סיפורה של הזמרת אראלה בר-לב – כותב, מראיין ומתעד: דודי פטימר

אראלה בר-לב הייתה זמרת ישראלית שפעלה בישראל בשנות ה-60 וה-70 ואחרי כן הקליטה בארה"ב שלושה תקליטים לאורך שנות ה-80. מתגוררת כיום בתל אביב

אראלה בר-לב נולדה בקיבוץ "בית אלפא" בשנת 1943, במהלך מלחמת העולם השנייה, למשה זרצ'ניק ורבקה ליברמן, שעברתו את שם משפחתם בשנת 1951. אביה, משה, היה זמר ונהג להופיע ברחבי עמק יזרעאל. כדבריה, היו יוצרים שכתבו שירי אופרות במיוחד לאביה. לכן, ממנו ספגה לראשונה את אהבתה למוזיקה.

בשנת 1951, בהיותה בת 8 עברה משפחתה לדטרויט, ארה"ב. אמה שלחה אותי לתנועת "השומר הצעיר", שם החלה לשיר בחברותא שירים כמו "דונם פה ודונם שם"  והופיעה במסגרת פעילויות של התנועה. בהמשך הופיעה במועדונים מקומיים בארה"ב כשהיא מלווה עצמה על גיטרה ושרה שירים ישראליים ושירים לועזיים.

בשנת 1961, בהיותה בת 18, קיבלה אראלה מלגה ללימודי הוראה בישראל ועזבה את ארצות הברית לצורך שנת הלימודים.

בהתחלה התגוררה במעונות בירושלים ובהמשך חזרה לקיבוץ בית אלפא. בקיבוץ הכירה את המלחין נחום (נחצ'ה) היימן שהתגורר בקיבוץ ובדיוק באותה תקופה ייסד את ההרכב חמישית גלבוע שהקליט את לחניו הראשונים. בר-לב שימשה כסולנית בשירים בהם ניגנה החמישייה מתוכם התפרסמו הסולואים שלה:  "שיר הרבי (צאו נא במחול)", "לאן נושבת הרוח" ו"הלילה הותיר".

כמו כן הקליטה באותה תקופה, יחד עם חמישית גלבוע, את השירים "למדבר" ו"מזרה ישראל יקבצנו". השירים יצאו בתקליטה המשותף עם חמישית גלבוע משנת 1962- "ניחוחי אביב".

בשנת 1962 חזרה לארה"ב בשל עניינים משפטיים ופנתה ללימודי היסטוריה, כשבמקביל היא מופיעה במועדונים בארצות הברית. בשנת 1965 התחתנה ועברה להתגורר עם בעלה בניו יורק. בשנת 1970 חזר הזוג לדטרויט.

בשנת 1971, בעקבות רצונה לשהות בישראל לתקופה (על אף שבעלה לא רצה), חזרה לישראל לבדה והופיעה ברחבי הארץ עם גיטרה במבחר שירי פולק מכל העולם. הבמאי דני ליטאי ראה אותה בהופעה, התרשם והזמין אותה להצטרף להפקה של המחזמר "אל תקרא לי שחור" (1972), שזכה להצלחה רבה וקולה של בר לב בלט בו בעיקר בלהיטי המחזמר: "יום יבוא" ו"קליפסו בשחור לבן".

בשנת 1974 הצטרפה לתזמורת "הצעירים" שהופיעה בחתונות ובמועדונים ובשנת 1977 יצאה לסיבוב הופעות בדרום אמריקה ומשם הצטרפה ללהקה האמריקאית – The Golden Gate Gypsy Orchestra Of America And California, Otherwise Known As The Travelling Jewish Wedding.. בשלב זה עברה להתגורר שוב בארצות הברית.

לאורך שנות ה-80 הוציאה בר-לב שלושה תקליטי סולו בארה"ב: "אראלה" (1980), "חנוכה" (1981) ו"הדליקו את הנר" (1985).

