ראיון בלעדי עם הזמרת גילה רונן (ארליך) – מראיין ומתעד: דודי פטימר

רשומה רגילה

גילה רונן (ארליך), אחת ההבטחות הגדולות של הזמר העברי, המבצעת הראשונה של "אלעד ירד אל הירדן", בראיון נדיר ובלעדי על ימיה כסולנית צוות הווי פיקוד מרכז, השיר שוויתרה עליו וחוה אלברשטיין זכתה בו, ההחלטה לעזוב לארה"ב והאם מרגישה פספוס?

גילה רונן נולדה בשנת 1950 וגדלה בקיבוץ רמות מנשה של "השומר הצעיר". בגיל 11 החלה לנגן ולשיר בפעולות תנועה ואירועי חברה בקיבוץ, והפכה ל"מסמר האירוע". באותן שנים הרבתה לשיר את שיריה של ג'ואן באזז, אותה העריצה.

בשלב מסוים, כשבקיבוץ ראו את הפוטנציאל יש בנערה המזמרת, החליט וועד הקיבוץ לשלוח אותה ללמוד פיתוח קול בחיפה אצל המורה מריאן שלמונית (שגם לימדה פיתוח קול אחת, חוה אלברשטיין שמה).

בשנת 1965, בהיותה בת 15, הוזמנה להופיע ב"תשואות ראשונות", תכנית הכישרונות הצעירים של "קול ישראל" דאז, למורת רוחה של הנהלת הקיבוץ. "הם ראו בכך ניצני 'קרייריזם' שזה היה משהו שבקיבוץ התנגדו לו, כי אתה לא אמור להיות אינדיבידואל", מספרת. "אבל איכשהוא הצלחתי להשתחל לשם. שרתי שם שני שירים של יעקב שגיא, שהיה מנהל המקהלה הקיבוצית בה שימשתי כסולנית בקיבוץ, כך שהופעתי המון עם שיריו וזה היה לי טבעי".

בשנת 1968 ניגשה לבחינות ללהקת פיקוד מרכז, והתקבלה, אך הרגישה "עוף מוזר". "הייתי כל כך קיבוצניקית וחסרת ביטחון לעומת שאר חברי הלהקה שהיו בטוחים בעצמם, אז הרגשתי קצת אאוטסיידרית ולא שייכת, ולא ידעתי אם אוכל להסתדר עם הסיפור הזה,, משחזרת. "למזלי פתאום הגיעו שני קיבוצניקים, דודו זכאי ושמעון ספיר, שהקימו צוות הווי בפיקוד מרכז, וכיוון שהם למדו איתי באותו התיכון, הם הכירו אותי טוב והציעו לי לעבור מלהקת פיקוד מרכז לצוות ההווי החדש שהקמנו, צוות הווי פיקוד מרכז".

איך היה שם?

"הרגשתי כל כך יותר טוב וכל כך חופשייה ובלבל שלי, והרגשתי בנוח לוותר על לחץ להקת פיקוד המרכז. כל הזמן היינו בדרכים, נסענו במשאית עם כל הציוד ממוצב למוצב והופענו. זו הייתה חוויה. המפקד שלנו היה לואי להב שגם עבד איתנו על המוזיקה והעיבודים, וגם הייתה תקופה בצבא שאני והוא היינו בני זוג".

בשנת 1971 הפך צוות הווי פיקוד מרכז ל"צוות הווי הצנחנים" ולצד זכאי ורונן, השתתפו בו גם אברהם זיגמן, אורי שבח, צרויה חפרי (לימים צרויה להב) ורונית אופיר. רונן השתתפה בתכניתו הראשונה של צוות ההווי – "צנחן שלי", בה שימשה רונן כסולנית הראשית. בין השירים הבולטים מאותה תכנית: "יעקב ועשיו", "פרח דם המכבים" ושתי גרסאות כיסוי לשירי הביטלס –  "השוטה על הגבעה" ( Fool On The Hill) ו"קר חם" (Because).

 "בשלב מסוים הצטרפה אלינו שלומית אהרון, שהתקבלה ללהקת פיקוד מרכז אך הלהקה הייתה בין תכניות אז באופן זמני צירפו אותה אלינו", משחזרת רונן.  "בהתחלה זה יצר לי סוג של בעיה קטנה כי אני הייתי הסולנית הראשית וקיבלתי את כל הסולואים, אז נוצר קצת קונפליקט אבל ברוב הזמן היא לא כל כך השתתפה בתכנית שלנו כי היא גם הגיע באמצע, אז היא הייתה מופיעה לבד כסולנית".

עם שחרורה מהצבא הקימה צמד עם זיגמן, "גילה וזיגמן" ("תמיד אמרנו שזה יהיה על המשקל 'סיימון וגרפונקל'", אומרת). הצמד הופיע עם שירים שזיגמן כתב, בהם ביצע לראשונה את השיר "אלעד ירד אל הירדן". "מעטים יודעים אבל אני ביצעתי ראשונה את השיר הזה, הרבה לפני להקת פיקוד דרום", מגלה. "לפי דעתי הצנועה זה היה ביצוע מצוין, אבל זיגמן מאד רצה שאילנית תשיר את זה, אז אני זוכרת שהלכנו לבית של האמרגן שלה, שלמה צח, ושרתי לו את זה כדי שהוא ישמע את השיר ושיחשוב עליו בתור שיר לאילנית, ושלמה אמר: 'אני חושב שאת שרה את זה כל כך טוב שאין בכלל שאלה שאת צריכה להתפרסם עם השיר הזה'. מסיבה זו או כי הוא פחות התחבר לשיר הוא בחר לוותר עליו בהקשר לאילנית ואני הקלטתי אותו ראשונה, בליווי תזמורת והכל".

רצית להיות כוכבת בארץ?

"ממש לא. נורא פחדתי מזה".

בשנת 1972, לאחר פירוק הצמד שלה עם זיגמן אחרי כשנה, קיבלה רונן הצעה קוסמת: "היה לי חוזה הקלטות עם 'קול ישראל' לתקליט שלם בהפקת חנוך חסון מ'רשות השידור'. חנוך היה המנטור שלי, הוא מאד אהב את השירה שלי וגייס מלחינים מובילים כמו מוני אמריליו, אפי נצר, אלונה טוראל ונורית הירש ועוד, והוא גייס לי תזמורת שתלווה אותי לתקליט שלם".

בטרם נכנסה להקליט, קיבלה הצעה לסיבוב הופעות בן חודש וחצי בארצות הברית ובקנדה. "נסענו ארבעה זמרים ומרצה והסתובבנו בכמה מהאוניברסיטאות המובילות וידעתי שכשהסיבוב מסתיים ואני חוזרת לארץ, אני מקליטה את התקליט שכבר היה כמעט מוכן – ונהיית זמרת מפורסמת".

ומה קרה?

"לא ידעתי אם זה בדיוק מה שאני רוצה לעשות. תמיד הייתי על הגבול עם זה, אם לעשות מזה קריירה ולהיכנס למערבולת הזו של התחרות בארץ, אבל הרגשתי שאני לא מתאימה לזה, שאין לי את החוצפה והתוקפנות, והחלטתי שלא לחזור לארץ. אני זוכרת שהייתה לי שיחה ארוכה מאד עם חנוך חסון, שכבר חיכה לי עם השירים. אבל החלטתי להישאר בארצות הברית ולוותר על קריירה מבטיחה בישראל".

בטרם עזבה את הארץ, הקליטה שיר ראשון לתקליט הבכורה שלה, "על שלושה וארבעה", שכתבה מירה מאיר, הלחינה אלונה טוראל ועיבד שמעון כהן. "הקלטתי את השיר ומיד עזבתי לארה"ב, ובגלל שלא חזרתי וויתרתי על התקליט, אז שינו את הטקסט ונתנו את המילים לרחל שפירא, שכתבה נוסח חדש וזה הפך ל'אדבר אתך' של חוה אלברשטיין, שעשתה ממנו יופי של להיט".

