סיפורו של המתופף בני ליכטנפלד – כותב ומתעד: דודי פטימר

בני ליכטנפלד היה מתופף שפעל בעיקר בשנות ה-60 וה-70 וניגן בלהקת הקצב "המפלצות", בלהקת פיקוד צפון ובמופע "מישראל באהבה".

• 

ליכטנפלד נולד בתל אביב בשנת 1950. הוא נמשך למוזיקה מגיל קטן וכילד נהג לנגן על אקורדיאון. בגיל 11, לאחר שאביו נפטר, החל ללמוד לנגן על תופים בבית הספר למוזיקה מודרנית וג'אז בניהולו של הרמן קוסלה. בנעוריו, ככל ילד מתבגר שגדל על ברכי הרוקנרול, הצטרף ללהקת קצב וניגן בלהקת "המפלצות" (עם יקי יושע).

בשנת 1968, בהיותו בן 18 התגייס לצבא ופנה לקורס טיס (יועד לקצונה) אך כעבור שלושה חודשי טירונות אינטנסיביים כשהבין שזה לא בשבילו, שפר עליו מזלו: במהלך הופעה של להקת פיקוד צפון בפני הרב"טים, הסתבר שמתופף הלהקה (יוסי זמורה) היה חולה ולא יכל להופיע. כיוון שמפקדו ידע כי זמורה מתופף, פנה אליו וביקש ממנו למלא מקומו להופעה הספציפית הזו. ליכטנפלד הסכים בתנאי שכל אוהל הטירונים שלו יצטרף להופעה. המפקד הסכים וליכטנפלד תופף באותה הופעה. מי שהתרשם מיכולותיו היה מפקד הלהקה, דודו דותן, שביקש מליכטנפלד את פרטיו כי ידע שהמתופף יוסי זמורה צפוי להשתחרר. כך מצא עצמו ליכטנפלד עוזב את קורס הטיס ובמרץ 1968 הצטרף ללהקת פיקוד צפון.

הוא השתתף בתכניותיה המוצלחות ביותר של הלהקה "מהצפון באהבה" (1970) ו"חייך לעולם" (1971) וניגן גם בהקלטות שיריהן, כשבין הלהיטים בהם נשמעים צלילי תיפופיו: "מתוק, מתוק" (שיר השנה לשנת 1970 עם סולן הלהקה יגאל בשן), "רגע לפני" ו"אם תשוב" עם הסולנית עדנה לב ו"מתנה מן הים" (עם הסולן יגאל בשן).

עם שחרורו מהצבא הציע לו חברו דודי רוזנטל (ששימש כקלידן להקת פיקוד הצפון) להצטרף למופע "מישראל באהבה" (1972) שהורכב מיוצאי להקות צבאיות ובמסגרתו נסע ההרכב להופעות בחו"ל ותועד אף בתקליט.

עם שובו לארץ בשנת 1973 החליט ליכטנפלד לנטוש את התופים ולפרוש מעולם הבידור, שכן כדבריו לא ראה במקצוע זה עתיד כלכלי ולא היה מעוניין להתרוצץ מ"חלטורה לחלטורה" ופנה לעיסוקים אחרים, בעיקר לעסקי הבנייה בארץ ובארצות הברית.

תודה מיוחדת לבני ליכטנפלד שהסכים להתראיין ולגולל בפניי סיפור הקריירה המוזיקלית שלו בכדי לתעדו במסגרת פרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית שלי ("דודיפדיה").

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית

"דדי קול" סיפורו של המוזיקאי והמעבד דדי שלזינגר – כותב ומתעד: דודי פטימר

דדי שלזינגר הוא מוזיקאי, מלחין, מעבד, קלידן, גיטריסט ובסיסט. ניגן בין השאר בלהקת חיל הים, היה חבר בלהקת "גברת תפוח" שליוותה את שלמה ארצי בשנות ה-70 ועיבד משיריו של ארצי וכן משירי "האחים והאחיות", עדנה לב ומירי אלוני. כיום מנהל מוזיקלי של חבורות זמר.

דדי (דוד) שלזינגר נולד בחיפה בשנת 1950, בנו של הפסנתרן רומק שלזינגר ואחיינו של הפסנתרן היינץ לם. ככזה, גדל לתוך המוזיקה. "בילדות המוקדמת קנו לי מפוחית פה ובגיל 4 בערך קנו לי אקורדיאון עם 2 אוקטבות והייתי יורד לחנות ירקות שמתחת ומנגן שם לירקן", נזכר, "הייתה לי שמיעה מוזיקלית. הדוד שלי ומשפחתו גרו יחד עם סבי וסבתי בדירה גדולה בבת גלים והיה שם פסנתר. אני זוכר שהוא לימד אותי קצת איך מנגנים ברמת הבסיס והלכתי ופיתחתי את זה לבד. בגיל 12 הלכתי ללמוד פסנתר אצל המורה הארי צבי נדל. למדתי אצלו שנתיים ובגיל 20, בסוף שירותי הצבאי, חזרתי ללמוד אצלו קומפוזיציה".

בשנת 1964 הקים שלזינגר יחד עם חבריו לספסל הלימודים, המוזיקאי הידוע דודי רוזנטל (כיום בארה"ב) ונחום כהן. "לי הייתה גיטרה שאבא שלי קנה בשבעה דולר, דודי בא עם פסנתר והושבנו את נחום ליד קופסת ביסקוויטים עם מברשות של תופים והקמנו 'יענו' הרכב, אני הייתי המעבד. לא היה להרכב הזה שם".

במהלך אחת החזרות של ההרכב, שמע את השלישיה ראש אגודת הסטודנטים בחיפה שאהב את הג'אם הביתי והזמין את ההרכב להופיע במועדון הסטודנטים ברחוב קלר בחיפה. לצורך אותה הופעה "רשמית", הצטרף להרכב הזמר שמשון שמוקלר (כיום רב בירושלים) והלהקה עשתה חזרות עם מיטב שירי הפופ והרוק של אותה תקופה א-לה ביטלס, רולינג סטונס, קליף ריצ'ארד והצלליות וכו'.

