נחום סלמן הוא משורר ופזמונאי שפעל בעיקר בשנות ה-60 וה-70 בעיקר בסצנת הפופ והמוזיקה המזרחית הישראלית.
נחום סלמן נולד בעיראק בשנת 1949. עם עלייתו לארץ בשנת 1957, משפחתו התגוררה במעברה בטבריה. מגיל קטן מאד נמשך לשירים עבריים ושירים ערביים שנהגו הוריו לשמוע ברדיו המשפחתי וסומן כתלמיד מחונן.
בנעוריו, נמשך סלמאן לשחמט ובשנת 1965, בהיותו בן 16 זכה בתואר "אלוף הארץ לנוער" במשחק השחמט.
בשנות העשרה המאוחרות לחייו החל לכתוב שירים, תחילה למגירה ובהמשך ניסה להפיץ שיריו בריש גלי.
הזמר הראשון עימו שיתף פעולה לראשונה בשלהי שנות ה-60 היה ג'ו עמר, לו כתב סלמן את השירים: "ספרי הכל" (השיר הראשון של סלמן שהוקלט ופורסם בשנת 1967), "העלמה והרוח" ו"כוכב אהבה".
בתחילת שנות ה-70, אחרי שחרורו מהצבא, עבר מטבריה לתל אביב והחל להתערבב עם הבוהמה התל אביבית, בין השאר התחבר מאד עם הזמר רומן שרון ז"ל (שנהרג בתאונת דרכים בסיני במהלך מלחמת יום הכיפורים) ועם אריה מוסקונה.
עבור מוסקונה, עימו התגורר למשך תקופה בדירה שכורה בתל אביב, כתב את השירים "סיבוב שלא נגמר" ו"לך אל נמלה עצל", משירי הסולו הראשונים של מוסקונה בתחילת שנות ה-70.
בתחילת שנות ה-70 כתב שירים למיטב האמנים: לאבי טולדנו כתב את "כוכב כתום" (שהלחין מתי כספי), לדליה עמיהוד ז"ל כתב את השיר "מזל טוב" ולמשה הלל ("הצנחן המזמר") כתב את השיר "ערב של זהב". כמו כן, כתב מספר שירים שהולחנו על ידי מוני אמריליו ואלי עולש אך לא הוקלטו בסופו של דבר.
בשנת 1973 החליט סלמן לעזוב את הארץ ועבר להתגורר בניו יורק. תחילה התעסק בלימוד שחמט מקצועי ובהמשך פנה לעסוק בנדל"ן ותיווך דירות (מקצוע בו עוסק עד היום).
תודה מיוחדת לנחום סלמן והרצל סלמן על העזרה בליקוט המידע וחומרי הארכיון.
כתב, ערך, תחקר, ראיין ותיעד: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית.
דודי פטימר בתחקיר מוסיקלי מיוחד שקיים עם המוסיקאי אלי נחמיאס, גיטריסט וזמר שפעל בסצינת המוסיקה בשנות ה-60 וה-70 בשתי להקות: "הצמרת" ו"פעמוני האגם". בסוף שנות ה-70 הפך להיות תקליטן חלוצי וייסד את אולפן החזרות המיתולוגי מהאייטיז והניינטיז – "תמוז".
אלי נחמיאס נולד בשנת 1938 בעיר רוס שבבולגריה, בן לניצולי שואה. אביו, אברהם נחמיאס היה חזן מקומי ואימו סגולה הייתה מוסיקלית מאד. בשנת 1943 עבר עם הוריו ואחותו לטורקיה ובשנת 1944 הגיעה משפחתו לחיפה. בשנת 1948 עברה משפחתו להתגורר ברחוב לוינסקי בתל אביב.
בשנת 1950 החל ללמוד לנגן על אקורדיון אצל האקורדיוניסט של אריס סאן. בשנת 1955 החל לנגן על גיטרה וניגן בתזמורת נוער תל אביבית עם האחים יצחק ויעקב אליעזרוב (מלהקת "השגרירים").
בשנת 1957, על אף רצונו להתגייס לתזמורת חיל האוויר, בשל היותו בעל חוש טכני, התגייס לחיל החימוש. בשנת 1959 השתחרר ועבד עד שנת 1960 כטכנאי מחשבים, ובמקביל הקים באותה שנה את תזמורת "הצמרת" (זמר וגיטריסט: אלי נחמיאס, קלידים ואקורדיאון: אשר קמחי, מתופף: פנחס בן זכאי, וסקסופון- פפיטו) . בשנת 1963 להקת "הצמרת" חיממה את הופעתו הסנסציונית של קליף ריצ'ארד ולהקת "הצלליות" וכן אמנים שונים מחול כמו שלישית הבנות "ההאניז" והזמר האיטלקי הנודע מארינו מאריני. הלהקה הופיעה בעיקר בחתונות ומסיבות. באמצע הסיקסטיז ניגן גם בלהקת "פעמוני האגם".
בשנת 1973 ניגן בהצגה "נישואין נוסח גירושין" של רבקה מיכאלי ויוסי בנאי.
בשנת 1978, החליט נחמיאס להפוך לתקליטן וזמר יחיד והחל להופיע באירועים, במקביל לתזמורת "הצמרת". בשנת 1994 פירק את הלהקה והתמקד רק בעבודתו כתקליטן ובעבודה באולפן.
בשנת 1978 הקים את "אולפני תמוז", אולפן חזרות שלאורך שנות ה-80 וה-90 הפך למוקד עלייה לרגל למיטב האמנים: צוות "הכבש השישה עשר", יוני רכטר, יגאל בשן, יוסי בנאי, יהודה פוליקר, בנזין, נורית גלרון, גידי גוב ועוד.
בימים אלה נחמיאס עובד על מוסיקה בביתו ומתקלט לעיתים נדירות. גרושתו של נחמיאס, היא אחותו של המתופף מאיר ישראל.
בתמונה: אלי נחמיאס ודודי פטימר – 2017
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית
יעקב מירון נולד כיעקב מזרחי בתל אביב בשנת 1950. בילדותו, שינה אביו שם המשפחה ל"מירון". "הייתה קצת מוסיקה ערבית בבית", מספר מירון, "אבל בעיקר הוריי ניסו 'להשתכנז' אז הלכו לאופרה וזו למעשה המוסיקה עליה גדלתי בילדותי המוקדמת". בילדותו למד מוסיקה בבית הספר ביאליק והחל ללמוד לנגן על חלילית ובהמשך חליל אלט ומנדולינה.
בשנת 1962 הצטרף לתזמורת עיריית תל אביב כנגן מנדולינה וכן למד לנגן על גיטרה, יחד עם חבר נעוריו, חיים רומנו. בשנות התיכון ניגן יחד עם חיים רומנו בלהקת קצב – The Echoes ("ההדים"- לא להקת "ההדים" של ד"ר בצלאל יונגרייז).
את שנות התיכון בילה בתיכון "רננים" שדגל בחינוך מוסיקלי קלאסי ולצורך הלימודים החל לנגן בקלרינט שהפך כלי הנגינה העיקרי שלו באותן שנים.
בשנת 1968 התגייס לצבא ושירת בשלישות, כשבמקביל לשירותו הצבאי החל לנגן על סקסופון ושאר כלי נשיפה בחתונות. באותה תקופה התעניין והתעמק בג'אז. הוא היה מיושבי "קפה נגה" (בורסת הנגנים דאז) וניגן בהרכבים מזדמנים בשוק ה"חילוני" וה"חסידי".
בשנת 1971, עם שחרורו מהצבא החל לנגן בלהקתו של מקסים לוי שהקליטה עם הזמר יהודה אלבוים את שיר "הסירה". בשנות ה-70 שימש כנגן כלי נשיפה בהקלטות שונות של גידי גוב ("עוד בנעוריי"), שוקי ודורית, יוני רכטר, אילנית, שלמה בר, מתי כספי ("בסוף היום"), אסתר עופרים, יוסי בנאי ועוד.
