"ישראל היא הבית שלי"- הזמרת חנה אהרוני בראיון מיוחד- כותב, מראיין ומתחקר: דודי פטימר

 

חנה אהרוני, כוכבת שנות ה-50 וה-60 ואחת הזמרות הישראליות הראשונות שהצליחו בחו"ל, בראיון בלעדי ונוסטלגי לדודי פטימר.

שנים רבות חלמתי לפגוש את הזמרת חנה אהרוני, אחת מכוכבות שנות ה-50 וה-60, אך התקשיתי לעשות זאת בשל היותה מתגוררת בניו יורק וניסיונות ליצור עימה קשה עלו בתוהו. לפני כחודש, בביקורי את אביבה קניאל, אלמנתו של המלחין והזמר אלי קניאל ז"ל, בעודה יושבת שבעה, סיפרה לי אביבה על היותה חברת ילדות של חנה וכי היא שומרת עימה על קשר עד היום.

 

כשסיפרתי לאביבה על ניסיונותיי הכושלים לאתר את חנה ולהשיג ראיון איתה, היא מיד רשמה לי את מספרה של חנה, שבאותו שבוע ביקרה בישראל, והפצירה בי לצלצל אליה עוד באותו הערב. כך עשיתי.

 

מיד כשצלצלתי לאהרוני, בעודי מתרגש (ורועד קמעה) באוחזי בטלפון, נחשפתי לאישה חייכנית, חברהמ'נית ולבבית שמיד הסכימה לפגוש אותי בחיפזון בטרם תחזור לחו"ל.

 

קבענו בבית קפה תל אביבי ובעודי מתקרב לבית הקפה, אני נתקל באישה תימניה מטופחת עם חיוך שזכור ומזוהה לי היטב מתקליטיה הישנים. אמנם שיבה זרקה מעט באותה דמות מהתקליטים, אך היא עדיין נראתה צעירה ואנרגטית למי שנמצאת בעשור השמיני לחייה.

 

ישבנו בבית הקפה, פנים מול פנים (וטייפרקורדר חוצץ בינינו) והתחלנו לדבר על המוזיקה שלה, על ההופעות בחו"ל, על החיים ואני? אני הרגשתי כמהלך בתוך חלום.

 

מיד אכתוב את עיקרי הראיון אך לאלו מקוראיי (בני גילי בעיקר) שאינם יודעים מי היא חנה אהרוני, אז מדובר בזמרת ישראלית שהחלה את הקריירה שלה כבר בסוף שנות ה-30 ובשנות ה-50, ה-60 וה-70 זכתה להצלחה בינלאומית ונחשבת לאחת הזמרות הישראליות הראשונות שבאמת הצליחו בחו"ל.

היא נולדה ב-10 בספטמבר 1933 באריתריאה, בעת שהוריה עליה מתימן לישראל. היא גדלה בשכונת כרם התימנים בתל אביב ובשנת 1943, עת הייתה בת 10, התגלתה על ידי המלחין הנודע נחום נרדי שפרש עליה חסותו, כתב לה שירים וצרף אותה להופעותיו.

 

בשנת 1948 הוזמנה על ידי האמרגן משה ואלין לתיאטרון "לי לה לו", תיאטרון סאטירי פופולארי באותן שנים, ובמסגרת הופעותיה שם, ביצעה שירים שיצרו עבורה מיטב היוצרים.

 

בשנת 1951, עם גיוסה לצה"ל, שירתה בלהקת "אילן" (צוות הווי של חטיבת גולני) והתפרסמה בשל היותה זמרת המסוגלת לשיר בארבע אוקטבות.

 

בין להיטיה המוכרים בישראל: "שחורה אני ונאווה", "זכריה בן עזרא", "ערב שח", "בפאת הכפר", "זוהרה", "בוקר טוב", "רועה ורועה" ועוד.

עם שחרורה הצטרפה ללהקתו של המלחין עמנואל זמיר ובאמצע שנות ה-50 החלה בקריירה בינלאומית שכללה הופעות בפריז, לונדון, מכסיקו, ארה"ב והופעות בתכניות טלויזיה בינלאומיות פופולאריות (בראשן תכניתו של "אד סאליבן") שהפכו אותה לכוכבת ענק בחו"ל.  באותן שנים נישאה למי שיהפוך לבעלה, האמרגן חיים טישמן, עימו בנתה בית והפכה לאמא מאושרת.