ההרכב לא פעל יותר מדי זמן והתפרק בשנת 1965. באותה שנה, במהלך ביקורו של שלזינגר במועדון "תלפיות" החיפאי, הוא שמע את להקת "הנוודים", להקת קצב חיפאית בה היו חברים: נתן מינסקי (גיטרה), מייק להב (בס), גדליה סגל (תופים) ועוזי (100) אברהם כזמר.

"ואז ביקשתי בחוצפה מנתן מינסקי את הגיטרה. הוא הסתכל עליי בחשדנות, אבל הוא היה בחור טוב והסכים ואיך שהתחלתי לנגן הוא התלהב. אמרתי לו שאני אמנם מנגן גיטרה אבל אני בעצם אורגניסט, אז הוא הזמין אותי להצטרף ללהקה כאורגניסט. שאלתי אותו: 'איך אתה מזמין אותי אם אתה לא יודע איך אני מנגן על אורגן?', אז הוא השיב: 'אם אתה מנגן ככה גיטרה, אז אתה בטח גם אורגניסט טוב'. וכך הצטרפתי ללהקת 'הנוודים' שאחרי תקופה שינתה שמה ללהקת 'נערי החצר' והייתה לאחת הלהקות המובילות בחיפה באותה תקופה'.

בלהקת "נערי החצר" שימש שלזינגר גם כמעבד מוזיקלי של שירי ההרכב שכללו בעיקר קאברים.

בשנת 1967, במהלך נשף יום עצמאות בחיפה שבה הופיעה להקת "נערי החצר", ניגש איש צבא לשלזינגר וסיפר כי בחיל הים מנסים להקים להקה צבאית ורוצים הרכב זמני שילווה את הזמרת רבקה זהר, שהייתה אז אנונימית. "הייתי אז לפני צבא", משחזר שלזינגר, "ונתן מינסקי ואני הלכנו, כשבאותן הופעות ניגנתי על גיטרת בס, כשמי שניהל מוזיקלית את העניין הזה היה יאיר רוזנבלום. עוד מי שהיה בהרכב היה החלילן עזרא שילוני. זמן קצר אחרי זה נודע לי שעומדים להקים את הלהקה וביקשתי להצטרף ללהקה. לצורך זה, באוגוסט 1967, הקדמתי את הגיוס והצטרפתי ללהקת חיל הים כגיטריסט בלהקה".

שלזינגר השתתף בתכניותיה של להקת חיל הים: "וביום השלישי" (1968) שזיכתה את הלהקה בפרס "כינור דוד" ובתכנית "רפסודה בכחול" (1969). בתכנית "שירת הים" (1971) שימש כמדריך מוזיקלי של הלהקה וניגן בהקלטות אך לא הופיע, שכן עמד להשתחרר. לתכנית זו הלחין את "שיר סקוטי" למילותיו של דן אלמגור על פי שיר עם סקוטי.

נגינתו נשמעת בשירים מיתולוגיים כמו "מה אברך", "כשאהיה גדול" (שוטי ספינתי), "אנשי הצפרדע, אנשי הדממה", "המלח שלי", "אין כבר דרך חזרה", "רק בישראל", "יידישע פיראטן", "מי יישא את נשמתי", "חסקה", ו"בוא אלינו לים".

בלהקה שירת לצד רבקה זהר, שלמה ארצי, דבל'ה גליקמן ורבקה מנשה (לימים ריקי גל).

"בתכנית 'וביום השלישי' לא היה בס בכלל", מגלה שלזינגר, "אבל ליוסי קריבושה האורגניסט (אחיו של דוד קריבושה) היה בס בקלידים אז זה מה ששומעים בהקלטה. בתכנית הבאה ('רפסודה בכחול') המלצתי על חבר שלי, אצ'י שטרו שהיה בסיסט מעולה, להצטרף ללהקה על תקן נגן בס".

בשנת 1971, עם שחרורו מהצבא, המשיך שלזינגר לעבוד כגיטריסט מוביל עם חברו ללהקה, שלמה ארצי, שהיה אז כוכב ענק עם תהילת "כשאהיה גדול" ו"אהבתיה", בהופעותיו האזרחיות ובהקלטותיו, החל מאלבומו השני של ארצי – "על אנשים" שיצא באותה השנה.

בשנת 1973 החל להתגבש הרכב נגנים קבוע שליווה את ארצי שנים אחדות ונשא את השם "גברת תפוח", שם שכדבריו הוא הגה.

"מנהלו וחברו של שלמה באותה תקופה היה האמרגן והמפיק מיכאל תפוח", מספר. "יום אחד, בדרך להופעה, שלמה זרק שהוא חושב שכדאי שיהיה להרכב שלנו שם. אני חשבתי שזה מטופש כי היינו כולה להקת ליווי, אבל שלמה רצה שיהיה לנו שם וזהות. בדיעבד שלמה צדק, אז ישבנו וחשבנו על שם, ובגלל שחשבתי על אמו של מיכאל, זרקתי את השם 'גברת תפוח'. החבר'ה אהבו את הרעיון וכך נולד שם ההרכב".

חברי ההרכב היו: דדי שלזינגר (גיטרה חשמלית, מפוחית, אורגן ופסנתר) יאיר שרגאי (גיטרה אקוסטית), שלמה חממי (תופים) ואצ'י שטרו (בס). בהמשך גם סמדר עציון הצטרפה כקלידנית ויהודית כץ כחלילנית בהקלטות.

ההרכב ניגן עם ארצי באלבומיו: "פתאום אחר ימים רבים" (1972), "אומרים ישנה ארץ" (1973), לכל החברים מהמסע מים אל ים" (1974) ו"את ואני" (1975).

