סיפורו של המתופף החיפאי יגאל סלע – כותב, מתעד ומראיין: דודי פטימר

רשומה רגילה

יגאל סלע – מתופף, סקסופוניסט וכנר שליווה את סצנת המוזיקה החיפאית משנות ה-50 ועד שנות ה-80.

יגאל סלע 1.png

יגאל סלע נולד ברומניה בשנת 1932 כיגאל סולומונוביץ'. בגיל 5 וחצי החל ללמוד לנגן על כינור וניגן  בתזמורת בית הספר ברומניה. בנעוריו ניגן גם בתזמורת נוער על תופים.

 

בשנת 1948, בהיותו בן 16, עלה עם משפחתו לישראל והמשיך את לימודי הכינור במכון למוזיקה בחיפה על שם דוניה וייצמן. משפחתו השתכנה אז בחיפה. הוא למד כינור עד גיוסו לצבא בשנת 1950.

 

את שירותו הצבאי עשה תחילה בחיל אוויר, אך בהמשך הועבר ליחידה 169 של שומרי החומות בירושלים. את שירות המילואים עשה בתזמורת חיל הים, שם שירת יחד עם אחד, שמוליק קראוס.

יגאל 4.png

עם שחרורו מהצבא החליט "לנטוש" את הכינור והחל ללמוד לנגן על סקסופון ובהמשך תופים, כדי להתברג יותר בקלות בתעשייה. בשנות ה-50 עברת את שם משפחתו ל"יגאל סלע" כדי להישמע יותר "ישראלי".

 

בשנות ה-50 ניגן בתזמורות חתונות מקומיות בחיפה, בהן תזמורתו של זיגי זלמנוביץ'. בשנת 1960 הצטרף כמתופף לתזמורת מועדון התיאטרון בחיפה שם הופיעו מיטב האמנים אותם ליווה סלע בהם אריק אינשטיין, שמוליק קראוס, יפה ירקוני, עפרה חזה, יוסי בנאי, יגאל בשן, פרדי דורה, ג'אקומו וילה, מרסל ריקרדו, מוני עמרני ועוד רבים וטובים כשעבור יגאל, כדבריו, השיא היה כשליווה את להקת הגוספל האמריקאית "הגולדן גייט קווארטט" שהגיעה לחיפה.

יגאל סלע 3.png

סלע ניגן במסגרת תזמורת מועדון התיאטרון למשך 22 שנה עד שנת 1982, למעט פסק זמן של שנתיים, בין השנים 1966-1968 במהלכן ניגן במלון "דן כרמל" בלהקת "אמני השמיים" (יחד עם הקלידן קובי ארליך, הגיטריסט סימון לוי והסקסופוניסט יואל קוקל) שנקראה גם The Skymasters והופיע קבוע עם הזמר ג'ו ישראל ובהמשך עם מייק ברנט. הלהקה תועדה בהקלטות פרטיות שנמצאות בערוץ היוטיוב של דודי פטימר.

אגב, כשברנט נסע להופעות עם להקת "כרמון" בחו"ל, הוא אימץ את שם משפחתו של סלע ונשא את שם הבמה "מיכאל סלע".

יגאל סלע 2.png

 

בשנות ה-70 ובעיקר משנת 1982, אחרי שהפסיק לעבוד בתזמורת של מועדון התיאטרון בחיפה, התמקד סלע בעיקר בלימוד תיפוף וטיפח דורות של מתופפים. בשנת 1999 יצא לפנסיה.

 

סלע מתגורר כיום בחיפה.

תודה מיוחדת ליגאל סלע על שניאות לפגוש אותי ולגולל בפניי את סיפור חייו המקצועי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה. תודה מיוחדת גם למריאן רוזנברג שהתלווה לפגישה וסייע בתחקיר ובראיון.

יגאל 5.png

כתב, ערך, תחקר, ראיין ותיעד: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

סיפורה של הזמרת והשחקנית רותי ביקל – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

רותי ביקל (שגיא), זמרת ושחקנית שבלטה בשנות ה-60 וה-70. הייתה חברה בלהקת הנח"ל, בלהקת "האחיות שמר", להקת "כרמון", "חמישיית הכרמלים" ו"להקת תל אביב". שיר הסולו המוכר ביותר שלה הוא "עולם יפה"

 

רותי ביקל

רותי ביקל נולדה בנתניה בשנת 1945. היא גדלה  למשפחה מוזיקלית בה נהגו לנגן, כדבריה, תמיד מוזיקה של מחזות זמר ומוזיקה קלאסית. כבר מגיל 3, בהיותה בגן, נמשכה לשיר כשהשיר הראשון ששרה בחייה היה "דוגית נוסעת".

 

בבית הספר העממי נהגה לשיר בטקסים חגיגיים ובהפסקות. בשנת 1958 החלה ללמוד מוזיקה ובעיקר אצל המורה למוזיקה יונה אילן. אילן צירף את ביקל לתזמורת נתניה. בכניסתה לתזמורת, התאהבה בנגינת החצוצרה של אחד הנגנים שם, יעקב פרי שמו (לימים ח"כ) והחליטה כי היא מעוניינת ללמוד לנגן על חצוצרה.

 

ביקל ניגנה בתזמורת עד גיוסה לצבא. בשנת 1963, עם בוא מועדה להתגייס, ביקשה להצטרף כזמרת ללהקת הנח"ל, אך כיוון שבאה עם רקע של חצוצרה, צורפה ללהקה כחצוצרנית בתזמורתה. היא שירתה בלהקת הנח"ל בתכניתה "שמש במדבר", לצד אבי קורן, טוביה צפיר, עליזה יצחקי ויאיר רוזנבלום. ביקל השתתפה כחצוצרנית בהקלטות התכנית שכללה להיטים כמו "מחר", "עוד לא אכלנו", "מטרייה בשניים" ו"מחבואים".