 

הלהיט הגדול ביותר שהקליטה בחו"ל היה "ויוה אספניה" שהפך ללהיט חוצה יבשות. שיא בינלאומי נוסף שקצרה בחו"ל היה זכייתה במדליית "זמרת החוץ הטובה ביותר של השנה" בברזיל.

 

בשנים האחרונות החלה להמעיט בהופעותיה עד פרישתה מעולם הבידור. כיום מתגוררת בניו יורק ומבקרת לעיתים תכופות בישראל.

 

מתי גילית שיש לך כישרון לשיר?

 

"אני לא חושבת שבאמת ידעתי שיש לי כישרון. רק ידעתי שאני אוהבת לשיר. ידעתי שהדבר הזה מאד קוסם לי. שרתי בבית, שרתי בציבור. הייתי בת 10.

 

למדתי בבית ספר גאולה בתל אביב ואמה של רות נורדאו, ילדה מבית הספר שהייתה חברה טובה שלי, הייתה מעורבת מאד בחיי הבוהמה של אותה תקופה. אמה של רות שאלה אותי אם אני רוצה לשיר. אמרתי שכן. אז היא שאלה: 'את רוצה להכיר את נחום נרדי?'. לא ידעתי מי זה. הייתי ילדה. אז אמרתי שאני צריכה אישור של אמא שלי. אמא הסכימה והגעתי למפגש עם נחום נרדי.

 

אמא שלי ליוותה אותי לפגישה ובכלל לכל פגישה ובכלל לכל הופעה היא הגיעה. נחום ישב ליד הפסנתר וביקש ממני לשיר איזה שיר. הוא אהב את מה שהוא שמע ומאז היינו נפגשים בכל פעם ובכל פגישה הוא לימד אותי שירים, אבל רק שירים שהוא הלחין.

 

איך זה לילדה בת 10 להתחבר למלחין נודע?

 

"הייתי ילדה קטנה ופשוט נהניתי מלשיר. לא כל כך הבנתי את המשמעות. בהמשך הוא סידר לי הופעת בכורה ברדיו "קול ירושלים" ומשם החלה הקריירה שלי. התחלתי להופיע והכל התגלגל".

 

זוכרת את הפעם הראשונה ששמעת את עצמך ברדיו?

 

"עד היום אני לא אוהבת לשמוע את עצמי ברדיו ולא בתקליטים. אני תמיד מתרגשת וחושבת שיכולתי לעשות את זה יותר טוב. פרפקציוניסטית".

 

היכן הייתה ההופעה הראשונה שלך בחו"ל?

 

בשנת 1956 ב'אולימפיה' בצרפת. זו הייתה הופעה גדולה עם ז'ילבר בקו, אדית פיאף ושארל אזנאבור. זה היה ה-שיא הראשון שלי".

התרגשת להופיע לצד כוכבי ענק שכאלה?

 

"באותה תקופה לא הייתה טלויזיה ובקושי עיתון היה מסקר אותם, אז לא ידעתי איך הם נראים ואת גדולתם אבל כן שמעתי עליהם. בדיעבד אני מבינה שזו הייתה זכות וכבוד שמעטים זוכים להם".

 

וזמן קצר אחרי זה התארחת בתכנית הבידור מספר 1 בטלויזיה האמריקאית: תכניתו של אד סאליבן, הבחור ש"חשף" בין השאר את אלביס והביטלס.

 

"זה היה כבוד באותה תקופה. אני, ישראלית מתל אביב, מופיעה בתכנית של אד סאליבן הגדול, זה היה השיא. מאותו רגע הקריירה הבינלאומית שלי באמת התחילה והתחלתי בסיבוב הופעות עולמי".

ועדיין שמרת על אותה מנטליות ישראלית.

 

"נותרתי אותה הישראלית העממית, אותה אהבת המולדת. בכל פעם ששמעתי על מלחמה שיש, עזבתי הכל ובאתי להופיע בפני החיילים הישראליים. זה היה הדבר הכי חשוב לי. הפסדתי חוזים בינלאומיים בשביל להופיע למען החיילים. הישראליות תמיד הייתה הכח והאנרגיה שלי להמשיך".

