סיפורה של הזמרת אראלה בר-לב – כותב, מראיין ומתעד: דודי פטימר

אראלה בר-לב הייתה זמרת ישראלית שפעלה בישראל בשנות ה-60 וה-70 ואחרי כן הקליטה בארה"ב שלושה תקליטים לאורך שנות ה-80. מתגוררת כיום בתל אביב

אראלה בר-לב נולדה בקיבוץ "בית אלפא" בשנת 1943, במהלך מלחמת העולם השנייה, למשה זרצ'ניק ורבקה ליברמן, שעברתו את שם משפחתם בשנת 1951. אביה, משה, היה זמר ונהג להופיע ברחבי עמק יזרעאל. כדבריה, היו יוצרים שכתבו שירי אופרות במיוחד לאביה. לכן, ממנו ספגה לראשונה את אהבתה למוזיקה.

בשנת 1951, בהיותה בת 8 עברה משפחתה לדטרויט, ארה"ב. אמה שלחה אותי לתנועת "השומר הצעיר", שם החלה לשיר בחברותא שירים כמו "דונם פה ודונם שם"  והופיעה במסגרת פעילויות של התנועה. בהמשך הופיעה במועדונים מקומיים בארה"ב כשהיא מלווה עצמה על גיטרה ושרה שירים ישראליים ושירים לועזיים.

בשנת 1961, בהיותה בת 18, קיבלה אראלה מלגה ללימודי הוראה בישראל ועזבה את ארצות הברית לצורך שנת הלימודים.

בהתחלה התגוררה במעונות בירושלים ובהמשך חזרה לקיבוץ בית אלפא. בקיבוץ הכירה את המלחין נחום (נחצ'ה) היימן שהתגורר בקיבוץ ובדיוק באותה תקופה ייסד את ההרכב חמישית גלבוע שהקליט את לחניו הראשונים. בר-לב שימשה כסולנית בשירים בהם ניגנה החמישייה מתוכם התפרסמו הסולואים שלה:  "שיר הרבי (צאו נא במחול)", "לאן נושבת הרוח" ו"הלילה הותיר".

כמו כן הקליטה באותה תקופה, יחד עם חמישית גלבוע, את השירים "למדבר" ו"מזרה ישראל יקבצנו". השירים יצאו בתקליטה המשותף עם חמישית גלבוע משנת 1962- "ניחוחי אביב".

בשנת 1962 חזרה לארה"ב בשל עניינים משפטיים ופנתה ללימודי היסטוריה, כשבמקביל היא מופיעה במועדונים בארצות הברית. בשנת 1965 התחתנה ועברה להתגורר עם בעלה בניו יורק. בשנת 1970 חזר הזוג לדטרויט.

בשנת 1971, בעקבות רצונה לשהות בישראל לתקופה (על אף שבעלה לא רצה), חזרה לישראל לבדה והופיעה ברחבי הארץ עם גיטרה במבחר שירי פולק מכל העולם. הבמאי דני ליטאי ראה אותה בהופעה, התרשם והזמין אותה להצטרף להפקה של המחזמר "אל תקרא לי שחור" (1972), שזכה להצלחה רבה וקולה של בר לב בלט בו בעיקר בלהיטי המחזמר: "יום יבוא" ו"קליפסו בשחור לבן".

בשנת 1974 הצטרפה לתזמורת "הצעירים" שהופיעה בחתונות ובמועדונים ובשנת 1977 יצאה לסיבוב הופעות בדרום אמריקה ומשם הצטרפה ללהקה האמריקאית – The Golden Gate Gypsy Orchestra Of America And California, Otherwise Known As The Travelling Jewish Wedding.. בשלב זה עברה להתגורר שוב בארצות הברית.

לאורך שנות ה-80 הוציאה בר-לב שלושה תקליטי סולו בארה"ב: "אראלה" (1980), "חנוכה" (1981) ו"הדליקו את הנר" (1985).

בשנת 2018 חזרה להתגורר בישראל וכיום מתגוררת בתל אביב.

תודה מיוחדת לאראלה בר-לב שהתראיינה וסיפרה לראשונה את סיפור חייה לצורך תיעודה בדפי ההיסטוריה. תודה מיוחדת למוזיקאי רמי פינשטיין על שקישר בין אראלה לביני.

כתב, ערך, תחקר, תיעד, צילם סרטון התיעוד וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

קול ששון- סיפורו של האמרגן המיתולוגי ששון רג'ואן- כותב ומתחקר: דודי פטימר

הוא היה הראשון לגלות את אריס סאן, לסדר למייק ברנט את ההופעה שהפכה אותו לכוכב בצרפת, להקים את מועדוני הקצב בישראל ("אבא בהריון", "אמא מתגלחת"), להביא את הפלאטרס והקרייזי סטריינג'רס לישראל ולנהל את להקות הרוק המשפיעות בשנות ה-60: בצלאל יונגרייז ו"ההדים", "השמנים והרזים" ו"הסינג סינג" (שהביא מאנגליה) והכל החל כשבגיל 15 ניהל את הכוכב הגדול בשנות ה-50 – ישראל יצחקי. ששון רג'ואן, האמרגן המיתולוגי המתגורר יותר מ-40 שנה בארה"ב, חוזר אל ימי הזוהר ומסביר מדוע החליט לפרוש מעולם הבידור.

מאחורי כל זמר מצליח או להיט ענק ברדיו, עומדים, מלבד היוצרים והזמרים עצמם, גם האמרגנים והמנהלים האישיים המעורבים בבחירות החומרים, בשיווק ומיתוג האמן ובדאגה להפיכתו לשם דבר בשמי המוסיקה.

 

אחד האמרגנים והמנהלים האישיים הראשונים בישראל והבולטים ביותר בשנות ה-50,60,70 הוא לא אחר מאשר ששון רג'ואן שהחל מתחילת שנות ה-50 ליווה את מיטב אמני ישראל והיה חלק בלתי נפרד מעולם התרבות והבידור הישראלי.

 

ששון רג'ואן נולד בירושלים בשנת 1939. בהיותו בן 6 עברה משפחתו לתל אביב ואביו ושני אחיו רכשו את בניין קולנוע "קסם" שהקרין סרטים בין השנים 1945-1948 עד שהפך להיות משכנה של הכנסת הראשונה בישראל עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. צמוד ל"קולנוע קסם", היה ממוקם מלון "סאן רמו" שהיה בבעלות סבו של ששון ולצידו היה ממוקם התיאטרון הנודע "לי לה לו" שבבעלותו של האמרגן משה ואלין.

 

"ב'לי לה לו' נהגתי לשמוע את שושנה דמארי וחנה אהרוני ומאותו רגע חיי היו מוסיקה וכדורגל", נזכר רג'ואן, "ויום אחד, בשנת 1954, חבר שלי ואני הלכנו לראות ברחוב הירקון את הזמר ישראל יצחקי שבדיוק הוציא את שירו 'אבאל'ה בוא ללונה פארק' והתאהבתי בזמר הזה. אני זוכר שהייתי הולך לחנות התקליטים בכל שבוע בכדי לבדוק אם הגיע תקליט חדש של ישראל יצחקי. הערצתי אותו".

 

בהיותו בן 16, בשנת 1955 הצטרף לחברת "מטה אמנים" (על שם קיוסק ברח' פינסקר בתל אביב בו היו יושבים השניים דרך קבע), שארגנה מסיבות חברה ונשפים מדי שישי במועדונים תל אביביים מקומיים. כוכב הנשפים באותן שנים שהוזמן על ידי רג'ואן וחבריו יאיר פרלדצקי ושלמה אליהו היה לא אחר מאשר ישראל יצחקי ותזמורתו של מאיר מקסי.

 

המופע הרשמי הראשון שארגן רג'ואן (יחד עם חברו שלמה אליהו, מנכ"ל חברת הביטוח "מגדל") עם חבריו היה בקולנוע בחיפה בשנת 1956 בו הופיעו יפה ירקוני וישראל יצחקי. בשנת 1957 החל לנהל את יצחקי אישית.

לאורך שנות ה-50 וה-60 ניהל רג'ואן את מיטב הכוכבים התוססים והבולטים בארץ: הוא ניהל את ג'ו עמר בראשית דרכו עם הצלחת שיריו "שיר השיכור" ו"ברצלונה", ניהל את אריס סאן בשנותיו הראשונות בישראל (ואף סידר לאריס את הופעתו הראשונה ב"אריאנה", כמיוצג שלו), ניהל את עליזה קאשי ודאג להכניסה לפסטיבל הזמר והפזמון הראשון בישראל (1960) בו קצרה את המקום הראשון עם שירה המשותף עם שמעון בר – "ערב בא", ניהל את להקת "ההדים" של ד"ר בצלאל יונגרייז (חלוץ הרוק הישראלי בתחילת שנות ה-60 שהקליט את "הו ילדונת", שיר הרוק העברי הראשון), את להקת "השמנים והרזים" (ניהל את הלהקה לצידו של ז'רר קמינסקי. סולנה של להקת "השמנים והרזים", דוד רג'ואן ז"ל, היה בן דודו של אביו של ששון) וה"קרייזי איידולס" של ז'רר קמינסקי (שהיה לעוזרו) ועוד רבים וטובים.

