שולי הרולד הייתה זמרת פולק פופולארית בישראל של שנות ה-60 וה-70. אחרי לא מעט ניסיונות לאתר אותה, הצלחתילאתרה, לפגושה, לראיינה ולכתוב לראשונה בהיסטוריה את סיפורה המוזיקלי.
שולמית (שולי) הרולד נולדה בלונדון, אנגליה ליהושע ורחל הרולד, באוגוסט 1945.
כיוון שגדלה במשפחה דתית, היא ואחיה הצעיר, שמואל הרולד, מוזיקאי וזמר, כבר מילדות ספגו את ההשפעות החסידיות והשפעות הפיוטים של בית הכנסת "עדת ישראל" בצפון לונדון. אחיה, שמואל, היה סולן במקהלת בית הכנסת המקומי. בילדותה אהבה שולי לשיר בעיקר בבית, כי לא היה נהוג בתקופה ההיא שילדה דתייה תשיר.
בסוף שנות ה-50, כשאחיה החל לנגן על גיטרה, הם נהגו לשיר ביחד, כשהוא מנגן ושר והיא שרה.
בשנת 1962, בהיותה בת 16, לאחר הכשרה בתנועת בני עקיבא בלונדון, עלתה הרולד לבדה לישראל. היא הגיעה לקיבוץ "עין הנצי"ב" בעמק בית שאן, שם שהתה כשנה וחצי ובנובמבר 1964 חזרה לאנגליה. בשנת 1965 שבה לישראל והפעם הגיעה לקיבוץ "עין צורים".
בתחילת 1967 אחיה קפץ לבקר אותה בישראל וכמו בלונדון, גם בקיבוץ הם נהגו לשיר ביחד להנאתם. חברי הקיבוץ כתבו מכתב להפקת תכנית הרדיו הפופולארית דאז – "תשואות ראשונות" (תכנית הכישרונות הצעירים של "קול ישראל") והמליצו להם לבחון את האח והאחות הבריטיים.
לאחר האודישן, בו שרו את "אי החלומות" של דאסטי ספרינגפילד, התקבלו שולי ושמואל והופיעו בערב הכישרונות שנערך ב"בית המורה" בתל אביב. הצמד שר את "אי החלומות", "יש לי גן" (לחן:שמואל הרולד) ועוד שיר של ג'ואן באזז. מי שהופיעה באותו הערב הייתה גם חוה אלברשטיין הצעירה. זו למעשה הייתה הפעם הראשונה שהושמעה הרולד ברדיו.
זמן קצר לאחר אותה הופעה, כששמואל כבר חזר ללונדון ושולי חזרה לקיבוץ, פרצה מלחמת ששת הימים. עם סיומה, החלה הרולד לקבל פניות להופעות והקלטות שונות. התחנה הראשונה שלה הייתה הופעה בהיכל התרבות בתל אביב של מיטב הכישרונות שהתגלו ב"תשואות ראשונות".
הרולד באותה תקופה אהבה את צמד הפרברים ובהופעה של הצמד ב"צוותא", פגשה פעם ראשונה את הגיטריסט פיטר קולמן והשניים החלו להופיע ולעבוד על שירים כשהוא מנגן ומעבד והיא שרה. השיר הראשון שהקליטו יחד היה "אם צו הגורל" (1967). השניים החלו להופיע בערבי מוצאי שבת במועדון פולק מקומי בתל אביב.
בהמשך קיבלה הצעות ממוזיקאים כנעמי שמר, נורית הירש, נועם שריף, נחום היימן וכו' והוצע להרולד חוזה הקלטות בחברת התקליטים CBS. בתקליט שירי מלחמת ששת הימים שיצא בחברת התקליטים בשנת 1967, הקליטה הרולד גרסה באנגלית לשיר- "ירושלים של זהב". באותה תקופה גם החלה להופיע בפני חיילי צה"ל במוצבים השונים ובשלל קיבוצים ומועדונים.
בשנת 1968 שרה בפסקול הסרט "הדיבוק" את "הנך יפה רעייתי" שהלחין ועיבד נועם שריף. באותה שנה הקליטה את השיר "כפות רגלייך", לחנה של נעמי שמר למילותיו של פנחס שדה למחזה שהועלה בתיאטרון "עידן" וכתב שדה: "החיים כמשל".
בשנת 1969 הוציאה חברת CBS לשולי הרולד את תקליטונה הראשון – "יש לי גן" שכלל ארבעה שירים שעיבד פיטר קולמן- "יש לי גן" (לחן: שמואל הרולד), "שאנו למדבר", "חורשת האקליפטוס" ו"מחול ליום שבת". באותה שנה הקליטה גרסת כיסוי משלה ל"יחזקאל" שהלחין שמוליק קראוס והקליטה "החלונות הגבוהים". כמו כן הקליטה גרסה אנגלית ל"עיר לבנה" של נעמי שמר.
בתחילת 1969 נסעה לארצות הברית בכדי ללמוד מוזיקה באופן מקצועי ובמשך 3 שנים הופיעה שם באירועים ובמועדונים והתמקצעה מבחינה מוזיקלית. כמו כן, במהלך הופעותיה במרתה'ס ויניארד, הקליטה שיר עם הזמר האמריקאי הידוע ג'יימס טיילור.
עוד בטרם נסעה לארה"ב, סיימה להקליט את אלבומה הראשון (והיחידי)- "שולי הרולד" שיצא בסוף אותה שנה וכלל שירים בעברית ובאנגלית בעיבודיו של פיטר קולמן.
בשנת 1971, במהלך ביקורה בישראל, הקליטה עם בני אמדורסקי את הדואט- "האם תהיי אשתי?". כמו כן, הקליטה באותה שנה את השיר "שרקי, בתי, שרקי!" בעיבודו של אלכס וייס.
בשנת 1973 חזרה לישראל בכדי להופיע בפני חיילים בזמן מלחמת יום הכיפורים. באותה תקופה הופיעה בתכנית טלוויזיה מיוחדת שצולמה לערוץ הראשון בזמן המלחמה ובה שרה בביצוע חי את "חורשת האקליפטוס".
בשנת 1974 יצאה לסיבוב הופעות בהולנד ובצרפת ובהמשך הוזמנה להקליט באנגלית שיריו של נחום היימן בליווי תזמורת הרדיו של בלגיה. בבלגיה גם זכתה במקום ראשון בפסטיבל שירים צרפתיים עם השיר – "כשהמשורר מת" של ז'ילבר בקו.
בין השנים 1975-1985 הפסיקה הרולד לשיר והתמקדה בעיקר בציור ובשלל עבודות. בתקופה הזו גרה בבריסל, בלגיה. בשנות ה-80 הצטרפה כזמרת למקהלה קלאסית מקומית בבלגיה ושרה שם 18 שנה , בין היתר כסולנית המקהלה בהקלטותיה. כמו כן, עבדה באותן שנים באיחוד האירופי.
בשנת 2003 חזרה להתגורר בישראל והשתכנה בנתניה. הרולד הופיעה קצת וכיום בעיקר שרה בחוג המשפחתי.
תודות: תודה מיוחדת לשולי הרולד ושמואל הרולד שהתראיינו וסיפרו לי את סיפור חייה המוזיקליים של שולי.
תודה מיוחדת להילה הרולד, נכדתו של שמואל, שבזכות עבודתה בבית הספר במסגרת תכנית הקשר הרב דורי איתרתי את שולי.
תודה מיוחדת ללאה הרולד ומשפחתה שאירחו בביתם את המפגש בין שולי ושמואל לביני.
תודה מיוחדת לבית התפוצות על פרויקט "הקשר הרב דורי" שבזכותו הצלחתי לאתר את שולי, אחרי לא מעט שנים של ניסיונות לאתרה לצורך תיעוד סיפורה המוזיקלי בדפי ההיסטוריה.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
מיכל תדמור (וול) נולדה וגדלה בקריית מוצקין. כבר מגיל קטן מאד נתגלה כשרון השירה של מיכל, וכבר בגיל 3 נשלחה ללמוד לנגן על פסנתר ובהיותה בת 11 החלה ללמוד פיתוח קול אצל ברטה וייס (מורה בולטת לפיתוח קול בחיפה של אותן שנים). בהיותה בת 14 הופיעה בצמד מוסיקלי עם עוזי אסנר.
בנעוריה השתתפה בתחרות כשרונות צעירים מקומית בחיפה בה שרה את "ביתי אל מול גולן" וקצרה את המקום הראשון. באותה תחרות היה נוכח המוסיקאי החיפאי אפי נצר, שסימן את מיכל וצירף אותה אל "מקהלת בית רוטשילד" שבניצוחו. וול החלה להופיע עם המקהלה ושימשה בה כסולנית. היא השתתפה בתקליטי הלהקה ובין הסולואים הנודעים שלה מהמקהלה היו "רחל של הכנרת" ו"לכה דודי". לאורך שנות נעוריה השתתפה במספר תחרויות זמר וברובן זכתה במקום הראשון ואם לא, דורגה במקומות הראשונים.
בשנת 1970 פנה אל מיכל המוסיקאי יאיר מילר שהציע לה שני שירים שהלחין למילותיה של תרצה אתר (בעיבודיה של נורית הירש) – "ידידי" ו"הבלוז הישן", השירים זכו להצלחה נאה וכיכבו במצעדי הפזמונים של אותה שנה, ובעקבות ההצלחה השתתפה בתכנית הטלויזיה של הפופ הישראלי -"במקצב 70".
במקביל להיותה במקהלה, הצטרפה כשחקנית וזמרת לתיאטרון חיפה להצגת "המתאבד" בכיכובו של יעקב בודו. בהצגה שרה את "החיים יפים" (תרגום: דן אלמגור, לחן: גרוזיני). הצגת הבכורה נערכה ב-11 באוגוסט 1971.
באותה תקופה, הכירה את אקורדיוניסט להקת פיקוד הצפון דודי רוזנטל שלקח אותה תחת חסותו ואפשר לה להצטרף כנערה להופעותיה של להקת פיקוד הצפון (שהייתה אז בשיאה עם כוכבים כיגאל בשן, עדנה לב וכדומה) ולעיתים להופיע עם הלהקה כנספחת.
בשנת 1972 התגייסה ללהקת פיקוד הצפון, אך כיוון שמתכונתה של הלהקה אז היו מושתת בעיקר על ריקודים, תחום אותו מיכל לא צלחה כל כך, וכיוון שכך, הוחלט לצרפה כזמרת סולנית לצוות הווי של פיקוד הצפון בו השתתפו בין השאר יורם ביתן, שמוליק וילוז'ני וצחי נוי. צוות ההווי הופיע ברחבי הרמה בזמן מלחמת יום הכיפורים.
לקראת תום מלחמת יום הכיפורים, הוחלט להקים מחדש את להקת פיקוד הצפון ומיכל השתתפה בתכנית הלהקה – "הי צפונה" שהועלתה בשנת 1973 ווול ביצעה כסולנית את השיר הבולט היחיד של התכנית – "אל תתנו לו" (מילים: מנחם מלניק, לחן: אילן גלבוע).
