להקת "הסינג סינג" הייתה להקת פופ-רוק בריטית שנוסדה בשנת 1962. חבריה היו: דייב קארול (סולן), ביקס בוני (מתופף) , וולי וואטקיבס (גיטריסט) ופרי פרוטופפה (בסיסט).
בשנת 1964 הביא האמרגן ששון רג'ואן (שעבד אז אצל סוכן האמנים משה דוד) את "הסינג סינג" לסיבוב הופעות בישראל. הופעותיה של הלהקה הצליחו מאד ואף שימשו עבור חלק מחברי להקות הקצב ה"צבריים" כבית ספר למוזיקה ולפרפורמנס.
הפופולאריות של הלהקה הובילה את חברי "הסינג סינג" להתאהב בישראל ולהשתקע פה. בשנת 1965 הקליטה חברת התקליטים הישראלית "מקולית" את חברי הלהקה בתקליטון שכלל את הלהיט "מישהי כמוך".
בשנת 1967 השתתפו חברי הלהקה בפסקול הסרט הישראלי "עליזה מזרחי" וביצעו את השיר "יה יה הלב" בעברית. באותה שנה הוציאו תקליטון נוסף עם השיר Cry (גרסת כיסוי לשירו של הזמר ג'וני ריי משנות ה-50).
לאורך שנות ה-60 חרשה הלהקה את מועדוני ישראל בהופעות.
גלגולו השני של ההרכב יצא לפועל בשנת 1968: דייב קארול (שירה), פיט צ'סטר (תופים), דודו רג'ואן (בס ושירה), דייב אלן (פסנתר, קלידים ושירה) ופרי פרוטפפה (גיטרה).
גלגולו השלישי של ההרכב יצא לפועל בשנת 1970: דייב קארול (שירה), מאיר ישראל (תופים), דודו רג'ואן (בס ושירה), אייב אורצ'ובר (קלידים) ופרי פרוטפפה (גיטרה).
הרכב זה בגלגולו השלישי שינה שמו ל"דייב קארול ורביעיית הסינג סינג" והופיע בטהרן, אירופה ואף כיכב בטלויזיה היוונית והקליט אלבום ביוונית (גרסאות ביוונית ללהיטי פופ רוק מוכרים) יחד עם הזמרת הישראלית עליזה עזיקרי ז"ל.
בשנת 1971 ההרכב התפרק ודייב קארול (20 בדצמבר 1942- 6 במרץ 2017), פנה לקריירת סולו. שאר חברי ההרכב
השתקעו בישראל (עד שעזבו את הארץ) והקימו יחד עם ששון רג'ואן את חברת ציוד האלקטרוניקה ואולפן ההקלטות ברח' הירקון בת"א – "אולפני גארט" שעיצבו את הסאונד הישראלי בסבנטיז.
כתב, ערך ותחקר: דודי פטימר – היסטוריון הרוק הישראלי!
הוא היה הראשון לגלות את אריס סאן, לסדר למייק ברנט את ההופעה שהפכה אותו לכוכב בצרפת, להקים את מועדוני הקצב בישראל ("אבא בהריון", "אמא מתגלחת"), להביא את הפלאטרס והקרייזי סטריינג'רס לישראל ולנהל את להקות הרוק המשפיעות בשנות ה-60: בצלאל יונגרייז ו"ההדים", "השמנים והרזים" ו"הסינג סינג" (שהביא מאנגליה) והכל החל כשבגיל 15 ניהל את הכוכב הגדול בשנות ה-50 – ישראל יצחקי. ששון רג'ואן, האמרגן המיתולוגי המתגורר יותר מ-40 שנה בארה"ב, חוזר אל ימי הזוהר ומסביר מדוע החליט לפרוש מעולם הבידור.
מאחורי כל זמר מצליח או להיט ענק ברדיו, עומדים, מלבד היוצרים והזמרים עצמם, גם האמרגנים והמנהלים האישיים המעורבים בבחירות החומרים, בשיווק ומיתוג האמן ובדאגה להפיכתו לשם דבר בשמי המוסיקה.
אחד האמרגנים והמנהלים האישיים הראשונים בישראל והבולטים ביותר בשנות ה-50,60,70 הוא לא אחר מאשר ששון רג'ואן שהחל מתחילת שנות ה-50 ליווה את מיטב אמני ישראל והיה חלק בלתי נפרד מעולם התרבות והבידור הישראלי.