בשנת 1961 עבד מטעם סוכן האמנים משה דוד כמנהל סיבוב ההופעות הישראלי של  להקת הרוק האינדונזית "הקרייזי סטריינג'רס" שקצרה הצלחה רבה במועדון "צברה" התל אביבי הנודע ובה היה חבר הסקסופוניסט הישראלי דורון כהן ז"ל (שלימים היה גם בלהקת "ההדים", להקת "הסול מן" ולהקת "השחקים") ובשנת 1962 הביא לישראל את את להקת הרוק הבריטית Pete Chester Combo (בה החלו דרכם האנק מרווין וברוס וולש מלהקת "הצלליות" שליוותה את קליף ריצ'ארד) ובשנת 1963 את להקת "הטילים" הבריטית (The Rockets) , אך עבורו של רג'ואן, אחד השיאים מהישגיו כמנהל הוא הבאת להקת "הסינג סינג" הבריטית לישראל: "בשנת 1964 הבאתי לארץ להקה בריטית בשם The New York Twisters, אבל החלטתי לשנות שמם ל"הסינג סינג". בשלושת החודשים הראשונים מופעי הלהקה לא הצליחו, אך אחרי כן הבאתי להופעות אנשים שיבואו וייתנו לי משוב לגבי מה צריך לתקן בהופעה, ומנקה רחובות בשם נחמיה אמר לי שהבעיה העיקרית היא שלא נותנים לקהל לרקוד בהופעה אלא רק לשבת על הכסאות. ברגע ששיניתי את זה – הלהקה הפכה לסנסציה וגם הבנתי כי אני צריך להקים מועדוני קצב לריקודים". הסינג סינג הקליטו בניהולו של רג'ואן מספר תקליטים בהם הלהיטים Someone Like You  ו-It Feels Like Rain.

בשנת 1965 הקים רג'ואן את המועדונים התל אביבים: "אבא בהריון" ו"אמא מתגלחת" בהם הופיעו מיטב להקות הקצב ("האריות", "השמנים והרזים", "הצ'רצ'ילים" ועוד) ובמשך 8 שנים התעסק בלנהל 2 אמנים בלבד: "הסינג סינג" להם סידר סיבוב הופעות ביוון ובטורקיה ועליזה עזיקרי שפרצה תחת אמתחתו בלהיטים "נערה ממש אוצר", "בחיים הכל עובר" וכו'. רג'ואן שידך בין עזיקרי לסינג סינג ליוון והשניים הקליטו שירים משותפים ביוונית.

 

בשנת 1969 סידר רג'ואן לזמר חיפאי צעיר בשם מייק ברנט הופעה במועדון "בקארה" במלון הילטון בטהרן שבפרס. למועדון הביא רג'ואן גם את הזמרת הצרפתייה סילבי ורטאן. באותה הופעה, ורטאן התרשמה מברנט והזמינה אותו לפריז, נסיעה שהפכה אותו לכוכב ענק. "אני מודה כי לא התרשמתי ממייק כל כך וטעיתי", אומר רג'ואן, "אחרי זה חיים סבן נסע אליו וייצג אותו והשאר היסטוריה".

 

בשנת 1971 הקים רג'ואן עם חברי להקת "הסינג סינג" אולפן הקלטות ברח' הירקון בתל אביב בשם "אולפני גארט" שזכה להצלחה בייחוד בשל הציוד המשוכלל שהיה בו. מי שהקליט באולפן בין השאר את אלבום הבכורה היה שלמה גרוניך ("למה לא סיפרת לי?!", 1971). האולפן פעל עד אמצע שנות ה-80 ובמקביל שימש השם "גארט" גם כחנות לציוד הגברה המתקדם ביותר בשנות ה-70.

בשנת 1972 היה אחראי רג'ואן להבאתה של להקת ה"פלאטרס" (להקה ווקאלית נודעת משנות ה-50) לישראל, סיבוב הופעות שהוגדר כמצליח מאד ובשנת 1973, כשהוא בשיאו, החליט לעבור לארצות הברית. "בשלב מסוים הרגשתי משועמם מהמקצוע", מסביר, "כמה כבר יכולתי לחדש? להמציא מחדש? איבדתי את התשוקה והרעב, אז יצאתי לטיול באירופה, אסיה וארה"ב".

 

בין השנים 1973-1975 עבד בחברת הבידור CMI (כיום ICM) בה עשה בוקינג למיטב האמנים כטום ג'ונס, אנגלברט האמפרדינק, ברברה סטרייסנד ועוד, אך כיוון שהשתעמם מעבודה זו החליט להתפטר.

 

בין השנים 1975-1977 הקים וניהל יחד עם דוד קריבושי את מועדון "צברה איסט", מועדון לילה יהודי ישראלי בניו יורק שפעל שנתיים ובו הופיעו אמנים כרבקה רז, עליזה עזיקרי וחנן גולדבלט.

בסוף שנות ה-70 החליט לפרוש מעסקי הבידור ופנה לעסקי הבורסה והקים חברות לניהול וגילוי עורכי דין וכלכלנים: "In Touch Trading" ו-"Firmlaw Group" אותן מכר בינואר 2018.

 

בשנת 2001 קרץ שוב לעולם הבידור עם נטילת חלק בהפקת ההצגה Horse Crazy אך העדיף שלא לטיול חלק טוטאלי בכך: "זה מאד חסר לי העולם הזה, אבל אני יודע שברגע שאכנס לזה – לא אוכל לצאת כי זה החיים שלי, ולכן אני לא נכנס לזה כבר באופן טוטאלי", מסביר.

 

בימים אלה מתגורר רג'ואן בלוס אנג'לס ולו שתי בנות: מישל רג'ואן, שהפיקה בין השאר את סרט "מלחמת הכוכבים" בשנת 2015 ודניאל מילטון, אחת האמרגניות הבולטות בארה"ב לחברות איפור.

 

ששון, מה ייחד אותך כאמרגן מאחרים בתחילת דרכך?

 

"תמיד ניסיתי לחשוב אחרת, לעשות מה שכולם עושים אבל בדרך שלי עם רעיון שונה ודרך חשיבה אחרת מאחרים, זה הקו שהנחה אותי לאורך כל הדרך, לפעמים זה שימש לטובתי ולפעמים פחות".

 

עד כמה היית מעורב בבחירת החומרים של אמניך?

 

"לא הייתי מעולם אחראי בוקינג, אלא הייתי גם האבא, גם האמא וגם הפסיכולוג של האמנים שלי, הייתי יושב איתם בבית שעות על גבי שעות, מחליט איתם יחד אילו שירים להקליט ומלווה אותם לאורך כל הדרך. זו הייתה עבודה של 24/7".

 

תודה מיוחדת לששון רג'ואן היקר על שהתראיין ותרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

"יאסו יא פנגס"-סיפורו של המוסיקאי אברהם פנגס – כותב ומתחקר: דודי פטימר

 

בסצינת המוסיקה הישראלית של שנות ה -60 וה-70 ישנן לא מעט מוסיקאים, נגנים ומעבדים שהחלו את דרכם, כמיטב המסורת אז, בלהקות קצב, שירתו בתזמורת צבאית והפכו לנגנים מבוקשים על ידי מיטב האמנים, כשבשלב מסוים קיבלו הצעה להופיע בחו"ל וסללו דרכם גם בניכר.

 

אחד הגיטריסטים המוכשרים שבלטו ופעלו בשנות ה-60 הוא אברהם פנגס  החי ומופיע בארצות הברית ומדי פעם קופץ לגיחות והופעות נדירות (ספונטניות) בישראל כשבעיני רבים מחבריו ומהמוסיקאים המשתייכים לברנז'ה ההיא הוא נחשב לוירטואוז בתחומו.

 

אברהם פנגס נולד באתונה שביוון בשנת 1947. בהיותו בן שנתיים וחצי, בשנת 1950, עלה עם משפחתו לישראל. תחילה, התגוררה המשפחה במעברת בית יעקב ומשם עברה ליפו ("השטח הגדול"). בילדותו למד פנגס בבית ספר צרפתי למשך שנתיים ולאחר מכן עבר ללמוד בבית הספר "בארי". את שנות התיכון בילה ב"שבח מופת" ולמד הנדסאות.

בשנת 1961 קיבל את הגיטרה הראשונה שלו והחל ללמוד מוסיקה בבית הספר למוסיקה מודרנית וג'אז של הרמן קוסלה. בשנות נעוריו ניגן בשלל תזמורות והרכבים מתחלפים ונמשך בעיקר למוסיקת ה-Shadows (להקת הליווי הנודעת של קליף ריצ'ארד). במחצית הראשונה של שנות ה-60 החל לנגן כגיטריסט מלווה בתזמורתו של אריס סאן ואף השתתף בהקלטותיו הראשונות של סאן (כ"ערב ערב", "תל אביב", "אם אתה צעיר בלב"). במקביל, ניגן כאמור בלהקות קצב מזדמנות כ"כוכבי הכסף".

