בימינו כשהכל נגיש, מוכר ונודע, כלי "הנבל" הפך להיות מעין מוסד מוכר: ישנם מורים רבים לנגינה על נבל, פסטיבלי נבל הנערכים בארץ ובעולם, הנבל הפך כלי שימושי (אף יותר מפופולארי) בשלל סגנונות המוסיקה (לא רק "קלאסי") , כן כן אף במוסיקה הים תיכונית משתמשים בנבל, ולמעשה היום נגני נבל הפכו מבוקשים מאוד ( לא פחות מכנרים) במוסיקה הפופולארית.
אולם אני רוצה להחזיר אתכם לימיה הראשונים של המדינה ( סוף שנות ה-40) וקצת לפני קומה: הנבל נתפס (ולא בצדק) ככלי אירופאי (על אף שהיה פופולארי גם במצרים ופרס עוד מלפני הספירה) שנשתמשו בו בעיקר למוסיקה קלאסית ותו לא, בארץ, דור הצברים לא הכיר כל כך את הכלי הזה ואם הכיר,הרי שלא כל כך העריך אותו כראוי.
בארץ הנבל היה פופולארי בעיקר בתזמורת הפילהרמונית ובסוף שנות ה-30 נושאת דגלו הייתה הנבלאית קלרי סרבש, שנחשבת חלוצה בתחומה. כעשור לאחר מכן, וההיסטוריה מלמדת זאת, החל הנבל להיכנס לתודעת דור הצברים גם, כשהנבלאית הצברית הישראלית הראשונה ( באופן "רשמי") היא עדנה בוכמן שנבלה מלווה את הפסקול הישראלי עוד מסוף שנות ה-40.
בפוגשי את עדנה בסלון ביתה התרגשתי, שכן בוכמן (86) , צנועה, לבבית וחביבה, טומנת בחובה היסטוריה, היסטוריה שלא זכתה, לצערנו , להערכה ראויה, וכשראיתי כי אין ברשת ולו פיסת מידע קטנה אודותיה, הרגשתי מחוייבות להעלות על גבי כתב את סיפורה המרתק ממקור ראשון (דהיינו מסיפוריה) בתקווה שהוא יגיע לכמה שיותר עיניים קוראות ועדנה תקבל את ההערכה הרבה לה היא ראויה.
עדנה בוכמן נולדה בשנת 1929 בתל אביב כעדנה שיינפלד לזאב (וולבה) ואהובה (לובה) . בהיותה בת שבועיים פרצו מאורעות תרפ"ט בהן אביה נפצע קשות אך שרד, ובוכמן נולדה לתוך המאורעות. בהיותה בת 9 הוריה שלחו אותה ללימודי פסנתר ( עדנה מעידה כי לא "מתה" על לנגן בפסנתר והייתה פסנתרנית בינונית, אך ניגנה כדי לרצות את ההורים ואת סבה, שהתרגש לנוכח נגינתה. ) . היא למדה עד גיל 14, ופנתה ללימודי ריקוד בסטודיו "הורנשטיין". עדנה הייתה מהמחזור האחרון של תיכון "גימנסיה בלפור".
בהיותה בת 17 הכירה דרך בת דודתה חלילן צעיר ומבטיח בשם יצחק בוכמן, חייל משוחרר מהבריגדה היהודית שניגן באופרה, ונתאהבה בו ממבט ראשון (על אף שהוא בהתחלה לא כל כך התייחס אליה, כדבריה) . יצחק תמיד נהג לומר כי הוא יתחתן עם נבלאית (נגנית נבל) ובכדי להרשים אותו, עדנה פנתה ללימודי נבל אצל קלרי סרבש שניגנה בפילהרמונית, ועל אף שלמשפחתה לא היו האמצעים הכלכליים המתאימים לכך, היא התעקשה והפכה לנבלאית. היא נחשבת לנבלאית הצברית הראשונה בישראל.
מיד עם סיום התיכון, בשנת 1946, עוד בהיותה בת 17 וחצי, גוייסה לפלמ"ח ושירתה בבית קשת במשך כשבעה חודשים, עד שבן גוריון הכריז על צה"ל" ועדנה נקראה להתגייס רשמית ושירתה בקרייה במשרד שהדפיס כרטיסי החייל.
עם שחרורה, התחתנה ב-1949 עם יצחק בוכמן, ובאותה שנה החלה לנגן בתזמורת הסימפונית של מרק לברי, וכן שנימשה כנבלאית שנייה בתזמורת הפילהרמונית ( וגם שימשה כנבלאית מחליפה) . רוב שנותיה בילתה בוכמן כנבלאית פרילנסרית, ליוותה מיטב אמני הישראל שפעלו בשנות ה-50,60,70,80 וניגנה במיטב ההקלטות של הקונצרטים הסימפוניים וכן המוסיקה הקלה ( בשנות פעילותה, ניגנה נבל בהקלטותיהם של יהורם גאון, אריק אינשטיין, יפה ירקוני, ישראל יצחקי, חוה אלברשטיין, נתנאלה, שושנה דמארי, יוסי בנאי וכו') וכן השתתפה כנבלאית בכל פסטיבלי הזמר למיניהם ( פסטיבל הזמר והפזמון, פסטיבל הזמר החסידי, הפסטיבל המזרחי, פסטיבל שירי ילדים ועוד) , ניגנה במיטב ההקלטות של קול ישראל וגלי צה"ל ועל אף שבלטה מאוד כנבלאית, לא הגיעה להיות נבלאית ראשונה בפילהרמונית (משהו שעד היום צובט לה בלב) .
בשנות ה-90 הפסיקה בוכמן לנגן (מכורח הנסיבות) וסעדה את בעלה יצחק שחלה ונפטר ב-2004. בנם של עדנה ויצחק הוא נעם בוכמן, חלילן ישראלי נודע בעל שם עולמי, שהוא בין השאר החלילן הראשי בתזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור.
תודתי הרבה נתונה לעדנה בוכמן היקרה על שפינתי מזמנה לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייה.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 