 

מה היה להיט הפריצה שלך בארץ?

"בתיאטרון 'לי לה לו' כתבו לי את 'זכריה בן עזרא' ו'זוהרה' שהיו להיטי ענק ובעצם להיטיי הראשונים. אני הייתי מהראשונות ששרו את השירים של עמנואל זמיר, שירי הרועים. מעטים יודעים זאת. הייתי נוסעת אל עמנואל הביתה והוא היה מלמד אותי אותם. אני הראשונה שביצעה אותם. הופענו בכל הקיבוצים והמושבות וזה היה כיף".

 

היית סוג של "סלב" בארץ?

 

"כשהייתי ילדה, לא אהבתי להיות במדורי הרכילות שכתבה עליי דברים לא נכונים ולא אהבתי שאנשים הצביעו עליי, אבל זה היה חלק מהמקצוע".

איך הגעת ללהיט הגדול ביותר שלך בחו"ל – "ויוה אספניה"?

 

"חברת תקליטים גרמנית חיפשה מבצעת שתהיה אותנטית לבצע שיר גרמני לעידוד תיירות בספרד בשם 'ויוה אספניה'. התקשרו אל האמרגן שלי (ובעלי המנוח) חיים טישמן והזמינו אותי לאודישן. חיים ביקש שישלחו את המנגינה בכדי לראות אם זה מוצא חן בעיניי. אהבתי את זה משמיעה ראשונה.

 

עבדתי על השיר באולפן, חברת התקליטים אהבה את הביצוע שלי והקליטה אותי שרה את השיר בגרמנית. מיד לאחר ההקלטה חזרתי לישראל לכמה ימים בכדי לקחת את הבת שלי שהייתה אצל אמא שלי, וכשחזרתי לחו"ל אני מקבלת טלפון מפרנקפורט להקליט את השיר בספרדית כיוון שהרדיו בגרמניה משמיע אותו 24/7 ושהוא הופך ללהיט היסטרי.  אחרי חודש, כולם הקליטו את השיר. לא האמנתי שזה יהפוך לכזה להיט. כל העולם שר את זה. בעקבות הצלחת השיר, ממשלת ספרד הזמינה אותי להיות אורחת כבוד שם וגם הוזמנתי לבצע את השיר באולימפיאדת מינכן 72', יום לפני האסון".

 

מתי הפסקת להופיע?

 

"פרשתי לפני עשר שנים".

 

למה?

 

"יום אחד הרגשתי שמיציתי את הדברים. מגיל 10 הופעתי ברחבי הארץ. הופעות, התרגשויות. לא הייתה לי ילדות שרציתי שאעשה. כל הזמן הופעות ולימודים ולא היה לי זמן לחברות וחברים. אלו לא היו חיים. אז אמרתי לבעלי חיים שאני מותשת מאד ולא יכולה כבר לתת. לא הרגשתי שאני רוצה יותר להופיע.  לקחתי שנה חופשה וראיתי שטוב לי. אז החלטתי לקחת עוד שנה חופשה וראיתי שעוד יותר טוב לי. וזהו הרגשתי שטוב לי בלי ההופעות וההקלטות כבר.

 

אני מאושרת, בריאה ברוחי וגופי בלי עין הרע, מטיילת בעולם, יוצאת לבלות ונהנית מהחיים.

מזהים אותך בארץ?

 

"הייתה תקופה, בעבר, שכשהייתי הולכת ברחוב דיזינגוף בתל אביב כל אדם שני היה מזהה אותי. היום כולם צעירים, אז אף אחד לא מזהה אותי. רק הגווארדיה הישנה מזהה אותי".

 

תודה מיוחדת לחנה אהרוני היקרה על שפינתה מזמנה להתראיין ולתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

"מאסתי באהבה" – סיפורה של אסתי כץ – כותב ומתחקר: דודי פטימר

לאורך השנים בהן אני חוקר מוסיקה ישראלית, נפלה בחלקי הזכות לראיין אלפי אנשי רוח ותרבות, מוסיקאים, יוצרים, מבצעים ונגנים, חלקם נחמדים יותר וחלקם נחמדים פחות (אך את כולם אני מעריך ומוקיר באותה מידה, כמובן), וחלקם מעוררי השראה.

