסט על שסיפר לי קורותיו המוזיקליים לצורך תיעודו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד המוזיקאים בישראל.
כתב, ערך, תחקר, תיעד וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
בני ליכטנפלד היה מתופף שפעל בעיקר בשנות ה-60 וה-70 וניגן בלהקת הקצב "המפלצות", בלהקת פיקוד צפון ובמופע "מישראל באהבה".
ליכטנפלד נולד בתל אביב בשנת 1950. הוא נמשך למוזיקה מגיל קטן וכילד נהג לנגן על אקורדיאון. בגיל 11, לאחר שאביו נפטר, החל ללמוד לנגן על תופים בבית הספר למוזיקה מודרנית וג'אז בניהולו של הרמן קוסלה. בנעוריו, ככל ילד מתבגר שגדל על ברכי הרוקנרול, הצטרף ללהקת קצב וניגן בלהקת "המפלצות" (עם יקי יושע).
בשנת 1968, בהיותו בן 18 התגייס לצבא ופנה לקורס טיס (יועד לקצונה) אך כעבור שלושה חודשי טירונות אינטנסיביים כשהבין שזה לא בשבילו, שפר עליו מזלו: במהלך הופעה של להקת פיקוד צפון בפני הרב"טים, הסתבר שמתופף הלהקה (יוסי זמורה) היה חולה ולא יכל להופיע. כיוון שמפקדו ידע כי זמורה מתופף, פנה אליו וביקש ממנו למלא מקומו להופעה הספציפית הזו. ליכטנפלד הסכים בתנאי שכל אוהל הטירונים שלו יצטרף להופעה. המפקד הסכים וליכטנפלד תופף באותה הופעה. מי שהתרשם מיכולותיו היה מפקד הלהקה, דודו דותן, שביקש מליכטנפלד את פרטיו כי ידע שהמתופף יוסי זמורה צפוי להשתחרר. כך מצא עצמו ליכטנפלד עוזב את קורס הטיס ובמרץ 1968 הצטרף ללהקת פיקוד צפון.
הוא השתתף בתכניותיה המוצלחות ביותר של הלהקה "מהצפון באהבה" (1970) ו"חייך לעולם" (1971) וניגן גם בהקלטות שיריהן, כשבין הלהיטים בהם נשמעים צלילי תיפופיו: "מתוק, מתוק" (שיר השנה לשנת 1970 עם סולן הלהקה יגאל בשן), "רגע לפני" ו"אם תשוב" עם הסולנית עדנה לב ו"מתנה מן הים" (עם הסולן יגאל בשן).
עם שחרורו מהצבא הציע לו חברו דודי רוזנטל (ששימש כקלידן להקת פיקוד הצפון) להצטרף למופע "מישראל באהבה" (1972) שהורכב מיוצאי להקות צבאיות ובמסגרתו נסע ההרכב להופעות בחו"ל ותועד אף בתקליט.
עם שובו לארץ בשנת 1973 החליט ליכטנפלד לנטוש את התופים ולפרוש מעולם הבידור, שכן כדבריו לא ראה במקצוע זה עתיד כלכלי ולא היה מעוניין להתרוצץ מ"חלטורה לחלטורה" ופנה לעיסוקים אחרים, בעיקר לעסקי הבנייה בארץ ובארצות הברית.
תודה מיוחדת לבני ליכטנפלד שהסכים להתראיין ולגולל בפניי סיפור הקריירה המוזיקלית שלו בכדי לתעדו במסגרת פרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית שלי ("דודיפדיה").
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית
סם וידר נולד בצפת בשנת 1950. בשנת 1952, בהיותו בן שנתיים, עבר עם הוריו ואחיו הקטן להתגורר בגבעתיים. בהיותו בן 10 נהג "לבלות" בעבודתו של אביו ששימש כאב בית בבית הספר "אורים" שבעיר, והוקסם מתזמורת הנוער העירונית של רמת גן שניגנה באולם בית הספר אחרי שעות הלימודים. אביו, שראה כי בנו מאוהב במוזיקה, החליט לעשות מעשה ודיבר עם מנצח התזמורת, דב רונן שצירף אותו לתזמורת וכך, בגיל 10, החל סם ללמוד לנגן על תופים.
לאורך שנות נעוריו, החל להתקדם בסולם הרמות בתזמורת: תחילה ניגן בתזמורת רמת גן הצעירה, כעבור שנתיים "עלה" להרכב הביניים וכעבור שנתיים נוספות החל לנגן בתזמורת הבוגרת והייצוגית.
נוסף לזאת, ניגן בנעוריו בשנת 1965 בלהקת הקצב – "הטייגרס" ('הנמרים') שביצעה קאברים לשירי הביטלס.
בשנת 1968, עם גיוסו לצבא, שירת וידר כמתופף להקת פיקוד המרכז (שהייתה אז בימי הזוהר הגדולים שלה) והשתתף בתכניותיה: "רד אלינו לבקעה" (1968) ו"ליד הירדן" (1970).
בשנת 1971, עם שחרורו מהצבא, החל לנגן עם מיטב אמני ישראל ולאורך שנות ה-70 ניגן בין השאר עם הגשש חיוור, ששי קשת, עדנה לב,שושנה דמארי, שלמה ארצי, אבי טולדנו, להקת "כרמון", להקת "אנחנו כאן" ובהצגה המצליחה "אברהם אבינו נגד שרה אמנו".
בשנת 1972, לאחר שהרחיב לימודי התיפוף אצל המורה והמתופף האגדי יוסף (יושקו) בורלא, החל וידר ללמד תופים בעצמו ופיתח קריירה כמחנך מוזיקלי כשהחל ללמד תופים בכל סניפי הקונסרבטוריון "אנזאגי" (תל אביב, בת ים, רחובות ופתח תקווה).