בין השנים 1975-1978 ניגן מירון כקלרינט שני באופרה הישראלית וכן ניגן בתזמורת הפילהרמונית הישראלית ותזמורת קול ישראל וביסס מעמדו כנגן מוסיקה קלאסית. במקביל, ניגן בתזמורת הביג בנד של מל קלר וסדנת הג'אז של אהרל'ה קמינסקי. בשנת 1979 ניגן בהצגה "מה קרה בארץ מי" בכיכובה של חוה אלברשטיין למוסיקה של קובי אשרת.
בשנות ה-80 ניגן בפסטיבלי הזמר המזרחיים, בפסטיבלי הזמר החסידיים ופסטיבל הזמר התימני. כמו כן, ניגן בהקלטות שהפיקו יהודה קיסר וננסי ברנדס עם זהר ארגוב, חיים משה, ג'קי מקייטן ועוד.
בין השנים 1985-2006 ניגן על חליל, קלרינט וסקסופון בתזמורת המשטרה ואף שימש כמעבדה המוסיקלי של התזמורת (הוא למד בשנות ה-80 עיבודים מוסיקליים אצל אלכס וייס). בין השנים 1980-1995 במופעי "מזרח מערב" עם בורוכוב. בסוף שנות ה-80 ניגן בתזמורת הטיילת של תל אביב.
בשנת 2008 הצטרף לתזמורת האנדלוסית בה מנגן עד היום על חליל. בשנות ה-2000 הקליט שני אלבומי סטנדרטים של ביג בנד וג'אז.
תודה מיוחדת ליעקב מירון היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
הוא נחשב לאחד הגיטריסטים העסוקים בשנות ה-60 ותחילת ה-70 וזכור בשל הסולו האלמותי שלו ב"פנקס הקטן", אבל בשנת 1974, כשהוא בן 35 בלבד, החליט יגאל קוז'ניצקי לפרוש מתעשיית המוסיקה ולפנות לעיסוק אחר. בביוגרפיה זו תוכלו לקרוא את העשור המוסיקלי והעסוק בחייו ונגינתו שעיצבה חלק מהפסקול המוסיקלי בין 1965-1974.
יגאל קוז'ניצקי נולד בתל אביב בשנת 1939. אביו היה נגן בתזמורת המנדולינות התל אביבית. "בשנת 1945, כשהייתי בן 6, נהגתי לשמוע ברדיו הישן ג'אז בתחנת Voice Of America ונדלקתי על זה", נזכר יגאל.
בנעוריו ניגן פסנתר, אך בהיותו בן 23 קנה את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו. "לא הייתה לי השכלה מוסיקלית, אבל חבר שלי שלמד רפואת שיניים וניגן, לימד אותי כמה אקורדים בסיסיים וכך למדתי לנגן לבד. הוא ניגן בלהקת "הקרייזי איידולס" של ז'רר קמינסקי וכשהוא פרש לצורך לימודי רפואת השיניים, אני החלפתי אותו בשנת 1963 וכך נשאבתי לסצינת המוסיקה", מספר.
בשנת 1964, לאחר שהשתפשף מעט בלהקות הקצב, קוז'ניצקי הצטרף לתיאטרון "החמאם" וניגן בהצגה "שייקספיר איננו". "זו הייתה חוויה מקצועית טובה עבורי, אבל ההצגה די נכשלה".
בשנת 1968 ניגן קוז'ניצקי במופע ובתקליט של אילי גורליצקי ויוסי בנאי – "חכמים בלילה" וכן בתכנית היחיד של רבקה מיכאלי – "כאן רבקה מיכאלי". באותה שנה, השתתף במופע "אהבה וג'אז" במסגרתו ניגן עם תזמורתו של מל קלר.
בשנת 1969 ניגן בהצגה "ירושלים שלי" ובמופע משירי רחל בכיכובם של דני גרנות וחוה אלברשטיין.
בשנת 1971 ניגן בהצגה "עיר הגברים" בכיכובו של ששי קשת (שכללה את הלהיט "פנקס הקטן") במסגרתה הופיע יחד עם שאר הנגנים: הבסיסט רוז'ה אברהם והמתופף זוהר לוי כ"שלישית 'עיר הגברים'" ברחבי הארץ. באותה שנה הלחין מנגינות לפרק – "אדם, פסל, סביבה", מתוך סדרת הטלויזיה התיעודית אוונגרדית של הבמאי ז'אק קתמור.
כמו כן, ניגן קוז'ניצקי באלבומי אולפן: הוא עיבד והפיק מוסיקלית את תקליטון הבכורה של רפי גינת – "רפי גינת" (1969), ניגן בתקליט הפופ הישראלי התוסס – "הידד לצעירים" (1969), ניגן באלבום הבכורה של ששי קשת (1971) והשתתף כנגן של קשת בסרט "נורית" (1972).
בנוסף, ניגן באלבומו היחיד של יורם ארבל – "טוב שאת כאן" (1972) ובמספר הקלטות של שלישית "הנשמות הטהורות" (1973). בשנת 1974 השתתף בתקליט "מערבה מכאן" שהיה מבוסס על שירי עם אמריקאיים ובו השתתפו בין השאר צמד הדודאים, דני ליטני, סנדרה ג'ונסון וכו'.
במקביל להקלטות, ניגן לאורך סוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 בפסטיבלי הזמר החסידיים ושימש כנגן מחליף של שלישית הגשש החיוור בהופעות (שם החליף את מגי גרוס). בתחילת שנות ה-70 הופיע בתזמורת הבית של מועדון "זורבה", תזמורת במסגרתה ליווה אמנים כמו יפה ירקוני (עימה נסע לחו"ל במסגרת "שלום 72"), רותי נבון, מיכל טל ועוד.
בשנת 1974, לאחר שהתחתן והפך איש משפחה, החליט לפרוש מתעשיית המוסיקה ופנה לעבוד במוטורולה, כשהוא מנגן להנאתו בבית.
תודה מיוחדת ליגאל קוז'ניצקי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית!
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!
אם חייתם ואו נולדתם בישראל בחמשת העשורים האחרונים, בוודאי נתקלתם לא פעם בשם "מייק בורשטיין", אחד הזמרים/שחקנים/בדרנים המוכשרים בישראל, שעל אף קריירה מפוארת בארץ ובעולם ועל אף אינספור פרסים ותשבוחות, אין ישראלי שלא גדל על דמותו המיתולוגית כ"קונילמל", אחד מסרטי הפולחן המצליחים בכל הזמנים בישראל.
הוא נולד בניו יורק בשנת 1945 לפסח וליליאן בורשטיין, שחקנים בולטים בתיאטרון היידי בניו יורק וכבר בהיותו בן 3 הופיע על הבמות עם אחותו התאומה סוזן והוריהם, מופעים שזכו להצלחה רבה בקרב הקהל חובב היידיש.
ב-1954 המשפחה עלתה לישראל והעלתה מספר הצגות ביידיש ( בהן "חתונה בעיירה"), על אף שהיידיש נחשב באותה תקופה כ"נטע זר" במדינה הציונית שזה עתה נוסדה, והמשפחה חזרה לארה"ב, אך עלתה שוב לישראל בשנת 1962 ופרצה לתודעת הקולקטיב עם ההצגה "המגילה" (של הסופר איציק מנגער) שהפכה להצלחה מסחררת והייתה נדבך חשוב ופורץ דרך בהחדרת היידיש לקונצנזוס התרבות הישראלית.
מייק עצמו זכה להצלחה המסחררת שלו עם הסרט "שני קונילמל" שיצא לאקרנים בשנת 1966 והפך את דמותו של קונילמל ואת מייק לאייקון נערץ.
ב-1967 זכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון עם "מי יודע כמה", הקליט פזמונים מוצלחים ( בהם "מיני מקסי" שהעפיל לצמרת מצעדי הפזמונים) בעברית, יידיש ואנגלית, הופיע בתכניות טלויזיה מרובות וכמובן שהשתתף בסרטי ההמשך של "קונילמל" ( "קונילמל בתל אביב" ו"קונילמל בקהיר"), ב"הרשלה" ועוד סרטים ישראליים.