עם שחרורה מלהקת הנח"ל בשנת 1964, פגשה בתל אביב את נעמי שמר וביקשה ממנה לקחת אותה בחשבון כזמרת לאחת ההפקות שלה. בשנת 1965 צלצלה שמר לביקל, הזמינה אותה לאודישן וצירפה אותה ללהקה חדשה שהקימה – להקת "האחיות שמר" שכללה מלבד ביקל את אמנה כהן, דליה אורן ודינה גולן ז"ל.

 

הרביעייה הציגה הרמוניות קוליות נהדרות וביצעה שירים שיצרה עבורה שמר בהן "ארבעה אחים", "בגני נטעתיך", "ואלס להגנת הצומח", "זמר", "פרחי אולי", "החייל שלי חזר" ושני שירים מתורגמים של הביטלס ששמר כתבה להם מילים עבריות: "לא לא לא" (I Should Have Known Better) ו"לרקוד איתך" (I'm Happy Just To Dance With You ).

 

בשנת 1966 השתתפה הרביעייה גם בפסטיבל הזמר עם השיר "מנהג חדש" שהפך להיט. הלהקה התפרקה בשל בעיות תקציב. להופעות הלהקה הצטרף טוביה צפיר כסטנדאפיסט לקטעי המעבר.

עם פירוקה של הלהקה באותה שנה, ניגשה ביקל לאודישנים למחזמר חדש בשם "קזבלן" לצידו של יהורם גאון. במחזמר גילמה את תפקידה של שרלוטה ושרה כסולנית את השיר "יפו". אולם, זמן קצר לאחר מכן פנה אל ביקל יהונתן כרמון בהצעה להצטרף לסיבוב ההופעות של להקת "כרמון" ולכן עזבה ביקל את המחזמר ומי שמילאה מקומה בו הייתה אתי גרוטס שתועדה גם בתקליט המחזמר.

 

בשנת 1967 הקליטה שיר סולו ראשון בשם "למה" שלא זכה להצלחה מסוימת. באותה שנה, כאמור, הצטרפה ביקל ללהקת "כרמון" וצוותה לחמישיית "הכרמלים" שכלל מלבדה גם את מיכל טל, אושיק לוי, לוליק לוי וחנן גולדבלט.

 

החמישייה הופיעה ב"אולימפיה" בפריז ובשלל מקומות ברחבי אירופה ואמריקה וביצעה גרסאות כיסוי לשירים עבריים מוכרים בהם "מחר", "שלגיה" ו"קרן יער". מי שחיממה את החמישייה הייתה לא אחרת מאשר שלישית "החלונות הגבוהים" (אריק אינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ).

בשנת 1969, עם שובה של להקת "כרמון" לארץ, החליטה ביקל להישאר בניו יורק ורצתה לעבוד כזמרת סולנית בארה"ב.

 

בשנת 1970, במהלך שהותה שם, פגשה את האקורדיוניסט חיים שלף והוא צירף אותה ללהקה שהקים בארה"ב בשם "להקת תל אביב" עם ביקל כסולנית הלהקה. שאר חברי הלהקה היו רקדנים ולא זמרים.

 

במהלך אחת ההופעות של הלהקה בפורטו-ריקו, פגשה בשחקן עומר שריף וכדבריה, אף ניהלה עימו רומן קצר.

 

בשנת 1973 הופיעה במועדונו של אריס סאן – "סירוקו" בניו יורק ועם תום מלחמת יום הכיפורים (במהלכה הופיעה בפני חיילי צה"ל במוצבים), פנתה ללימודי משחק ותיאטרון בניו יורק. במקביל ללימודיה, הופיעה במועדונים מקומיים שם עם שירי ארץ ישראל.

 

בשנת 1978 גברו געגועיה לארץ וחזרה להשתקע בישראל. באותה שנה החלה להופיע כזמרת במועדון "המערה" ביפו ולאורך סוף שנות ה-70 ועד אמצע שנות ה-80 ניסתה מזלה כזמרת פזמונים והוציאה מספר תקליטי שדרים בהם "עולם יפה", "אביב" ו"אוהבת אותך כל כך". השירים לא זכו להצלחה וביקל הפסיקה להקליט.

במחצית הראשונה של שנות ה-80 הצטרפה שוב ללהקת "כרמון" וצוותה למוזיקאי ננסי ברנדס והזמרת זזי שביט. לאחר שנתיים של הופעות בעיקר בארה"ב, שבה להופיע ביפו במועדון "עומר כייאם".

 

בשנות ה-80 החלה, במקביל לקריירה המוזיקלית, לכתוב ספרי שירה אופטימיים שראו אור בשנות ה-2000: "ממלכת אושר" (2000), "שי אהבה וברכה" (2015), "ממלכת אושר" ו"עולם מרהיב של אהבה" (2017). על הספרים חתומה כרותי ביקל-שגיא (שמה לאחר הנישואין). כמו כן, התמקצעה בטיפול ברפואה אלטרנטיבית ורייקי.

תוצאת תמונה עבור רותי ביקל

לאורך השנים ניסתה ביקל גם לפתח קריירת משחק וכיכבה בסרטי קולנוע ישראליים בהם "נערת הפרברים" (1979) ו"מסאז'יסט בצמרת" (1981).

 

ביקל התגוררה במשך שנים רבות בתל אביב ולאחרונה עברה להתגורר בגבעתיים. הוסיפה להופיע עד שנת 2017 ועד היום ממשיכה לשיר.

