יעקב (קובי) גיא נולד בחדרה בשנת 1947. סבו ניגן בטובה בתזמורת כפרית, אביו נהג לשיר ולמעשה קובי ספג מוסיקה מגיל קטן. הוא גדל בגבעתיים והרומן הראשון שלו עם מוסיקה החל, כשאחותו הגדולה למדה בכיתה א' חלילית, וקובי נהג לקחת את חוברת הלימוד וכשאחותו לא הייתה בבית נהג ללמוד ולנגן בעצמו.
בהיותו בן 7 החל ללמוד מוסיקה אצל אהרון שפי, שלימד אותו תחילה על חלילית ולאחר מכן על חליל אלט, פסנתר ולאחר שעבר בשנת 1955 עם משפחתו לרמת חן, החל ללמוד לנגן אצל המוסיקאי יוסי ואלד ואף שר במקהלתו של ואלד.
בשנת 1961 החל ללמוד קלרינט אצל המוסיקאי גיורא פיידמן וכבר בגיל 15, בשנת 1962, החל לנגן בלהקת המחול של יואב אשריאל בגבעתיים ונסע עימה לסיבוב הופעות בחו"ל. בין השנים 1962-1967 ניגן בלהקות מחול רבות בהן להקת המחול של תל אביב, להקת המחול של חולון ועוד.
בשנת 1967 התגייס לצבא ושירת בתזמורת צה"ל תחת ניצוחו של יצחק גרציאני. הוא שירת בתזמורת עד שנת 1970.
בתחילת שנות ה-70 עבד ב"אל על" ומשם עבר לעבור, לצד המוסיקה, במשרד הביטחון. הוא ליווה באותה תקופה אמנים כלוליק לוי, ליאור ייני וכו'.
בשנת 1973, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שירת במסגרת המילואים בצוות הווי של חטיבה 421 תחת שרביטה של דרורה חבקין.
בשנת 1974 נסע כקלרינטן עם להקת המחול של אוניברסיטת תל אביב לפסטיבל להקות מחול בגרמניה והולנד ולאורך שנות ה-70 ליווה מספר להקות מחול וחבורות זמר.
בשנת 1982 הצטרף ללהקת "אנחנו כאן" – להקת הפולקלור היהודי הייצוגית של ישראל והעיר תל אביב יפו ויצא עימה לסיבובי הופעות בחו"ל. בשנת 1984 החל להשתלב באירועי מועדוני הזמר וליווה את מיטב מובילי השירה בציבור בהם שרהל'ה שרון, גבי ברלין, אפי נצר, הטיש הגדול (משה להב), נורית הירש, ציפי גזית ונתן כספי, שאולי אגמי,רן אלירן, חופני כהן, יוני רועה וכו'.
בשנות ה-90 וה-2000 ניגן בין השאר בתכניות טלויזיה פופולאריות בהן "בטברנה", "דואט ישראלי" ובשנים האחרונות מנגן בתזמורת "הבוסתנאים" לצד הופעותיו עם מיטב אמני ישראל.
אני רוצה להודות מקרב לב לקובי גיא היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפורו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
הוא אחד הבסיסטים הראשונים במוסיקה הים תיכונית יוונית ישראלית ונחשב יד ימינו של אריס סאן ( וניגן במרבית הקלטותיו של אריס) ויחד עם זאת החל בלהקות הקצב הבוסריות של שנות השישים ומיזג בין הפופ והרוק המקומי למוסיקה הערבית, טורקית ויוונית שספג מהבית ובילדותו – במשך קרוב ל-45 שנה חי מוטי מורד (סבח מורד) בארה"ב וטרם תועד סיפורו המוסיקלי, עד כי פגשתיו במהלך ביקורו הקצרצר בישראל ושוחחתי עימו על ראשית דרכו, על שיאה ועל מעשיו בימים אלה.
מוטי מורד נולד כסבח מוראד בבגדד שבעיראק בשנת 1947. בהיותו בן 3 עלתה משפחתו לישראל והשתכנה בבית ליד ומשם המשפחה עברה להתגורר במעברה בחולון. הוא גדל בחנקין בחולון ובהיותו בן 14, בשנת 1961, הלך עם אחיו, ציון, להופעה (ראשונה בחייו) של להקת ה"קרייזי סטריינג'רס" (להקת רוק אינדונזית בה היה חבר הישראלי דורון כהן), מה שהיווה "טריגר" עבורו להתחיל לנגן על גיטרה.
בשנת 1962 קנה גיטרה ראשונה ולמד לנגן אצל משה מולכו ז"ל (מלהקת "הנסיכים"). לאחר מכן למד לנגן על בס בבית הספר למוסיקה של הרמן קוסלה בדיזינגוף ואחרי כן למד לנגן אצל אלברט פיאמנטה.
בשנת 1963 החל מורד להופיע באירועים והרכבים מזדמנים, ולעיתים אף ניגן כמחליף בלהקת הנסיכים, שהייתה אז פופולארית מאד לצד להקת האריות ( עם להקת האריות ניגן עוד לפני שחיים סבן נכנס כבסיסט ללהקה) והצ'רצ'ילים (בראשית דרכם).
בשנת 1964 ניגן בלהקת "המורדים" ( עם הסולן הרצל עובדיה, אחיו של ויקטור עידה) שהופיעה בעיקר בחתונות. בשנת 1966, אריס סאן, שהיה בשיא פופולאריותו בישראל אותן שנים, הגיע לקפה "נגה" (בורסת המוסיקאים דאז) וחיפש להקה שתלווה אותו בסיבוב הופעותיו עם עליזה עזיקרי. הוא הכיר את הרצל עובדיה ולקח את חברי "המורדים" ( שפעלה עד 1967) ללוותו בהופעותיו והקלטותיו.
בשנת 1966 הצטרף מוראד להפקה של "החלונות הגבוהים" והשתתף בחזרות בביתו של שמוליק קראוס ז"ל, אך כיוון שהעבודה עם אריס סאן התחילה לקחת מרבית הזמן, בחר להתמסר לסאן. מורד הכניס לתזמורת אריס סאן את חברו הגיטריסט משה אורלביץ' וההרכב כלל את מורד ואורלביץ' כבסיס קבוע כששאר הנגנים הופיעו תקופה והתחלפו.
בשנת 1968 נסעה השלישיה לראשונה לטורקיה, סיבוב הופעות בן שלושה חודשים שהפך להצלחה ועם שובם לארץ, נכנס סאן היישר אל לב המיינסטרים הישראלי. בשנת 1970 השלישיה נסעה לארה"ב והופיעה תחילה במועדונו של אברם גרוברד – "אל אברם" ובעוד מועדונים יווניים מקומיים עד שנת 1971, כשסאן הקים את מועדון "סירוקו", שזכה להצלחה מסחררת ופעל עד שריפתו בשנת 1975.
הלהקה הופיעה בתכניות טלויזיה פופולאריות בארה"ב בהן תכניתו של מייק דגלאס, ג'וני קרסון וכו', ומורד ניגן עם סאן עד כניסתו של אריס לבית הסוהר בשנת 1990. עם צאתו של סאן ב-1992 חזר מורד לנגן עימו במועדון החדש שפתח – "קוסמיקו", והפסיק לנגן אותה שנה עם סאן עם עזיבתו של אריס לבודפשט.
יש לציין כי מורד ניגן עם אריס סאן משך 25 שנה והשתתף כבסיסט ברוב הקלטותיו של סאן בהן: "סיגל", "בום פם", "דם דם", "אספרה", "אם אתה צעיר בלב", "תל אביב", "זוג או פרט" (ערב, ערב) ועוד.
לאחר פרידתו מאריס, ניהל מורד חנות בגדים ולאחר מכן פנה לעסקים אחרים. כיום מתגורר בפלורידה, אך מרבה לבקר בארץ לעיתים קרובות.
תודה מיוחדת למוטי (סבח) מורד היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והנגנים בישראל.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
היא ניחנה בקול מיוחד וזכתה לשיר את ההמנון השני של ישראל- "ירושלים של זהב", שזיכה אותה בתהילת עולם, פתח צוהר לקריירה מצליחה ארוכת שנים בארץ ובחו"ל, והפך אותה לאחת מזמרות העם הארצישראליות האהובות בכל הזמנים, אך אם תשאלו אותה: שולי נתן לא מתעניינת בהצלחה ובתהילה, אלא פשוט רוצה להמשיך לשיר.
מרים שולמית בורנפרוינד נולדה 1947 ברמת גן לזוג הורים ציירים. בנעוריה למדה בתיכון "בליך" והחלה לשיר וללוות עצמה על גיטרה. ב1965 התגייסה לצה"ל ושירתה כמורה חיילת, שם הכירה ונמשכה לסגנון הפולק ושירי העמים השונים. היא אימצה שם במה קליט יותר: שולי נתן ( נתן היה שם משפחתה של אמה בנעוריה)) .
ב1967 השתתפה בתכנית הכשרונות הצעירים "תשואות ראשונות", ומשכה את תשומת לבה של הללי, בתה של נעמי שמר, שסיפרה לאמה על שולי בעלת הקול הגבוה והמיוחד. שמר, שבדיוק כתבה את "ירושלים של זהב" לבקשת טדי קולק, ראש עיריית ירושלים דאז, שיועד להיות מושר על במת הפסטיבל מחוץ לתחרות, החליטה ששולי נתן האלמונית תבצע את השיר, ולא זמרת ידועה.
.
על אף התנגדות מפיקי הפסטיבל, שולי נתן ביצעה בקול מרטיט וברגש רב את "ירושלים של זהב", והשיר הפך, מלבד ללהיט ענק וקלאסיקה אלמותית, גם להמנון הבלתי רשמי של ישראל, שנכנסה תוך זמן קצר למלחמת ששת הימים. הציונות, אהבת הבירה והישראליות הטהורה המשתקפת בשיר, הפכה אותו למיתוס ואת נתן לכוכבת בן לילה.
כעבור שנים, השיר יהפוך לשיר העברי האהוב בכל הזמנים וזכה בתואר "שיר היובל".
ההצלחה המסחררת הביאה את נתן להקליט לאורך סוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 אלבומים בעל גון וצבע מוסיקלי שונים ומיוחדים שהתאפיינו בדמות אלבומי שירי עם ומסורת בשלל שפות, בהם: "שרה שירים עבריים" (1967), "שירי נעמי שמר" (1968), "שולי נתן" (1968), "מתי היום" (1969), "טיול" (1969), "אנעים זמירות" (1973) .
היא הופיעה ברחבי הארץ ובחו"ל, וקיבעה מעמדה כזמרת עם ישראלית, והביאה עימה משהו רענן, ייחודי ושונה מגל הפופ-רוק שהחל להתבלט בארץ אותה תקופה.
.
בין השירים הבולטים שהקליטה באותן שנים: "כאלה היו הימים" (1969) , גרסה עברית ללהיטה של מרי הופקין ( Those Were The Days My Friend) , "מי האיש", "על אחת כמה וכמה" (עם נחמה הנדל ז"ל, חברתה הטובה לאורך השנים), "אנא אלי" ועוד.
באמצע שנות ה-70 לקחה פסק זמן ארוך מהמוסיקה, בכדי להקדיש עצמה לגדל את ילדיה , מלבד גיחה קטנה ב1978 לפסטיבל הזמר החסידי בו ביצעה את "אל תסתר פניך" וזכתה במקום השני.
.
נתן שבה לבמה ולהקלטות ב1990 עת הוציאה בשיתוף אביבה רוזנפלד את הקלטת "ים של אור" .
לאורך שנות ה-90 וה2000 הקליטה מספר אלבומים כ"שירי תהילה" (1995), "שירים אהובים" (1999), "הדרך פתוחה" (1999), "בעיקר קרליבך" (2003), "מזרח מקרוב ומרחוק" ( 2008), "לקט" (2011)
).