בפסטיבל שירי ילדים זכה בורשטיין 3 פעמים עם "היפו היפי" (1977), "שולם וברוגז" (1979) ו"שלום על העולם" (1981), הנחה את התכנית "תן הזדמנות" וכמובן ב"שלכם לשעה קלה" (1981) ברדיו.
בין השנים 1978-1981 הגיש תכנית בידור בהולנד בשם "המופע של מיקי בורשטיין" שדורגה בין עשרת התכניות הפופולאריות בהולנד ובשנת 1981 פרץ לברודווי ופיתח שם קריירה משגשגת, כשהוא משתתף בין השאר ב"בארנום", "כנר על הגג", "ברנשים וחתיכות", "הרוטשילדים","ג'ולסון" וכו'.
בטלויזיה האמריקאית השתתף בין השאר ב"חוק וסדר" ו"כלבי שמירה". נוסף לזאת, השתתף בתכניות טלויזיה רבות בישראל בשנים האחרונות ואף כיכב ב"יידישפיל" הישראלי (ב"הרשלה", "רביזור") ועל אף שהוא חי בארה"ב, הוא נחשב לחלק בלתי נפרד מההווי הארצישראלי ומייצג את ארץ ישראל היפה והלא גלותית.
נפגשנו בביתו בתל אביב, במהלך ביקורו הקצרצר בישראל לשיחה של אחד מול אחד על יידיש, הקריירה המצליחה בחו"ל, ברודווי ואיך לא? על קונילמל!
אתה מגיל 3 על הבמות, האם עדיין יש לך ריגוש ?
"כן, חד משמעית. אני לא מתרגש, אבל עדיין יש לי את הריגוש והחוויה".
כבן למשפחה שהייתה חלוצה בהכנסת היידיש לתרבות הישראלית, איך אתה מסביר את העובדה שזה הפך לקונצנזוס? הרי הייתה תקופה שזה היה מעין נטע זר.
"נכון, למעשה כשהכנסנו את "המגילה" ב-1965, לפני חמישים שנה, זה שינה את הגישה והתדמית של היידיש בארץ. עד אז זה היה מעין ילד חורג, גם רצו להתרחק מכל מה שהיה קשור לגולה, למה שלא ישראלי, לשואה, כי זה סימן חולשה בעם היהודי, אבל ברגע שהעלינו את "המגילה" זה עשה משהו לתיאטרון הישראלי כי זה העמיד את היידיש כתיאטרון ישראלי ולא רק יידישאי, והיום יש נטיה בכל העולם לחזור לשורשים וגם בארץ כבר לא מתביישים ולא מפחדים שיידיש ייקח את מקומו של העברית, יש יידישפיל, יש תיאטרון ליידיש בניו יורק והמטרה שלי היא להנציח את השפה, שלא תלך לאיבוד.
תפקיד "הפריצה" שלך – קונילמל, חוגג בימים אלה 50 שנה, האמנת שזה יהפוך לכזו הצלחה ?
"האמת היא שלא, כי הדמות של קונילמל וההצגה המקורית הייתה מאד גלותית ואנחנו לא ידענו איך הקהל בישראל יקבל את הדמות הזאת, אבל זה באמת הפתיע את כולם, כי היו אז סך הכל 3 מיליון תושבים בארץ ומיליון וחצי הלכו לראות את הסרט כשיצא, ועד היום כשחושבים עליי אומרים "קונילמל", זה לא יעזור. הוא אמנם חסידי, אבל יש בו משהו שכולם מוצאים בו ישראליות, הוא מעין אנטי גיבור שלנו, הוא הפך להיות גיבור לאומי".
זוכר את השיר הראשון ששרת בעברית?
"השיר הראשון ששרתי בעברית היה שיר ילדים בשם "שיר ערש לאבא" ו"אבא אבא", שהוקלט מיד אחרי שקונילמל יצא. אחרי זה, ב-1967 השתתפתי בפסטיבל הזמר והקלטתי את "מי יודע כמה" (זכה כאמור במקום הראשון בפסטיבל). לאחר מכן עשינו ברשות השידור ברדיו תכנית שנקראת "מוטל בן פייסי החזן" ואני שיחקתי את התפקיד של פייסי והמנגינות היו של סשה ארגוב"
איך נוצר הקשר עם הולנד ? אם אתה הולך בהולנד ברחוב, מזהים אותך ?
"אני לא חושב, כי כבר עברו הרבה שנים. התכנית האחרונה הייתה בשנת 1981."
איך הגעת לשם?
"זה היה דבר מאד מוזר. אני הופעתי אז במועדון לתיירים ב"עומר כייאם" ביפו וה"חאן" בירושלים, ובשנת 1978 באה לראות אותי כתבת של הטלויזיה ההולנדית, והם עמדו לחגוג 30 שנה למדינת ישראל בהולנד, והיא אמרה לי : "מה שאתה עושה מאד מתאים לתכנית שלנו", היא נתנה לי מספר הטלפון של מנכ"ל התחנה, קבענו פגישה והוא הציע לי לעשות ערב לרגל 30 שנה למדינת ישראל באולפנים בהולנד. כתוצאה מההצלחה של הערב הזה, הם הציעו לי תכנית בידור משלי, ואז הלכתי ולמדתי הולנדית והייתה לי תכנית 3 שנים, שנבחרה לאחת מעשרת התכניות הפופולאריות ביותר בהולנד, בלגיה ולוקסמבורג."
מתי החלטת לעבור לארה"ב ?
"זה קרה ב-1981, כשקיבלתי הצעה להחליף את השחקן בתפקיד הראשי במחזמר "ברנום" בברודווי, וזו הייתה הזדמנות כל כך חשובה ונדירה כי הייתי הישראלי הראשון והיחיד שהופיע ושר בברודווי ואז לאט לאט הפעילות עברה יותר לארה"ב, ועכשיו הבסיס בארה"ב, ובתדירות גבוהה אני בארץ".
מה אתה עושה בימים אלה?
"חגגתי לאחרונה 50 שנה לקונילמל, הזמינו אותי להשתתף בסדרה חדשה בהוט "ערפד יהודי" שכתב ציון ברוך ומופיע כל הזמן ".
הילדים הלכו בעקבותיך?
"לא, הם מאד מוכשרים אבל לא הלכו בעקבותיי. הבן האמת היה, כשהיה בן 6, הקלטתי תקליט עם רוני וייס- "כולם אוהבים את מייק", והיה שם שיר בין אב לבנו ( "אב יקר") והקלטתי את זה עם בני. ילדיי לא רצו ללכת בעקבותיי כי הם סבלו מזה שלא הייתי בבית כל הזמן אלא בהופעות, אז הם פנו למקצועות אחרים".
אם לא היית שחקן וזמר, מה היית?
"עורך דין. קודם רציתי להיות מהנדס טיס, אבל בגלל הנסיעות שלנו עם ההורים בכל העולם, לא ישבתי במקום אחד מספיק זמן, וכשהגענו לארץ ב-1962 והייתי צריך לגמור את הלימודים, החלטתי: או שאני חוזר לארה"ב או נשאר בארץ וממשיך כשחקן ובסוף נשארתי. מאד נמשכתי לתחום עריכת הדין, גם גילמתי כמה תפקידים של עורכי דין ( "בחוק וסדר", ברודוויי) וגם אני זה שמטפל בכל החוזים שלי, אז אם לא הייתי שחקן, חד משמעית הייתי עורך דין".
תודה מיוחדת למייק בורשטיין היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית!
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
אל המרואיין הבא שלי נתוודעתי בנעוריי מתוך תקליט ישן נושן של שירי המחזמר "ירושלים שלי" (1969), שדן בתקופת המצור של ירושלים ומנה כוכבים כמוטי פליישר, דני גרנות, גאולה נוני ויאיר קלינגר וכן, זמר שעד אותו תקליט היה "אלמוני" עבורי (היי, אני רק יליד 1987) , חיליק צדוק. הקול החם והעמוק והרגש בביצועו את שיר הסולו שלו באלבום "עיר בצרה".