בשנת 1973 קיבלה חוזה ממשרד התיירות ואל על להיות הנציגה של מדינת ישראל בארצות הברית במלאת 25 שנה למדינה. "הופעתי בארצות הברית המון, וזה הסתדר לי עם העניין הזה שחששתי להיות זמרת כי ההופעות היו רגועות. הסתובבתי ברחבי אמריקה עם האקורדיוניסט תובל פטר ז"ל", אומרת. "הייתי כל כך עסוקה בהופעות שלא חשבתי בכלל על זה שעזבתי קריירה בארץ. במקביל להופעות למדתי באוניברסיטה של 'קווינס קולג' ספרות וראיית חשבון".

בשנת 1974 הקליטה בארצות הברית תקליט בשם "Gila", שכלל גרסאות כיסוי ללהיטים עבריים ידועים, שנמכר לתיירים ונועד לסדר לה הופעות. מי שהפיק מוזיקלית את שירי התקליט היה שותפה לעשייה המוזיקלית, תובל פטר.

בשנת 1978 הרגישה שהיא מעוניינת להוריד הילוך בקריירה המוזיקלית ולהפסיק, בהדרגה, להופיע. "הרגשתי שאין לי חיים, שאני כל הזמן בהופעות ובנדודים, לא היה לי שום בסיס בארה"ב, לא היו לי חיי חברה כי הייתי מופיעה בלילות, חוזרת מאוחר, ישנה וחוזר חלילה. באותה תקופה הופעתי במועדון 'סירוקו' של אריס סאן, במקביל להופעות, וגם עבדתי באותה עת במחלקת הנהלת חשבונות ב'אל על'. אז החלטתי לעזוב את המוזיקה כי לא היה לי רגע לנשום, אז החלטתי לאט לאט להפסיק להסתובב בהופעות ולהתחיל לחשוב על החיים, על משפחה, על ביטחון".

בשנת 1977 הכירה את איש העסקים הישראלי שמואל ארליך, התאהבה ובשנת 1979 הזוג נישא. "הייתי שרה במסיבות של חברים שלנו, והוזמנתי לשיר בכל מיני מקומות אבל זה היה בשביל הנשמה, לא בשביל מחייה. אף פעם לא היה לי את הדרייב להצליח כזמרת בכל מחיר. אף פעם לא ראיתי בכך ייעוד".

חשבתם לחזור לארץ?

"לא, אנחנו חיים המון שנים בארצות הברית,  יש לנו עסקים מאד מצליחים שם, הילדים שלנו גדלו שם. אבל יש לי תמיד קשר לארץ, עד הקורונה הגעתי פעמיים-שלוש בשנה ויש לי המון חברות בארץ ואני מאד אוהבת ללכת להצגות וקונצרטים בישראל, אבל החיים בתל אביב שחייתי אותם אחרי הצבא כל כך הלחיצו אותי באגרסיביות הישראלית שלהם, בייחוד בעולם הבידור, ולא הייתי מספיק חוצפנית או תוקפנית בשביל להתמודד עם זה,  כך שארצות הברית הייתה אי של שקט עבורי".

האהבה למוזיקה עדיין אצלך?

"בטח, זה לא עובר אף פעם".

תודה מיוחדת לגילה רונן-ארליך על שגוללה בפניי את סיפורה המוזיקלי בכדי לתעדו בפרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית שלי. תודה מיוחדת לבעלה של גילה, שמוליק ארליך, על יצירת הקשר (ותודה לחברי, הזמר רן אלירן, על שקישר בין שמוליק לביני).

כתב, ערך, תחקר, ראיין ותיעד: דודי פטימר – חוקר ומתעד המוזיקה הישראלית!

מתופף ותר – סיפורו של המתופף בני הרבסט – מראיין ומתעד: דודי פטימר

רשומה רגילה

בני הרבסט, המתגורר למעלה מ-55 שנה בארצות-הברית, היה מתופף שפעל באיזור הצפון והדרום בשנות ה-50 וה-60

בני הרבסט נולד בפתח תקווה בשנת 1938. בילדותו משפחתו עברה להתגורר בשכונת בילינסון ליד כפר סירקין, ואחרי מלחמת העצמאות (1948) ע

לקרית ים, ליד חיפה.\.

בשנת 1954 הקים עם שכנו וחבר נעוריו, הבסיסט והזמר ג'ו (יוסף) ישראל, תזמורת שכללה את ישראל על גיטרה (רגילה) ושירה, הרבסט על תופים (שהוא וישראל בנו במו ידיהם) ואקורדיוניסט. התזמורת החלה לנגן במסיבות פרטיות, ולאור הפופולריות לה זכתה, החלה לעבוד דרך קבע בקפה "פת" בכרמל. בשלב מסוים התבקשה הלהקה ללוות צמד חדש שהופיע בהופעת בכורה, "צמד העופרים" (אסתר ואבי עופרים), לימים אחד הצמדים הפופולריים ביותר  בארץ ובחו"ל. עיקר סגנונה המוזיקלי של התזמורת היה ג'אז ומוזיקה דרום-אמריקאית.

הופעותיה של התזמורת החלו להתמעט בשנת 1956, עם גיוסם של ישראל והרבסט לצבא, כשהרבסט התגייס לחיל הים וישראל לחיל המודיעין והיא התפרקה סופית בשנת 1959.

בשנת 1958, בזמן ביקור של חיל הים אח"י אילת (ז"ל) בטולון שבצרפת, קיבל הרבסט רישיון לקנות מערכת תופים מקצועית, בתנאי שבערבים ינגן יחד עם מפקד האוניה, האקורדיוניסט. בין השנים 1960-1964, כחלק מהמשך שירותו הצבאי בחיל הים בבסיס באילת, ניגן יחד עם אותו מפקד אקורדיוניסט בתזמורת ריקודים במלון "מלכת שבא".

במקביל, בשנת 1963 ניגן הרבסט בתזמורת במחזה המוזיקלי "התרבותניק של אילת" מאת יובב כץ, שרץ במשך שבועיים, כולל פעם אחת בבאר-שבע.כמו כן ניגן במועדון "סוף העולם" שניהל רפי נלסון באילת, וכן במועדון "הדג הכחול" עם מוזיקאים ואמנים ידועים, בהם הזמר לוליק לוי.

בשנת 1964 התקבל ללימודי הנדסת חשמל באוניברסיטה בארצות-הברית, ועבר להתגורר שם עם אשתו, כשבמקביל ניגן במועדונים מקומיים עם חברו לספסל הלימודים, הפסנתרן גיורא מצקין (בין השנים 1965-1967).

בהמשך פנה ללימודים בסינסינטי ועם סיום לימודיו, בשנת 1969,  החל לעבוד בתחום האלקטרוניקה ליד סאן-פרנסיסקו, תחום בו עבד עד פרישתו לגמלאות בשנת 2000. למרות שפרש מעולם המוזיקה, הוסיף לתופף במסגרות שונות, בעיקר בבתי כנסת בימי שישי ופיתח תיפופו גם לדרבוקה.

בין השנים 2000-2015 ניגן בשבתות בבית הכנסת "סיני" בפאלם-דזרט. בין השנים 2007-2008 שימש כנגן אורח בתזמורת ג'אז מקומית. בין השנים 2005-2015 ניגן בתזמורת קברט שמופיעה במועדונים השונים ב"פאלם ספרינגס" וב"פאלם דזרט".

בשנת 2017 עבר להתגורר בדרום קליפורניה, ומוסיף לתופף בהזדמנויות שונות.

תודה מיוחדת לבני הרבסט על שסיפר לי קורותיו המוזיקליים לצורך תיעודו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד המוזיקאים בישראל.

כתב, ערך, תחקר, תיעד וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

"כשאהיה זקן" – סיפורו של הפסנתרן והמלחין עלי עדשי – כותב, מראיין ומתעד: דודי פטימר

רשומה רגילה

עלי עדשי (כיום אלי עדשי) נחשב היום לפרופסור מכובד לפיזיקה בארצות הברית, עם רזומה עשיר ומכובד של תפקידים מהפכניים שיישם בענף הרפואה הבינלאומי.