ב2007 השתתפה בסרט "הרת עולם" בבימוי איילה זמיר וב2010 עבדה עם חבורת הזמר "בנות מסילות" וחידשה עימן את "אנא בכח" ו"הליכה לקיסריה".
".
ב-2013 הוציאה נתן את אלבומה "תפילת האדם", שכלל שירים בעברית וביידיש.
נפגשנו בסלון ביתה המהודר והכל כך חם ברעננה, לשיחה על הקריירה המוסיקלית הענפה, על המשפחה, החיבור לקהל וכמובן על ירושלים של זהב..
שולי, נולדת לבית מוסיקלי?
"אמא, חוה נתן, הייתה מאד מוסיקלית ושרה מאד יפה כי אבא שלה היה הטנור הראשי של אופרת המבורג בין שתי המלחמות, אז הכשרון או היכולת המוסיקלית באה מצד אמא. "
זוכרת את הפעם הראשונה ששרת?
"בילדותי עסקתי בהמון דברים אחרים חוץ משירה, הייתי מתעמלת מגיל מאד צעיר והייתי שייכת לנבחרת בנות תיכון שהן היו העתודה של המתעלמות בארץ. אני זוכרת שיצאתי למחנה של הצופים בכרמל והיה איזה מדריך שישב וניגן על גיטרה וליווה את עצמו וזה נראה לי קסום.
ואז יום אחד נפלתי מהקורה ולא יכלתי להתאמן כמה חודשים, ואז אמי שלחה אותי למורה למוסיקה יוסי ואלד שהגיע לשכונה, קניתי גיטרה והיא שבתה אותי בחבלי קסם, ואז למדתי גיטרה קלאסית (כבר בתקופת הצבא) אצל רינה בן יהודה. "
לא רצית ללכת ללהקה צבאית?
"לא, זה לא התאים לי. גם הוריי אמרו שזה לא מקצוע, הם תמכו בי ואמרו שזה מאד יפה, אבל זה לא מקצוע וחשוב שאני אלמד. הבעיה הייתה שלא יכלתי להפסיק לשיר ולנגן, הייתי אובססיבית לנגינה, ואז בדיוק הגיע טרנד מארה"ב של שירי פולק, ודודתי שלחה לי מארה"ב תקליטים של בוב דילן, ג'ואן באזז, ג'ודי קולינס וכו' וככה נטוו החוטים. אהבתי מאד שירה עממית ואהבתי מאד את נחמה הנדל שהיא הייתה המצילה שלנו של שירי העם. למעשה המשיכה לשירי העם הגיעה מאמא, היא לקחה אותי בנעוריי להופעה של "האורגים" ( The Weavers) ומאד אהבה את כל הפולק והשירים העממיים"
למעשה, מתי התחלת להופיע?
"בזמן הצבא. שמע אותי הרצל סיגלוב (בעלה של הזמרת הדסה סיגלוב), והתחיל לתת לי הופעות במתנס"ים בירושלים, ואלו למעשה היו ההופעות הראשונות. לאחר מכן, המורה לגיטרה, רינה בן יהודה, הזמינה תלמידים להופיע והיא המליצה עליי לאמיתי נאמן ז"ל, והוא הציע אותי ל"תשואות ראשונות" שגילתה אז כשרונות צעירים, ואבי טולדנו ואני דורגנו במקומות הראשונים ".
איך הגעת לבצע את "ירושלים של זהב"?
"הללי, בתה של נעמי שמר ז"ל, שמעה ברדיו במקרה את "תשואות ראשונות" ושמעה אותי שרה, היא קראה לנעמי למטבח והמליצה עליי לאמה והשאר היסטוריה".
במה שונה שולי נתן של לפני "ירושלים של זהב" לשולי נתן של אחרי?
"אני חושבת שמבחינת אישיות כלום לא השתנה, כי אף פעם לא חיפשתי פרסום או להיות כוכבת, להיפך, הפרסום קצת הפחיד והמם אותי. העובדה שלא הייתה טלויזיה הייתה לטובתי, כי יכלתי להסתובב ברחוב ואף אחד לא הכיר אותי, כי הייתי בחורה נורא ביישנית וכל הפרסום היה הלם גדול מדי, אז למדתי לחיות עם זה, אבל בתוכי נשארתי לדעתי אותו דבר. גם אמא תמיד אמרה לי לשמור על צניעות ואמרה : "תסתכלי על סנדלר כמו למלך", וזה נשאר לי עד היום"
בכמה שפות את שרה?
"אני שרה בהרבה שפות, לא את כולן אני דוברת, למשל שפות סלביות אני לא דוברת, אבל אני דוברת היטב אנגלית, ספרדית, גרמנית קצת. יש לי משיכה לשפות שונות".
מתי הופעת לראשונה בחו"ל?
"הופעתי בפעם הראשונה בחו"ל בהולנד, אחרי מלחמת ששת הימים, עשו לי סיבוב גדול של הילברסון (עיר הרדיו דאז) . היה איש רדיו ידוע בהולנד שהזמין אותי לסיבוב של שבוע ברחבי הולנד והמסע הבא היה לדנמרק, דרך התחברות של הקהילה היהודית עם רשתות השידור, ואחר כך בבלגיה, ובסוף 1968 קיבלתי את פרס "מידאם" לתקליטים ב"קאן" על רב המכר של אותה שנה, אני זוכרת שבני אמדורסקי נסע איתי".
לקחת פסק זמן בתקופה מסוימת כדי להקדיש למשפחה, האם לדעתך זה האט לך את הקריירה?
"אני אף פעם לא ממש חשבתי על קריירה, חשבתי אם אני אשיר או לא אשיר. כאשר נולדה בתי השלישית, הרגשתי שאני לא מסוגלת לקפוץ על 2 חתונות, ואני זוכר תשצלצלו מצוותא ורצו מופע ואמרתי בלי לחשוב שאני מפסיקה עכשיו ושאני בפסק זמן. אני זוכרת שהרבה אמרו לי : "אם תפסיקי את לא תוכלי לחזור", אז אמרתי אם לא אעסוק בשירה אז אצייר או אעשה משהו אחר."
ואיך חזרת ?
"כעבור 10 שנים קרה לי מסע ציבור יחצני בלתי רגיל שהוציא אותי חזרה לכותרות ואפשר לי להמשיך לשיר: ידידי, ישראל דליות, מ"קול המוזיקה", סיפר לרבקה מיכאלי ששולי מתחילה להתאמן, ורבקה מאד אהבה אותי וכשהיא שמעה שאני "מתאמנת", היא קראה אותי לרדיו , הזיזה את כל הפינות ונתנה לי את כל השעה. באותה תקופה הלחנתי שירים לזלדה והופעתי אצל רבקל'ה מיכאלי עם השירים שלהו כשיצאתי מהאולפן, כל השדרנים ירדו מכל הקומות לברך אותי על זה שחזרתי לשיר. הייתי ממש המומה. אז מה שקרה בשבוע הזה שגם הייתה עליי כתבת ענק במוסף של ידיעות אחרונות על "לאן היא נעלמה" . באותו שבוע מני פאר עשה את תכניתו "ממני" והזמין את טדי קולק, מאיר אריאל ואותי לתכנית הראשונה ובאותו שבוע הזמין אותי גם דן מרגלית ל"חמש אחרי הצהריים" וביקש שאשיר בתכנית החדשות שלו, דבר שלא היה מקובל. אם לא מספיק, אז באותו שבוע עבר באולפן האמרגן של יהודה פוליקר, יהודית רביץ וכו', אהוד שמיר, שלקח אותי תחת חסותו והלוח התחיל להתמלא וכך חזרתי לשיר".
אהבת את החזרה הזאת?
"כן, זה לא היה פשוט כי הילדים עוד היו צעירים, ואז הכרתי את אביבה רוזנפלד, שנינו לקחנו את הילדים שלנו לגן, והיא עשתה קייטנה, ובסיום הקייטנה הצעתי לה שאגיע לשיר, ואז באתי ושרתי לילדים בקבלת שבת, אביבה הייתה המומה וסיפרתי לה שהאמרגן שלי סגר את המשרד והפסיק לעבוד, וכל פעם שנפגשנו היא אמרה לי : "תעשי משהו", ואז אמרתי לה: "תעשי את", ואז היא ישר יצאה לדרך ומאז אנחנו עובדות יחד 26 שנה באהבה רבה".
איך נולד הרומן שלך עם שירי זלדה ?
"דרך חברת ילדות של זלדה, שהביאה את הפסיכודרמה לארץ, שמה היה ורדינה אסף, והיא הכירה לי שירי זלדה ואמרה לי שזלדה מחפשת בת לוויה שתגור אצלה, ואני בדיוק חיפשתי חדר בירושלים, הייתי סטודנטית, אז היא לקחה אותי אליה וראיתי שהיא גרה בשכונה נורא דתית, וחשבתי לעצמי שהשכונה לא תתאים לי, אבל פגשתי אותה, היא הייתה אישה מקסימה, ואמרתי לה שאני מאד אוהבת את השירים שלה ושאלתי אותה אם ביום מן הימים היא תשמח שאלחין אותם, אז אולי לא מצאתי חדר לשכירות וגיליתי את זלדה וכמובן שנים רבות לאחר מכן הלחנתי שירים שלה, לצערי היא לא זכתה לשמוע אותם".
מה השיר הראשון שהלחנת?
"אנא לי", אני זוכרת שהלחנתי אותו בין המחבתות והסירים".
תמיד נמשכת ליצור?
"לא בהכרח, יותר משך אותי לבצע והאינטראקציה עם הקהל. אני אוהבת להיות בקשר עם הקהל ולספר סיפורים בין השירים".
יש מצב שתופיעי בלי לשיר את "ירושלים של זהב"?
"זה כמעט לא קורה. אנשים מתעקשים על זה".
זה לא מרגיז אותך?
"להיפך, זה מרגש אותי, שאנשים רוצים לשמוע את זה אחרי כל כך הרבה שנים, אני מתרגשת עם האנשים".
מה המחמאה הכי מרגשת שקיבלת?
"אני זוכרת פעם שאני שרתי בהתנדבות באיזה קיבוץ לאנשים סיעודיים ובנאדם שלא פתח את הפה 10 שנים, התחיל לשיר ביחד איתי, כי המוסיקה היא כנראה הרבה יותר בסיסית מהמילה והיא פשוט מעוררת אנשים".
איזו מוסיקה את אוהבת לשמוע היום?
"מוסיקה קלאסית".
איך לדעתך מתייחסים היום לאמנים ותיקים?
"אין לי שום תלונות, מתייחסים אליי תמיד באהבה ובכבוד. לכל דור יש את השירים שלו והקהל שלו".
מה את עושה בימים אלה?
"בימים אלה אני מאד פעילה: אני גם ממשיכה להופיע בקצב משמח מאד, והסטרטאפ האחרון הוא שבעקבות מורת דרך בשם לאה פופר, פתחתי בסלון ביתי ערב מפגשים ואירוח של עד 50 איש שבאים לחגוג ימי הולדת או מפגשים חברתיים , ואחר כך אני נותנת להם תכנית של שעה ורבע בה אני מספרת סיפורים שאין לי הזדמנות בהופעות לספר, על המשפחה שלי ואני גם שרה להם דברים מיוחדים ושירים שכולם אוהבים לשיר ביחד ואחר כך הם כולם מתכבדים ועושים את כל האירוע אצלי, ואני מאד נהנית מזה, כי אני אוהבת את האינטימיות עם האנשים".
עדיין יש לך את אותו ריגוש כמו בהתחלה?
"בדרך כלל כן, אני אוהבת את הריגוש הזה".
השלימי את המשפט: שולי נתן היא..
"בן אדם".
תודה מיוחדת לשולי נתן היקרה על שפינתה מזמנה לפגוש אותי ולתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה.