עם השנים, קריירת הוראת התופים שלו עלתה ונסקה עד לתואר מורה מוסמך בכיר של משרד החינוך וכיום נחשב לאחד המורים הבולטים מהשורה הראשונה לתיפוף.
במשך השנים לימד וידר בלא מעט תזמורות נוער וקונסרבטוריונים כמו למשל: תזמורת הנוער העירונית תל אביב, תזמורת ירושלים, תזמורת רמת גן (סגירת מעגל עבורו), קונסרבטוריון רחובות וכו'.
בשנת 1983 הוציא ספר הדרכה שכתב ללימוד תופים שהדפס בניו ג'רזי, הופץ בארה"ב וכלל 174 עמודים. הספר נחשב עד היום כמאסטר-פיס בעולם התיפוף.
בשנת 1988 קיבל סם לראשונה עבודה כמנצח תזמורת כלי נשיפה במרכז המוזיקה ביפו (ללא ידע קודם בניצוח) ולשם כך, עבר באותה שנה קורס ניצוח בן 8 פגישות עם תזמורת צה"ל ומנצחה המיתולוגי יצחק (זיקו) גרציאני.
וידר העמיק בלימודי הניצוח ובשנת 1990 החל ללמוד בקורס מנצחים תחת פיקוח משרד החינוך, שוב בניהולו של גרציאני, שארך שנתיים והפך למנצח "רשמי" מן השורה.
בשנת 1994 ניצח כשנתיים על תזמורת הבוגרים של מרכז המוזיקה ביפו ובשנת 1997 החל לעבוד בתזמורת הנוער ירושלים, שם ניצח על כל התזמורות עד שנת 2012, תחת ניהולו המוזיקלי של איתן אביצור.
בערך באותה תקופה, מונה כמנהלה המוזיקלי של התזמורת העירונית רחובות ושימש בתפקיד זה כ-7 שנים.
בשנות ה-80 החל ללמוד ניצוח תזמורות ובשנות ה-90 סגר מעגל כשהפך למנצח ומנהל תזמורת הנוער ברמת גן בה ניגן כנער.
במקביל לעבודתו כמנצח, וידר, כדבריו, מעולם לא נטש את "אהבת נעוריו" : הוראת תופים, והוא מוסיף לעסוק בזה גם כיום.
תודה מיוחדת לסם וידר שתרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית.
העבודה הראשונה שלו כנער הייתה כמתופף של שלישית "גשר הירקון" בימיה הגדולים. במהלך תיפופו במחזמר "קזבלן", חברי להקת פיקוד מרכז ראו אותו וללא אודישן צירפו אותו ללהקה להשתתף באחת התכניות המצליחות שלה ביותר. לאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב האמנים: מחוה אלברשטיין ויהורם גאון ועד יפה ירקוני ושושנה דמארי ובין השנים 1980-2016 עשה חיל כמתופף בולט בתזמורת הפילהרמונית. ראיון וסיפורו של המוזיקאי והמתופף גבי הרשקוביץ.
גבי הרשקוביץ נולד בחיפה בשנת 1949. בשנת 1955, בעידוד אביו שהיה מתופף, החל ללמוד לנגן על תופים והצטרף לתזמורת מכבי האש בנתניה (לשם עברה משפחתו בילדותו).
בשנת 1959 נרשם לבית הספר למוזיקה מודרנית וג'אז של הרמן קוסלה והצטרף לנערי תזמורת הביג בנד של בית הספר שנהגו להופיע ברחבי הארץ. "לא אשכח שהעבודה המקצועית הראשונה שלי כמתופף הייתה כשהייתי בן 17, בשנת 1966, והופעתי עם שלישית גשר הירקון במחזורה השני (אריק אינשטיין, בני אמדורסקי וישראל גוריון) עם שירי תכניתה השנייה", נזכר הרשקוביץ.
באותה שנה ניגן גם במחזמר "קזבלן" בכיכובו של יהורם גאון שהציג בקפה "אלהמברה" ביפו. "יום אחד להקת פיקוד מרכז הגיעה לצפות במחזמר 'קזבלן', זמן קצת לפני פרוץ מלחמת ששת הימים", משחזר, "ואקורדיוניסט הלהקה, איתן שפירא, ראה אותי וללא ידיעתי סידר לי להצטרף ללהקה. כשהתגייסתי בשנת 1967, אני מגיע לפיקוד מרכז ופתאום מצאתי עצמי כמתופף הלהקה".
הרשקוביץ השתתף בתכניתה ה-16 של להקת פיקוד המרכז – "איפה המרכז" שהועלתה לראשונה בשנת 1968 וכללה להיטים כ"גבעת התחמושת", "דובר צה"ל מודיע", "קום לך אל נינווה", "איזה ערב יפה" ו"הנהג שלנו חבר'המן".
"דני ליטאי ויאיר רוזנבלום 'קרעו לנו את הצורה' בחזרות אינטנסיביות עד 4-5 לפנות בוקר. זה היה סוג של סדיזם", מתאר הרשקוביץ את תקופתו בלהקה, "אבל נהניתי מאד מההווי והחוויה". כוכבי אותה תכנית היו קובי רכט, דודו זכאי ונירה גל.
לאחר תכניתה של להקת פיקוד המרכז, סופח הרשקוביץ ללהקת גייסות השריון והשתתף במסגרתה בשתי תכניות: "פשוט שריונר" שהועלתה בשנת 1969 וכללה את הלהיטים: "שריונים 69", "אחי הצעיר יהודה" ו"פשוט שריונר". כוכבי אותה תכנית היו אבי טולדנו ודליה כהן.