דודי ורותי ביקל 19.11.2018.png

 

תודה מיוחדת לרותי ביקל על שתרמה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית. תודה גם למיכל טל היקרה על הסיוע ביצירת הקשר.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

 

"דון חוליו"- סיפורו של היוצר והזמר יואל דן – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

בשנות ה-60 נחשב יואל דן (או בשם הבמה "דון חוליו") לזמר פופולארי בישראל. להיטיו "שארם א שייח", "החייל" ו"טוויסט" כיכבו במצעדי הפזמונים והוא הופיע בארץ ובחו"ל. לאחר סיבוב הופעות בארה"ב, החליט להשתקע שם, להקים בית ספר למוזיקה ומוסיף להקליט שירים. הרחק מ"הרדאר" הישראלי. לפניכם: תחקיר ראשון ובלעדי עם יואל דן.

יואל דן 1

יואל דן נולד כיואל חמיאל ב-28 בנובמבר 1940 בבואנוס איירס, ארגנטינה. יואל ואחיו הבכור משה, ביוזמת אביהם (שעסק בנגרות), החלו ללמוד כינור בבית הספר למוזיקה בארגנטינה מגיל 5. בגיל 7 גילה יואל עניין בלימוד אקורדיאון, ואביו קנה לו אקורדיאון. בנעוריו, הוא ואחיו נהגו לנגן ולשיר להוריהם שירי עם ביידיש ושירים חסידיים.

בשלהי 1958, בהיותו בן 18, עלתה משפחת חמיאל לישראל והשתכנה בשכונת מעוז-אביב בצפון תל אביב. עם הגעתו לישראל, התפרנס יואל מנגינת אקורדיאון בגני ילדים בתל אביב. בארץ הופיע תחת השם "יואל דן" בכדי להישמע "ישראלי" יותר.

כיוון שבבית הספר התיכון למד ספרות ספרדית, מצא שהשם "דון" הוא שכיח ככינוי מכובד של האצולה הספרדית (דוגמת "דון קישוט"), ומכאן שהחליט דן לאמץ את שם הבמה "דון חוליו".

בשנת 1959 התגייס לתזמורת חיל האוויר תחת פיקודו של סרן אריך טייך. עקב הופעותיו בתזמורת ובאירועים חברתיים שונים (מחוץ לשעות הצבא), כולל הופעות כזמר באירועים של הסגל הדיפלומטי אליהן הוזמן לפי בקשתו של מפקד חיל האוויר דאז, עזר וייצמן ז"ל.

בהופעותיו שר דן בשלל שפות לצד העברית: אנגלית, טורקית, איטלקית (בעיקר להיטי פסטיבל "סאן רמו" האיטלקי) וספרדית.

עם שחרורו מתזמורת חיל האוויר בשנת 1961, החל להופיע כזמר וגיטריסט במלון בנהריה.

בשנת 1962 הזמין האלוף עזר ויצמן את פרנק סינטרה להופיע בארץ באירוע מיוחד.  פרנק סינטרה היה ה"אליל" של יואל דן. בהפסקה ניגש יואל לחדר של פרנק סינטרה, ביקש רשות, קיבל רשות להיכנס, ואמר לפרנק: "סליחה, אני זמר מהתזמורת"  אז סינטרה ענה לו: "גם אני" – צחקו, ואז אמר יואל:  "אני מאוד מבקש חתימתך על התמונה שלך".  פרנק סינטרה הסכים.  ומאז ועד היום, בחדר המוסיקה של יואל, על פסנתר הכנף שלו, עומדת התמונה של פרנק סינטרה עם חתימתו.

יואל  לא שכח את שירי בית אבא, הוא היה ידוע בשירים ביידיש שבהם ריגש את קהל דוברי היידיש, במיוחד של ניצולי שואה וכמובן של דוברי יידיש בכלל (שנות השישים). ביו ידידיו הקרובים באותה עת נמנה השחקן והזמר מייק בורשטיין.

בשנת 1963 הצטרף לשלישית "גאולה גיל" יחד עם הגיטריסט יגאל חרד.  אחרי שהצטרף לשלישייה, הוזמן להתלוות אליה לפסטיבל הסרטים במוסקבה (1963-4) ושירתו ביידיש במוסקבה ובליטא הלהיבה את הקהל.

בשנת 1964 שר בפסקול הסרט הישראלי "דליה והמלחים" את השיר "טוויסט" ("את שלי, אני שלך") שמופיע גם על תקליטון הפסקול. על התקליטון הוא רשום כ"דון חוליו".

בשנת 1965 יצא לסיבוב הופעות בניו יורק ובלוס אנג'לס.

בשנת 1967 הקים את "שלישיית יואל דן" יחד עם חנן יובל (שהיה אז חייל משוחרר טרי מלהקת הנח"ל), טוביה זימבר ומני כץ. באותה תקופה, זמן מלחמת ששת הימים, בהיותו במילואים בסיני, פגש בעמוס אטינגר שכתב עבורו (כדבריו) את השיר "שארם א שייח" שזמן קצר לאחר מכן הפך ללהיט עבור רן אלירן.

בסוף שנות ה-60 התפרסם דן עם מספר שירים: מלבד "שארם א שייח", התפרסמו גם שיריו "החייל של נפוליון", Fruta, Fruta באיטלקית ועיבודו המיוחד ל"ירושלים של זהב".

באחת מהופעתיו במסעדת "יואל'ס" ברחוב הירקון בתל-אביב, נקשר עם אורח, שבהמשך נתגלה כאמרגן, והוא הזמין את "שלישיית יואל דן", להופיע בסדרת הופעות בתורכיה. בהמשך השלישייה הופיעה בלוס אנג'לס. שם, הקליטה השלישייה אלבום: "Yoel Dan And His Trio.