אבל כיוון שמדובר במדור מוזיקה, אני רוצה לחזור אל העבר המוזיקלי שלו: עדשי נולד בחיפה בשנת 1945, בנם היחיד של עולים מגרמניה. את תשוקתו למוזיקה ספג כדבריו מאביו ובילדותו החל לקחת שיעורי פסנתר פרטיים.

באמצע שנות ה-60, אחרי שחרורו מהצבא, החל להופיע כפסנתרן במועדונים ובתי קפה, לעתים לבד ולעתים עם תזמורת שהקים, כשהוא היה אמון על העיבודים המוזיקליים.

באוגוסט  1969 ליווה על פסנתר את השחקן ערן בניאל במופע משירי ז'אק ברל שרץ ברחבי הארץ ובקיבוצים.

פריצתו הגדולה לשמי הזמר העברי אירעה בשנת 1971 עת שני שירים שהלחין השתתפו בפסטיבל הזמר והפזמון אותה שנה: "חלומות של חושך ואור" (מילים: דליה רביקוביץ', לחן: עלי עדשי, עיבוד: אלכס וייס) שביצעה צילה דגן ו"כשאהיה זקן" (מילים: יורם טהרלב, לחן: עלי עדשי, עיבוד: דוד קריבושי) שביצעו בני אמדורסקי ושולה חן (השיר הוקלט גם על ידי אמדורסקי ורבקה מיכאלי). האחרון העפיל למקום החמישי במצעד הפזמונים השבועי אותה שנה ונחשב ללהיט. לימים בוצע גם על ידי "צמד דרום" (דני גולן וציון צדוק).

באותה שנה חבר שוב לבניאל למופע "לא כל הנוצץ זהב" כשהוא ניגן, עיבד וניהל אותו מוזיקלית.

באפריל 1971 הלחין את שיריה המתורגמים של תרצה אתר להצגה "טעם הדבש" מאת שילה דילני בבימויה של אהובה ליאון שהוצגה בבית ליסין.

בנובמבר 1972 החל להופיע עם ידידתו חוה אלברשטיין, אותה הכיר דרך אשתו, טוני זילברמן, שהופיעה בהרכב המופע "ערב משירי רחל" עם אלברשטיין ודני גרנות בשנת 1969.

עדשי ליווה את אלברשטיין בהופעותיה עם תזמורתו במופע יחיד ובהקלטות ואף הלחין עבורה את השיר "לשפן הכסף" (מילים: נורית זרחי) שנכלל בתקליטה "אישה באבטיח" (1974).

במקביל לעבודתו כמוזיקאי, למד רפואה באוניברסיטת תל אביב ובשנת 1973 קיבל את תוארו. לאחר השתלמות בבית חולים מאיר, עבר ללמוד ולעבוד בארצות הברית, שם מתגורר עד היום.

עם עזיבתו לארצות הברית בשנת 1974 – הפסיק לנגן, להופיע וליצור.

תודה מיוחדת לעלי עדשי על שהתראיין ותרם חלקו ההיסטורי המוזיקלי לפרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית ("דודיפדיה").

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

"עלי שלכת"- סיפורו של הזמר רנדי רין – כותב ומתעד: דודי פטימר

רשומה רגילה

בשנות ה-50 היה רנדי רין לזמר די פופולארי בז'אנר הריקודים הסלוניים בישראל, ז'אנר שנחשב ל"אסור" בתקופה ההיא (בשל היותו נציג התרבות החוצלארצית שנגדה את ערכי הציונות) והתפרסם בשל ביצועיו לשירים, חלקם מקוריים וחלקם מתורגמים מצרפתית, אנגלית, ספרדית ואיטלקית: "עלי שלכת", "פרחים", "פרוטותיים", "זאת שאהבתי" ועוד התנגנו בלי הרף ברדיו הישראלי של אז.

למעשה, הקריירה שלו החלה עוד ברומניה, שם נחשב לכוכב ענק, אבל בואו נחזור לרגע לילדותו. הוא נולד בדצמבר 1924 בבוקרשט בשם וילי ינקו. בילדותו ובנעוריו למד בבית ספר יהודי, שם אף החל לגמוע את השפה העברית. כחובב מוזיקה מושבע, נהג להאזין לתחנות רדיו זרות ונמשך בעיקר לתרבות האנגלו-סקסית ולפזמונים בריטיים ואמריקאים שכבשו את ליבו.

בנעוריו החל לטפח את קריירת הזמרה שלו ולמד פיתוח קול אצל זמר הטנור הרומני הידוע אדוארד רוזן. כמו כן, פנה ללימודי משחק אצל אלכסנדר מריוס ובזמן מלחמת העולם השנייה קיבל את עבודתו המקצועית הראשונה כשחקן בתיאטרון הרומני-יהודי "ברשאון" בו שיחק ושר ביידיש אך בעיקר ברומנית. ההצגה שפרסמה אותו באותן שנים הייתה "שלום עליכם" בה שיחק בתפקיד ראשי.

בתקופה זו, בשביל ליצור שם במה יותר קליט ובינלאומי, אימץ את הכינוי "רנדי רין".

לצד קריירת המשחק שלו, החל להופיע בחלטורות ובבתי קפה ברומניה ובהמשך בקונצרטים יוקרתיים עם תזמורת ביג בנד כשהוא זוכה לכינוי "בינג קרוסבי הרומני". בראיון סיפר פעם כי כינוי זה הרגיז אותו והוא נהג להשיב: "בינג קרוסבי הוא 'רנדי רין' האמריקאי".

לאור הפופולאריות לה זכה בהופעותיו וחוש ההומור הכריזמטי שלו, הוזמן להגיש תכנית בידור ומוזיקה שבועית בתחנת הרדיו הממלכתית של רומניה מדי מוצאי שבת בשעה 8 בערב.

 במקביל להיותו אמן מצליח, עסק בתור תחביב בהוראה באנגלית בבתי ספר. בשלב מסוים אף פנה ללימודי אנגלית באוניברסיטאות "אוקספורד" ו"קיימברידג'" שבאנגליה.

ביוני 1950 עלה רין לישראל יחד עם אשתו הטרייה קלמי (קלמנטיין) והזוג התגורר בתל אביב. כיוון שבאותן שנים הייתה 'קליקה' רומנית חזקה בארץ, הצליח להתאקלם במהרה בסצנת המוזיקה והבידור המקומית כשהוא מופיע עם המוזיקאי פאול קוסלה ורעייתו, הזמרת דורותיאה ליביו וכן עם אמנים כמו ג'טה לוקה, ג'ינה ג'וי ופרדי דורה, חברו הטוב.

הוא הרבה להופיע בקפה "פילץ" בתל אביב אך לא חסך מלהגיע להופיע בשלל מקומות ברחבי הארץ כשהוא שר ביידיש, אנגלית, צרפתית, איטלקית, רומנית וכמובן עברית. מי שנהג ללוותו עם תזמורתו היה המוזיקאי סנדו מרקו.

למרות שהיה לזמר פופולארי בארץ, בשנת 1958, בגיל 34 בלבד, החליט לפרוש מעולם הבידור בשל בעיה רפואית: עוד ברומניה סבל מדלקת פרקים וקשיון חוט השדרה, אך התמודד עם המחלה. כשמצבו החמיר והקשה עליו להופיע-  החליט לפרוש בשיא וניצל את היותו מורה לאנגלית והחל ללמד בבתי ספר בתל אביב, בהם "עירוני ט'" ובמכללת "מישלב".

בחודש מאי 2005, לאחר הידרדרות במצבו הבריאותי (קריסת מערכות) הלך רין לעולמו בגיל 80. הוא לא הותיר אחריו ילדים, צאצאים או תיעוד משמעותי לפועלו ולמורשתו למעט זיכרונות מכריו ושיריו שלא יצאו מעולם בפורמט דיגיטלי "רשמי".