 

בין השנים 1965-1968 שירת בתזמורת חיל אוויר תחת שרביטו של המנצח אריך טייך ועם שחרורו החל להשתלב בסצינת המוסיקה המקומית כשניגן וליווה מיטב אמני התקופה (דוגמת יהורם גאון, אריק אינשטיין, יהודה ברקן, חנן גולדבלט, רבקה זהר, גבי שושן, דני בן ישראל ועוד), ניגן בתכניות הטלויזיה "מזל בדלי" ו"שלכם לשעה קלה" וניגן בשלל הפקות מוסיקליות דוגמת המחזה "מלכת האמבטיה" של חנוך לוין.

 

אברהם פנגס (שמאלי עליון) במדי תזמורת חיל אוויר.

 

בשנת 1971 נסע לארה"ב לעבוד ולהופיע במועדונו של אברהם גרוברד – "אל אברם". בשנת 1972 עבר לעבוד במועדון "הפינג'אן" של מנחם דורמן ועבד בו עד שנת 1978. במקביל השתתף כנגן בתקליטים שיצאו באותם מועדונים.

בשנת 1978 הקים את מועדונו "נגה" שפעל עד 1987 בו הופיעו אמנים כעוזי פוקס, סמיר שוקרי, שמעון פאר ומני כץ, כשבמקביל הוא מופיע ומשתתף בהפקות מוסיקליות מזדמנות. באותה תקופה ניגן הן על בוזוקי והן על גיטרה.

 

מאז 1987 ובשלושת העשורים האחרונים (עד היום) הוסיף פנגס לנגן ולהופיע בארה"ב ועד היום מוסיף לצבור קהל נרחב הנוהר לראות נגינתו המיוחדת.

תודה מיוחדת לאברהם פנגס על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

"רוקר חי" – ראיון בלעדי עם חלוץ הרוק הישראלי ג'רארד קמינסקי – כותב ומראיין: דודי פטימר

"רק תנו לי עוד קצת ממוסיקת הרוקנרול הזו", כך גרס צ'אק ברי בשנת 1958 ולמעשה לא רק שהוליד להיט קלאסי אלא ביטא את קולם של נערי העולם באותן שנים שמצאו ברוקנרול פורקן עול, מפלט ואורח חיים שכולו מוסיקה, אהבה ועוד מוסיקה.

 

בישראל, ניצני מקצב הרוקנרול החלו בתחילת שנות ה-60 בדגלן של להקות רוקנרול ישראליות ("להקות קצב") ששימשו שגרירות הרוק האמריקאי והבריטי מחו"ל בישראל והופיעו עם אותם השירים ששיגעו את הנוער ברחבי העולם. בשלב מאוחר יותר גם נוצרו שירי רוקנרול בעברית עם אותם המקצבים כמו בחו"ל, רק שעבור הממסד, רוקנרול בעברית הוא נטע זר שאסור לתת לו במה וביטוי.

 

אחד מחלוצי הרוקנרול בישראל של תחילת שנות ה-60, לצד ד"ר בצלאל יונגרייז ולהקת ההדים, היה ג'רארד קמינסקי שחי רוקנרול, נשם רוקנרול ועשה רוקנרול ולמעשה מהווה מאבות היסוד של הרוקנרול במתכונתו הראשונה (והבסיסית) בישראל.

 

הוא נולד בצרפת בשנת 1944 בשם ג'רארד קמינסקי ועלה עם הוריו לארץ אחרי מלחמת העולם השניה. המשפחה השתכנה בתל אביב וג'רארד מעיד על עצמו כי מאז ומתמיד נמשך למוסיקה ובעיקר לרוקנרול של ביל היילי, אדי קוקרן, ג'רי לי לואיס, צ'אק ברי, באדי הולי, ליטל ריצ'ארד ומאוחר יותר אלביס פרסלי וקליף ריצ'ארד והצלליות.

 

בשנת 1956, בהיותו בן 12, בנה בעצמו את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו ולימד עצמו לנגן באופן אוטודידקטי. במקביל ניגן על מפוחית פה ושר.

 

בשנת 1960, שנים בהן ניצני הרוקנרול החלו להתפשט גם בישראל, ג'רארד  בן ה-16 היה מהראשונים שהחלו להופיע ולשיר רוקנרול שאז נחשב "נטע זר" בישראל הממסדית של אותן שנים.

בשנת 1961 היה מהראשונים להקים להקת רוקנרול (בישראל להקות מסוג זה כונו "להקות קצב") והקים את להקתו הראשונה- "כוכבי הכסף" (1961-1962) . אחריה באו "האלילים המטורפים", "ג'רארד וכוכבי הכסף", "ג'רארד ולהקתו" וכמובן  מאוחר יותר בשנת 1965  הקים את להקת "השמנים והרזים" שהקליטה שני תקליטונים (התקליטון הראשון כלל את הסולן עוזי פוקס, אולם שיר אחד הולחן והוקלט ע"י קמינסקי עצמו בצרפתית Attendez) כשאת להיטה הגדול "יה יה מה יהיה" (הוקלט ב-1967 ויצא ב-1968), שנחשב בעיני רבים לאחד משירי הרוק הגדולים בכל הזמנים, אותו הלחין קמינסקי למילותיו של אלישע נמרי (צייר ובעלה לשעבר של זמרת הפופ ירדנה הדר) עם הסולן דודו רג'ואן ז"ל. אחד המוסיקאים שקמינסקי "גילה", כדבריו, בלהקה היה צביקה פיק, קלידן הלהקה.

תחילה קמינסקי שימש כבסיסט הלהקה (בשלב מסויים הוא הפך מנגן גיטרת ליווי לבסיסט) ובשלב מסוים עבר לצד האמרגן והכניס את דודו רג'ואן במקומו.

 

לאורך שנות ה-60 ניהל מספר מועדונים כשהבולטים בהם היו "אבא בהריון" ו"אמא מתגלחת" ועסק לצד היותו איש להקות קצב, כעוזרו של האמרגן ששון רג'ואן. בשנת 1970 החליט לפרוש מעולם המוסיקה אך נשאר בתחום: הוא שימש כמנכ"ל בחנות כלי זמר ולאחר מכן הפך למכוון ומתקן פסנתרים, ואף חי תקופה בלונדון בה זכה להצלחה בתחום זה.

לאחר לא מעט נסיונות שכנוע ו"הפעלת קשרים" עם מוסיקאים שעבדו עימו, סייע לי הסקסופוניסט הותיק אורי סעדה (שסיפורו המלא גם נמצא ב"דודיפדיה") בארגון הפגישה עם ג'רארד בביתו. ג'רארד אמר שלא מתראיין ולא התראיין שנים רבות, אך הסכים לתת לי ראיון יחיד ובלעדי  ולפרוש את הקלפים על השולחן לעומק פעם אחת אחרונה ואולי היחידה.

 

נפגשנו בביתו בתל אביב ומיד עם היכנסי לביתו בלטה נפש האומן הרוקר שבו: פוסטרים של להקות הקצב אותן ייסד עיטרו את הקירות, ציורים אומנותיים ומכונת ג'וקבוקס מקורית משנת 1962 המונחת בסלון.

 

ישבנו פנים מול פנים: ג'רארד, אורי סעדה ואנוכי ובמשך שעתיים וחצי נחשפתי לסיפורו המרתק והמלא של מי שנחשב לאחד מחלוצי הרוקנרול המוקדם המשפיעים ופורצי הדרך בישראל. בעודו מעשן סיגריה אחר סיגריה, נחשפתי לאדם צנוע מאד, נחבא אל הכלים שלא אוהב לדבר או להעיד על עצמו, מלא חוש הומור ובעל דעות נוקבות לגבי מוסיקה ולאורך השיחה, נחשפתי גם לחומרים נדירים מארכיונו הפרטי אותן סיפחתי לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והרוק הישראלי.

 

עם תמונה לא יצאתי, שכן ג'רארד נגד תמונות באופן עקרוני (לדבריו, לא מצטלם אף עם קרובי משפחתו) אך יצאתי עם מידע רב שערכו התרבותי לא יסולא בפז.

 

ג'רארד, מהו רוקנרול?

 

"שמע, אני מדבר על רוקנרול. האמרגנים והעיתונאים של אז, קראו לנו להקות קצב, אבל למה להקות קצב? כי באותה תקופה החלו לפעול הביטלס וקראו להם "חיפושיות הקצב" ולכן "להקות קצב" נשמע מתחרז יפה. אבל, למעשה היינו להקות רוקנרול. לא כל מי שמתיימר להגיד שהוא היה רוקר הוא היה רוקר. בשבילי שלום חנוך הוא לא רוקר. רוקנרול זו צורת חיים. גם אריק אינשטיין ניסה לעשות רוקנרול אבל זה לא רוקנרול אני מצטער. יש רוקר אחד בירושלים שלא יצא לי לנגן איתו, שלמה מזרחי ("הבמה החשמלית") זה רוקר!"