בשנת 1970 השתתף הרשקוביץ בחזרות לתכנית ה-11 של להקת גייסות השריון שבסוף הוחלט לגנוזה (מלבד שני שירים שיצאו לרדיו – "אלוהים" ו"עוד יבוא אביב").
במקביל לשירותו הצבאי, החל ללמוד לנגן על קסילופון והשתלם בנושא.
בשנת 1971 השתחרר מהצבא ועבודתו הראשונה כחייל משוחרר הייתה כמתופף בתכנית היחיד הראשונה של חוה אלברשטיין. לאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב האמנים: יהורם גאון, גדי יגיל, יפה ירקוני, מוטי פליישר, שלמה ארצי, שושנה דמארי ועוד מכוכבי התקופה.
באותה שנה, הגיע לאודישן לתזמורת הפילהרמונית ונבחן אצל זובין מהטה. "אני זוכר שהייתה בחינה טובה מבחינתי ואחריה מהטה קם ומחא כפיים על הקטע של 'פורגי ובס' שניגנתי שם", משחזר, "אבל אחר כך התברר שלא התקבלתי בגלל קונספירציה של פרוטקציות, אז התמקדתי במוזיקה 'קלה'".
בשנת 1976 נסע הרשקוביץ עם חברו מלהקת פיקוד מרכז, איתן שפירא, לסיבוב הופעות עם להקת "שלום" הייצוגית. שפירא, שניגן כבר בפילהרמונית באותה תקופה, החליט "לשכנע" את הרשקוביץ לגשת שוב לבחינות לתזמורת ולאחר שנתיים של לימודים אינטנסיביים, הגיע הרשקוביץ לאודישן בשנת 1978.
"זובין לא זכר שנבחנתי", מספר הרשקוביץ, "והתקבלתי כנגן 'אקסטרה', מחליף. ובשנת 1979 הגעתי שוב לבחינה ושוב התקבלתי כנגן 'אקסטרה'. בשנת 1980, החלפתי למשך 4 חודשים נגן שנפצע, ולאחר התקופה הזו, ניגשתי שוב לאודישן והתקבלתי לאחר שנת ניסיון כמתופף קבוע".
בשנת 2016, עם צאתו לגמלאות, פרש מהתזמורת הפילהרמונית לאחר 36 שנה. "זו הייתה תקופה מאד אינטנסיבית, מתוחה ולחוצה וכשהייתי בפילהרמונית לא ניגנתי עם אף אדם אחר".
איזו מוזיקה אתה שומע בימינו?
"המון מוזיקה קלאסית, אופרות ונהנה לצפות ב-MEZZO".
אתה מוסיף לנגן היום?
"כמעט ולא. אני רוצה חופש. התקופה בפילהרמונית הייתה מאד מסיבית והרענון והמנוחה הללו טובות לי".
לא חסר לך?
"לא כל כך חסרה לי העבודה כמתופף, אולי בשביל הכיף פה ושם".
מה אתה עושה בימים אלו?
"נהנה מהחיים".
*תודה מיוחדת לגבי הרשקוביץ היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה והמוזיקאים בישראל.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
אמיר ברונשטיין נולד בשנת 1945 וכבר בגיל צעיר מאד החל לתופף באירועים משפחתיים ומסיבות נוער. בשנת 1964 התגייס לצבא ושירת כמתופף בלהקת פיקוד מרכז בתכניתה "לא רוצים טובות" מאותה שנה לצידם של אושיק לוי, יגאל חרד, מיכל טל, חדוה ודוד וכו'.
עם שחרורו בשנת 1965 החל להימנות עם חבורת נגני קפה נגה ובשנת 1966 הצטרף כמתופף ללהקת "הקווינטט" לצידם של טומי פרידמן ז"ל, פרנקי גליקסמן, זאב אולמן, זאב מורגנשטרן.
עם הצטרפותו ללהקה, היא בילתה כחצי שנה על אוניית "צים", ולאחר מכן עברה לנגן במלונות בנהריה, טבריה (מלון "עדן") וכו' .
ב1969 הוציאה הלהקה יחד עם ציון צדוק מצמד דרום תקליטון בשם "הקווינטט של ציון" שכלל שירים כ"נסיכת חלומות", "נערה בכתום".
הלהקה למעשה ליוותה מספר אמנים כיפה ירקוני, לואיג'י ועוד. הקווינטט השתתפו גם כתזמורת המלווה את האמנים בתכנית הטלוויזיה "קונצרטינה" בעיבודיו המוסיקליים של אילן מוכיח.
ב-1970 הלהקה הופיעה בקניה, שם הכיר ברונשטיין את אשתו הראשונה כריסטין.
הקווינטט התפרקה בשנת 1972 ואמיר ניגן יחד עם אשתו כריסטין (שהייתה זמרת) בלהקות חתונות מזדמנות בהן להקת "עפיפון" (לא הלהקה של תחילת שנות ה-80).
כמו כן הוא כתב טקסטים לאמנים שונים כפופי ("אפנדי איברהים") , שמעון מור כשלהיטיו הגדולים כפזמונאי היו "קפטן ג'ק" (שכתב לגרי אקשטיין), "סוזי", "רק הקטנים", "דרושה נערה" , "עננים" ל"הכל עובר חביבי", ואחד הלהיטים האחרונים שכתב בשנות ה-80 היה "היא לא יודעת" שביצע חיים משה.
בשנת 1975 הופיע ברונשטיין עם אשתו במועדון "קליאופטרה" ביפו ולאחת ההופעות נזדמנו חברי להקת "הפסגות" מרקו בכר ואיציק ברנס שחיפשו מתופף שיחליף את יוסי אטיאס שהחליט לעזוב, ובשנת 1976 הצטרף ברונשטיין ללהקת "הפסגות" וניגן עימה עד שנת 1981.