עם שחרורה נהגה להשתתף כזמרת בתכניות טלויזיה שונות ובשנת 1974, ביוזמת טמירה ודודו ירדני, הצטרפה למופע שירי מחתרות בהשתתפות: עמוס טל-שיר, עודד בן חור, רוני בראון ומיכל וול. הלהקה הופיעה ברחבי הארץ והוקלטה בתכניות רדיו שונות.
במקביל למופע, התחתנה מיכל עם שדרן הרדיו המוערך רם תדמור והוסיפה להופיע, בהילוך איטי, במופעים מיוחדים בחו"ל מטעם הסוכנות היהודית, כזמרת במופעי להקות מחול ("להקת הטכניון של חיפה", "שלום") , זאת לאחר שלמדה עיצוב פנים.
בשנת 1982 , עם הולדת בנותיה, החליטה להפוך למורה למוסיקה בגני ילדים, ובתחילת שנות ה-90 למדה במדרשה למורים למוסיקה במכללת לוינסקי. תדמור משמשת גם כיום מורה למוסיקה בגני ילדים.
בשנת 1989 הוציאה סינגל בשם "יד ביד נלך" אותו כתבה והלחינה לעיבוד והפקה מוסיקלית של חבר ילדותה, עוזי אסנר.
מיכל תדמור היא, כאמור, רעייתו של שדרן הרדיו ואיש התקשורת רם תדמור ואמן של הזמרת אלה תדמור ואשת הרדיו והתקשורת הדר תדמור.
תודה מיוחדת למיכל תדמור על שתרמה חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
אם חייתם ואו נולדתם בישראל בחמשת העשורים האחרונים, בוודאי נתקלתם לא פעם בשם "מייק בורשטיין", אחד הזמרים/שחקנים/בדרנים המוכשרים בישראל, שעל אף קריירה מפוארת בארץ ובעולם ועל אף אינספור פרסים ותשבוחות, אין ישראלי שלא גדל על דמותו המיתולוגית כ"קונילמל", אחד מסרטי הפולחן המצליחים בכל הזמנים בישראל.
הוא נולד בניו יורק בשנת 1945 לפסח וליליאן בורשטיין, שחקנים בולטים בתיאטרון היידי בניו יורק וכבר בהיותו בן 3 הופיע על הבמות עם אחותו התאומה סוזן והוריהם, מופעים שזכו להצלחה רבה בקרב הקהל חובב היידיש.
ב-1954 המשפחה עלתה לישראל והעלתה מספר הצגות ביידיש ( בהן "חתונה בעיירה"), על אף שהיידיש נחשב באותה תקופה כ"נטע זר" במדינה הציונית שזה עתה נוסדה, והמשפחה חזרה לארה"ב, אך עלתה שוב לישראל בשנת 1962 ופרצה לתודעת הקולקטיב עם ההצגה "המגילה" (של הסופר איציק מנגער) שהפכה להצלחה מסחררת והייתה נדבך חשוב ופורץ דרך בהחדרת היידיש לקונצנזוס התרבות הישראלית.
מייק עצמו זכה להצלחה המסחררת שלו עם הסרט "שני קונילמל" שיצא לאקרנים בשנת 1966 והפך את דמותו של קונילמל ואת מייק לאייקון נערץ.
ב-1967 זכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון עם "מי יודע כמה", הקליט פזמונים מוצלחים ( בהם "מיני מקסי" שהעפיל לצמרת מצעדי הפזמונים) בעברית, יידיש ואנגלית, הופיע בתכניות טלויזיה מרובות וכמובן שהשתתף בסרטי ההמשך של "קונילמל" ( "קונילמל בתל אביב" ו"קונילמל בקהיר"), ב"הרשלה" ועוד סרטים ישראליים.
בפסטיבל שירי ילדים זכה בורשטיין 3 פעמים עם "היפו היפי" (1977), "שולם וברוגז" (1979) ו"שלום על העולם" (1981), הנחה את התכנית "תן הזדמנות" וכמובן ב"שלכם לשעה קלה" (1981) ברדיו.
בין השנים 1978-1981 הגיש תכנית בידור בהולנד בשם "המופע של מיקי בורשטיין" שדורגה בין עשרת התכניות הפופולאריות בהולנד ובשנת 1981 פרץ לברודווי ופיתח שם קריירה משגשגת, כשהוא משתתף בין השאר ב"בארנום", "כנר על הגג", "ברנשים וחתיכות", "הרוטשילדים","ג'ולסון" וכו'.
בטלויזיה האמריקאית השתתף בין השאר ב"חוק וסדר" ו"כלבי שמירה". נוסף לזאת, השתתף בתכניות טלויזיה רבות בישראל בשנים האחרונות ואף כיכב ב"יידישפיל" הישראלי (ב"הרשלה", "רביזור") ועל אף שהוא חי בארה"ב, הוא נחשב לחלק בלתי נפרד מההווי הארצישראלי ומייצג את ארץ ישראל היפה והלא גלותית.
נפגשנו בביתו בתל אביב, במהלך ביקורו הקצרצר בישראל לשיחה של אחד מול אחד על יידיש, הקריירה המצליחה בחו"ל, ברודווי ואיך לא? על קונילמל!
אתה מגיל 3 על הבמות, האם עדיין יש לך ריגוש ?
"כן, חד משמעית. אני לא מתרגש, אבל עדיין יש לי את הריגוש והחוויה".
כבן למשפחה שהייתה חלוצה בהכנסת היידיש לתרבות הישראלית, איך אתה מסביר את העובדה שזה הפך לקונצנזוס? הרי הייתה תקופה שזה היה מעין נטע זר.
"נכון, למעשה כשהכנסנו את "המגילה" ב-1965, לפני חמישים שנה, זה שינה את הגישה והתדמית של היידיש בארץ. עד אז זה היה מעין ילד חורג, גם רצו להתרחק מכל מה שהיה קשור לגולה, למה שלא ישראלי, לשואה, כי זה סימן חולשה בעם היהודי, אבל ברגע שהעלינו את "המגילה" זה עשה משהו לתיאטרון הישראלי כי זה העמיד את היידיש כתיאטרון ישראלי ולא רק יידישאי, והיום יש נטיה בכל העולם לחזור לשורשים וגם בארץ כבר לא מתביישים ולא מפחדים שיידיש ייקח את מקומו של העברית, יש יידישפיל, יש תיאטרון ליידיש בניו יורק והמטרה שלי היא להנציח את השפה, שלא תלך לאיבוד.
תפקיד "הפריצה" שלך – קונילמל, חוגג בימים אלה 50 שנה, האמנת שזה יהפוך לכזו הצלחה ?
"האמת היא שלא, כי הדמות של קונילמל וההצגה המקורית הייתה מאד גלותית ואנחנו לא ידענו איך הקהל בישראל יקבל את הדמות הזאת, אבל זה באמת הפתיע את כולם, כי היו אז סך הכל 3 מיליון תושבים בארץ ומיליון וחצי הלכו לראות את הסרט כשיצא, ועד היום כשחושבים עליי אומרים "קונילמל", זה לא יעזור. הוא אמנם חסידי, אבל יש בו משהו שכולם מוצאים בו ישראליות, הוא מעין אנטי גיבור שלנו, הוא הפך להיות גיבור לאומי".
זוכר את השיר הראשון ששרת בעברית?
"השיר הראשון ששרתי בעברית היה שיר ילדים בשם "שיר ערש לאבא" ו"אבא אבא", שהוקלט מיד אחרי שקונילמל יצא. אחרי זה, ב-1967 השתתפתי בפסטיבל הזמר והקלטתי את "מי יודע כמה" (זכה כאמור במקום הראשון בפסטיבל). לאחר מכן עשינו ברשות השידור ברדיו תכנית שנקראת "מוטל בן פייסי החזן" ואני שיחקתי את התפקיד של פייסי והמנגינות היו של סשה ארגוב"
איך נוצר הקשר עם הולנד ? אם אתה הולך בהולנד ברחוב, מזהים אותך ?
"אני לא חושב, כי כבר עברו הרבה שנים. התכנית האחרונה הייתה בשנת 1981."
איך הגעת לשם?
"זה היה דבר מאד מוזר. אני הופעתי אז במועדון לתיירים ב"עומר כייאם" ביפו וה"חאן" בירושלים, ובשנת 1978 באה לראות אותי כתבת של הטלויזיה ההולנדית, והם עמדו לחגוג 30 שנה למדינת ישראל בהולנד, והיא אמרה לי : "מה שאתה עושה מאד מתאים לתכנית שלנו", היא נתנה לי מספר הטלפון של מנכ"ל התחנה, קבענו פגישה והוא הציע לי לעשות ערב לרגל 30 שנה למדינת ישראל באולפנים בהולנד. כתוצאה מההצלחה של הערב הזה, הם הציעו לי תכנית בידור משלי, ואז הלכתי ולמדתי הולנדית והייתה לי תכנית 3 שנים, שנבחרה לאחת מעשרת התכניות הפופולאריות ביותר בהולנד, בלגיה ולוקסמבורג."
מתי החלטת לעבור לארה"ב ?
"זה קרה ב-1981, כשקיבלתי הצעה להחליף את השחקן בתפקיד הראשי במחזמר "ברנום" בברודווי, וזו הייתה הזדמנות כל כך חשובה ונדירה כי הייתי הישראלי הראשון והיחיד שהופיע ושר בברודווי ואז לאט לאט הפעילות עברה יותר לארה"ב, ועכשיו הבסיס בארה"ב, ובתדירות גבוהה אני בארץ".
מה אתה עושה בימים אלה?
"חגגתי לאחרונה 50 שנה לקונילמל, הזמינו אותי להשתתף בסדרה חדשה בהוט "ערפד יהודי" שכתב ציון ברוך ומופיע כל הזמן ".
הילדים הלכו בעקבותיך?
"לא, הם מאד מוכשרים אבל לא הלכו בעקבותיי. הבן האמת היה, כשהיה בן 6, הקלטתי תקליט עם רוני וייס- "כולם אוהבים את מייק", והיה שם שיר בין אב לבנו ( "אב יקר") והקלטתי את זה עם בני. ילדיי לא רצו ללכת בעקבותיי כי הם סבלו מזה שלא הייתי בבית כל הזמן אלא בהופעות, אז הם פנו למקצועות אחרים".
אם לא היית שחקן וזמר, מה היית?