שלזינגר עיבד לארצי, בין השאר, את שיריו: "בשל תפוח", "ככה סתם" ("הושפעתי בעיבוד מלהקת 'כוורת'", מגלה), "מכתבו של מנחם מנדל", "זמר לבני ליאור", "יופייה אינו ידוע", "ציונות בלי מרכאות" (עם חנן יובל), "היי ליזה", "נערה נחמדת" (שיר לדינו שתרגם לעברית משה גיורא אלימלך) ו"שינויי מזג האוויר" ("שלמה צלצל אליי לחיפה והזמין אותי לעבד את השיר בהתאם להאזנה ל-Mirage של ז'אן לוק פונטי").

לצד העבודה עם ארצי, שימש שלזינגר כמעבד קולי לשלישית "אף אוזן גרון" (קיקי רוטשטיין, עמי מנדלמן ויובל דור) ובהמשך לכמה משירי להקת "הכל עובר חביבי" (קיקי רוטשטיין, עמי מנדלמן, יובל דור ושלומית אהרון). כמו כן, עיבד את "אהבתה של תרזה דימון" בביצועה של עדנה לב (1973) ו"עולמו ועולמה" של להקת "האחים והאחיות" (1973).

באמצע 1975, לאחר שגר כמה שנים בתל אביב, חזר שלזינגר להתגורר בחיפה וניגן עם זמרים והרכבים מקומיים, בהם הזמר ג'ו ישראל (שזכור מהלהיט "ג'ין וג'ון"). בשנת 1976 חבר לשחקן והבמאי אייל גפן כמעבד לחבורת זמר בגליל התחתון.

בשנת 1978, לאחר שהגיטריסט עמוס הדני שהופיע באותה עת עם שלמה ארצי נסע לנגן במטרו בצרפת, הזמין ארצי את שלזינגר לנגן כגיטריסט בסיבוב הופעותיו של "גבר הולך לאיבוד". הוא ניגן עם ארצי כחצי שנה ובהמשך אף הצטרף לסיבוב הופעותיו באירופה. בשנת 1979 הוזמן על ידי ארצי לעבד את השיר "שינויי מזג האוויר" לאלבומו "דרכים" בו גם ניגן על הקלידים.

בשנת 1980 סגר שלזינגר מעגל עם חיל הים כשהתבקש להקים הרכב של זמרים יוצאי להקת חיל הים למופע שהיה מיועד לערב שנתי של שייטת הסטילים. הערב הורכב משירי להקת חיל הים לדורותיה ובוצע על ידי יוצאי הלהקה. לאור ההצלחה, מפקד החיל הציע לשלזינגר לנהל מוזיקלית את ההרכב שפעל כ-25 שנה במסגרת שירות המילואים של יוצאי להקת חיל הים. ההרכב המשיך גם אחרי הפסקת העבודה עם חיל הים, עד שנת 2019.

מאז תחילת שנות ה-80 ועד ימינו עובד שלזינגר כמעבד מוזיקלי של חבורות זמר למיניהן, בהן חבורת הזמר של יגור, חבורת הזמר המשותפת של בית החולים כרמל עם קופת החולים מחוז חיפה וחבורת זמר שהקים באזור כרמליה. לעיתים מופיע גם עם הזמר יוסי דרום והמוזיקאי והקלידן מריאן רוזנברג. בהופעות אלה הוא מנגן על בס.

תודה מיוחדת לדדי שלזינגר היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי את פועלו המוזיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

גיטרה ובס- סיפורו של המוזיקאי פול רוט- כותב ומתעד: דודי פטימר

פול רוט , יוצא להקת פיקוד צפון, נחשב לאחד הבסיסטים והגיטריסטים הבולטים בסוף שנות ה-60 ולאורך שנות ה-70 וה-80 כשהוא ניגן עם מיטב אמני ישראל והשתתף בהמון הקלטות מיתולוגיות. הוא בנו של המנצח והמלחין לסלו רוט ואביו של המוזיקאי פיטר רוט

פול רוט נולד בעיר טימישוארה, רומניה בשנת 1950. אביו הוא המנצח, מוזיקאי, מלחין, פסנתרן, מעבד ומתזמר הבינלאומי לסלו רוט. אמו, כדבריו, לא עסקה במוזיקה באופן מקצועי אבל אהבה לנגן על פסנתר.

בשנת 1960, בהיותו בן 10, עלה עם משפחתו לישראל. המשפחה השתכנה בבת ים. עד גיל 13 פול לא התעסק במוזיקה. עם זאת, כבר כילד קטן התלווה לאביו שניצח, בין השאר, על תזמורת האופרה הרומנית הלאומית של טימישוארה.

כדבריו, הרגע בו המוזיקה הפכה לאהבתו הגדולה ודבק בו חיידק הנגינה היה בשנת 1963, ברגע בו  שמע לראשונה ברדיו דרך הטרנזיסטור את הביטלס. בהמשך שאר מוזיקת הרוק והקצב השפיעה עליו.

 

עקב ההתלהבות מהסאונד של הלהקה, ביקש מהוריו גיטרה ובשנת 1965, כשהיה בן 15, הוריו קנו לו גיטרה קלאסית. במשך שנה לימד את עצמו לנגן על גיטרה דרך האזנה אינטנסיבית לתקליטי מוזיקת רוק ופופ ודרך ספר נגינה. אביו, שניצח וניהל מוזיקלית את מקהלת צדיקוב, אפשר לבנו לנגן על גיטרה בהופעותיה של הלהקה כמעין "שפשוף" מקצועי.

כיוון שאביו עבד כמעבד ומנצח בתזמורת "קול ישראל", נחשף פול בתכנית "תשואות ראשונות" (תכנית הכישרונות הצעירים של אותן שנים, כמו "הכוכב הבא" של הסיקסטיז) למוזיקאי והגיטריסט אלכס קרטן, בנו של הגיטריסט המיתולוגי אגון קרטן.