בשנת 2018 חזרה להתגורר בישראל וכיום מתגוררת בתל אביב.

תודה מיוחדת לאראלה בר-לב שהתראיינה וסיפרה לראשונה את סיפור חייה לצורך תיעודה בדפי ההיסטוריה. תודה מיוחדת למוזיקאי רמי פינשטיין על שקישר בין אראלה לביני.

כתב, ערך, תחקר, תיעד, צילם סרטון התיעוד וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

סיפורה של הזמרת שולי הרולד – כותב, מתעד ומראיין: דודי פטימר

שולי הרולד הייתה זמרת פולק פופולארית בישראל של שנות ה-60 וה-70. אחרי לא מעט ניסיונות לאתר אותה, הצלחתי לאתרה, לפגושה, לראיינה ולכתוב לראשונה בהיסטוריה את סיפורה המוזיקלי.

שולמית (שולי) הרולד נולדה בלונדון, אנגליה ליהושע ורחל הרולד, באוגוסט 1945.

כיוון שגדלה במשפחה דתית, היא ואחיה הצעיר, שמואל הרולד, מוזיקאי וזמר,  כבר מילדות ספגו את ההשפעות החסידיות והשפעות הפיוטים של בית הכנסת "עדת ישראל" בצפון לונדון. אחיה, שמואל, היה סולן במקהלת בית הכנסת המקומי. בילדותה אהבה שולי לשיר בעיקר בבית, כי לא היה נהוג בתקופה ההיא שילדה דתייה תשיר.

בסוף שנות ה-50, כשאחיה החל לנגן על גיטרה, הם נהגו לשיר ביחד, כשהוא מנגן ושר והיא שרה.

בשנת 1962, בהיותה בת 16,  לאחר הכשרה בתנועת בני עקיבא בלונדון, עלתה הרולד לבדה לישראל. היא הגיעה לקיבוץ "עין הנצי"ב" בעמק בית שאן, שם שהתה כשנה וחצי ובנובמבר 1964 חזרה לאנגליה. בשנת 1965 שבה לישראל והפעם הגיעה לקיבוץ "עין צורים".

בתחילת 1967 אחיה קפץ לבקר אותה בישראל וכמו בלונדון, גם בקיבוץ הם נהגו לשיר ביחד להנאתם. חברי הקיבוץ כתבו מכתב להפקת תכנית הרדיו הפופולארית דאז – "תשואות ראשונות" (תכנית הכישרונות הצעירים של "קול ישראל") והמליצו להם לבחון את האח והאחות הבריטיים.

לאחר האודישן, בו שרו את "אי החלומות" של דאסטי ספרינגפילד, התקבלו שולי ושמואל והופיעו בערב הכישרונות שנערך ב"בית המורה" בתל אביב. הצמד שר את "אי החלומות", "יש לי גן" (לחן:שמואל הרולד) ועוד שיר של ג'ואן באזז. מי שהופיעה באותו הערב הייתה גם חוה אלברשטיין הצעירה. זו למעשה הייתה הפעם הראשונה שהושמעה הרולד ברדיו.

זמן קצר לאחר אותה הופעה, כששמואל כבר חזר ללונדון ושולי חזרה לקיבוץ, פרצה מלחמת ששת הימים. עם סיומה, החלה הרולד לקבל פניות להופעות והקלטות שונות. התחנה הראשונה שלה הייתה הופעה בהיכל התרבות בתל אביב של מיטב הכישרונות שהתגלו ב"תשואות ראשונות".

הרולד באותה תקופה אהבה את צמד הפרברים ובהופעה של הצמד ב"צוותא", פגשה פעם ראשונה את הגיטריסט פיטר קולמן והשניים החלו להופיע ולעבוד על שירים כשהוא מנגן ומעבד והיא שרה. השיר הראשון שהקליטו יחד היה "אם צו הגורל" (1967). השניים החלו להופיע בערבי מוצאי שבת במועדון פולק מקומי בתל אביב.