בשנת 1981 הצטרף ללהקת "הדולפינים" של משה נוי שזכתה ללהיט היסטרי בשנת 1982 – "שמרי על אהבתך" וברונשטיין ניגן בשני תקליטי הלהקה. בשנת 1983 הלהקה נסעה לגרמניה והתפרקה, אך אמיר נשאר בגרמניה, פרש ממוסיקה ועבד כשומר בטחון.
הבת שלו, הילה ברונשטיין, הצליחה באקס פקטור בגרמניה ונחשבת לכוכבת פופ גדולה בגרמניה. ביוני 2016 נפטר ברונשטיין ממחלת הסרטן בגיל 71.
תודה מיוחדת למרקו בכר על העזרה בתחקיר.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!.
ישראל שלומוביץ' ("איזי") נולד ב-19 לפברואר 1952 בתל אביב. כילד, מעיד על עצמו, אהב לשמוע המון מוסיקה בשלל הסגנונות ולתופף על הרגליים או על השולחן. בשנת 1962, בהיותו בן 10, החל לנגן על אקורדיון ולמד לנגן על מלודיקה ואקורדיון בקונסרבטוריון אנזאגי ברחוב פרישמן בתל אביב בין השנים 1960-1962.
בגיל 15 עבר לנגן על הכלי האהוב עליו: תופים, ובין 1968-1970 היה מתופף בלהקת "שחור לבן" בה היו חברים: איתן מסורי, אודי שפילמן ואוהד אינגר. הלהקה הופיעה בבית הנוער של תל אביב וכן בעיר הנוער בגני התערוכה.
חצי שנה לפני גיוסם לצה"ל, חברי להקת "שחור לבן" התנדבו להופיע עם תזמורת חיל האוויר בכמה מבסיסי חיל האוויר ובשנת 1970 התקבלו לתזמורת חיל האוויר וניגנו בה עד שחרורם בשנת 1973.
עם שחרורו ניגן כמתופף בתזמורת המחזמר "רומנסרו ספרדי" וליווה אמנים רבים במסגרת שירות המילואים בתזמורת חיל האוויר וכן הופיע בתזמורות חתונות למיניהן.
בשנת 1978 עבר לארה"ב ופתח עסק שאינו קשור למוסיקה. שלומוביץ' מתגורר כיום בלוס אנג'לס, קליפורניה.
תודתי הרבה נתונה לישראל שלומוביץ' היקר על שפינה מזמנו לשוחח עימי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והנגנים בישראל.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!
במסגרת המסע לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית ובעיקר הנגנים בישראל, נוכחתי לראות ולהבין כי בשנות ה-60 וה-70, בסצינת המוסיקה הישראלית בה שלט ביד רמה כוחן של התזמורות השונות והרכבים שונים שנתפרשו על פני המועדונים ומקומות הבילוי בישראל, נוצר מעין פאזל של נגנים, כשכל נגן, מלבד שהכיר וניגן עם נגן אחר, מסייע להשלים את מפת הנגנים שתרמו לעיצוב הסאונד הישראלי, איש איש בדרכו המיוחדת.
כחלק מתיעוד המתופפים בישראל בשלל דורותיהם, עלה לא פעם שמו של מתופף כשרוני שסיפורו המוסיקלי טרם סופר או נחשף – אבי זהבי, מוסיקאי, מלחין ומתופף שליווה את סצינת המוסיקה הישראלית נאמנות החל משנות ה-60 המוקדמות ועד ימינו, כשהוא מגיש את הניחוח המיוחד והאישי שלו בכל מקום בו מופיע עם נשקו הפרטי- התופים.
פגשתי את אבי לשיחה מרתקת בת שעתיים בכדי לשמוע סיפורו, לתעדו בדפי ההיסטוריה ולדלות מידע על עוד נדבך חשוב בתיעוד סצינת הנגנים בישראל של שנות ה-60 וה-70, נדבך שלא זכה למספיק "זרקור" תיעודי, על אף חשיבותו המוסיקלית ההיסטורית.
אבי זהבי נולד כאברהם גולדשטיין ב-12 ליולי 1947 על האניה "אקסודוס" בלב הים, ועם עגינת האניה הגיע עם משפחתו לחיפה, משם למחנה עולים בעתלית ואז שבה המשפחה לחיפה והשתכנה באלנבי 10.
הרומן הראשוני של אבי עם מוסיקה החל בהשראת שכניו בקומה השלישית, משפחת סגל, שבני המשפחה ( חיים, שמעון, מרדכי וגדליה) היו חלק מהתזמורת הנודעת (דאז) באיזור הצפון – "לה מקרנה", ולמעשה התזמורת הייתה זו שמשכה בסוף שנות ה-50 את זהבי למוסיקה ונתנה לו לנגן על תופי בונגוס בהופעותיה השונות, מה שהיווה טריגר מוסיקלי משפיע ראשון על הילד המוסיקלי מחיפה.
בתחילת שנות ה-60 הצטרף כמתופף לתזמורת הכלייזמרים של אבי משפחת סגל- אברהם שפילר (אברהם סגל), הנחשב אביהם הרוחני של נגני הכליזמרים. זהבי ניגן עם תזמורת זו כשנה וחצי, ולאחר מכן הפך מעורה בסצינת הנגנים החיפאית דאז והחל להימשך בעיקר למוסיקת הג'אז. יש לציין כי זהבי לימד עצמו לתופף אוטודידקטית. מדי פעם עלה לנגן בהופעות מזדמנות, בין השאר במועדון 120 כשמיכה אבן צור (אחיו של המתופף שמעון אבן צור – ראו ערך ב"דודיפדיה") העלה אותו לבמה והופעתו זו פרשה כנפיים והגיע לאזניו של אריך טייך, מנצחה המיתולוגי של תזמורת חיל אוויר שהזמין אף הוא את זהבי הנער להופיע עם התזמורת באחת מהופעותיה באיזור הצפון.