"עורך דין. קודם רציתי להיות מהנדס טיס, אבל בגלל הנסיעות שלנו עם ההורים בכל העולם, לא ישבתי במקום אחד מספיק זמן, וכשהגענו לארץ ב-1962 והייתי צריך לגמור את הלימודים, החלטתי: או שאני חוזר לארה"ב או נשאר בארץ וממשיך כשחקן ובסוף נשארתי. מאד נמשכתי לתחום עריכת הדין, גם גילמתי כמה תפקידים של עורכי דין ( "בחוק וסדר", ברודוויי) וגם אני זה שמטפל בכל החוזים שלי, אז אם לא הייתי שחקן, חד משמעית הייתי עורך דין".
תודה מיוחדת למייק בורשטיין היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית!
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
אל המרואיין הבא שלי נתוודעתי בנעוריי מתוך תקליט ישן נושן של שירי המחזמר "ירושלים שלי" (1969), שדן בתקופת המצור של ירושלים ומנה כוכבים כמוטי פליישר, דני גרנות, גאולה נוני ויאיר קלינגר וכן, זמר שעד אותו תקליט היה "אלמוני" עבורי (היי, אני רק יליד 1987) , חיליק צדוק. הקול החם והעמוק והרגש בביצועו את שיר הסולו שלו באלבום "עיר בצרה".
חיפשתי במשך שנים מידע אודותיו או דרך ליצור עימו קשרו לתעד סיפורו אך לא מצאתי ולו פיסת מידע קטנה אודותיו, מלבד הקלטות נדירות שלו שהיו ברשותי, שירי פופ חדשניים שהוקלטו בסוף שנות ה-60 ובראשית שנות ה-70 . לפתע, מבלי התראה מוקדמת, פנה אליי בחור חביב ונחמד בשם אבי לרון שסיפר לי כי שירת בצבא עם חיליק צדוק, עוד בטרם צדוק פנה ללהקה הצבאית. עמבר סיפר לי כי הם בקשר חברי וכי חיליק חי בארה"ב. הוא נתן לי פרטיו וקישר בינינו, וכך בהתרגשות רבה, ראיינתי את חיליק והצלחתי לתעד, לראשונה בהיסטוריה, את סיפורו המלא כפי שסופר לי מפיו.
יחיאל (חיליק) צדוק נולד בתל אביב בשנת 1947 ללבנה ואהרון צדוק, הבכור לשתי אחיות: דורית ( שלימים הייתה בלהקת פיקוד דרום ועד לאחרונה עדיין הופיעה בארה"ב) ואורנה (שלימים הייתה בלהקת פיקוד צפון) . צדוק נולד למשפחה מוסיקלית: אביו, אהרון, היה זמר פופולארי מאד בשנות ה-50 (האחראי בין השאר כמבצע ללהיטים "הפטנט מתימן", "מצחצח הנעליים", "הוא היה רב חובל", "ודוד יפה עיניים", "כי תנעם", "ככלות ייני" וכו') ודודתו הזמרת הפופולארית משנות ה-50 אהובה צדוק. כאחד שגדל לבית מוסיקלי, חיליק נהג לפגוש את מיטב המוסיקאים והזמרים של התקופה שהגיעו לבקר את אביו.
הוא גדל בשכונת יד אליהו ולמד בבית הספר "החיל" שם למעשה גילה לראשונה כישורי השירה והזמרה שלו, כשהשתתף בהצגות וטקסי בית ספר. בתיכון הוסיף לשיר ולשחק ונהג להרים מופעים שונים עם חבריו לספסל הלימודים ונזכר שתמיד רצה לשחק את תפקיד "אותלו".
כבר בגיל 9-10 ניגן על אקורדיון ולקח שיעורי פיתוח קול, אולם את השפשוף האמיתי להופעתו, כדבריו, קיבל בלהקת פיקוד מרכז בה שירת בין השנים 1966-1968. הוא השתתף בתכניותיה של הלהקה: "במרכז העניינים" (1966) ו"איפה המרכז?" (1968) . בין להיטי הלהקה בתקופתו: "גבעת התחמושת" (בה צדוק הוא זה שאומר את קטע הפתיחה המפורסם בשיר), "את מי אני אוהבת", "טנגו תורנות", "דובר צה"ל מודיע", "קום לך אל נינוה" ועוד.
צדוק נזכר כי הגיע ללהקה הצבאית "במקרה": בנעוריו למד בפנימיה צבאית בחיפה והתגייס בשנת 1965 במטרה להיות קרבי. במהלך הטירונות בחיל השריון, נפצע באחד האימונים ונבצר ממנו להמשיך בטירונות. בעצת חבר ניגש לאודישן אצל יוסי צמח, שבדיוק גיבש את התכנית הבאה של להקת פיקוד המרכז. צמח התרשם מצדוק וביקש מעוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז דאז, לשחרר את חיליק מהשריון ולהעבירו ללהקת פיקוד המרכז, אליה הצטרף בשנת 1966.
עם שחרורו השתתף במופע "תשואות ראשונות" (מופע הכשרונות הצעירים הבולט באותה תקופה שנחשב כמעין "כוכב נולד" ושימש מקפצה לזמרים צעירים) שהתקיים בהיכל התרבות בתל אביב.
החשיפה הגדולה בתשואות ראשונות הפכה את צדוק לכוכב עולוה הביאה עימה התארחויות בתכניות רדיו רבות בהן של רבקה מיכאלי, "חוחים וחיוכים" (של שמואל שי) ותוך זמן קצר גם השתתפות בטלויזיה בתכנית הטלויזיה הראשונה בערוץ הראשון בה התארח לצידם של גיד יגיל ומוטי גלעדי.
בשנת 1968 הצטרף לצוות שחקני המחזמר "הלו דולי" בהפקתו של גיורא גודיק בכיכובם של חנה מרון וגדי יגיל, שלאחר שעזב את ההצגה, החליפו חיליק בתפקיד הראשי.
בשנת 1969 השתתף כאחד הכשרונות הצעירים שנתגלו בתשואות בראשונות בתקליט הפופ-רוק "הידד לצעירים" וביצע את הפזמונים: "מה שמתחשק לי לעשות" ו"הבלדה על ג'ו וצ'זאר". באותה שנה השתתף במחזמר "ירושלים שלי" מאת דן אלמגור בו השתתפו בין השאר מוטי פליישר, גאולה נוני, יאיר קלינגר ושוש רוזן. בהצגה שר חיליק כסולן את "עיר בצרה".
לאחר ההצגה הופיע במועדונים השונים ברחבי הארץ, אך בשנת 1970 החליט לנסוע לקנדה ללמוד טכנאות סאונד. עם שובו חזר לעבוד כטכנאי סאונד בישראקול ( של מאיר אשל) והקליט בין השאר אלבומם המשותף של אריק אינשטיין ושלום חנוך – "שבלול". באחד הימים באולפן, פנה אל צדוק דוד קריבושיי והציע לו לגשת לאודישן אצל יהונתן כרמון (מייסד להקת כרמון המיתולוגית) כדי להשתתף במופע שיציג בברודוויי ניו יורק. באותו זמן, צדוק היה אמור להקליט אמן כלשהוא באולפן אך לא עמד בפיתוי (חיידק הבמה לא עזב אותו, כנראה) ונסע עם המופע לארה"ב בשנת 1971. בערב השתתף במופע ובבקרים למד בבית ספר מיוחד לבימוי והפקת טלויזיה ( עליו המליץ לו יוסי צמח) ועם סיום המופע, החליט צדוק להישאר בארה"ב ובמקביל ללימודי הטלויזיה, הופיע ושר במועדונים ניו יורקים שונים עד שנסע להופעה בלוס אנג'לס, שם הוצג דרך אחד ממוריו בבית הספר לטלויזיה לצמד סוני ושר (שבאותה עת הגישו תכנית טלויזיה מצליחה) וצדוק החל לעבוד כחלק מצוות התכנית.
לאחר זמן מה, חזר ניו יורק והמשיך לימודיו האקדמאיים כששוב הוא שר לפרנסתו במועדונים ובאוניות, כיוון שלא יכל להוסיף לעבוד בטלויזיה עקב ויזה זמנית לעבודה.
לאורך השנים הוסיף צדוק להופיע בכל מקום, כולל בדרום אמריקה, עד שהתחתן ( בנובמבר 1976 לקת'י) והתמסד והבין כי לטובת המשפחה כדאי להפחית את כמות ההופעות הרחוקות, ופתח עסק לייצור, לצד הופעות קרובות. כיום מנהל צדוק עסק לנדל"ן בניו יורק, ונוהג לבקר בישראל פעם או פעמיים בשנה.
לחיליק שלושה ילדים ושלושה נכדים.
אני רוצה להודות מכל הלב לחיליק צדוק היקר על שפינה מזמנו העמוס לגולל בפניי סיפור חייו בקו ישראל-ארה"ב, תודה מיוחדת מכל הלב לאבי לרון המקסים על ש"שידך" בינינו.
קרדיט צילומים של חיליק צדוק בשחור לבן (מההצגה ירושלים שלי) – הרמתי. תודה ליאיר דגן היקר על העזרה בהשגת התמונות.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
סוף שנות ה-50 ובעיקר שנות ה-60 במוסיקה הישראלית ובכלל העולמית, היו שנים שבהן מוסיקת הפולק המקומית זכתה לפופולאריות רבה ובאה לידי ביטוי בצמדים ואו שלישיות שחרשו את הארץ לאורכה ורוחבה.
בישראל היו אלה הדודאים, הפרברים, העופרים, חדוה ודוד, רן ונמה, צמד דרום, צמד הגיטרות, צמד העמרנים, צמד דו-רון , צמד האלמוגים ועוד, שזכו להצלחה נאותה במצעדי הפזמונים ובעיקר בהופעותיהם, אך הפעם אני רוצה לספר על צמד חיפאי שזכה להצלחה נאה אולם לא תועד מעולם ו"נמחק" מעל דפי ההיסטוריה: "צמד גלי הים".
צמד גלי הים הוקם ע"י עמי קרן (לשעבר קרמרמן) וישראל לנצמן ופעל בין השנים 1967-1971 כשהתיעוד היחיד לפועלו של הצמד הוא תקליטון נדיר מאד שיצא בשנת 1970 וכלל ארבעה שירים: "את הולכת", "קזצ'וק בדרך לחרמון", "מה תגידו" ו"נסו להבין את הים" וכן הופעות בתכנית הרדיו הפופולארית דאז- "תשואות ראשונות". הם עבדו עם אפי נצר, קובי אשרת, נורית הירש ומיזגו בין הפופ החדשני לפולק שאהבו כל כך .
ישראל לנדצמן ליווה עצמו על גיטרה ושר בשני קולות יחד עם עמי את מיטב שירי התקופה וגם שירים מקוריים שנכתבו, כאמור, במיוחד עבורם.
לאחר מאמצים רבים ועילאיים איתרתי את חברי הצמד, שלא עסקו במוסיקה זה קרוב ל-45 שנה, והם גוללו בפניי סיפורו המלא של הצמד לצורך תיעודם בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כיצד הכרתם ?