חיפשתי במשך שנים מידע אודותיו או דרך ליצור עימו קשרו לתעד סיפורו אך לא מצאתי ולו פיסת מידע קטנה אודותיו, מלבד הקלטות נדירות שלו שהיו ברשותי, שירי פופ חדשניים שהוקלטו בסוף שנות ה-60 ובראשית שנות ה-70 . לפתע, מבלי התראה מוקדמת, פנה אליי בחור חביב ונחמד בשם אבי לרון שסיפר לי כי שירת בצבא עם חיליק צדוק, עוד בטרם צדוק פנה ללהקה הצבאית. עמבר סיפר לי כי הם בקשר חברי וכי חיליק חי בארה"ב. הוא נתן לי פרטיו וקישר בינינו, וכך בהתרגשות רבה, ראיינתי את חיליק והצלחתי לתעד, לראשונה בהיסטוריה, את סיפורו המלא כפי שסופר לי מפיו.
יחיאל (חיליק) צדוק נולד בתל אביב בשנת 1947 ללבנה ואהרון צדוק, הבכור לשתי אחיות: דורית ( שלימים הייתה בלהקת פיקוד דרום ועד לאחרונה עדיין הופיעה בארה"ב) ואורנה (שלימים הייתה בלהקת פיקוד צפון) . צדוק נולד למשפחה מוסיקלית: אביו, אהרון, היה זמר פופולארי מאד בשנות ה-50 (האחראי בין השאר כמבצע ללהיטים "הפטנט מתימן", "מצחצח הנעליים", "הוא היה רב חובל", "ודוד יפה עיניים", "כי תנעם", "ככלות ייני" וכו') ודודתו הזמרת הפופולארית משנות ה-50 אהובה צדוק. כאחד שגדל לבית מוסיקלי, חיליק נהג לפגוש את מיטב המוסיקאים והזמרים של התקופה שהגיעו לבקר את אביו.
הוא גדל בשכונת יד אליהו ולמד בבית הספר "החיל" שם למעשה גילה לראשונה כישורי השירה והזמרה שלו, כשהשתתף בהצגות וטקסי בית ספר. בתיכון הוסיף לשיר ולשחק ונהג להרים מופעים שונים עם חבריו לספסל הלימודים ונזכר שתמיד רצה לשחק את תפקיד "אותלו".
כבר בגיל 9-10 ניגן על אקורדיון ולקח שיעורי פיתוח קול, אולם את השפשוף האמיתי להופעתו, כדבריו, קיבל בלהקת פיקוד מרכז בה שירת בין השנים 1966-1968. הוא השתתף בתכניותיה של הלהקה: "במרכז העניינים" (1966) ו"איפה המרכז?" (1968) . בין להיטי הלהקה בתקופתו: "גבעת התחמושת" (בה צדוק הוא זה שאומר את קטע הפתיחה המפורסם בשיר), "את מי אני אוהבת", "טנגו תורנות", "דובר צה"ל מודיע", "קום לך אל נינוה" ועוד.
צדוק נזכר כי הגיע ללהקה הצבאית "במקרה": בנעוריו למד בפנימיה צבאית בחיפה והתגייס בשנת 1965 במטרה להיות קרבי. במהלך הטירונות בחיל השריון, נפצע באחד האימונים ונבצר ממנו להמשיך בטירונות. בעצת חבר ניגש לאודישן אצל יוסי צמח, שבדיוק גיבש את התכנית הבאה של להקת פיקוד המרכז. צמח התרשם מצדוק וביקש מעוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז דאז, לשחרר את חיליק מהשריון ולהעבירו ללהקת פיקוד המרכז, אליה הצטרף בשנת 1966.
עם שחרורו השתתף במופע "תשואות ראשונות" (מופע הכשרונות הצעירים הבולט באותה תקופה שנחשב כמעין "כוכב נולד" ושימש מקפצה לזמרים צעירים) שהתקיים בהיכל התרבות בתל אביב.
החשיפה הגדולה בתשואות ראשונות הפכה את צדוק לכוכב עולוה הביאה עימה התארחויות בתכניות רדיו רבות בהן של רבקה מיכאלי, "חוחים וחיוכים" (של שמואל שי) ותוך זמן קצר גם השתתפות בטלויזיה בתכנית הטלויזיה הראשונה בערוץ הראשון בה התארח לצידם של גיד יגיל ומוטי גלעדי.
בשנת 1968 הצטרף לצוות שחקני המחזמר "הלו דולי" בהפקתו של גיורא גודיק בכיכובם של חנה מרון וגדי יגיל, שלאחר שעזב את ההצגה, החליפו חיליק בתפקיד הראשי.
בשנת 1969 השתתף כאחד הכשרונות הצעירים שנתגלו בתשואות בראשונות בתקליט הפופ-רוק "הידד לצעירים" וביצע את הפזמונים: "מה שמתחשק לי לעשות" ו"הבלדה על ג'ו וצ'זאר". באותה שנה השתתף במחזמר "ירושלים שלי" מאת דן אלמגור בו השתתפו בין השאר מוטי פליישר, גאולה נוני, יאיר קלינגר ושוש רוזן. בהצגה שר חיליק כסולן את "עיר בצרה".
לאחר ההצגה הופיע במועדונים השונים ברחבי הארץ, אך בשנת 1970 החליט לנסוע לקנדה ללמוד טכנאות סאונד. עם שובו חזר לעבוד כטכנאי סאונד בישראקול ( של מאיר אשל) והקליט בין השאר אלבומם המשותף של אריק אינשטיין ושלום חנוך – "שבלול". באחד הימים באולפן, פנה אל צדוק דוד קריבושיי והציע לו לגשת לאודישן אצל יהונתן כרמון (מייסד להקת כרמון המיתולוגית) כדי להשתתף במופע שיציג בברודוויי ניו יורק. באותו זמן, צדוק היה אמור להקליט אמן כלשהוא באולפן אך לא עמד בפיתוי (חיידק הבמה לא עזב אותו, כנראה) ונסע עם המופע לארה"ב בשנת 1971. בערב השתתף במופע ובבקרים למד בבית ספר מיוחד לבימוי והפקת טלויזיה ( עליו המליץ לו יוסי צמח) ועם סיום המופע, החליט צדוק להישאר בארה"ב ובמקביל ללימודי הטלויזיה, הופיע ושר במועדונים ניו יורקים שונים עד שנסע להופעה בלוס אנג'לס, שם הוצג דרך אחד ממוריו בבית הספר לטלויזיה לצמד סוני ושר (שבאותה עת הגישו תכנית טלויזיה מצליחה) וצדוק החל לעבוד כחלק מצוות התכנית.
לאחר זמן מה, חזר ניו יורק והמשיך לימודיו האקדמאיים כששוב הוא שר לפרנסתו במועדונים ובאוניות, כיוון שלא יכל להוסיף לעבוד בטלויזיה עקב ויזה זמנית לעבודה.
לאורך השנים הוסיף צדוק להופיע בכל מקום, כולל בדרום אמריקה, עד שהתחתן ( בנובמבר 1976 לקת'י) והתמסד והבין כי לטובת המשפחה כדאי להפחית את כמות ההופעות הרחוקות, ופתח עסק לייצור, לצד הופעות קרובות. כיום מנהל צדוק עסק לנדל"ן בניו יורק, ונוהג לבקר בישראל פעם או פעמיים בשנה.
לחיליק שלושה ילדים ושלושה נכדים.
אני רוצה להודות מכל הלב לחיליק צדוק היקר על שפינה מזמנו העמוס לגולל בפניי סיפור חייו בקו ישראל-ארה"ב, תודה מיוחדת מכל הלב לאבי לרון המקסים על ש"שידך" בינינו.
