סיפורו של נגן הג'אז ישראל "סאם" פינשטיין – כותב, מראיין ומתעד: דודי פטימר

ישראל ("סאם") פינשטיין (יליד 1928) הוא מוזיקאי ונגן ג'אז שפעיל בסצנת מוזיקת הפופ, המוזיקה הקלאסית ומוזיקת הג'אז בישראל החל מסוף שנות ה-50

הוא נולד כסאם (סמי) אבניאון בארצות הברית בשנת 1928. את השכלתו המוזיקלית רכש כבר מילדות כשלמד, במהלך לימודיו בבית הספר, גם בקונסרבטוריון בארה"ב ובמסגרת זו למד לנגן על שלל כלי נגינה, בהם: קונטרבס, כינור, גיטרה, פסנתר, טובה, טרומבון ומפוחית פה.

 

בשנת 1946 התגייס לצבא האמריקאי ושירת בניו אורלינס בתזמורת חיל אוויר האמריקאית כנגן טובה וקונטרבס. עם שחרורו מהצבא בשנת 1949 השתכן בוויומינג ולימד והדריך את תזמורת הנוער המקומית בעיר, כשבמקביל הופיע בתזמורת מקומית שניגנה מוזיקת ריקודים סלוניים, ג'אז, סווינג, בלוז וקאנטרי.

 

בשנת 1959 עלה עם אשתו לישראל והתגורר בירושלים. עבודתו הראשונה כמוזיקאי בארץ הקודש הייתה ככנר ונגן טובה בתזמורת "קול ישראל" בניצוחו של גארי ברתיני. בשנת 1960 ניגן בתזמורת שניגנה בפסקול הסרט הישראלי הנודע "איי לייק מייק".

באותה שנה הצטרף לרביעית ג'אז שהקים מוזיקאי הג'אז מל קלר ב"רשות השידור" וכללה מלבד קלר (סקסופון וקלרנית) גם את  דני גוטפריד (פסנתר), מל לייפמן (תופים) ופינשטיין (קונטרבס). הרביעייה במתכונת זו אף השתתפה בפסטיבלי ג'אז מקומיים בבית ציוני אמריקה בתל אביב ובאולם הקונגרסים בחיפה. במסגרת הרביעייה, ניגן פינשטיין גם עם אגדת הבלוז ג'וש ווייט שהגיע להופעה בישראל בשנת 1960.

 

בסוף שנת 1961 עזב פינשטיין את הרביעייה (מי שהחליפו היה המוזיקאי אלכס וייס) ועבר עם משפחתו להתגורר בקריית טבעון. שם, רחוק מהמרכז, התפרנס בעיקר כמורה למוזיקה ולנגינת גיטרה וכינור בקיבוצים השונים. בין תלמידיו באותן שנים: השחקן מאיר סוויסה והשחקנית מיכל בת אדם.

 

במקביל לעבודתו כמחנך, הוסיף לנגן, בעיקר כנגן קונטרבס בהופעותיו של אפי נצר ובשלל פרויקטים בראשם ניגן בפסטיבל הזמר והפזמון לשנת 1965 שהתקיים בבנייני האומה בירושלים.

בימים אלה מוסיף פינשטיין ללמד מוזיקה בקריית טבעון ולהופיע, כשהוא באופן קבוע מנגן עם תזמורת בהוד השרון בה מנגן גם בנו הטרומבוניסט, אבי אבניאון.

 

תודה מיוחדת לישראל ("סאם") פינשטיין על שהסכים להתראיין ולמסור לראשונה את סיפור חייו המוזיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

תודה מיוחדת לאריאל אבניאון על תמונות הארכיון

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

אחד מול אחד והפעם: שיחה אישית עם שולי נתן – כותב ומראיין: דודי פטימר

 

היא ניחנה בקול מיוחד וזכתה לשיר את ההמנון השני של ישראל- "ירושלים של זהב", שזיכה אותה בתהילת עולם, פתח צוהר לקריירה מצליחה ארוכת שנים בארץ ובחו"ל, והפך אותה לאחת מזמרות העם הארצישראליות האהובות בכל הזמנים, אך אם תשאלו אותה: שולי נתן לא מתעניינת בהצלחה ובתהילה, אלא פשוט רוצה להמשיך לשיר.

 

מרים שולמית בורנפרוינד נולדה 1947 ברמת גן לזוג הורים ציירים. בנעוריה למדה בתיכון "בליך" והחלה לשיר וללוות עצמה על גיטרה. ב1965 התגייסה לצה"ל ושירתה כמורה חיילת, שם הכירה ונמשכה לסגנון הפולק ושירי העמים השונים. היא אימצה שם במה קליט יותר: שולי נתן ( נתן היה שם משפחתה של אמה בנעוריה)) .

 

ב1967 השתתפה בתכנית הכשרונות הצעירים "תשואות ראשונות", ומשכה את תשומת לבה של הללי, בתה של נעמי שמר, שסיפרה לאמה על שולי בעלת הקול הגבוה והמיוחד. שמר, שבדיוק כתבה את "ירושלים של זהב" לבקשת טדי קולק, ראש עיריית ירושלים דאז, שיועד להיות מושר על במת הפסטיבל מחוץ לתחרות, החליטה ששולי נתן האלמונית תבצע את השיר, ולא זמרת ידועה.

.

על אף התנגדות מפיקי הפסטיבל, שולי נתן ביצעה בקול מרטיט וברגש רב את "ירושלים של זהב", והשיר הפך, מלבד ללהיט ענק וקלאסיקה אלמותית, גם להמנון הבלתי רשמי של ישראל, שנכנסה תוך זמן קצר למלחמת ששת הימים. הציונות, אהבת הבירה והישראליות הטהורה המשתקפת בשיר, הפכה אותו למיתוס ואת נתן לכוכבת בן לילה.