ישראל: "את עמי הכרתי בצבא. שנינו שרתנו בשרות צבאי סדיר בין השנים 1965 ל- 1968 בחיל הים בבסיס בת גלים שבחיפה, איכשהו התחלנו לשיר, שילוב הקולות נשמע לנו כמתאים והחלטנו שזה מספיק טוב כדי להופיע.
במקביל קניתי גיטרה והתחלתי להתאמן בנגינה. כמובן שהושפענו מצמדים שהיו פופולריים באותה תקופה –
הדודאים, צמד הפרוורים, צמד הרעים וצמד דרום."
עמי: "היינו טכנאי אלקטרוניקה בחיל הים ושם הכרנו, ומכאן גם השם של הצמד, כיוון ששנינו אהבנו את הים".
מתי החלטתם להקים את הצמד?
ישראל: "למיטב זכרוני כל זה קרה בסביבות השנה 1967. הופענו בכל מיני מועדונים באזור חיפה. איכשהו נוצר קשר עם משרד למכירת כרטיסים ברחוב הרצל בחיפה, מול משרדי ה"תקליט חיפה" בעל המשרד אדון ברבלאט החליט כנראה שיש פוטנציאל, והתחיל לארגן לנו הופעות, כאמור במועדונים בחיפה, בתי הבראה וכל מיני ארועים אחרים. כל זאת תוך כדי שרות צבאי.
עם סיום השרות הצבאי עברתי לתל אביב, עמי נשאר בחיפה. באותה תקופה התחלנו ללמוד פיתוח קול אצל
גברת מיצי לוקר שעבדה עד כמה שזכור לי עם זמרים כמו יהורם גאון ואחרים. בין השנים 69 – 1968 הופענו בתכנית הרדיו "תשואות ראשונות", את העיבודים עשתה נורית הירש שהכינה אותנו להופעה על התזמורת ניצח שמעון כהן. באותה הופעה הופיע גם מתי כספי."
עמי: "לפי זכרוני, התגבשנו בשירות אך קמנו רשמית אחרי השחרור, והוחתמנו ע"י האמרגן שלמה ברבלט שהיה קשור לחברת "התקליט חיפה" והוא זה שסידר לנו הופעות".
היכן הופעתם?
ישראל: "הופענו במועדונים בחיפה, והופעות ברחבי הארץ, בתי הבראה, החאן בירושלים אולמות שונים שבהם נערכו ערבים בהשתתפות מספר אומנים-דבר שהיה מאד פופולרי באותה תקופה, מסיבות וארועים שונים כמו ימי עצמאות וכו',.
לצערי אני לא זוכר את השירים שהיו לנו ברפרטואר, לקחנו שירים שהיו מוכרים באתה תקופה וביצענו אותם בדרך שלנו. שיר אחד כן זכור לי וזאת פרודיה על שיר הטלפון הידוע של הגשש החיוור עם טקסט "הלו נאצר כאן חוסיין" (ביצועו של פפה פלדמן ז"ל לשיר) . בשנת 1969 פנו אלינו מחברת צים ושאלו אותנו אם אנחנו מוכנים להופיע על אנית קרוז (כן, באותה תקופה היו לצים אניות קרוז, ה"נילי" וה"דן") האניה עשתה שייט בן שבועיים בנמלי הים התיכון, יצאה מחיפה ביקרה בקפריסין,טורקיה, יוון, איטליה (נפולי ופלרמו) והגיעה עד מרסיי ומשם חזרה לחיפה. הצטרפנו לשייט שהתקיים בסוף מרץ תחילת אפריל והופענו 3 פעמים.
באותו שייט עלתה במרסיי בחורה שהכרתי על האניה והפכה להיות אשתי לאחר מספר חודשים עד עצם היום הזה."
עמי: "הופענו בחיפה נהריה ובערבי יוצאי להקות צבאיות. בתל אביב היה אמרגן בשם אבן חן סידר לנו הופעות כולל באילת בסלע האדום".
מדוע התפרקתם?
ישראל: "כאמור התחתנתי באפריל 1969 גרתי בתל אביב ועמי בחיפה. המרחק הפיזי גרם בסופו של דבר לפירוק
בסוף 1970."
מה אתם עושים כיום ?
ישראל: "כאדם נשוי שצריך לדאוג לפרנסה וקריירה, עבדתי במספר מקומות עבודה במקצועי כטכנאי אלקטרוניקה ובמקביל התחלתי ללמוד אדריכלות בטכניון אותו סיימתי בשנת 1979 ומאז עבדתי כאדריכל בישראל ובגרמניה בה אני גר כיום עם משפחתי מזה 35 שנים. מזה מספר שנים אני גימלאי."
עמי: "איש היי טק. עבדתי במאלאנוקס בשנים האחרונות וכיום גימלאי. גר עדיין בחיפה ואוהב לשיר ולרקוד ריקודי עם"
יש סיכוי ל"איחוד"?
ישראל: "המרחק הפיזי עשה את שלו, גם הגיל לא עומד במקום, מיתרי הקול החלידו כך שאופציה כזו כנראה שלא קיימת בעולם הזה."
עמי: "לא חושבים לחזור ולשיר".
תודתי הרבה נתונה לעמי קרן וישראל לנצמן על שפינו מזמנם לגולל בפניי סיפורו של הצמד לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה (לראשונה).
מיכאל (מיקי) זנדברג נולד בתל אביב ב-14 לדצמבר 1947. אביו היה נהג מונית ואמו (ילידת יוון) , עקרת בית, הייתה בעלת רקע מוסיקלי. בהיותו בן 6 החל ללמוד לנגן על פסנתר אצל תרצה קוייגן (טרון), ולאחר מכן למד שנה אצל אלכסנדר בוך (פרופסור למוסיקה). בגיל 14 אביו ראה בעיתון, שהתזמורת הפילהרמונית מחלקת מלגות לתלמידי כלי נשיפה. אביו רשם את מיקי למבחן (על אף שלא ידע לנגן חצוצרה). מיקי נכנס למבחן, כשהבוחן הוא המנצח הרומני הנודע סרג'יו צ'ילבידאקה, שבחן את מיקי דווקא על פסנתר וקיבל אותו ללימודי המלגה לפילהרמונית על חצוצרה (!!) . זנדברג למד עד גיל 18 בפילהרמונית (אצל מאסטרו פייר טיבו) ובגיל 17 התקבל לתזמורת עצמה כחבר מן המניין. במשך חצי שנה, עד גיוסו לצבא ניגן עם הפילהרמונית.
בשנת 1965 התגייס לצבא וזמן קצר לאחר הטירונות, סופח ע"י גורודיש לצוות הווי חטיבה 7 (יחד עם אנדרה צוויג) עימה הופיע עד ספטמבר 1968.
בשנת 1967 הלחין את השיר היחיד בחייו: "המנון חטיבה 7" שהלחין מיקי למילותיהם של פוצ'ו (ישראל וייסלר) ואביגדור קהלני. השיר הופיע אף בתקליטה של גאולה גיל – "אחרי המלחמה" וזכה לגרסאות רבות.
בין השנים 1968-1969 ניגן עם להקת "הסול מן" ( להקת מוסיקת סול פורצת דרך בסצינת מועדוני הקצב של שנות ה-60 בה היו חברים בין השאר ג'קי בר און ומרקו בכר) , וסוף בשנת 1969 הצטרף לצוות המחזמר "שיער" (בכיכובו של צביקה פיק) וניגן בתקליט המחזמר שיצא בעברית. השתתפותו בצוות נגני "שיער" פתחה עבורו את הצוהר הבולט לתעשיית המוסיקה.
לאורך שנות ה-70 ( 1971-1979) ניגן זנדברג באינספור הקלטות של רשות השידור וקול ישראל, בתכניות טלויזיה רבות ( כולל מקצב 70) , בפסטיבלי הזמר והפזמון, בפסטיבלי הזמר החסידיים, בפסטיבלי שירי ילדים ובפסטיבלי הזמר המזרחיים ( "דרור- למנצח שיר מזמור") .
כמו כן, ניגן בתכניות יחיד והופעות של יהורם גאון , אילנית, אבי טולדנו, יגאל בשן, מוטי גלעדי, גלי עטרי ועוד, וכן בהקלטות אולפן של אלדד שרים, אלכס וייס, מל קלר, נורית הירש, נעמי שמר, קובי אשרת, פיסי אושרוביץ ועוד.
באירוויזיון 1979 שהתקיים בישראל ניגן חצוצרה בתזמורת שליוותה בין השאר את גלי עטרי ולהקת "חלב ודבש" בזכייתה ההיסטורית בתחרות עם השיר "הללויה" , ובמקביל ניגן בתיאטרון הקאמרי במספר הצגות, שהבולטת בהן היא "הסוחר מונציה". בנוסף, ניגן בתזמורת חסידית של מוסא ברלין.
בשנת 1979 לקח זנדברג "פסק זמן" ממוסיקה והתעסק במקצוע ה"אמיתי" שלו: מנהל חשבונות (מקצוע בו הוא עמל עד היום) .
פסק הזמן נמשך עד אמצע שנות ה-80 עת קיבל טלפון מקלמן יונגרייז שהזמינו להצטרף לתזמורת סימפונית המנגנת במרכז וייל בכפר שמריהו ובכך חזר שוב ל"תחילת הדרך" במוסיקה הקלאסית. התזמורת פעילה עד היום, נותנת 3 קונצרטים בשנה ומנגנת מדי יום שלישי. כמו כן, מיקי מטפח את דור ההמשך ומלמד את נכדו לנגן על חצוצרה.
תודה הרבה נתונה למיקי זנדברג היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר המוסיקה הישראלית.
שנות ה-70 במוסיקה הישראלית היו שנים מהותיות להתפתחות הפופ והרוק הישראלי: עם ירידת להקות הקצב שאפיינו את הסיקסטיז ופריחתן של להקות החתונות ( טרום תקופת הדי ג'יי), רבים מהנגנים והמוסיקאים שהיו מבוקשים בקרב הלהקות, מצאו עצמם חסרי עבודה. היו שפרשו מהמקצוע והיו שהמשיכו לחיות את החלום והפכו לנגני אולפן והופעות של כוכבי התקופה ( בתקופה בה כוכבים היו כוכבים) .
אחד המתופפים העסוקים ביותר בעולם הפופ והרוק בסבנטיז, הוא יוסי אטיאס שהפך לאחד הנגנים המבוקשים בעשור וניגן עם מיטב כוכבי התקופה, עד שעזב את הארץ ב-1980 ללונדון, שם חי עד היום. משום מה, אין תיעוד לפועלו החשוב והמשמעותי של יוסי לסצינת המוסיקה הישראלית ( בתקופה בה פעל בה) , לכן תיאמתי עימו ראיון ובקשב רב, אטיאס גולל בפניי סיפור חייו המרתק ודרכו את עולם הפופ-רוק הישראלי מנקודת מבטו.