קרדיט צילומים של חיליק צדוק בשחור לבן (מההצגה ירושלים שלי) – הרמתי. תודה ליאיר דגן היקר על העזרה בהשגת התמונות.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
יום ראשון בשעה 11:00 בתל אביב. אני מחיש צעדיי (או במילים אחרות רץ) בכדי לא לאחר לפגישה עם לא פחות מאחת ממושאי הערצתי. אמנם בדרכי אני קצת חושש, שכן לא האמנתי שפגישה שכזו, עם אמנית בסדר גודל כזה, שפותחת בפניי דלת ביתה לשיחה אישית לצורך פרויקט תיעוד המוסיקה הישראלית שלי, אפשרית, אך אני משער שלפעמים חלומות אכן מתגשמים.
בשבוע שלפני הפגישה, התחבטתי ביני לבין עצמי : "מה אלך לשאול מישהי שהתראיינה לא פחות ממליון פעם ועם זאת אנסה לחדש ולעניין אותה ובעיקר את קהל קוראיי", אך בסוף החלטתי לתת ללב להכריע את השאלות ולפה לשמש מתווך בין המחשבה והרצון למציאות.
הזמרת שגדלתי עליה ב"לגור איתו", התאהבתי בה ב"רק לצידו" (אחד הקאברים המוצלחים בעיניי ל-Stand By Your Man ולמעשה השיר הראשון שלה ששמעתי מאודי) ונשביתי בלהיטיה: "היא שלו והוא שלה", "אמת או חובה" (כולנו היינו ילדים פעם, ועדיין, לא?) , "היי שקטה", "יש לי חולשה לרקדנים", "אילו יכולתי (אמא)", "בני ילד רע", "הצריף של תמרי", "נערת הרוק", "מערבה מכאן", "הנה פתחתי חלון", "ילד אסור ילד מותר", "מה זאת אהבה", "בצער לא רב, ביגון לא קודר", "ראש השנה שלך" ועוד רשימה אינסופית שאם אתחיל כאן, לא אסיים.
כן, כן, אינכם טועים, מדובר בריקי גל.
ריקי גל – זמרת, יוצרת ושחקנית שעל אף שמלוה את היצירה הישראלית יותר מארבעה עשורים, ממותגת "קלאסיקה" עוד בחייה ונחשבת לנערת הרוק הנצחית, נתפסת בעיניי כצעירה נצחית – מישהי שנדמה שהייתה כאן תמיד ותהיה כאן תמיד, היא לא נותנת למחוגי הזמן לתת בה אותותיהם, לא נכנעת לפתגם שהעולם שייך לצעירים ולא מתעניינת כל כך במה שאומרים או כותבים עליה ובעיקר לא מפסיקה ליצור, להשתכלל, להתחדש, לצאת מהמסגרת שמצפים ממנה להיות בה ומעל הכל – לא חוששת להיכשל, לא חוששת "ליפול", כי הידיעה שפוסעת בדרכה ושלמה עם כל שעל וצעד שלה, היא זו שמהווה, לדעתי, מקור האנרגיה והכוח שלה להמשיך ולצעוד בצמרת המבצעות בישראל.
לאחרונה הוציאה את אלבומה החדש – "ענבים כחולים", פרי עבודתה המשותפת עם יהודה פוליקר כמלחין ומפיק מוסיקלי, שלרגל צאתו נפלה בחלקי הזכות לראיינה בנענע10 וברדיו 103FM , אך כל אלה לא השתוו למפגש אישי עימה לשיחה של פנים מול פנים, היא מולי, אני מולה והטייפ רקורדר בינינו עד לראיון בו סיפרה לי על תחילת דרכה המוסיקלית, על ההשפעות המוסיקליות עליה, על הלך חשיבתה המקצועית בבחירת שירים ועוד ועוד.
ריקי, בואי נדבר ראשית קצת על תחילת הדרך. זוכרת את הפעם הראשונה שעמדת על במה ושרת?
"אני אגיד לך למה לא באופן ממש טוב, כי היה לי את הדחף הזה מגיל מאד מאד צעיר. גם כשהתחלתי כרקדנית אצל גרטרוד קראוס הגדולה ובקיבוץ הייתי סולנית של להקת מחול, אז זו כבר הייתה במה בשבילי. כבר בגיל 12 הייתי על במה כרקדנית. את השירה גיליתי קצת יותר מאוחר, כי המודעות לקול מתפתחת יותר מאוחר. כל הזמן הגבתי למוסיקה. זה היה טבוע בי תמיד".
מתי גילית שיש לך כשרון שירה?
"דווקא אמא שלי היא זו שהבחינה בקשר החזק שלי למוסיקה בגיל ממש קטן ואני כבר זיהיתי את הצורך הזה להיות מרכזית, להיות נראית. למעשה, כשהייתי בת 12 בקיבוץ, גילה אותי שלמה ארצי (שהיה בן 13) ומאוחר יותר היינו גם בצמד סיני..אז אני משערת שזה היה בי "למרותי", כי גם לפני שהייתי מודעת לכך זה היה בי. כמו כן, זה גם התחיל לי בעקבות הקולנוע. בקיבוץ הייתי רואה סרטים מוסיקליים ששילבו משחק ושירה וזה השפיע עליי מאד, באותו רגע ידעתי שאני רוצה לבטא את עצמי כמו במחזות זמר".
שירתת בלהקת חיל הים. רצית מראש ללכת ללהקה צבאית?
"תראה, שוב, זה קרה למרותי. היה לי חבר גיטריסט והוא גרר אותי לבחינות ללהקות צבאיות, כשעוד הייתי בת 15,16 בלבד, ובאודישן שרתי ביטלס, והתקבלתי על המקום, ושלחו אותי להופיע בסיני בפני חיילים. שלמה ארצי, שהיה נוכח, הציע ללוות אותי עם הגיטרה וכך נולד הצמד שלנו "צמד סיני". לאחר מכן שירתנו יחד בלהקת חיל הים".
נהנית בלהקה צבאית?
"ממש לא. לא סבלתי את זה. שם למדתי בעצם שהמקצוע הזה של המוסיקה הוא מרפקים ושאני חריגה. אם זה טוב או רע לא יכלתי אז לשפוט. הייתי חריגה, כזאת שאם חסר משהו , ישר פונים אליה שתחליף. לא הייתי פראיירית, הייתי זו שמצילה את החסר ונחשבת ליוצאת דופן ומיוחדת".
התחברת לעיבודי המוסיקה הקלאסית של הפזמונים של אז ?
"אתה יודע באותה תקופה לא שאלנו יותר מדי שאלות..היה סגנון שהשתמשו בו אז, שירי הלהקות הצבאיות וקלאסיקה ישראלית שהתחילה להתגבש כפופ קלאסי פולני רוסי הונגרי, אז שרנו".
מהן ההשפעות המוסיקליות עלייך לאורך השנים ?
"תשמע, דברים קורים. היום אתה יכול לדבר על דברים בדיעבד בכל דרך שאתה רוצה וזה עדיין בדיעבד, כי בתקופה שהדברים קורים, אתה אפילו לא חושב, אתה כמו אבן מתגלגלת ואתה מושפע ממה שקורה במוסיקה בעולם, שזה היה אז קליף ריצ'ארד, הביטלס, אלביס פרסלי וזה הלך יותר ויותר ונעשה אנגלי, אז אני אהבתי מאד את ההשפעות האנגליות שהיו עליי ואתה תתפלא, אבל גם הושפעתי מהסגנון הצרפתי השנסיונרי, גם הספרות הצרפתית השפיעה עליי מאד".
זוכרת מתי התחלת ליצור שירים בעצמך?
"כל הזמן כתבתי, עד היום. כל הזמן אתה חושב שירים."
ומתי יצא לך האומץ לעשות את זה?
"תמיד כתבתי דברים. לא היה לי אומץ לפרסם אותם או להשתמש בהם, אך תמיד היה בי היצר לכתוב. תמיד הערצתי את המילה הכתובה.".
לפי איזה פרמטר את בוחרת שירים?
"אני בפירוש מתחברת למילה הכתובה והטקסטים יותר מאשר המוסיקה."