אביו, לסלו, הציע לו ללכת ללמוד גיטרה אצל קרטן באופן מקצועי. בשנת 1966 קרטן החל לעבוד כנגן גיטרה חשמלית בתזמורת שניגנה בהצגה המצליחה של תיאטרון גיורא גודיק – "קזבלן" בכיכובו של יהורם גאון. בשנת 1967, כשקרטן גויס למילואים, הוא סידר לרוט לנגן בהפקת ההצגה. במקביל סידר לו לנגן בהקלטה הראשונה שלו בחיים בהפקה מוזיקלית של רפי בן משה לשיר "הכל בגלל האהבה" (לו הייתי).

"אני זוכר שהתזמורת עשתה חזרות ל'קזבלן' והייתי נוהג לשבת ליד אלכס קרטן וללמוד ממנו איך מנגנים", משחזר רוט, "הייתי מנגן בשקט בזמן החזרות. באחת ההצגות אני זוכר שהוא אמר לי: 'אני הולך עכשיו למילואים. אתה תחליף אותי' והלך. הייתי בשוק גמור.

עוד לא ידעתי לנגן בדיוק באופן מקצועי, ובאחד הקטעים לפני ההפסקה, הייתי צריך לנגן סולו ולא הייתי טוב בזה. פישלתי את זה לחלוטין. בהצגה חיה. הלך הסולו לגמרי. בהפסקה ראיתי שאלכס ישב בקהל ולא הלך באמת. הוא רק בחן אותי. מסתבר שהוא רצה 'לזרוק אותי למים'.

למחרת הוא באמת הלך למילואים וניגנתי במקומו. מדי ערב הייתי מנגן וכל פעם פקששתי קצת, עד שהמנצח של התזמורת התחיל לשאול: 'תגיד, מתי אלכס חוזר?' (צוחק)".

החילוף הזמני הפך לקבוע ורוט ניגן ב"קזבלן" עד שנת 1968. במקביל הקים להקת קצב (ללא שם) יחד עם כמה חברים, בהם לואי להב. הלהקה הקליטה כמה שירים באופן פרטי.

בשנת 1968, לאחר שקרטן המליץ עליו בפני רפי בן משה שנחשב למנהל המוזיקלי של כמה מהלהקות הצבאיות הבולטות, ניגש רוט לבחינה ללהקת פיקוד צפון במעוזה בחיפה. רוט עבר את הבחינה והתקבל ללהקה בשנת 1968.

רוט ניגן על גיטרה חשמלית ועל גיטרה בס בשלוש תכניות של הלהקה: "על הרמה" (1968) בה ניגן בין השאר בהקלטת להיט התכנית – "מלכות החרמון" (עם הסולן מוצי אביב), "קצת מזה וקצת מזה" (1969) ו"מהצפון באהבה" (1970) בכיכובם של יגאל בשן ועדנה לב. בין השאר ניגן בהקלטות "אם תשוב" ו"רגע לפני" עם הסולנית לב ו"לצפון באהבה" ו"מתוק, מתוק" עם הסולן יגאל בשן שזכה בתואר "שיר השנה".

"עם יגאל בשן הייתי מופיע בחלטורות במועדונים בתחנה המרכזית החדשה במהלך השירות הצבאי שלנו, אחרי החזרות", מספר.

בנימה אישית, בשלב זה של הראיון רוט פתר חידה ששנים ניסיתי לפתור אותה ללא  הצלחה, בהקשר של השיר "מתוק, מתוק". ניסיתי כבר כמה שנים להבין ולגלות מי היה המתופף בהקלטה. פניתי ליגאל בשן ז"ל והוא גם לא זכר. רוט פתר לי את התעלומה וסיפר כי מתופף השיר בהקלטה היה בני ליכטנפלד, שמתגורר כבר המון שנים בחו"ל.

ועכשיו נחזור לסיפורו של רוט.  עם שחרורו מהלהקה בשנת 1971, הצטרף להרכב שניגן בהופעות ובהקלטות עם שלישית "הצירוף המקרי" (צילה דגן, דני מסנג ויאיר קלינגר), שלישייה פופולארית שהקליטה כמה להיטים בהם "רוזה מרציפן" ו"בלדה ללוח השנה".

בסוף אותה שנה הצטרף להרכב שניגן בתכנית היחיד  השנייה של חווה אלברשטיין ("חווה אלברשטיין בתכנית יחיד ב'"). בשנת 1973 ניגן בתכנית "נישואין נוסח גירושין" של יוסי בנאי ורבקה מיכאלי.

באותן שנים, נחשב רוט לאחד מנגני האולפנים הבולטים בתקופה, וניגן בתכניות והקלטות של מיטב אמני ישראל בהם יהורם גאון, יוסי בנאי, אריק לביא, יפה ירקוני, אושיק לוי, שושנה דמארי, חווה אלברשטיין, אילנית, אריק סיני ועוד רבים וטובים, כולל בהקלטת הבס בשיר "הפרח בגני" עימו זכה זהר ארגוב במקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי לשנת 1982. אפילו ניגן בהיכל התרבות עם זמר העם האמריקאי, ברל אייבס. יש לציין כי ניגן לאורך השנים בעיקר על גיטרה בס אבל גם על גיטרה חשמלית וקלאסית.

בזמן מלחמת יום הכיפורים ניגן עם הרכבי הבידור שהופיעו במוצבים השונים בפני חיילים תחת התופת והאש.

בשנת 1979 ניגן במופע "ישראל שרה וצוחקת" בהשתתפותם של יעקב בודו, "הכל עובר חביבי" וכו'.

באמצע שנות ה-80 החליט רוט להוריד הילוך בקריירת הנגינה והתמקד בעיקר בלימוד גיטרה באופן פרטי. למרות זאת עדיין ניגן עם חבריו ובהפקות שונות, אך לא כמו בימי השיא בסבנטיז.

לאורך השנים, למרות שניגן בעיקר להנאתו, פנה רוט לעיסוקים שונים בהם רפואה אלטרנטיבית, עבודה בחנות "מרום לכלי נגינה" וצילום.