יוסף (יוסי) אטיאס נולד במרוקו ב 25 לנובמבר 1953 . בשנת 1954 , בהיותו בן שבעה חודשים, עלה עם משפחתו לישראל.
יוסי מעיד על עצמו שהוא זוכר כי מגיל מאוד צעיר ( 9-10) הוא אהב מוזיקה, במיוחד לועזית .אחיו הבכור יעקב ז"ל היה גיטריסט / זמר ואביו מכלוף אטיאס זצק"ל היה פייטן.
כששאלתי אותו, באיזה גיל גילה את הרוקנרול, השיב לי אטיאס כי בגיל 13,14 הוא החל לשמוע את קליף ריצ'רד ואלביס פרסלי, ומאוחר יותר שמע לרוב להקות רוק, ובמיוחד את סגול כהה (דיפ פרפל) , לד זפלין, בלאק סבאת' ופינק פלויד.
התפנית המהותית בחייו המוסיקליים של יוסי אירעה בגיל 12 , עת גילה את התופים: אחיו היה מתאמן על הגיטרה ויוסי הקטן ניסה ללוותו על כסא.
בגיל 13 ,בבר מצווה שלו, אחיו יעקב הפתיע אותו וקנה לי תופים במתנה- מתנה ששינתה את חייו. יוסי נזכר שלאחר מספר חודשים כבר החל להופיע עם אחיו באירועים, חתונות וכו'. בלהקתו של אחיו שנקראה – "כוכבי הזהב".
עוד בגיל צעיר מאוד נהג יוסי לשיר, בעיקר שירים צרפתיים, וזכה לכינוי "לואיג'י הישראלי" (לימים ליווה את לואיג'י ה"אמיתי"), וזכורים לו פלקטים עם תמונותיו כנער הפלא של השנסון הצרפתי בישראל.
בשנת 1969 הקים יחד עם שני חבריו ( איציק ברנס – גיטרה מובילה, ואבי סרוסי – גיטרה בס) את להקת "המסמרים", שנוהלה ע"י משרד האמרגנות של חיים סבן.
בשנת 1970, עת היה בן 17, החליף יוסי את חברו הטוב, המתופף מאיר ישראל, בלהקת "עוזי והסגנונות" , עימם הופיע עד שהלהקה התפרקה ועוזי פנה לקריירת הסולו המצליחה שלו.
בשנת 1971 התגייס אטיאס לצה"ל וסופח לצוות הווי ובידור.
עם שחרורו ב-1974, הקים יחד עם חבריו מלהקת "המסמרים" – איציק ברנס ואבי סרוסי, את להקת "או שכן או שלא", שנוהלה ע"י משרד ההפקות של מיקי פלד. הלהקה הופיעה והקליטה עם מיטב כוכבי שנות ה-70 ושימש כמעין "להקת הבית" של משרדו של פלד. בין האמנים שהלהקה ליוותה נמנה הזמר הבלגי המצליח דאז- לואיג'י ( Une Maman, Pitie) . בנוסף, הלהקה השתתפה בליווי זמרים בפסטיבלי הזמר והפזמון, פסטיבל הזמר החסידי ופסטיבל שירי הילדים. לאחר הצלחת הלהקה, המוסיקאי קובי אשרת לקח את הלהקה "תחת חסותו" ויחד עימו הקליטו שירים של מיטב האמנים להם כתב אשרת בשנות ה-70, לצד פרסומות וג'ינגלים. הלהקה גם הקליטה שני שירים מקוריים: "תני להיות הגבר שלך" ( בו יוסי אטיאס הוא הסולן הזמר) שהצליח במצעד הפזמונים דאז ו"המנון לאישה המשוחררת".
ב-1977 הצטרף אטיאס ללהקת "הגל הירוק", להקת הקצב בה היו חברים בין השאר: אלי סולם (גיטרות), סמי וילה (קלידים) , דודו רג'ואן ז"ל (סולן ובסיסט) ואטיאס על התופים. הלהקה הקליטה מספר שירים בהם: "פתגמים", "יה יה מה יהיה" (שרג'ואן שר גם בלהקת "השמנים והרזים") , ו-Stranger Down In The City .
נוסף לזאת, ניגן אטיאס בין השנים 1978-1980 עם להקת "הפסגות" שיסד חברו, איציק ברנס.
כמתופף, אטיאס היה מהבולטים ביותר בישראל בשנות ה-70 וניגן בין השאר עם: עוזי פוקס, צביקה פיק, רותי נבון, עדנה לב, אושיק לוי, גבי שושן, אילנה רובינא, קובי רכט, גרי אקשטיין, ריקי גל, יגאל בשן, אריס סאן, דודו טופז, דודו דותן, יעקב בודו, מוטי גלעדי,אבי בהט, עירית דותן וחיה ארד.
בין המוסיקאים והמעבדים עימם עבד נמנים: נפתלי אלטר (סרטים), נורית הירש קובי אשרת, ומרקו בכר.
על החזרות נזכר יוסי בהומור: " את רוב החזרות היינו עושים אצל אמי בבית בבת ים- על מנת לחסוך שעות אולפן עם רוב הזמרים/זמרות. אני זוכר שכל השכונה הייתה כמובן מתאספת כמו בחגיגה גדולה, ואפילו היינו משחקים מדי פעם בכדורגל על הכביש: 4 על 4 צביקה (פיק) ואני באותה קבוצה. אפילו האוטובוס שהיה עובר בשכונה היה נאלץ להמתין עד שיהיה גול! "
כשביקשתי מאטיאס לנסות ולהיזכר באילו הקלטות חשובות השתתף, השיב: "הקלטתי את הלהיטים הפולאריים של עוזי פוקס כמו: ילדונת, כן כן לא אז לא, אין לך מה לדאוג ,ללכת בגשם ולשרוק ועוד. עם צביקה פיק את : אני אוהב אותך לאה, הרקדן האוטומטי (עם רותי נבון), תמיד ישנו מחר, ועוד שירים אחרים, כולל את האלבום הראשון שלו.
עם רותי נבון הקלטתי את: חשמל זורם בכפות ידיך, WHO EVER SHE WAS ועוד שאני לא זוכר. עם נורית הירש עבדתי המון וזכור לי במיוחד העיבוד שהירש עשתה לאילנית לשיר "מליסה". עם אושיק לוי: יונתן סע הביתה, שיר ערש ועוד.. עירית דותן , מיכל טל ועוד.. ריקי גל – השמש היא האור ועוד.. עם ניסים סרוסי את השיר "סיונרה" שייצג אותנו ביפן ועם מספר זמרים יוונים כמו איזקיס וניקולס. "
ב1980- היה יוסי בפרשת דרכים ועמדה בפניו ההחלטה: האם להיענות להצעה לנסוע לניו יורק ולהופיע עם אריס סאן , או לעבור ללונדון עם החברה האנגליה שעימה התחתן. הוא בחר באהבה ועבר לגור בלונדון משנת 1980.
כשהגיע ללונודון בשנת 1980, התחיל לעבוד בחנוית לביגוד, ולאחר שיצר קשרים, ניסה לשכנע את הלהקה ( הפסגות) לבוא ללונדון ולנסות מזלה, אבל זה לא צלח.
בשנת 1984 הקמתי להקת אירועים מקומית בשם – TASTE OF HONEY שהפכה, לטענתו, בין המצליחות בלונדון עד היום.
בימים אלה אטיאס עדיין מתעסק במוסיקה ( עדיין חלק אינטגרלי מחייו) ) יחד עם אישתו איריס (פסנתרנית / מוסיקאית שבמקור מאילת) והשניים מנהלים אף סוכנות אומנים ומשרד הפקות .
יוסי מספר, כי דרך הסוכנות הוא שולח הרבה להקות מלונדון לאילת להופיע בפאב ה"מאנקיז" הידוע וגם הוא בעצמו מגיע לעיתים לאילת להופיע בפאב עם הרכב צעיר מלונדון. כמו כן, בשנים האחרונות פתח משרד נדל"ן ונכסים להשקעות בלונדון ועובד עם הרבה משקיעים ואנשי עסקים מישראל.
תודתי הגדולה נתונה ליוסי אטיאס היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי!
גדעון ויגדרהויז נולד ב-16 לאוקטובר 1941 בפתח תקווה. אביו נהג לנגן על מנדולינה ומכאן ניצני ההשפעה המוסיקלית הראשונים על גדעון.
בהיותו בן 4, הוריו קנו לו אקורדיון קטן וזו למעשה הפעם הראשונה בה החל גדעון לנגן מוסיקה ולהתאהב בה. הוא נהג לנגן לחבריו בגן ובית הספר ולמד באופן אוטודידקטי משמיעה בלבד. בהיותו בן 7 הוא החל לקחת שיעורי פסנתר : תחילה תרגל על הפסנתר של מורהו כי באותן שנים, לקנות פסנתר בבית היה דבר יקר מאוד, אך מכיוון שזה לא היה נוח פרקטית, הוריו קנו לו אקורדיון מקצועי והוא החל ללמוד אצל מורה.
ויגדרהויז זוכר כי שם מורהו הראשון לאקורדיון היה יובל שדי כעס על גדעון הילד שלמד מהספר יותר מהר משהמורה עצמו יכל ללמדו. בגיל 10 הוא החל ללמוד אצל זיגי שטדרמן ( מוסיקאי נודע שעל אף שלא היה נגן אקורדיון מבריק, הוא היה מנהלו המוסיקלי ומנצחו של פסטיבל המוסיקה באבו גוש) והתמחה איתו במוסיקה קלאסית. אחרי הצבא ילמד ויגדרהויז, שוב באופן אוטודידקטי, לנגן גם על סקסופון.
כבר בגיל 14 החל גדעון ללמד תלמידים אחרים לנגן על אקורדיון ובגיל 16 החל להופיע בחתונות, בר מצוות ומסיבות. הוא הופיע בין השאר עם שמואל גוגול ז"ל, אשף המפוחית הישראלי. באותה תקופה ליווה על אקורדיון את כוכב הזמר דאז – ישראל יצחקי והיה ממוסיקאי "קפה נגה" – בורסת הנגנים של שנות ה-50 וה-60.
בשנת 1959 התגייס גדעון לצה"ל וסופח לחיל השריון ( חטיבה 7) ליד באר שבע. אחרי חצי שנה של טירונות ואימונים, חיפש הזדמנות לצאת וניגש לאודישנים ללהקת גייסות השריון. הבוחנת הייתה נעמי פולני שקיבלה אותו להיות אקורדיוניסט בלהקת גייסות השריון. חיילת נוספת ששירתה עימו בחטיבה 7 הייתה עליזה עזיקרי שלהפתעתו, גם היא התקבלה ללהקה זמן קצר אחריו.
ויגדרהויז השתתף בתכניות הלהקה: "כאן השריונים" ( אוקטובר 1960) ו"טיפול זה טיפול" ( 1961) .