הוא מלווה את הפסקול הישראלי זה יותר מחמישה עשורים רוויים בפעילות שכללה הופעות בסרטים, בתיאטרון ובעיקר קלאסיקות ישראליות שהפכו אותו לאחד מקאנוני הבלוז והנשמה הישראלים ועם זאת, אם תשאלו אותו : דני ליטני (72) ביקורתי מאד כלפי עצמו ולא "מת" על איך שהוא שר, גם כששמיעתו לקויה והוא די שבע מהופעות, הוא ממשיך בכל כוחו, ממש כמו אבן מתגלגלת.
משימת תיאום הפגישה עם ליטני לא הייתה הכי פשוטה וזאת בשל הלו"ז ההפכפך שלו: בימים הוא ישן (ולא מתעורר עד 7 בערב) ובלילות הוא ער, מופיע וחי את חייו, רוצה להפסיק לעשן אך בזמן השיחה הספיק לגמור 4 סיגריות, שומע באזניו שירי סוכנות ופלמ"ח, נפגש מדי חמישי עם הפרלמנט הקבוע שלו לערב של אוכל וצחוקים, ובעיקר ממשיך לתת לקהל את המיטב של הפסקול הישראלי שלו שעיצב (בצניעותו הרבה) ללא ספק את עושרה של המוסיקה הישראלית עם קלאסיקות כ"יחס חם", "משבר אמון", "במקום הזה", "סיפור של אהבה", "בראש אחד", "ציף ציף מעל הרציף", "ימות המשיח", "דניאלה", "אופליה הקטנה" ועוד ועוד ועוד.
לאחרונה הקליט משהו עם איה כורם, עם אורי ביילין ומנסה לעבוד על חומרים מקוריים חדשים משל עצמו (משימה לא פשוטה, לאור לקות השמיעה שלו) וחי את חייו. בפגישה עימו, הוא מולי ואני מולו, לא יכלתי להישאר אדיש ולא להתרגש מנוכחותו של מי שעבורי פחות נחשב גיבור ילדות מוסיקלי, ויותר מכך להיחשף לרגישות, לחביבות, לצניעות ול"אנטי סלב" שהוא באופיו גרמו לי לא רק להעריץ אותו כאמן, אלא גם כאדם.
הוא נולד בחיפה כדן ליטובסקי, גדל בירושלים ועם גירושי הוריו התגלגל מקיבוץ לקיבוץ, כשהוא גדל על מוסיקת גוספל ובלוז שחורה, מנגן ושר. לאחר שירותו הצבאי הקים את להקת "הרווקים" ואחריה את שלישית "הנמר הנוראי" ( עם חבריו גדי אלון ומרטין גלט ז"ל) עם חבריו לתיאטרון חיפה בו שיחק בהצגות כ"ימים של זהב", "הרשלה מאוסטרו פולי", "הוא הלך בשדות" וכו'.
פריצתו הגדול לתיאטרון הייתה בשנת 1968 עת קיבל את התפקיד הראשי במחזמר שובר הקופות – "איש חסיד היה" . באותן שנים, סוף שנות ה-60 ושנות ה-70 יצר שירים בעיקר לאחרים: לשלושרים הלחין את "ציף ציף מעל הרציף", לצילה דגן את "ולא היה בינינו אלא זוהר", "יום בו יקום" ו"נחל שלי" והתמקד בשירי פולק אמריקאיים בתרגום עברי א-לה שירי בוב דילן ("בלוז לנערה מצפון הארץ", "גשם כבד עומד ליפול", "נישא ברוח", "אדוני המלחמה") ושנסונים צרפתיים א-לה ז'ק ברל ("נמל באמסטרדם") והעלה שני מופעים מוצלחים עם יהונתן גפן ("זה הכל בינתיים,בינתיים זה הכל" ו"מכתבים למערכת").
על אף הצלחתו המסחררת, רק בגיל 35 הוציא את אלבום הבכורה שלו – "יחס חם" שהפך רב מכר וקיבע מעמדו כאמן הבלוז הישראלי הבולט בארץ, מעמד שנמשך עד היום, לאחר מספר אלבומים משובחים ומוערכים.
ב-1978 זכה להצלחה נוספת בתחום מחזות הזמר כשהשתתף בהצגה "הבזאר הגדול" (משירי מישל פוגאן) שהפך סנסציה וכן השתתף בהרכב הרוק המתקדם האקספרמנטי "שמיים" (שרק שנים לאחר צאת אלבומו זכה להערכתו), השתתף בהרכבים שונים ובסרטים (דוגמת "החיים על פי אגפא") , עסק בדיבוב סרטים ובעיקר שמר על אינטימיות ההופעות עם הקהל, שעד היום מגיע בהמוניו לראותו.
בשנים האחרונות לקה בשמיעתו, ועם זאת מוסיף להופיע ולהקליט כשהוא מעורר השראה ומהווה הוכחה מופתית לכך שהמוסיקה נשארת לנצח.
דני, נולדת לבית מוסיקלי?
"אפשר לומר ככה, למרות שביליתי הרבה בקיבוצים. בהתחלה גדלתי בבית מוסיקלי: אימי ניגנה פסנתר, אבי ניגן על מנדולינה, ובגיל 6 הייתי אפילו ילד פלא בקונסרבטוריון, ניגנתי על פסנתר".
התחלת לשיר כבר אז?
"לא, מה פתאום, גם כשהתחלתי לשיר הייתי בקצת בעיה, כי לא אהבתי איך שאני נשמע, גם היום אני לא הכי מסמפט את הקול שלי מי יודע מה, אבל התרגלתי, עם הזמן אתה מתרגל. בהקלטות הקול שלך נשמע אחרת מאיך שאתה רגיל לשמוע אותו, אז זרמתי".
אז מתי בעצם דבק בך חיידק המוסיקה?
"מאז שאני זוכר את עצמי, כילד הייתי עומד ליד הרדיו מתנדנד, כל הזמן אהבתי מוסיקה."
בהתחלה היית יותר שחקן, מה גרם לך לעשות את הסוויץ' ליותר מוסיקה?
"בהתחלה הייתי שחקן תיאטרון, וגם אז התחלתי ללמד את עצמי לנגן על גיטרה, האמת שלמדתי בשיטה די מעניינת: היו אז סרטים בשם "ג'מבורי" (סרטי רוקבילי ורוקנרול פופולאריים של שנות ה-50) , אז הייתי הולך ומסמן גריפים של גיטרה עם מיתרים, הייתי הולך לסרט 20 פעם ומסמן איפה הגיטריסט שם את האצבעות, ככה למדתי לנגן. "
מה הזמן הכי טוב בשבילך ליצור מוסיקה?
"אין זמן או מקום מסויים, למשל את "משבר אמון" כתבתי מחוץ לחדר החזרות כשישבתי ליד הפסנתר, וזה נולד בחמש דקות, סתם לדוגמא, שירים שיוצאים מהר הם השירים הכי טובים, מנסיון!"
מה נותן לך מוזה?
"למוזה אין זמנים, זה בא כשאתה יושב על רעיון וזורם איתו".
עוד יש לך את אותו ריגוש כשאתה מופיע, כמו בתחילת הקריירה?
"מה פתאום, יש לי התרגשות מסוימת בגלל האזניים שלי, כי האמת היא שאני כבר לא נהנה מההופעות, כי אני שומע ברדק באוזן בזמן הופעה, אני יותר מסתבך בשירים החדשים כי את הישנים אני כבר מכיר בעל פה"
למה חיכית עד גיל 35 להוציא אלבום בכורה ("יחס חם") ?
"לא יודע, אף אחד לא רצה להוציא לי תקליט, בהתחלה הופעתי במעדונים לפני הקוסם ואחרי הסטרפטיז, אבל כתבתי יותר בשלב יותר מאוחר עד שהתגבשו שירים לתקליט".
האם אתה מרגיש פספוס בקריירה?
"יש פספוס ענק שאני מרגיש עד עכשיו והוא שלא המשכתי ללמוד פסנתר, יש לי עוד פספוס שהתחלתי לעשן, זה הפספוס הכי גדול".
אילו שירים אתה אוהב לשמוע?
"בגלל השמיעה, כבר 7 שנים אני לא שומע מוסיקה, אז אני לא כל כך מעורה במה שקורה היום, אבל באוזן שלי תמיד מתנגנים שירים ( בשלב זה, ליטני המליץ לי על שספר שעוסק ב "מוסיקופיליה") שלא חלמתי לשמוע, טנגואים מהתקופה של אבא שלי, שירי פלמ"ח, שירי ילדים מהגן, שירים צרפתיים, ערבובייה מוזרה ביותר".
ולגבי שירים שלך?
"זו שאלה שאני הכי לא אוהב, אני כמעט ולא סובל את השירים שלי כבר: אתה שר אותם אלף פעם באולפן, אלף פעם בהופעות, כמה אפשר לשיר אותם שירים? אבל זה חלק מהמשחק".
מתי התחיל המנהג של לישון ביום ולחיות בלילה ?
"משנת 1980, מהתקופה בה הייתי שותף במועדון "הבקתה" בגני התערוכה שהיה בשיאו, ואני הייתי פותח וסוגר, והיינו סוגרים ב-10 בבוקר, אפילו מכינים ארוחות בוקר, וכל הלו"ז שלי התהפך מאז".
מה זה רוקנרול בשבילך ?
"רוקנרול בשבילי רוקנרול. נקודה. אני גדלתי בכלל על בלוז בעיקר. הסיפור הוא כזה: אבא שלי היה סווינגר כזה והיה עושה מסיבות והוא מת על גאדג'טים ומוסיקה, וכשיצאה מערכת הסטריאו הראשונה בזמנו, הוא עט וקנה אותה ובגלל זה שנים החברים הישנים קראו לי "דני סטריאו", כי הייתי שומע את תקליטי הגוספל והבלוז שאבי היה קונה, וגדלתי את התקליטים האלה."
מה גרם לך להמשיך במוסיקה למרות בעיות השמיעה?
"אני לא יודע לעשות שום דבר אחר. חביתה אני יודע להכין (צוחק) ".
דני ליטני הוא..
"מישהו".
מה אתה עושה בימים אלה ?
"בימים אלה אני מופיע הרבה".
תודתי הגדולה נתונה לדני ליטני היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית !!
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
אל המרואיין הבא שלי נתוודעתי בנעוריי מתוך תקליט ישן נושן של שירי המחזמר "ירושלים שלי" (1969), שדן בתקופת המצור של ירושלים ומנה כוכבים כמוטי פליישר, דני גרנות, גאולה נוני ויאיר קלינגר וכן, זמר שעד אותו תקליט היה "אלמוני" עבורי (היי, אני רק יליד 1987) , חיליק צדוק. הקול החם והעמוק והרגש בביצועו את שיר הסולו שלו באלבום "עיר בצרה".
חיפשתי במשך שנים מידע אודותיו או דרך ליצור עימו קשרו לתעד סיפורו אך לא מצאתי ולו פיסת מידע קטנה אודותיו, מלבד הקלטות נדירות שלו שהיו ברשותי, שירי פופ חדשניים שהוקלטו בסוף שנות ה-60 ובראשית שנות ה-70 . לפתע, מבלי התראה מוקדמת, פנה אליי בחור חביב ונחמד בשם אבי לרון שסיפר לי כי שירת בצבא עם חיליק צדוק, עוד בטרם צדוק פנה ללהקה הצבאית. עמבר סיפר לי כי הם בקשר חברי וכי חיליק חי בארה"ב. הוא נתן לי פרטיו וקישר בינינו, וכך בהתרגשות רבה, ראיינתי את חיליק והצלחתי לתעד, לראשונה בהיסטוריה, את סיפורו המלא כפי שסופר לי מפיו.