 

אחת הנשים מעוררות ההשראה שהייתה לי הזכות לפגוש ולראיין היא אסתי כץ, מורה לפיתוח קול ודיקציה, שחקנית וזמרת, המלווה את עולם הבידור והזמר הישראלי החל משנות ה-60 ועד ימינו. הפגישה עם אסתי, שעברה לאורך הקריירה (כפי שתיווכחו בתחקיר המלא שלפניכם) תחנות וציוני דרך רבים, השפיעה עליי רבות, לא רק כחוקר מוסיקה ( אסתי "הפתיעה" אותי בשלל סיפורים שטרם שמעתי אודות הקריירה שלה) , אלא כבן אדם, וזאת בהשקפתה על החיים, בתפיסתה את העולם ובגישתה לגבי הדברים הטובים יותר והטובים פחות שידעה לאורך שנות הקריירה הענפה שלה, ועל כך, טרם אסיים דברי הפרולוג לתחקיר הנוכחי, אומר כי בורכתי לא רק להכיר את אסתי הזמרת והמורה המהוללת, אלא אף את אסתי האדם שניחן בתכונות שהודן לא יסולא בפז.

 

אסתי כץ (כהן צדק) נולדה ברמת גן ב-1.6.1949  לאבא יוגוסלבי (אריה כץ) ואם בוכרית ( ציפורה אליעזרוב) שאהבה לשיר, מכאן שכץ גדלה בבית אמנותי. אסתי, כך סיפרה לי, קיבלה מאמה את "חיידק" הבמה, עת הייתה צופה באמה רוקדת ומזמרת, ומאביה, איש צבא שאהב לספל, לצייר ולכתוב, את כשרון הכתיבה יוצא הדופן.  לטענתה, עוד מיום היוולדה, ידעה שהתחום לו נועדה הוא משחק,שירה וריקוד.

 

בנעוריה למדה פיתוח קול ( בין השאר אצל המורות לולה שנצר , מיצי לוקר , נעמה נרדי , רבקה מחט , טל אמיר, רחל הוכמן , פרופ' מירה זכאי ) ובמקביל למדה מחול ( בין השאר אצל מיה ארבטובה, הילדה קסטן , עליזה שדה ,שמעון בראון ) והייתה רקדנית בלהקת המחול של גבעתיים (ואף יצאה בנעוריה לסיבוב הופעות עם הלהקה לטורקיה ויוון ואחרי הצבא נסע עם הלהקה לשלושה חודשים לסיבוב הופעות באנגליה כרקדנית וכזמרת) ונהגה לשיר בצופים, בחברותא ובאירועים למיניהם, כשהיא שרה ומלווה עצמה על גיטרה (באופן בסיסי) .

עם הגיעה לגיל צבא, ניגשה לבחינות ללהקה צבאית וביצעה באודישן את "סואן בדמי הליל" (שיר נודע מתחילת שנות ה-60 בביצועה של להקת גייסות השריון עם הסולנים מגי גרוס ואלה האריס) והתקבלה ללהקת הנח"ל.

 

כץ התגייסה לצבא וללהקה בשנת 1968 ושירתה באחת מתכניותיה המצליחות ביותר של הלהקה – "התכנית ה-21" (בה כיכבו בין השאר מוטי פליישר, מירי אלוני, אופירה גלוסקא, אלי מגן, דני סנדרסון ועוד) שכללה קלאסיקות ישראליות דוגמת "בשמלה אדומה", "החיים היפים", "קרנבל בנח"ל", "שלווה" ועוד.

יש לציין, כי בטרם התכנית עלתה לאוויר, הלהקה עשתה חזרות מסיביות במשך תשעה חודשים תחת שרביטה הנוקשה והמקצועי של נעמי פולני לתכנית שנגנזה בסופו של דבר, אולם כץ מגדירה את תקופת החזרות הללו כבית הספר הטוב ביותר לתיאטרון עבורה. לימים, למדה משחק גם אצל פאני לוביץ' ויורם בוקר.