 

אחרי ההופעות בלוס אנג'לס, החליט להגשים חלום  – להתקדם וללמוד הלחנה באוניברסיטת דרום קליפורניה – UCLA.  כבר אז, נשוי ואב לבן, שכר דירה ושכר פסנתר. התחיל ללמוד בבקרים באוניברסיטה ובערב התפרנס בנגינה בפיאנו בר.

אחרי שלוש שנים קיבל תואר הלחנה, הדבר אפשר לו לקבל אישור רשמי כדי לפתוח בית-ספר למוסיקה: The Yoel Dan School Of Music.

לאורך השנים, לצד ניהול בית הספר, הוסיף להופיע ולהקליט שירים, בעיקר באנגלית ובספרדית.

בשנת 2010 הוזמן  ע"י קרן סטיבן שפילברג, להופיע בקונצרט במוסקבה לכבוד יום העצמאות.

בשנת 2011, תוך ניהול בתי הספר למוסיקה שהוא יסד, הקדיש שנה להלחנת שירים למילים של המשורר הספרדי יליד סביליה, רפאל דה ליאון (1908-1982) – מספרו הראשון "צער ושמחת האהבה", שהופיע בשנת 1941. יואל בחר  להלחין 12 שירים, שהופיעו באלבומו משנת 2012.

בשנים האחרונות ממשיך יואל דן לנהל את בתי-הספר למוסיקה, בהם השקיע רבות בבניית תכניות לימודים איכותיות לאקורדיון וגיטרה להנאתם ושילובם בחברה של ילדי לוס אנג'לס.

תוצאת תמונה עבור ‪julio yoel dan‬‏

תודה מיוחדת ליואל דן ומשה חמיאל על העזרה בתיעוד סיפורו המלא של יואל.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית

 

סיפורו של המוזיקאי והמנצח אפרים כץ- כותב ומראיין: דודי פטימר

רשומה רגילה

 

המוזיקאי אפרים כץ הוא מלחין, מעבד ומנצח מוזיקלי ישראלי שפעל בארץ בשנות ה-60 וה-70 והלחין למיטב האמנים מיהורם גאון ועד שלישית הגשש החיוור.

אפרים כץ שנות ה-60

אפרים כץ נולד ב-29 באפריל 1944 בקריית חיים. בגיל 4 עבר עם משפחתו ליפו ובגיל 6 הגיע לרמות רמז, חיפה, שם גדל והעביר את שנות נעוריו.

בשנת 1954, בהיותו בן 10, הצטרף לתזמורת הנוער של חיפה תחת ניצוחו וניהולו המוזיקלי של יהודה אברון. כדבריו, הצטרף לתזמורת לאחר שראה אותה צועדת ברחובות חיפה עם המדים הלבנים והכלים הנוצצים שהותירו עליו רושם עז.

לאחר תקופת ניסיון קצרה כמתופף, בגיל 12 החל לנגן על סקסופון ובגיל 14 וחצי עבר לנגן על קלרינט. הוא ניגן בתזמורת הנוער של חיפה במשך שמונה שנים (1954-1961).

במקביל לתזמורת זו, ניגן במהלך לימודיו בארבע תזמורות נוספות: תזמורת הפועל-נמל חיפה (תזמורת כלי נשיפה), תזמורת הנוער הסימפונית של חיפה (בניצוחו של עמי מעייני), התזמורת הסימפונית חיפה (תזמורת סימפונית מקצועית בוגרת אליה הצטרף בגיל 16) ותזמורת הגדנ"ע בניצוחו של שלום רונלי-ריקליס, שנחשבה לתזמורת הלאומית של ישראל.

בהיותו בן 18, ביולי 1962, התגייס לצה"ל ושירת בתזמורת צה"ל עד שחרורו בינואר 1965.

בין השנים 1968-1973 שימש כסגן המנצח של תזמורת צה"ל ובין השנים 1973-1984 שימש כסגן המנצח של תזמורת המשטרה.

תוך כדי שירותו בתזמורת המשטרה, סיים בשנת 1978 את לימודיו באקדמיה למוזיקה ע"ש רובין בירושלים וזכה בתואר B.Mus.

בסוף שנת 1984 מאס בתפקידו כסגן מנצח והחליט להעתיק מגוריו מישראל ליוהנסבורג, דרום אפריקה, שם הוצעה לו משרת המנצח הראשי של אחת מהתזמורות הצבאיות המוביליות של צבא דרום אפריקה (The South African Army Band).

לאורך שנותיו בדרום אפריקה, המשיך בפעילות ענפה כמנצח, מלחין, מעבד ומנהל מוזיקלי של מופעים (בעיקר ערבי מוזיקה ישראלית ומקהלות). עד פרישתו לגמלאות בשנת 2004.

אפרים כץ שנות ה70.jpg

יצירותיו:

אמנם שיא התמחותו של כץ הייתה בשדה המוזיקה לתזמורות כלי נשיפה, אך החל מאמצע שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 התנסה כיוצר ומלחין גם בשטח המוזיקה ה"קלה" בישראל.

יצירתו הראשונה שזכתה להערכה והכרה הייתה מארש שחיבר במהלך שירותו הסדיר בתזמורת צה"ל ושהשתתף בתחרות ה"מארשים" שהתקיימה בשנת 1964. יצירתו – "מצעד הקוממיות" זכה בפרס השלישי. למרבה הצער, מנגינה זו לא תועדה על גבי תקליט או דיסק.