 

שתבין טוב מאד, אני הייתי די בוגר וכבר בגיל 17 שכרתי אולם קולנוע בהרצליה בכדי לעשות מופע רוקנרול. לא רציתי שהאמרגנים ירוויחו עלינו כסף. שכרתי קולנוע בהרצליה בשם "קולנוע היכל", ואני זוכר שהלכתי אפילו לראש העיר לקבל אישור."

 

לרוקנרול יש גיל?

 

"לא, אבל אני זקן."(צוחק).

 

אילו להקות היו לך במחצית הראשונה של שנות ה-60 ?

 

"שמע, הייתי חייב להחליף נגנים ושם של להקה כל שישה חודשים כי הארץ הייתה קטנה, אז לא היו מועדונים והיו מעט להקות. הלהקה הראשונה הייתה "כוכבי הכסף", לאחר מכן "האלילים המטורפים", לאחר מכן "ג'רארד וכוכבי הכסף", "ג'רארד ולהקתו".

 

איך בחרת את הרפרטואר של הלהקה?

 

"הקהל בחר. שמע הייתה לנו תכנית מסודרת אבל לרוב ניגנו מה שהקהל בא לשמוע ומה שהקהל רוצה. אחרת אתה לא מצליח.

 

שרתם רק באנגלית?

 

"לא, גם בעברית. חומרים מקוריים".

 

למה לא הקלטתם באותה תקופה?

 

"לא רצו להקליט אותנו. בתקופה ההיא היינו מה שמכונה "פושטקים" וכשכבר הקלטנו, אז אמרו שהעברית לא טובה, ולא חשוב שכעבור כמה שנים העברית הייתה "גלגל אותה, שחק אותה, היא רצתה קפה הפוך".

 

אתה חושב שהקדמת את זמנך?

 

"אני בטוח".

 

 

מה תפקידך היה בדיוק בלהקה?

 

"אני הייתי מעורב בכל דבר: הייתי המנהל, הייתי האמרגן, הייתי הפסיכולוג, הייתי היחצ"ן – הייתי הכל. זה יותר סיפוק".

 

היו לכם תלבושות אחידות?

 

"כמובן. אני הייתי מאד קפדן. אם אני קבעתי שכולנו עם גרביים לבנות והייתי רואה אחד עם גרביים אדומות אז הייתה בעיה. הייתי מאד פדנט. אצלי אף אחד מהנגנים לא עישן חשיש או נגע בסמים אלא כולם נתנו את 100 האחוזים שלהם בכל הופעה. משמעת הייתה אצלי חוק ברזל".

 

 

 

 

זיהו אותך ברחוב באותה תקופה?

 

"כן, בהתחלה נהניתי מזה מאד, אבל בשלב מסוים זה התחיל להפריע לי, כי לא יכולתי לשבת במסעדה בשקט או ללכת לקולנוע".

 

היית סלב במונחים של אז?

 

"כן, אם תרצה אני יכול להראות לך כתבות (הוא הראה לי), אבל חלק מהכתבות עלו באש".

 

למה?

 

"שרפתי. אני רוקר".

 

מה כתבו עליך?

 

"כתבו על הופעות, על מקומות בהם הייתי מבלה, אבל הרבה היה שטויות. למשל בעיתון "בול" ("פלייבוי הישראלי" של שנות ה-60) כתבו עליי פעם שעשיתי אורגיה עם כמה בחורות ואני אומר: "הלוואי" (צוחק), לא היה ולא נברא. זה התחיל להציק לי."

 

מתי התחלת לפתוח את המועדונים?

 

"את המועדונים פתחתי לאחר מהומה שהייתה בקולנוע "אדיסון" כשפירקו את הכסאות. החלטתי לפתוח מועדון שינגן רוקנרול באופן מסודר. אני הגיתי את השמות "אבא בהריון" ו"אמא מתגלחת". למעשה, אני תמיד חיפשתי גימיקים כי זה מה שתפס. גם "השמנים והרזים" היה גימיק, למה? כי לא היה אף שמן, כולנו היינו רזים כמו גפרורים. הייתי טוב מאד בשיווק.

 

באותה תקופה עבדתי כעוזר של האמרגן ששון רג'ואן, הוא זה שהביא את להקת "הסינג סינג" לארץ (להקת רוק בריטית מצליחה שהשתקעה בישראל של שנות ה-60). זה היה לי טוב, כי להקתי חיממה את הסינג סינג ולמדתי מרג'ואן המון".

 

היית מגדיר את "השמנים והרזים" כמצליחה בלהקותיך? איך הגעתם להקליט?

 

"השמנים והרזים הייתה הצלחה שאין כדוגמתה. עשינו 2-3 הופעות בערב בדובלאז'ים עם להקות אחרות. יום אחד פנה אליי עיתונאי הקולנוע דן פיינארו שעבד ב"הד ארצי" ויום אחד הוא הקליט להסכים אותנו, הוא שילם לנו שעות אולפן ל-4 טראק: 4 שירים ב-3 שעות בטייק אחד ללא שעות. אמנם התקליטון לא איכותי במיוחד אבל היה לנו טייק אחד להכל בלי בישול בלי כלום".

 

איך נולד "יה יה מה יהיה"?

 

"אני הלחנתי את זה. כתב את זה אלישע נמרי, צייר, שרצה את השיר לחברה שלו דאז, הזמרת ירדנה הדר (זמרת פופ שהוציאה תקליטון בסוף שנות ה-60 ושרה בין השאר בלהקת "זוהר השביעי" עם זוהר לוי. כיום חיה ומופיעה בארה"ב. תחקיר מלא אודותיה נמצא אף הוא ב"דודיפדיה") עליה כתב את השיר, אבל התעקשתי שאנחנו נקליט. כתבתי את הלחן ב-10 דקות, הוא כתב את המילים ב-3 דקות, ואני מאד אהבתי את זה כי זה קליט. יש אנשים שטוענים שזה שיר הרוק הכי טוב שהולחן בארץ. אני לא מסכים, אבל יש טענה כזו. בלי רדיו בלי תקשורת, כנס היום ליוטיוב יש כבר מעל 10 אלף צפיות. אתה יודע כמה שנים חלפו?".

ווטסון טי בראון (הרכש שקמינסקי גילה והביא מלונדון ל"שמנים והרזים" וכיום מופיע במועדונים מקומיים בניו יורק) היה הסולן, למה הוא לא הקליט את זה?

 

"ווטסון היה מופיע עם השיר הזה והוא נשמע נפלא, וכשהקלטנו את הפלייבק והוא שר את השיר באולפן, לא הבנו מילה. על הבמה הוא נשמע ישראלי, עשינו עוד טייק ולא הבנו מילה. אז לקחתי את דודו רג'ואן ז"ל ואמרתי לו: אתה תקליט, והוא אמר: "אבל אני לא מכיר את השיר", אז אמרתי לו "כנס לשירותים, תלמד את השיר" ותוך חמש דקות הוא הקליט וזה מה שיצא. במשך שנים חשבו שעוזי פוקס הסולן מה שלא נכון בכלל".

 

זו למעשה הלהקה האחרונה שלך?

 

"כן".

 

מה עשית אחרי זה?

 

"הפסקתי עם המוסיקה, להנאתי הלחנתי רק איזה 120 שירים, זה הכל."

 

למה החלטת לעזוב את המוסיקה?

 

"שמע הייתי באותה תקופה די בוגר והייתי טיפש. התחתנתי בגיל מאד צעיר, בגיל 20 כבר הייתי נשוי, בגיל 26 כבר היו לי ארבעה ילדים ואני הבנתי שעם המוסיקה שלי אני לא יכול ללכת לסופרמרקט, וזה חלק מהרוק’נרול, ובשלב מסוים אני פרשתי. לא חשוב שבשלב מסוים אני גרתי בבנימינה וכל מיני נגנים שהיו חוזרים מהופעות בצפון היו קופצים אליי לנגן עד 3-4 בבוקר אבל אני עקרונית פרשתי. הרבה אמנים נהגו לבוא אליי לקבל ייעוץ ללא תשלום. באו להתייעץ איתי".

מה עשית אחרי פרישתך?

 

"הייתי מנכ"ל של חנות כלי זמר ואחרי זה הפכתי לכיוון ותיקון פסנתרים. בשלב מסוים עברתי לאנגליה וכיוונתי פסנתרים לאמנים מאד מפורסמים בהם Tears For Fears ופול מקרטני. יש סיפור די מצחיק: יום אחד הזמינו אותי לכוון פסנתר לפול מקרטני בבית מלון. לא ידעתי שאני מכוון לפול מקרטני כי הצוות הזמין אותי. אז אני עובד על הפסנתר בבית מלון, ואני רואה שמקשטים את האולם ושאלתי: "בשביל מה זה?", ואמרו לי: זה בשביל פול מקרטני. היום חוגגים לו יום הולדת, אז אמרתי להם: "שיט, אם הייתי יודע הייתי לוקח יותר כסף, כי אני לא סובל את המוסיקה שלו היום, ואני מסובב ת'ראש והוא עומד לידי ולוחץ לי ת'יד. עשיתי פשלות".