מיד עם שחרורה, בשנת 1970, הצטרפה לצוות המחזמר "דודו השמן" (מחזמר בו השתתפו בוגרי הלהקות הצבאיות כגבי ברלין, דודו טופז, יוסי סוויה וכו') שכתבו יורם טהר לב ודוד קריבושה וביים דני ליטאי, ובו ביצעה בין השאר את "מכתב מהצבא" (דואט עם גבי ברלין) ו"כמה טוב לרכב בשניים" (דואט עם דודו טופז)

המחזמר יצא על גבי תקליט בשנת 1972. באותה שנה השתתפה בתקליטו של יורם ארבל ( "טוב שאת כאן") בשיר "בן אדם אחר".

בשנת 1971 הצטרפה כץ להרכב המחודש של "להקת פיקוד דיזינגוף" שהעלתה את תכניתה השניה "מסביב לכיכר" (עם המנהל המוסיקלי דוד קריבושה) יחד עם אבי אוריה, אסתי כץ, עליזה אביב ומוצי אביב, אך תוך חודשים ספורים ההצגה כשלה וההרכב התפרק בשל עזיבתם של מרבית חברי הלהקה.

 

בין השנים 1973-1974 הייתה חלק מלהקת "הכנופיה" שכללה את יזהר כהן, מרגלית צנעני, אסתי כץ ורז אמיתי, כשלהיטי הלהקה היו "אשליות" (שיר העם התימני "גלבי" באנגלית) ו"על הכיפאק".

בפסטיבל הזמר החסידי השישי (1974) ביצעה את השיר "לכו נרננה" (בשנת 1976 נסעה עם צוות הפסטיבל גם לסיבוב הופעות בארה"ב)  ובפסטיבל שירי משוררים לילדים מס' 2 (1975) ביצעה את "הבובה גלדיולה". בפסטיבל שירי היידיש הרביעי בשנת 1975 ביצעה את השיר "שטילע ליכט" (היא זכתה בפסטיבל במקום הראשון, מבלי להבין מילה אחת ביידיש) .

שנות ה-70 היו שנים זוהרות ועסוקות מאד לאסתי: היא כיכבה דרך קבע בטלויזיה, בין השאר בתכנית "שרתי לך ארצי" , בפרק "על הגורן בליל לבנה" (1 לספטמבר 1977) , בו ביצעה שניים משיריו של נחום נרדי (שנפטר שבועיים לאחר המופע) , כמו כן השתתפה בהפקות נוספות דוגמת "איזה חג לי" (בכיכובם של שלמה ארצי, ריקי גל, ניצה שאול, אלי מנטבר) , בתכנית "מפגש אמנים" (בהנחיית אהוד מנור), תכניות שירי תנועות נוער למיניהן ועוד.

כמו כן, כץ שיחקה במספר סרטי קולנוע ישראלים מצליחים בהם: "שרית", "הרשלה", "שתי דפיקות בלב", "קזבלן" ועוד ואף בדרמה ההיסטורית הבריטית – "משה" (1975) בכיכובו של ברט לנקסטר.

בשנת 1976, כשהיא בשיא פופולאריותה, נישאה לזמר/שחקן רפי גרנות ("השטן ואשת האיכר") והזוג עבר להתגורר בחיפה (באותן שנים, חיפה הייתה מרוחקת מחיי התרבות והבוהמה התל אביבים, יש לציין). בחיפה, למדה כץ באוניברסיטה היסטוריה, גיאוגרפיה, מקרא ותיירות (1977-1979)  ובמקביל עבדה בסינמטק חיפה וכמנהלת אירועי תרבות בויצו חיפה. באותה תקופה הפסיקה כץ לשיר ולהופיע בפומבי.

 

בשנת 1979 , לאחר הולדת בתם נעה, הקימו אסתי ורפי צמד שהופיע בקיבוצים השונים, כשעל העיבודים המוסיקליים אמון דדי שלזינגר ("להקת חיל הים","גברת תפוח"). בשנת 1982 הזוג התגרש וכץ, אם חד הורית עברה לתל אביב.