יחיאל (חיליק) צדוק נולד בתל אביב בשנת 1947 ללבנה ואהרון צדוק, הבכור לשתי אחיות: דורית ( שלימים הייתה בלהקת פיקוד דרום ועד לאחרונה עדיין הופיעה בארה"ב) ואורנה (שלימים הייתה בלהקת פיקוד צפון) . צדוק נולד למשפחה מוסיקלית: אביו, אהרון, היה זמר פופולארי מאד בשנות ה-50 (האחראי בין השאר כמבצע ללהיטים "הפטנט מתימן", "מצחצח הנעליים", "הוא היה רב חובל", "ודוד יפה עיניים", "כי תנעם", "ככלות ייני" וכו') ודודתו הזמרת הפופולארית משנות ה-50 אהובה צדוק. כאחד שגדל לבית מוסיקלי, חיליק נהג לפגוש את מיטב המוסיקאים והזמרים של התקופה שהגיעו לבקר את אביו.
הוא גדל בשכונת יד אליהו ולמד בבית הספר "החיל" שם למעשה גילה לראשונה כישורי השירה והזמרה שלו, כשהשתתף בהצגות וטקסי בית ספר. בתיכון הוסיף לשיר ולשחק ונהג להרים מופעים שונים עם חבריו לספסל הלימודים ונזכר שתמיד רצה לשחק את תפקיד "אותלו".
כבר בגיל 9-10 ניגן על אקורדיון ולקח שיעורי פיתוח קול, אולם את השפשוף האמיתי להופעתו, כדבריו, קיבל בלהקת פיקוד מרכז בה שירת בין השנים 1966-1968. הוא השתתף בתכניותיה של הלהקה: "במרכז העניינים" (1966) ו"איפה המרכז?" (1968) . בין להיטי הלהקה בתקופתו: "גבעת התחמושת" (בה צדוק הוא זה שאומר את קטע הפתיחה המפורסם בשיר), "את מי אני אוהבת", "טנגו תורנות", "דובר צה"ל מודיע", "קום לך אל נינוה" ועוד.
צדוק נזכר כי הגיע ללהקה הצבאית "במקרה": בנעוריו למד בפנימיה צבאית בחיפה והתגייס בשנת 1965 במטרה להיות קרבי. במהלך הטירונות בחיל השריון, נפצע באחד האימונים ונבצר ממנו להמשיך בטירונות. בעצת חבר ניגש לאודישן אצל יוסי צמח, שבדיוק גיבש את התכנית הבאה של להקת פיקוד המרכז. צמח התרשם מצדוק וביקש מעוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז דאז, לשחרר את חיליק מהשריון ולהעבירו ללהקת פיקוד המרכז, אליה הצטרף בשנת 1966.
עם שחרורו השתתף במופע "תשואות ראשונות" (מופע הכשרונות הצעירים הבולט באותה תקופה שנחשב כמעין "כוכב נולד" ושימש מקפצה לזמרים צעירים) שהתקיים בהיכל התרבות בתל אביב.
החשיפה הגדולה בתשואות ראשונות הפכה את צדוק לכוכב עולוה הביאה עימה התארחויות בתכניות רדיו רבות בהן של רבקה מיכאלי, "חוחים וחיוכים" (של שמואל שי) ותוך זמן קצר גם השתתפות בטלויזיה בתכנית הטלויזיה הראשונה בערוץ הראשון בה התארח לצידם של גיד יגיל ומוטי גלעדי.
בשנת 1968 הצטרף לצוות שחקני המחזמר "הלו דולי" בהפקתו של גיורא גודיק בכיכובם של חנה מרון וגדי יגיל, שלאחר שעזב את ההצגה, החליפו חיליק בתפקיד הראשי.
בשנת 1969 השתתף כאחד הכשרונות הצעירים שנתגלו בתשואות בראשונות בתקליט הפופ-רוק "הידד לצעירים" וביצע את הפזמונים: "מה שמתחשק לי לעשות" ו"הבלדה על ג'ו וצ'זאר". באותה שנה השתתף במחזמר "ירושלים שלי" מאת דן אלמגור בו השתתפו בין השאר מוטי פליישר, גאולה נוני, יאיר קלינגר ושוש רוזן. בהצגה שר חיליק כסולן את "עיר בצרה".
לאחר ההצגה הופיע במועדונים השונים ברחבי הארץ, אך בשנת 1970 החליט לנסוע לקנדה ללמוד טכנאות סאונד. עם שובו חזר לעבוד כטכנאי סאונד בישראקול ( של מאיר אשל) והקליט בין השאר אלבומם המשותף של אריק אינשטיין ושלום חנוך – "שבלול". באחד הימים באולפן, פנה אל צדוק דוד קריבושיי והציע לו לגשת לאודישן אצל יהונתן כרמון (מייסד להקת כרמון המיתולוגית) כדי להשתתף במופע שיציג בברודוויי ניו יורק. באותו זמן, צדוק היה אמור להקליט אמן כלשהוא באולפן אך לא עמד בפיתוי (חיידק הבמה לא עזב אותו, כנראה) ונסע עם המופע לארה"ב בשנת 1971. בערב השתתף במופע ובבקרים למד בבית ספר מיוחד לבימוי והפקת טלויזיה ( עליו המליץ לו יוסי צמח) ועם סיום המופע, החליט צדוק להישאר בארה"ב ובמקביל ללימודי הטלויזיה, הופיע ושר במועדונים ניו יורקים שונים עד שנסע להופעה בלוס אנג'לס, שם הוצג דרך אחד ממוריו בבית הספר לטלויזיה לצמד סוני ושר (שבאותה עת הגישו תכנית טלויזיה מצליחה) וצדוק החל לעבוד כחלק מצוות התכנית.
לאחר זמן מה, חזר ניו יורק והמשיך לימודיו האקדמאיים כששוב הוא שר לפרנסתו במועדונים ובאוניות, כיוון שלא יכל להוסיף לעבוד בטלויזיה עקב ויזה זמנית לעבודה.
לאורך השנים הוסיף צדוק להופיע בכל מקום, כולל בדרום אמריקה, עד שהתחתן ( בנובמבר 1976 לקת'י) והתמסד והבין כי לטובת המשפחה כדאי להפחית את כמות ההופעות הרחוקות, ופתח עסק לייצור, לצד הופעות קרובות. כיום מנהל צדוק עסק לנדל"ן בניו יורק, ונוהג לבקר בישראל פעם או פעמיים בשנה.
לחיליק שלושה ילדים ושלושה נכדים.
אני רוצה להודות מכל הלב לחיליק צדוק היקר על שפינה מזמנו העמוס לגולל בפניי סיפור חייו בקו ישראל-ארה"ב, תודה מיוחדת מכל הלב לאבי לרון המקסים על ש"שידך" בינינו.
קרדיט צילומים של חיליק צדוק בשחור לבן (מההצגה ירושלים שלי) – הרמתי. תודה ליאיר דגן היקר על העזרה בהשגת התמונות.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
סוף שנות ה-50 ובעיקר שנות ה-60 במוסיקה הישראלית ובכלל העולמית, היו שנים שבהן מוסיקת הפולק המקומית זכתה לפופולאריות רבה ובאה לידי ביטוי בצמדים ואו שלישיות שחרשו את הארץ לאורכה ורוחבה.
בישראל היו אלה הדודאים, הפרברים, העופרים, חדוה ודוד, רן ונמה, צמד דרום, צמד הגיטרות, צמד העמרנים, צמד דו-רון , צמד האלמוגים ועוד, שזכו להצלחה נאותה במצעדי הפזמונים ובעיקר בהופעותיהם, אך הפעם אני רוצה לספר על צמד חיפאי שזכה להצלחה נאה אולם לא תועד מעולם ו"נמחק" מעל דפי ההיסטוריה: "צמד גלי הים".
צמד גלי הים הוקם ע"י עמי קרן (לשעבר קרמרמן) וישראל לנצמן ופעל בין השנים 1967-1971 כשהתיעוד היחיד לפועלו של הצמד הוא תקליטון נדיר מאד שיצא בשנת 1970 וכלל ארבעה שירים: "את הולכת", "קזצ'וק בדרך לחרמון", "מה תגידו" ו"נסו להבין את הים" וכן הופעות בתכנית הרדיו הפופולארית דאז- "תשואות ראשונות". הם עבדו עם אפי נצר, קובי אשרת, נורית הירש ומיזגו בין הפופ החדשני לפולק שאהבו כל כך .
ישראל לנדצמן ליווה עצמו על גיטרה ושר בשני קולות יחד עם עמי את מיטב שירי התקופה וגם שירים מקוריים שנכתבו, כאמור, במיוחד עבורם.
לאחר מאמצים רבים ועילאיים איתרתי את חברי הצמד, שלא עסקו במוסיקה זה קרוב ל-45 שנה, והם גוללו בפניי סיפורו המלא של הצמד לצורך תיעודם בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כיצד הכרתם ?
ישראל: "את עמי הכרתי בצבא. שנינו שרתנו בשרות צבאי סדיר בין השנים 1965 ל- 1968 בחיל הים בבסיס בת גלים שבחיפה, איכשהו התחלנו לשיר, שילוב הקולות נשמע לנו כמתאים והחלטנו שזה מספיק טוב כדי להופיע.
במקביל קניתי גיטרה והתחלתי להתאמן בנגינה. כמובן שהושפענו מצמדים שהיו פופולריים באותה תקופה –
הדודאים, צמד הפרוורים, צמד הרעים וצמד דרום."
עמי: "היינו טכנאי אלקטרוניקה בחיל הים ושם הכרנו, ומכאן גם השם של הצמד, כיוון ששנינו אהבנו את הים".
מתי החלטתם להקים את הצמד?
ישראל: "למיטב זכרוני כל זה קרה בסביבות השנה 1967. הופענו בכל מיני מועדונים באזור חיפה. איכשהו נוצר קשר עם משרד למכירת כרטיסים ברחוב הרצל בחיפה, מול משרדי ה"תקליט חיפה" בעל המשרד אדון ברבלאט החליט כנראה שיש פוטנציאל, והתחיל לארגן לנו הופעות, כאמור במועדונים בחיפה, בתי הבראה וכל מיני ארועים אחרים. כל זאת תוך כדי שרות צבאי.
עם סיום השרות הצבאי עברתי לתל אביב, עמי נשאר בחיפה. באותה תקופה התחלנו ללמוד פיתוח קול אצל
גברת מיצי לוקר שעבדה עד כמה שזכור לי עם זמרים כמו יהורם גאון ואחרים. בין השנים 69 – 1968 הופענו בתכנית הרדיו "תשואות ראשונות", את העיבודים עשתה נורית הירש שהכינה אותנו להופעה על התזמורת ניצח שמעון כהן. באותה הופעה הופיע גם מתי כספי."
עמי: "לפי זכרוני, התגבשנו בשירות אך קמנו רשמית אחרי השחרור, והוחתמנו ע"י האמרגן שלמה ברבלט שהיה קשור לחברת "התקליט חיפה" והוא זה שסידר לנו הופעות".
היכן הופעתם?
ישראל: "הופענו במועדונים בחיפה, והופעות ברחבי הארץ, בתי הבראה, החאן בירושלים אולמות שונים שבהם נערכו ערבים בהשתתפות מספר אומנים-דבר שהיה מאד פופולרי באותה תקופה, מסיבות וארועים שונים כמו ימי עצמאות וכו',.