כעבור שנים, השיר יהפוך לשיר העברי האהוב בכל הזמנים וזכה בתואר "שיר היובל".

 

ההצלחה המסחררת הביאה את נתן להקליט לאורך סוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 אלבומים בעל גון וצבע מוסיקלי שונים ומיוחדים שהתאפיינו בדמות אלבומי שירי עם ומסורת בשלל שפות, בהם: "שרה שירים עבריים" (1967), "שירי נעמי שמר" (1968), "שולי נתן" (1968), "מתי היום" (1969), "טיול" (1969), "אנעים זמירות" (1973) .

 

 

היא הופיעה ברחבי הארץ ובחו"ל, וקיבעה מעמדה כזמרת עם ישראלית, והביאה עימה משהו רענן, ייחודי ושונה מגל הפופ-רוק שהחל להתבלט בארץ אותה תקופה.

.

בין השירים הבולטים שהקליטה באותן שנים: "כאלה היו הימים" (1969) , גרסה עברית ללהיטה של מרי הופקין ( Those Were The Days My Friend) , "מי האיש", "על אחת כמה וכמה" (עם נחמה הנדל ז"ל, חברתה הטובה לאורך השנים), "אנא אלי" ועוד.

 

באמצע שנות ה-70 לקחה פסק זמן ארוך מהמוסיקה, בכדי להקדיש עצמה לגדל את ילדיה , מלבד גיחה קטנה ב1978 לפסטיבל הזמר החסידי בו ביצעה את "אל תסתר פניך" וזכתה במקום השני.

.

נתן שבה לבמה ולהקלטות ב1990 עת הוציאה בשיתוף אביבה רוזנפלד את הקלטת "ים של אור" .

 

לאורך שנות ה-90 וה2000 הקליטה מספר אלבומים כ"שירי תהילה" (1995), "שירים אהובים" (1999), "הדרך פתוחה" (1999), "בעיקר קרליבך" (2003), "מזרח מקרוב ומרחוק" ( 2008), "לקט"  (2011)

).

ב2007 השתתפה בסרט "הרת עולם" בבימוי איילה זמיר וב2010 עבדה עם חבורת הזמר "בנות מסילות" וחידשה עימן את "אנא בכח" ו"הליכה לקיסריה".

".

ב-2013 הוציאה נתן את אלבומה "תפילת האדם", שכלל שירים בעברית וביידיש.

 

נפגשנו בסלון ביתה המהודר והכל כך חם ברעננה, לשיחה על הקריירה המוסיקלית הענפה, על המשפחה, החיבור לקהל וכמובן על ירושלים של זהב..

 

 

שולי, נולדת לבית מוסיקלי?

 

"אמא, חוה נתן, הייתה מאד מוסיקלית ושרה מאד יפה כי אבא שלה היה הטנור הראשי של אופרת המבורג בין שתי המלחמות, אז הכשרון או היכולת המוסיקלית באה מצד אמא. "

 

זוכרת את הפעם הראשונה ששרת?

 

"בילדותי עסקתי בהמון דברים אחרים חוץ משירה, הייתי מתעמלת מגיל מאד צעיר והייתי שייכת לנבחרת בנות תיכון שהן היו העתודה של המתעלמות בארץ. אני זוכרת שיצאתי למחנה של הצופים בכרמל והיה איזה מדריך שישב וניגן על גיטרה וליווה את עצמו וזה נראה לי קסום.

 

ואז יום אחד נפלתי מהקורה ולא יכלתי להתאמן כמה חודשים, ואז אמי שלחה אותי למורה למוסיקה  יוסי ואלד שהגיע לשכונה, קניתי גיטרה והיא שבתה אותי בחבלי קסם, ואז למדתי גיטרה קלאסית (כבר בתקופת הצבא) אצל רינה בן יהודה. "

 

לא רצית ללכת ללהקה צבאית?

 

"לא, זה לא התאים לי. גם הוריי אמרו שזה לא מקצוע, הם תמכו בי ואמרו שזה מאד יפה, אבל זה לא מקצוע וחשוב שאני אלמד. הבעיה הייתה שלא יכלתי להפסיק לשיר ולנגן, הייתי אובססיבית לנגינה, ואז בדיוק הגיע טרנד מארה"ב של שירי פולק, ודודתי שלחה לי מארה"ב תקליטים של בוב דילן, ג'ואן באזז, ג'ודי קולינס וכו' וככה נטוו החוטים. אהבתי מאד שירה עממית ואהבתי מאד את נחמה הנדל שהיא הייתה המצילה שלנו של שירי העם. למעשה המשיכה לשירי העם הגיעה מאמא, היא לקחה אותי בנעוריי להופעה של "האורגים" ( The Weavers) ומאד אהבה את כל הפולק והשירים העממיים"

 

למעשה, מתי התחלת להופיע?

 

"בזמן הצבא. שמע אותי הרצל סיגלוב (בעלה של הזמרת הדסה סיגלוב), והתחיל לתת לי הופעות במתנס"ים בירושלים, ואלו למעשה היו ההופעות הראשונות. לאחר מכן, המורה לגיטרה, רינה בן יהודה, הזמינה תלמידים להופיע והיא המליצה עליי לאמיתי נאמן ז"ל, והוא הציע אותי ל"תשואות ראשונות" שגילתה אז כשרונות צעירים, ואבי טולדנו ואני דורגנו במקומות הראשונים ".

 

איך הגעת לבצע את "ירושלים של זהב"?