ששון רג'ואן נולד בירושלים בשנת 1939. בהיותו בן 6 עברה משפחתו לתל אביב ואביו ושני אחיו רכשו את בניין קולנוע "קסם" שהקרין סרטים בין השנים 1945-1948 עד שהפך להיות משכנה של הכנסת הראשונה בישראל עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. צמוד ל"קולנוע קסם", היה ממוקם מלון "סאן רמו" שהיה בבעלות סבו של ששון ולצידו היה ממוקם התיאטרון הנודע "לי לה לו" שבבעלותו של האמרגן משה ואלין.
"ב'לי לה לו' נהגתי לשמוע את שושנה דמארי וחנה אהרוני ומאותו רגע חיי היו מוסיקה וכדורגל", נזכר רג'ואן, "ויום אחד, בשנת 1954, חבר שלי ואני הלכנו לראות ברחוב הירקון את הזמר ישראל יצחקי שבדיוק הוציא את שירו 'אבאל'ה בוא ללונה פארק' והתאהבתי בזמר הזה. אני זוכר שהייתי הולך לחנות התקליטים בכל שבוע בכדי לבדוק אם הגיע תקליט חדש של ישראל יצחקי. הערצתי אותו".
בהיותו בן 16, בשנת 1955 הצטרף לחברת "מטה אמנים" (על שם קיוסק ברח' פינסקר בתל אביב בו היו יושבים השניים דרך קבע), שארגנה מסיבות חברה ונשפים מדי שישי במועדונים תל אביביים מקומיים. כוכב הנשפים באותן שנים שהוזמן על ידי רג'ואן וחבריו יאיר פרלדצקי ושלמה אליהו היה לא אחר מאשר ישראל יצחקי ותזמורתו של מאיר מקסי.
המופע הרשמי הראשון שארגן רג'ואן (יחד עם חברו שלמה אליהו, מנכ"ל חברת הביטוח "מגדל") עם חבריו היה בקולנוע בחיפה בשנת 1956 בו הופיעו יפה ירקוני וישראל יצחקי. בשנת 1957 החל לנהל את יצחקי אישית.
לאורך שנות ה-50 וה-60 ניהל רג'ואן את מיטב הכוכבים התוססים והבולטים בארץ: הוא ניהל את ג'ו עמר בראשית דרכו עם הצלחת שיריו "שיר השיכור" ו"ברצלונה", ניהל את אריס סאן בשנותיו הראשונות בישראל (ואף סידר לאריס את הופעתו הראשונה ב"אריאנה", כמיוצג שלו), ניהל את עליזה קאשי ודאג להכניסה לפסטיבל הזמר והפזמון הראשון בישראל (1960) בו קצרה את המקום הראשון עם שירה המשותף עם שמעון בר – "ערב בא", ניהל את להקת "ההדים" של ד"ר בצלאל יונגרייז (חלוץ הרוק הישראלי בתחילת שנות ה-60 שהקליט את "הו ילדונת", שיר הרוק העברי הראשון), את להקת "השמנים והרזים" (ניהל את הלהקה לצידו של ז'רר קמינסקי. סולנה של להקת "השמנים והרזים", דוד רג'ואן ז"ל, היה בן דודו של אביו של ששון) וה"קרייזי איידולס" של ז'רר קמינסקי (שהיה לעוזרו) ועוד רבים וטובים.
בשנת 1961 עבד מטעם סוכן האמנים משה דוד כמנהל סיבוב ההופעות הישראלי של להקת הרוק האינדונזית "הקרייזי סטריינג'רס" שקצרה הצלחה רבה במועדון "צברה" התל אביבי הנודע ובה היה חבר הסקסופוניסט הישראלי דורון כהן ז"ל (שלימים היה גם בלהקת "ההדים", להקת "הסול מן" ולהקת "השחקים") ובשנת 1962 הביא לישראל את את להקת הרוק הבריטית Pete Chester Combo (בה החלו דרכם האנק מרווין וברוס וולש מלהקת "הצלליות" שליוותה את קליף ריצ'ארד) ובשנת 1963 את להקת "הטילים" הבריטית (The Rockets) , אך עבורו של רג'ואן, אחד השיאים מהישגיו כמנהל הוא הבאת להקת "הסינג סינג" הבריטית לישראל: "בשנת 1964 הבאתי לארץ להקה בריטית בשם The New York Twisters, אבל החלטתי לשנות שמם ל"הסינג סינג". בשלושת החודשים הראשונים מופעי הלהקה לא הצליחו, אך אחרי כן הבאתי להופעות אנשים שיבואו וייתנו לי משוב לגבי מה צריך לתקן בהופעה, ומנקה רחובות בשם נחמיה אמר לי שהבעיה העיקרית היא שלא נותנים לקהל לרקוד בהופעה אלא רק לשבת על הכסאות. ברגע ששיניתי את זה – הלהקה הפכה לסנסציה וגם הבנתי כי אני צריך להקים מועדוני קצב לריקודים". הסינג סינג הקליטו בניהולו של רג'ואן מספר תקליטים בהם הלהיטים Someone Like You ו-It Feels Like Rain.
בשנת 1965 הקים רג'ואן את המועדונים התל אביבים: "אבא בהריון" ו"אמא מתגלחת" בהם הופיעו מיטב להקות הקצב ("האריות", "השמנים והרזים", "הצ'רצ'ילים" ועוד) ובמשך 8 שנים התעסק בלנהל 2 אמנים בלבד: "הסינג סינג" להם סידר סיבוב הופעות ביוון ובטורקיה ועליזה עזיקרי שפרצה תחת אמתחתו בלהיטים "נערה ממש אוצר", "בחיים הכל עובר" וכו'. רג'ואן שידך בין עזיקרי לסינג סינג ליוון והשניים הקליטו שירים משותפים ביוונית.
בשנת 1969 סידר רג'ואן לזמר חיפאי צעיר בשם מייק ברנט הופעה במועדון "בקארה" במלון הילטון בטהרן שבפרס. למועדון הביא רג'ואן גם את הזמרת הצרפתייה סילבי ורטאן. באותה הופעה, ורטאן התרשמה מברנט והזמינה אותו לפריז, נסיעה שהפכה אותו לכוכב ענק. "אני מודה כי לא התרשמתי ממייק כל כך וטעיתי", אומר רג'ואן, "אחרי זה חיים סבן נסע אליו וייצג אותו והשאר היסטוריה".
בשנת 1971 הקים רג'ואן עם חברי להקת "הסינג סינג" אולפן הקלטות ברח' הירקון בתל אביב בשם "אולפני גארט" שזכה להצלחה בייחוד בשל הציוד המשוכלל שהיה בו. מי שהקליט באולפן בין השאר את אלבום הבכורה היה שלמה גרוניך ("למה לא סיפרת לי?!", 1971). האולפן פעל עד אמצע שנות ה-80 ובמקביל שימש השם "גארט" גם כחנות לציוד הגברה המתקדם ביותר בשנות ה-70.
בשנת 1972 היה אחראי רג'ואן להבאתה של להקת ה"פלאטרס" (להקה ווקאלית נודעת משנות ה-50) לישראל, סיבוב הופעות שהוגדר כמצליח מאד ובשנת 1973, כשהוא בשיאו, החליט לעבור לארצות הברית. "בשלב מסוים הרגשתי משועמם מהמקצוע", מסביר, "כמה כבר יכולתי לחדש? להמציא מחדש? איבדתי את התשוקה והרעב, אז יצאתי לטיול באירופה, אסיה וארה"ב".
בין השנים 1973-1975 עבד בחברת הבידור CMI (כיום ICM) בה עשה בוקינג למיטב האמנים כטום ג'ונס, אנגלברט האמפרדינק, ברברה סטרייסנד ועוד, אך כיוון שהשתעמם מעבודה זו החליט להתפטר.
בין השנים 1975-1977 הקים וניהל יחד עם דוד קריבושי את מועדון "צברה איסט", מועדון לילה יהודי ישראלי בניו יורק שפעל שנתיים ובו הופיעו אמנים כרבקה רז, עליזה עזיקרי וחנן גולדבלט.
בסוף שנות ה-70 החליט לפרוש מעסקי הבידור ופנה לעסקי הבורסה והקים חברות לניהול וגילוי עורכי דין וכלכלנים: "In Touch Trading" ו-"Firmlaw Group" אותן מכר בינואר 2018.
בשנת 2001 קרץ שוב לעולם הבידור עם נטילת חלק בהפקת ההצגה Horse Crazy אך העדיף שלא לטיול חלק טוטאלי בכך: "זה מאד חסר לי העולם הזה, אבל אני יודע שברגע שאכנס לזה – לא אוכל לצאת כי זה החיים שלי, ולכן אני לא נכנס לזה כבר באופן טוטאלי", מסביר.
בימים אלה מתגורר רג'ואן בלוס אנג'לס ולו שתי בנות: מישל רג'ואן, שהפיקה בין השאר את סרט "מלחמת הכוכבים" בשנת 2015 ודניאל מילטון, אחת האמרגניות הבולטות בארה"ב לחברות איפור.
ששון, מה ייחד אותך כאמרגן מאחרים בתחילת דרכך?
"תמיד ניסיתי לחשוב אחרת, לעשות מה שכולם עושים אבל בדרך שלי עם רעיון שונה ודרך חשיבה אחרת מאחרים, זה הקו שהנחה אותי לאורך כל הדרך, לפעמים זה שימש לטובתי ולפעמים פחות".
עד כמה היית מעורב בבחירת החומרים של אמניך?
"לא הייתי מעולם אחראי בוקינג, אלא הייתי גם האבא, גם האמא וגם הפסיכולוג של האמנים שלי, הייתי יושב איתם בבית שעות על גבי שעות, מחליט איתם יחד אילו שירים להקליט ומלווה אותם לאורך כל הדרך. זו הייתה עבודה של 24/7".
תודה מיוחדת לששון רג'ואן היקר על שהתראיין ותרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
לזר (אליעזר) בואנו נולד ביוון בשנת 1946. בגיל עשרה חודשים עלה עם משפחתו ארצה והמשפחה השתכנה ברחוב בלפור בתל אביב.
הוא מעיד כי בילדותו, נגנים יווניים שניגנו במועדון "אריאנה" נהגו לבקר אצל משפחתו בבית,ומכאן ספג את אהבתו למוסיקה היוונית מגיל קטן מאד.
לאחר כמה שנים עבר עם משפחתו ליפו, ובגיל 7 החל לנגן על אקורדיון ובין 1958-1963 למד לנגן אף בבית הספר למוסיקה של הרמן קוסלה בתל אביב. בהיותו בן 15 החל להופיע במועדונים בחיפה ותל אביב, ובשנת 1962 החל לנגן כאקורדיוניסט במועדון "אריאנה", כשהוא מלווה למשך 4 שנים את אריס סאן (בין 1962-1966) לפרקים. הוא ניגן מוסיקת ג'אז, מוסיקה לריקודים והתמחה במוסיקה יוונית.
בסוף 1963 , בהיותו בן 17, התגייס לתזמורת חיל אוויר תחת ניצוחו של אריך טייך. עם שחרורו ב-1966 הצטרף לאריס סאן במועדון "זורבה" (וליווה לפעמים אף את עליזה עזיקרי באותה תקופה), השתתף בהקלטותיו המוקדמות של סאן בישראל ולאחר שנישא, עזב את אריס סאן והקים תזמורת לריקודים משלו שהופיעה בחתונות.
ב-1967 החליט לנטוש את האקורדיון ועבר לנגן על בוזוקי ולשיר, ועם התזמורת הופיע לאורך שנות ה-70 וה-80 בהצלחה נאותה.
מאז שנות ה-90 ועד היום מוסיף בואנו לנגן, לשיר ולהופיע עם מיטב האמנים המקומיים בז'אנר היווני-ישראלי דוגמת דורית פרקש, רוחל'ה אלה, גילה חסיד ועוד.
תודה מיוחדת ללזר בואנו היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפורו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
שנות ה-60 היו שנים רבגוניות בסצינת המוסיקה הישראלית: מחד גיסא, להקות קצב תוססות וצעירות שפרקו עולו של הנוער עם שירי רוקנרול לועזיים חדשים מחו"ל, ומאידך גיסא, אריס סאן פרץ את הדרך לפופ היווני ששטף את הארץ לאורך שנות ה-60 וסלל את הקריירה לאמנים הישראלים יווניים שבלטו בארץ בשנות ה-70.
אחד הנגנים הבולטים, שהחלו דרכם בלהקות קצב ותוך זמן קצר הפכו לחלק בלתי נפרד מסצינת המוסיקה ה"מזרחית" יוונית בשנות ה-60 ותחילת ה-70 הוא יצחק קריספין, שמלבד שניגן עם סאן עצמו, בלט בהקלטותיו של טריפונס, סטטטוס, נינו ניקולאידיס, גראציה ואפילו יהורם גאון.
יצחק קריספין נולד ביפו בשנת 1950 להורים ממוצא יווני (אבא מסלוניקי ואמא מאתונה). בשנת 1958, עת אביו הביא גיטרה פשוטה, יצחק "נדלק" והחליט שהוא רוצה לנגן. בהיותו בן 12, בשנת 1962, אביו קנה לו גיטרה משל עצמו והוא התחיל לנגן. המוסיקה שאהב באותה תקופה הייתה רוקנרול וג'אז. ב-1965 קנה את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו והחל לנגן בלהקת Big Swing עם הזמר ג'רר קסטר (רפי גזית) שניגנה מדי שישי ב"גן הוואי" והופיעה בחתונות ואירועים פרטיים.
בשנת 1966 החל לנגן במועדון "אריאנה" בהרכב של נגנים יווניים. באותה תקופה לימד עצמו לנגן על בוזוקי ובמקביל החל להשתתף כגיטריסט בהקלטות של אריס סאן (מרבית הקלטותיו בשנות ה-60), עליזה עזיקרי, דליה עמיהוד וכו'.
בשנת 1968 התגייס לצבא ונמנה עם מקימי תזמורת חיל ההנדסה שהופיעה בקרב כל יחידות חיל ההנדסה.
בשנת 1970, לאחר שאריס סאן עזב את הארץ לניו יורק, מי שמילא את החלל העצום שהותיר אחריו סאן היה טריפונס, ומיד עם תחילת פרסומו, הוזמן קריספין ע"י מנהלו של טריפונס דאז, דני יצחקי, לנגן בתזמורתו של טריפונס החל מההקלטות הראשונות "דירלדדה" (קריספין עושה את קולות הליווי לצד דני יצחקי ואיציק גיזרי) ו"אגוניה" ועד נגינה בכל תקליטיו עד 1975 (לצד ההופעות הרבות).
בשנות ה-70 ניגן בהקלטות ובהופעות של מיטב הזמרים ה"יווניים" שפעלו בארץ בהם סטטטוס, נינו ניקולאידיס, ספירו, ילדת הפלא הטורקיה גראציה (אותה אף לימד לנגן על בוזוקי) ועוד רבים.
בשנת 1973 השתתף בסרט "קזבלן" כנגן בוזוקי בסצינה שנתקיימה במועדון של "רוזה" בכאליף. כמו כן, ניגן בוזוקי בהקלטות פסקול הסרט בשירים "רוזה" (יהורם גאון ועליזה עזיקרי) ו"יפו" (עליזה עזיקרי).
בשנת 1974 נישא לאישה ממוצא יווני ובשנת 1975 החליט לעזוב את הארץ ולעבור להתגורר ביוון. ביוון החליט לפתוח בחיים חדשים והפסיק להופיע ולנגן, הוא עבד משך שנים רבות בעסקי הבגדים והבדים.
ב-1980 הגיע אליו חברו המוסיקאי אברהם פנגס ששכנע אותו לחזור לנגן וקריספין חזר לנגן לעצמו בבית. בשנים האחרונות עוסק בבניית בוזוקי ובגלמה ומוכר אותם. בביקוריו בארץ, מופיע לעיתים עם חבריו בשביל הנשמה.
אני רוצה להודות מכל הלב ליצחק קריספין היקר על שפינה מזמנו במהלך ביקורו הקצרצר בארץ לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפורו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והנגנים בישראל.
תודה מיוחדת גם לאברהם פנגס ושלמה מלכי על העזרה ביצירת הקשר.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!
הוא אחד הבסיסטים הראשונים במוסיקה הים תיכונית יוונית ישראלית ונחשב יד ימינו של אריס סאן ( וניגן במרבית הקלטותיו של אריס) ויחד עם זאת החל בלהקות הקצב הבוסריות של שנות השישים ומיזג בין הפופ והרוק המקומי למוסיקה הערבית, טורקית ויוונית שספג מהבית ובילדותו – במשך קרוב ל-45 שנה חי מוטי מורד (סבח מורד) בארה"ב וטרם תועד סיפורו המוסיקלי, עד כי פגשתיו במהלך ביקורו הקצרצר בישראל ושוחחתי עימו על ראשית דרכו, על שיאה ועל מעשיו בימים אלה.
מוטי מורד נולד כסבח מוראד בבגדד שבעיראק בשנת 1947. בהיותו בן 3 עלתה משפחתו לישראל והשתכנה בבית ליד ומשם המשפחה עברה להתגורר במעברה בחולון. הוא גדל בחנקין בחולון ובהיותו בן 14, בשנת 1961, הלך עם אחיו, ציון, להופעה (ראשונה בחייו) של להקת ה"קרייזי סטריינג'רס" (להקת רוק אינדונזית בה היה חבר הישראלי דורון כהן), מה שהיווה "טריגר" עבורו להתחיל לנגן על גיטרה.
בשנת 1962 קנה גיטרה ראשונה ולמד לנגן אצל משה מולכו ז"ל (מלהקת "הנסיכים"). לאחר מכן למד לנגן על בס בבית הספר למוסיקה של הרמן קוסלה בדיזינגוף ואחרי כן למד לנגן אצל אלברט פיאמנטה.
בשנת 1963 החל מורד להופיע באירועים והרכבים מזדמנים, ולעיתים אף ניגן כמחליף בלהקת הנסיכים, שהייתה אז פופולארית מאד לצד להקת האריות ( עם להקת האריות ניגן עוד לפני שחיים סבן נכנס כבסיסט ללהקה) והצ'רצ'ילים (בראשית דרכם).
בשנת 1964 ניגן בלהקת "המורדים" ( עם הסולן הרצל עובדיה, אחיו של ויקטור עידה) שהופיעה בעיקר בחתונות. בשנת 1966, אריס סאן, שהיה בשיא פופולאריותו בישראל אותן שנים, הגיע לקפה "נגה" (בורסת המוסיקאים דאז) וחיפש להקה שתלווה אותו בסיבוב הופעותיו עם עליזה עזיקרי. הוא הכיר את הרצל עובדיה ולקח את חברי "המורדים" ( שפעלה עד 1967) ללוותו בהופעותיו והקלטותיו.
בשנת 1966 הצטרף מוראד להפקה של "החלונות הגבוהים" והשתתף בחזרות בביתו של שמוליק קראוס ז"ל, אך כיוון שהעבודה עם אריס סאן התחילה לקחת מרבית הזמן, בחר להתמסר לסאן. מורד הכניס לתזמורת אריס סאן את חברו הגיטריסט משה אורלביץ' וההרכב כלל את מורד ואורלביץ' כבסיס קבוע כששאר הנגנים הופיעו תקופה והתחלפו.
בשנת 1968 נסעה השלישיה לראשונה לטורקיה, סיבוב הופעות בן שלושה חודשים שהפך להצלחה ועם שובם לארץ, נכנס סאן היישר אל לב המיינסטרים הישראלי. בשנת 1970 השלישיה נסעה לארה"ב והופיעה תחילה במועדונו של אברם גרוברד – "אל אברם" ובעוד מועדונים יווניים מקומיים עד שנת 1971, כשסאן הקים את מועדון "סירוקו", שזכה להצלחה מסחררת ופעל עד שריפתו בשנת 1975.
הלהקה הופיעה בתכניות טלויזיה פופולאריות בארה"ב בהן תכניתו של מייק דגלאס, ג'וני קרסון וכו', ומורד ניגן עם סאן עד כניסתו של אריס לבית הסוהר בשנת 1990. עם צאתו של סאן ב-1992 חזר מורד לנגן עימו במועדון החדש שפתח – "קוסמיקו", והפסיק לנגן אותה שנה עם סאן עם עזיבתו של אריס לבודפשט.
יש לציין כי מורד ניגן עם אריס סאן משך 25 שנה והשתתף כבסיסט ברוב הקלטותיו של סאן בהן: "סיגל", "בום פם", "דם דם", "אספרה", "אם אתה צעיר בלב", "תל אביב", "זוג או פרט" (ערב, ערב) ועוד.
לאחר פרידתו מאריס, ניהל מורד חנות בגדים ולאחר מכן פנה לעסקים אחרים. כיום מתגורר בפלורידה, אך מרבה לבקר בארץ לעיתים קרובות.
תודה מיוחדת למוטי (סבח) מורד היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והנגנים בישראל.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
עוד בטרם קום המדינה ועד היום, היה לרדיו כוח השפעה רב על עיצוב התרבות והחינוך המוסיקלי והבידורי של מאזיניו. ככזה, לאנשי הרדיו הייתה (ועוד יש) כח רב בבחירת תכני ההאזנה והעברתם לקולקטיב הישראלי. אחד מאנשי הרדיו המשפיעים בשנות ה-60 ועד שנות ה-80 הוא יואל רקם, אקורדיוניסט ומוסיקאי (האחראי לכמה וכמה נכסי צאן ברזל בזמר העברי), ששימש כעורך מחלקת הפולקלור של קול ישראל ולאחר מכן אחראי על המחלקה לבידור ומוסיקה קלה בקול ישראל ונחשב לאחד מעמודי התווך של הרדיו ושל התרבות הישראלית.
ברם, למרות תרומתו הענפה לתרבות הישראלית, סיפורו של רקם לא תועד מעולם ולכן, בעזרת חברי היוצר והזמר הותיק רן אלירן, יצרתי קשר עם רקם , נפגשתי עימו, ראיינתי אותו ותיעדתי סיפורו, לראשונה בהיסטוריה, במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה ויוצריה.
יואל רקם נולד בירושלים בשנת 1936 בשם יואל קמר. אביו דוד קמר, ממייסדי קואופרטיב המקשר בירושלים ואחד מאבות התחבורה הישראלית , היה מאד מוסיקלי, לדבריו של יואל ואמו הנרייטה נהגה לשיר תמיד , והוריו היו מהראשונים שהחדירו בו את אהבת המוסיקה.
הוא גדל בירושלים ולמד בבית הספר העממי "בית הכרם" והחל לנגן על מפוחית פה , ובשנת 1949 , בהיותו בן 13, יצא מיוזמתו ללמוד בבית הספר החקלאי "עיינות" (ליד יבנה) . עוד לפני שיצא ל"עיינות", קיבל לבר המצווה שלו אופני "ראלי", אך כיוון של"עיינות" לא יכל להיסחב איתן, מכר את האופניים וקנה אקורדיון קטן . הוא לימד עצמו לנגן באופן אוטודידקטי ומתאר את 4 שנות לימודיו בבית הספר החקלאי כשנים היפות בחייו. ב"עיינות" היה האקורדיוניסט הראשי של המוסד וניגן במסיבות וטקסי בית הספר. שם גם החל ליצור את שיריו הראשונים.
בשנת 1954 התגייס לצבא לנח"ל עם הגרעין של עיינות, וזמן קצר לאחר מכן התקבל לצוות הווי של להקת הנח"ל. הוא שירת עם רן אלירן שהיה אחד מכוכבי צוות ההווי. הוא שימש כאקורדיוניסט ומדריך שירה של צוות ההווי. הוא שירת עד שנת 1956.
עם שחרורו חזר לירושלים ובין השנים 1956-1959 שימש כמנהל המחלקה לתרבות של הסתדרות הנוער העובד והלומד בירושלים ומנהל סקציית הפקידים. כמו כן , שימש אקורדיוניסט של להקות מחול ובעיקר היה באותה תקופה אקורדיוניסט של להקת המחול של ההסתדרות .
כיוצר, השיר המוקלט הראשון שלו היה "יום חג" שהלחין למילותיו של דידי מנוסי למצעד המחולות בירושלים לשנת 1958. השיר זכה לכמה ביצועים, בהם של אברהם פררה, להקת ההסתדרות, להקת הסטודנטים (עימה עבד וניגן בזמן לימודיו האקדמאיים) ושישית ירושלים.
בין השנים 1959-1961 למד בפקולטה למשפטים ועם סיום לימודי המשפטים למד באקדמיה למוסיקה בין השנים 1961-1964. בין השנים האלה שימש כאקורדיוניסט של להקות מחול, כמנצח של כמה מקהלות ומנהל מוסיקלי של מופעים שונים בירושלים.
בשנת 1961 החל לעבוד עם פסטיבל המחולות של קיבוץ דליה ונהג ליצור שירי ריקודי עם רבים שהוצגו בפסטיבל, בהם: "על חומותייך ירושלים", "דבקה סמדר", "לעת קציר", "רן פעמונים" וכו'.
באחד מערבי המחול שערך בירושלים, שמע אותו המוסיקאי ואיש קול ישראל מאיר הרניק ( "חבורת שירו שיר") שבדיוק החליט להקים את המחלקה למוסיקה עממית בקול ישראל והתרשם מיואל והציע לו לעבוד איתו במחלקה כעורך תכניות הפולקלור בקול ישראל (ומאוחר יותר מגיש) . הוא הצטרף לקול ישראל בשנת 1962. באותה תקופה שינה שם משפחתו מ"קמר" ל"רקם".
בתכניותיו אירח את הדודאים, שושנה דמארי, חוה אלברשטיין (בראשית דרכה), נחמה הנדל, חיים טופול, אורי זהר וכו' ויצר קשרים עם מיטב האמנים, שמאוחר יותר ביצעו משיריו. רקם ניהל את מחלקת הפולקלור בקול ישראל בין השנים 1967-1971 .
החל מראשית שנות ה-70 עבד במחלקת המוסיקה הקלה בקול ישראל ובמחלקת הבידור אחת היוזמות הבולטות שלו בתקופה הזו הייתה "ניחוחי חציר" – תכנית (שיצאה על גבי תקליט ואף צולמה לטלויזיה) שהוקדשה לתנועה הקיבוצית וההתיישבות העובדת והביאה את הפולקלור הקיבוצי למאזינים.
בשנת 1972 , עם פטירתו של מאיר הרניק (שהיה מנהל מחלקת הבידור) נתמנה רקם למנהל מחלקת הבידור והמוסיקה הקלה בקול ישראל. בשנות ה-70 עבר, במקביל לעבודתו ברדיו, גם לטלויזיה והגיש מספר תכניות, אך עיקר עיסוקו היה ברדיו. אחת התכניות בכל זאת שהעביר מהרדיו לטלויזיה הייתה "מועדון הזמר" שיזם מאיר הרניק והגיש רקם כממשיך דרכו של הרניק.
בשנת 1982 לקח פסק זמן מקול ישראל כיוון שנתמנה להיות שליח לענייני תרבות בברזיל ושימש כמנהל המחלקה לתרבות של ההסתדרות הציונית בברזיל בסאן פאולו. בשנת 1985 חזר לארץ ושב לתפקידו לקול ישראל.
בשנת 1996 עזב את קול ישראל והפך להיות נציב תלונות הציבור של הרשות השניה ושימש בתפקיד זה עד צאתו לפנסיה בשנת 2001.
כיוצר, שנות פוריותו המוסיקלית של רקם היו בשנות ה-60 וה-70 בהן הנפיק רקם מספר רב של להיטים בהם : "דבקת סמדר" (צמד העמרנים, חמישית גלבוע) , "יום חג" (שירו המוקלט הראשון), "נערת החיילים" (שביצע יהורם גאון), "אביב והרבה אהבה" (עירית סנדנר), "מכתב אהבה" (עליזה עזיקרי, חוה אלברשטיין, הדסה סיגלוב), "זה הזמר שלי ושלך" ( הפרברים), "בוקר טוב" (חוה אלברשטיין, רן אלירן), "לעת קציר" (עודד זמיר) ועוד.
. מאז פרישתו לפנסיה, רקם שומר על קשר עם חבריו הותיקים מקול ישראל ומתעשיית המוסיקה של אז, ומנגן על אקורדיון ופסנתר להנאתו, אך את מרבית זמנו מקדיש בליהנות מהחיים ולבלות בחיק משפחתו.
אני רוצה להודות מכל הלב ליואל רקם היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו, לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה. תודה מיוחדת גם לרן אלירן היקר על ה"שידוך".
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 