לצערי אני לא זוכר את השירים שהיו לנו ברפרטואר, לקחנו שירים שהיו מוכרים באתה תקופה וביצענו אותם בדרך שלנו. שיר אחד כן זכור לי וזאת פרודיה על שיר הטלפון הידוע של הגשש החיוור עם טקסט "הלו נאצר כאן חוסיין" (ביצועו של פפה פלדמן ז"ל לשיר) . בשנת 1969 פנו אלינו מחברת צים ושאלו אותנו אם אנחנו מוכנים להופיע על אנית קרוז (כן, באותה תקופה היו לצים אניות קרוז, ה"נילי" וה"דן") האניה עשתה שייט בן שבועיים בנמלי הים התיכון, יצאה מחיפה ביקרה בקפריסין,טורקיה, יוון, איטליה (נפולי ופלרמו) והגיעה עד מרסיי ומשם חזרה לחיפה. הצטרפנו לשייט שהתקיים בסוף מרץ תחילת אפריל והופענו 3 פעמים.
באותו שייט עלתה במרסיי בחורה שהכרתי על האניה והפכה להיות אשתי לאחר מספר חודשים עד עצם היום הזה."
עמי: "הופענו בחיפה נהריה ובערבי יוצאי להקות צבאיות. בתל אביב היה אמרגן בשם אבן חן סידר לנו הופעות כולל באילת בסלע האדום".
מדוע התפרקתם?
ישראל: "כאמור התחתנתי באפריל 1969 גרתי בתל אביב ועמי בחיפה. המרחק הפיזי גרם בסופו של דבר לפירוק
בסוף 1970."
מה אתם עושים כיום ?
ישראל: "כאדם נשוי שצריך לדאוג לפרנסה וקריירה, עבדתי במספר מקומות עבודה במקצועי כטכנאי אלקטרוניקה ובמקביל התחלתי ללמוד אדריכלות בטכניון אותו סיימתי בשנת 1979 ומאז עבדתי כאדריכל בישראל ובגרמניה בה אני גר כיום עם משפחתי מזה 35 שנים. מזה מספר שנים אני גימלאי."
עמי: "איש היי טק. עבדתי במאלאנוקס בשנים האחרונות וכיום גימלאי. גר עדיין בחיפה ואוהב לשיר ולרקוד ריקודי עם"
יש סיכוי ל"איחוד"?
ישראל: "המרחק הפיזי עשה את שלו, גם הגיל לא עומד במקום, מיתרי הקול החלידו כך שאופציה כזו כנראה שלא קיימת בעולם הזה."
עמי: "לא חושבים לחזור ולשיר".
תודתי הרבה נתונה לעמי קרן וישראל לנצמן על שפינו מזמנם לגולל בפניי סיפורו של הצמד לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה (לראשונה).
לאורך השנים בהן אני חוקר מוסיקה ישראלית, נפלה בחלקי הזכות לראיין אלפי אנשי רוח ותרבות, מוסיקאים, יוצרים, מבצעים ונגנים, חלקם נחמדים יותר וחלקם נחמדים פחות (אך את כולם אני מעריך ומוקיר באותה מידה, כמובן), וחלקם מעוררי השראה.
אחת הנשים מעוררות ההשראה שהייתה לי הזכות לפגוש ולראיין היא אסתי כץ, מורה לפיתוח קול ודיקציה, שחקנית וזמרת, המלווה את עולם הבידור והזמר הישראלי החל משנות ה-60 ועד ימינו. הפגישה עם אסתי, שעברה לאורך הקריירה (כפי שתיווכחו בתחקיר המלא שלפניכם) תחנות וציוני דרך רבים, השפיעה עליי רבות, לא רק כחוקר מוסיקה ( אסתי "הפתיעה" אותי בשלל סיפורים שטרם שמעתי אודות הקריירה שלה) , אלא כבן אדם, וזאת בהשקפתה על החיים, בתפיסתה את העולם ובגישתה לגבי הדברים הטובים יותר והטובים פחות שידעה לאורך שנות הקריירה הענפה שלה, ועל כך, טרם אסיים דברי הפרולוג לתחקיר הנוכחי, אומר כי בורכתי לא רק להכיר את אסתי הזמרת והמורה המהוללת, אלא אף את אסתי האדם שניחן בתכונות שהודן לא יסולא בפז.
אסתי כץ (כהן צדק) נולדה ברמת גן ב-1.6.1949 לאבא יוגוסלבי (אריה כץ) ואם בוכרית ( ציפורה אליעזרוב) שאהבה לשיר, מכאן שכץ גדלה בבית אמנותי. אסתי, כך סיפרה לי, קיבלה מאמה את "חיידק" הבמה, עת הייתה צופה באמה רוקדת ומזמרת, ומאביה, איש צבא שאהב לספל, לצייר ולכתוב, את כשרון הכתיבה יוצא הדופן. לטענתה, עוד מיום היוולדה, ידעה שהתחום לו נועדה הוא משחק,שירה וריקוד.
בנעוריה למדה פיתוח קול ( בין השאר אצל המורות לולה שנצר , מיצי לוקר , נעמה נרדי , רבקה מחט , טל אמיר, רחל הוכמן , פרופ' מירה זכאי ) ובמקביל למדה מחול ( בין השאר אצל מיה ארבטובה, הילדה קסטן , עליזה שדה ,שמעון בראון ) והייתה רקדנית בלהקת המחול של גבעתיים (ואף יצאה בנעוריה לסיבוב הופעות עם הלהקה לטורקיה ויוון ואחרי הצבא נסע עם הלהקה לשלושה חודשים לסיבוב הופעות באנגליה כרקדנית וכזמרת) ונהגה לשיר בצופים, בחברותא ובאירועים למיניהם, כשהיא שרה ומלווה עצמה על גיטרה (באופן בסיסי) .
עם הגיעה לגיל צבא, ניגשה לבחינות ללהקה צבאית וביצעה באודישן את "סואן בדמי הליל" (שיר נודע מתחילת שנות ה-60 בביצועה של להקת גייסות השריון עם הסולנים מגי גרוס ואלה האריס) והתקבלה ללהקת הנח"ל.
כץ התגייסה לצבא וללהקה בשנת 1968 ושירתה באחת מתכניותיה המצליחות ביותר של הלהקה – "התכנית ה-21" (בה כיכבו בין השאר מוטי פליישר, מירי אלוני, אופירה גלוסקא, אלי מגן, דני סנדרסון ועוד) שכללה קלאסיקות ישראליות דוגמת "בשמלה אדומה", "החיים היפים", "קרנבל בנח"ל", "שלווה" ועוד.
יש לציין, כי בטרם התכנית עלתה לאוויר, הלהקה עשתה חזרות מסיביות במשך תשעה חודשים תחת שרביטה הנוקשה והמקצועי של נעמי פולני לתכנית שנגנזה בסופו של דבר, אולם כץ מגדירה את תקופת החזרות הללו כבית הספר הטוב ביותר לתיאטרון עבורה. לימים, למדה משחק גם אצל פאני לוביץ' ויורם בוקר.
מיד עם שחרורה, בשנת 1970, הצטרפה לצוות המחזמר "דודו השמן" (מחזמר בו השתתפו בוגרי הלהקות הצבאיות כגבי ברלין, דודו טופז, יוסי סוויה וכו') שכתבו יורם טהר לב ודוד קריבושה וביים דני ליטאי, ובו ביצעה בין השאר את "מכתב מהצבא" (דואט עם גבי ברלין) ו"כמה טוב לרכב בשניים" (דואט עם דודו טופז)
המחזמר יצא על גבי תקליט בשנת 1972. באותה שנה השתתפה בתקליטו של יורם ארבל ( "טוב שאת כאן") בשיר "בן אדם אחר".
בשנת 1971 הצטרפה כץ להרכב המחודש של "להקת פיקוד דיזינגוף" שהעלתה את תכניתה השניה "מסביב לכיכר" (עם המנהל המוסיקלי דוד קריבושה) יחד עם אבי אוריה, אסתי כץ, עליזה אביב ומוצי אביב, אך תוך חודשים ספורים ההצגה כשלה וההרכב התפרק בשל עזיבתם של מרבית חברי הלהקה.
בין השנים 1973-1974 הייתה חלק מלהקת "הכנופיה" שכללה את יזהר כהן, מרגלית צנעני, אסתי כץ ורז אמיתי, כשלהיטי הלהקה היו "אשליות" (שיר העם התימני "גלבי" באנגלית) ו"על הכיפאק".
בפסטיבל הזמר החסידי השישי (1974) ביצעה את השיר "לכו נרננה" (בשנת 1976 נסעה עם צוות הפסטיבל גם לסיבוב הופעות בארה"ב) ובפסטיבל שירי משוררים לילדים מס' 2 (1975) ביצעה את "הבובה גלדיולה". בפסטיבל שירי היידיש הרביעי בשנת 1975 ביצעה את השיר "שטילע ליכט" (היא זכתה בפסטיבל במקום הראשון, מבלי להבין מילה אחת ביידיש) .
שנות ה-70 היו שנים זוהרות ועסוקות מאד לאסתי: היא כיכבה דרך קבע בטלויזיה, בין השאר בתכנית "שרתי לך ארצי" , בפרק "על הגורן בליל לבנה" (1 לספטמבר 1977) , בו ביצעה שניים משיריו של נחום נרדי (שנפטר שבועיים לאחר המופע) , כמו כן השתתפה בהפקות נוספות דוגמת "איזה חג לי" (בכיכובם של שלמה ארצי, ריקי גל, ניצה שאול, אלי מנטבר) , בתכנית "מפגש אמנים" (בהנחיית אהוד מנור), תכניות שירי תנועות נוער למיניהן ועוד.
כמו כן, כץ שיחקה במספר סרטי קולנוע ישראלים מצליחים בהם: "שרית", "הרשלה", "שתי דפיקות בלב", "קזבלן" ועוד ואף בדרמה ההיסטורית הבריטית – "משה" (1975) בכיכובו של ברט לנקסטר.
בשנת 1976, כשהיא בשיא פופולאריותה, נישאה לזמר/שחקן רפי גרנות ("השטן ואשת האיכר") והזוג עבר להתגורר בחיפה (באותן שנים, חיפה הייתה מרוחקת מחיי התרבות והבוהמה התל אביבים, יש לציין). בחיפה, למדה כץ באוניברסיטה היסטוריה, גיאוגרפיה, מקרא ותיירות (1977-1979) ובמקביל עבדה בסינמטק חיפה וכמנהלת אירועי תרבות בויצו חיפה. באותה תקופה הפסיקה כץ לשיר ולהופיע בפומבי.
בשנת 1979 , לאחר הולדת בתם נעה, הקימו אסתי ורפי צמד שהופיע בקיבוצים השונים, כשעל העיבודים המוסיקליים אמון דדי שלזינגר ("להקת חיל הים","גברת תפוח"). בשנת 1982 הזוג התגרש וכץ, אם חד הורית עברה לתל אביב.
בשנת 1982 , עם בואה לתל אביב, החלה להופיע במועדון זמר עברי תל אביבי בשם "מועדון הסליק" , ובמקביל החלה להופיע ברחבי הארץ , כשבמקביל היא משחקת בסרטים, סדרות ופרסומות דוגמת: סדרת הילדים "שלוש ארבע, חמש וחצי" (1982), הסרט "גיאומטריה" (1984) בו ביצעה את שיר הנושא וכו'. כמו כן, השתתפה במספר הצגות תיאטרון לילדים יחד עם חברה ל"להקת פיקוד דיזינגוף"-מוצי אביב.
באותה שנה (1982), נשלחה מטעם משרד החוץ לייצג את ישראל בעשתר ימי המוסיקה הבינלאומיים ביוהנסבורג, דרום אפריקה. כמו כן באותה שנה השתתפה במחזמר המחודש ל"שלמה המלך ושלמי הסנדלר".
בין השנים 1985-1988 הופיעה כץ דרך קבע ביריד התיירות הבינלאומי בלונדון ובמופעי יחיד כנציגת ישראל.