תודה מיוחדת לקרובת משפחתו, דליה נירנפלד, שסייעה לי בליקוט המידע והסיפורים בכדי לתעד ולהנציח את מורשתו של רנדי רין בדפי ההיסטוריה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

סיפורה של כוכבת שנות ה-50 – הזמרת אילנה דמול – תיעד וראיין – דודי פטימר

רשומה רגילה

אילנה דמול הייתה זמרת פופולארית שפעלה בשנות ה-50 וזכורה בעיקר בשל הלהיטים "סעדיה השוטר", "יין אהבה" ו"רעש בגינה".

אילנה דמול

היא נולדה כהלנה (הלן) דמול בשכונת שבזי בתל אביב בשנת 1934 למשפחה מוזיקלית: אביה שר וניגן בעוד ודודתה נהגה לשיר. כשעלתה לכיתה א', מורתה אמרה לה שהשם "הלנה" גלותי מדי והיא שינתה שמה ל"אילנה" בעצת המורה.

עוד בהיותה בת 4 נהגה לשיר ולרקוד  ובנעוריה למדה פיתוח קול ומוזיקה אצל המוזיקאי מרדכי אולרי נוז'יק  (שיצר בין השאר את "שיר הבוקרים" של טריו ערבה). בהמשך למדה מוזיקה ופיתוח קול גם אצל המלחין והמוזיקאי נחום נרדי.

אולרי, שהבין את הפוטנציאל שיש בילדת הפלא שלימד, החליט לסדר לה ולו "חלטורות", הופעות בכל מיני מקומות בארץ, בפני ועדי עובדים ובקיבוצים השונים. באותה עת גם חברה למוזיקאי, זמר ואקורדיאוניסט אבשלום כהן והופיעה אף לצדו.

ב-19 באוקטובר 1952, בהיותה בת 18, השתתפה במופע ארצי משירי המלחין אברהם מינדלין שאף שודר ברדיו.

ביוני 1954 שיחקה בהצגה "צחקי ארץ אהובה" בתיאטרון "המטאטא" זמן קצר לפני סגירתו. בשנת 1955 הצטרפה לתאטרון "דו-רה-מי" וכיכבה בתפקיד הראשי בשתי הצגות: "יהיה טוב" (1956) ו"אביב בתל אביב" (1957).

בשנת 1956 הקליטה עבור חברת התקליטים "מקולית" (חברת תקליטים פופולארית שפעלה בשנות ה-50 וה-60) שניים משירי הילדים של אברהם מינדלין – "רעש בגינה" (מילים: אהרון רבינוביץ', לחן: אברהם מינדלין) ו"משחק נסיעות" (מילים: צילה כהן, לחן: אברהם מינדלין). השירים הופיעו בתקליט אוסף שירי ילדים שיצא ב"מקולית" באותה שנה בשם "שירי ילדים".

 

לאור הפופולאריות הנוסקת לה זכתה דמול, שכדבריה הושפעה מאד מסגנון שירתה של שושנה דמארי, הוחתמה ב-30 באוקטובר 1959 על ידי מנכ"ל חברת התקליטים "הד ארצי", פליקס דיצ'ינסקי, על חוזה הקלטות לשלוש שנים במסגרתו הייתה צפויה להקליט אריך נגן ראשון בן שמונה שירים ותקליטונים שיכללו עוד 24 שירים.

במסגרת החוזה, דמול הקליטה תקליטון אחד שיצא לאור ב-18 בדצמבר 1959 וכלל ארבעה שירים שעיבד והפיק מוזיקלית עבורה מרדכי אולרי נוז'יק: "סעדיה השוטר" (מילים:בנימין אביגל, לחן: מרדכי אולרי נוז'יק), "יין אהבה" (מילים: גיורא משה אלימלך, לחן: מרדכי אולרי נוז'יק), "ורד חמד" (מילים: גיורא משה אלימלך, לחן: מרדכי אולרי נוז'יק) ו"אולי מחר" (מילים: יעקב שבתאי, לחן: מרדכי אולרי נוז'יק).

בעוד השיר "סעדיה השוטר" הפך ללהיט גדול ברדיו הישראלי של אותן שנים, הוזמנה דמול בשנת 1960 להשתתף בסרט תיעודי קצר בשם "שבת" שצולם באולפני הרצליה בהפקתה של מרגוט קלאוזנר.

הסרט שימש את הבסיס לסרט "שבת המלכה" שיצא בשנת 1965 בהפקתה של קלאוזנר בהשתתפותם של מייק בורשטיין, אהרון מסקין ורפאל קלצ'קין.

בסוף 1960, על אף חוזה ההקלטות הנוצץ, פרשה דמול מתעשיית הבידור והמוזיקה בשל בקשתו של בעלה שלא תופיע ותקליט (ואף סירבה להצעתו של הזמר היהודי-אמריקאי לאו פולד להופיע בארצות הברית ולטפח קריירה בינלאומית).

לאורך השנים עסקה בעיקר בתחום הקוסמטיקה ולא הופיעה יותר, אך עד היום מוסיפה לשיר להנאתה ולהנאת משפחתה וחבריה.

תודה מיוחדת לאילנה דמול על שהסכימה להתראיין ולגולל בפניי את סיפור חייה המקצועיים בכדי לתעד פועלה בדפי ההיסטוריה. תודה מיוחדת לאיתי, נכדה, על יצירת הקשר.

כתב, ערך, תיעד, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

נולד לתופים: סיפורו של המתופף ניסים שושן ז"ל – כותב ומתעד: דודי פטימר

רשומה רגילה

 

ניסים שושן – מתופף שבלט בעיקר בסצנת המוזיקה הים תיכונית בשנות ה-60, ה-70 וה-80 וליווה את מיטב אמני הז'אנר, בהם זהר ארגוב, ג'קי מקייטן, צלילי הכרם, אהובה עוזרי וחיים משה

ניסים ששן

ניסים שושן נולד בשנת 1941 בטבריה.

הוא גדל בתל אביב ומגיל מאד קטן נמשך למוזיקה והאזין למצעדי הפזמונים ששלטו ברדיו בשלל הסגנונות המוזיקליים וכילד נהג לנגן על מפוחית פה ולשיר.

בשנת 1957, בהיותו בן 16, החליט ללמוד לנגן על תופים,ולאחר שלקח שיעורים ספורים אצל מורה פרטי בשכונה (קרית שלום) בתל אביב,החליט להתמקד ולהפוך את התחביב למקצוע ,התאמן ולמד לתופף באופן אוטודידקטי.

בתחילת שנות השישים ניגן במועדון ״אריאנה״ ביפו עם זמרים יוונים שהתארחו לתקופות קצרות בארץ.

בשנת 1965 עבר להתגורר בשכונת כרם התימנים בתל אביב, ובכדי להתערות בתעשיית המוזיקה של אותן שנים, בילה ב"קפה נגה" בתל אביב ששימש כבורסת הנגנים של אותן שנים.

ב"קפה נגה" "קבלני העבודה" (בהם הזמר והמוזיקאי זבדיה לוי והמתופף אברהם "הבוכרי" אליעזרוב) שמו עינם על שושן והתחילו לסדר לו "חלטורות" והופעות כמתופף באירועים שונים, כשבלילות היה מנגן ובימים עובד בעבודה "רגילה" לכלכלת משפחתו.

בתחילת שנות השבעים התלווה לסיבוב הופעות עם הזמר ג'ו עמר,ובהמשך ליווה את הזמר היווני ונגן הבוזוקי ״סטטוס״ לסיבוב הופעות ברחבי הארץ.