 

בשנת 1982 , עם בואה לתל אביב, החלה להופיע במועדון זמר עברי תל אביבי בשם "מועדון הסליק" , ובמקביל החלה להופיע ברחבי הארץ , כשבמקביל היא משחקת בסרטים, סדרות ופרסומות דוגמת: סדרת הילדים "שלוש ארבע, חמש וחצי" (1982), הסרט "גיאומטריה" (1984) בו ביצעה את שיר הנושא וכו'. כמו כן, השתתפה במספר הצגות תיאטרון לילדים יחד עם חברה ל"להקת פיקוד דיזינגוף"-מוצי אביב.

באותה שנה (1982), נשלחה מטעם משרד החוץ לייצג את ישראל בעשתר ימי המוסיקה הבינלאומיים ביוהנסבורג, דרום אפריקה. כמו כן באותה שנה השתתפה במחזמר המחודש ל"שלמה המלך ושלמי הסנדלר".

 

בין השנים 1985-1988 הופיעה כץ דרך קבע ביריד התיירות הבינלאומי בלונדון ובמופעי יחיד כנציגת ישראל.

 

בשנת 1987, באחת מהופעותיה הפרטיות, הופיעה כץ בחדרה, הופעה בה נכח הבדרן/זמר מוטי גלעדי (שניהל אותה תקופה משרד אמרגנות יחד עם אחיו אהרל'ה גלעדי) , שהתלהב מהופעתה והזמין אותה לפגישה במשרד, פגישה בה החליט עם אחיו להשקיע באסתי ולהוציא לה תקליט בכורה (שעד אותו רגע לא יצא) .

במשך שנה אינטנסיבית של ליקוט חומרים ועבודה קשה, עמלה כץ על אלבום הבכורה שלה שיצא בשנת 1988 ונקרא "אסתי כץ". האלבום, רוק אייטיזי בהתאם לתו התקן של התקופה, מנה עשרה שירים שנכתבו ע"י יוצרים כדני רובס, אריק סיני, אהוד מנור. האלבום אמנם לא זכה להצלחה סנסציונית אך כלל שירים ובלטים שזכו להשמעות נאות ברדיו דוגמת : "אחת מהבוהמה", "אני מדבר", "גוצ'י וגלי" ועוד.

באחת מהופעותיה ביום העצמאות בסוף שנות ה-80, ראה אותה יורם טהר לב, שהתלהב מהופעתה והציע לה לצאת יחד במופע משותף שהפך למופעים משותפים ומוצלחים מאוד: "הנשיקה השניה" (למעלה מ-800 הצגות), "בלי כבלים" (רצה בהצלחה בין השנים 1991-1997) והצגת הילדים- "איך לכתוב שירים וללמד את ההורים". כץ הייתה האמרגנית והמפיקה של המופע, ויחד הצמד עשה מעל 2500 הופעות, הישג חסר תקדים בתקופה בה לא היה מחשב ואינטרנט.

בשנת 1990 נסעה להופיע ברוסיה מטעם משרד החוץ. המופע תועד וצולם לסרט דוקומנטרי שהוקרן בארצות הברית. עם שובה לארץ, יצאה יחד עם עמוס אטינגר במופע משותף – "רבע לפני אהבה" (המופע רץ משך  80 הצגות) . בשנת 1993 הוזמנה ע"י עמוס אטינגר לנסוע לרוסיה-וילנה- ריגה להשתתף בתחרות זמר בינלאומית של מזרח אירופה בה זכתה במקום השלישי והמכובד.  באותה שנה, הופיעה בקהיר, מצרים בפני הקהילה הדיפלומטית עם תחילת שיחות השלום (מטעם משרד החוץ) .

 

בשנת 1994 הופיעה ב"שבוע ישראל" בפורטוגל.

 

בשנת 1997, הופיעה אסתי ב"מצעד החיים" בפני המשלחת היהודית בפולין, מופע ששינה תפיסתה על החיים. באותה שנה, ולאחר סיום מופעה המשותף עם יורם טוהר לב, החליטה לפנות לדרך עצמאית והעלתה את המופע "מולדת יחפה" (מופע הרץ עד היום) . בנוסף העלתה את המופע הלטיני "סמבה בשניים" עם המוסיקאי והגיטריסט אורי הרפז (לשעבר צמד "הפרברים"),את המופע "מוסיקה בשחור לבן" (מופע ג'אז לילדים שרץ בהצלחה בבתי הספר) , את המופע "אישה ועוד שישה", "אישה מאגדה אחרת" ו"מנגינה מאירה מצלצלת". מופע מצליח נוסף של כץ הרץ עד היום הוא "מטשקנט לירושלים". יש לציין כי מופעיה של כץ כוללים מלבד השירה, הנגינה והתפאורה גם סיפורים מעניינים ומרתקים מאחורי השירים (לאורך הראיון, ריתקה אף אותי) .