בשנת 1987, באחת מהופעותיה הפרטיות, הופיעה כץ בחדרה, הופעה בה נכח הבדרן/זמר מוטי גלעדי (שניהל אותה תקופה משרד אמרגנות יחד עם אחיו אהרל'ה גלעדי) , שהתלהב מהופעתה והזמין אותה לפגישה במשרד, פגישה בה החליט עם אחיו להשקיע באסתי ולהוציא לה תקליט בכורה (שעד אותו רגע לא יצא) .
במשך שנה אינטנסיבית של ליקוט חומרים ועבודה קשה, עמלה כץ על אלבום הבכורה שלה שיצא בשנת 1988 ונקרא "אסתי כץ". האלבום, רוק אייטיזי בהתאם לתו התקן של התקופה, מנה עשרה שירים שנכתבו ע"י יוצרים כדני רובס, אריק סיני, אהוד מנור. האלבום אמנם לא זכה להצלחה סנסציונית אך כלל שירים ובלטים שזכו להשמעות נאות ברדיו דוגמת : "אחת מהבוהמה", "אני מדבר", "גוצ'י וגלי" ועוד.
באחת מהופעותיה ביום העצמאות בסוף שנות ה-80, ראה אותה יורם טהר לב, שהתלהב מהופעתה והציע לה לצאת יחד במופע משותף שהפך למופעים משותפים ומוצלחים מאוד: "הנשיקה השניה" (למעלה מ-800 הצגות), "בלי כבלים" (רצה בהצלחה בין השנים 1991-1997) והצגת הילדים- "איך לכתוב שירים וללמד את ההורים". כץ הייתה האמרגנית והמפיקה של המופע, ויחד הצמד עשה מעל 2500 הופעות, הישג חסר תקדים בתקופה בה לא היה מחשב ואינטרנט.
בשנת 1990 נסעה להופיע ברוסיה מטעם משרד החוץ. המופע תועד וצולם לסרט דוקומנטרי שהוקרן בארצות הברית. עם שובה לארץ, יצאה יחד עם עמוס אטינגר במופע משותף – "רבע לפני אהבה" (המופע רץ משך 80 הצגות) . בשנת 1993 הוזמנה ע"י עמוס אטינגר לנסוע לרוסיה-וילנה- ריגה להשתתף בתחרות זמר בינלאומית של מזרח אירופה בה זכתה במקום השלישי והמכובד. באותה שנה, הופיעה בקהיר, מצרים בפני הקהילה הדיפלומטית עם תחילת שיחות השלום (מטעם משרד החוץ) .
בשנת 1994 הופיעה ב"שבוע ישראל" בפורטוגל.
בשנת 1997, הופיעה אסתי ב"מצעד החיים" בפני המשלחת היהודית בפולין, מופע ששינה תפיסתה על החיים. באותה שנה, ולאחר סיום מופעה המשותף עם יורם טוהר לב, החליטה לפנות לדרך עצמאית והעלתה את המופע "מולדת יחפה" (מופע הרץ עד היום) . בנוסף העלתה את המופע הלטיני "סמבה בשניים" עם המוסיקאי והגיטריסט אורי הרפז (לשעבר צמד "הפרברים"),את המופע "מוסיקה בשחור לבן" (מופע ג'אז לילדים שרץ בהצלחה בבתי הספר) , את המופע "אישה ועוד שישה", "אישה מאגדה אחרת" ו"מנגינה מאירה מצלצלת". מופע מצליח נוסף של כץ הרץ עד היום הוא "מטשקנט לירושלים". יש לציין כי מופעיה של כץ כוללים מלבד השירה, הנגינה והתפאורה גם סיפורים מעניינים ומרתקים מאחורי השירים (לאורך הראיון, ריתקה אף אותי) .
בשנת 2002 הוזמנה ע"י זאב רווח להשתתף בהצגה "סאלח שבתי" כרעייתו של סאלח ( צוות המופע יצא גם לסיבוב הופעות בארצות הברית) .
בהגיעה לגיל 50, החליטה כץ לפנות ללימודים באוניברסיטה וכיום היא סטודנטית שנה ד' באוניברסיטה הפתוחה ללימודי פילוסופיה, מחשבת ישראל ותולדות האמנות.
בשנת 2010 הופיעה מטעם משרד החוץ בשבוע העצמאות בדרום אפריקה ובאנגולה ובשנת 2011 הופיעה בטורקיה בפני הקהילה היהודית ב,יום ירושלים".
במקביל ללימודיה ומופעיה, החל מ-2002 ועד היום, כץ מלמדת פיתוח-קול , דיקציה , משחק ותיאטרון, תורת הנאום , אומנות הויכוח – לשחקנים צעירים , נואמים , פוליטיקאים , מורים וגננות. בין השאר מלמדת כ-14 שנה בבית הספר לאמנויות "בית צבי" וכן בבית ספר בפתח תקוה.
תודתי הרבה נתונה לאסתי כץ היקרה על שפינתה מזמנה הצפוף לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייה המלא והמרתק לצורך תיעוד בדפי ההיסטוריה, במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
בפנתיאון הזמר העברי לדורותיו, יש ליוצר, זמר, פזמונאי ומוסיקאי אבשלום כהן (יליד 1928) מקום של כבוד. על אף ששמו מוכר לכל העוסקים בזמר העברי, זהותו, חזותו וסיפורו די עלומים ( מלבד חמש שורות בויקיפדיה ותכנית רדיו בה התארח לפני כ-8 שנים ברשת ג') ולא ידועים לכלל הציבור.
אבשלום ( יליד 13 במאי 1928) בן ה-87 אחראי לכמה מהקלאסיקות הגדולות של סוף שנות ה-40 ושנות ה-50: "השוק השחור", "עגלה עם סוסה", "הסבתא בנגב" (אני והסבתא) , "על חוף אילת", "שיר הצב", "שבת במחנה", "מחול הכרם", "לונה פארק" (הבסיס עליו יצר ישראל יצחקי את שירו הקלאסי – "אבאל'ה בוא ללונה פארק") ועוד שבוצעו על ידי מיטב האמנים של אותה תקופה, דוגמת יפה ירקוני, ישראל יצחקי, שמשון בר נוי וכו'. מלבד היותו יוצר, אבשלום היה זמר די פופולארי והקליט מספר שירים בחברת התקליטים "הד ארצי" ובחברת "מקולית" (חברת התקליטים הנודעת של שנות ה-40,50,60) . בין השירים שביצע בשנות ה-50 כזמר: "שיר המשפט", "לונה פארק", "השוק השחור".
בשנת 1955 עבר לארה"ב ומאז הוא מתגורר שם ( לאורך השנים ביקר בישראל לעיתים תכופות ואף הופיע בטלויזיה וברדיו הישראלי) ומייצג בגאון את ישראל, את ערכי היהדות ובעיקר את היופי והטוהר בארצנו הקטנטונת. לצד הקריירה המוסיקלית, למד בסמינר למורים ושימש במשך שנים רבות כמורה ומחנך בבתי ספר יהודיים.
את הראיון הארוך והבלעדי הזה עם אבשלום, לקח לי זמן רב להשיג: ראשית כל, איתרתיו בזכות נפלאות "הפייסבוק" ושנית כל, לערוך ראיון מקיף בקו ישראל-ארה"ב זה עניין לא פשוט, אך עם נפלאות הטכנולוגיה, אפשרי מאוד, וזהו הראיון עם מי שנחשב נדבך חשוב בתולדות הזמר העברי בשנות ה-40 וה-50 ובכלל, איש שיצר קלאסיקות מוסיקליות.
אבשלום, האם גדלת בבית מוסיקלי?
"לא. נולדתי ברחוב פינסקר 41 בתל אביב להורים ממוצא תימני. אימי נולדה בתימן ואבי גם כן. אביו של אבי היה רואה חשבון לסוחרים מתימן שלא ידעו חשבון והוא היה נוסע איתם בספינה לביירות בלבנון וכך הוא הרוויח את מחייתו. בלבנון התברר לו שיש שם בית ספר של יהודי צרפת בשם "Alians De Israel", זו הייתה פנימיה עם תכנית לימודים מודרנית.
באחת הנסיעות הוא הביא את אבי, שהיה בן חמש, ורשם אותו לבית הספר הזה. כעבור שנה, הערבים שסבי עבד איתם זנחו אותו בביירות ונעלמו מבלי לשלם לו את משכורתו. הוא מצא עבודה בתור שמש בבית כנסת בביירות, אבל חלה וכעבור שנה נפטר בביירות.
אבי, שלא ידע הרבה ממשפחתו, גדל בפנימייה, סיים בית ספר תיכוני ובגיל 17 הגיע לארץ ישראל בזמן השלטון העות'ומני. הוא היה משכיל, דובר צרפתית,ערבית, טורקית ועברית, אולם הוא לא מצא עבודה בארץ והמשיך למצרים, שם מצא עבודה בתור מלפף סיגריות בידיו הזריזות. איך הוא פגש את אימי זה סיפור ארוך מדי בכדי לספר פה. "
מתי דבק בך חיידק המוסיקה?
"אני מגיל שלוש עמדתי לפני קהל ושרתי. הייתי בן זקונים: אחותי הבכורה, הגדולה ממני ב-11 שנה, הייתה מלמדת אותי שירים ולמדתי מהר. כפי שאני זוכר מילדותי, יום אחד היא לקחה אותי לנוער העובד, העמידה אותי על שולחן ואמרה לכל החברים – "אחי הקטן זמר", והתחלתי לשיר על שולחן וקיבלתי מחיאות כף ואז נדלקתי ולא הפסקתי לשיר. בגיל 9 הייתי בקייטנה וביקשו ממני לשיר לכל הקייטנים בחוף הים בתל אביב, שכחתי את המילים וזכרתי רק את המנגינה ועשיתי מילים משלי וקראתי לשיר – "אין לך שולחן". הילדים אהבו את השיר. אתה יכול לשמוע אותי שר עם קולי של היום בזמרשת, וכל המילים שלי שם גם כן."
זוכר את השיר הראשון שחיברת?
" בוודאי. גרנו בחדר אחד. אבי נפטר כשהייתי בן 12. בבית הספר העממי תל נורדאו בחרו בי לשיר בכל מיני טקסים. אהבתי לשיר והייתה לי שמיעה אבסולוטית. היינו עניים בלי רדיו. לשכנים שלנו היה פטיפון וביתם היה עם קיר משותף לביתנו. יום אחד, מהפטיפון של השכנים, שמעתי תקליט ממנו בקע השיר "טיקו טיקו" עם האחיות אנדרוס שרות באנגלית, שלא הבנתי מילה (הייתי בן 14) . הם ניגנו את התקליט יום ולילה ואני למדתי ואהבתי את המנגינה, ואפילו את הצד השני של התקליט – Her Bathting Suite Never Got Wet.
יום אחד באתי לביתם ושאלתי על מה הן שרות. הם ענו לי ששיר אחד הוא על שעון והשיר השני על נערה שבגד הים שלה אף פעם לא נרטב. באתי לחדרי וכתבתי מילים מתאימות לשני השירים. לטיקו טיקו כתבתי: "הו טיקו טיקו טאק, קניתי לי לחג שעון יפה שמתקתק מאוד חזק, הוא בלילה מאיר בבוקר הוא מעיר, בכלל זה השעון הכי יפה בעיר. הו טיקו טיקו טאק, במים הוא כדג, וכל מחוג את סיבובו בסדר חג, אפילו הוא יכול להיקבר בחול אך התקתוק יתקתק תמיד בקול..הו טיקו טיקו טאקה טיקה טוקה טקה אל תמהר אל תפגר, אף לא ברגע כי אם אני אקדים או שאני אחסיר תמיד אתה אתה אתה אתה תהיה אשם, לכן תלך איתי בצדק וביושר אז גם אני וגם אתה נחיה באושר, תקתק תקתק תמיד תקתוק כזה רק כך, טיקו טיקו טיקו טיקו טאק!