באותה שנה (1964) הלחין מארש נוסף בשם "חברים לנשק" שמנוגן ומושמע עד היום ע"י תזמורת צה"ל ותזמורות כלי נשיפה רבות בארץ ובחו"ל. הפעם, המארש הזה, בביצוע תזמורת צה"ל, תועד והוקלט לתקליטה של התזמורת "צה"ל צועד" והופיע על   ומאוחר יותר על דיסק   שנקרא "ממלכת המארש".

בשנת 1965 הקליטה הזמרת דליה עמיהוד את שירו של כץ "מכתב שלא נכתב".

בשנת 1970 השתתף שיר שהלחין כץ למילותיו של גלעד בן ש"ך – "טיפות הגשם" בפסטיבל שירי הילדים הראשון ובוצע ע"י מקהלת צדיקוב בניצוחו של לסלו רוט. השיר מופיע על תקליט "הד ארצי" .  בפסטיבל שירי הילדים השני (1971) השתתף שיר שהלחין כץ למילותיו של לאה לופנפלד – "טל והרוח" ובוצע ע"י גדעון גרייף.

בפסטיבל הזמר החסידי הראשון (1969) עיבד כץ את השיר "אתה סתר לי" מאת יהושע לייב נאמן שבוצע בפי אריק לביא ומופיע על תקליט מ"ס הד ארצי BAN 14121. בפסטיבל הזמר החסידי השלישי (1971) השתתף השיר שהלחין "זוכרנו לחיים" ובוצע ע"י דני גרנות. השיר מופיע על גבי תקליט הד ארצי מ"ס BAN 14203.

בשנת 1967 הקליטה שלישית "הגשש החיוור" לתכניתה "סינמה גשש" את השיר שהלחין כץ- "גן נעול" (מילים: שולה שקל, עיבוד: יצחק "זיקו" גרציאני) ויצא על תקליט הד ארצי . הרבה יותר מאוחר השיר הופיע גם על הדיסק השני מתוך אוסף השירים של הגשש "שירים, רבותי, שירים" , הר ארצי .

תוצאת תמונה עבור סינמה גשש

בשנת 1967 הקליט יהורם גאון את השיר שהלחין כץ – "ידענו שצריך עכשיו ללכת" (מילים: שולה שקל, עיבוד: ד"ר חנן וינטרניץ). השיר הוקלט ע"י רשות השידור בבית המורה ולא ראה או על גבי תקליט או דיסק.

בשנת 1973 שימש כץ כמנהל מוזיקלי ומעבד של צוות הווי סדנאי השיריון. צוות ההווי הקליט באותה שנה שני שירים שהלחין וראו אור על גבי תקליט: "שיר בנעליים גבוהות" (מילים: דודו ברק) ו"אין בינינו שום דבר" (מילים: משה סחר) שביצע הסולן אבנר אשכול.

בפסטיבל שירי התנ"ך שהופק ע"י תיאטרון יובל בשנת 1971 השתתף שיר שהלחין כץ וביצע הזמר אדי כוגן – "קומה ברק". השיר ראה אור על גבי תקליט .

בשלהי 1970 התקיים "פסטיבל תל אביב 70" שהופק ע"י עיריית תל אביב. בהקלטה, שתועד על גבי תקליט, עיבד וניצח כץ על ארבעה שירים: "שלום לך שרונה" (שביצעה "שלישית שרונה": אדם הפטר, רפי לאון ונתן קרן), "מדוע זה כך" (שביצע הזמר ג'קי שריג), "הידעת" (שביצע "צמד יחדיו": חיים פרחי ושלתיאל בן-יהודה) שקטף את הפרס השלישי ו"בעיר ירושלים" (שביצע אבנר כורש). האלבום יצא על גבי תקליט הד ארצי  .

כמעבד, כתב עיבודים לשלושה אלבומים של "פסטיבל חסידי לילדים" (1972, 1975, 1978) שבוצעו והוקלטו ע"י מקהלת הילדים "פרחי זמירי ציון" (או "פרחי זמירי ירושלים") בניצוחו והפקתו של חנן אביטל.

 

בשנת 1973 שימש כמנהל מוזיקלי ומעבד עיקרי של "פסטיבל הזמר הלועזי" שהופק ע"י גבי קריספין וראה אור בשנת 1973. הפסטיבל תועד על גבי תקליט הד ארצי.

לאורך שנות פעילותו בארץ כתב כץ מוזיקה ועיבודים למספר פרויקטים נוספים, בהם: מוזיקה למחזה "נדנדה בשניים" שהעלה "התיאטרון הצעיר" בהפקתו של מנחם נוביק ז"ל. עיבודים לארבעה שירים מאת נורית הירש שליוו את ההפקה הראשונה של "אמי הגנרלית" בשנת 1970 בהפקת "התיאטרון הצעיר". מוזיקה לסרט קצר בשחור-לבן בשם "הביישן" בבימויו של אלי שרגנהיים מראשית שנות ה-70.

אפרים כץ היום

תודה מיוחדת לאפרים כץ היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו (לראשונה בהיסטוריה) בכדי לתעדו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד יוצרים בזמר העברי.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

 

מצרים פינת ישראל- סיפורו של המוזיקאי איגו שטרן- כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

איגו שטרן (88), מוזיקאי ישראלי שפעל בארץ בין שנות ה-50 ועד שנות ה-80, היה חלק מסצנת הג'אז, פופ ומוזיקה ערבית בישראל.

איגו שטרן 1

 

איגו שטרן נולד בצ'רנוביץ שבאוקראינה בשנת 1930. אביו פרדיננד שטרן היה פסנתרן מקצועי ומן הטבעי שבנו ימשיך גם הוא בנתיב מוזיקלי. בגיל 7 החל ללמוד לנגן על כינור עד גיל 11, כשפרצה מלחמת העולם השנייה ובעטיה הועבר שטרן עם משפחתו לגטו.