קרה פעם שויתרת על שיר, שאחרי כן הפך להיט בביצוע מישהו אחר?
"לא, לא קרה לי. להיפך, אם זה הפך ללהיט אצל מישהו אחר, שמחתי בשבילו. אני יודעת מה אני רוצה. לעומת זאת, יכלתי להיאבק על שיר שידעתי שהוא מתאים לי, למשל "היי שקטה", שיכלתי להילחם עליו בציפורניים. לא יעזור שום דבר. זו הייתה חתיכת מלחמה אבל כששיר נועד לי, אני אלחם עליו".
זוכרת את הפעם הראשונה ששמעת עצמך ברדיו?
"פעם ראשונה אני לא בדיוק זוכרת, אלא בעיקר את התקופה הראשונה. זה תמיד מרגש כל פעם מחדש."
עד היום יש בך אותו הריגוש כשאת מופיעה?
"עד היום, כמובן ממקום אחר יותר מקצועי ויותר בטוח".
את ביקורתית כלפי עצמך?
"יותר מכל אחד אחר, מאוד. אני פרפקציוניסטית מדי, פשוט כי אף פעם לא עשיתי שום דבר שלא רציתי לעשות. לעצמי זה חשוב, ואף פעם לא הצטערתי גם. גם אם זה נראה למישהו מבחוץ טעות, זה לא עניין אותי, תמיד הייתי שלמה עם זה".
כיצד את ניגשת לשיר? איך את הופכת את השיר לשיר של ריקי גל ולא של מישהי אחרת?
"אני שרה אותו פשוט, ואני לאט לאט מרגישה אותו מחלחל ונטמע בי".
איך את שומרת על עצמך רלוונטית לאורך השנים?
"תשמע, אופי המוסיקה שלי לא בדיוק מה שמקובל, הוא אחר שזה גם מחזיק היום, האופי הרוקיסטי, האופי הFאנקי, אופי הבלדות. שירים טובים נשארים לעד, שירים שאתה שומע אותם במרחק של זמן, אתה אומר "וואלה זה יופי, איך הם מחזיקים כאילו הם יצאו עכשיו". יש שירים שישר מעלים בך תחושה לא רלוונטית, אני משתדלת לא לבחור כאלה. אבל כל דבר, עם הזמן, נשחק, לכן אני דואגת להתחדש כל הזמן ואז אני מדביקה את הישן בעכשיו".
מה לדעתך היחס כיום לאמנים ותיקים ?
"תראה, קודם כל אני בנאדם שמקבל את שינויי הזמן, זה בסדר. אני לא מאלה שלא תשמע אותי אומרת : "פעם היה ככה והיום ככה", זה ממש לא מעניין אותי. אני נהנית מזכרונות טובים שהיו לי והיו לי הרבה, אבל לא תראה אותי שמה דיסקים ושומעת ונזכרת איפה היה פעם יותר טוב. אני כן חושבת שאין לנו כאן עוד את התרבות הזאת שמכבדת אנשים מבוגרים, אין לנו עוד את זה, אבל זה מתחיל כבר לקרות. מי שמחזיק מעמד ויוצר כאן ועכשיו כמו שלמה (ארצי) ויהודה (פוליקר), הם דואגים להיות על-זמניים, הם כל הזמן יוצרים עוד ועוד וכל הזמן מלוים אותך לאורך איזושהיא דרך ארוכה מאוד, הם עוד ילדים בנפשם, כמוני, ולכן חשובה נורא היצירה. כיום יותר ויותר מבינים את הערך של ההתבגרות, מבחינה מקצועית".
את מרגישה שהתבגרת?
"זה בטוח שהתבגרתי, אבל זה לא מבטל את הצורך לעשות ולשיר ולהיות במוסיקה ולהיות סקרנית, זה לא מבטל את זה, השאלה איך אתה מסתכל על מה זו התבגרות: הנסיון שלי עצום, המראה מעט משתנה וזה בסדר גמור".
וכשאת על הבמה?
"אני מרגישה כמו ילד ללא גיל".
מה התכונות שהכי מאפיינות אותך?
"לא יודעת, אתה צריך להכיר אותי כדי לדעת. אבל ממה שאומרים אני עומדת על שלי, דעתנית, בנאדם חופשי, תמיד עושה מה שאני רוצה, עצמאית, משתדלת לא לפגוע באף אחד ואת השאר צריך להכיר אותי כדי לדעת".
מה את עושה בימים אלה?
"ברגע זה אני משוחחת אתך וזה כבר נעים, הוצאתי את הדיסק החדש, יש לי את המופע שלי אז אני מסתובבת בארץ ונהנית מהחיים".
מה המחמאה הכי מרגשת שקיבלת לאחרונה בהופעה?
"שמישהי יצאה מהופעה שלי לאחרונה ואמרה שהיא רוצה ללמוד אצלי. שאלו אותה: מה את רוצה ללמוד? שירה?, אז היא אמרה: לא,לא,לא, אני רוצה ללמוד ממנה על החיים. גם מתקשרים אליי לפעמים אנשים שהיו בהופעה שלי ולא נרגעו ומתקשרים אליי ואומרים שהם חייבים לדבר איתי, שהם מבקשים שארגיע אותם מהעוצמה שחוו בהופעה שלי. זה תמיד מרגש אותי מאד "
מה הקהל בשבילך?
"בשבילי קהל זה מפגש אינטימי כלשהוא. אני מאד אוהבת לשוחח עם אנשים, אוהבת לספר סיפורים באופן ספונטני".
יש פתיח שאת פותחת איתו את המופע?
"בכל המופעים שלי, כל פעם זה שיר אחר. דואגת לא לחזור על עצמי. עכשיו, למשל, אני פותחת עם השיר שלי "בסוף היום", אבל אני יותר קוראת אותו ושרה רק את הפזמונים".
זוכרת רגע מכונן בחיים המקצועיים שלך ?
"יש רגע שהאדיר את הגישה שלי וזו העובדה שנכנסתי לתיאטרון הממסדי, התיאטרון העירוני. בתוך תוכי ידעתי שזה יקרה באיזשהוא שלב"
את אוהבת לשחק?
"מאד אוהבת לשחק. זה הרחיב את התפיסה שלי".
היום את משחקת?
"הציעו לי להשתתף בכל מיני תכניות שלא כ"כ מעניינות אותי, כי אני לא מוכנה לשחק בכל תפקיד. אני בוחרת בקפידה מה שמתאים לי".
השלימי את המשפט: ריקי גל היא..
"ריקי גל".
יצאתי מהראיון כשהחלום (והחששות) מאחורי ובפי ובלבי טעם מתוק מאותה פגישה מרגשת עם ריקי גל. תודה ריקי.
אני רוצה להודות מכל הלב לריקי גל היקרה על שפינתה מזמנה לפגוש אותי ולתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית ותודה מיוחדת לשיר פפרברג המדהימה על ש"שידכה" בינינו וגרמה לפגישה לקרות!
כל מי שעוסק במוסיקה, ועוד יותר מופיע, יודע כי החשיבות של האנשים "מאחורי הקלעים", עולה לא פחות מחשיבותם של האמנים המבצעים עצמם: עם התקדמות השנים, עלתה חשיבותו של הסאונד בהופעות והתפתחה בצעדי ענק.
בישראל של תחילת שנות ה-70, הסאונד היה מונח די דל אמצעים ופשוט ביחס לתו התקן בעולם, אולם אחד האחראים הישירים להתקדמותו והתפתחותו האדירה בתחום הוא משה עציוני, שהחל דרכו כנגן להקות קצב בשנות ה-60 אולם עד מהרה הבין את "ייעודו" ומשיכתו לתחום טכנאות הקול, כשהוא אחראי לאינספור מופעים מהמוצלחים בתולדות המוסיקה הישראלית.
נפגשתי עם משה בביתו בכדי לראיינו ולתעד סיפורו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והוא חשף בפניי את עולמו המרתק של הסאונד בישראל מנקודת מבטו של מי שנחשב פורץ דךר וחלוץ בתחומו.