באוגוסט 1966 התגייס לצבא וסופח ישירות לתזמורת חיל האוויר כמתופף, מה שהוא מגדיר כבית ספר המקצועי ביותר שלו למוסיקה. הוא שירת בין השאר עם מאיר שפייזר, משה נוי, קובי ארליך וכו' והשתחרר בשנת 1969. לאורך שירותו, גילה כשרון מוסיקלי רב ואף זכה במלגה ללימודי מוסיקה מטעם פילנתרופים מארה"ב. הוא למד מוסיקה במשך שנתיים ואף החל להלחין, בין השאר נעימה בשם "לילה בטוקיו", שעל בסיס פתיחת נעימתו, נפתח שירו של נחום היימן – "חופים" ( שנתפרסם בביצוע להקת הנח"ל). מי שביצע את הנעימה בשנת 1968 היייתה תזמורתו של ג'ו ישראל (בסיסט וזמר חיפאי נודע בסצינת המועדונים) ב"רונדו".
עם שחרורו החליט להתבסס בסצינת המוסיקה במרכז והגיע היישר אל "קפה נגה" המיתולוגי ( בורסת המוסיקאים דאז) ומיד הצטרף אל להקת "האבירים", ובמקביל החל פנה ללימודים דרך המכונים הבריטיים . זהבי ניגן עם להקת "האבירים" בין 1969-1971, ולאחר שעזב את ההרכב, הצטרף לחבריו קובי ארליך ויואל קוקל לנגן במועדון "התיאטרון" ביפו בהרכב "ארבעת הדיאזים". הלהקה אף הוזמנה ע"י רבקה מיכאלי להופיע בתכנית הרדיו – "דלת פתוחה". בשלב מסוים הצטרפה ל"דיאזים" גם הזמרת ריקי מנור, אותה בחן זהבי. ההרכב ליוה במועדון את מיטב אמני ישראל דאז בהם ששי קשת, צביקה פיק, יגאל בשן וכו'. בשלב מסוים, ההרכב החליט לנסוע לארה"ב, אך אבי, שכבר היה נשוי, החליט להישאר בארץ ועזב את ההרכב.
בתחילת שנת 1973 הצטרף ללהקת "הכלניות" ( עם הסולן רוני כהן) וניגן עימה עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים אותה שנה. בלהקה זו זהבי גם שר לעיתים.
במלחמת יום הכיפורים, שירת אבי כנגן בתזמורת חיל האוויר בהרכב שיצר ענף הווי ובידור וליווה את מיטב אמני ישראל ואמנים מחו"ל.
לאחר המלחמה הצטרף ללהקת "הקברטים" ואחרי כן במחצית השניה של שנות ה-70 הצטרף ללהקת "האלמוגים" של משה נוי שלאחר מכן שינתה שמה ללהקת "הדולפינים" – עימה ניגן זהבי עד אפריל 1982.
באפריל 1982 פרש זהבי ממוסיקה כי הבין שאין עתיד כלכלי מבוסס במוסיקה ופנה ללימודים בתחום אחר.
בשנת 1997 נסע עם רעייתו לניו יורק לרגל יום הנישואין, וכחובב מוסיקה מושבע, נשבה זהבי בשורשיה המוסיקליים של ניו יורק, ובמהלך ביקור בחנות מוסיקה מיתולוגית בניו יורק בשם "מני'ס", שם ראה סט תופים והחל לנגן, לראשונה מזה 15 שנה מאז פרש, ודבק בו שוב החיידק המוסיקלי. מאותו רגע החליט לחזור לתופף, הוא קנה במני'ס ציוד תיפוף, ועם שובו לארץ רכש סט תופים וחזר להתאמן בתקוה לחזור לסצינת המוסיקה.
עם שובו יצר קשר עם חברו ללהקת "הכלניות" – טלי אלון, שהזמין אותו להצטרף להרכב שניגן בכפר המכביה. ההרכב כלל נוסף לזהבי את טלי אלון, ולריו סגל, משה ברטל, ישראל רוזן וגדעון דריזן. ההרכב, בגלגול כזה או אחר, מוסיף לנגן ולהופיע עד היום קרוב ל-15 שנה.
נוסף לכשרונו כנגן ומוסיקאי, זהבי אף שימש מורהו הרוחני הראשון לתיפוף של המתופף הנודע אמיר ברסלר.
כיום אבי מוסיף להופיע עם הרכב הביג בנד ב"מייקס פלייס" וכן במופעים שונים, כשלאחרונה, כדבריו, הגשים חלום וליווה את כהנת הג'אז – עדנה גורן בהופעה.
אני רוצה להודות מעמקי הלב לאבי זהבי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפני סיפורו המוסיקלי ובכך תרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והנגנים בישראל.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
יעקב אגת נולד בתל אביב בשנת 1948 כיעקב אקוקה. בבית בו גדל, נהגו לשמוע מוסיקה איטלקית, צרפתית, רוק וסול.
הקשר הראשוני של יעקב למוסיקה אירע בהיותו בן 5, כמצא פח חמוצים, עשה לו 2 חורים, קשר חוט והחל לתופף עליו. זה למעשה החל את הרומן שלו עם תחום התיפוף. בשכונתו היה "בית תרבות לנוער", שם קיבל את השכלתו המוסיקלית הראשונית כשלמד חוג תיפוף. הוא למד בבית התרבות לנוער בגיל 6-9 , נהג להופיע כמתופף במצעדים בתל אביב. לאחר מכן למד אצל מורים פרטיים בהם אהרל'ה קמינסקי, יושקו בורלא ועוד. בגיל 14 ניגן תקופה קצרה בתזמורת הנוער ביפו ובגיל 16 רכש את סט התופים הראשון שלו והחל להופיע כמתופף באירועים למיניהם.