 

"הללי, בתה של נעמי שמר ז"ל, שמעה ברדיו במקרה את "תשואות ראשונות" ושמעה אותי שרה, היא קראה לנעמי למטבח והמליצה עליי לאמה והשאר היסטוריה".

 

במה שונה שולי נתן של לפני "ירושלים של זהב" לשולי נתן של אחרי?

 

"אני חושבת שמבחינת אישיות כלום לא השתנה, כי אף פעם לא חיפשתי פרסום או להיות כוכבת, להיפך, הפרסום קצת הפחיד והמם אותי. העובדה שלא הייתה טלויזיה הייתה לטובתי, כי יכלתי להסתובב ברחוב ואף אחד לא הכיר אותי, כי הייתי בחורה נורא ביישנית וכל הפרסום היה הלם גדול מדי, אז למדתי לחיות עם זה, אבל בתוכי נשארתי לדעתי אותו דבר. גם אמא תמיד אמרה לי לשמור על צניעות ואמרה : "תסתכלי על סנדלר כמו למלך", וזה נשאר לי עד היום"

 

בכמה שפות את שרה?

 

"אני שרה בהרבה שפות, לא את כולן אני דוברת, למשל שפות סלביות אני לא דוברת, אבל אני דוברת היטב אנגלית, ספרדית, גרמנית קצת. יש לי משיכה לשפות שונות".

 

מתי הופעת לראשונה בחו"ל?

 

"הופעתי בפעם הראשונה בחו"ל בהולנד, אחרי מלחמת ששת הימים, עשו לי סיבוב גדול של הילברסון (עיר הרדיו דאז) . היה איש רדיו ידוע בהולנד שהזמין אותי לסיבוב של שבוע ברחבי הולנד והמסע הבא היה לדנמרק, דרך התחברות של הקהילה היהודית עם רשתות השידור, ואחר כך בבלגיה, ובסוף 1968 קיבלתי את פרס "מידאם" לתקליטים ב"קאן" על רב המכר של אותה שנה, אני זוכרת שבני אמדורסקי נסע איתי".

 

לקחת פסק זמן בתקופה מסוימת כדי להקדיש למשפחה, האם לדעתך זה האט לך את הקריירה?

 

"אני אף פעם לא ממש חשבתי על קריירה, חשבתי אם אני אשיר או לא אשיר. כאשר נולדה בתי השלישית, הרגשתי שאני לא מסוגלת לקפוץ על 2 חתונות, ואני זוכר תשצלצלו מצוותא ורצו מופע ואמרתי בלי לחשוב שאני מפסיקה עכשיו ושאני בפסק זמן. אני זוכרת שהרבה אמרו לי : "אם תפסיקי את לא תוכלי לחזור", אז אמרתי אם לא אעסוק בשירה אז אצייר או אעשה משהו אחר."

 

ואיך חזרת ?

 

"כעבור 10 שנים קרה לי מסע ציבור יחצני בלתי רגיל שהוציא אותי חזרה לכותרות ואפשר לי להמשיך לשיר: ידידי, ישראל דליות, מ"קול המוזיקה", סיפר לרבקה מיכאלי ששולי מתחילה להתאמן, ורבקה מאד אהבה אותי וכשהיא שמעה שאני "מתאמנת", היא קראה אותי לרדיו , הזיזה את כל הפינות ונתנה לי את כל השעה. באותה תקופה הלחנתי שירים לזלדה והופעתי אצל רבקל'ה מיכאלי עם השירים שלהו כשיצאתי מהאולפן, כל השדרנים ירדו מכל הקומות לברך אותי על זה שחזרתי לשיר. הייתי ממש המומה. אז מה שקרה בשבוע הזה שגם הייתה עליי כתבת ענק במוסף של ידיעות אחרונות על "לאן היא נעלמה" . באותו שבוע מני פאר עשה את תכניתו "ממני" והזמין את טדי קולק, מאיר אריאל ואותי לתכנית הראשונה ובאותו שבוע הזמין אותי גם דן מרגלית ל"חמש אחרי הצהריים" וביקש שאשיר בתכנית החדשות שלו, דבר שלא היה מקובל. אם לא מספיק, אז באותו שבוע עבר באולפן האמרגן של יהודה פוליקר, יהודית רביץ וכו', אהוד שמיר, שלקח אותי תחת חסותו והלוח התחיל להתמלא וכך חזרתי לשיר".

 

אהבת את החזרה הזאת?

 

"כן, זה לא היה פשוט כי הילדים עוד היו צעירים, ואז הכרתי את אביבה רוזנפלד, שנינו לקחנו את הילדים שלנו לגן, והיא עשתה קייטנה, ובסיום הקייטנה הצעתי לה שאגיע לשיר, ואז באתי ושרתי לילדים בקבלת שבת, אביבה הייתה המומה וסיפרתי לה שהאמרגן שלי סגר את המשרד והפסיק לעבוד, וכל פעם שנפגשנו היא אמרה לי : "תעשי משהו", ואז אמרתי לה: "תעשי את", ואז היא ישר יצאה לדרך ומאז אנחנו עובדות יחד 26 שנה באהבה רבה".

 

איך נולד הרומן שלך עם שירי זלדה ?

 

"דרך חברת ילדות של זלדה, שהביאה את הפסיכודרמה לארץ, שמה היה ורדינה אסף, והיא הכירה לי שירי זלדה ואמרה לי שזלדה מחפשת בת לוויה שתגור אצלה, ואני בדיוק חיפשתי חדר בירושלים, הייתי סטודנטית, אז היא לקחה אותי אליה וראיתי שהיא גרה בשכונה נורא דתית, וחשבתי לעצמי שהשכונה לא תתאים לי, אבל פגשתי אותה, היא הייתה אישה מקסימה, ואמרתי לה שאני מאד אוהבת את השירים שלה ושאלתי אותה אם ביום מן הימים היא תשמח שאלחין אותם, אז אולי לא מצאתי חדר לשכירות וגיליתי את זלדה וכמובן שנים רבות לאחר מכן הלחנתי שירים שלה, לצערי היא לא זכתה לשמוע אותם".