עם שחרורו מהצבא, הוסיף ויגדרהויז לנגן בחתונות, בר מצוות ומסיבות והופיע בין השאר כאקורדיוניסט של גדי יגיל ובהפקת "מוישה וינטלטור" ( של פשנל) יחד עם אקורדיוניסט בצל ירוק, יוסל'ה אורג. כמו כן, הופיע עם חבריו לגייסות השריון : מגי גרוס ( הביוגרפיה שלו גם ב"דודיפדיה") ואילן סגל ( גם אותו ראיינתי) בנהריה ובטבעון. כמו כן, הופיע באילת במלון "מלכת שבא" עם עוד מוסיקאים. אחת ההופעות הבלתי נשכחות עבורו הייתה כשליווה את יפה ירקוני ביום הולדתו ה-80 של דוד בן גוריון בשדה בוקר (1966). כמו כן, עבד זמן מה על האוניה The Israel בקו ישראל- ניו יורק.
במהלך היום למד גדעון באוניברסיטה העברית ( שם עשה תואר ראשון) ובלילות היה מופיע בשלל מקומות – חיי מוסיקאי ישראלי. לאחר מלחמת ששת הימים עזב את ישראל. הוא הכיר קנדית בשם הלן ( שלימים הפכה לאישתו) ועבר עימה להתגורר בקנדה., שם למד באוטווה ועשה שני תארים שם. לאחר מכן עבר ללמוד באוניברסיטת אילינוי וקיבל תואר דוקטור בסטטיסטיקה בשנת 1975. בזמן לימודיו, התפרנס מלנגן בחתונות ובר מצוות במונטריאול, עם מוסיקאים שהכיר עוד מישראל.
לאחר שסיים לימודיו, עבד ב"בל קנדה" ולאחר מכן בreaders digest, שניהם בקנדה ובארה"ב , ולימד באוניברסיטאות מקגיל וקונקורדיה. כמו כן, שימש פרופסור אורח במשך סמסטר אחד באונ' חיפה ות"א ב-1994 לפני שעבר לארה"ב. אחד הסטודנטים שלו מאונ' חיפה הוא כיום יו"ר המחלקה לסוציולוגיה באונ' חיפה. בימים אלה הוא בפנסיה אבל עדיין מייעץ לקרנות גידור. העבודה הזאת היא לאור פרסום מאמרים בעיתונים כלכליים .
יש לציין כי גדעון עדין פעיל במוסיקה כתחביב. הוא חי בקיץ במונטריאול ובחורף בפלורידה ומשתתף שם בג'אם סשנים למיניהם , כולל בניו יורק "על הדרך". הוא חי בניו יורק בין השנים 1995-2005 ובמהלך שהותו שם, ארגן ג'ם סשנים שבועיים ב"לגיון האמריקאי" בהארלם , שם ניגן על אורגן האמונד B3. בפלורידה הוא מנגן עם זמר הרוקבילי הנודע משנות ה-50 – ג'ימי קאבלו. כמו כן, לאורך השנים גדעון הוסיף להקליט והוציא אף מספר דיסקים משלו.
תודה מיוחדת לגדעון ויגדרהויז היקר על שפינה מזמנו לענות לשאלות התחקיר שלי ולגולל בפניי סיפור חייו המרתק, וכן תודה מיוחדת לחברו לחיים וללהקת גייסות השריון, אילן סגל, על ש"שידך" בינינו.
"איך זה שכוכב אחד מעז.." , כשמתי כספי שר מילים אלה, הוא בוודאי לא ידע כי הוא למעשה מתאר את סיפור חייו של אחד היוצרים והזמרים המוכשרים , מוערכים ואנטי- כוכב Wanna be שיש- דני גרנות . בשנות ה-70, התקשורת הרבתה להשתמש במילה "כוכב" (המקבילה ל"סלב") , והתייחסה יותר לקריירת ה"סלב" שלו ופחות למוסיקה שלו.
לדני גרנות היה הכל – שירים שכיכבו במצעדי הפזמונים , פוסטרים ושערי מגזין, תקליטים מוצלחים ומעריצות, אוח המעריצות ופינה קבועה ב"מדורי הרכילות", והייתה תקופה שהוא הפך להיות "דני גרנות הכוכב" ולא "דני גרנות המוסיקאי" . יום אחד בהיר, החליט דני ש"חיי הזוהר" מאפילים על היצירה שלו והחליט מרצון להיעלם לחלוטין מהעין התקשורתית ומההופעות, להסתגר בבית במשך שנים רבות ופשוט ליצור מבוקר עד לילה מוסיקה מקורית וחדשנית.
בואו נחזור קצת לאחור, דני גרנות (דני גרינשפון ,יליד 1949) נולד בחיפה וכנער נמשך מאוד למוסיקה , והחל לשיר ולנגן לחבר'ה . את שירותו הצבאי עשה בלהקת פיקוד דרום והפך במהרה לבולט בלהקה עם להיט הסולו הראשון שלו במסגרתה "לאהוב את החיים" (1968) . באותה תקופה, השתתף ב"תשואות ראשונות" בצמד "12 המיתרים" יחד עם אלכס טלמור .
לאחר שחרורו, הוציא תקליט מצליח משירי רחל עם חוה אלברשטיין, השתתף בהצגה המוסיקלית המצליחה "ירושלים שלי" וב1970 הוציא את אלבומו הראשון שזכה להצלחה מסחררת.
לאורך שנות ה-70 , השתתף דני בפסטיבלים השונים , במופעים שונים והנחיל להיטים בזה אחר זה : "מר נרקיס" ( משנת 1972 ,המזוהה עימו עד היום, מתוך מופע שירי נעמי שמר במסגרת "חבורת בימות"), "חרוזי ביניים" (מאותו מופע), "זה חוזר", "רק על עצמי", "האמנם" ,"מי האיש" (פסטיבל הזמר 1973) , "ככה פתאום" (פסטיבל שירי ילדים 1974) , "ברברה" וכו'.
דני הוסיף "לשחק את המשחק" הכוכבותי עד תחילת שנות ה-80 , בין לבין נישא לאהבתו הגדולה ,המשוררת תרצה גרנות ז"ל ( שנחשבה כהנת הקופירייטינג בישראל) ובשלב מסויים פרש לחלוטין מהופעות , מטלוויזיה , רדיו ועיתונות, הסתגר בבית והמשיך ליצור מוסיקה למגירה . עד היום .
בשנים האחרונות דני החל להוציא חומריו הבלומים לציבור (בקצב שלו) , ובשנת 2009 יצא אוסף להיטיו שהחזירו מעט לתודעה הציבורית.
ב2011 , אחרי שנים רבות יצא אלבום חדש לדני בשם "שלך כל שעה".
בימים אלה דני הוציא אלבום רוק אמצע הדרך חדש ,שכולו באנגלית ונקרא Moment Forever .
כמו כן, דני עובד בימים אלה על אלבום שכולו משירי תרצה גרנות.
נפגשנו באולפנו הפרטי והקומפקטי של דני ברמת גן : חברי נולי קרטן, מוסיקאי שעבד עם דני וחברו הקרוב, אנוכי ודני, שקיבל אותנו בסבר פנים יפות וביחס חם ואוהב.
אני חייב להודות שלפני הפגישה, התרגשתי מאוד, שכן כנער הערצתי את קולו של דני, הן במחזמר "ירושלים שלי" שפסקולו מאוד אהוב עליי והן בשיריו המוכרים לשאר הקהל. אפשר לומר הכל על הראיון אבל שגרתי – הוא לא היה ( וטוב שכך) , מה גם שלאורכו דני השמיע לנולי ולי יצירות שונות שלו שחבויות אצלו במגירה, כולל אלבום חדש עליו עבד יחד עם חברו הותיק, ארקדי דוכין.
דני, איפה נולדת ?
"עוד לא נולדתי, אבל ברצינות, חיפאי. אתה תל אביבי ? אז אני אראיין אותך".
מתי התחלת לשיר ?
"בגיל 12,13 , בגן העיר חיפה, התחלתי בגיטרה, כמו כל דביל ממוצע, ניגנתי עם החבר'ה. מה שאהבנו לשמוע ולשיר בזמנו זה האחים אברלי ( מזמזם את Bye Bye Love ) ושירים של התרנגולים, גשר הירקון וכו'…אני אוהב הכל : קלאסית, רוקנרול ועם הזמן "התרבתתי" ( צוחק) "
למה הפסקת להופיע?
"מאסתי בהופעות, לא מצאתי את עצמי שם, אם אתה נולדת יוצר – אז תתרכז בזה ולא בהופעות. כל יום אני אומר תודה יותר, כי האישה הזו (תרצה גרנות ז"ל) נתנה לי את הכוח ואת ההבנה, והיא ידעה לקרוא רחוק אנשים, ואני אומר לה תודה כל יום. היא נפטרה לפני 3 וחצי שנים, מכה קשה, היא הייתה אהבת חיי, אבל הידע שלה והיכולת שלה לכוון אנשים היה אטומי".
טוב, בוא נחזור קצת לשיחתנו : שנות ה-60 ונדבר קצת על ימי "אנו באנו ארצה"
"זה הרבה לפני אנו באנו ארצה ( צוחק) , אתה יודע באותה תקופה הושפענו מלהקות הרוק וכולנו רצינו להיות רוקיסטים"
עוד לפני הצבא, היית ב"צמד 12 המיתרים" עם אלכס טלמור ב"תשואות ראשונות", כנראה שידעת לאן אתה נכנס לא?
"כן, אתה יודע, לא חשבנו על זה כמשהו בומבסטי, אלא שרנו בשביל הכיף, אהבנו לשיר ולשמח את החבר'ה"
ואז הגעת ללהקת פיקוד דרום וקיבלת את הסולו הראשון שלך
"כן, שירתתי עם מתי כספי, היה לי שמה שיר "לאהוב את החיים" שכתבו יובב כץ ויאיר קלינגר, שיר שהצליח מאוד בזמנו, למעשה אפשר להגיד שזה אחד השירים שפתחו לי את הדלת למה שנקרא תעשית המוזיקה בישראל"
ומה עשית אחרי השחרור?
"הגעתי למופע משירי רחל יחד עם מרים עציוני, צדי צרפתי, דודו טופז, חוה אלברשטיין, המופע היה הצלחה ולמעשה בו היו הלחנים הראשונים שלי בחיים ( שר לי את "אשתו"). פה הבנתי שאני יודע להלחין. אחרי כן, השתתפתי במחזמר "ירושלים שלי" עם מוטי פליישר, גאולה נוני, חיליק צדוק, שוש רוזן ויאיר קלינגר. אני זוכר את "ירושלים שלי" כחויה נהדרת. במיוחד התחברתי עם גאולה נוני, היינו קרובים בהצגה. לפני 10 שנים פגשתי את גאולה , איזו אישה יפה היא הייתה. היא הייתה די כוכבת בהצגה. אני זוכר שאחרי ההצגה, כולנו היינו הולכים למוכר בייגלה שמן שהיה עושה בייגלה שעד היום דבק בי הטעם."