בשנת 1966 התגייס לצבא ושירת בגדוד 82 ומיד עם שחרורו בשנת 1969 החל לנגן במועדון "זורבה" כמתופף עם תזמורת קבועה שכללה את צביקה גרשובסקי, יוסי אגת (אחיו הגדול של יעקב) והרצל עובדיה.
בין האמנים עימם ניגן באותה תקופה : רוזלה ריסי ( זמרת איטלקיה נודעת בסצינת המועדונים דאז), מרצדס, יגאל בשן, דני גרנות, אבי טולדנו, דודו דותן, ציפי שביט, ששי קשת ועוד.
בין השנים 1970-1973 עבר למועדון "כאליף" וניגן בהרכב עם אחיו יוסי, עם הבסיסט רוז'ה אברהם, צביקה גרשובסקי, ז'אקו אלג'ם, זאב דיקוורט ועוד. לאחר מכן ניגן באירועים שונים.
בשנת 1975 הצטרף לשלישית ה"קלידוסקופ" – יוסי מנחם (בס), יעקב אגת (תופים) וגרי אקשטיין (גיטרה ושירה). ההרכב ניגן רוק כבד אקספרמנטי, קטעים של ג'ימי הנדריקס, לד זפלין וכו' והשתתף בין השאר בהקלטות הסולו הראשונות של אקשטיין – "היה לי טוב", "יש לנו זמן" וכן השתתפה בהקלטות תקליטו הראשון של גרי אקשטיין – "מחזור א' תשל"ז" (1977) שכלל בין השאר את "קפטן ג'ק", "בלוז בית הקפה", "סמבה", "דרושה נערה" וכו'. זמן קצר לאחר מכן ההרכב התפרק.
בשנת 1978 הצטרף יעקב להרכבים מזדמנים שניגנו בחתונות וניגן בין השאר עם הזמר הישראלי-יווני מוני קסוטו . בשנת 1979 הקים יעקב את להקת "צלילי חצות" שניגנה במועדון "כאליף" שפעלה בגלגולים שונים עד שנת 1983.
בשנת 1983 עשה הסבה לתקליטנות ושימש כתקליטן פופולארי במועדוני רמלה ולוד, בין השאר היה תקליטן הבית של "קליפסו".
בשנת 1989 עזב את עסקי התקליטנות וחזר לתופים, הוא ניגן בתחילת שנות ה-90 בהקלטות שונות של קובי רכט, קובי ארליך ועוד אך באמצע שנות ה-90 הפסיק לתופף.
תודתי הגדולה נתונה ליעקב אגת היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי בכדי לתעדו בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית!
שנות ה-70 במוסיקה הישראלית היו שנים מהותיות להתפתחות הפופ והרוק הישראלי: עם ירידת להקות הקצב שאפיינו את הסיקסטיז ופריחתן של להקות החתונות ( טרום תקופת הדי ג'יי), רבים מהנגנים והמוסיקאים שהיו מבוקשים בקרב הלהקות, מצאו עצמם חסרי עבודה. היו שפרשו מהמקצוע והיו שהמשיכו לחיות את החלום והפכו לנגני אולפן והופעות של כוכבי התקופה ( בתקופה בה כוכבים היו כוכבים) .
אחד המתופפים העסוקים ביותר בעולם הפופ והרוק בסבנטיז, הוא יוסי אטיאס שהפך לאחד הנגנים המבוקשים בעשור וניגן עם מיטב כוכבי התקופה, עד שעזב את הארץ ב-1980 ללונדון, שם חי עד היום. משום מה, אין תיעוד לפועלו החשוב והמשמעותי של יוסי לסצינת המוסיקה הישראלית ( בתקופה בה פעל בה) , לכן תיאמתי עימו ראיון ובקשב רב, אטיאס גולל בפניי סיפור חייו המרתק ודרכו את עולם הפופ-רוק הישראלי מנקודת מבטו.
יוסף (יוסי) אטיאס נולד במרוקו ב 25 לנובמבר 1953 . בשנת 1954 , בהיותו בן שבעה חודשים, עלה עם משפחתו לישראל.
יוסי מעיד על עצמו שהוא זוכר כי מגיל מאוד צעיר ( 9-10) הוא אהב מוזיקה, במיוחד לועזית .אחיו הבכור יעקב ז"ל היה גיטריסט / זמר ואביו מכלוף אטיאס זצק"ל היה פייטן.
כששאלתי אותו, באיזה גיל גילה את הרוקנרול, השיב לי אטיאס כי בגיל 13,14 הוא החל לשמוע את קליף ריצ'רד ואלביס פרסלי, ומאוחר יותר שמע לרוב להקות רוק, ובמיוחד את סגול כהה (דיפ פרפל) , לד זפלין, בלאק סבאת' ופינק פלויד.
התפנית המהותית בחייו המוסיקליים של יוסי אירעה בגיל 12 , עת גילה את התופים: אחיו היה מתאמן על הגיטרה ויוסי הקטן ניסה ללוותו על כסא.
בגיל 13 ,בבר מצווה שלו, אחיו יעקב הפתיע אותו וקנה לי תופים במתנה- מתנה ששינתה את חייו. יוסי נזכר שלאחר מספר חודשים כבר החל להופיע עם אחיו באירועים, חתונות וכו'. בלהקתו של אחיו שנקראה – "כוכבי הזהב".
עוד בגיל צעיר מאוד נהג יוסי לשיר, בעיקר שירים צרפתיים, וזכה לכינוי "לואיג'י הישראלי" (לימים ליווה את לואיג'י ה"אמיתי"), וזכורים לו פלקטים עם תמונותיו כנער הפלא של השנסון הצרפתי בישראל.
