מאיצ'ה באהבה – סיפורו של האקורדיאוניסט איצ'ה גיל – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

12115647_165204853827156_457197084963738115_n

הוא נחשב למרקיד המיתולוגי של גבעתיים ואקורדיוניסט המלווה את סצינת ריקודי העם המקומית החל משנת 1949 ועד ימינו כשמטרתו העיקרית של איצ'ה גיל (79) היא להפיץ את השמחה והזמר בקרב הקהל כשהוא מטביע חותמו בתחום ריקודי העם והשירה בציבור.

 

איצ'ה גיל נולד ב-7 למרץ 1937 בשם יצחק סטופניצקי בתל אביב. הוריו עלו ארצה מפולין בשנות ה-30, ואיצ'ה מעיד על עצמו כי אהב מוסיקה מהיום הראשון בו נולד. את תרבות המוסיקה ספג דרך שכניו, להם היה רדיו, ויצחק הילד נהג להאזין לרדיו של השכנים ולספוג מוסיקה קלאסית.

 

בהיותו בן 12 קיבל אקורדיון "הונר" במתנה משתי דודותיו שעלו ארצה עם קום המדינה והחל לנגן בעצמו באופן אוטודידקטי. באותה תקופה ניגן על אקורדיון ומפוחית בתנועת הנוער ועם חלוף השנים, בהיותו בן 15 החל לנגן על אקורדיון וגם לרקוד בלהקות מחול בולטות בהן להקת "כרמון" בראשית דרכה. במקביל, ליווה באקורדיון ושירה להקות מחול שהופיעו בפסטיבל דליה והרכבי ריקודי עם מקומיים. בנעוריו השתתף בתסכיתי רדיו. כמו כן, ניגן בקומזיצים של "חבורת האש" (של סולימן הגדול) בתחילת שנות ה-50.

 

באוגוסט 1955 התגייס (ושינה שם משפחתו ל"גיל") לחיל השריון ובשנת 1956, זמן קצר לפני מבצע "קדש", הגה את הרעיון להקים להקה צבאית לחיל שריון ופנה אל מפקד גייסות השריון, ישראל פונדק, וגולל בפניו את הרעיון, מה שהיווה את הבסיס להקמת להקת גייסות השריון שקמה לאחר מבצע קדש. איצ'ה לא זכה להצטרף ללהקת גייסות השריון בשל פציעה במהלך המלחמה. בשנת 1957 השתחרר מהצבא.

 

עם שחרורו פנה לנגן על אקורדיון ולהוביל ערבי שירה בציבור בסוף שנות ה-50 באיזור תל אביב, רמת גן, קריית אונו וכו'. אחת הלהקות עימה ניגן הייתה להקתו של המוסיקאי עמנואל זמיר. בין המקומות בהם ניגן היו מועדוני "צוותא", "המדורה" וכו'.

 

בשנת 1966 התמסר טוטאלית למוסיקה והחל לנגן בלהקה הישראלית למחול ולאורך שנות ה-60 וה-70 התמקד בעיקר בנגינה לחוגים לריקודי עם ולימוד נגינה. בסוף שנות ה-60 לימד נגינה, שירה וריקודים בבית הספר "אורים" ושימש כמורה בבית הספר כ-36 שנה. עם מקהלת תלמידי בית הספר הופיע בשנות ה-90 בתכנית "המעגל" של דן שילון.

12923148_699334256876564_3139143726966983857_n

בשנת 1987 קיבל הצעה מראש עיריית גבעתיים לנהל את אירועי התרבות, המוסיקה והמחול באיזור גבעתיים. במסגרת הזו יזם פסטיבלי ריקודי עם, מופעי יום העצמאות, אירועים חגיגיים ועוד. הוא שימש בתפקיד זה עד 1995.

 

בספטמבר 1984 יזם על חוף הים המערבי ערבי סמבה ברזילאים. זה נמשך עד שנת 1994.

 

זמן קצר לאחר מכן החל להופיע מדי שנה בסקנדינביה, דנמרק ושבדיה ולימד מדריכים מקומיים את ריקודי העם הישראלים. לעיתים הביא לשם גם להקת מחול ישראלית.

 

מאז ועד היום מוסיף איצ'ה לנגן ולהוביל ערבי שירה בציבור, בין השאר ב"פרלמנט העמק" ובעוד מופעי זמר עברי שונים.

 

תודה מיוחדת לאיצ'ה גיל היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפורו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והנגנים בישראל.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

"מהצפון באהבה" – סיפורו של הזמר איתמר ישראל – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

20150416_185109

 

איתמר ישראל נולד בתל אביב בשנת 1937 למשפחה ממוצא טורקי. בנעוריו למד משחק ותיאטרון ובשנת 1953 החל גם לשיר בחוג זמר של עמנואל זמיר ז"ל וזמן קצר לאחר מכן, בשנת 1954 הצטרף ל"חבורת האש" של סולימן הגדול ושרה כהן והופיע עימם ברחבי הארץ עד גיוסו לצבא.