במחצית שנות ה-70 הכיר את דקלון ומשה בן מוש שהחלו להופיע כצמד טרי תחת השם "צלילי הכרם" ושימש כמתופף ההרכב במשך 15 שנה. שושן ניגן בהקלטות הצמד (תמונתו אף נמצאת בצדו האחורי של אלבומו הראשון של הצמד משנת 1975 – "בזכרי ימים ימימה") שנחשב לאחד הצמדים הפופולאריים בשנות ה-70 וה-80.

לאורך שנות ה-70 וה-80 ניגן שושן עם מיטב האמנים בהם אהובה עוזרי (ניגן גם בתקליטה הראשון של עוזרי – "היכן החייל שלי״ 1975), ג'קי מקייטן (ניגן בתקליטו "הקסם השחור", 1982), זהר ארגוב, מרגלית צנעני, עפרה חזה, יפה ירקוני, דקלון (לבד) ובשנות ה-90 ניגן עם הזמר אורי שבח.

היה מהראשוני המתופפים שהתחילו לתופף בבנוגוס בארץ, ב1980,חבר של המשפחה רכש לו בונגוס (בגרמניה),שהיה מורכב משני תופים צמודים קטנים.הוא אהב לתופף בו וניגן בו בחפלות,ובמפגשים עם חברים.

לצד עבודתו כמלווה נגנים בהופעות ובהקלטות, הוזמן שושן לא מעט פעמים ללוות אמנים בתכניות אירוח פופולאריות בטלוויזיה כשל דן שילון ומני פאר. והתארח בסרט הישראלי "כסאח" (1984) בו ליווה אמנים רבים שהופיעו בו (ג'קי מקייטן,חיים משה,משה גיאת ).

בשנת 2004, עם דעיכת ההופעות וחילופי הדורות, הפסיק שושן להופיע באופן רציף אך ניגן לעיתים רחוקות בהופעות שונות ומזדמנות. והמשיך לנגן במפוחית.

ביולי 2019 כשהוא בן 78,הלך לעולמו.

ניסים

תודה מיוחדת לאלמנתו של ניסים, רחל שושן ולבתו סימה שושן על העזרה בליקוט המידע ותיעוד סיפורו של ניסים זכרו לברכה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

גו, ריצ'ארד, גו – סיפורו של היוצר והמוזיקאי ריצ'ארד פרץ (+ראיון) – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

ריצ'ארד פרץ הוא מוזיקאי, מלחין, מעבד וגיטריסט ישראלי שבלט בשנות ה-60 וה-70 כשניגן בין השאר בלהקת "אריק והאינשטיינים" (להקת הליווי של הזמר אריק אינשטיין), בלהקת הליווי של זמרת הפופ גילה אדרי, במופע "אהבה וג'אז" (עם הג'אזיסט המיתולוגי מל קלר והשחקן-קריין גדעון שמר), הקליט מספר שירי סולו בתחילת שנות ה-70 והקים את שלישית "היהלום השחור". ב-40 השנים האחרונות עורך ומגיש את תכנית The Shalom Show בערוץ ABC האמריקאי

ריצ'ארד פרץ 1

ריצ'ארד פרץ (Richard Peritz) נולד בלונדון, אנגליה לניצולי שואה ילידי גרמניה. בילדותו, בסוף שנות ה-50, עלתה משפחתו לישראל והשתכנה בקריית חיים. בהיותו בן 14 אביו קנה לו גיטרה והוא לימד עצמו לנגן, לקרוא ולכתוב מוזיקה.

בשנת 1963 הקים את להקת הקצב "כוכבי הצפון", להקה אינסטרומנטלית שכללה את ריצ'ארד פרץ (גיטרה מובילה), אברהם (צ'ארלס) דעבול (תופים) וגיטריסט ליווי בשם יוסי. הלהקה ניגנה בעיקר נעימות של להקת "הצלליות" הבריטית (The Shadows).

בשנת 1965 הלהקה התפרקה ופרץ ניגן בלהקת הליווי של זמרת הפופ העכואית גילה אדרי (שהייתה מעין התשובה הישראלית לזמרת הפופ הבריטית הלן שפירו) שכללה את קובי ונטורה (אשרת) (גיטרת בס), אילן נובקוביץ' (גיטרת ליווי – לסירוגין עם יוסי ליטובסקי (ליטני)), ריצ'ארד פרץ (גיטרה מובילה) ומישל אדרי (תופים – לסירוגין עם יגאל סלע).  הלהקה הליוותה את אדרי הן בהופעות והן בהקלטות שיריה, שהבולטים בהם היו "הנשיקה הראשונה" ו"יקירי".

בשנת 1966 הצטרף פרץ ללהקת "האינשטיינים" שליוותה את הזמר אריק אינשטיין וכללה את דוד קריבושי (קלידים וניהול מוזיקלי), שמוליק ארוך (גיטרת בס), אלי מזרחי (קדם) (תופים) וריצ'ארד פרץ (גיטרה מובילה). "זו הייתה תקופה מטורפת", מספר פרץ, "תפרו לנו חליפות צהובות בהירות עם בד מוזר ומעריצות צרחו בכל פעם שעלינו לבמה עם אריק. כחלק מהשואו, היינו צריכים לנוע קדימה ואחורה עם הרגליים כמו להקת רוקנרול ובאחת ההופעות החליפה הצמודה נקרעה לי וכל המופע הייתי צריך להסתיר את החור במכנסיים. זה היה מטורף".

הלהקה הקליטה עם אינשטיין את תקליטונו "אריק והאינשטיינים" שכלל את השירים "עץ הלימון" (Lemon Tree), "רחוק רחוק מכאן" (House Of The Rising Sun), "ערב של שושנים" ו"מזל" (Do You Want To Know  Secret). הלהקה גם השתתפה במופע "ערב של שושנים", מופע משותף של אינשטיין והלהקה עם שייקה אופיר.

Arik and the Einsteins

בשנת 1968 השתתף פרץ כגיטריסט במופע "אהבה וג'אז", המופע המשותף של הג'אזיסט מל קלר עם הקריין והשחקן גדעון שמר. המופע רץ עד סוף השנה ותועד גם על גבי תקליט. "הופענו בכל קיבוץ בארץ, בפני קהל של קיבוץ ארצי של 'השומר הצעיר' וקהל של קיבוץ 'מאוחד'. אני זוכר שהיינו מגיעים לקיבוץ ולפי סוג הקהל היינו יודעים לאיזה קיבוץ הגענו", נזכר.

בשנת 1969 נבחר פרץ לגלם את התפקיד הראשי בסרט הישראלי דובר האנגלית – "חמישה ימים בסיני". לאחר כשנה אינטנסיבית של חזרות על דמותו של יוסי הרופא, החליטה ההפקה לוותר על פרץ ולקחה במקומו את השחקן אסי דיין, כשאחת הסיבות לבחירתו הייתה היותו בנו של משה דיין, שר הביטחון וגיבור "מבצע קדש", המבצע שבו עסק הסרט.

החל מסוף שנות ה-60 החל פרץ לעבוד כתפאורן ובמאי בטלוויזיה הלימודית. בשנת 1970 הקליט את השיר "תמיד" (מילים: אברהם בן זאב, לחן: ריצ'ארד פרץ). בשנת 1973  הקליט פרץ תקליטון בכורה שכלל שני שירים: A Girl I Met ו-Saying Goodbye שהפיק מוזיקלית המוזיקאי אלדד שרים.

בהמשך אותה שנה, במהלך מלחמת יום הכיפורים, הקליט ריצ'רד תקליטון נוסף ברוח המלחמה: "יום הדין" ו"לבודדים". "היה בי דחף להקליט את התקליטון הזה והקלטתי אותו באולפני 'קולינור' בתל אביב. לא מצאתי נגנים בגלל שזה היה זמן המלחמה אז את התיפוף ששומעים בתקליט זה תיפוף שלי על הגיטרה. בזמן אמת לא כל כך הייתי מרוצה מהתקליט כי נשמעתי בו ביישן וקצת מהוסס, אבל היום למדתי לאהוב אותו", מגלה.

בשנת 1974 הקליט פרץ יחד עם הזמרת ריקי מנור והזמר דודו אלהרר את השיר – "אלי חי".