באותו זמן התייחסו אליך כ"כוכב", איך הייתה ההרגשה?
"אין לי מושג, באותו זמו הייתי אטום, עובר, הייתי עסוק בלעשות וליצור ולא כל כך הבנתי מה קורה סביבי. אז CBS פנו אליי לעשות אלבום ועשיתי, ובזמן מסויים כבר האינסטינקט שלי אמר לי "לא", לא אהבתי שאומרים לי מה לשיר ומה להקליט, שמתערבים לי במוסיקה, אז חיבלתי בזה ומאז אני יוצר חופשי".
מה עשית אחרי התקליט הראשון?
"אני זוכר שהייתי ב-2 הופעות ב"חברים מספרים על ג'ימי", ולא כ"כ הבנתי את הפורמט של ההצגה אז בטעות מחאתי כפיים וחנה רובינא, שעוד השתתפה שם, נתנה לי על הראש. אבל אני לא ידעתי את החוקים. זכור לי ששרתי שם טיפה, ואחרי זה היה מופע משירי "נעמי שמר" עם חבורת בימות ושם היה לי את "מר נרקיס" שנהיה שלאגר היסטרי. עד היום קשה לי להקשיב ל"מר נרקיס", כי היה לי משהו חסר בהפקה שם"
מה האלבום שלך הוא הכי אהוב עליך? פאר היצירה מבחינתך, מאותה תקופה ?
"האלבום "שקיעות, נשים וכל השאר" ( 1974) , עבדנו עליו עם מתי כספי והוא עשה שם עבודה נהדרת, וגם עבדתי עם שני אנשים מוכשרים ואהובים, נולי קרטן ואלי נחום, וביצענו שם שירים מקוריים לצד שירים צרפתיים של ז'אק ברל, איב מונטאן ועוד כל מיני כאלה. היה באלבום גם את הביצוע המקורי והראשון לשיר "האמנם". נולי ואלי ניגנו עם מתי, ולי לא נתנו עדיין לנגן, אתה רואה מה זה? תרצה נתנה את שם האלבום וכיוונה אותי באיסוף החומר. המופע והאלבום רץ די הרבה והייתה לזה הצלחה גדולה, עד היום אנשים זוכרים לי את זה. שיר נוסף מהאלבום שהצליח היה "זה חוזר".
לאחר שהמופע ירד קצת, התחלתי לעשות הרבה ג'ינגלים. עבדתי הרבה עם מתי (כספי): אני הייתי מלחין והוא היה מעבד "
אהבת להלחין?
"כן, אבל אני פרא, לא למדתי מוסיקה באופן מקצועי, לכן הגדילה שלי כיוצר הייתה איטית, אני לא הוצאתי את האלבומים בצורה כזאת שנשארתי קדימה, ואיזה יום, בעצתה תרצה, החלטתי להפסיק להופיע, הייתי כבר עייף וחבול ונמאס לי להופיע. בשנות ה-80 בניתי אולפן מחתרתי ראשון בארץ של 16 טרק אנלוגי : התחברתי עם אמנון ילון ( "אולפני זאזא") והקמנו את האולפן בכיכר מסריק בתל אביב. יום אחד הגיעו לאולפן ארקדי דוכין ומיכה שטרית, והם עבדו איתי על ג'ינגלים שהיה לי לעשות. ארקדי בא בלילה והתחלנו לאסוף שירים, ולמעשה אלה היו השירים הראשונים של החברים של נטשה. הם רצו שאני אצטרף אליהם אבל הייתי במקום אחר, לא יכלתי להופיע יותר… בשלב מסוים פירקנו את האולפן והתחלתי הכל מחדש: בניתי את האולפן הזה ומאז אני כאן יוצר. הוצאתי אלבומים אך לא הפצתי אותם במקומות הרגילים: יש אלבום שאפשר לקנות רק דרך האינטרנט המדיה הדיגיטלית, יש אלבום שהוצאתי רק בחנות ירקות, רק שם היה אפשר לקנות."
באיזשהוא שלב החלטת סוג של "להיעלם". לא חסר לך הפרסום, התהילה, אתה לא רוצה לחזור לקשמת הבמה? למיינסטרים? לתודעה?
"אני בחרתי בדרך הזו, ויתרתי על הרבה כסף בדרך, אבל אני למדתי המון, הרווחתי המון עושר ואושר פנימי, היצירה זה הטופ והעיקר. פרסום זו הקצפת, זה בסדר פה ושם, אבל זה לא העיקר. העיקר אצלי זה לעבוד עם אנשים, לגלות אנשים, להוציא מאנשים. "
אתה מופיע לפעמים בימים אלה?
"מופיע פה, שם עם חברים, באירועים מיוחדים, אבל לא באופן קבוע"
הילדים שלך הולכים בדרכך המוסיקלית ?
"לא, למה הם צריכים להסתבך? ( צוחק)
תודה מיוחדת לדני גרנות היקר על ראיון מרתק, מצחיק ומשכיל וכן תודה מיוחדת לנולי קרטן על ה"שידוך".
ראיון של דני גרנות איתי ( דודי פטימר) ועם גבי גזית בפינתי המוסיקלית ב103 אפ.אם ב-2015 :
לאורך שנותיו, עולם הפופ הישראלי ידע כוכבי ענק שהפכו בן לילה ל"אלילי נוער" ומושאי הערצה, הפכו תוך יממה מאנונימיים למפורסמים עד חוסר נשימה ובשלב מסוים, בשיא ההצלחה, החליטו לעזוב את הארץ ולהתחיל חיים חדשים. חלקם, ברגע שעזבו ו"נעלמו" מהעין התקשורתית, זכו להילה "תעלמותית" בקרב מעריציהם שתהו ( ותוהים) : "לאן הוא נעלם?", "מה היא עושה היום?".
אחת הדוגמאות המובהקות לכוכב כזה, הוא דני מסנג, שבסוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 נחשב לאחד הכוכבים הגדולים בארץ ( עם כל המצטייר מכך : תכניות רדיו, טלויזיה, מגזינים, מעריצות ולהיטי ענק) שבשיא ההצלחה ( ואחרי אלבום סולו מצליח) החליט לעזוב הכל ולהעתיק מגוריו לארה"ב.
במשך שנים, דורות על גבי דורות, שאלו לאן "נעלם" דני מסנג, ורבים ידעו כי הוא נמצא איפשהוא בארה"ב, אך לא באמת התעמקו במעשיו ( ומסתבר שהוא עושה המון – כפי שתיווכחו בהמשך הכתבה בשיחתי עימו ) .
דני מסנג נולד בתל אביב ב-1950. עוד מגיל קטן נמשך למוסיקה ובהגיעו למצוות החל ללמוד בקונסרבטוריון אנגאזי בת"א והחל לנגן על גיטרה קלאסית ולשיר.
פריצתו הראשונה לתודעה הציבורית אירעה בשנת 1965, בהיותו בן 15, עת הופיע בתכנית הכשרונות הצעירים הפופולארית דאז – "תשואות ראשונות" והיה הצעיר ביותר בתחרות. בתיכון, למד ב"רננים" והקים צמד עם חברו לספסל הלימודים יגאל בשארי ( לימים יגאל בשן).
*התמונה צולמה ע"י דני זמיר
בגיל 18, לאחר שהשתפשף ורכש רפרטואר רב, החל מסנג להתערות בסצינת המוסיקה המקומית: ב-1968 הוא נטל חלק במופע "בשבילי בשבילך" ( מופע משירי יורם טהר לב). ב-1969 הקליט קאבר לשיר "את הרוח" שביצע אבי טולדנו בפסטיבל הזמר ושגיאת כתיב על עטיפת התקליט, עיוותה את שם משפחתו מ"מסנג" ל"מסינג", עיוות שדבק בהיגוי שמו עד היום.
ב-1970 הצטרף מסנג לשלישיה יחד עם אפי וייס ומשה הלל שכונתה "לימוני הדבש", ועל אף שהשלישיה הקליטה מספר שירים ( בהם "רמזורים", "התור שלנו לאהוב הגיע") , מסנג היה צריך להתגייס ורעיון השלישיה הוקפא עד שחרורו, וכשהשתחרר – מומנטום השלישיה נגוז ( משה הלל , שהיו לו להיטים בחוץ, לא יכל לחכות ולכן פרש מההרכב והוחלף במוצי אביב, אך נסיון זה לא צלח במיוחד).
שנת 1970 הייתה משמעותית עבור מסנג: הוא השתתף בפסטיבל הזמר המזרחי עם "אהובתי, אהובתי", השתתף במופע "הלוך הלכה החבריא" ( מופע שירים רוסיים) מתוכו נתפרסמו ביצועיו של מסנג ל"יצאנו אט", "דוגית נוסעת" ו"אגדת המפוחית".
זמן לא רב לאחר מכן, עדיין ב-1970, השתתף במופע "ייאוש יושב על ספסל" ( ערב שירי ז'אק פרוור) לצידם של צילה דגן ז"ל ויאיר קלינגר. השלושה גילו כימיה ווקאלית, הרמונית והומנית נהדרת והחליטו לעבוד כשלישיה על שירים מקוריים וכך נרקמה שלישית "הצירוף המקרי" שפעלה זמן קצר יחסית אך הנפיקה להיטים כ"בלדה ללוח השנה", "רוזה מרציפן", "נומי ילדה" (אותו ביצעו בפסטיבל שירי ילדים הראשון) ועוד.
לאחר השלישיה, הוסיף מסנג לקחת חלק במופעים חדישים כ"הבטחות הבטחות" ( מופע שירי ברט בכרך), "פרפרים הם חופשיים". ב-1971 הצטרף לצוות המופע "איש חסיד היה" בארה"ב ועם שובו ב-1972, השתתף ב"הגברת עם הקמליות" ובסרט הטלויזיה – "הרופא הקטן מרחוב החבשים" ( בבימויו של ג'אד נאמן) . הוא התארח בסדרת תכניות הרדיו של קול ישראל – "פגישה מחודשת" וביצע יחד עם אופירה גלוסקא שני דואטים משירי ננה משקורי.
ב-1973 השתתף במופע "כוכבים פורחים בלילה" וכיכב בתכניות טלויזיה ורדיו שונות. במופע "תפוח הזהב" ביצע את השיר "הלילה הזה" וב-1974 השתתף בפסטיבל הזמר המזרחי עם השיר "ברך את עמך". באותה שנה הוציא תקליטון סולו ראשון שכלל שני שירים באנגלית: "סאלי" ו"נאמבר 1" . מיד לאחר מכן השתתף בתכנית "פגישה מחודשת" ושר שישה שירים של בוב דילן שנתגבשו לאלבום הבכורה של מסנג שיצא בשלהי 1975 וכלל לצד שירי דילן, גם את "הלילה הזה", "דוידוביץ'", "אנו ניפגש", "אנחנו", ביצוע באנגלית ל"עד סוף הקיץ" וכו'.