 

מה השיר הראשון שהלחנת?

 

"אנא לי", אני זוכרת שהלחנתי אותו בין המחבתות והסירים".

 

תמיד נמשכת ליצור?

 

"לא בהכרח, יותר משך אותי לבצע והאינטראקציה עם הקהל. אני אוהבת להיות בקשר עם הקהל ולספר סיפורים בין השירים".

 

יש מצב שתופיעי בלי לשיר את "ירושלים של זהב"?

 

"זה כמעט לא קורה. אנשים מתעקשים על זה".

 

זה לא מרגיז אותך?

 

"להיפך, זה מרגש אותי, שאנשים רוצים לשמוע את זה אחרי כל כך הרבה שנים, אני מתרגשת עם האנשים".

 

 

מה המחמאה הכי מרגשת שקיבלת?

 

"אני זוכרת פעם שאני שרתי בהתנדבות באיזה קיבוץ לאנשים סיעודיים ובנאדם שלא פתח את הפה 10 שנים, התחיל לשיר ביחד איתי, כי המוסיקה היא כנראה הרבה יותר בסיסית מהמילה והיא פשוט מעוררת אנשים".

 

איזו מוסיקה את אוהבת לשמוע היום?

 

"מוסיקה קלאסית".

 

 

איך לדעתך מתייחסים היום לאמנים ותיקים?

 

"אין לי שום תלונות, מתייחסים אליי תמיד באהבה ובכבוד. לכל דור יש את השירים שלו והקהל שלו".

 

מה את עושה בימים אלה?

 

"בימים אלה אני מאד פעילה: אני גם ממשיכה להופיע בקצב משמח מאד, והסטרטאפ האחרון הוא שבעקבות מורת דרך בשם לאה פופר, פתחתי בסלון ביתי ערב מפגשים ואירוח של עד 50 איש שבאים לחגוג ימי הולדת או מפגשים חברתיים , ואחר כך אני נותנת להם תכנית של שעה ורבע בה אני מספרת סיפורים שאין לי הזדמנות בהופעות לספר, על המשפחה שלי ואני גם שרה להם דברים מיוחדים ושירים שכולם אוהבים לשיר ביחד ואחר כך הם כולם מתכבדים ועושים את כל האירוע אצלי, ואני מאד נהנית מזה, כי אני אוהבת את האינטימיות עם האנשים".

 

עדיין יש לך את אותו ריגוש כמו בהתחלה?

 

"בדרך כלל כן, אני אוהבת את הריגוש הזה".

 

השלימי את המשפט: שולי נתן היא..

 

"בן אדם".

 

 

תודה מיוחדת לשולי נתן היקרה על שפינתה מזמנה לפגוש אותי ולתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה.

 

 

 

כתב, ערך, תחקר וראיין :  דודי פטימר –  חוקר המוסיקה הישראלית!

 

"קול יואל"- סיפורו של המוסיקאי יואל רקם – כותב ומתחקר: דודי פטימר

עוד בטרם קום המדינה ועד היום, היה לרדיו כוח השפעה רב על עיצוב התרבות והחינוך המוסיקלי והבידורי של מאזיניו. ככזה, לאנשי הרדיו הייתה (ועוד יש) כח רב בבחירת תכני ההאזנה והעברתם לקולקטיב הישראלי. אחד מאנשי הרדיו המשפיעים בשנות ה-60 ועד שנות ה-80 הוא יואל רקם, אקורדיוניסט ומוסיקאי (האחראי לכמה וכמה נכסי צאן ברזל בזמר העברי), ששימש כעורך מחלקת הפולקלור של קול ישראל ולאחר מכן אחראי על המחלקה לבידור ומוסיקה קלה בקול ישראל ונחשב לאחד מעמודי התווך של הרדיו ושל התרבות הישראלית.

 

ברם, למרות תרומתו הענפה לתרבות הישראלית, סיפורו של רקם לא תועד מעולם ולכן, בעזרת חברי היוצר והזמר הותיק רן אלירן, יצרתי קשר עם רקם , נפגשתי עימו, ראיינתי אותו ותיעדתי סיפורו, לראשונה בהיסטוריה, במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה ויוצריה.

 

יואל רקם נולד בירושלים בשנת 1936 בשם יואל קמר. אביו דוד קמר, ממייסדי קואופרטיב המקשר בירושלים ואחד מאבות התחבורה הישראלית , היה מאד מוסיקלי, לדבריו של יואל ואמו הנרייטה נהגה לשיר תמיד , והוריו היו  מהראשונים שהחדירו בו את אהבת המוסיקה.

הוא גדל בירושלים ולמד בבית הספר העממי "בית הכרם" והחל לנגן על מפוחית פה , ובשנת 1949 , בהיותו בן 13, יצא מיוזמתו ללמוד בבית הספר החקלאי "עיינות" (ליד יבנה) . עוד לפני שיצא ל"עיינות", קיבל לבר המצווה שלו אופני "ראלי", אך כיוון של"עיינות" לא יכל להיסחב איתן, מכר את האופניים וקנה אקורדיון קטן . הוא לימד עצמו לנגן באופן אוטודידקטי ומתאר את 4 שנות לימודיו בבית הספר החקלאי כשנים היפות בחייו. ב"עיינות" היה האקורדיוניסט הראשי של המוסד וניגן במסיבות וטקסי בית הספר. שם גם החל ליצור את שיריו הראשונים.