 

 

אתה חושב שאתה עדיין רוקר?

 

"כן, אני חושב שאני עדיין רוקר".

 

 

אהבת לשמוע את עצמך שר?

 

"לא".

 

היית מגדיר עצמך פורץ דרך?

 

"זה מה שאומרים. לא אני"

 

 

אני רוצה להודות מכל הלב לג'רארד קמינסקי היקר על שניאות לפגוש אותי ולתרום חלקו החשוב לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והרוק הישראלי ותודה מיוחדת לאורי סעדה על העזרה הרבה.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

מיסטר כץ – סיפורו של המוסיקאי מני כץ – כותב ומתחקר: דודי פטימר

מני כץ נולד ב-11 לנובמבר 1947 בחיפה בשם מנחם אבישי כץ. אביו, יצחק כץ היה מורה לפסנתר ומנצח מקהלה ואמו, טובה כץ, נהגה לשיר במקהלה. בהיותו בן 12, מצא גיטרה בעליית גג, והחל ללמד עצמו לנגן. המוסיקה עליה גדל באותה תקופה היו להקת ה-Shadows ולהקת הביטלס. כבר בבית הספר ובצופים נהג לנגן ולשיר במסיבות בצמד עם חבר מהכיתה.

 

הוא למד בבית ספר טכני ובשנת 1964 התגייס לחיל האוויר ושירת בתל נוף. בשנת 1966 השתחרר ועבר להתגורר בתל אביב. הוא הקים את להקת "הלחמניות החמות" שהופיעה במועדון "הסנטר הכפול" ביפו. מני ניגן על בס ושר. הלהקה הופיעה עד תחילת שנת 1967.

לאחר פירוק הלהקה, בשנת 1967, גונבה לאוזנו של כץ שמועה כי הזמר יואל דן ( דון חוליו) עורך אודישנים ללהקת ליווי שתצטרף עליו לסיבוב הופעות בטורקיה. מני ניגש לאודישן והתקבל יחד עם חנן יובל וטוביה צימבר. השלושה הפכו ל"שלישית יואל דן".

עוד לפני הנסיעה, הלהקה הוציאה יחד עם יואל דן תקליטון בשם "שארם א-שייח" ולאחר מכן, כשהלהקה נסעה לסיבוב הופעות בארה"ב (אחרי טורקיה) הם שחררו תקליט אריך נגן גדול שכלל שירים בעברית ובאנגלית. באותה תקופה החל מני לכתוב ולהלחין חומרים מקוריים משל עצמו.

כץ הופיע עם יואל דן עד שנת 1971. לאחר מכן הופיע זמן מה לבד במועדונים מקומיים דוגמת "אל אברם", "באבא" וכו'. כמו כן, ניגן באותה תקופה עם הזמר רן אלירן שפעל אותה תקופה בניו יורק והשתתף כנגן וזמר ליווי בתקליטו של אלירן – "חיים כפולים".

בשנת 1972 הצטרף ללהקה אמריקאית בשם The International Scene ובה שימש כנגן וזמר. הוא עזב את הלהקה בשנת 1973.

לאחר מכן הופיע במספר מועדונים דוגמת "ג'ריקו", מועדון "אוהלים" וכו' ועבר לנגן גם על פסנתר. הוא ליווה זמרים ישראלים דוגמת פיני כהן, רבקה רז, עוזי פוקס, גבי שושן ז"ל, דני בן ישראל, רבקה זהר וכו'.

בסוף שנות ה-70, בזמן שהותו בניו יורק, הצטרף להרכבו של הקלרינטן הנודע גיורא פיידמן ( הם מופיעים יחדיו עד היום ועבדו לאחרונה על אלבום משותף משיריו של מני כץ) ובמקביל הוסיף להקליט ולהופיע עם הרכב משלו לאורך שנות ה-80, בין השאר הוציא קליפ מקורי בארה"ב בשנת 1986 בשם Thricks.

 

בשנת 1984 נישא בשנית לאשתו הנוכחית- תלמה. בשנת 1996 הוציא אלבום בכורה בשם "תייר מזדמן" ובשנת 1997 חזר עם משפחתו להתגורר בישראל. עם שובו לארץ החל להשתלב בסצינת המוסיקה הישראלית המקומית והחל לנגן עם חברו משכבר הימים, חנן יובל, וכן שולב, בעזרת חברו אלדד זיו, כנגן בהצגות שונות. להצגה "מסעות בנימין מטולדו", הלחין כץ את המוסיקה למילים ביידיש ( מבלי שהוא דובר יידיש).

 

בימים אלה מוסיף כץ להופיע בהצגות ומופעים שונים, מלמד במרכז המוסיקה בתל מונד ומלמד נגינה. בניו של כץ, מוסיקאים אף הם: לירי כץ מתופף, עידו כץ בסיסט ושון כץ מוסיקאי.

תודתי הגדולה נתונה למני כץ היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי, לגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והנגנים הישראלים לדורותיהם.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

 

 

 

 

 

"מלכיס" – סיפורו של המוזיקאי והבסיסט שלמה מלכי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

שלמה מלכי ("מלכיס") נולד בתל אביב בשנת 1949 . אביו, ניסים מלכי היה מוסיקאי ולמעשה הנחיל מגיל קטן את אהבת המוסיקה לבנו. בהיותו של שלמה בן 5, אביו החל ללמדו לנגן על מנדולינה. הוא למד מנדולינה במשך 8 שנים ( במהלכן עבר להתגורר עם משפחתו בבת ים) והופיע בעיקר במסגרות בית ספריות ומשפחתיות. בהיותו בן 13, עם הגיעו לגיל בר המצווה, קנה בכסף בר המצווה גיטרה חשמלית והוסיף ללמוד אצל אביו, עד שבגיל 15 עבר ללמוד לנגן בקונסרבטוריון בחולון.

 

בגיל 16  החל לנגן בלהקת "הצבר הדוקרני" שהקים אלדד זיו, והלהקה בתקופתו של מלכי זכתה בפרס ראשון בתחרות להקות קצב בבית הלנה רובינשטיין. לאחר שעזב מלכי את ההרכב, החליפו אלון אולארצ'יק.  זמן קצר לאחר מכן הצטרף ללהקת "הטורפים" ואחריה בלהקת "אפולו 11" ואחרי כן ניגן בלהקת "השלאגרים" שליוותה את טריפונס עת היה עולה חדש טרי בארץ.

 

בשנת 1967 התגייס לצבא ושירת כנהג בוס. עם שחרורו בשנת 1970 הקים עם חבריו אהרון כהן וסטיב (שלמה באלאס) את להקת "פס לבן" שפעלה עד שנת 1973 והקליטה מספר שירים מקוריים שחלקם הלחין מלכי דוגמת: "איך הסינים כובשים את העולם" ו"רובינזון". באותה תקופה כונה בפי חבריו ללהקה "ברוס" בשל דמיונו למוסיקאי ג'ק ברוס.

בשנת 1975 הצטרף ללהקת "הסגנונות החדשים" שליוותה את עוזי פוקס, לאחר מכן שינתה הלהקה שמה שוב ל"עוזי והסגנונות" ובהמשך ל"עוזי ולהקתו". מלכי ניגן עם פוקס עד שנת 1976 ולאחר מכן עבר לנגן מוסיקה מזרחית יוונית כבסיסט. הוא ניגן בין השאר עם ילדת הפלא גראציה, לויטרוס, איזידור, יאניס ושאר זמרים מקומיים ששרו בטורקית ויוונית.

בתחילת שנות ה-80 הצטרף ללהקת "הגל הירוק" (באחד מגלגולי הלהקה) וניגן עם הלהקה עד ה-13 לספטמבר 1992. בשנת 1992 פרש ממוסיקה ועבר לתחום התיקונים עד פרישתו לפנסיה.

 

תודה מיוחדת לשלמה מלכי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

אחד מול אחד והפעם: עוזי פוקס פותח את הלב – כותב ומראיין: דודי פטימר

 

"אין לך מה לדאוג", "ילדונת", "כן,כן, לא לא", "קשת בענן", הם רק קומץ מלהיטיו של עוזי פוקס, מהכוכבים הגדולים של הרוק בישראל בשנות ה-60 וה-70. עם קול מלא נשמה, שירים תוססים ורזומה עשיר של להקות הקצב ( "עוזי והסגנונות", "השמנים והרזים"), פוקס תקע יתדו בעולם הרוק הישראלי וסלל את הדרך לבאים אחריו. מה הוא עושה בימים אלה?

 

 

 

בהיכל התהילה של הרוק הישראלי, עוזי פוקס הוא שם נרדף לאחד מסנדקי הנשמה והגרוב המשפיעים והגדולים בישראל, ואיני כותב זאת כקלישאה. עוזי, יליד רומניה (שנת 1947) , עבר את המסלול האולטימטיבי בדרך להתהוותו כנדבך חשוב במוסיקה הישראלית.

 

כנער, גדל על להיטי הרוקנרול והפופ הלועזיים: אלביס פרסלי, קליף ריצ'ארד, ביטלס ומאוחר יותר שאר להקות הרוק הבריטיות והאמריקאיות שהלהיבו את העולם באותה תקופה. כדרכם של נערים מתבגרים רבים בישראל, עוזי היה חבר בלהקה עוד כנער בן 15, ולמעשה מאז ולאורך שנות ה-60 (כולל בזמן שירותו הצבאי), הפך לשם דבר בסצינת המועדונים המקומית, כשהוא צובר רזומה די מרשים של להקות קצב בהן השתתף ( Fbi, "הלורדים", "הכוכבים החדשים") שהעיקריות שבהן היו "השמנים והרזים" (שתועדה על גבי תקליטון) והדובדבן שבקצפת – "עוזי והסגנונות", מלהקות הרוק המשפיעות והמתקדמות (יחסית לימים ההם) ביותר בכל הזמנים.

ההצלחה של "עוזי והסגנונות" הייתה למעשה אבן דרך חשובה בקריירה של פוקס, שהתגלה כפרפורמר ופצצת כריזמה מתקתקת, עובדה שקיבעה מעמדו כאחד מכוכבי הרוק הגדולים של אותן שנים. הלהקה שחררה אריך נגן ומספר תקליטונים שהניבו להיטים כ"Friends", "רכבת הבוקר", "יום ולילה", "I Got Sunshine".

 

 

 

כיוון שבאותה תקופה, להקות הקצב שהרבו לשיר בלועזית, נתפסו בעיני התקשורת כ"נטע זר" ומושא ללעג, פוקס החליט לשנות פאזה והחל לשיר גם בעברית. ב-1971 הוא השתתף עם להקת הסגנונות במחזמר כושל בשם "קפוץ", שכלל מוסיקת רוק רועשת ו"כאסחיסטית" מאת דני סנדרסון. המחזמר עורר שערוריה עקב סצינות העירום הליברליות שבו והורד תוך הצגות ספורות (על אף שתועד על גבי תקליט).

 

כניסתו הבאמת גדולה של פוקס ללב המיינסטרים הישראלי ולהצלחה המסחררת לה ייחל, אירעה כשהשתתף (לצד רותי נבון, דודו זר ואברהם פררה) במחזמר המצליח "אל תקרא לי שחור", שעסק בנושא אפליית אפרו-אמריקנים בארה"ב ובו היו פזמונים שהפכו להיטי ענק, ביניהם: "יום יבוא",

ו"קליפסו בשחור לבן".

 

קריירת הסולו של פוקס זכתה לתנופה רצינית בשנת 1973 עם מלחמת יום הכיפורים והולדת אחד מלהיטיו הגדולים ביותר – "אין לך מה לדאוג" ( או אם תרצו "תחתונים וגופיות"), שהפך לקלאסיקה בזמן אמת ולאחד ההמנונים הבלתי רשמיים של המלחמה.

 

 

 

כשנה לאחר מכן, ב-1974 יצא אלבום הסולו הראשון של עוזי – "כן,כן" , שכלל מלבד "אין לך מה לדאוג", שירים מוכרים נוספים כ"כן,כן, לא לא", "קשת בענן" (מפסטיבל שירי הילדים), ו"ילדונת", שעד היום מושמע בלי הרף בתחנות הרדיו.

האלבום מיזג בין פוקס ה"פראי" של הסיקסטיז, זה ששר ללא מעצורים ו"נותן בראש", לבין פוקס העדין, מלא הנשמה והיותר פופיסטי וקליל (בהתאם למפה המוסיקלית דאז). לאורך הסבנטיז, השתתף עוזי בפסטיבלים שונים, הקליט שירים שנטו יותר לכיוון הפופ ופחות לכיוון הרוק וניסה כיוונים מוסיקליים מגוונים. אירוע קריטי לקריירה שלו ולחייו האישיים, הייתה תאונת דרכים קשה שעבר לקראת סוף העשור, שקטעה במובן מסויים את הקריירה שלו באותה תקופה.

 

 

 

בתחילת שנות ה-80 נסע לארה"ב ושהה שם עד סוף העשור. עם חזרתו לישראל, שב להקליט חומרים חדשים והקים את אולפן הדיבוב המצליח "אולפני נ.ל.ס" שהפיק דיבובים לסדרות מצליחות כ"פוקימון", "אוטובוס הקסמים", להן תרם פוקס קולו לשיר הפתיחה.

 

בראשית שנות ה-2000 הקריירה המוסיקלית של פוקס זכתה לעדנה מחודשת עם המופע המשותף שלו עם שרי וגבי שושן ז"ל, מופע שכלל מיטב להיטיהם משנות ה-70 ועוד ובימים אלה מופיע עם שרי ורותי נבון במופע דומה.

ב-2008 הוציא את אלבומו השני- "אמצע החיים" ומאז ועד היום מוסיף להקליט שירים, להופיע ולהשתתף בפרויקטים שונים.

 

 

 

עוזי, ליווית את הרוק הישראלי עוד כשהיה בחיתוליו ועד היום, מה הדבר המשמעותי שהשתנה בסצינה הזו לאורך השנים מנקודת מבטך?

 

"תראה,אנחנו (להקות הקצב) התחלנו עם רוק לועזי והרוק הזה תמיד היה תלוי בתו רוק העולמי (בריטי, אמריקאי). עם הזמן כמובן שהחלו להתפתח פה בישראל דברים מאוד מעניינים, קמו להקות מעניינות והן פיתחו את הרוק המקומי, ולפי דעתי הן פשוט שאבו השראה והושפעו מהלהקות של שנות ה-60 וה-70 , כלומר אנחנו היינו  המפתח והבסיס למוזיקה שהתפתחה אחר כך. קח למשל את להקת  כוורת : אני זוכר שדני סנדרסון, עוד לפני שהתגייס,  היה מגיע להופעות של עוזי והסגנונות והיינו מעלים אותו לבמה לנגן ולשיר על הגיטרה , הוא היה מושפע מהלהקות הישראליות והלהקות הלועזית.  מה שהשתנה לדעתי זה המצב: היום יש כל מיני בתי הספר ונסללת לצעירים הדרך האידיאלית מההתחלה, בניגוד לתקופה שלנו שבלשון המעטה לא פרגנו לנו.  הנה היום יש דברים מדהימים ברוק: גם כותבים גם להקות, רק ישנה בעיה אחת: המדינה מוצפת בזה ואנו מאבדים את הדברים הטובים, ויש הרבה דברים טובים שמתפספסים וחבל".

 

מה יותר אהבת: לשיר בלהקה או לשיר כסולן לבד?

 

"תשמע, אם עוזי פוקס היה שר סולו הוא היה שר רוקנרול עם להקה.אני מעדיף להקה ואוהב נגנים מאחורה וסאונד, להתנגן ולנגן ביחד על הבמה, חד משמעית."

 

מה אתה עושה בימים אלה?

 

"אני מופיע כל הזמן:יש לנו את המופע המשותף כבר כמעט 12 שנים עם שרי ולפעמים מתארחת רותי נבון, אנחנו מופיעים כל הזמן ויש ביקוש למופע . במקביל,  לאחרונה הופעתי בערב מחווה לג'ו קוקר וארת'ה פרנקלין ואני ממשיך להופיע גם לבד"."

 

יש אלבום חדש באופק?

 

"לפני כמה שנים הוצאתי אלבום ( "אמצע החיים", 2008) ומאז יש שירים במגירה ודברים שהוקלטו כסקיצות, אבל אני לא ממהר לצאת עם אלבום. אני מעדיף שיתרחשו דברים על הבמה ומה שקורה בשטח כי לצאת היום עם אלבום זה לא מה שהיה פעם, שיטת השיווק וההשמעה די חדשנית לנו בעולם, היום הכל ממוחשב ואני מעדיף את האנלוגי ולא הדיגיטלי, לכן אני לא ממהר כי אני חושב שהשתנו דברים בקבלת האמנים, אולי זה הגילאים שלנו, אבל אני מרגיש כאילו הזמן חלף או נעצר וצריך לתת את זכות הדיבור לצעירים, כי ההתבטאות שלנו יכולה לעשות משהו אך היא לא תעשה הרבה.

 

לפעמים אנו, האמנים הותיקים, עדיף להישאר עם מה שיש לך ויכבדו את זה ויזכרו את זה, אבל אני לא פוסל להיכנס לאולפן ולהקליט שירים חדשים אם תהיה הצעה מעניינת לכך, או אפילו אם מישהו יציע לי דואט. הצעירים מזכירים לי את צעירותי, לא ראינו סביבנו את החבר'ה הותיקים על אף שאז לא היה רוקנרול, היינו מתמקדים במוסיקה שלנו וסובבים סביבה."

  

השלם את המשפט: עוזי פוקס הוא…

"זמר".

 

תודה מיוחדת לעוזי פוקס היקר על שתרם חלקו הנכבד לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

 

 

"כמה יוסי" – סיפורו של המתופף המזמר יוסי אטיאס – כותב ומתחקר: דודי פטימר

שנות ה-70 במוסיקה הישראלית היו שנים מהותיות להתפתחות הפופ והרוק הישראלי: עם ירידת להקות הקצב שאפיינו את הסיקסטיז ופריחתן של להקות החתונות ( טרום תקופת הדי ג'יי), רבים מהנגנים והמוסיקאים שהיו מבוקשים בקרב הלהקות, מצאו עצמם חסרי עבודה. היו שפרשו מהמקצוע והיו שהמשיכו לחיות את החלום והפכו לנגני אולפן והופעות של כוכבי התקופה ( בתקופה בה כוכבים היו כוכבים) .

אחד המתופפים העסוקים ביותר בעולם הפופ והרוק בסבנטיז, הוא יוסי אטיאס שהפך לאחד הנגנים המבוקשים בעשור וניגן עם מיטב כוכבי התקופה, עד שעזב את הארץ ב-1980 ללונדון, שם חי עד היום. משום מה, אין תיעוד לפועלו החשוב והמשמעותי של יוסי לסצינת המוסיקה הישראלית ( בתקופה בה פעל בה) , לכן תיאמתי עימו ראיון ובקשב רב, אטיאס גולל בפניי סיפור חייו המרתק ודרכו את עולם הפופ-רוק הישראלי מנקודת מבטו.

 

יוסף (יוסי) אטיאס נולד במרוקו ב 25 לנובמבר 1953 . בשנת 1954 , בהיותו בן שבעה חודשים, עלה עם משפחתו לישראל.

יוסי מעיד על עצמו שהוא זוכר כי מגיל מאוד צעיר ( 9-10) הוא אהב מוזיקה,  במיוחד לועזית .אחיו הבכור יעקב ז"ל היה גיטריסט / זמר  ואביו מכלוף אטיאס זצק"ל היה פייטן.

כששאלתי אותו, באיזה גיל גילה את הרוקנרול, השיב לי אטיאס כי בגיל 13,14  הוא החל לשמוע את קליף ריצ'רד ואלביס פרסלי, ומאוחר יותר שמע לרוב להקות רוק, ובמיוחד את סגול כהה (דיפ פרפל) , לד זפלין, בלאק סבאת' ופינק פלויד.

התפנית המהותית בחייו המוסיקליים של יוסי אירעה בגיל 12 , עת גילה את התופים: אחיו היה מתאמן על הגיטרה ויוסי הקטן ניסה ללוותו על כסא.

בגיל 13 ,בבר מצווה שלו, אחיו יעקב  הפתיע אותו וקנה לי תופים במתנה- מתנה ששינתה את חייו. יוסי נזכר שלאחר מספר חודשים כבר החל להופיע עם אחיו באירועים, חתונות וכו'. בלהקתו של אחיו שנקראה – "כוכבי הזהב".

עוד בגיל צעיר מאוד נהג יוסי לשיר, בעיקר שירים צרפתיים, וזכה לכינוי "לואיג'י הישראלי" (לימים ליווה את לואיג'י ה"אמיתי"), וזכורים לו פלקטים עם תמונותיו כנער הפלא של השנסון הצרפתי בישראל.

בשנת 1969 הקים יחד עם שני חבריו ( איציק ברנס – גיטרה מובילה, ואבי סרוסי – גיטרה בס) את להקת "המסמרים", שנוהלה ע"י משרד האמרגנות של חיים סבן.

בשנת 1970, עת היה בן 17, החליף יוסי את חברו הטוב,  המתופף מאיר ישראל, בלהקת "עוזי והסגנונות" , עימם הופיע עד שהלהקה התפרקה ועוזי פנה לקריירת הסולו המצליחה שלו.

בשנת 1971 התגייס אטיאס לצה"ל וסופח לצוות הווי ובידור.

עם שחרורו ב-1974, הקים יחד עם חבריו מלהקת "המסמרים" – איציק ברנס ואבי סרוסי, את להקת "או שכן או שלא", שנוהלה ע"י משרד ההפקות של מיקי פלד. הלהקה הופיעה והקליטה עם מיטב כוכבי שנות ה-70 ושימש כמעין "להקת הבית" של משרדו של פלד. בין האמנים שהלהקה ליוותה נמנה הזמר הבלגי המצליח דאז- לואיג'י ( Une Maman, Pitie) . בנוסף, הלהקה השתתפה בליווי זמרים בפסטיבלי הזמר והפזמון, פסטיבל הזמר החסידי ופסטיבל שירי הילדים. לאחר הצלחת הלהקה, המוסיקאי קובי אשרת לקח את הלהקה "תחת חסותו" ויחד עימו הקליטו שירים של מיטב האמנים להם כתב אשרת בשנות ה-70, לצד פרסומות וג'ינגלים. הלהקה גם הקליטה שני שירים מקוריים: "תני להיות הגבר שלך" ( בו יוסי אטיאס הוא הסולן הזמר) שהצליח במצעד הפזמונים דאז ו"המנון לאישה המשוחררת".

ב-1977 הצטרף אטיאס ללהקת "הגל הירוק", להקת הקצב בה היו חברים בין השאר: אלי סולם (גיטרות), סמי וילה (קלידים) , דודו רג'ואן ז"ל (סולן ובסיסט) ואטיאס על התופים. הלהקה הקליטה מספר שירים בהם: "פתגמים", "יה יה מה יהיה" (שרג'ואן שר גם בלהקת "השמנים והרזים") , ו-Stranger Down In The City .

נוסף לזאת, ניגן אטיאס בין השנים 1978-1980 עם להקת "הפסגות" שיסד חברו, איציק ברנס.

כמתופף, אטיאס היה מהבולטים ביותר בישראל בשנות ה-70 וניגן בין השאר עם: עוזי פוקס, צביקה פיק, רותי נבון, עדנה לב, אושיק לוי, גבי שושן, אילנה רובינא,  קובי רכט, גרי אקשטיין, ריקי גל, יגאל בשן, אריס סאן, דודו טופז, דודו דותן, יעקב בודו, מוטי גלעדי,אבי בהט, עירית דותן וחיה ארד.

בין המוסיקאים והמעבדים עימם עבד נמנים: נפתלי אלטר (סרטים), נורית הירש קובי אשרת, ומרקו בכר.

על החזרות נזכר יוסי בהומור: " את רוב החזרות היינו עושים אצל אמי בבית בבת ים-  על מנת לחסוך שעות אולפן עם רוב הזמרים/זמרות. אני זוכר שכל השכונה הייתה כמובן מתאספת  כמו בחגיגה גדולה,  ואפילו היינו משחקים מדי פעם בכדורגל על הכביש: 4 על 4 צביקה (פיק) ואני באותה קבוצה. אפילו האוטובוס שהיה עובר בשכונה היה נאלץ להמתין עד שיהיה גול! "

כשביקשתי מאטיאס לנסות ולהיזכר באילו הקלטות חשובות השתתף, השיב: "הקלטתי את הלהיטים הפולאריים של עוזי פוקס כמו: ילדונת, כן כן לא אז לא, אין לך מה לדאוג ,ללכת בגשם ולשרוק ועוד. עם צביקה פיק את : אני אוהב אותך לאה, הרקדן האוטומטי (עם רותי נבון), תמיד ישנו מחר, ועוד שירים אחרים, כולל את האלבום הראשון שלו.

עם רותי נבון הקלטתי את: חשמל זורם בכפות ידיך, WHO EVER SHE WAS ועוד שאני לא זוכר. עם נורית הירש עבדתי המון וזכור לי במיוחד העיבוד שהירש עשתה לאילנית לשיר "מליסה". עם אושיק לוי: יונתן סע הביתה, שיר ערש ועוד.. עירית דותן , מיכל טל ועוד.. ריקי גל – השמש היא האור ועוד.. עם ניסים סרוסי את השיר "סיונרה" שייצג אותנו ביפן ועם מספר זמרים יוונים כמו איזקיס וניקולס. "

ב1980- היה יוסי בפרשת דרכים ועמדה בפניו ההחלטה: האם להיענות להצעה לנסוע לניו יורק ולהופיע עם אריס סאן , או לעבור ללונדון עם החברה האנגליה שעימה התחתן. הוא בחר באהבה ועבר לגור בלונדון משנת 1980.

כשהגיע ללונודון בשנת 1980, התחיל לעבוד בחנוית לביגוד,  ולאחר שיצר קשרים, ניסה לשכנע את הלהקה ( הפסגות) לבוא ללונדון ולנסות מזלה, אבל זה לא צלח.

בשנת 1984 הקמתי להקת אירועים מקומית בשם – TASTE OF HONEY  שהפכה, לטענתו, בין המצליחות בלונדון עד היום.

בימים אלה אטיאס עדיין מתעסק במוסיקה ( עדיין חלק אינטגרלי מחייו) )  יחד עם אישתו איריס (פסנתרנית / מוסיקאית  שבמקור מאילת) והשניים מנהלים אף סוכנות אומנים ומשרד הפקות .

יוסי מספר, כי  דרך הסוכנות הוא שולח הרבה להקות מלונדון לאילת להופיע בפאב ה"מאנקיז" הידוע וגם הוא בעצמו מגיע לעיתים לאילת להופיע בפאב עם הרכב צעיר מלונדון. כמו כן, בשנים האחרונות פתח משרד נדל"ן  ונכסים להשקעות בלונדון ועובד עם הרבה משקיעים  ואנשי עסקים מישראל.

תודתי הגדולה נתונה ליוסי אטיאס היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי!

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

"לחיות את החלום " – סיפורו של המוסיקאי איציק ארושס – עורך ומתחקר: דודי פטימר

החלום האמריקאי. רבים שואפים אליו, אך מעטים האנשים המצליחים באמת להגשים אותו. אחד מהם, הוא איציק ארושס, מוסיקאי ישראלי שהחל לפעול בישראל בשנות ה-60 ותחילת ה-70 ובזכות כשרון, התמדה ומוטיבציה הצליח לכבוש את ארה"ב. הוא ניגן עם מושאי הערצתו, הופיע על הבמות המפוארות ביותר בארה"ב בפני כל אנשי וסלבריטאי עולם ( כולל נשיא ארה"ב), אולם למרות זאת, סיפורו המרתק לא ידוע לקהל הישראלי ומשום מה "נשמט" מדפי ההיסטוריה, עד עכשיו.

פגשתי את ארושס במהלך ביקורו הקצרצר בישראל בכדי לראיינו ולתעד סיפורו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית ונחשפתי לאדם מקסים, נשמה גדולה שכולה אהבה טהורה למוסיקה ולבני האדם.

 

איציק ארושס נולד בשנת 1951 וגדל במעברה בנווה יהושע. בשנת 1955 המשפחה עברה לרמת עמידר. ארושס מציין כי בילדותו ונעוריו אהב מאוד להאזין למוסיקה ( אריס סאן, שירי פופ ורוקנרול של אז) ואפילו אביו קנה לו טייפ סלילים גרונדינג להקליט מהרדיו פזמונים. הוא נזכר כי בבית הספר, בשיעורי מוסיקה וזמרה, הוא היה התלמיד הכי גרוע והמורה נהג להוציא אותו מהכיתה בכל שיעור.

בהיותו בן 10 הכיר ילדים משיכון צה"ל ונחשף למוסיקה ותרבות יותר "איכותיים" לטענתו מחיי הפרחחות שלו ברמת עמידר. הוא נמשך לזה ובגיל 11 כבר החל לעבוד במטע לקטיפת תותי שדה, כשבמקום להתעסק בקטיפה, התעסק בלבהות בארנק אלביס שלו.

 

בשנת 1965 עברה המשפחה לגבעתיים. שם, נחשף לסביבה אחרת והכיר חבר בשם אברהם לו הייתה גיטרה. השניים העריצו את אלביס ואת להקות הקצב שפעלו באמצע שנות ה-60 דוגמת להקת "האריות", "הנסיכים", "הצ'רצ'ילים" ועוד.

בשנת 1967, בהיותו בן 16, במהלך משחק כדורגל נפצע ושבר את הרגל. במהלך 3 החודשים בהם רגלו הייתה בגבס, אמו קנתה לו גיטרה "הופנר" ( גיטרת החלומות שלו דאז) ובמהלך זמן ההחלמה הוא החל לנגן וללמד עצמו לנגן. חיים אלגרנטי מלהקת האריות שלח לארושס חוברת תווים של הביטלס, אך כיוון שארושס לא ידע לקרוא מתווים, הוא לימד עצמו לנגן. לאחר שהוציא את הגבס, הקים בשנת 1967 את להקתו הראשונה – "הזמנים הטובים" ( בה היו מוטי קקון, מאיר פניגשטיין ( "פוגי") – לימים המתופף של להקת כוורת, ובחור בשם גרשון) . הלהקה הופיעה במועדון "קזבלן" ברחוב החשמונאים בתל אביב, במועדון "המשקשקים". הלהקה ניגנה בעיקר שירי הרולינג סטונס והביטלס. הלהקה פעלה כשמונה חודשים.

לאחר ש"הזמנים הטובים" התפרקו, הוזמן ב-1968 ארושס לאשדוד והצטרף ללהקת "קוקו והפריזאים", להקה שביצעה רק שירים בצרפתית. אחד מחברי הלהקה היה שמוליק אביגל ( לימים מלהקת "הגל החדש"). ארושס ניגן גם על גיטרה מובילה וגם על קלידים, באופן חובבני ( אך מספיק לאותן שנים). הוא ניגן עם "קוקו והפריזאים" ( שנקראה גם "כוכבי קוקו") במשך כחצי שנה.

לאחר "קוקו והפריזאים" הפך להיות ממלא מקום בולט בקפה "נגה", בורסת המוסיקאים התל אביבית של אז, ו"סתם" חורים ללהקות הקצב השונות. בין הלהקות בהן ניגן כ"סותם חורים" ( כבסיסט וגיטריסט) : "הכוכבים הכחולים", "הגל החדש", "הסוס הלבן", "הזרים", "הנזירים" ועוד.

 

בשנת 1969 התגייס ארושס לצבא והוסיף לנגן במהלך החופשות בצבא. בין האנשים עימם ניגן באותה תקופה היה בעז שרעבי בתקופת היותו "מתופף". בשנת 1971 השתחרר מהצבא ופנה לעסוק בלבד במוסיקה. בעיקר ניגן באותה תקופה בחתונות וחלטורות למיניהן. הוא עבר לנגן גם בהקלטות אליהן הוזמן ע"י אילן מוכיח או יאיר רוזנבלום ( הוא זוכר כי ניגן במופע "ג'אמבו" כולל שיר הנושא הלהיטי של ציפי שביט, השתתף בהקלטות של אילנית, צמד דרום ועוד ).

בשנת 1972 קיבל הצעה מלהקת "המטרונומס" ( להקת סול פופ מוכרת בסצינת המועדונים דאז בהנהגת דני פיטשון) להצטרף אליהם. באותה תקופה החל לעשות עיבודים לזמרים כגבי שושן וללהקות קצב למיניהן.

בשנת 1973 הוזמנה הלהקה ע"י אריס סאן להופיע ולנגן באופן קבוע במועדונו הניו יורקי "סירוקו". בלהקה ניגן שם על גיטרה, בס ובוזוקי שנתן לו אריס סאן. בשנת 1975 הלהקה התפרקה.

עם פירוק הלהקה, הקים בניו יורק את להקת Holly Land שכללה בין השאר את יואל קוקל, דריו מלכי ז"ל (לימים קלידן של להקת "ברוש"), וצביקה נוי ( נימוי) . הלהקה הופיעה במועדונו של אריס סאן ולאחר מכן למועדונם של "צחי ויעל". הלהקה פעלה בין השנים 1975-1978.

 

בשנת 1980 החליט ארושס לפרוש ממוסיקה ועבר לעבוד ב-Car Stereo (התקנת סטריאו למכוניות) . יום אחד הגיע לבקרו חברו מימי הלהקות, אברהם פנגס, ושכנע את איציק לחזור להופיע במועדון חדש שפתח. ארושס הופיע שם כזמר וכנגן ( על אף שלא התיימר להיות זמר).

 

בשנת 1982 עזב ארושס את המועדון והכיר זמר כנר צעיר בשם סמיר שוקרי. השניים הקימו צמד שידבר לקהל הישראלי והפלשתינאי דובר ערבית במועדונים, כשסמיר אמון על השירה הערבית וארושס על העברית. הצמד עשה משהו שלא היה עד כה באותן שנים. בהתחלה הלהקה כללה את סמיר ואיציק לבד, לאחר מכן הלהקה גדלה לארבעה נגנים ולאחר מכן שמונה נגנים. ההצלחה הייתה סנסציונית והשניים הקימו מועדון ישראלי ראשון בברוקלין. ארושס מספר כי הצמד היה המצליח ביותר בברוקלין בין השנים 1983-1986. הלהקה הופיעה בחתונות, אוניות ובכל אירוע נחשב אפשרי.

בסוף שנות ה-80 הצמד התפרק כי סמיר הצליח בישראל ואיציק רצה להישאר בארה"ב. ארושס הקים את "תזמורתו של איציק ארושס" ( Issac Orchestra) והוציא קסטה שנמכרה ב-34 אלף עותקים ( לטענתו) . הוא לקח זמר ארמני ( אליאס סרקר ז"ל) וזמרים ונגנים אמריקאיים לצד הישראלים ( בהם הגיטריסט חיים קריו, המוסיקאי משה לוי (שעובד עם שלום חנוך) ועוד ) . הלהקה הופיעה אף בפני הנשיא קלינטון, ראש עיריית ניו יורק ג'וליאני ועוד. הלהקה התפרקה בשנת 2002 בשיא ההצלחה.

בימים אלה ארושס מתגורר בארה"ב ומוסיף ליצור מוסיקה בביתו להנאתו.

תודתי הגדולה נתונה לאיציק ארושס על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו וארכיונו הפרטי.

כתב,ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.