שרתי את השיר במסיבת חברים וקיבלתי מחיאות כפיים סוערות. היה שם גם יעקב בן הרצל, שהיום בטלויזיה והוא היה כשרוני באלקטרוניקה. היה לו בביתו רדיו חשאי בשם "קול הירח", זה היה בזמן המנדט הבריטי. הוא ביקש ממני לשיר את טיקו טיקו בתכניתו הפופולארית. כל פעם שרתי בכתובת אחרת בלי ליווי מוסיקלי. יום אחד הלכתי ברחוב אלנבי בתל אביב, ואוטובוס מלא קייטנים שרים את טיקו טיקו שלי. לא האמנתי, התחלתי לרוץ אחרי האוטובוס בכדי להיות בטוח שהם שרים נכון את המילים והם לא יודעים מי אני ואני רץ מהר והם צוחקים ושרים".
יש לך אולי חווית ילדות מוסיקלית מוקדמת שנצרבה במוחך ?
"כשהייתי ילד בן 11, אחותי הבכורה רצתה שנחום נרדי ישמע אותי שר ואולי יקח אותי להופעות. באותו זמן הוא רק היתגרש מאישתו הזמרת ברכה צפירה זמרת שאהבתי לשמוע וגם לשיר כמוה. אימי היתה מעריצה גדולה של ברכה צפירה..
אחותי ידעה שנחום נרדי גר בחדר קטן בצפון דיזינגוף וארלוזורוב. הלכנו ברגל והגענו לביתו הקטן ועל הדלת היה פתק: "אני אצל אחותי שושנה" והיתה כתובת לא רחוק מביתו. הלכנו אל שושנה שדרך אגב הייתה מורה לפסנתר. דפקנו בדלת והיא פתחה ושאלה מה אנו רוצים. אחותי אמרה לה "אחי זמר ואני מבקשת שנחום נרדי ישמע אותו" . שושנה הסתכלה עלי וחשבה שאני בן 9. הייתי תמיד רזה ונראיתי צעיר מגילי. היא הכניסה אותנו לחדר קטן ואמרה שנחום נרדי צריך להגיע בכל רגע, אבל ביקשה ממני לשיר שיר שאבחר. התחלתי לשיר שיר של ברכה צפירה 'מעמק לגבעה". באמצע שירתי נפתחה הדלת ונחום נרדי צעק "אוי חשבתי שברכה פה שרה"- שרתי בדיוק כמוה!. אחותי אמרה לנרדי שייקח אותי להופעות והוא ענה שאני יותר מדי צעיר להתחיל קריירה של זמר, אבל לחזור אליו בגיל 16. שושנה לקחה אותי לסלון ובחנה את שמיעתי ואמרה שיש לי שמיעה אבסולוטית וכי היא רוצה ללמד אותי פסנתר בחינם פעם בשבוע. שמחנו מאד והתחלתי ללמוד איתה נגינה על פסנתר שרציתי כל כך. שנה לפני זה, בגיל 10 ,המורה לזמרה בבית הספר תל נורדאו- שמה היה מרים לוין, אהבה את כשרוני המוזיקלי והזמינה את אימי ואותי אליה הביתה ואמרה לנו שהיא רוצה ללמד אותי לנגן בכינור. בחדרה היה גם פסנתר אבל היא לא הייתה מורה לפסנתר. היא שלחה אותי עם מכתב למכון למוסיקה שישאילו לי כנור. קיבלתי את הכינור והתחלתי ללמוד לקרא תווים ולנגן בכינור.
התקדמתי יפה ומהר אבל עיני היו תקועות בפסנתר. יום אחד היא שאלה אותי מדוע אני נועץ עיניים בפסנתר ועניתי "אני רוצה ללמוד פסנתר במקום כינור". היא לקחה את הכינור ממני ואמרה שהיא לא מלמדת פסנתר והיא מפסיקה ללמד אותי כינור. כששושנה הציעה ללמד אותי פסנתר, חלומותיי התגשמו, אבל לא היה לנו בבית פסנתר ובבית הספר ביקרה בכיתה שלי היה פסנתר והייתי נישאר אחרי הלימודים ומתאמן. גם מצאתי חבר שגר ברחוב פינסקר 19 בשם נחום קאלקא שגר בבית גדול עם פסנתר ואחותו למדה פסנתר והוא היה מבקש ממני לבוא לנגן. הוא ואחותו אהבו אותי. דרך אגב, נחום גדל ונעשה מליונר בארץ אולי ראית את בנין קאלקא בדרך פתח תקוה. בקשר לשושנה המור,ה למדתי רק שנה אחת, ויום אחד היא אמרה לי שהיא עוברת לגור בירושלים. היא הציעה חברה גרמניה שבקושי דיברה עברית, אבל מורה יוצאת מן הכלל שהזמינה את אימי ואמרה שהיא מוכנה ללמד אותי אבל בתשלום. היינו כל כך עניים ואימי אמרה לה שאין לנו כסף לשלם וכך זה נגמר עד שהגעתי לני יורק והמשכתי ללמוד אבל הייתי בן 27 ומחבר מוסיקה ידועה".
מדוע עזבת לחו"ל ?
"הוזמנתי לניו יורק ע"י נשיא ההסתדרות הציונית של אמריקה "זואה", מר ג'ק טורצינר. הוא הביא אותי לניו יורק לאחר ששמע אותי שר בכנס ה"זואה" בתל אביב. הייתי אז עני מאוד ואפילו עם כל ההופעות, לא היה לי כסף. ניצלו אותי בחברת התקליטים "הד ארצי", כשלא שילמו לי פרוטה. כמובן שהסכמתי לבוא לניו יורק להופיע, להצליח ולהרויח יותר למחייתי".
כשהגעת לחו"ל, הוספת ליצור ולשיר? עד מתי?
"בקיץ 1956 , שנה לאחר שהגעתי לניו יורק, נתבקשתי לנהל את המוסיקה במחנה קיץ לילדים בשם "יהודה הצעיר". שם חיברתי את אחד משירי האחרונים בשם "שבת במחנה"- השיר הפך להיות המנון המחנה. שנה אחרי, ב-1957, לא חזרתי למחנה והעסיקו מוסיקאי ישראלי גדול בשם אברהם קפלן שאהב את השיר כל כך והוא חיבר קול שני כדי שמקהלות ישירו בהרמוניה. הוא יותר מאוחר הביא את השיר לארץ ולא ידעתי. מסיבה זו השיר הוקלט רק עם מקהלה. להפתעתי פתאום מצאתי ביוטיוב הקלטה של הזמר הנהדר אברהם פררה ז"ל ששר את השיר עם כל כך הרבה רגש. ."Dream – כעבור חמש שנים חיברתי את שירי
הייתי אז בקליפורניה והעסיקו אותי בתור מורה וחזן עם מקהלה של 50 זמרים. חיברתי הרבה מנגינות לפרקי תפילה כמו "אדון עולם" , "מי כמוך", "בישיבה של מעלה", ועוד..זה היה בית כנסת רפורמי.
לפני זה בשנת 1961 חיברתי מנגינה יפה, ואז הייתי מורה פרטי לילד שהכנתי לבר מצווה. אמו הייתה אמרגנית של זמרת פופולארית דאז, קלי סמית'. היא אמרה שיש לה חברה שכותבת מילים באנגלית, וביקשה שאתן לה את התווים בכדי שתעביר לחברתה. יום אחד המשוררת צלצלה אליי מניו יורק ואמרה לי שהיא חיברה מילים יפות והשיר נקרא – . היא אמרה שהיא רוצה להציע את השיר לנאט קינג קול, ואני בטיפשותי עניתי The Secret Of Lasting Love
שאני שמח לשמוע אבל אם הוא יקליט את זה אני רוצה 50% מהתמלוגים. היא כעסה ואמרה לי: "הוא עוד לא הקליט ואתה מדבר על תמלוגים?", היא ניתקה ולא שמעתי ממנה יותר. אגב, אם נחזור רגע לילד שלימדתי לבר המצווה, כשלימדתי אותו, אמרתי לאמו שבשבוע הבא זה יום הולדתי, אבל אבוא ללמד למרות זאת. באתי והתחלית את השיעור, ופתאום נפתחה הדלת והנה קלי סמית' שרה לי "יום הולדת שמח" ואפילו אמרה "אבשלום". זה היה מצמרר!".
הסיבה ששאלתי את השאלה הטיפשית הזו הייתה מפני שחיברתי שני שירים באנגלית ונעשיתי חבר ב"אסקפ", ושם אמרו לי : "התקבלת כחבר אבל ניתקנו אותך מאקו"ם, ואנחנו נגבה את התמלוגים מאקו"ם. עשו זאת ולא קיבלתי תמלוגים מאקו"ם במשך שנים. התלוננתי וזה לא עזר. בשנת 1975 חזרתי עם חברותי באקו"ם וניתקתי את אסקפ. מאז קיבלתי תמלוגים ואני מקבל עד היום. כפי שאתה יודע, שיריי בארץ נחשבים שירי זהב ועד היום חלקם מושמעים ואני מקבל תמלוגים באופן קבוע ואין לי טענות. בשנת 1975 חיברתי את שירי האחרון, "יהודה המכבי". יוסי ספי לוי הקליט בהקלטה ביתית וזה בדף הפייסבוק שלי וביוטיוב.
מבין שלל השירים שיצרת, יש שיר פייבוריטי?
"כל השירים שלי יקרים לי, הם כמו ילדים שלי ולכל שיר יש את הערך שלו".
מה אתה עושה בימים אלה?
"יש לי שני בנים נפלאים: האחד, רוני – מתופף נהדר ומוסיקאי שכותב מחזמרים המוצגים בתיאטרון אוף-ברודוויי והוא גם מורה בבית ספר תיכוני. השני- יונתן, הוא מוסיקאי וסופר שכתב עד כה שלושה ספרים.
לגביי, אני חי בלאס וגאס, אולם ב-2013 גילו לי גידול סרטני במעיים, עברתי ניתוחים ולאחר שהחלמתי, חזרתי לשגרה, אולם בנובמבר 2015, בזמן שנסעתי עם גרושתי במכוניתה, נכנס במכוניתנו נהג שיכור, נפצעתי קשה ועכשיו אני מרותק למיטה ובשלבי החלמה והתאוששות".
תודתי הגדולה נתונה לאבשלום כהן היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי המרתק והחשוב לתיעוד תולדות הזמר העברי !
כשניגשתי לחקור ולתעד על בורייה את סצינת המוסיקה הישראלית, "לא ידעתי לאן אני נכנס", הווה אומר, שלא שיערתי שבשנות ה-50,60,70 פעלה בישראל רשימה אינסופית של זמרים, נגנים, מוסיקאים ואנשי בוהמה ישראליים שחלקם מעין "נמחקו מדפי ההיסטוריה" וזקוקים לתיעוד ראשוני לפועלם.
לפני כחודש פנה אליי המתופף אבי פרין (אותו ראיינתי ותיעדתי לראשונה גם ב"דודיפדיה") , שסיפר לי על חברו זבדיה לוי הצפוי להגיע לארץ לביקור מולדת קצרצר והפציר בי לפגשו. יש לציין כי שמו של זבדיה היה מוכר לי רק "בשם" ולא מעבר, שכן לא הייתה לגביו שום פיסת מידע ולו הקטנה ביותר.
זבדיה הגיע לארץ, ומיד כשנחת, הרמתי אליו צלצול בכדי לתאם עימו פגישה. קבענו בכרם בתימנים בשכונת נעוריו של זבדיה בהלל הזקן בתל אביב, והוא, בן 83, הגיע מלא הילה ושמחת חיים, שמבלי לראותו מעולם, ישר זיהיתי אותו. ישבנו במשך כשעתיים לראיון מרתק במהלכו גולל בפניי סיפור חייו המרתק, ומעבר למידע חשוב ומהותי לחקר המוסיקה שלי ( בשיחה מסתבר שזבדיה נחשב לאחת הדמויות המשפיעות בסצינת הבידור והמוסיקה הישראלית בשנות ה-60) , יצאתי עם פניני חוכמה ממרום גילו של זבדיה, שנראה לא יותר מבן 60.