בשנת 1969 הקים יחד עם שני חבריו ( איציק ברנס – גיטרה מובילה, ואבי סרוסי – גיטרה בס) את להקת "המסמרים", שנוהלה ע"י משרד האמרגנות של חיים סבן.
בשנת 1970, עת היה בן 17, החליף יוסי את חברו הטוב, המתופף מאיר ישראל, בלהקת "עוזי והסגנונות" , עימם הופיע עד שהלהקה התפרקה ועוזי פנה לקריירת הסולו המצליחה שלו.
בשנת 1971 התגייס אטיאס לצה"ל וסופח לצוות הווי ובידור.
עם שחרורו ב-1974, הקים יחד עם חבריו מלהקת "המסמרים" – איציק ברנס ואבי סרוסי, את להקת "או שכן או שלא", שנוהלה ע"י משרד ההפקות של מיקי פלד. הלהקה הופיעה והקליטה עם מיטב כוכבי שנות ה-70 ושימש כמעין "להקת הבית" של משרדו של פלד. בין האמנים שהלהקה ליוותה נמנה הזמר הבלגי המצליח דאז- לואיג'י ( Une Maman, Pitie) . בנוסף, הלהקה השתתפה בליווי זמרים בפסטיבלי הזמר והפזמון, פסטיבל הזמר החסידי ופסטיבל שירי הילדים. לאחר הצלחת הלהקה, המוסיקאי קובי אשרת לקח את הלהקה "תחת חסותו" ויחד עימו הקליטו שירים של מיטב האמנים להם כתב אשרת בשנות ה-70, לצד פרסומות וג'ינגלים. הלהקה גם הקליטה שני שירים מקוריים: "תני להיות הגבר שלך" ( בו יוסי אטיאס הוא הסולן הזמר) שהצליח במצעד הפזמונים דאז ו"המנון לאישה המשוחררת".
ב-1977 הצטרף אטיאס ללהקת "הגל הירוק", להקת הקצב בה היו חברים בין השאר: אלי סולם (גיטרות), סמי וילה (קלידים) , דודו רג'ואן ז"ל (סולן ובסיסט) ואטיאס על התופים. הלהקה הקליטה מספר שירים בהם: "פתגמים", "יה יה מה יהיה" (שרג'ואן שר גם בלהקת "השמנים והרזים") , ו-Stranger Down In The City .
נוסף לזאת, ניגן אטיאס בין השנים 1978-1980 עם להקת "הפסגות" שיסד חברו, איציק ברנס.
כמתופף, אטיאס היה מהבולטים ביותר בישראל בשנות ה-70 וניגן בין השאר עם: עוזי פוקס, צביקה פיק, רותי נבון, עדנה לב, אושיק לוי, גבי שושן, אילנה רובינא, קובי רכט, גרי אקשטיין, ריקי גל, יגאל בשן, אריס סאן, דודו טופז, דודו דותן, יעקב בודו, מוטי גלעדי,אבי בהט, עירית דותן וחיה ארד.
בין המוסיקאים והמעבדים עימם עבד נמנים: נפתלי אלטר (סרטים), נורית הירש קובי אשרת, ומרקו בכר.
על החזרות נזכר יוסי בהומור: " את רוב החזרות היינו עושים אצל אמי בבית בבת ים- על מנת לחסוך שעות אולפן עם רוב הזמרים/זמרות. אני זוכר שכל השכונה הייתה כמובן מתאספת כמו בחגיגה גדולה, ואפילו היינו משחקים מדי פעם בכדורגל על הכביש: 4 על 4 צביקה (פיק) ואני באותה קבוצה. אפילו האוטובוס שהיה עובר בשכונה היה נאלץ להמתין עד שיהיה גול! "
כשביקשתי מאטיאס לנסות ולהיזכר באילו הקלטות חשובות השתתף, השיב: "הקלטתי את הלהיטים הפולאריים של עוזי פוקס כמו: ילדונת, כן כן לא אז לא, אין לך מה לדאוג ,ללכת בגשם ולשרוק ועוד. עם צביקה פיק את : אני אוהב אותך לאה, הרקדן האוטומטי (עם רותי נבון), תמיד ישנו מחר, ועוד שירים אחרים, כולל את האלבום הראשון שלו.
עם רותי נבון הקלטתי את: חשמל זורם בכפות ידיך, WHO EVER SHE WAS ועוד שאני לא זוכר. עם נורית הירש עבדתי המון וזכור לי במיוחד העיבוד שהירש עשתה לאילנית לשיר "מליסה". עם אושיק לוי: יונתן סע הביתה, שיר ערש ועוד.. עירית דותן , מיכל טל ועוד.. ריקי גל – השמש היא האור ועוד.. עם ניסים סרוסי את השיר "סיונרה" שייצג אותנו ביפן ועם מספר זמרים יוונים כמו איזקיס וניקולס. "
ב1980- היה יוסי בפרשת דרכים ועמדה בפניו ההחלטה: האם להיענות להצעה לנסוע לניו יורק ולהופיע עם אריס סאן , או לעבור ללונדון עם החברה האנגליה שעימה התחתן. הוא בחר באהבה ועבר לגור בלונדון משנת 1980.
כשהגיע ללונודון בשנת 1980, התחיל לעבוד בחנוית לביגוד, ולאחר שיצר קשרים, ניסה לשכנע את הלהקה ( הפסגות) לבוא ללונדון ולנסות מזלה, אבל זה לא צלח.
בשנת 1984 הקמתי להקת אירועים מקומית בשם – TASTE OF HONEY שהפכה, לטענתו, בין המצליחות בלונדון עד היום.