 

בשנת 1954 התגייס לצבא לנח"ל עם הגרעין של עיינות, וזמן קצר לאחר מכן התקבל לצוות הווי של להקת הנח"ל. הוא שירת עם רן אלירן שהיה אחד מכוכבי צוות ההווי. הוא שימש כאקורדיוניסט ומדריך שירה של צוות ההווי. הוא שירת עד שנת 1956.

 

עם שחרורו חזר לירושלים ובין השנים 1956-1959 שימש כמנהל המחלקה לתרבות של הסתדרות הנוער העובד והלומד בירושלים ומנהל סקציית הפקידים. כמו כן , שימש אקורדיוניסט של להקות מחול ובעיקר היה באותה תקופה אקורדיוניסט של להקת המחול של ההסתדרות .

 

כיוצר, השיר המוקלט הראשון שלו היה "יום חג" שהלחין למילותיו של דידי מנוסי למצעד המחולות בירושלים לשנת 1958. השיר זכה לכמה ביצועים, בהם של אברהם פררה, להקת ההסתדרות, להקת הסטודנטים (עימה עבד וניגן בזמן לימודיו האקדמאיים) ושישית ירושלים.

 

בין השנים 1959-1961 למד בפקולטה למשפטים ועם סיום לימודי המשפטים למד באקדמיה למוסיקה בין השנים 1961-1964. בין השנים האלה שימש כאקורדיוניסט של להקות מחול, כמנצח של כמה מקהלות ומנהל מוסיקלי של מופעים שונים בירושלים.

 

 

בשנת 1961 החל לעבוד עם פסטיבל המחולות של קיבוץ דליה ונהג ליצור שירי ריקודי עם רבים שהוצגו בפסטיבל, בהם: "על חומותייך ירושלים", "דבקה סמדר", "לעת קציר", "רן פעמונים" וכו'.

באחד מערבי המחול שערך בירושלים, שמע אותו המוסיקאי ואיש קול ישראל מאיר הרניק ( "חבורת שירו שיר") שבדיוק החליט להקים את המחלקה למוסיקה עממית בקול ישראל והתרשם מיואל והציע לו לעבוד איתו במחלקה כעורך תכניות הפולקלור בקול ישראל (ומאוחר יותר מגיש) .  הוא הצטרף לקול ישראל בשנת 1962. באותה תקופה שינה שם משפחתו מ"קמר" ל"רקם".

 

בתכניותיו אירח את הדודאים, שושנה דמארי, חוה אלברשטיין (בראשית דרכה), נחמה הנדל, חיים טופול, אורי זהר וכו' ויצר קשרים עם מיטב האמנים, שמאוחר יותר ביצעו משיריו. רקם ניהל את מחלקת הפולקלור בקול ישראל בין השנים 1967-1971 .

החל מראשית שנות ה-70 עבד במחלקת המוסיקה הקלה בקול ישראל ובמחלקת הבידור אחת היוזמות הבולטות שלו בתקופה הזו הייתה "ניחוחי חציר" – תכנית (שיצאה על גבי תקליט ואף צולמה לטלויזיה) שהוקדשה לתנועה הקיבוצית וההתיישבות העובדת  והביאה  את הפולקלור הקיבוצי למאזינים.

 

בשנת 1972 , עם פטירתו של מאיר הרניק (שהיה מנהל מחלקת הבידור) נתמנה רקם למנהל מחלקת הבידור והמוסיקה הקלה בקול ישראל. בשנות ה-70 עבר, במקביל לעבודתו ברדיו, גם לטלויזיה והגיש מספר תכניות, אך עיקר עיסוקו היה ברדיו. אחת התכניות בכל זאת שהעביר מהרדיו לטלויזיה הייתה "מועדון הזמר" שיזם מאיר הרניק והגיש רקם כממשיך דרכו של הרניק.

 

בשנת 1982 לקח פסק זמן מקול ישראל כיוון שנתמנה להיות שליח לענייני תרבות בברזיל ושימש כמנהל המחלקה לתרבות של ההסתדרות הציונית בברזיל בסאן פאולו. בשנת 1985 חזר לארץ ושב לתפקידו לקול ישראל.

 

בשנת 1996 עזב את קול ישראל והפך להיות נציב תלונות הציבור של הרשות השניה ושימש בתפקיד זה עד צאתו לפנסיה בשנת 2001.

כיוצר, שנות פוריותו המוסיקלית של רקם היו בשנות ה-60 וה-70 בהן הנפיק רקם מספר רב של להיטים בהם : "דבקת סמדר" (צמד העמרנים, חמישית גלבוע) , "יום חג" (שירו המוקלט הראשון), "נערת החיילים" (שביצע יהורם גאון), "אביב והרבה אהבה" (עירית סנדנר), "מכתב אהבה" (עליזה עזיקרי, חוה אלברשטיין, הדסה סיגלוב), "זה הזמר שלי ושלך" ( הפרברים), "בוקר טוב" (חוה אלברשטיין, רן אלירן), "לעת קציר" (עודד זמיר) ועוד.

. מאז פרישתו לפנסיה, רקם שומר על קשר עם חבריו הותיקים מקול ישראל ומתעשיית המוסיקה של אז, ומנגן על אקורדיון ופסנתר להנאתו, אך את מרבית זמנו מקדיש בליהנות מהחיים ולבלות בחיק משפחתו.

 

אני רוצה להודות מכל הלב ליואל רקם היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו, לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה. תודה מיוחדת גם לרן אלירן היקר על ה"שידוך".