 

עם תום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, עברה משפחתו למצרים שם החל לנגן ולהופיע עוד בהיותו בן 15. זמן קצר לאחר מכן עבר עם אחותו להתגורר בישראל בקיבוץ "מעברות". הוא חי בקיבוץ שנתיים ובעוד אחותו נשארה בארץ, שטרן בן ה-17 חזר בשנת 1947 למצרים.

עם שובו, החל שטרן להופיע כנגן בתזמורות בפני פארוק הראשון מלך מצרים ובבתי מלון בקהיר בראשם מלון "רומאנס". כמו כן, ניגן בפסקולי סרטים ערביים בכיכובם של פאריד אל אטרש, מוחמד פאוזי ועוד.

 

בשנת 1953, במהלך הופעה על האונייה "ערבייה", הכיר את מי שתהפוך לאשתו, הזמרת היהודייה נלי מזרחי ותוך חודשיים השניים התחתנו. בשנת 1957 עלו השניים לישראל והשתכנו בירושלים. תוך זמן קצר עברו הזוג איגו ונלי שטרן להופיע במועדון "מנדרין" בירושלים.

בשנת 1958 עבר הזוג שטרן להופיע במלון "קינג דייויד" בירושלים, שם ניגן עד שנת 1974. בסוף שנות ה-50 החליט להמיר את הכינור בקונטרבס ובשנות ה-60 החל לנגן בתזמורת הג'אז של מל קלר והשתתף כנגן קונטרבס בתכניות רדיו כמו "דלת פתוחה" ותכניות טלוויזיה בהן "סמי וסוסו", "חודש טוב" ו"המבדיל בין קודש לחול".

בשנת 1974 עבר הזוג שטרן לנגן ולהופיע במלון "אינטרקונטיננטל" בירושלים. באותה תקופה עבר שטרן לנגן על קלידים. בשנת 1983 החליטו השניים לעזוב את הארץ ולעבור להתגורר בטורונטו שבקנדה כיוון שבנם עבד וחי שם.

איגו שטרן ונלי שטרן

בשנות ה-80 הופיעו נלי ואיגו באירועי צדקה שונים וחתונות מיוחדות בקנדה ובשנת 1989 ניגן שטרן והשתתף בסרט Sea Of Love בכיכובו של אל פאצ'ינו.

 

בשנת 2000 פרשה נלי מהופעות ושטרן מוסיף עדיין לנגן לעיתים רחוקות.

 

תודה מיוחדת לאיגו שטרן שהתראיין בקו קנדה- ישראל בכדי לתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

"ישראל היא הבית שלי"- הזמרת חנה אהרוני בראיון מיוחד- כותב, מראיין ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

 

חנה אהרוני, כוכבת שנות ה-50 וה-60 ואחת הזמרות הישראליות הראשונות שהצליחו בחו"ל, בראיון בלעדי ונוסטלגי לדודי פטימר.

חנה אהרוני

שנים רבות חלמתי לפגוש את הזמרת חנה אהרוני, אחת מכוכבות שנות ה-50 וה-60, אך התקשיתי לעשות זאת בשל היותה מתגוררת בניו יורק וניסיונות ליצור עימה קשה עלו בתוהו. לפני כחודש, בביקורי את אביבה קניאל, אלמנתו של המלחין והזמר אלי קניאל ז"ל, בעודה יושבת שבעה, סיפרה לי אביבה על היותה חברת ילדות של חנה וכי היא שומרת עימה על קשר עד היום.

 

כשסיפרתי לאביבה על ניסיונותיי הכושלים לאתר את חנה ולהשיג ראיון איתה, היא מיד רשמה לי את מספרה של חנה, שבאותו שבוע ביקרה בישראל, והפצירה בי לצלצל אליה עוד באותו הערב. כך עשיתי.

 

מיד כשצלצלתי לאהרוני, בעודי מתרגש (ורועד קמעה) באוחזי בטלפון, נחשפתי לאישה חייכנית, חברהמ'נית ולבבית שמיד הסכימה לפגוש אותי בחיפזון בטרם תחזור לחו"ל.

 

קבענו בבית קפה תל אביבי ובעודי מתקרב לבית הקפה, אני נתקל באישה תימניה מטופחת עם חיוך שזכור ומזוהה לי היטב מתקליטיה הישנים. אמנם שיבה זרקה מעט באותה דמות מהתקליטים, אך היא עדיין נראתה צעירה ואנרגטית למי שנמצאת בעשור השמיני לחייה.

 

ישבנו בבית הקפה, פנים מול פנים (וטייפרקורדר חוצץ בינינו) והתחלנו לדבר על המוזיקה שלה, על ההופעות בחו"ל, על החיים ואני? אני הרגשתי כמהלך בתוך חלום.

 

מיד אכתוב את עיקרי הראיון אך לאלו מקוראיי (בני גילי בעיקר) שאינם יודעים מי היא חנה אהרוני, אז מדובר בזמרת ישראלית שהחלה את הקריירה שלה כבר בסוף שנות ה-30 ובשנות ה-50, ה-60 וה-70 זכתה להצלחה בינלאומית ונחשבת לאחת הזמרות הישראליות הראשונות שבאמת הצליחו בחו"ל.

היא נולדה ב-10 בספטמבר 1933 באריתריאה, בעת שהוריה עליה מתימן לישראל. היא גדלה בשכונת כרם התימנים בתל אביב ובשנת 1943, עת הייתה בת 10, התגלתה על ידי המלחין הנודע נחום נרדי שפרש עליה חסותו, כתב לה שירים וצרף אותה להופעותיו.