אי אפשר לסיים את הכתבה מבלי לציין כי בנו של רוט הוא המוזיקאי, יוצר, מעבד, מלחין וזמר פיטר רוט, ממובילי הרוק הישראלי בשני העשורים האחרונים.

תודה מיוחדת לפול רוט שהסכים להתראיין ואפשר לי לתעד סיפורו במסגרת פרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית והמוזיקאים הישראלים.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר-  חוקר המוזיקה הישראלית!

סיפורו של המוזיקאי והמנצח אפרים כץ- כותב ומראיין: דודי פטימר

 

המוזיקאי אפרים כץ הוא מלחין, מעבד ומנצח מוזיקלי ישראלי שפעל בארץ בשנות ה-60 וה-70 והלחין למיטב האמנים מיהורם גאון ועד שלישית הגשש החיוור.

אפרים כץ נולד ב-29 באפריל 1944 בקריית חיים. בגיל 4 עבר עם משפחתו ליפו ובגיל 6 הגיע לרמות רמז, חיפה, שם גדל והעביר את שנות נעוריו.

בשנת 1954, בהיותו בן 10, הצטרף לתזמורת הנוער של חיפה תחת ניצוחו וניהולו המוזיקלי של יהודה אברון. כדבריו, הצטרף לתזמורת לאחר שראה אותה צועדת ברחובות חיפה עם המדים הלבנים והכלים הנוצצים שהותירו עליו רושם עז.

לאחר תקופת ניסיון קצרה כמתופף, בגיל 12 החל לנגן על סקסופון ובגיל 14 וחצי עבר לנגן על קלרינט. הוא ניגן בתזמורת הנוער של חיפה במשך שמונה שנים (1954-1961).

במקביל לתזמורת זו, ניגן במהלך לימודיו בארבע תזמורות נוספות: תזמורת הפועל-נמל חיפה (תזמורת כלי נשיפה), תזמורת הנוער הסימפונית של חיפה (בניצוחו של עמי מעייני), התזמורת הסימפונית חיפה (תזמורת סימפונית מקצועית בוגרת אליה הצטרף בגיל 16) ותזמורת הגדנ"ע בניצוחו של שלום רונלי-ריקליס, שנחשבה לתזמורת הלאומית של ישראל.

בהיותו בן 18, ביולי 1962, התגייס לצה"ל ושירת בתזמורת צה"ל עד שחרורו בינואר 1965.

בין השנים 1968-1973 שימש כסגן המנצח של תזמורת צה"ל ובין השנים 1973-1984 שימש כסגן המנצח של תזמורת המשטרה.

תוך כדי שירותו בתזמורת המשטרה, סיים בשנת 1978 את לימודיו באקדמיה למוזיקה ע"ש רובין בירושלים וזכה בתואר B.Mus.

בסוף שנת 1984 מאס בתפקידו כסגן מנצח והחליט להעתיק מגוריו מישראל ליוהנסבורג, דרום אפריקה, שם הוצעה לו משרת המנצח הראשי של אחת מהתזמורות הצבאיות המוביליות של צבא דרום אפריקה (The South African Army Band).

לאורך שנותיו בדרום אפריקה, המשיך בפעילות ענפה כמנצח, מלחין, מעבד ומנהל מוזיקלי של מופעים (בעיקר ערבי מוזיקה ישראלית ומקהלות). עד פרישתו לגמלאות בשנת 2004.

יצירותיו:

אמנם שיא התמחותו של כץ הייתה בשדה המוזיקה לתזמורות כלי נשיפה, אך החל מאמצע שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 התנסה כיוצר ומלחין גם בשטח המוזיקה ה"קלה" בישראל.

יצירתו הראשונה שזכתה להערכה והכרה הייתה מארש שחיבר במהלך שירותו הסדיר בתזמורת צה"ל ושהשתתף בתחרות ה"מארשים" שהתקיימה בשנת 1964. יצירתו – "מצעד הקוממיות" זכה בפרס השלישי. למרבה הצער, מנגינה זו לא תועדה על גבי תקליט או דיסק.

באותה שנה (1964) הלחין מארש נוסף בשם "חברים לנשק" שמנוגן ומושמע עד היום ע"י תזמורת צה"ל ותזמורות כלי נשיפה רבות בארץ ובחו"ל. הפעם, המארש הזה, בביצוע תזמורת צה"ל, תועד והוקלט לתקליטה של התזמורת "צה"ל צועד" והופיע על   ומאוחר יותר על דיסק   שנקרא "ממלכת המארש".

בשנת 1965 הקליטה הזמרת דליה עמיהוד את שירו של כץ "מכתב שלא נכתב".

בשנת 1970 השתתף שיר שהלחין כץ למילותיו של גלעד בן ש"ך – "טיפות הגשם" בפסטיבל שירי הילדים הראשון ובוצע ע"י מקהלת צדיקוב בניצוחו של לסלו רוט. השיר מופיע על תקליט "הד ארצי" .  בפסטיבל שירי הילדים השני (1971) השתתף שיר שהלחין כץ למילותיו של לאה לופנפלד – "טל והרוח" ובוצע ע"י גדעון גרייף.

בפסטיבל הזמר החסידי הראשון (1969) עיבד כץ את השיר "אתה סתר לי" מאת יהושע לייב נאמן שבוצע בפי אריק לביא ומופיע על תקליט מ"ס הד ארצי BAN 14121. בפסטיבל הזמר החסידי השלישי (1971) השתתף השיר שהלחין "זוכרנו לחיים" ובוצע ע"י דני גרנות. השיר מופיע על גבי תקליט הד ארצי מ"ס BAN 14203.