כחלק מצוות הבידור שנסע למוצבים השונים בכדי להעלות את מוראל החיילים במהלך מלחמת יום הכיפורים, הקים פרץ באותה שנה את ההרכב "שלישית היהלום השחור" שכלל את ריצ'ארד פרץ (שירה וגיטרה מובילה), אבנר צדוק (שירה וגיטרת ליווי) ומירי מועלם (מור) (שירה).

בשנת 1976 הוציאה הלהקה את תקליטה היחיד הנושא שמה, כשחלק משיריו נכתבו והולחנו על ידי פרץ וחלקם נכתבו והולחנו על ידי צדוק. השירים הבולטים באלבום היו "ערב של זיכרונות", "כינור הזהב" ו"שבת המלכה". התקליט נחשב לפורץ דרך במוזיקה המקומית שכן מיזג בין מוזיקת רוק, פולק ופופ עם מוזיקה אוריינטלית בעלת זיקה תימנית. פרץ היה אמון על העיבודים המוזיקליים.

ריצ'ארד 3
"בזמן אמת לא ידעו לעכל כל כך את האלבום הזה בארץ", טוען פרץ. "כנראה חשבו שבגלל שמועלם תימניה וצדוק הוא תימני אז גם פרץ הוא מרוקאי 'דפוק' ובגלל שאנחנו היינו בעלי שמות 'מזרחיים' זה די קלקל את הצלחת האלבום והוא לא קיבל את החשיפה והבמה הראויות לו".

באותה שנה, לאחר מותו של סא"ל יוני נתניהו ז"ל ב"מבצע אנטבה", הקליטה השלישיה לזכרו תקליטון שכלל שני שירים שכתב והלחין בן ראובן ועיבד והפיק מוזיקלית פרץ: "שיר לכת ליונתן" ו"חזרה לציון". בתחילת 1977 התפרקה הלהקה.

בשנת 1985 יצאה בארצות הברית מהדורה שנייה של התקליט תחת הכותר – Songs From Israel With Richard Peritz.

עוד בשנת 1976 פיתח וצילם פרץ פיילוט לתכנית אירוח חדשה שנקראה – "חלב עם אירוח" (על לשון הסרט המיתולוגי "חלף עם הרוח") בהשתתפות דודו טופז, אלדד שרים, מושיק טימור, צמד הפרברים, שלישית "המעפיל", הפנטומימאי יורם בוקר, להקת מחול ועוד. התכנית, שצולמה בקיבוץ, הוצעה על ידי פרץ למפיקי ועורכי הטלוויזיה הלימודית שדחו את ההצעה. "זה היה טמטום לדעתי", מספר, "במשך שנה וחצי עבדתי על זה וכל האמנים, שהיו חברים שלי, השתתפו בצילומים בהתנדבות מלאה. זה היה ממש חבל. זה פגע בי".

בשנת 1977 עזב פרץ את הארץ כי הרגיש שלא בא לידי ביטוי אמנותי בישראל, ועבר לנסות את מזלו במיאמי, ארצות הברית. את חזונו הטלוויזיוני הגשים פרץ בארצות הברית כשיצר, ביים, הפיק והתחיל להגיש בשנת 1979 את תכנית הטלוויזיה – The Shalom Show שעוסקת בחיי הקהילה היהודית בשלל תחומיה ומשודרת עד היום בהצלחה בכל יום ראשון בצהריים בערוץ ABC בפאלם ביץ'.

נעימת הפתיחה של התכנית היא המנגינה של השיר "שבת המלכה" של שלישית "היהלום השחור".

בשנים האחרונות "הזניח" פרץ את המוזיקה והתמקד בעיקר בצילומי והפקת תכנית הטלוויזיה שלו. לאחרונה חזר ליצור מוזיקה כשתרגם לאנגלית את השיר "היהלום השחור" מתקליטה של שלישית "היהלום השחור".

ריצ'ארד

תודה מיוחדת לריצ'ארד פרץ היקר על שפינה מזמנו להתראיין ולגולל בפניי את סיפור חייו המקצועיים והמוזיקליים לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

 

 

 

 

 

 

"מומי" – סיפורו של המוזיקאי והזמר מומי אלפין – כותב, מראיין ומתעד: דודי פטימר

רשומה רגילה

מומי אלפין הוא מוזיקאי וזמר המלווה את המוזיקה הישראלית החל מראשית שנות ה-70 ועד היום, סולן ומנהיג להקות הרוק "היורשים" ו"חצות" וחלק בלתי נפרד מסצנת הזמר הים תיכוני בשנות ה-80 וה-90

מומי אלפין

שלמה (מומי) אלפסי נולד במרוקו בשנת 1953. בגיל 7 עלה עם משפחתו לישראל וגדל באשדוד. בהיותו בן 16 וחצי השתתף בתחרות כישרונות צעירים מקומית וזכה במקום הראשון עם שיר מקורי שכתב והלחין: "רוצים שלום".

בשנת 1970 הקים את להקת "היורשים" שכללה את מומי אלפסי (שירה וגיטרה מובילה), יוסי שריקי (גיטרת בס), ויעקב פרץ (תופים). בשנת 1972 התפרקה הלהקה.

באותה שנה התגייס לצבא ובמסגרת שירותו בחיל החימוש, שר בהרכב "צוות הווי חימוש" יחד עם חיים בר (להקת "השחקים").  בתקופה זו שינה שם משפחתו לשם הבמה "מומי אלפין".

בשנת 1974 יצא כזמר סולן לסיבוב הופעות משותף עם הזמר הבלגי לואיג'י במועדונים ישראליים בבריסל שבבלגיה.  בשנת 1975 יצא לסיבוב הופעות משותף עם הזמר בעז שרעבי. בשנת 1976 הופיע בקנדה (שם הופיע בטלוויזיה הקנדית) ובהמשך גם בלוס אנג'לס.

בשנת 1977, עם שובו לישראל, הקים את להקת החתונות – "להקת חצות" שכללה מלבד אלפין (שירה וגיטרה מובילה), הזמרות אתי צבר ואביבה אבידן, יוסי רוזנצווייג (גיטרת בס), חיים שמואלי (קלידים) ורוני בוני (תופים). הלהקה פעלה כ-20 שנה ובמקביל פיתח אלפין את קריירת הסולו שלו במסגרתה הופיע בסוף שנות ה-70 כזמר הבית של מועדון "אריאנה", לצד זהר ארגוב.

בשנת 1986 הוציא אלפין תקליט בכורה – "חפלה בלילות אתונה" שנטה לכיוון יווני-ים תיכוני וכלל בין השאר את הלהיטים: "המזל איתנו", "שלוש נשים" ו"אלו הם חיי". בשנות ה-90 שימש כתקליטן במועדונים וכזמר ומוסיף להופיע עד היום.

תודה מיוחדת למומי אלפין על שגולל בפניי סיפור חייו.

תודה מיוחדת לסמי וילה על העזרה ביצירת הקשר.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית

"עכבישים, סגנונות וגל חדש" – סיפורו של המוזיקאי אבי קרפל

רשומה רגילה

 

אבי קרפל – יוצר, גיטריסט וזמר, אחד מחלוצי הרוק הישראלי בשנות ה-60 וה-70 ומייסד להקות הקצב "העכבישים", "הסגנונות" (שהפכה ל"עוזי והסגנונות") ו"הגל החדש"

אבי קרפל

אבי קרפל נולד בברלין, גרמניה, בשנת 1947. "גדלתי בבית מאד מוזיקלי", מספר, "הוריי לא ניגנו על כלי נגינה אבל אמי שרה נפלא ואבי היה מאד מוזיקלי. אחותי למדה פסנתר, אחי דני כמובן היה עורך ושדרן מוזיקה מיתולוגי בגלי צה"ל ומתמחה במוזיקת הג'אז. זה היה בית שנשם מוזיקה".