בשנת 2002 הוזמנה ע"י זאב רווח להשתתף בהצגה "סאלח שבתי" כרעייתו של סאלח ( צוות המופע יצא גם לסיבוב הופעות בארצות הברית) .

 

בהגיעה לגיל 50, החליטה כץ לפנות ללימודים באוניברסיטה וכיום היא סטודנטית שנה ד' באוניברסיטה הפתוחה ללימודי פילוסופיה, מחשבת ישראל ותולדות האמנות.

 

בשנת 2010 הופיעה מטעם משרד החוץ בשבוע העצמאות בדרום אפריקה ובאנגולה ובשנת 2011 הופיעה בטורקיה בפני הקהילה היהודית ב,יום ירושלים".

במקביל ללימודיה ומופעיה, החל מ-2002 ועד היום, כץ מלמדת פיתוח-קול , דיקציה , משחק ותיאטרון, תורת הנאום , אומנות הויכוח – לשחקנים צעירים , נואמים , פוליטיקאים , מורים וגננות. בין השאר מלמדת כ-14 שנה בבית הספר לאמנויות "בית צבי" וכן בבית ספר בפתח תקוה.

 

תודתי הרבה נתונה לאסתי כץ היקרה על שפינתה מזמנה הצפוף לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייה המלא והמרתק לצורך תיעוד בדפי ההיסטוריה, במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

"קול פעמונים" – סיפורה של הזמרת מרים נעמן – כותב ומתחקר: דודי פטימר

עולם המוסיקה, לאורך שנותיו, הוא עולם שקשה להיכנס אליו ויותר מכך, קשה לצאת ממנו. בשנות ה-50 וה-60,  כשהעולם עוד היה בעדנו, השירים העבריים הפכו פופולאריים ברחבי העולם ובעיקר הייתה סימפטיה לזמרות וזמרים בעלי גוון קול תימני ( איך מה לעשות, הם יודעים לשיר) שזכו להצלחה רבה בחו"ל, אם כי בארץ, על אף היותם הבטחה גדולה ובעלי עתיד מזהיר, התעשיה מעט "שכחה" מהם: כך בשנות ה-60 בלטו בעולם זמרות כחבצלת רון, צביה אברבנאל, חנה אהרוני וזמרים כאיתמר כהן, שעשו חיל וייצגו אותנו בגאון אך בארץ מעט שכחו להם חסד נעוריהם.

אחת הזמרות ש"נשכחו" מהמפה המוסיקלית היא מרים נעמן, מהקולות הצלולים והמבטיחים בשנות ה-50 וזו שהייתה במקום הנכון ובזמן הנכון : היא הייתה בת טיפוחיו של סעדיה דמארי,  הופיעה בחתונה של עמנואל זמיר, הייתה מיודדת עם שלמה ווייספיש ונחום נרדי ליווה אותה על פסנתר. גדולי הדור העריכו אותה, מבקרי המוסיקה דאז כינו אותה יורשתה של שושנה דמארי והקהל נהר להופעותיה. רק דבר אחד היה חסר: יחסי ציבור. באותן שנים בהן עניין היח"צ לא היה בתודעה כל כך, והזמרים שגדלו עם ערכי צניעות מהבית התקשו "להיכנע" לדור המודרניזם, מצאו את "קיב אכילס" שלהם בחוסר יכולת לדחוף עצמם.

נעמן, שהקליטה לא מעט שירים בשנות ה-50 וה-60, זכתה להצלחה רבה בחו"ל עד שנות ה-70, אם כי בארץ נעלמה לחלוטין מהמפה המוסיקלית, ואף אין תיעוד לפועלה.