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

 

 

 

 

 

 

 

"דני בוי" – דודי פטימר בתחקיר וראיון בלעדי עם דני מסנג – כותב ומתחקר: דודי פטימר

*התמונה צולמה ע"י יעל רוזן

לאורך שנותיו, עולם הפופ הישראלי ידע כוכבי ענק שהפכו בן לילה ל"אלילי נוער" ומושאי הערצה, הפכו תוך יממה מאנונימיים למפורסמים עד חוסר נשימה ובשלב מסוים, בשיא ההצלחה, החליטו לעזוב את הארץ ולהתחיל חיים חדשים. חלקם, ברגע שעזבו ו"נעלמו" מהעין התקשורתית, זכו להילה "תעלמותית" בקרב מעריציהם שתהו ( ותוהים) : "לאן הוא נעלם?", "מה היא עושה היום?".

אחת הדוגמאות המובהקות לכוכב כזה, הוא דני מסנג, שבסוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 נחשב לאחד הכוכבים הגדולים בארץ ( עם כל המצטייר מכך : תכניות רדיו, טלויזיה, מגזינים, מעריצות ולהיטי ענק) שבשיא ההצלחה ( ואחרי אלבום סולו מצליח) החליט לעזוב הכל ולהעתיק מגוריו לארה"ב.

במשך שנים, דורות על גבי דורות, שאלו לאן "נעלם" דני מסנג, ורבים ידעו כי הוא נמצא איפשהוא בארה"ב, אך לא באמת התעמקו במעשיו ( ומסתבר שהוא עושה המון – כפי שתיווכחו בהמשך הכתבה בשיחתי עימו ) .

דני מסנג נולד בתל אביב ב-1950. עוד מגיל קטן נמשך למוסיקה ובהגיעו למצוות החל ללמוד בקונסרבטוריון אנגאזי בת"א והחל לנגן על גיטרה קלאסית ולשיר.

פריצתו הראשונה לתודעה הציבורית אירעה בשנת 1965, בהיותו בן 15, עת הופיע בתכנית הכשרונות הצעירים הפופולארית דאז – "תשואות ראשונות" והיה הצעיר ביותר בתחרות. בתיכון, למד ב"רננים" והקים צמד עם חברו לספסל הלימודים יגאל בשארי ( לימים יגאל בשן).

*התמונה צולמה ע"י דני זמיר

בגיל 18, לאחר שהשתפשף ורכש רפרטואר רב, החל מסנג להתערות בסצינת המוסיקה המקומית: ב-1968 הוא נטל חלק במופע "בשבילי בשבילך" ( מופע משירי יורם טהר לב). ב-1969 הקליט קאבר לשיר "את הרוח" שביצע אבי טולדנו בפסטיבל הזמר ושגיאת כתיב על עטיפת התקליט, עיוותה את שם משפחתו מ"מסנג" ל"מסינג", עיוות שדבק בהיגוי שמו עד היום.

ב-1970 הצטרף מסנג לשלישיה יחד עם אפי וייס ומשה הלל שכונתה "לימוני הדבש", ועל אף שהשלישיה הקליטה מספר שירים ( בהם "רמזורים", "התור שלנו לאהוב הגיע") , מסנג היה צריך להתגייס ורעיון השלישיה הוקפא עד שחרורו, וכשהשתחרר – מומנטום השלישיה נגוז ( משה הלל , שהיו לו להיטים בחוץ, לא יכל לחכות ולכן פרש מההרכב והוחלף במוצי אביב, אך נסיון זה לא צלח במיוחד).

שנת 1970 הייתה משמעותית עבור מסנג: הוא השתתף בפסטיבל הזמר המזרחי עם "אהובתי, אהובתי", השתתף במופע "הלוך הלכה החבריא" ( מופע שירים רוסיים) מתוכו נתפרסמו ביצועיו של מסנג ל"יצאנו אט", "דוגית נוסעת" ו"אגדת המפוחית".

זמן לא רב לאחר מכן, עדיין ב-1970, השתתף במופע "ייאוש יושב על ספסל" ( ערב שירי ז'אק פרוור) לצידם של צילה דגן ז"ל ויאיר קלינגר. השלושה גילו כימיה ווקאלית, הרמונית והומנית נהדרת והחליטו לעבוד כשלישיה על שירים מקוריים וכך נרקמה שלישית "הצירוף המקרי" שפעלה זמן קצר יחסית אך הנפיקה להיטים כ"בלדה ללוח השנה", "רוזה מרציפן", "נומי ילדה" (אותו ביצעו בפסטיבל שירי ילדים הראשון) ועוד.

לאחר השלישיה, הוסיף מסנג לקחת חלק במופעים חדישים כ"הבטחות הבטחות" ( מופע שירי ברט בכרך), "פרפרים הם חופשיים". ב-1971 הצטרף לצוות המופע "איש חסיד היה" בארה"ב ועם שובו ב-1972, השתתף ב"הגברת עם הקמליות" ובסרט הטלויזיה – "הרופא הקטן מרחוב החבשים" ( בבימויו של ג'אד נאמן) . הוא התארח בסדרת תכניות הרדיו של קול ישראל – "פגישה מחודשת" וביצע יחד עם אופירה גלוסקא שני דואטים משירי ננה משקורי.

ב-1973 השתתף במופע "כוכבים פורחים בלילה" וכיכב בתכניות טלויזיה ורדיו שונות. במופע "תפוח הזהב" ביצע את השיר "הלילה הזה" וב-1974 השתתף בפסטיבל הזמר המזרחי עם השיר "ברך את עמך". באותה שנה הוציא תקליטון סולו ראשון שכלל שני שירים באנגלית: "סאלי" ו"נאמבר 1" . מיד לאחר מכן השתתף בתכנית "פגישה מחודשת" ושר שישה שירים של בוב דילן שנתגבשו לאלבום הבכורה של מסנג שיצא בשלהי 1975 וכלל לצד שירי דילן, גם את "הלילה הזה", "דוידוביץ'", "אנו ניפגש", "אנחנו", ביצוע באנגלית ל"עד סוף הקיץ" וכו'.