בשנת 1949 עלה עם משפחתו לישראל, למושב עין עירון שליד כרכור. בשנת 1959 עברה המשפחה להתגורר באזור המרכז  והשתכנה ברמת גן, שם בילה קרפל את שנות נעוריו.

כבר בגיל 6 גילה קרפל את משיכתו למוזיקה ולשירה. "הייתי יושב על המרפסת ושר בקולי קולות", נזכר. "כשהייתי בן 12 עברנו לרמת גן ובכיתתי היה ילד שניגן על גיטרה ועוד ילד ששר והקמנו שלישיה. היינו מופיעים בכל בוקר בפני כל בית הספר ומשם בעצם התחילה הקריירה המוזיקלית שלי".

בדצמבר 1963 הקים את להקת הקצב הראשונה שלו – "העכבישים השחורים" שבגלגולה הראשון כללה את שלמה אלטובסקי (תופים), מתי מלכי (גיטרת בס), אבי ורשבסקי (גיטרת ליווי) ואבי קרפל (גיטרה מובילה). הלהקה הייתה במתכונתה זו להקה אינסטרומנטלית שניגנה נעימות של להקת "הצלליות" הבריטית.

בשנת 1964 עזבו מלכי ואלטובסקי את הלהקה ובמקומם הצטרפו הבסיסט דוד אליהו והמתופף שמואל בכר. בשלב זה הלהקה גם שילבה שירה.

קרפל 2

בסוף 1965 הצטרפו ללהקה הזמר נורמן רוט (זמר אוסטרלי שהיה מתופף בלהקת הרוק האוסטרלית "האיזיביטס") והגיטריסט והבסיסט הרצל מזרחי (מירון). מדי פעם השחקנית והזמרת תיקי דיין, חברתו של הגיטריסט אבי ורשבסקי, נהגה להופיע עם הלהקה במספר שירים (אך לא כחברת הרכב "רשמית"). הרכב זה פעל עד פרוץ מלחמת ששת הימים בשנת 1967.

אחרי המלחמה, פעילות ההרכב חודשה ומלבד ששמו הפך ל"העכבישים", הוא כלל את אבי קרפל (שירה וגיטרה מובילה), שמואל בכר (תופים), מנשה זכאי (קלידים), הרצל מזרחי (גיטרת ליווי) ודוד אליהו (גיטרת בס).

בהמשך אותה שנה החלה הלהקה, לצד גרסאות כיסוי לשירים לועזיים, לשיר בהופעותיה גם שירים מקוריים שכתב והלחין קרפל: "כי את חלום", "מה לך ילדה?"  ו"לאורך החוף".

בשנת 1968 עזב בכר את הלהקה ובמקומו הצטרף המתופף מאיר ישראל. בהמשך אותה שנה עזבו קרפל וישראל את הלהקה (קרפל העניק לחברי להקת "סאני הייטס" את השם ב"ירושה" והיא המשיכה לפעול עד שנת 1980) והקימו את להקת "הסגנונות" שכללה בגלגולה הראשון את: אבי קרפל (שירה וגיטרת ליווי),  מאיר ישראל (תופים), רפי שוורץ (גיטרת בס) ויצחק קלפטר (גיטרה מובילה). כשקלפטר התגייס, הצטרף במקומו הקלידן והמעבד אלדד שרים.

בסוף אותה שנה הקליטה הלהקה תקליטון שכלל ארבעה שירים שכתב והלחין קרפל עוד ללהקת "העכבישים": "כי את חלום", "מה לך ילדה?", "ילדתי שלי" (מילים ולחן: מנשה זכאי) ו"לאורך החוף".

הסגנונות

בשנת 1969, לאחר פסטיבל להקות קצב ב"סינרמה" בתל אביב, הצטרף ללהקה הזמר עוזי פוקס והלהקה שינתה שמה ל"עוזי והסגנונות". בהמשך אותה שנה עזב שרים את הלהקה (בעקבות גיוסו לצבא) ובמקומו הצטרף הקלידן והזמר אייב אורצ'ובר (להקת "ריבולבר").

בתחילת 1970 הוציאה הלהקה תקליטון ראשון תחת השם "עוזי והסגנונות" שכלל שני שירים: Daytime Nightime ו-I’ve Got Sunshine. בהמשך השנה הוציאה עוד תקליטון שכלל את השירים Morning Train, Someday ו-Where Were You Last Night.

באותה שנה הלהקה הוציאה את אריך הנגן הראשון – Friends. בסוף 1970 עזב קרפל את להקת "עוזי והסגנונות" והקים את להקת "הגל החדש" שכללה את שמוליק אביגל (שירה), אילן דודמן (גיטרת בס), סמי וילה (קלידים), אמיל שהרבני (תופים) ואבי קרפל (גיטרה מובילה). הלהקה גם נגינה בתקליטונו של הבדרן-זמר אבי בהט שיצא  בשנת 1972 וכלל שני שירים שכתב והלחין קרפל – "כך הם החיים" ו"בלדה לגבר הנשוי".

במאי 1972 התפרקה הלהקה כשקרפל עזב לקנדה לצורך לימודי סאונד באוניברסיטת "קונקורדיה" במונטריאול.

בשנת 1984, כשחזר קרפל לישראל, הוא החל לעבוד כטכנאי סאונד במיטב אולפני ההקלטות בארץ כשבמקביל הוא  הצטרף ללהקת "הגל הירוק" וניגן עמה עד 1985. קרפל אף שימש כסולן הלהקה בשיר "מתפרנס" שיצא על גבי תקליט שדרים באותה שנה.

 

קרפל עבד באולפני ההקלטות עד שנת 1999 ואז חזר לקנדה כשבשנים האחרונות הקליט שני אלבומים יחד עם חברו ללהקת "העכבישים", שמואל בכר וחמישה אלבומי סולו.

תודה מיוחדת לאבי קרפל על שהסכים להתראיין ולגולל בפניי את סיפורו המוזיקלי.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

שרה מהנשמה – סיפורה של הזמרת גילה בשארי (ראיון) – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

גילה בשארי, אחת הזמרות הבולטות בז'אנר התימני החל משנות ה-70 ועד היום שפרצה לתודעה בשנת 1976 עם הלהיט העברי "תפילה" והקליטה בשנת 2000 אלבום תימני פורץ דרך ("זאפה")

גילה בשארי

גילה בשארי נולדה וגדלה בשכונת בן ציון בנתניה בשנת 1956. "נולדתי לתוך בית מוזיקלי. אבי, יוסף, היה זמר בלהקת חתונות. אבי היה אמון על החלק של השירה התימנית המסורתית והיה עוד זמר ששר שירים בלועזית. כל ששת אחיי ואחיותיי שרו והיו בעלי קול ערב", היא מספרת. "הובלתי לדרך של השירה וההופעות. קיבלתי המון תמיכה".

הופעתה הראשונה על הבמה הייתה באחת החתונות שאביה הזמר לקח אותה אליהן והעלה אותה לשיר שני שירים בתימנית. "רק בעשור האחרון הבנתי את המשמעות של לגדול בבית ליבראלי כשאבא שלי חשב שאני צריכה לדעת גם לשיר שירת הגברים בתימנית ('שירת הדיוואן'), לצד שירת הנשים, משהו שלא היה מקובל".

הבא לטפח את הקריירה של בשארי היה עובדיה בן-שלום ז"ל, מייסד האגודה לטיפוח חברה ותרבות מורשת יהדות תימן. "הייתי בת 13 ועובדיה מאד אהב את העובדה שאני שרה שירת גברים שזה משהו שלא היה מקובל לזמרת, אז הוא הזמין אותי להופיע באופן קבוע באירועי ג'עלה", משחזרת, "הייתי מעין ילדת פלא כזו. לאירועים הגדולים של האגודה, בשבתות נוסח תימן, הוא גם הזמין אותי".

שרת רק בתימנית באותה תקופה?