בהמשך קיבלה הצעות ממוזיקאים כנעמי שמר, נורית הירש, נועם שריף, נחום היימן וכו' והוצע להרולד חוזה הקלטות בחברת התקליטים CBS.  בתקליט שירי מלחמת ששת הימים שיצא בחברת התקליטים בשנת 1967, הקליטה הרולד גרסה באנגלית לשיר- "ירושלים של זהב". באותה תקופה גם החלה להופיע בפני חיילי צה"ל במוצבים השונים ובשלל קיבוצים ומועדונים.

בשנת 1968 שרה בפסקול הסרט "הדיבוק" את "הנך יפה רעייתי" שהלחין ועיבד נועם שריף. באותה שנה הקליטה את השיר "כפות רגלייך", לחנה של נעמי שמר למילותיו של פנחס שדה למחזה שהועלה בתיאטרון "עידן" וכתב שדה:  "החיים כמשל".

בשנת 1969 הוציאה חברת CBS לשולי הרולד את תקליטונה הראשון – "יש לי גן" שכלל ארבעה שירים שעיבד פיטר קולמן- "יש לי גן" (לחן: שמואל הרולד), "שאנו למדבר", "חורשת האקליפטוס" ו"מחול ליום שבת". באותה שנה הקליטה גרסת כיסוי משלה ל"יחזקאל" שהלחין שמוליק קראוס והקליטה "החלונות הגבוהים". כמו כן הקליטה גרסה אנגלית ל"עיר לבנה" של נעמי שמר.

בתחילת 1969 נסעה לארצות הברית בכדי ללמוד מוזיקה באופן מקצועי ובמשך 3 שנים הופיעה שם באירועים ובמועדונים והתמקצעה מבחינה מוזיקלית. כמו כן, במהלך הופעותיה במרתה'ס ויניארד, הקליטה שיר עם הזמר האמריקאי הידוע ג'יימס טיילור.

עוד בטרם נסעה לארה"ב, סיימה להקליט את אלבומה הראשון (והיחידי)- "שולי הרולד" שיצא בסוף אותה שנה וכלל שירים בעברית ובאנגלית בעיבודיו של פיטר קולמן.

בשנת 1971, במהלך ביקורה בישראל, הקליטה עם בני אמדורסקי את הדואט- "האם תהיי אשתי?". כמו כן, הקליטה באותה שנה את השיר "שרקי, בתי, שרקי!" בעיבודו של אלכס וייס.

בשנת 1973 חזרה לישראל בכדי להופיע בפני חיילים בזמן מלחמת יום הכיפורים. באותה תקופה הופיעה בתכנית טלוויזיה מיוחדת שצולמה לערוץ הראשון בזמן המלחמה ובה שרה בביצוע חי את "חורשת האקליפטוס".

בשנת 1974 יצאה לסיבוב הופעות בהולנד ובצרפת ובהמשך הוזמנה להקליט באנגלית שיריו של נחום היימן בליווי תזמורת הרדיו של בלגיה. בבלגיה גם זכתה במקום ראשון בפסטיבל שירים צרפתיים עם השיר – "כשהמשורר מת"  של ז'ילבר בקו.

בין השנים 1975-1985 הפסיקה הרולד לשיר והתמקדה בעיקר בציור ובשלל עבודות. בתקופה הזו גרה בבריסל, בלגיה. בשנות ה-80 הצטרפה כזמרת למקהלה קלאסית מקומית בבלגיה ושרה שם 18 שנה , בין היתר כסולנית המקהלה בהקלטותיה. כמו כן, עבדה באותן שנים באיחוד האירופי.

בשנת 2003 חזרה להתגורר בישראל והשתכנה בנתניה. הרולד הופיעה קצת וכיום בעיקר שרה בחוג המשפחתי.

תודות: תודה מיוחדת לשולי הרולד ושמואל הרולד שהתראיינו וסיפרו לי את סיפור חייה המוזיקליים של שולי.