בסוף שנת 1955 התגייס  לצה"ל, תחילה רצה ללהקת פיקוד מרכז, אך כיוון שהלהקה הייתה במשבר, הופנה לאודישנים ללהקת פיקוד צפון. את האודישן ערך בביתו של שמואל בונים ונתן קטע של מערכון "העין המקולקלת" של שייקה אופיר. ישראל התקבל ללהקת פיקוד צפון בשנת 1956.

פיקוד צפון

הוא השתתף בתכניות הלהקה: בתכנית "פגע וברח" ( 1957) שזכתה ללהיטים "הג'ינג'י" ו"הסקוטים", ובתכנית "נעלה צפונה" (1958) שהייתה התכנית הראשונה של הלהקה שהועלתה על גבי תקליט וכללה בין השאר את הלהיטים "בגלל מסמר", "השריונים יצאו" ו"נעלה צפונה". ב-1958 השתחרר מהלהקה.

במקביל לשירותו הצבאי, הקים איתמר ב-1957 יחד עם חבריו ללהקה – לוליק לוי ושמוליק זוהר את "שלישית פיקוד צפון" ( הנקראה גם "שלישית צפון") שהופיעה וזכתה להצלחה. הלהקה תועדה בתקליט שיזם המוסיקאי ניסן כהן הב רון – "צברים מסביב למדורה" ( הוקלט ב-1958 ויצא ב-1959) בו ביצעה את השיר "אל פסגת המצדה". שיר נוסף שהלהקה נהגה לשיר היה "ערב של שושנים" של הדודאים. בתחילת 1959 הלהקה התפרקה.

11078115_569805146496143_557846964115225906_n

עם שחרורו רצה איתמר ללכת לכיוון המשחק והתיאטרון ובינתיים החל להופיע במספר חלטורות מזדמנות עם לוליק, בני ברמן (חברו ללהקת פיקוד צפון), שמוליק זוהר וכו', ואף קיבל הצעה מנעמי פולני להצטרף ללהקת "התרנגולים", אך דחה את ההצעה בעקבות ההימור הכלכלי ( איתמר מציין כי בימי החזרות, חברי הלהקה לא קיבלו תשלום, וזה לא השתלם לאיתמר כלכלית, כדבריו) .

בשנת 1962 פרש איתמר בהדרגתיות מעולם הבידור ופנה ללימודי עיצוב פנים, אך כיוון שלא הצליח להשתלב בתחום זה, פנה בעצת חבר ללימודי יהלומנות והפך לשם דבר בעסקי היהלומים ( עיצוב, ליטוש, מכירה וכו') .

 

תודה מיוחדת לאיתמר ישראל על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

11150978_556451774498147_4314547825397083092_n

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

 

 

 

"קול פעמונים" – סיפורה של הזמרת מרים נעמן – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

20151106_113319

עולם המוסיקה, לאורך שנותיו, הוא עולם שקשה להיכנס אליו ויותר מכך, קשה לצאת ממנו. בשנות ה-50 וה-60,  כשהעולם עוד היה בעדנו, השירים העבריים הפכו פופולאריים ברחבי העולם ובעיקר הייתה סימפטיה לזמרות וזמרים בעלי גוון קול תימני ( איך מה לעשות, הם יודעים לשיר) שזכו להצלחה רבה בחו"ל, אם כי בארץ, על אף היותם הבטחה גדולה ובעלי עתיד מזהיר, התעשיה מעט "שכחה" מהם: כך בשנות ה-60 בלטו בעולם זמרות כחבצלת רון, צביה אברבנאל, חנה אהרוני וזמרים כאיתמר כהן, שעשו חיל וייצגו אותנו בגאון אך בארץ מעט שכחו להם חסד נעוריהם.

אחת הזמרות ש"נשכחו" מהמפה המוסיקלית היא מרים נעמן, מהקולות הצלולים והמבטיחים בשנות ה-50 וזו שהייתה במקום הנכון ובזמן הנכון : היא הייתה בת טיפוחיו של סעדיה דמארי,  הופיעה בחתונה של עמנואל זמיר, הייתה מיודדת עם שלמה ווייספיש ונחום נרדי ליווה אותה על פסנתר. גדולי הדור העריכו אותה, מבקרי המוסיקה דאז כינו אותה יורשתה של שושנה דמארי והקהל נהר להופעותיה. רק דבר אחד היה חסר: יחסי ציבור. באותן שנים בהן עניין היח"צ לא היה בתודעה כל כך, והזמרים שגדלו עם ערכי צניעות מהבית התקשו "להיכנע" לדור המודרניזם, מצאו את "קיב אכילס" שלהם בחוסר יכולת לדחוף עצמם.