"לא, תמיד שרתי גם בעברית. הייתי שרה שושנה דמארי, אסתר עופרים וכו'. פשוט בגלל שאהבו את השירה התימנית שלי אז טיפחתי את זה, אבל תמיד שרתי במקביל בעברית".

בשנת 1974, עם גיוסה לצבא, החליטה לוותר על מסלול של להקה צבאית ("היו לי אידיאלים אחרים והיו שמועות שזה קשה ולא פשוט, אז לא לקחתי להקה צבאית בחשבון") ובחרה לשרת בנח"ל הדתי בקיבוץ טירת צבי.

עם שחרורה מהצבא, בשנת 1976, הופיעה בתכנית הכישרונות הצעירים של "קול ישראל" – "תשואות ראשונות". באחת התכניות זכתה במקום הראשון בתחרות.

בעקבות החשיפה בתכנית, הוזמנה על ידי יוסף בן ישראל, המפיק והעורך של פסטיבל הזמר המזרחי, להשתתף בפסטיבל עם השיר "תפילה" (מילים: בצלאל אלוני, לחן: יאיר אלוני (אביאמיר), לחן: אריה לבנון) שאמנם לא הגיע למקום הראשון (מקום רביעי), אבל הפך ללהיט ענק.

"אני זוכרת ביקורת של עמוס אורן שבה הוא כתב שהייתי קרן האור של הפסטיבל", מספרת בשארי בצניעות, "זו הייתה תקופה שהיה רק ערוץ אחד בטלוויזיה ומאה אחוז רייטינג, אז למחרת כבר כולם זיהו אותי".

אהבת את החשיפה?

"אהבתי את החשיפה רק לאותו הרגע אבל אני די ביישנית. החשיפה הזו הייתה לי מאד קשה. לא יצאתי מהבית, אם הייתי צריכה לקנות משהו, הייתי שולחת את בעלי המנוח, אליהו (אלי), כי הייתי מפוחדת מהחשיפה הזו".

לאור ההצלחה החלה הקריירה של בשארי לתפוס תאוצה כשהיא הופיעה בשלל מופעים ותכניות רדיו וטלוויזיה, בהופעות ברחבי הארץ, כשהיא בעיקר מבצעת גרסאות כיסוי עבריות לשירים ידועים של  חנה אהרוני ("זכריה בן עזרא"), שושנה דמארי וכו' ושירים תימניים ידועים (למשל "אהבת הדסה" עם הזמר אורי שבח). בשנת 1979 הקליטה עם הזמרת דינה גולן לאלבום "שלום לבוא שבת" את גרסתן לשיר "אגדת שלום שבזי".

בשנת 1985 השתתפה שוב בפסטיבל הזמר המזרחי – "דרור למנצח שיר מזמור"  עם השיר "האיש מהכרם" (מילים: אברהם בר עוז, לחן: נמרוד טנא, עיבוד: אורי קריב). למרות שכבר הפכה לזמרת ידועה, בשארי לא הקליטה אלבום באותן שנים למעט השתתפותה בפרויקטים של הרדיו או הטלוויזיה.

מדוע לא הוצאת אלבום בכורה בתקופה הזו?

"הייתה לי אפשרות להקליט אבל לא רציתי, זה לא דיבר אליי. פנו אליי חברות התקליטים אבל הם רצו להפוך אותי לזמרת מזרחית ולא רציתי להיות מקוטלגת, רציתי להיות הכל. אני אוהבת מזרחית אבל לא רוצה להיות מקוטלגת לז'אנר מסוים. התיוג זה מה שהפריע לי, אז סירבתי להקליט אלבום בתקופה הזו".

בשנת 1982 רשמה לעצמה הישג מוזיקלי נוסף. "הוזמנתי להופיע במכון 'ואן ליר' בירושלים בערב פיוטים נוסח אשכנז, תימן וספרד. אני ייצגתי את תימן ושרתי את השיר 'מי נישקני'. היה באותו ערב מלחין בשם מרק קופיטמן. הוא מאד התלהב מהשירה שלי ואמר לי שהוא חיבר יצירה בשם 'לקול הזיכרונות' וחשב שהקול שלי מתאים לשיר בה. הוא שאל אם אני מעוניינת לבצע אותה, הסכמתי בשמחה והופעתי עם היצירה הזו בערב מוזיקה ליטורגית עם התזמורת הסימפונית בירושלים. לאור ההצלחה הזו, נסענו להופיע עם היצירה באנגליה ובגרמניה".

בשנת 1986 יצאה בשארי עם היצירה הזו לסיבוב הופעות בארצות הברית ביחד עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה". בהמשך הופיעה עם היצירה הזו גם יחד עם עוד תזמורות, בהן התזמורת הסימפונית של פילידלפיה והתזמורת הפילהרמונית של וורשה.

בשנת 1996 הוציאה קלטת ראשונה – "מכאן ומשם" שכללה גרסאות כיסוי משלה לשירים בעברית, בתימנית וביידיש. "הקלטתי את הקלטת רק עם ליווי פסנתר ועיבודים של המוזיקאי יאיר סתוי וזה היה מעין ניסיון לשווק אותי בחו"ל", מספרת.

לאורך השנים הופיעה בבמות יוקרתיות כמו ה"קרנגי הול" וה"קנדי סנטר", ובשנת 2000 הגשימה חלום כשהוציאה אלבום בתימנית – "זאפה" (Zaffa).

"החלום הגדול שלי היה להקליט אלבום בתימנית", מספרת, "קראתי לו 'זאפה' כי פירוש המילה 'זאפה' בערבית זה ליווי, ואני גדלתי בשכונה שמסביב לבית שלנו היו ארבעה בתי כנסת. אני זוכרת שכשהייתי קטנה, כמעט כל שבת הייתה מתקיימת שבת חתן ואצל התימנים, אחרי שהחתן קורא בתורה, אז מוציאים אותו מבית הכנסת למקום שבו עושים קידוש כללי ומוציאים את החתן בשירה, אז הרב, החתן והזמר בראש וכל בית הכנסת מאחוריהם. הזמר מתחיל לשיר שורה וכל בית הכנסת עונים לו בשירה. כשגדלתי, אמרתי לעצמי שאת מחרוזת  'איילת חן' שנהגו לשיר באותו אירוע, אני חייבת להקליט".

מדוע לא שומעים עלייך יותר מדי בתקשורת?

"אני קצת ביישנית וכל נושא החשיפה והפרסום תמיד היה בעוכריי, לכן לא שומעים על הופעות שלי בתקשורת. המזל שלי היה שתמיד מי שרצה להזמין אותי- הזמין. זכיתי שיאהבו את השירה שלי".

מתפרנסת ממוזיקה?

"כל השנים פחדתי להסתמך רק על המוזיקה. קיבלתי חינוך בבית להיות עצמאית ולא לסמוך על אף אחד. לכן כל השנים עבדתי, גם בימי הזוהר, בהנהלת חשבונות. המוזיקה אף פעם לא באה על חשבון עבודה. היו ימים שהייתי חוזרת מהופעות ב-4 לפנות בוקר ובשעה 6 בבוקר כבר הייתי בעבודה. ביטחון כלכלי תמיד היה לי חשוב".

אז מה את עושה בשנים האחרונות?

"יש לי בבית גן אירועים קטן שהחלטתי להופיע בו. מי שרוצה להגיע- מוזמן. אני גרה במושב ישעי ליד בית שמש ובאות אליי מדי פעם קבוצות שרוצות לקבל את החוויה: גם אוכל שאני מבשלת, גם שירים שאני שרה  בתימנית, בעברית ובלדינו וגם סיפורים מאחורי השירים. אני עושה גם קבלות שבת וברוך השם נהנית מכל רגע".

תודה מיוחדת לגילה בשארי על שהתראיינה וגוללה בפניי סיפורה המוזיקלי לצורך תיעודה בדפי ההיסטוריה.

הקליפ "יא בנתנא" באדיבות האגודה לטיפוח חברה ותרבות מורשת יהודי תימן

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!