בשנת 1967 הקליטה שלישית "הגשש החיוור" לתכניתה "סינמה גשש" את השיר שהלחין כץ- "גן נעול" (מילים: שולה שקל, עיבוד: יצחק "זיקו" גרציאני) ויצא על תקליט הד ארצי . הרבה יותר מאוחר השיר הופיע גם על הדיסק השני מתוך אוסף השירים של הגשש "שירים, רבותי, שירים" , הר ארצי .

בשנת 1967 הקליט יהורם גאון את השיר שהלחין כץ – "ידענו שצריך עכשיו ללכת" (מילים: שולה שקל, עיבוד: ד"ר חנן וינטרניץ). השיר הוקלט ע"י רשות השידור בבית המורה ולא ראה או על גבי תקליט או דיסק.

בשנת 1973 שימש כץ כמנהל מוזיקלי ומעבד של צוות הווי סדנאי השיריון. צוות ההווי הקליט באותה שנה שני שירים שהלחין וראו אור על גבי תקליט: "שיר בנעליים גבוהות" (מילים: דודו ברק) ו"אין בינינו שום דבר" (מילים: משה סחר) שביצע הסולן אבנר אשכול.

בפסטיבל שירי התנ"ך שהופק ע"י תיאטרון יובל בשנת 1971 השתתף שיר שהלחין כץ וביצע הזמר אדי כוגן – "קומה ברק". השיר ראה אור על גבי תקליט .

בשלהי 1970 התקיים "פסטיבל תל אביב 70" שהופק ע"י עיריית תל אביב. בהקלטה, שתועד על גבי תקליט, עיבד וניצח כץ על ארבעה שירים: "שלום לך שרונה" (שביצעה "שלישית שרונה": אדם הפטר, רפי לאון ונתן קרן), "מדוע זה כך" (שביצע הזמר ג'קי שריג), "הידעת" (שביצע "צמד יחדיו": חיים פרחי ושלתיאל בן-יהודה) שקטף את הפרס השלישי ו"בעיר ירושלים" (שביצע אבנר כורש). האלבום יצא על גבי תקליט הד ארצי  .

כמעבד, כתב עיבודים לשלושה אלבומים של "פסטיבל חסידי לילדים" (1972, 1975, 1978) שבוצעו והוקלטו ע"י מקהלת הילדים "פרחי זמירי ציון" (או "פרחי זמירי ירושלים") בניצוחו והפקתו של חנן אביטל.

 

בשנת 1973 שימש כמנהל מוזיקלי ומעבד עיקרי של "פסטיבל הזמר הלועזי" שהופק ע"י גבי קריספין וראה אור בשנת 1973. הפסטיבל תועד על גבי תקליט הד ארצי.

לאורך שנות פעילותו בארץ כתב כץ מוזיקה ועיבודים למספר פרויקטים נוספים, בהם: מוזיקה למחזה "נדנדה בשניים" שהעלה "התיאטרון הצעיר" בהפקתו של מנחם נוביק ז"ל. עיבודים לארבעה שירים מאת נורית הירש שליוו את ההפקה הראשונה של "אמי הגנרלית" בשנת 1970 בהפקת "התיאטרון הצעיר". מוזיקה לסרט קצר בשחור-לבן בשם "הביישן" בבימויו של אלי שרגנהיים מראשית שנות ה-70.

תודה מיוחדת לאפרים כץ היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו (לראשונה בהיסטוריה) בכדי לתעדו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד יוצרים בזמר העברי.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

 

"שחק אותה סם!"- סיפורו של המוזיקאי והמתופף סם וידר – כותב ומתחקר: דודי פטימר

סם וידר נולד בצפת בשנת 1950. בשנת 1952, בהיותו בן שנתיים, עבר עם הוריו ואחיו הקטן להתגורר בגבעתיים. בהיותו בן 10 נהג "לבלות" בעבודתו של אביו ששימש כאב בית בבית הספר "אורים" שבעיר, והוקסם מתזמורת הנוער העירונית של רמת גן שניגנה באולם בית הספר אחרי שעות הלימודים. אביו, שראה כי בנו מאוהב במוזיקה, החליט לעשות מעשה ודיבר עם מנצח התזמורת, דב רונן שצירף אותו לתזמורת וכך, בגיל 10, החל סם ללמוד לנגן על תופים.

 

לאורך שנות נעוריו, החל להתקדם בסולם הרמות בתזמורת: תחילה ניגן בתזמורת רמת גן הצעירה, כעבור שנתיים "עלה" להרכב הביניים וכעבור שנתיים נוספות החל לנגן בתזמורת הבוגרת והייצוגית.

נוסף לזאת, ניגן בנעוריו בשנת 1965 בלהקת הקצב – "הטייגרס" ('הנמרים') שביצעה קאברים לשירי הביטלס.

 

בשנת 1968, עם גיוסו לצבא, שירת וידר כמתופף להקת פיקוד המרכז (שהייתה אז בימי הזוהר הגדולים שלה) והשתתף בתכניותיה: "רד אלינו לבקעה" (1968) ו"ליד הירדן" (1970).

בשנת 1971, עם שחרורו מהצבא, החל לנגן עם מיטב אמני ישראל ולאורך שנות ה-70 ניגן בין השאר עם   הגשש חיוור, ששי קשת, עדנה לב,שושנה דמארי, שלמה ארצי, אבי טולדנו, להקת "כרמון", להקת "אנחנו כאן" ובהצגה המצליחה "אברהם אבינו נגד שרה אמנו".

 

בשנת 1972, לאחר שהרחיב לימודי התיפוף אצל המורה והמתופף האגדי יוסף (יושקו) בורלא, החל וידר ללמד תופים בעצמו ופיתח קריירה כמחנך מוזיקלי כשהחל ללמד תופים בכל סניפי הקונסרבטוריון "אנזאגי" (תל אביב, בת ים, רחובות ופתח תקווה).

עם השנים, קריירת הוראת התופים שלו עלתה ונסקה עד לתואר מורה מוסמך בכיר של משרד החינוך וכיום נחשב לאחד המורים הבולטים מהשורה הראשונה לתיפוף.