האלבום זכה להצלחה רבה והפך ברבות השנים לאבן דרך במוסיקה הישראלית והפופ הישראלי בפרט, אולם ב-1976 , בשיא הצלחתו, החליט לעבור לארה"ב שם חי עד היום.

מאז ועד היום, מסנג בקשר הדוק עם ישראל ובארה"ב השתתף בין השאר במסעי "פסטיבל הזמר החסידי" ולאחר מכן במשך כ-4 שנים השתתף במופע הפולקלוריסטי Here Is Israel .

ב-1982 רקם יחד עם שירון לוי וגיא יפה אלבום ומופע מלא ערגה ישראלית בשם On Silver Wings ומאז ועד היום מוסיף לכתוב, להלחין, לביים, לכתוב מחזות, לשחק בסרטים וסדרות והקליט יותר מ-8 אלבומים בארה"ב בעלי נופך יהודי וישראלי.

על אף עיסוקיו הרבים של מסנג בתחום המוסיקה בארה"ב, רבים שואלים אותי : "היכן נעלם דני מסנג?", "מה הוא עושה היום?", "איפה הוא" ? ובכן, יזמתי ראיון אישי בלעדי עם דני בקו ישראל – ארה"ב ובו תמצאו תשובות לכל השאלות.

דני, רבים שואלים אותי: "לאן נעלם דני מסנג?", "מה הוא עושה בימים אלה", ובכן ?

"שמע, הגעתי לארה"ב ב-1976 ומאז אני שר, משחק, כותב, מלמד ומלחין. הלחנתי מעל 100 קטעי מוסיקה. רוב העבודה המוסיקלית שלי ב-15 השנים האחרונות היא בעיקר מוסיקה מקודשת – מוסיקה מקהלתית ( למקהלות) , אבל גם רגילה. כתבתי כמות רבה של מוסיקה ובדיוק סיימתי להלחין אורטוריה המבוססת על שיריו של המשורר היהודי הדגול פול סלן.

כמו כן, השתתפתי כשחקן בהרבה תכניות טלויזיה כמו – "חוק וסדר", Prince Street ועוד תכניות טלויזיה. יתר על כן, עשיתי הרבה תיאטרון: הן כשחקן והן כבמאי, במיניאפוליס ובניו יורק ( אוף ברודווי). בדיוק לאחרונה יסדתי קהילה משל עצמי – Makom LA שם אני משמש כחזן וכמנהיג רוחני. הייתי חזן ומנהל מוסיקלי ב"מקדש ישראל" בהוליווד במשך כ-7 שנים ולפני כן, החזן והזמר ב"מקדש ישראל" בקולומבוס, אוהיו. במשך 8 שנים הייתי המנהיג הרוחני של "אגודת אחים" בליווינגסטון, ניו יורק. כמו כן, סיימתי לכתוב את ספרי הראשון – "אפולוניה". אני גם המנהל האמנותי של בית הספר לאמנות החזנות "אברהם גייגר" בברלין, וכן אני נודד לאורכה ורוחבה של אמריקה, קנדה ואירופה כזמר וכמורה"

נולדת בתל אביב ועם זאת, היה בך גם משהו "חוצלארצי" בסגנון השירה וההילה שאפפה ואופפת אותך, איך אתה מסביר את זה?

"על אף שנולדתי בתל אביב, הוריי היו שניהם אמריקאיים וכך גם סביי וסבותיי. בבית דיברנו רק באנגלית וברחוב ובית הספר בעברית. נולדתי עם אהבה עמוקה לכל סוגי המוסיקה הטובה והאמנות: מוסיקה ישראלית ומוסיקה בשפות שונות ועמים שונים. תמיד הרגשתי כמו משפטו של אברהם אבינו לאפרון החיתיי: "גר ותושב אנוכי" – אני תמיד זר ומקומי: גם בבית וגם מחוצה לו. זו האמת בכל מקום בו אני נמצא. אני אוהב את ישראל ואת התרבות הישראלית. השירים האהובים עליי הן עדיין רוב הקלאסיקות הישראליות הטובות, וזה נכון גם לגבי שירה עברית, תיאטרון וכו'. אולם, תמיד הרגשתי חיבור מיוחד לאמריקה ולעולמה המוסיקלי, וכמובן למוסיקה קלאסית ולג'אז. אני צריך לציין גם כי אבי היה "גר צדק" – הוא הגיע לישראל בכדי להתנדב במלחמת העצמאות ( 1948), התגייר, התחתן עם אמי ונשאר פה. אז, חצי ממורשתי התרבותית היא נורווגית ודנית וכמובן, אמריקאית."

היית חבר בהרכב פוטנציאלי "לימוני הדבש" והרכב מוצלח "הצירוף המקרי" – היכן הרגשת יותר ביטחון : בשלישיה או בקריירת סולו ?

"תמיד הרגשתי נוח עם שניהם, אבל לשיר עם אחרים יותר עניין אותי: העבודה, החזרות וההרמוניות הקוליות פרי מפגש של מוחות שונים, תמיד היה יותר מעניין ומאתגר עבורי. אולי בגלל זה אני עדיין כותב, בעיקר, מוסיקה הרמונית לקבוצה ולא ליחיד".

זוכר את ההופעה הראשונה שלך? מתי דבק בך חיידק הבמה והחלטת שמוסיקה זה הייעוד שלך ?