משה עציוני נולד ב-1.8.1949 בירושלים, דור שישי בארץ. אביו אהרון– ניצול שואה שהגיע לארץ מפולין עם השם אלבוים ועברת זאת לעציוני. אמו מרקה ממשפחה ספרדית טהורה.
הוא גדל בתל אביב ברמת החיל ומעיד כי מגיל אפס הוא נולד עם חיידק המוסיקה בקרבו, וכילד נהג לנגן על חליל. בהיותו בן 12 החל לנגן על גיטרה. הוא למד בבית הספר מונטיפיורי ולמד בערבים במגמת אלקטרוניקה, ונזכר כי נהג ללכת ערב ערב ברחוב אלנבי כדי לבהות בחנויות כלי הנגינה. לאחר שכנועים רבים, הוריו קנו לו גיטרה חשמלית חצי נפח – הופנר.
בהיותו בן 15 הקים את להקתו הראשונה – להקת "הדוכסים" (עם הסולן רפי ממן שכונה "אדאמו הישראלי") . משה היה הזמר של הלהקה בפופ הלועזי. עציוני ניגן בלהקה בין השנים 1965-1966. בהיותו בן 17 עבר להתגורר בקיבוץ מנרה עד הצבא. עם חזרתו ממנרה, הלך לקורס מורס חיצוני ששייך לחיל המודיעין. והתגייס בשנת 1967 .
בצבא הפסיק לנגן והפך להיות איש טכני. הוא שירת בחיל המודיעין בין השנים 1967-1970 ועם שחרורו החל לעבוד בחברת ההגברה "ברקול"- אחת מחברות ההגברה הבודדות בישראל של תחילת שנות ה-70.
בשנת 1972 החליט להפוך לעצמאי וככזה הפך להיות חלוץ פורץ דרך בתחום הסאונד וההגברה: עציוני למעשה היה הראשון שהכניס את המונח "טכנאי קול" לפורמה: לא רק איש הגברה שמכין את הציוד, אלא טכנאי שמתפעל את הציוד לזמרים והמבצעים עצמם. הראשון עימו עבד היה אמנון ברנזון (שיזם את המופע המצליח "השטן ואשת האיכר") שביקש ממשה לעשות לו טכנאות קול בהצגות עצמן.
הוא פתח מקום שנקרא "צלילית אלקטרוניקה" בו בבוקר בנה ציוד הגברה מיוחד בהשראת ציודה של חברת "גארט" (חברת ההגברה של חברי להקת הקצב "הסינג סינג") ובערבים עבד כטכנאי קול בהצגות ומופעים.
בשנת 1975 הפך להיות טכנאי הקול של "הכל עובר חביבי" מראשיתם ועבד עימם על כ-600 הצגות ! באותה תקופה, משה מציין בשלב זה של השיחה, כי משאת נפשו הייתה לעבוד עם מתי כספי.
באותה תקופה פנה אליו טכנאי סאונד בשם רפי מלול שהגיע אל צלילית אלקטרוניקה וביקש מעציוני לבנות מיקסר למופע של מתי כספי. לאחת ההופעות הראשונות של כספי בצוותא, הביא עציוני את המיקסר החדש שבנה, פגש את "משאת נפשו" מתי כספי, שבסוף ההופעה אמר כי המיקסר היה בסדר גמור אך היה חסר לו "מיד" (מונח שלא היה מוכר אז כל כך בארץ). כעבור שבוע עציוני הוסיף מיד והביא את המיקסר לכספי, שהתרשם מאד. כעבור 3-4 חודשים קיבל עציוני טלפון מנועם סמל, שהיה אז אמרגנו של כספי, שביקש ממנו להצטרף כטכנאי קול להפקה החדשה של מתי כספי ולהקת ברור חיל.
במקביל, לאורך שנות ה-70 עבד כטכנאי קול עם נינה סימון, ריי צ'ארלס, חוזה פליסיאנו, אל הירט, מייק בראנט בהופעותיהם בארץ, , בשנת 1978 שימש טכנאי סאונד ב"שיחות סלון" ( מופעו של יהונתן גפן ועוד מופעים רבים כשהוא מכניס את המכשור והטכניקה המשוכללת והחדישה ביותר.
לאורך שנות ה-80 פתח גם מעבדה לתיקונים, החל לעבוד עם קובי כהן (הבסיסט של מתי כספי אותה תקופה) ובאמצע שנות ה-80 התחבר גם לריקי גל, אותה ראה לראשונה ב"בני בום" (סוף שנות ה-70) . באמצע שנות ה-80, הגיע כספי למעבדה וסיפר לקובי ומשה כי יש לו שירים אך אין לו מי שיבצע אותם, השניים הציעו פה אחד לכספי לבחון אופציה לתת את השירים לריקי גל וכאן נוצר החיבור שהוליד את אלבום הבכורה של גל – "ריקי גל" (1987) בהפקתו המוסיקלית של כספי, שהלחין ועיבד כל שירי האלבום.
בשנות ה-90 היה חלוץ נוסף בתחום הסאונד בהיותו טכנאי קול שהתלווה לאמנים עצמם (דהיינו מתי כספי) ותפעל בשטח את הסאונד וההגברה.
מאז ועד היום, הפיק אינספור מופעים ועבד עם מיטב האמנים, כשלאורך כל השנים הוא תמיד יד ימינם של מתי כספי וריקי גל ( שהוא משמש גם כמנהלה האישי), וכן עובד עם גלי עטרי, שולי רנד, יונתן רזאל, שלומי שבן, קרן פלס ועוד .
בנוסף, התחבר לאפיק פלג ("להקת הדמעות") שיש לו אולפן (חדר חזרות) בשם "ז'אן ז'אק" והצטרף עימו לאולפן שנותן מענה זול ואיכותי לאמנים צעירים המשמר את הסאונד הטוב של שנות ה-80.
תודתי הגדולה נתונה למשה עציוני היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור הקריירה המוסיקלית שלו לצורך תיעודו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד המוסיקה הישראלית וכן תודה מיוחדת לשיר פפרברג היקרה על ש"שידכה" בינינו !
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
צביקה זליקוביץ' נולד ב-18 למרץ 1935 בפתח תקווה. ילדותו עוברת בין בית הספר ותנועת הנוער (השומר הצעיר). בנעוריו למד לנגן על כינור, אך כנראה שהעדיף לשמוע את המפליאים לנגן (חפץ ומנוחין למשל ) ונטש את לימודי הנגינה.
מאז שהיה ילד, עסק בספורט ( אחיו הגדול , אשר זליקוביץ' היה כדורגלן הפועל פתח תקווה), בין השנים 1953-1955 שירת בצבא בנח"ל ואף היה בנבחרת הכדורסל של הנח"ל (ומאוחר יותר, בשנות ה-70 שיחק גם בליגה הלאומית) . עם שחרורו עבר לקיבוץ "גבים". עוד בהיותו חבר קיבוץ למד צביקה גרפיקה (מקצוע בו הוא עוסק עד היום), ובשנת 1958 העתיק את מגוריו עם מי שתהיה אשתו (עד היום) לתל אביב.
לאורך השנים נהג זליקוביץ' לכתוב, אך את יריית הפתיחה הפזמונאית שלו, ירה בשנת 1967 עת כתב את שירו המוקלט הראשון – "בימים שכאלה" (לחן יעקב הולנדר) ללהקת פיקוד דרום שיצא בשנת 1968 בתכניתה של הלהקה "זמר בדרום". בשנת 1969 יצא שירו "לי אמי כך סיפרה" (לחן מתי כספי) בתקליטו הראשון של דני גרנות. שירים נוספים שכתב באותה תקופה: "לא לך" (לשלישית לא אכפת להם), "אני יודע" ( צוות הווי חיל אוויר בתכנית "שבר ענן", 1971) ועוד.