זבדיה לוי נולד ברחוב הלל הזקן 6 בתל אביב בשנת 1932. אביו, משה לוי, היה בעל בית הדפוס מל"ן, הדפוס הבולט והנודע בתל אביב של אותם זמנים, וכבר מגיל ילדות זבדיה החל לעבוד עם אחיו בדפוס.
זבדיה מעיד על עצמו שעוד כילד אהב לרקוד ונמשך ללעשות שמח. הוא התגייס לצבא בשנת 1950. בצבא שירת כתותחן בגדוד התותחנים והחל לרקוד ולשיר בחדר האוכל שירים פופולאריים באיטלקית, צרפתית וכו'. בצבא הכיר את האקורדיוניסט דוד חודורוב (מפתח תקווה) ולאחר שהשתחרר ב-1953, חבר לדוד חודורוב והשניים הופיעו בכל מיני מקומות (בעיקר קיבוצים ומסיבות) כשזבדיה הוא הסולן.
באחת ההופעות, בשנת 1957 , ראה את זבדיה, הסקסופוניסט מוטקה הג'ינג'י (סקסופוניסט) שהזמין אותו לשיר ב"תדמור" כזמר הבית, כשלאחת ההופעות, נזדמנה הלהקה הצרפתית הנודעת "הקומפניון דה לה שנסון".
ב-1960 הקים את להקת "העליזים", בה ניגנו בין השאר מיקי פלד (לימים האמרגן הנודע), אברם אליעזרוב (אברם הבוכרי שכונה גם "חופיס"), ניסים ימיני, יעקב אליעזרוב ועוד (הלהקה פעלה בהרכב כזה או אחר עד שנת 1971. ).
זבדיה מעיד כי בשנת 1960 קיבל לידיו מחברו המוסיקאי עוזי מלמד את השיר "בדד", אותו ביצע עם תזמורת העליזים כבר באותה שנה ( לימים השיר בוצע ע"י זאב דיקוורט ב"ברנשים של פיאמנטה" בשנת 1970 ומאוחר יותר בשנות ה-80 ע"י זהר ארגוב) . אגב זאב דיקוורט, בשלב מסויים באמצע שנות ה-60, זבדיה הופיע עם זאב דיקוורט כ"צמד הזאבים", יחד עם אלברט פיאמנטה ודוד קריבושי.
בראשית שנות ה-60 לוי קבע "משכנו" בקפה נגה המיתולוגי, בורסת הנגנים והמוסיקאים דאז, והיה מעין "אמרגן" של הנגנים וזה שסידר להם הופעות מזדמנות באירועים ומסיבות שונות. רבים מהמוסיקאים מעידים עליו כאחת הדמויות המשפיעות והחזקות בנגה.
בשנת 1966 הוציא לוי תקליטון ב"הד ארצי", שלטענתו לא הושמע ברדיו בשל מוצאו ה"תימני". התקליטון כלל ארבעה שירים: "עולם זה", "הרווק", "קאפרי הו קאפרי" ו"שושנת סלוניקי" – שירים מתורגמים מלבד "הרווק" ( מילים ולחן: אפרים דוקטור) ו"שושנת סלוניקי" (מילים ולחן: אולרי נוזיק) בעיבודו וניצוחו של דוד קריבושי.
בשנת 1971 עבר לניו יורק והחל להופיע במועדונים השונים כ"צברה" (של ליאו פולד), ב"קפה תל אביב" ועוד. בשנת 1972, לאחר שראה כי אין עתיד כל כך בעולם המוסיקה לישראלי בניו יורק, החליט לפרוש מתחום הבידור והזמר, קנה מונית והפך לנהג מונית מצליח ומבוסס בארה"ב.
בשנת 1995 יצא לפנסיה ומאז מתגורר עם משפחתו בניו יורק.
אני רוצה להודות מכל הלב לזבדיה לוי היקר על שהקדיש מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו וכמובן תודה מיוחדת לאבי פרין, "אמרגני בחו"ל", על שסייע לי ביצירת הקשר!
תודה מיוחדת לרועי "התקליטים ישראל" על שהמיר ושלח לי מאוספו הפרטי את תקליטונו הנדיר מאוד של זבדיה לוי לצורך השלמת התחקיר על הצד הטוב ביותר.
הוא נודע כמבצע בעל קול בס חם ועמוק, כזמר הנותן את כולו לטקסט וללחנים המוגשים בידיו ומצליח להעביר את משמעותם על הצד הטוב והכנה ביותר, אולם אם תחפשו ברשת או בדפי ההיסטוריה, לא תמצאו יותר משורה על פועלו הרב של דני כץ, המלווה את הפסקול הישראלי החל מתחילת שנות ה-70 ועד היום, כשהוא זוכה וראוי למקום של כבוד בפנתיאון המבצעים הטובים בזמר העברי.
פגשתי את דני בכדי לראיינו ולתעד סיפורו, במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית, ונגלה בפניי פרפורמר מצוין, אדם צנוע ושקט שסופן בחובו רזומה עשיר ומרשים במוסיקה הישראלית, אותו אני גאה לחלוק עמכם בתחקיר מוסיקלי זה המונח לפניכם.
דני כץ נולד בירושלים בשנת 1952. בשנת 1953 עברה משפחתו להתגורר בבאר שבע. בין השנים 1962-1965 עברה משפחתו להתגורר בפרס בעקבות שליחותו של אביו המהנדס שם, ובהגיעו למצוות חזרה משפחתו לישראל והשתכנה בראש פינה, שדני מכנה כ"כור מחצבתו".
במחצית השניה של שנות ה-60, בהגיעו לתיכון, החל לנגן על גיטרה וללוות עצמו בשירה, אך טרם הופיע. בשנת 1970 התגייס לצבא ושירת בחיל המודיעין. ב-1971, נזדמן במקרה לאודישנים ללהקת פיקוד צפון, בם ביצע את "מלכות החרמון" (להיט הלהקה בביצוע הסולן מוצי אביב) והתקבל באופן מידי ללהקה.
כץ השתתף בתכניות הלהקה: "רוח צפון" (1972) ו"היי צפונה" (1973) בבימויו של שמעון ישראלי. מהלהקה באותה תקופה לא יצאו "כוכבים" ענקיים אלא כאלה שלימים הפכו שם דבר בתחום המוסיקה והבידור, בהם : אוהד נהרין, חני לבנה, יגאל כוכבי, חני נחמיאס, אילן גלבוע ועוד.
בשנת 1974, עם תום מלחמת יום הכיפורים, השתחרר דני מהצבא ופנה ללימודי חקלאות, אך תוך זמן קצר קיבל פניה להצטרף ל"ערב שירי המשוררת רחל" יחד עם חנן יובל ודורית ראובני בבימויו של צדי צרפתי. במופע ביצע כץ כסולן את "לא פעם בקיץ", ולהיט המופע היה "פגישה, חצי פגישה" שביצעו השלושה יחדיו.
המופע רץ בהצלחה כשנה וחצי ועם תומו, כץ הצטרף ב-1975 לתיאטרון הילדים והנוער למופע "עוד חוזר הניגון" – ערב שירי נתן אלתרמן המבוסס על חייו בבימויו של דוד ברגמן, בהשתתפות צילה דגן, דני גולן, נורית גלרון ועוד. המופע רץ ארבעה חודשים והופסק, אולם מפיקי התיאטרון צוותו את דני כץ, נורית גלרון וגדעון שמר לשלישיה ששרה, מספרת ומבצעת את שיריו של אלתרמן. השלישיה נקראה "עוד חוזר הניגון".
בשנת 1976 הצטרף לצוות המופע "הלוך הלכה החבריה" (חידוש למופע מ-1969) בו השתתפו בין השאר עודד בן חור, נורית שהם ודודו אלהרר, וכעבור חצי שנה, כשהמופע ירד, הצטרף בשנת 1977 לליאור ייני למופע משותף הנקרא "קלינקה" המבוסס על שירי תנועות הנוער הרוסיים בעברית בבימויו של אוריאל זוהר. המופע ירד כשייני עזב לפריז.
בסוף שנת 1978 הצטרף לתיאטרון חיפה והשתתף בהצגה המוסיקלית "גליליאו גליליי" שהועלתה ב-15 בספטמבר 1979 בכיכובו של יוסי בנאי.
בשנת 1981 הצטרף לתיאטרון "בטהובן" והשתתף יחד עם גליה ישי בערב הבלדות "אישי הראשון, הישר והטוב" שרצה עד שנת 1982. ב-1982 השתתף בפסטיבל הזמר החסידי עם השיר "אין כאלוקינו". כץ השתתף לאורך שנות ה-80 בעוד שני פסטיבלי זמר חסידיים בסיבובם בחו"ל.
בשנות ה-80 נסע גם עם מזי כהן ואריק רודיך לארה"ב למופע מיוחד שהקים "פיסקה" ( שמואל פירסטנברג, ממייסדי "צוותא") וכן ב-1988 למופע ברוסיה יחד עם מילי מירן ( "הו מרגנית") ועמנואל ( נולי) קרטן.
באמצע שנות ה-80 פנה כץ לתחום השירה בציבור והחל להעלות מופעי שירה בציבור ברחבי הארץ כשהוא מלווה עצמו על גיטרה. בשנת 1985 השתתף בתיאטרון הנוער במופע "לואי פסטר", ובאותה שנה (1985) השתתף בפסטיבל "זמר עד" שהתקיים במסגתר פסטיבל ערד וביצע את השיר "ערב קיץ חם" ( שירם של מאיר אריאל ודני ליטני) שנמצא בתקליט שירי הפסטיבל.
בשנת 1987 העלה מופע משותף משירי ארץ ישראל יחד עם השחקנית/זמרת גני תמיר שבדיוק חזרה לארץ.
בשנת 1982, נערכו בראש פינה חגיגות 100 שנה להקמתה של העיר, וכץ, כגאוות העיר, הוזמן לשיר במופע החגיגי. כיוון שהיה מעורב בהפקת המופע, הוזמן להיות מנהל מתנ"ס בראש פינה, ולאחר כמה שנים עבר לנהל מתנ"ס בגדרות ואחרי כן הפך לאיש מטה.
לאורך שנות ה-80 וה-90, במקביל לעבודתו במתנ"ס, נשלח מטעם קרן היסוד להופיע ברחבי העולם ולייצג את ישראל בגאון בגולה. באותה תקופה, מיעט להופיע שלא במסגרת קרן היסוד.
בשנות ה-2000 ולאחר שיצא לפנסיה מוקדמת, חזר לשיר ולהופיע ב"שירה בציבור" באופן יותר סדיר, ומשנת 2012 ועד היום מוסיף להופיע בשירה בציבור בלבד. ב-2013 תרם קולו לאלבום מיוחד של להקת פיקוד צפון לציון 30 שנה למלחמת יום הכיפורים. הסולו הבולט שלו באלבום הוא ביצועו ל"בוא בשלום". ב-2014 הוציא אלבום סולו ראשון – "ללכת שבי אחרייך" בעיבודיו וניהולו המוסיקלי של יאיר שרגאי.
החל מאמצע שנות ה-90 ועד היום מפיק כץ בהתנדבות את הטקסים המרכזיים של מסעות בני נוער לפולין וכן מפיק ומופיע בערב חסידי אומות העולם שם במסגרת משרד החינוך.
תודתי הגדולה נתונה לדני כץ היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי.
תודה מיוחדת ליאיר דגן היקר ששלח לי כמה מתמונותיו של דני ממעמקי הארכיונים.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 