נעמן, שהקליטה לא מעט שירים בשנות ה-50 וה-60, זכתה להצלחה רבה בחו"ל עד שנות ה-70, אם כי בארץ נעלמה לחלוטין מהמפה המוסיקלית, ואף אין תיעוד לפועלה.

20151106_112519

לכן, בעזרת אחיה אוהלי, נפגשתי עם מרים ולאחר שגוללה לי סיפור חייה, בשיתוף פעולה מלא תיעדתי את סיפור חייה בכדי שחותמה יוטבע בפנתיאון הזמר העברי לדורותיו.

 

מרים נעמן נולדה ברחובות בשנת 1938 ובגיל קטן עברה עם משפחתה לטירת שלום ( ליד נס ציונה). מגיל ילדות החלה לשיר, ובשלהי שנות ה-50, עוד בטרם גיוסה לצבא, נתגלתה ע"י השחקן/קריין סעדיה דמארי, שלקח אותה תחת חסותו ובשנת 1955 היא הופיעה עימו בתיאטרון ה"אוהל" בתל אביב  בשירים בתימנית. נעמן אף השתתפה בתקליטו של דמארי מאמצע שנות ה-50 – "סעדיה דמארי ולהקת סמדר" ( שכלל שלושה שירים: "אהבת הדסה", "זכריה בסיני", "עורי צפון") וכן השתתפה במקהלת "מזמור שיר" .

20151106_112449

היא התגייסה ב-1956 ובצבא שירתה בנח"ל בחוף טנטורה ולאחר שחרורה ב-1958 החליטה לפתח את קריירת הסולו שלה.  היא עברה לתל אביב והחלה להופיע במועדונים השונים, בעיקר עם שירים עבריים (ומעט בתימנית). המוסיקאים עימם עבדה היו נחום נרדי, עמנואל זמיר, שלמה וויספיש ועוד. בסוף שנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-60 הקליטה נעמן מספר שירים ויועדה להיות "שושנה דמארי הבאה": בין שיריה הנודעים  מאותה תקופה: "לו לו", "הבי יין", "יש לי גן", "אהבת הדסה", "בכרמי תימן" ותקליטון שירי ילדים שהוציאה בראשית שנות ה-60.

סעדיה דמארי, שראה בה בת טיפוחיו, הפעיל קשריו וסידר לה להופיע בבית ציוני אמריקה במופע ביידיש ( היא למדה מהר את השפה) ושימשה בצמד מצליח ביידיש עם השחקן מנשה ורשבסקי ז"ל ( השניים הופיעו בכל רחבי העולם לאורך שנות ה-60) .

20151106_113023

ב-1965 גילמה את מלכת שבא בהצגה "שלמה המלך ומלכת שבא" בחגיגות "ים סוף" באילת בבימויו של פיטר פריי.

20151106_113209

בשנת 1968, אחרי מלחמת ששת הימים, נסעה להופיע בדרום אמריקה בכדי להופיע בפני הקהילות היהודיות ביידיש, ספרדית, אנגלית, עברית. נעמן זכתה שם להצלחה כבירה והופיעה בתכניות רדיו וטלויזיה מקומיות שם, זכתה לכתבות בעיתונים וכו'. היא הופיעה בדרום אמריקה עד 1971, ומשם נסעה לסיבוב הופעות באירופה עד 1973, חזרה להופיע בארץ ובאותה שנה נסעה להופיע באוסטרליה עד שנת 1974 ומשם עברה לגרמניה. ב-1975 התחתנה בגרמניה. בגרמניה הופיעה מעט, אך מסיבות משפחתיות הפסיקה להופיע ולשיר ( חטא שהיא מכה עליו עד היום) .  בשנת 1981 חזרה לארץ.  בישראל, עבדה עם בעלה במלון "סונסטה" באילת וגרה עימו באילת עד פטירתו. ב-2011 עברה להתגורר בנס ציונה.

20151106_112310

מרים מרגישה את הפספוס של הקריירה שלה עד היום: מבקרי המוזיקה בשנות ה-60 הרעיפו עליה שבחים וקראו לה הבטחה מוסיקלית, אולם חוסר יחסי ציבור וערכים חזקים, שמרו אותה עם ראש על הכתפיים, וההופעות המצליחות בחו"ל, זכו להצלחה בניכר אך לא הוזכרו בישראל.

תודתי הגדולה נתונה למרים נעמן ואוהלי נעמן, אחיה הקטן, שפגשו אותי וגוללו בפניי סיפורה של מרים לצורך תיעודה בדפי ההיסטוריה.

דודיומריםנעמן6.11.2015

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.