" ההופעה הראשונה שלי הייתה בתכנית הרדיו "תשואות ראשונות" ב"אהל שם" בתל אביב, בשנת 1965. עפרה סמואל ואריה פפו לוי היו המפיקים, ועזריה רפפורט היה המנהל. הייתי עדיין ילד, נער, ובתכנית איתי השתתפו אבי טולדנו, עדנה לב, מיכל טל, שם טוב לוי, בני נגרי ושולי נתן – אלו המשתתפים שאני זוכר כרגע מאותה תכנית. פעם ראשונה שידעתי שאני יכול לשיר הייתה בגיל 10 בערך: הייתה לי מורה נהדרת בבית הספר בצהלה, קראו לה חדוה, והיא בדיוק חזרה מצרפת והקימה מקהלת ילדים יפהפיה בבית הספר, שם שרתי לראשונה. בגיל 13 כבר ידעתי ללא ספק שהבמה היא חיי, למרות שהייתי ואני עדיין עוסק ואוהב גם ציור."

באלבום הסולו הראשון שלך – של מי היה הרעיון הנהדר לעשות קאברים לשירי בוב דילן ומי בחר את השירים?

"הרעיון של להקליט את המוסיקה של בוב דילן בעברית נולדה בתכנית הרדיו – "פגישה מחודשת". בחרתי את השירים שרציתי שיתורגמו : אהבתי יותר את השירים הכלליים שלו ושירי האהבה ופחות את שירי המחאה שלו, שבאותו זמן הרגשתי שאין צורך לתרגם גם אותם. כשאיגדנו את השירים לאלבום הבכורה שלי, המנהל שלי שלמה צח חשב שזה יהיה רעיון נהדר לשבץ את שירי דילן כצד ב' לאלבום, וכך קרה".

השאלה ה"קשה" : מדוע החלטת בשיא ההצלחה לעזוב הכל ולעבור לארה"ב ולהתחיל הכל מחדש? מה היה קורה לדעתך אילו נשארת בארץ וממשיך לפעול פה בסצינת המוסיקה?

"הסיבה שהחלטתי לעזוב את הארץ בשיא הקריירה שלי, הייתה כי מאוד לא הייתי מאושר ושלם עם עצמי באופן אישי והייתי זקוק לברוח ולעבוד על עצמי, על ה"אני" הפנימי שלי. רציתי אנונימיות מוחלטת. רציתי להיאבק ולפלס לעצמי את הדרך במקום הקשה ביותר להצלחה בעולם ( אמריקה). מעולם לא התחרטתי על ההחלטה הזו, למרות שאני מתגעגע בטירוף לישראל ותמיד התגעגעתי. אני לא יודע מה היה קורה לו הייתי נשאר בישראל, אבל אני חושב שבמובן האישי עשיתי החלטה נכונה. הייתי צריך לעבוד קשה מאוד, ללמוד יותר מחשבתי שאוכל אי פעם ללמוד, והעשרתי עצמי בחכמה וידע של כל כך הרבה משוררים, כותבים, יוצרים, זמרים ומוסיקאים באמריקה.

זה לא שאני לא חושב שלא הייתי עושה עבודה טובה לו הייתי נשאר בישראל, זה פשוט שאני, באופן אישי, לא הייתי נשאר אותו דבר ( הכוונה,באופי ובאישיות) . פגשתי את אישתי המהממת, טרי, פה באמריקה, ויש לנו שני בנים צעירים: יהונתן וירדן ( ג'ונתן וג'ורדן) שנולדו וגדלו באמריקה. זכיתי גם לפגוש ולעבוד עם אנשים מדתות שונות ורקעים שונים וזה היווה ומהווה השפעה רבה עליי.

יש לומר – תמיד המשכתי לכתוב וליצור בעברית להלחין לטקסטים עבריים. אמנים כסשה ארגוב, יהודה עמיחי, נתן יונתן, לאה גולדברג, מרדכי זעירא, שלום חנוך, נתן זך תמיד היוו ויהוו השראה עבורי. שמעון כהן תמיד יהיה המנטור המוסיקלי שלי כמלחין ומעבד מוסיקלי ואסתר עופרים ונחמה הנדל תמיד יישארו אהבות נעוריי.

עיבדתי קלאסיקות ישראליות ישנות רבות לשירת מקהלה ואמשיך לעשות זאת, כיוון שאני מאמין שביצירות האלה יש את המוסיקה הכי טובה שאי פעם נכתבה. מתי כספי, יוני רכטר ושלמה גרוניך הם גאונים עם איכויות פנומנאליות, והם צריכים להיות נודעים ברחבי העולם על יופי המוסיקה שלהם. תרצה אתר ואהוד מנור היו מהכותבים הטובים ביותר שהכרתי אי פעם. נתן אלתרמן, אגי משעול, גלי רביקוביץ', יונה וולך ועוד יוצרים רבים מלווים אותי בלב כל הזמן ומהווים השראה ליצירותיי – שלא לשכוח את א.ב.יהושע, עמוס עוז, אתגר קרת, מאיר שלו ועוד רבים וטובים."

מה אתה עושה בימים אלה?

"בדיוק בימים אלה אני מתכונן לאורטריו שלי – "טנגו המוות" (Death Tango ) שהפקתי, ביימתי, שיחקתי, ליהקתי והקלטתי. זה פרויקט ענק : 2 שחקנים, 5 סולנים, חבורת רקדני בלט, מקהלה רחבה ותזמורת קאמרית."

תודתי הגדולה נתונה לדני מסנג היקר על שניאות להתראיין ולגולל בפניי סיפור חייו ומעשיו בימים אלה.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.