בימים אלה אטיאס עדיין מתעסק במוסיקה ( עדיין חלק אינטגרלי מחייו) ) יחד עם אישתו איריס (פסנתרנית / מוסיקאית שבמקור מאילת) והשניים מנהלים אף סוכנות אומנים ומשרד הפקות .
יוסי מספר, כי דרך הסוכנות הוא שולח הרבה להקות מלונדון לאילת להופיע בפאב ה"מאנקיז" הידוע וגם הוא בעצמו מגיע לעיתים לאילת להופיע בפאב עם הרכב צעיר מלונדון. כמו כן, בשנים האחרונות פתח משרד נדל"ן ונכסים להשקעות בלונדון ועובד עם הרבה משקיעים ואנשי עסקים מישראל.
תודתי הגדולה נתונה ליוסי אטיאס היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי!
ראובן וולף נולד בשנת 1932 בשם תומש ( תומי) וולף בבודפשט שבהונגריה. בשנת 1944 בהיותו בן 12, נכנסו כוחות הנאצים להונגריה ווולף מצא עצמו מסתתר לבד במקלטים ומשפחות נוצריות מזדמנות ( אמו נשלחה לאושוויץ וחזרה בתום המלחמה ואביו לא שרד ומת באושוויץ] . וולף הצעיר למד בנעוריו טכנאות שיניים ובגיל 14 מאס במקצוע זה והחליט ללמוד מוסיקה ולמד לנגן על קלרינט.
בהיותו בן 17, בשנת 1949, עלה בגפו לישראל , כשהוא מצויד בקלרינט בלבד ותרמיל נשלח לקיבוץ כפר רופין שבעמק בית שאן. בשנת 1950 התגייס וולף לתזמורת צה"ל כנגן קלרינט. הוא שירת שנתיים בתזמורת ולאחר מכן עם שחרורו התגייס לתזמורת המשטרה בירושלים כנגן קלרינט ועם תחושה כי מיצה את היותו נגן קלרינט בחר ללמוד על כלי אחר ולעבור לתופים וכלי הקשה.
עם עלייתו לירושלים בשנת 1952 וסידור פרנסתו כנגן בתזמורת החליט ראובן הצעיר להגביר את לימודי התאוריה והתופים ובאמצע שנות ה-50 עבר בהדרגה להיות נגן כלי ההקשה והתופים בתזמורת.
במהלך שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 המשיך ראובן להתעמק בלימודי מוזיקה ובנגינה כמתופף בהרכבי ג'אז במועדונים שונים ברחבי הארץ ובעיקר בירושלים שפרחה בתקופה זו בסצנת הג'אז המקומית ובפריחה תיירותית והפעלתם של מועדוני תיירות שכללו ערבי נגינה מגוונים. סצנת ג'אז ירושלמית של שנות ה-60 התקיימה בין השאר במסעדת "מנדרין" עם ענקי הג'אז כאלברט פיאמנטה, דני גוטפריד, מל קלר וכו' עימם ניגן ראובן באופן קבוע ומה שהוביל אותו להיות מוכר בסצינת הג'אז הירושלמית.
לקראת סוף שנות ה-60 הוא הצטרף כנגן ללהקת המחול הבינלאומית "הורה ירושלים" והסתובב עמה בהופעותיה ברחבי העולם. בשנת 1971 התקבל וולף לתזמורת הסימפונית של רשות השידור בירושלים כנגן כלי הקשה בניצוחו של מנדי רודן. תפקידיו בתזמורת כללו נגינה על תופי דוד- טימפני, כלי הקשה, ויברפון וקסילופון. הוא ניגן עם הסימפונית ירושלים עד שנת 1981.
במקביל לנגינתו לכל אורך שנות ה-70 וה-80 לימד וולף תופים וכלי הקשה, כשאחד מתלמידי הבכירים הוא רוני הולן הנודע. ראובן לימד בטכניקה ייחודית לו ונחשב למומחה בתחום נגינת כלי הקשה בתזמורות כלי נשיפה. תלמידיו מציינים , כי אחד הנושאים שוולף השריש לתלמידיו הוא ללמוד קודם כל להקשיב.
בשנות ה-90 חלה וולף במחלת הסרטן הארורה ונפטר בשנת 2001.
למרבה הצער, אין תיעוד מוסיקלי של קטעי נגינתו או קבצי שמע בם תועד.
בנו של ראובן, רוני וולף, בחר במוסיקה כדרך חיים שלא לפרנסתו וכנגן תופים, בס וגיטרה הינו מנגן במספר הרכבים ואף הוציא אלבום מיצירותיו. רוני מספר על אביו בנימה אישית : "כמוסיקאי אני זוכר את אבי כמוסיקאי חרוץ אשר היה יושב שעות, לומד ושר את התפקידים לעצמו. הוא לימד אותי להקשיב, זה כלי שלקחתי איתי לאורך כל הדרך בכל תחומי החיים."
רוני הולן מוסיף ואומר על וולף: "ראובן וולף היה איש יקר. הוא לימד אותי את הדבר החשוב ביותר במוסיקה לדעתי, לקרוא פרטיטורות. בגיל 14 ישבתי איתו והקשבנו עם פרטיטורה ליצירה של איגור סטרווינסקי- מעשה בחייל". מר וולף אמר לי בהתלהבות:״רוני שים לב מה קורה כאן״. ואני מאז ועד היום יושב ומברר מה קורה כאן. זה הדבר הכי חשוב !! תודה למר וולף…געגוע לאיש שאהב מוסיקה באמת".
תודתי הרבה נתונה ל: רוני וולף ורוני הולן היקרים על שסייעו לי בליקוט המידע והתמונות, וכן ליאיר דגן על העזרה בליקוט תמונות נוספות.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 