 

בשנת 1948 הוזמנה על ידי האמרגן משה ואלין לתיאטרון "לי לה לו", תיאטרון סאטירי פופולארי באותן שנים, ובמסגרת הופעותיה שם, ביצעה שירים שיצרו עבורה מיטב היוצרים.

 

בשנת 1951, עם גיוסה לצה"ל, שירתה בלהקת "אילן" (צוות הווי של חטיבת גולני) והתפרסמה בשל היותה זמרת המסוגלת לשיר בארבע אוקטבות.

 

בין להיטיה המוכרים בישראל: "שחורה אני ונאווה", "זכריה בן עזרא", "ערב שח", "בפאת הכפר", "זוהרה", "בוקר טוב", "רועה ורועה" ועוד.

עם שחרורה הצטרפה ללהקתו של המלחין עמנואל זמיר ובאמצע שנות ה-50 החלה בקריירה בינלאומית שכללה הופעות בפריז, לונדון, מכסיקו, ארה"ב והופעות בתכניות טלויזיה בינלאומיות פופולאריות (בראשן תכניתו של "אד סאליבן") שהפכו אותה לכוכבת ענק בחו"ל.  באותן שנים נישאה למי שיהפוך לבעלה, האמרגן חיים טישמן, עימו בנתה בית והפכה לאמא מאושרת.

 

הלהיט הגדול ביותר שהקליטה בחו"ל היה "ויוה אספניה" שהפך ללהיט חוצה יבשות. שיא בינלאומי נוסף שקצרה בחו"ל היה זכייתה במדליית "זמרת החוץ הטובה ביותר של השנה" בברזיל.

 

בשנים האחרונות החלה להמעיט בהופעותיה עד פרישתה מעולם הבידור. כיום מתגוררת בניו יורק ומבקרת לעיתים תכופות בישראל.

 

hana

מתי גילית שיש לך כישרון לשיר?

 

"אני לא חושבת שבאמת ידעתי שיש לי כישרון. רק ידעתי שאני אוהבת לשיר. ידעתי שהדבר הזה מאד קוסם לי. שרתי בבית, שרתי בציבור. הייתי בת 10.

 

למדתי בבית ספר גאולה בתל אביב ואמה של רות נורדאו, ילדה מבית הספר שהייתה חברה טובה שלי, הייתה מעורבת מאד בחיי הבוהמה של אותה תקופה. אמה של רות שאלה אותי אם אני רוצה לשיר. אמרתי שכן. אז היא שאלה: 'את רוצה להכיר את נחום נרדי?'. לא ידעתי מי זה. הייתי ילדה. אז אמרתי שאני צריכה אישור של אמא שלי. אמא הסכימה והגעתי למפגש עם נחום נרדי.

 

אמא שלי ליוותה אותי לפגישה ובכלל לכל פגישה ובכלל לכל הופעה היא הגיעה. נחום ישב ליד הפסנתר וביקש ממני לשיר איזה שיר. הוא אהב את מה שהוא שמע ומאז היינו נפגשים בכל פעם ובכל פגישה הוא לימד אותי שירים, אבל רק שירים שהוא הלחין.

 

איך זה לילדה בת 10 להתחבר למלחין נודע?

 

"הייתי ילדה קטנה ופשוט נהניתי מלשיר. לא כל כך הבנתי את המשמעות. בהמשך הוא סידר לי הופעת בכורה ברדיו "קול ירושלים" ומשם החלה הקריירה שלי. התחלתי להופיע והכל התגלגל".

 

זוכרת את הפעם הראשונה ששמעת את עצמך ברדיו?

 

"עד היום אני לא אוהבת לשמוע את עצמי ברדיו ולא בתקליטים. אני תמיד מתרגשת וחושבת שיכולתי לעשות את זה יותר טוב. פרפקציוניסטית".

 

היכן הייתה ההופעה הראשונה שלך בחו"ל?

 

בשנת 1956 ב'אולימפיה' בצרפת. זו הייתה הופעה גדולה עם ז'ילבר בקו, אדית פיאף ושארל אזנאבור. זה היה ה-שיא הראשון שלי".

התרגשת להופיע לצד כוכבי ענק שכאלה?

 

"באותה תקופה לא הייתה טלויזיה ובקושי עיתון היה מסקר אותם, אז לא ידעתי איך הם נראים ואת גדולתם אבל כן שמעתי עליהם. בדיעבד אני מבינה שזו הייתה זכות וכבוד שמעטים זוכים להם".

 

וזמן קצר אחרי זה התארחת בתכנית הבידור מספר 1 בטלויזיה האמריקאית: תכניתו של אד סאליבן, הבחור ש"חשף" בין השאר את אלביס והביטלס.

 

"זה היה כבוד באותה תקופה. אני, ישראלית מתל אביב, מופיעה בתכנית של אד סאליבן הגדול, זה היה השיא. מאותו רגע הקריירה הבינלאומית שלי באמת התחילה והתחלתי בסיבוב הופעות עולמי".

ועדיין שמרת על אותה מנטליות ישראלית.

 

"נותרתי אותה הישראלית העממית, אותה אהבת המולדת. בכל פעם ששמעתי על מלחמה שיש, עזבתי הכל ובאתי להופיע בפני החיילים הישראליים. זה היה הדבר הכי חשוב לי. הפסדתי חוזים בינלאומיים בשביל להופיע למען החיילים. הישראליות תמיד הייתה הכח והאנרגיה שלי להמשיך".

 

מה היה להיט הפריצה שלך בארץ?