לכן, בעזרת אחיה אוהלי, נפגשתי עם מרים ולאחר שגוללה לי סיפור חייה, בשיתוף פעולה מלא תיעדתי את סיפור חייה בכדי שחותמה יוטבע בפנתיאון הזמר העברי לדורותיו.

 

מרים נעמן נולדה ברחובות בשנת 1938 ובגיל קטן עברה עם משפחתה לטירת שלום ( ליד נס ציונה). מגיל ילדות החלה לשיר, ובשלהי שנות ה-50, עוד בטרם גיוסה לצבא, נתגלתה ע"י השחקן/קריין סעדיה דמארי, שלקח אותה תחת חסותו ובשנת 1955 היא הופיעה עימו בתיאטרון ה"אוהל" בתל אביב  בשירים בתימנית. נעמן אף השתתפה בתקליטו של דמארי מאמצע שנות ה-50 – "סעדיה דמארי ולהקת סמדר" ( שכלל שלושה שירים: "אהבת הדסה", "זכריה בסיני", "עורי צפון") וכן השתתפה במקהלת "מזמור שיר" .

היא התגייסה ב-1956 ובצבא שירתה בנח"ל בחוף טנטורה ולאחר שחרורה ב-1958 החליטה לפתח את קריירת הסולו שלה.  היא עברה לתל אביב והחלה להופיע במועדונים השונים, בעיקר עם שירים עבריים (ומעט בתימנית). המוסיקאים עימם עבדה היו נחום נרדי, עמנואל זמיר, שלמה וויספיש ועוד. בסוף שנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-60 הקליטה נעמן מספר שירים ויועדה להיות "שושנה דמארי הבאה": בין שיריה הנודעים  מאותה תקופה: "לו לו", "הבי יין", "יש לי גן", "אהבת הדסה", "בכרמי תימן" ותקליטון שירי ילדים שהוציאה בראשית שנות ה-60.

סעדיה דמארי, שראה בה בת טיפוחיו, הפעיל קשריו וסידר לה להופיע בבית ציוני אמריקה במופע ביידיש ( היא למדה מהר את השפה) ושימשה בצמד מצליח ביידיש עם השחקן מנשה ורשבסקי ז"ל ( השניים הופיעו בכל רחבי העולם לאורך שנות ה-60) .

ב-1965 גילמה את מלכת שבא בהצגה "שלמה המלך ומלכת שבא" בחגיגות "ים סוף" באילת בבימויו של פיטר פריי.

בשנת 1968, אחרי מלחמת ששת הימים, נסעה להופיע בדרום אמריקה בכדי להופיע בפני הקהילות היהודיות ביידיש, ספרדית, אנגלית, עברית. נעמן זכתה שם להצלחה כבירה והופיעה בתכניות רדיו וטלויזיה מקומיות שם, זכתה לכתבות בעיתונים וכו'. היא הופיעה בדרום אמריקה עד 1971, ומשם נסעה לסיבוב הופעות באירופה עד 1973, חזרה להופיע בארץ ובאותה שנה נסעה להופיע באוסטרליה עד שנת 1974 ומשם עברה לגרמניה. ב-1975 התחתנה בגרמניה. בגרמניה הופיעה מעט, אך מסיבות משפחתיות הפסיקה להופיע ולשיר ( חטא שהיא מכה עליו עד היום) .  בשנת 1981 חזרה לארץ.  בישראל, עבדה עם בעלה במלון "סונסטה" באילת וגרה עימו באילת עד פטירתו. ב-2011 עברה להתגורר בנס ציונה.

מרים מרגישה את הפספוס של הקריירה שלה עד היום: מבקרי המוזיקה בשנות ה-60 הרעיפו עליה שבחים וקראו לה הבטחה מוסיקלית, אולם חוסר יחסי ציבור וערכים חזקים, שמרו אותה עם ראש על הכתפיים, וההופעות המצליחות בחו"ל, זכו להצלחה בניכר אך לא הוזכרו בישראל.

תודתי הגדולה נתונה למרים נעמן ואוהלי נעמן, אחיה הקטן, שפגשו אותי וגוללו בפניי סיפורה של מרים לצורך תיעודה בדפי ההיסטוריה.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.