תודה מיוחדת להילה הרולד, נכדתו של שמואל, שבזכות עבודתה בבית הספר במסגרת תכנית הקשר הרב דורי איתרתי את שולי.

תודה מיוחדת ללאה הרולד ומשפחתה שאירחו בביתם את המפגש בין שולי ושמואל לביני.

תודה מיוחדת לבית התפוצות על פרויקט "הקשר הרב דורי" שבזכותו הצלחתי לאתר את שולי, אחרי לא מעט שנים של ניסיונות לאתרה לצורך תיעוד סיפורה המוזיקלי בדפי ההיסטוריה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

 

 

 

 

 

"בדרך שלו"- ראיון מיוחד עם המוסיקאי רפי קדישזון – כותב ומראיין: דודי פטימר

הוא נחשב לאחד המוסיקאים המשפיעים והמצליחים בישראל ומחוצה לה, ובכל זאת, בביקור בביתו של המלחין, מנצח, מעבד , מתזמר, פסנתרן ומורה למוסיקה רפי קדישזון, הצניעות והחינניות בוקעים ממנו בקסם בלתי נדלה של אנושיות מעוררת התפעלות.

 

זה זמן לא קצר במהלכו ניסיתי לארגן פגישה עם קדישזון, אחד האנשים העסוקים בארץ (אולי אפילו יותר מראש הממשלה) וכשזה סוף סוף קרה, מודה שהתרגשתי מאד, הן מבחינת מפגש עם אושיה מוסיקלית שכזו והן מבחינת השאלות שאשאלו.

 

הוא נולד ב-21 בדצמבר 1953 בתל אביב ליצחק קדישזון (מייסד מועדון התיאטרון ומנכ"ל תיאטרון הקאמרי) וחווה קדישזון (סופרת וציירת). את הכשרתו המוסיקלית הרבה קיבל, מלבדהפן האוטודידקטי שכדבריו לימד אותו המון, באקדמיה למוסיקה ע"ש רובין  בתל אביב ובבית הספר גילדהול למוסיקה ודרמה בלונדון.

 

את שירותו הצבאי עשה כעורך תכניות בגלי צה"ל (1971-1974) ועם שחרורו ליווה מיטב אמני ישראל והלחין מספר פזמונים מוכרים דוגמת "חיה לי מיום ליום" (תיקי דיין), "משוואה בכמה נעלמים" (קרן הדר), "צלם אדם" (להקת פיקוד מרכז), "את הכל אזכור" (אורה זיטנר), "לקום בבוקר חי" (מקהלת הזקנים), "אמיל" (נורית גלרון), "המחנכת" (שרי צוריאל), "סלח לי עץ" (הראלה בר), "אני כבר גדול" (מזי כהן)

כזוכה פרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים (2008) ופרס אקו"ם על מוסיקה לתיאטרון, קדישזון מלווה נאמנות את סצינת המוסיקה הישראלית והעולמית, הקלאסית והמודרנית, זה יותר מארבעה עשורים במהלכן הלחין אינספור יצירות לקולנוע, לטלוויזיה החינוכית ("פרפר נחמד" למשל) ולתיאטרון בהן "פנטזיה על נושא רומנטי" ו"בלוז לחופש הגדול" עליהם זכה בפרסים.

 

כמו כן, ניצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית, התזמורת הסימפונית ראשון לציון, התזמורת הסימפונית חיפה, הקאמרטה הישראלית ירושלים, סימפונט רעננה ועוד, לצד זה שיצירותיו נוגנו על ידי התזמורות הפילהרמוניות והסימפוניות הגדולות בחו"ל.

 

בימים אלה, מלבד עיבודים, תזמורים וניצוח על מיטב המופעים הגדולים בארץ, קדישזון משקיע מלוא מרצו בטיפוח דור העתיד של המוסיקאים ומלמד מוסיקה בין השאר באקדמיה למוזיקה בירושלים, בבית הספר "רימון" ובמכללת אונו.

 

בשיחה מלאת הומור, ערגה נוסטלגית ופרספקטיבה מעניינת על המוסיקה העכשווית ועל יצירותיו, למדתי מקדישזון המון על גישתו הנכונה למקצוע שבחר בו ונבחר על ידו.

 

 

גדלת בבית מוסיקלי?

 

"זו תשובה מורכבת, אף אחד מהוריי לא עסקו במוסיקה, אמי בנאדם מאד מוסיקלי וחובבת מוסיקה מאד רצינית והיא למעשה פתחה לי את הצוהר לשמוע מוסיקה מכל מיני סגנונות ותקופות, אז שמעתי יצירות מודרניות של מוסיקה קלאסית לצד ספיריטואלס וגם ג'אז ועוד".

 

אז מה הייתה הנגיעה הראשונה שלך עם מוסיקה?

 

"הוריי היו הבעלים של מועדון התיאטרון ושם נחשפתי לתחום הבמה והתרבות: אריק לביא, העופרים, כל החבר'ה שהופיעו שם טיפחו אותי. במועדון התיאטרון היו שני פסנתרי כנף וכילד בן 3 וחצי הייתי מכריח את השחקנים לשבת על הכסא של הפסנתר כדי שאוכל לשבת עליהם ולנגן והם גם היו צריכים להמציא סיפורים. הם היו מספרים סיפור ואני הייתי מאלתר אותו מוסיקלית. יום אחד עבר שם באיזו חזרה פרנק פלג, הפסנתרן הבינלאומי מהפילהרמונית, ששמע אותי מנגן ואמר להוריי שהם צריכים לשלוח אותי ללמוד מוסיקה. אז בגיל 3 וחצי התחלתי ללמוד פסנתר ומאד נהניתי. אני זוכר שכשהייתי בן 5, אבי ואני פגשנו את פרנק ברחוב, הוא רצה לעלות אלינו הביתה לבדוק איך אני מתקדם, אז ניגנתי לו משהו וכשסיימתי לנגן, הוא תיקן אותי והדגים לי, אז אמרתי לו : "לא, אני אעשה את זה איך שאני ארצה", ילד בן 5 אומר את זה לאחד מגדולי הצ'מבליסטים, הוא התלהב ואמר לי: "טוב מאד, תעשה איך שאתה רוצה". זו הייתה ההתחלה".

 

אז התחלת להופיע כבר כילד?

 

"עדיין לא, הוריי שמרו עליי מאד. בנעוריי הופעתי עם תזמורת הגדנ"ע של עמי מעייני. כמו כן , הכנתי עיבודים מוסיקליים והלחנתי מוסיקה לסרטים קצרים. בגיל 16 הייתי מוסיקאי אסיסטנט לשלום חנוך כשעבד על האלבום "שבלול" עם אריק אינשטיין".

 

זוכר את היצירה הראשונה שהלחנת?

 

"תראה לאלתר תמיד אלתרתי, ממש לכתוב מוסיקה זה היה בגיל 9 זה היה משהו איום ונורא".

 

 

איזה תלמיד היית?

 

"למדתי בתלמה ילין ומלבד מקצועות המוסיקה הייתי תלמיד גרוע ממש".

 

רצית להקה צבאית?

 

"לא ניגנתי ברמה כל כך גבוהה לתזמורת צה"ל או חיל אוויר. שירתתי בגלי צה"ל".

 

 

מה עשית שם בדיוק בגלי צה"ל?

 

"התחלתי ליצור תסכיתים לרדיו, אך בעיקר הייתי עורך תכניות. נהגתי לקחת את משבצת הלילה מחצות עד 6 בבוקר, מתי שאין רייטינג ומתי שיש יד חופשית, שם הייתי מתפרע עם המוסיקה, לפעמים היו בעיות עם זה. הייתי יכול לעשות למשל לילה שלם של סשה ארגוב או לילה שלם מודרן ג'אז, דברים מיוחדים שלא היו הכי פופולאריים באותה תקופה. ידעו את הראש שלי ולא ניסו לעשות ממני עורך מקצועי".

מה עשית אחרי השחרור. ידעת כבר אז שמוזיקה זה הייעוד שלך??

 

"ידעתי כבר לפני. אחרי הצבא, ליוויתי את מיטב האמנים ( יותר קל לי לומר מי לא) וכמעבד השתתפתי במספר לא מבוטל של הקלטות".

חשבת פעם לשיר?

 

"כל כך הורידו לי את הבטחון שהחלטתי לא לעשות זאת. כל כך הייתי מת לשיר אבל דיכאו אותי בקטע הזה".

 

אתה פרפקציוניסט?

 

"בגבולות הנורמלי, כן. פיתחתי בגיל די צעיר גישה בה אני לא רוצה לשלוט על כל תו ותו בדיוק כמו שתכננתי. אני כותב את התפקיד, אז אני רוצה שינגנו את התפקיד שכתבתי, אבל אני יודע שפטר ורטהיימר ינגן את זה אחרת מגורי אגמון וכל אחד יביא את ערך המוסף שלו ובסופו של דבר אני המרוויח הגדול. אני לא קונטרול פריק וזה גם מה שאני מעביר לתלמידים שלי. חשוב שיהיה אגו, אבל כדאי לשים אותו במקום הנכון, כי אחרת אתה מפסיד".

 

אף פעם לא נמשכת ליצור להיטי רדיו, נכון?

 

"לא כל כך, אני זוכר לפני 40 שנה הייתה לי בדיוק כזו שיחה עם חבר טוב, יוני רכטר, שהשמעתי לו מוסיקה שכתבתי לקולנוע ותיאטרון והוא אמר לי: לא בא לך לכתוב להיט? אז אמרתי לו גם שלא ממש מעניין אותי, מעבד ומנצח היה יותר מעניין אותי. כ-15 שנה אחרי הצבא בעיקר כתבתי תיאטרון, קולנוע וטלויזיה חינוכית".

ומתי פיתחת את הקריירה בינלאומית?

 

"דרך הקולנוע והתיאטרון".

 

 

יש לך טביעת חותם משלך?

 

"כן, לפחות זה מה שקולגות מספרים, משער שזה בא עם השנים".

 

אתה עוד מופיע?

 

"פעם הייתי מופיע במופעים רצים כמו עם יוסי בנאי, נורית גלרון, אהוד מנור ועוד, כיום אני בעיקר מופיע באירועים חד פעמיים עם הפילהרמונית בערבי הוקרה חד פעמיים אך לא באופן שרץ ונמשך. מה שהתחיל לקחת יותר ויותר את זמני זה הלימוד. מגיל 13 התחלתי ללמד, התלמידה הראשונה שלי היא גילה חסיד בת ה-7. תראה היום אני מלמד בשלושה מוסדות: האקדמיה למוסיקה בירושלים,מכללת אונו, בית ספר רימון , כל מיני כיתות, כל שנה מאות תלמידים חדשים".

 

מה דעתך על מצב המוסיקה הישראלית כיום?

 

"תמיד יש את מה שמבריק בהווה ויש דברים שפחות מבריקים, הזמנים משתנים. כותבים היום שירים יפים מאד, אז אני מספיק לומר : "בולשיט", פעם כתבו הרבה זבל וגם כמה שירים טובים וגם היום אותו הדבר. מה "אליפלט" היה שלאגר? באותה תקופה של "אליפלט" השלאגר היה "יש לי חתולה שקוראים לה בלונדה מיאו מיאו מיאו". אין לדעת מה יהפוך להיט ויכול להיות שלא. דברים משתנים".

 

 

תודתי הגדולה נתונה לרפי קדישזון היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה.

 

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.