"בתיאטרון 'לי לה לו' כתבו לי את 'זכריה בן עזרא' ו'זוהרה' שהיו להיטי ענק ובעצם להיטיי הראשונים. אני הייתי מהראשונות ששרו את השירים של עמנואל זמיר, שירי הרועים. מעטים יודעים זאת. הייתי נוסעת אל עמנואל הביתה והוא היה מלמד אותי אותם. אני הראשונה שביצעה אותם. הופענו בכל הקיבוצים והמושבות וזה היה כיף".

 

היית סוג של "סלב" בארץ?

 

"כשהייתי ילדה, לא אהבתי להיות במדורי הרכילות שכתבה עליי דברים לא נכונים ולא אהבתי שאנשים הצביעו עליי, אבל זה היה חלק מהמקצוע".

איך הגעת ללהיט הגדול ביותר שלך בחו"ל – "ויוה אספניה"?

 

"חברת תקליטים גרמנית חיפשה מבצעת שתהיה אותנטית לבצע שיר גרמני לעידוד תיירות בספרד בשם 'ויוה אספניה'. התקשרו אל האמרגן שלי (ובעלי המנוח) חיים טישמן והזמינו אותי לאודישן. חיים ביקש שישלחו את המנגינה בכדי לראות אם זה מוצא חן בעיניי. אהבתי את זה משמיעה ראשונה.

 

עבדתי על השיר באולפן, חברת התקליטים אהבה את הביצוע שלי והקליטה אותי שרה את השיר בגרמנית. מיד לאחר ההקלטה חזרתי לישראל לכמה ימים בכדי לקחת את הבת שלי שהייתה אצל אמא שלי, וכשחזרתי לחו"ל אני מקבלת טלפון מפרנקפורט להקליט את השיר בספרדית כיוון שהרדיו בגרמניה משמיע אותו 24/7 ושהוא הופך ללהיט היסטרי.  אחרי חודש, כולם הקליטו את השיר. לא האמנתי שזה יהפוך לכזה להיט. כל העולם שר את זה. בעקבות הצלחת השיר, ממשלת ספרד הזמינה אותי להיות אורחת כבוד שם וגם הוזמנתי לבצע את השיר באולימפיאדת מינכן 72', יום לפני האסון".

 

מתי הפסקת להופיע?

 

"פרשתי לפני עשר שנים".

 

למה?

 

"יום אחד הרגשתי שמיציתי את הדברים. מגיל 10 הופעתי ברחבי הארץ. הופעות, התרגשויות. לא הייתה לי ילדות שרציתי שאעשה. כל הזמן הופעות ולימודים ולא היה לי זמן לחברות וחברים. אלו לא היו חיים. אז אמרתי לבעלי חיים שאני מותשת מאד ולא יכולה כבר לתת. לא הרגשתי שאני רוצה יותר להופיע.  לקחתי שנה חופשה וראיתי שטוב לי. אז החלטתי לקחת עוד שנה חופשה וראיתי שעוד יותר טוב לי. וזהו הרגשתי שטוב לי בלי ההופעות וההקלטות כבר.

 

אני מאושרת, בריאה ברוחי וגופי בלי עין הרע, מטיילת בעולם, יוצאת לבלות ונהנית מהחיים.

מזהים אותך בארץ?

 

"הייתה תקופה, בעבר, שכשהייתי הולכת ברחוב דיזינגוף בתל אביב כל אדם שני היה מזהה אותי. היום כולם צעירים, אז אף אחד לא מזהה אותי. רק הגווארדיה הישנה מזהה אותי".

 

חנההה.png

תודה מיוחדת לחנה אהרוני היקרה על שפינתה מזמנה להתראיין ולתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

"נער תוף"-סיפורו של מתופף "נערי החוף"- יוסי (ג'ו) זגורי ז"ל-כותב, מתעד ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

ג'ו זגורי פרופיל

יוסף "ג'ו" זגורי היה מתופף ישראלי שפעל בסצנת המוזיקה החיפאית בסוף שנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-60.

 

יוסף "ג'ו" זגורי נולד בחיפה בשנת 1945. בילדותו נמשך מאד לג'אז ולמוזיקה קלה וכבר בגיל 10 החל ללמוד לנגן על תופים. בשנת 1957, בהיותו בן 12, החל להופיע בתזמורות מקומיות שונות ובשנת 1960 הקים יחד עם חבריו, הסקסופוניסט והמוזיקאי אילן סגל והגיטריסט והזמר מגי (מנחם) גרוס את להקת "נערי החוף", שם שנתן להם צבי שרף ז"ל שבנה בעכו את קפה צור המיתולוגי שהשלישייה חנכה.

 

בשנת 1963 ניגנה הלהקה במועדונו של אהרון כהן בטיילת שבטבריה, במקביל להופעותיה בקפה צור בעכו ובמועדונים השונים של חיפה בסופי שבוע. בשנת 1964 עזב זגורי את "נערי החוף" והחל ללוות אמנים שונים, בהם את הזמר ג'ימי לויד בהופעותיו בעיקר במועדון "צברה" התל אביבי אך גם ברחבי הארץ.

נערי החוף

 

בסוף שנת 1964 יצא לנגן בהרכב ישראלי על אוניית שעשועים, ירד לחופשה בארה"ב והחליט להישאר. בשנת 1965 היגר רשמית לארה"ב.

 

בארה"ב שימש כאיש עסקים, נישא והוליד שני ילדים. הוא לא נטש את המוזיקה והמשיך לתופף ולנגן להנאתו כחובב בהרכבים מקומיים (עד יומו האחרון).

 

ב-1 באפריל 2018 הלך לעולמו בגיל 73.

 

 

*תודה מיוחדת לאילן סגל היקר על העזרה בליקוט המידע אודות יוסי ("ג'ו") זגורי ז"ל.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית.