בשנות ה-60 נחשב יואל דן (או בשם הבמה "דון חוליו") לזמר פופולארי בישראל. להיטיו "שארם א שייח", "החייל" ו"טוויסט" כיכבו במצעדי הפזמונים והוא הופיע בארץ ובחו"ל. לאחר סיבוב הופעות בארה"ב, החליט להשתקע שם, להקים בית ספר למוזיקה ומוסיף להקליט שירים. הרחק מ"הרדאר" הישראלי. לפניכם: תחקיר ראשון ובלעדי עם יואל דן.
יואל דן נולד כיואל חמיאל ב-28 בנובמבר 1940 בבואנוס איירס, ארגנטינה. יואל ואחיו הבכור משה, ביוזמת אביהם (שעסק בנגרות), החלו ללמוד כינור בבית הספר למוזיקה בארגנטינה מגיל 5. בגיל 7 גילה יואל עניין בלימוד אקורדיאון, ואביו קנה לו אקורדיאון. בנעוריו, הוא ואחיו נהגו לנגן ולשיר להוריהם שירי עם ביידיש ושירים חסידיים.
בשלהי 1958, בהיותו בן 18, עלתה משפחת חמיאל לישראל והשתכנה בשכונת מעוז-אביב בצפון תל אביב. עם הגעתו לישראל, התפרנס יואל מנגינת אקורדיאון בגני ילדים בתל אביב. בארץ הופיע תחת השם "יואל דן" בכדי להישמע "ישראלי" יותר.
כיוון שבבית הספר התיכון למד ספרות ספרדית, מצא שהשם "דון" הוא שכיח ככינוי מכובד של האצולה הספרדית (דוגמת "דון קישוט"), ומכאן שהחליט דן לאמץ את שם הבמה "דון חוליו".
בשנת 1959 התגייס לתזמורת חיל האוויר תחת פיקודו של סרן אריך טייך. עקב הופעותיו בתזמורת ובאירועים חברתיים שונים (מחוץ לשעות הצבא), כולל הופעות כזמר באירועים של הסגל הדיפלומטי אליהן הוזמן לפי בקשתו של מפקד חיל האוויר דאז, עזר וייצמן ז"ל.
בהופעותיו שר דן בשלל שפות לצד העברית: אנגלית, טורקית, איטלקית (בעיקר להיטי פסטיבל "סאן רמו" האיטלקי) וספרדית.
עם שחרורו מתזמורת חיל האוויר בשנת 1961, החל להופיע כזמר וגיטריסט במלון בנהריה.
בשנת 1962 הזמין האלוף עזר ויצמן את פרנק סינטרה להופיע בארץ באירוע מיוחד. פרנק סינטרה היה ה"אליל" של יואל דן. בהפסקה ניגש יואל לחדר של פרנק סינטרה, ביקש רשות, קיבל רשות להיכנס, ואמר לפרנק: "סליחה, אני זמר מהתזמורת" אז סינטרה ענה לו: "גם אני" – צחקו, ואז אמר יואל: "אני מאוד מבקש חתימתך על התמונה שלך". פרנק סינטרה הסכים. ומאז ועד היום, בחדר המוסיקה של יואל, על פסנתר הכנף שלו, עומדת התמונה של פרנק סינטרה עם חתימתו.
יואל לא שכח את שירי בית אבא, הוא היה ידוע בשירים ביידיש שבהם ריגש את קהל דוברי היידיש, במיוחד של ניצולי שואה וכמובן של דוברי יידיש בכלל (שנות השישים). ביו ידידיו הקרובים באותה עת נמנה השחקן והזמר מייק בורשטיין.
בשנת 1963 הצטרף לשלישית "גאולה גיל" יחד עם הגיטריסט יגאל חרד. אחרי שהצטרף לשלישייה, הוזמן להתלוות אליה לפסטיבל הסרטים במוסקבה (1963-4) ושירתו ביידיש במוסקבה ובליטא הלהיבה את הקהל.
בשנת 1964 שר בפסקול הסרט הישראלי "דליה והמלחים" את השיר "טוויסט" ("את שלי, אני שלך") שמופיע גם על תקליטון הפסקול. על התקליטון הוא רשום כ"דון חוליו".
בשנת 1965 יצא לסיבוב הופעות בניו יורק ובלוס אנג'לס.
בשנת 1967 הקים את "שלישיית יואל דן" יחד עם חנן יובל (שהיה אז חייל משוחרר טרי מלהקת הנח"ל), טוביה זימבר ומני כץ. באותה תקופה, זמן מלחמת ששת הימים, בהיותו במילואים בסיני, פגש בעמוס אטינגר שכתב עבורו (כדבריו) את השיר "שארם א שייח" שזמן קצר לאחר מכן הפך ללהיט עבור רן אלירן.
בסוף שנות ה-60 התפרסם דן עם מספר שירים: מלבד "שארם א שייח", התפרסמו גם שיריו "החייל של נפוליון", Fruta, Fruta באיטלקית ועיבודו המיוחד ל"ירושלים של זהב".
באחת מהופעתיו במסעדת "יואל'ס" ברחוב הירקון בתל-אביב, נקשר עם אורח, שבהמשך נתגלה כאמרגן, והוא הזמין את "שלישיית יואל דן", להופיע בסדרת הופעות בתורכיה. בהמשך השלישייה הופיעה בלוס אנג'לס. שם, הקליטה השלישייה אלבום: "Yoel Dan And His Trio.
אחרי ההופעות בלוס אנג'לס, החליט להגשים חלום – להתקדם וללמוד הלחנה באוניברסיטת דרום קליפורניה – UCLA. כבר אז, נשוי ואב לבן, שכר דירה ושכר פסנתר. התחיל ללמוד בבקרים באוניברסיטה ובערב התפרנס בנגינה בפיאנו בר.
אחרי שלוש שנים קיבל תואר הלחנה, הדבר אפשר לו לקבל אישור רשמי כדי לפתוח בית-ספר למוסיקה: The Yoel Dan School Of Music.
לאורך השנים, לצד ניהול בית הספר, הוסיף להופיע ולהקליט שירים, בעיקר באנגלית ובספרדית.
בשנת 2010 הוזמן ע"י קרן סטיבן שפילברג, להופיע בקונצרט במוסקבה לכבוד יום העצמאות.
בשנת 2011, תוך ניהול בתי הספר למוסיקה שהוא יסד, הקדיש שנה להלחנת שירים למילים של המשורר הספרדי יליד סביליה, רפאל דה ליאון (1908-1982) – מספרו הראשון "צער ושמחת האהבה", שהופיע בשנת 1941. יואל בחר להלחין 12 שירים, שהופיעו באלבומו משנת 2012.
בשנים האחרונות ממשיך יואל דן לנהל את בתי-הספר למוסיקה, בהם השקיע רבות בבניית תכניות לימודים איכותיות לאקורדיון וגיטרה להנאתם ושילובם בחברה של ילדי לוס אנג'לס.
תודה מיוחדת ליואל דן ומשה חמיאל על העזרה בתיעוד סיפורו המלא של יואל.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית
התחקיר הבא נועד לספר את סיפורו של אחד האנשים המשפיעים, החשובים והיקרים לתולדות הזמר העברי והמוסיקה הישראלית: חנוך חסון, מי ששימש במשך שנים רבות כאיש קול ישראל ורשות השידור ברדיו ובטלויזיה ולחם, יזם ודאג להפצתו של הזמר העברי העממי והשורשי ישראלי בריש גלי, ובאופן ישיר ועקיף אחראי לראשית הקריירה של מיטב אמני ישראל, כשלזכותו ניתן למנות בפסטיבל הזמר והפזמון העברי, "לרוקדים הידד", "להיט בראש", "עוד להיט", "עד פופ", "סיבה למסיבה" ועוד תכניות רבות שהפכו לנכס צאן ברזל בעולם התרבות והבידור הישראלי.
חנוך חסון נולד בשנת 1931 בירושלים לבית יהודי-מסורתי- בנקאי. בשנת 1934 עברה משפחתו להתגורר בחיפה, ומגיל קטן, כך מעיד חסון, הוא נמשך לשירים העבריים וזכר מילותיהם בעל פה. בנעוריו ניגן על פסנתר, ובעצת מדריכו בצופים בחיפה, אהרן ידלין (לימים שר החינוך), קנה אקורדיון והחל לנגן ולהנחיל ערבי שירה בחברותא. כאקורדיוניסט, הוזמן למיטב האירועים המקומיים בחיפה ואף ליווה אמנים בולטים באותה תקופה כשולמית לבנת.
בשנת 1950 התגייס לנח"ל ושימש תחילה כקצין קרבי. בשנת 1951 קצין הבידור של הנח"ל דאז, זאב חבצלת, הציע לחנוך לסייע לו בארגון כנס הנח"ל שנתקיים באצטדיון רמת גן. אירוע זה גרר אירועים ארגוניים נוספים בהם נטל חסון חלק ועקב כך נתמנה כקצין הווי ובידור של הנח"ל, ומתוקף התפקיד, שימש כמפקד להקת הנח"ל.
עוד בזמן שירותו הצבאי, למד מוסיקה בקונסרבטוריון ועם שחרורו משירות סדיר, פנה ללימודים במדרשה למוסיקה בין השנים 1953-1956 במקביל לשירות הקבע שלו. אחד המורים במדרשה היה המוסיקאי והמנצח המשפיע גארי ברתיני, שכדבריו של חסון, שינה לו את החיים.
באותה תקופה, שימש ברתיני כמנהל המחלקה למוסיקה עברית עממית ושימור הזמר העברי ב"קול ישראל" וככזה היה אחראי על התכנית "רון עמי", שהגישה שירים עבריים.
כיוון שברתיני היה עסוק, הוא ביקש מחנוך לסייע לו בהפקת התכנית, שכללה שירים עבריים בעיבודים מוסיקליים קלאסיים. לאחר שברתיני פרש והחליפו מאיר הרניק ( "חבורת שירו שיר"), חסון, שאווה לפתח ולקדם את עניין שימור הזמר העברי בקול ישראל, עבד עם הרניק על תכנית הרדיו הפופולארית – "מועדון זמר", שלאחר פטירתו של הרניק ( 1972) נוהלה ע"י חסון עצמו.
בתחילת שנות ה-60 יזם חסון את חידוש הזמר העברי ב"קול ישראל" : הוא הקים חמישה גופים ישראלים שכל אחד מהם ניגן שירים ישראלים מוכרים בביצועים חדשים עממיים בניחוח ישראלי שורשי. במסגרת יוזמתו, הקים בשנת 1961 את להקת "לרוקדים הידד" האינסטרומנטלית, שכללה חמישה נגנים וניגנה מקצבים ישראלים אותנטיים. המעבד שבחר חסון לקחת תחילה היה נעם שריף, אותו ראה בפסטיבל שירים ב"היכל התרבות" בשנת 1959 עת יצירתו של שריף, בראשית העשור השני לחייו, זכתה במקום הראשון ( "הקדמות למועד", שם היצירה). אחרי נעם שריף הצטרף המוסיקאי והמעבד שמעון כהן. הלהקה פעלה עד שנת 1965.
חסון, שדגל בחידוש השירים העבריים והחייאתם מחדש, יצר בעזרת "לרוקדים הידד" את הבסיס ללהקה שתלווה את הזמרים והזמרות העבריים שיבצעו את הזמר העברי לצורך שימורו והפצתו. הוא הכניס לקול ישראל, באמצע שנות ה-60, גם את המוסיקאים אמיתי נאמן וגיל אלדמע. בתחילת שנות ה-60 צירף גם את חוקר הזמר העברי, אליהו הכהן, שהנחה תכניות זמר עברי נושן.
בשנת 1962 הקימו חסון וגיל אלדמע את חבורת "רננים" שמטרתה הייתה לבצע ווקאלית את השירים העבריים. החבורה הורכבה מחברי מקהלת "רינת" (עליה ניצח גארי ברתיני) והופיעה מדי שבוע בתכנית "שוב יוצא הזמר" שהנחה שלמה ניצן. תכנית נוספת שיזם הייתה "דו רה מי ועוד".
בשנת 1959 נתבקש ע"י לאה פורת, מנהלת התכניות ב"קול ישראל", להפיק תחרות זמר עברי שתכלול שירים מקוריים, בהשראת פסטיבל "סאן רמו" האיטלקי. חסון הפיק את הפסטיבל יחד עם יצחק שמעוני, נקדימון רוגל ומאיר הרניק. הפסטיבל הראשון החל בשנת 1960 וחסון הפיקו עד שנת 1974 ( מלבד פסטיבל הזמר של שנת 1967, אותו נתן חסון לגיל אלדמע לנהל) , כשהפסטיבל כלל את מיטב אמני ישראל והוליד אינספור שירים שהפכו קלאסיקות ישראליות. בשנת 1970 הוחלט להעביר את פסטיבל הזמר גם לטלויזיה ( זוכה אותו פסטיבל היה שלמה ארצי עם השיר "אהבתיה") .
בשנת 1966 , לאחר שנבחר עובד מצטיין, נשלח ללימודי טלויזיה בצרפת למשך שנה.
כמנהל המוסיקה הישראלית בקול ישראל, חסון דאג להקליט ולתת במה למיטב האמנים בהם שלישית גשר הירקון, הלהקות הצבאיות, אסתר עופרים, הדודאים, חוה אלברשטיין, יהורם גאון, אריק אינשטיין, רוחמה רז, הפרברים וכו' – חסון למעשה היה ממקימי "בית המורה" שנועד להקליט אמנים ישראליים ואחראי למעשה להצלחתן הראשונית של הקריירות שלהם.
בשנת 1973 נתבקש חנוך לעבור לטלויזיה הישראלית ובשנת 1974 עבר לטלויזיה הישראלית והיה אחראי על ניהול תכניות הבידור והאמנות עד שנת 1996. בין יוזמותיו בטלויזיה – "בשעה טובה", "סיבה למסיבה", "חיים שכאלה", "עוד להיט", "להיט בראש", "עד פופ" ועוד.
בשנת 1996, עם צאתו לפנסיה, התמקד בעריכת והפקת קונצרטים קלאסיים, עד היום.
אני רוצה להודות מעמקי הלב לחנוך חסון היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולשפוך אור "על קצה המזלג" בקורות חייו המרתקים והמשפיעים על תולדות הזמר העברי. תודה מיוחדת גם לאמנה כהן היקרה על ש"שידכה" בינינו.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
לאורך השנים בהן אני חוקר מוסיקה ישראלית, נפלה בחלקי הזכות לראיין אלפי אנשי רוח ותרבות, מוסיקאים, יוצרים, מבצעים ונגנים, חלקם נחמדים יותר וחלקם נחמדים פחות (אך את כולם אני מעריך ומוקיר באותה מידה, כמובן), וחלקם מעוררי השראה.
אחת הנשים מעוררות ההשראה שהייתה לי הזכות לפגוש ולראיין היא אסתי כץ, מורה לפיתוח קול ודיקציה, שחקנית וזמרת, המלווה את עולם הבידור והזמר הישראלי החל משנות ה-60 ועד ימינו. הפגישה עם אסתי, שעברה לאורך הקריירה (כפי שתיווכחו בתחקיר המלא שלפניכם) תחנות וציוני דרך רבים, השפיעה עליי רבות, לא רק כחוקר מוסיקה ( אסתי "הפתיעה" אותי בשלל סיפורים שטרם שמעתי אודות הקריירה שלה) , אלא כבן אדם, וזאת בהשקפתה על החיים, בתפיסתה את העולם ובגישתה לגבי הדברים הטובים יותר והטובים פחות שידעה לאורך שנות הקריירה הענפה שלה, ועל כך, טרם אסיים דברי הפרולוג לתחקיר הנוכחי, אומר כי בורכתי לא רק להכיר את אסתי הזמרת והמורה המהוללת, אלא אף את אסתי האדם שניחן בתכונות שהודן לא יסולא בפז.
אסתי כץ (כהן צדק) נולדה ברמת גן ב-1.6.1949 לאבא יוגוסלבי (אריה כץ) ואם בוכרית ( ציפורה אליעזרוב) שאהבה לשיר, מכאן שכץ גדלה בבית אמנותי. אסתי, כך סיפרה לי, קיבלה מאמה את "חיידק" הבמה, עת הייתה צופה באמה רוקדת ומזמרת, ומאביה, איש צבא שאהב לספל, לצייר ולכתוב, את כשרון הכתיבה יוצא הדופן. לטענתה, עוד מיום היוולדה, ידעה שהתחום לו נועדה הוא משחק,שירה וריקוד.
בנעוריה למדה פיתוח קול ( בין השאר אצל המורות לולה שנצר , מיצי לוקר , נעמה נרדי , רבקה מחט , טל אמיר, רחל הוכמן , פרופ' מירה זכאי ) ובמקביל למדה מחול ( בין השאר אצל מיה ארבטובה, הילדה קסטן , עליזה שדה ,שמעון בראון ) והייתה רקדנית בלהקת המחול של גבעתיים (ואף יצאה בנעוריה לסיבוב הופעות עם הלהקה לטורקיה ויוון ואחרי הצבא נסע עם הלהקה לשלושה חודשים לסיבוב הופעות באנגליה כרקדנית וכזמרת) ונהגה לשיר בצופים, בחברותא ובאירועים למיניהם, כשהיא שרה ומלווה עצמה על גיטרה (באופן בסיסי) .
עם הגיעה לגיל צבא, ניגשה לבחינות ללהקה צבאית וביצעה באודישן את "סואן בדמי הליל" (שיר נודע מתחילת שנות ה-60 בביצועה של להקת גייסות השריון עם הסולנים מגי גרוס ואלה האריס) והתקבלה ללהקת הנח"ל.
כץ התגייסה לצבא וללהקה בשנת 1968 ושירתה באחת מתכניותיה המצליחות ביותר של הלהקה – "התכנית ה-21" (בה כיכבו בין השאר מוטי פליישר, מירי אלוני, אופירה גלוסקא, אלי מגן, דני סנדרסון ועוד) שכללה קלאסיקות ישראליות דוגמת "בשמלה אדומה", "החיים היפים", "קרנבל בנח"ל", "שלווה" ועוד.
יש לציין, כי בטרם התכנית עלתה לאוויר, הלהקה עשתה חזרות מסיביות במשך תשעה חודשים תחת שרביטה הנוקשה והמקצועי של נעמי פולני לתכנית שנגנזה בסופו של דבר, אולם כץ מגדירה את תקופת החזרות הללו כבית הספר הטוב ביותר לתיאטרון עבורה. לימים, למדה משחק גם אצל פאני לוביץ' ויורם בוקר.
מיד עם שחרורה, בשנת 1970, הצטרפה לצוות המחזמר "דודו השמן" (מחזמר בו השתתפו בוגרי הלהקות הצבאיות כגבי ברלין, דודו טופז, יוסי סוויה וכו') שכתבו יורם טהר לב ודוד קריבושה וביים דני ליטאי, ובו ביצעה בין השאר את "מכתב מהצבא" (דואט עם גבי ברלין) ו"כמה טוב לרכב בשניים" (דואט עם דודו טופז)
המחזמר יצא על גבי תקליט בשנת 1972. באותה שנה השתתפה בתקליטו של יורם ארבל ( "טוב שאת כאן") בשיר "בן אדם אחר".
בשנת 1971 הצטרפה כץ להרכב המחודש של "להקת פיקוד דיזינגוף" שהעלתה את תכניתה השניה "מסביב לכיכר" (עם המנהל המוסיקלי דוד קריבושה) יחד עם אבי אוריה, אסתי כץ, עליזה אביב ומוצי אביב, אך תוך חודשים ספורים ההצגה כשלה וההרכב התפרק בשל עזיבתם של מרבית חברי הלהקה.
בין השנים 1973-1974 הייתה חלק מלהקת "הכנופיה" שכללה את יזהר כהן, מרגלית צנעני, אסתי כץ ורז אמיתי, כשלהיטי הלהקה היו "אשליות" (שיר העם התימני "גלבי" באנגלית) ו"על הכיפאק".
בפסטיבל הזמר החסידי השישי (1974) ביצעה את השיר "לכו נרננה" (בשנת 1976 נסעה עם צוות הפסטיבל גם לסיבוב הופעות בארה"ב) ובפסטיבל שירי משוררים לילדים מס' 2 (1975) ביצעה את "הבובה גלדיולה". בפסטיבל שירי היידיש הרביעי בשנת 1975 ביצעה את השיר "שטילע ליכט" (היא זכתה בפסטיבל במקום הראשון, מבלי להבין מילה אחת ביידיש) .
שנות ה-70 היו שנים זוהרות ועסוקות מאד לאסתי: היא כיכבה דרך קבע בטלויזיה, בין השאר בתכנית "שרתי לך ארצי" , בפרק "על הגורן בליל לבנה" (1 לספטמבר 1977) , בו ביצעה שניים משיריו של נחום נרדי (שנפטר שבועיים לאחר המופע) , כמו כן השתתפה בהפקות נוספות דוגמת "איזה חג לי" (בכיכובם של שלמה ארצי, ריקי גל, ניצה שאול, אלי מנטבר) , בתכנית "מפגש אמנים" (בהנחיית אהוד מנור), תכניות שירי תנועות נוער למיניהן ועוד.
כמו כן, כץ שיחקה במספר סרטי קולנוע ישראלים מצליחים בהם: "שרית", "הרשלה", "שתי דפיקות בלב", "קזבלן" ועוד ואף בדרמה ההיסטורית הבריטית – "משה" (1975) בכיכובו של ברט לנקסטר.
בשנת 1976, כשהיא בשיא פופולאריותה, נישאה לזמר/שחקן רפי גרנות ("השטן ואשת האיכר") והזוג עבר להתגורר בחיפה (באותן שנים, חיפה הייתה מרוחקת מחיי התרבות והבוהמה התל אביבים, יש לציין). בחיפה, למדה כץ באוניברסיטה היסטוריה, גיאוגרפיה, מקרא ותיירות (1977-1979) ובמקביל עבדה בסינמטק חיפה וכמנהלת אירועי תרבות בויצו חיפה. באותה תקופה הפסיקה כץ לשיר ולהופיע בפומבי.
בשנת 1979 , לאחר הולדת בתם נעה, הקימו אסתי ורפי צמד שהופיע בקיבוצים השונים, כשעל העיבודים המוסיקליים אמון דדי שלזינגר ("להקת חיל הים","גברת תפוח"). בשנת 1982 הזוג התגרש וכץ, אם חד הורית עברה לתל אביב.
בשנת 1982 , עם בואה לתל אביב, החלה להופיע במועדון זמר עברי תל אביבי בשם "מועדון הסליק" , ובמקביל החלה להופיע ברחבי הארץ , כשבמקביל היא משחקת בסרטים, סדרות ופרסומות דוגמת: סדרת הילדים "שלוש ארבע, חמש וחצי" (1982), הסרט "גיאומטריה" (1984) בו ביצעה את שיר הנושא וכו'. כמו כן, השתתפה במספר הצגות תיאטרון לילדים יחד עם חברה ל"להקת פיקוד דיזינגוף"-מוצי אביב.
באותה שנה (1982), נשלחה מטעם משרד החוץ לייצג את ישראל בעשתר ימי המוסיקה הבינלאומיים ביוהנסבורג, דרום אפריקה. כמו כן באותה שנה השתתפה במחזמר המחודש ל"שלמה המלך ושלמי הסנדלר".
בין השנים 1985-1988 הופיעה כץ דרך קבע ביריד התיירות הבינלאומי בלונדון ובמופעי יחיד כנציגת ישראל.
בשנת 1987, באחת מהופעותיה הפרטיות, הופיעה כץ בחדרה, הופעה בה נכח הבדרן/זמר מוטי גלעדי (שניהל אותה תקופה משרד אמרגנות יחד עם אחיו אהרל'ה גלעדי) , שהתלהב מהופעתה והזמין אותה לפגישה במשרד, פגישה בה החליט עם אחיו להשקיע באסתי ולהוציא לה תקליט בכורה (שעד אותו רגע לא יצא) .
במשך שנה אינטנסיבית של ליקוט חומרים ועבודה קשה, עמלה כץ על אלבום הבכורה שלה שיצא בשנת 1988 ונקרא "אסתי כץ". האלבום, רוק אייטיזי בהתאם לתו התקן של התקופה, מנה עשרה שירים שנכתבו ע"י יוצרים כדני רובס, אריק סיני, אהוד מנור. האלבום אמנם לא זכה להצלחה סנסציונית אך כלל שירים ובלטים שזכו להשמעות נאות ברדיו דוגמת : "אחת מהבוהמה", "אני מדבר", "גוצ'י וגלי" ועוד.
באחת מהופעותיה ביום העצמאות בסוף שנות ה-80, ראה אותה יורם טהר לב, שהתלהב מהופעתה והציע לה לצאת יחד במופע משותף שהפך למופעים משותפים ומוצלחים מאוד: "הנשיקה השניה" (למעלה מ-800 הצגות), "בלי כבלים" (רצה בהצלחה בין השנים 1991-1997) והצגת הילדים- "איך לכתוב שירים וללמד את ההורים". כץ הייתה האמרגנית והמפיקה של המופע, ויחד הצמד עשה מעל 2500 הופעות, הישג חסר תקדים בתקופה בה לא היה מחשב ואינטרנט.
בשנת 1990 נסעה להופיע ברוסיה מטעם משרד החוץ. המופע תועד וצולם לסרט דוקומנטרי שהוקרן בארצות הברית. עם שובה לארץ, יצאה יחד עם עמוס אטינגר במופע משותף – "רבע לפני אהבה" (המופע רץ משך 80 הצגות) . בשנת 1993 הוזמנה ע"י עמוס אטינגר לנסוע לרוסיה-וילנה- ריגה להשתתף בתחרות זמר בינלאומית של מזרח אירופה בה זכתה במקום השלישי והמכובד. באותה שנה, הופיעה בקהיר, מצרים בפני הקהילה הדיפלומטית עם תחילת שיחות השלום (מטעם משרד החוץ) .
בשנת 1994 הופיעה ב"שבוע ישראל" בפורטוגל.
בשנת 1997, הופיעה אסתי ב"מצעד החיים" בפני המשלחת היהודית בפולין, מופע ששינה תפיסתה על החיים. באותה שנה, ולאחר סיום מופעה המשותף עם יורם טוהר לב, החליטה לפנות לדרך עצמאית והעלתה את המופע "מולדת יחפה" (מופע הרץ עד היום) . בנוסף העלתה את המופע הלטיני "סמבה בשניים" עם המוסיקאי והגיטריסט אורי הרפז (לשעבר צמד "הפרברים"),את המופע "מוסיקה בשחור לבן" (מופע ג'אז לילדים שרץ בהצלחה בבתי הספר) , את המופע "אישה ועוד שישה", "אישה מאגדה אחרת" ו"מנגינה מאירה מצלצלת". מופע מצליח נוסף של כץ הרץ עד היום הוא "מטשקנט לירושלים". יש לציין כי מופעיה של כץ כוללים מלבד השירה, הנגינה והתפאורה גם סיפורים מעניינים ומרתקים מאחורי השירים (לאורך הראיון, ריתקה אף אותי) .
בשנת 2002 הוזמנה ע"י זאב רווח להשתתף בהצגה "סאלח שבתי" כרעייתו של סאלח ( צוות המופע יצא גם לסיבוב הופעות בארצות הברית) .
בהגיעה לגיל 50, החליטה כץ לפנות ללימודים באוניברסיטה וכיום היא סטודנטית שנה ד' באוניברסיטה הפתוחה ללימודי פילוסופיה, מחשבת ישראל ותולדות האמנות.
בשנת 2010 הופיעה מטעם משרד החוץ בשבוע העצמאות בדרום אפריקה ובאנגולה ובשנת 2011 הופיעה בטורקיה בפני הקהילה היהודית ב,יום ירושלים".
במקביל ללימודיה ומופעיה, החל מ-2002 ועד היום, כץ מלמדת פיתוח-קול , דיקציה , משחק ותיאטרון, תורת הנאום , אומנות הויכוח – לשחקנים צעירים , נואמים , פוליטיקאים , מורים וגננות. בין השאר מלמדת כ-14 שנה בבית הספר לאמנויות "בית צבי" וכן בבית ספר בפתח תקוה.
תודתי הרבה נתונה לאסתי כץ היקרה על שפינתה מזמנה הצפוף לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייה המלא והמרתק לצורך תיעוד בדפי ההיסטוריה, במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 