האלבום זכה להצלחה רבה והפך ברבות השנים לאבן דרך במוסיקה הישראלית והפופ הישראלי בפרט, אולם ב-1976 , בשיא הצלחתו, החליט לעבור לארה"ב שם חי עד היום.
מאז ועד היום, מסנג בקשר הדוק עם ישראל ובארה"ב השתתף בין השאר במסעי "פסטיבל הזמר החסידי" ולאחר מכן במשך כ-4 שנים השתתף במופע הפולקלוריסטי Here Is Israel .
ב-1982 רקם יחד עם שירון לוי וגיא יפה אלבום ומופע מלא ערגה ישראלית בשם On Silver Wings ומאז ועד היום מוסיף לכתוב, להלחין, לביים, לכתוב מחזות, לשחק בסרטים וסדרות והקליט יותר מ-8 אלבומים בארה"ב בעלי נופך יהודי וישראלי.
על אף עיסוקיו הרבים של מסנג בתחום המוסיקה בארה"ב, רבים שואלים אותי : "היכן נעלם דני מסנג?", "מה הוא עושה היום?", "איפה הוא" ? ובכן, יזמתי ראיון אישי בלעדי עם דני בקו ישראל – ארה"ב ובו תמצאו תשובות לכל השאלות.
דני, רבים שואלים אותי: "לאן נעלם דני מסנג?", "מה הוא עושה בימים אלה", ובכן ?
"שמע, הגעתי לארה"ב ב-1976 ומאז אני שר, משחק, כותב, מלמד ומלחין. הלחנתי מעל 100 קטעי מוסיקה. רוב העבודה המוסיקלית שלי ב-15 השנים האחרונות היא בעיקר מוסיקה מקודשת – מוסיקה מקהלתית ( למקהלות) , אבל גם רגילה. כתבתי כמות רבה של מוסיקה ובדיוק סיימתי להלחין אורטוריה המבוססת על שיריו של המשורר היהודי הדגול פול סלן.
כמו כן, השתתפתי כשחקן בהרבה תכניות טלויזיה כמו – "חוק וסדר", Prince Street ועוד תכניות טלויזיה. יתר על כן, עשיתי הרבה תיאטרון: הן כשחקן והן כבמאי, במיניאפוליס ובניו יורק ( אוף ברודווי). בדיוק לאחרונה יסדתי קהילה משל עצמי – Makom LA שם אני משמש כחזן וכמנהיג רוחני. הייתי חזן ומנהל מוסיקלי ב"מקדש ישראל" בהוליווד במשך כ-7 שנים ולפני כן, החזן והזמר ב"מקדש ישראל" בקולומבוס, אוהיו. במשך 8 שנים הייתי המנהיג הרוחני של "אגודת אחים" בליווינגסטון, ניו יורק. כמו כן, סיימתי לכתוב את ספרי הראשון – "אפולוניה". אני גם המנהל האמנותי של בית הספר לאמנות החזנות "אברהם גייגר" בברלין, וכן אני נודד לאורכה ורוחבה של אמריקה, קנדה ואירופה כזמר וכמורה"
נולדת בתל אביב ועם זאת, היה בך גם משהו "חוצלארצי" בסגנון השירה וההילה שאפפה ואופפת אותך, איך אתה מסביר את זה?
"על אף שנולדתי בתל אביב, הוריי היו שניהם אמריקאיים וכך גם סביי וסבותיי. בבית דיברנו רק באנגלית וברחוב ובית הספר בעברית. נולדתי עם אהבה עמוקה לכל סוגי המוסיקה הטובה והאמנות: מוסיקה ישראלית ומוסיקה בשפות שונות ועמים שונים. תמיד הרגשתי כמו משפטו של אברהם אבינו לאפרון החיתיי: "גר ותושב אנוכי" – אני תמיד זר ומקומי: גם בבית וגם מחוצה לו. זו האמת בכל מקום בו אני נמצא. אני אוהב את ישראל ואת התרבות הישראלית. השירים האהובים עליי הן עדיין רוב הקלאסיקות הישראליות הטובות, וזה נכון גם לגבי שירה עברית, תיאטרון וכו'. אולם, תמיד הרגשתי חיבור מיוחד לאמריקה ולעולמה המוסיקלי, וכמובן למוסיקה קלאסית ולג'אז. אני צריך לציין גם כי אבי היה "גר צדק" – הוא הגיע לישראל בכדי להתנדב במלחמת העצמאות ( 1948), התגייר, התחתן עם אמי ונשאר פה. אז, חצי ממורשתי התרבותית היא נורווגית ודנית וכמובן, אמריקאית."
היית חבר בהרכב פוטנציאלי "לימוני הדבש" והרכב מוצלח "הצירוף המקרי" – היכן הרגשת יותר ביטחון : בשלישיה או בקריירת סולו ?
"תמיד הרגשתי נוח עם שניהם, אבל לשיר עם אחרים יותר עניין אותי: העבודה, החזרות וההרמוניות הקוליות פרי מפגש של מוחות שונים, תמיד היה יותר מעניין ומאתגר עבורי. אולי בגלל זה אני עדיין כותב, בעיקר, מוסיקה הרמונית לקבוצה ולא ליחיד".
זוכר את ההופעה הראשונה שלך? מתי דבק בך חיידק הבמה והחלטת שמוסיקה זה הייעוד שלך ?
" ההופעה הראשונה שלי הייתה בתכנית הרדיו "תשואות ראשונות" ב"אהל שם" בתל אביב, בשנת 1965. עפרה סמואל ואריה פפו לוי היו המפיקים, ועזריה רפפורט היה המנהל. הייתי עדיין ילד, נער, ובתכנית איתי השתתפו אבי טולדנו, עדנה לב, מיכל טל, שם טוב לוי, בני נגרי ושולי נתן – אלו המשתתפים שאני זוכר כרגע מאותה תכנית. פעם ראשונה שידעתי שאני יכול לשיר הייתה בגיל 10 בערך: הייתה לי מורה נהדרת בבית הספר בצהלה, קראו לה חדוה, והיא בדיוק חזרה מצרפת והקימה מקהלת ילדים יפהפיה בבית הספר, שם שרתי לראשונה. בגיל 13 כבר ידעתי ללא ספק שהבמה היא חיי, למרות שהייתי ואני עדיין עוסק ואוהב גם ציור."
באלבום הסולו הראשון שלך – של מי היה הרעיון הנהדר לעשות קאברים לשירי בוב דילן ומי בחר את השירים?
"הרעיון של להקליט את המוסיקה של בוב דילן בעברית נולדה בתכנית הרדיו – "פגישה מחודשת". בחרתי את השירים שרציתי שיתורגמו : אהבתי יותר את השירים הכלליים שלו ושירי האהבה ופחות את שירי המחאה שלו, שבאותו זמן הרגשתי שאין צורך לתרגם גם אותם. כשאיגדנו את השירים לאלבום הבכורה שלי, המנהל שלי שלמה צח חשב שזה יהיה רעיון נהדר לשבץ את שירי דילן כצד ב' לאלבום, וכך קרה".
השאלה ה"קשה" : מדוע החלטת בשיא ההצלחה לעזוב הכל ולעבור לארה"ב ולהתחיל הכל מחדש? מה היה קורה לדעתך אילו נשארת בארץ וממשיך לפעול פה בסצינת המוסיקה?
"הסיבה שהחלטתי לעזוב את הארץ בשיא הקריירה שלי, הייתה כי מאוד לא הייתי מאושר ושלם עם עצמי באופן אישי והייתי זקוק לברוח ולעבוד על עצמי, על ה"אני" הפנימי שלי. רציתי אנונימיות מוחלטת. רציתי להיאבק ולפלס לעצמי את הדרך במקום הקשה ביותר להצלחה בעולם ( אמריקה). מעולם לא התחרטתי על ההחלטה הזו, למרות שאני מתגעגע בטירוף לישראל ותמיד התגעגעתי. אני לא יודע מה היה קורה לו הייתי נשאר בישראל, אבל אני חושב שבמובן האישי עשיתי החלטה נכונה. הייתי צריך לעבוד קשה מאוד, ללמוד יותר מחשבתי שאוכל אי פעם ללמוד, והעשרתי עצמי בחכמה וידע של כל כך הרבה משוררים, כותבים, יוצרים, זמרים ומוסיקאים באמריקה.
זה לא שאני לא חושב שלא הייתי עושה עבודה טובה לו הייתי נשאר בישראל, זה פשוט שאני, באופן אישי, לא הייתי נשאר אותו דבר ( הכוונה,באופי ובאישיות) . פגשתי את אישתי המהממת, טרי, פה באמריקה, ויש לנו שני בנים צעירים: יהונתן וירדן ( ג'ונתן וג'ורדן) שנולדו וגדלו באמריקה. זכיתי גם לפגוש ולעבוד עם אנשים מדתות שונות ורקעים שונים וזה היווה ומהווה השפעה רבה עליי.
יש לומר – תמיד המשכתי לכתוב וליצור בעברית להלחין לטקסטים עבריים. אמנים כסשה ארגוב, יהודה עמיחי, נתן יונתן, לאה גולדברג, מרדכי זעירא, שלום חנוך, נתן זך תמיד היוו ויהוו השראה עבורי. שמעון כהן תמיד יהיה המנטור המוסיקלי שלי כמלחין ומעבד מוסיקלי ואסתר עופרים ונחמה הנדל תמיד יישארו אהבות נעוריי.
עיבדתי קלאסיקות ישראליות ישנות רבות לשירת מקהלה ואמשיך לעשות זאת, כיוון שאני מאמין שביצירות האלה יש את המוסיקה הכי טובה שאי פעם נכתבה. מתי כספי, יוני רכטר ושלמה גרוניך הם גאונים עם איכויות פנומנאליות, והם צריכים להיות נודעים ברחבי העולם על יופי המוסיקה שלהם. תרצה אתר ואהוד מנור היו מהכותבים הטובים ביותר שהכרתי אי פעם. נתן אלתרמן, אגי משעול, גלי רביקוביץ', יונה וולך ועוד יוצרים רבים מלווים אותי בלב כל הזמן ומהווים השראה ליצירותיי – שלא לשכוח את א.ב.יהושע, עמוס עוז, אתגר קרת, מאיר שלו ועוד רבים וטובים."
מה אתה עושה בימים אלה?
"בדיוק בימים אלה אני מתכונן לאורטריו שלי – "טנגו המוות" (Death Tango ) שהפקתי, ביימתי, שיחקתי, ליהקתי והקלטתי. זה פרויקט ענק : 2 שחקנים, 5 סולנים, חבורת רקדני בלט, מקהלה רחבה ותזמורת קאמרית."
תודתי הגדולה נתונה לדני מסנג היקר על שניאות להתראיין ולגולל בפניי סיפור חייו ומעשיו בימים אלה.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 