בשנת 1973 , בשנת חצי היובל למדינה, פנו מארגני פסטיבל הזמר של אותה שנה, אל זליקוביץ' והולנדר להציע שיר הקשור להווי ארץ ישראל. זליקוביץ', סיפר לי, שבהיותו פעיל במועצה לשימור אתרים "בא לו" לכתוב שיר מחאה על הריסת שכיות חמדה לרוב בתחומה של תל אביב (גימנסיה הרצליה כמשל). "השיר התקבל כשיר נוסטלגי", אומר צביקה, "אך לדידי הוא שיר מחאה". את "תנו לנו יד ונלך" ביצעה עירית דותן בפסטיבל הזמר והפזמון באותה שנה. לימים, בשנת 2009 , נבחר השיר לשיר המאה של תל אביב ולאורך השנים זכה למספר גרסאות כיסוי בהן של עפרה חזה ז"ל, (אנו מחפשים גרסה זו), איתן מסורי, ששי קשת, חני לבנה, אבי יעקבי ועוד ביצועים רבים נוספים.
עירית דותן ביצעה שירים נוספים של צביקה זליקוביץ', בהם: "אומרים שהשבת", "הלא תשאלו ציון" (שגם חבורת רננים ביצעה), "אתה יותר יפה מאלביס". בין השירים הנוספים של צביקה שהתפרסמו : "יש לי עיר אחרת" בביצוע יפה ירקוני, בתקליטה "כל היונים", "ילדי רץ אל השדות", "גם בבית הזה" שהלחין אריאל קשת ושר ששי קשת.
לאורך השנים פיתח תחביב נוסף של צילום ובשנת 1984 קיים את התערוכה הראשונה של צילומיו. לאורך השנים קיים תערוכות רבות בארץ ובחו"ל.
כמו כן, הוציא לאור זליקוביץ' מספר ספרים וביניהם : "תנו לנו יד ונלך", ספר שירים בו משולבים מיטב צילומיו, "אישונים, מנצ'לך", צילומי מחזיקי התריסים המלווים בטקסט מחורז. (בימים אלה עומד לצאת לאור "אישונים ב', מנצ'לך".), וספרי ילדים – "כל אלה ועוד ואף לא חתול אחד", "הקיפוד יהושע ועיר הצבים", שניהם מלווים באיוריו של רוברט נדלר.
בימים אלה מוסיף צביקה לכתוב, לצלם ולעסוק בגרפיקה כבאותן שנים עברו. מתגורר בתל אביב , ואותו מקיפה משפחתו – שני ילדיו נכדיו ו…שתי נינותיו.
תודתי הגדולה נתונה לצביקה זליקוביץ' היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור הקריירה המוסיקלית שלו.
רוז'ה אברהם ( שם משפחה לפני עברות :רקטמאייר) נולד בשטרסבורג שבצרפת בשנת 1927. אביו, לאון אברהם, היה זמר אופרה וחזן נודע בצרפת (וגם שחקן כדורגל בקב' הכוח וינה) ואמו, ז'רמיין אברהם, הייתה מורה לפסנתר. כילד, רוז'ה מעיד, נמשך מאוד למוסיקת הג'אז. בהיותו של רוז'ה בן 6 הוא נשלח ע"י הוריו ללמוד כינור והתמיד בכך עד גיל 12, פרוץ מלחמת העולם השניה (1939) וכונה בפי מוריו לכינור – "עילוי מוסיקלי". בנוסף למד לנגן קצת על תופים.
עם פרוץ המלחמה, ברח עם משפחתו משטרסבורג וכשהופרד מהוריו, הגיע להכשרה של הצופים היהודים בלוטרק לקראת עלייה לארץ ישראל, עד שהגרמנים פשטו על לוטרק והעניין נגוז.
בשנת 1943 ברח עם קבוצת ילדים לספרד (והקבוצה נתפסה שם) ועם פלישת האמריקאים למרוקו, נשלח למרוקו ושירת בצבא הצרפתי במרוקו במשך שנתיים ( 1944-1945) וכחייל נשלח עם גדוד לשחרר את העיר ליון. לאחר שחרור ליון, הוזמן עם אחיו לנשק למסיבה בבית הכנסת המקומי בליון, שם באורח נס,במקרה וללא ידיעה מראש, פגש בהוריו ( בדיעבד נתברר לו שאביו היה ראש המחתרת היהודית ושימש חזן באותה מסיבה בבית הכנסת) .
בשנת 1947 חזר עם הוריו לשטרסבורג, וכיוון שהיה בן 20 גוייס שוב לצבא למשך שנתיים ועשה קורס קצינים. כשסיים שירותו כקצין צרפתי בשנת 1949 עלה בגפו לישראל.
הוא הגיע למושב חדש שקם בארץ – מושב לימן (בקרבת נהריה) ושהה שם עד שנת 1951. ב-1951 הגיעו הוריו ואחותו (ארלט אברהם – פסנתרנית ואשת קול ישראל ) לארץ הקודש, ורוז'ה עבר לירושלים בכדי לנסות להשתלב בסצינת המוסיקה. בירושלים, התחבר לפסנתרן ג'ורג' טאובנר ז"ל וליווה אותו על תופים.
התפנית המהותית בקריירה של רוז'ה אירעה בשנת 1954, כשראה בחלון ראווה קונטרבס, וכיוון שעקרונות הנגינה בקונטרבס דמו ליסודות הכינור שידע על בוריים, התאהב בכלי והחליט ללמוד לנגן עליו. הוא נטש את התופים ועבר לקונטרבס בלבד. רוז'ה מציין שתמיד תפסו אותו כאחד עם שמיעה מיוחדת, זה ששומע את מה שאחרים ממעטים לשים לב אליהם או לשמוע.
הוא החל להתערות בסצינת המוסיקה הירושלמית המקומית וניגן בכל מועדון אפשרי שם, בעיקר ג'אז, עם גדולי אמני הג'אז: דני גוטפריד, אלברט פיאמנטה, מל קלר, אהרל'ה קמינסקי, פנצ'ו בלומנצווייג, יוסי פפו לוי, יוסי לוי, דני מרבנט ועוד רבים וטובים. בשנת 1958 העתיק מגוריו לתל אביב והחל לנגן במועדון "אדריאה", שם פגש בפסנתרן צעיר בשם זיגי סקרבניק ז"ל ( מוסיקאי עילוי שנפטר בגיל 24 ) – רוז'ה מתאר שזיגי היה כבן עבורו ואהבת נפש שררה ביניהם עד יומו האחרון של זיגי. השניים החלו לעבוד יחד במועדון "עומר כייאם" (יחד עם המתופף סאם כהן) והיו, כהגדרת רוז'ה, סנסציה.
ב-1960 פנה אל רוז'ה המוסיקאי אלכס וייס וצירף אותו להופעותיו במועדון "צברה" והכניס אותו לסוללת נגני ההקלטות שלו, ומכאן רוז'ה הפך להיות אחד הבסיסטים הבולטים והמבוקשים בישראל בשנות ה-60 : הוא ניגן בהקלטות הרבות של אריק אינשטיין, יהורם גאון, חוה אלברשטיין, יוסי בנאי, ישראל יצחקי, יפה ירקוני, ששי קשת (בהצגה "עיר הגברים", בה בולט הבס של רוז'ה ב"פנקס הקטן") ועוד רשימה אינסופית. בטלויזיה ניגן בתכנית "אולפן עגול".
בשנת 1967, במלחמת ששת הימים, כשרוז'ה שימש כחובש קרבי, חברו ליחידה עלה על מוקש. רוז'ה אץ להצלת חברו ועלה בעצמו על מוקש ונפצע בגבו. הפציעה מנעה מרוז'ה לנגן על קונטרבס, ואילצה אותו לעבור לנגן על גיטרה בס חשמלית בישיבה, מה שלא היה כל כך לרוחו ואחרי כמה שנים, ב-1972 (כשניגן בהופעותיה של יפה ירקוני בלבד ביפו) החליט לפרוש סופית ממוסיקה והפך להיות סוכן נסיעות עד צאתו לפנסיה.
תודתי הרבה נתונה לרוז'ה אברהם היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 