 

במשך השנים לימד וידר בלא מעט תזמורות נוער וקונסרבטוריונים כמו למשל: תזמורת הנוער העירונית תל אביב, תזמורת ירושלים, תזמורת רמת גן (סגירת מעגל עבורו), קונסרבטוריון רחובות וכו'.

 

בשנת 1983 הוציא ספר הדרכה שכתב ללימוד תופים שהדפס בניו ג'רזי, הופץ בארה"ב וכלל 174 עמודים. הספר נחשב עד היום כמאסטר-פיס בעולם התיפוף.

 

בשנת 1988 קיבל סם לראשונה עבודה כמנצח תזמורת כלי נשיפה במרכז המוזיקה ביפו (ללא ידע קודם בניצוח) ולשם כך, עבר באותה שנה קורס ניצוח בן 8 פגישות עם תזמורת צה"ל ומנצחה המיתולוגי יצחק (זיקו) גרציאני.

 

וידר העמיק בלימודי הניצוח ובשנת 1990 החל ללמוד בקורס מנצחים תחת פיקוח משרד החינוך, שוב בניהולו של גרציאני, שארך שנתיים והפך למנצח "רשמי" מן השורה.

בשנת 1994 ניצח כשנתיים על תזמורת הבוגרים של מרכז המוזיקה ביפו ובשנת 1997 החל לעבוד בתזמורת הנוער ירושלים, שם ניצח על כל התזמורות עד שנת 2012, תחת ניהולו המוזיקלי של איתן אביצור.

 

בערך באותה תקופה, מונה כמנהלה המוזיקלי של התזמורת העירונית רחובות ושימש בתפקיד זה כ-7 שנים.

בשנות ה-80 החל ללמוד ניצוח תזמורות ובשנות ה-90 סגר מעגל כשהפך למנצח ומנהל תזמורת הנוער ברמת גן בה ניגן כנער.

 

במקביל לעבודתו כמנצח, וידר, כדבריו, מעולם לא נטש את "אהבת נעוריו" : הוראת תופים, והוא מוסיף לעסוק בזה גם כיום.

תודה מיוחדת לסם וידר שתרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית.

 

 

 

 

"כמה יוסי" – סיפורו של המתופף המזמר יוסי אטיאס – כותב ומתחקר: דודי פטימר

שנות ה-70 במוסיקה הישראלית היו שנים מהותיות להתפתחות הפופ והרוק הישראלי: עם ירידת להקות הקצב שאפיינו את הסיקסטיז ופריחתן של להקות החתונות ( טרום תקופת הדי ג'יי), רבים מהנגנים והמוסיקאים שהיו מבוקשים בקרב הלהקות, מצאו עצמם חסרי עבודה. היו שפרשו מהמקצוע והיו שהמשיכו לחיות את החלום והפכו לנגני אולפן והופעות של כוכבי התקופה ( בתקופה בה כוכבים היו כוכבים) .

אחד המתופפים העסוקים ביותר בעולם הפופ והרוק בסבנטיז, הוא יוסי אטיאס שהפך לאחד הנגנים המבוקשים בעשור וניגן עם מיטב כוכבי התקופה, עד שעזב את הארץ ב-1980 ללונדון, שם חי עד היום. משום מה, אין תיעוד לפועלו החשוב והמשמעותי של יוסי לסצינת המוסיקה הישראלית ( בתקופה בה פעל בה) , לכן תיאמתי עימו ראיון ובקשב רב, אטיאס גולל בפניי סיפור חייו המרתק ודרכו את עולם הפופ-רוק הישראלי מנקודת מבטו.

 

יוסף (יוסי) אטיאס נולד במרוקו ב 25 לנובמבר 1953 . בשנת 1954 , בהיותו בן שבעה חודשים, עלה עם משפחתו לישראל.

יוסי מעיד על עצמו שהוא זוכר כי מגיל מאוד צעיר ( 9-10) הוא אהב מוזיקה,  במיוחד לועזית .אחיו הבכור יעקב ז"ל היה גיטריסט / זמר  ואביו מכלוף אטיאס זצק"ל היה פייטן.

כששאלתי אותו, באיזה גיל גילה את הרוקנרול, השיב לי אטיאס כי בגיל 13,14  הוא החל לשמוע את קליף ריצ'רד ואלביס פרסלי, ומאוחר יותר שמע לרוב להקות רוק, ובמיוחד את סגול כהה (דיפ פרפל) , לד זפלין, בלאק סבאת' ופינק פלויד.

התפנית המהותית בחייו המוסיקליים של יוסי אירעה בגיל 12 , עת גילה את התופים: אחיו היה מתאמן על הגיטרה ויוסי הקטן ניסה ללוותו על כסא.

בגיל 13 ,בבר מצווה שלו, אחיו יעקב  הפתיע אותו וקנה לי תופים במתנה- מתנה ששינתה את חייו. יוסי נזכר שלאחר מספר חודשים כבר החל להופיע עם אחיו באירועים, חתונות וכו'. בלהקתו של אחיו שנקראה – "כוכבי הזהב".

עוד בגיל צעיר מאוד נהג יוסי לשיר, בעיקר שירים צרפתיים, וזכה לכינוי "לואיג'י הישראלי" (לימים ליווה את לואיג'י ה"אמיתי"), וזכורים לו פלקטים עם תמונותיו כנער הפלא של השנסון הצרפתי בישראל.

בשנת 1969 הקים יחד עם שני חבריו ( איציק ברנס – גיטרה מובילה, ואבי סרוסי – גיטרה בס) את להקת "המסמרים", שנוהלה ע"י משרד האמרגנות של חיים סבן.

בשנת 1970, עת היה בן 17, החליף יוסי את חברו הטוב,  המתופף מאיר ישראל, בלהקת "עוזי והסגנונות" , עימם הופיע עד שהלהקה התפרקה ועוזי פנה לקריירת הסולו המצליחה שלו.

בשנת 1971 התגייס אטיאס לצה"ל וסופח לצוות הווי ובידור.

עם שחרורו ב-1974, הקים יחד עם חבריו מלהקת "המסמרים" – איציק ברנס ואבי סרוסי, את להקת "או שכן או שלא", שנוהלה ע"י משרד ההפקות של מיקי פלד. הלהקה הופיעה והקליטה עם מיטב כוכבי שנות ה-70 ושימש כמעין "להקת הבית" של משרדו של פלד. בין האמנים שהלהקה ליוותה נמנה הזמר הבלגי המצליח דאז- לואיג'י ( Une Maman, Pitie) . בנוסף, הלהקה השתתפה בליווי זמרים בפסטיבלי הזמר והפזמון, פסטיבל הזמר החסידי ופסטיבל שירי הילדים. לאחר הצלחת הלהקה, המוסיקאי קובי אשרת לקח את הלהקה "תחת חסותו" ויחד עימו הקליטו שירים של מיטב האמנים להם כתב אשרת בשנות ה-70, לצד פרסומות וג'ינגלים. הלהקה גם הקליטה שני שירים מקוריים: "תני להיות הגבר שלך" ( בו יוסי אטיאס הוא הסולן הזמר) שהצליח במצעד הפזמונים דאז ו"המנון לאישה המשוחררת".

ב-1977 הצטרף אטיאס ללהקת "הגל הירוק", להקת הקצב בה היו חברים בין השאר: אלי סולם (גיטרות), סמי וילה (קלידים) , דודו רג'ואן ז"ל (סולן ובסיסט) ואטיאס על התופים. הלהקה הקליטה מספר שירים בהם: "פתגמים", "יה יה מה יהיה" (שרג'ואן שר גם בלהקת "השמנים והרזים") , ו-Stranger Down In The City .

נוסף לזאת, ניגן אטיאס בין השנים 1978-1980 עם להקת "הפסגות" שיסד חברו, איציק ברנס.

כמתופף, אטיאס היה מהבולטים ביותר בישראל בשנות ה-70 וניגן בין השאר עם: עוזי פוקס, צביקה פיק, רותי נבון, עדנה לב, אושיק לוי, גבי שושן, אילנה רובינא,  קובי רכט, גרי אקשטיין, ריקי גל, יגאל בשן, אריס סאן, דודו טופז, דודו דותן, יעקב בודו, מוטי גלעדי,אבי בהט, עירית דותן וחיה ארד.

בין המוסיקאים והמעבדים עימם עבד נמנים: נפתלי אלטר (סרטים), נורית הירש קובי אשרת, ומרקו בכר.

על החזרות נזכר יוסי בהומור: " את רוב החזרות היינו עושים אצל אמי בבית בבת ים-  על מנת לחסוך שעות אולפן עם רוב הזמרים/זמרות. אני זוכר שכל השכונה הייתה כמובן מתאספת  כמו בחגיגה גדולה,  ואפילו היינו משחקים מדי פעם בכדורגל על הכביש: 4 על 4 צביקה (פיק) ואני באותה קבוצה. אפילו האוטובוס שהיה עובר בשכונה היה נאלץ להמתין עד שיהיה גול! "

כשביקשתי מאטיאס לנסות ולהיזכר באילו הקלטות חשובות השתתף, השיב: "הקלטתי את הלהיטים הפולאריים של עוזי פוקס כמו: ילדונת, כן כן לא אז לא, אין לך מה לדאוג ,ללכת בגשם ולשרוק ועוד. עם צביקה פיק את : אני אוהב אותך לאה, הרקדן האוטומטי (עם רותי נבון), תמיד ישנו מחר, ועוד שירים אחרים, כולל את האלבום הראשון שלו.

עם רותי נבון הקלטתי את: חשמל זורם בכפות ידיך, WHO EVER SHE WAS ועוד שאני לא זוכר. עם נורית הירש עבדתי המון וזכור לי במיוחד העיבוד שהירש עשתה לאילנית לשיר "מליסה". עם אושיק לוי: יונתן סע הביתה, שיר ערש ועוד.. עירית דותן , מיכל טל ועוד.. ריקי גל – השמש היא האור ועוד.. עם ניסים סרוסי את השיר "סיונרה" שייצג אותנו ביפן ועם מספר זמרים יוונים כמו איזקיס וניקולס. "

ב1980- היה יוסי בפרשת דרכים ועמדה בפניו ההחלטה: האם להיענות להצעה לנסוע לניו יורק ולהופיע עם אריס סאן , או לעבור ללונדון עם החברה האנגליה שעימה התחתן. הוא בחר באהבה ועבר לגור בלונדון משנת 1980.

כשהגיע ללונודון בשנת 1980, התחיל לעבוד בחנוית לביגוד,  ולאחר שיצר קשרים, ניסה לשכנע את הלהקה ( הפסגות) לבוא ללונדון ולנסות מזלה, אבל זה לא צלח.

בשנת 1984 הקמתי להקת אירועים מקומית בשם – TASTE OF HONEY  שהפכה, לטענתו, בין המצליחות בלונדון עד היום.

בימים אלה אטיאס עדיין מתעסק במוסיקה ( עדיין חלק אינטגרלי מחייו) )  יחד עם אישתו איריס (פסנתרנית / מוסיקאית  שבמקור מאילת) והשניים מנהלים אף סוכנות אומנים ומשרד הפקות .

יוסי מספר, כי  דרך הסוכנות הוא שולח הרבה להקות מלונדון לאילת להופיע בפאב ה"מאנקיז" הידוע וגם הוא בעצמו מגיע לעיתים לאילת להופיע בפאב עם הרכב צעיר מלונדון. כמו כן, בשנים האחרונות פתח משרד נדל"ן  ונכסים להשקעות בלונדון ועובד עם הרבה משקיעים  ואנשי עסקים מישראל.

תודתי הגדולה נתונה ליוסי אטיאס היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי!

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.