ניסים שושן – מתופף שבלט בעיקר בסצנת המוזיקה הים תיכונית בשנות ה-60, ה-70 וה-80 וליווה את מיטב אמני הז'אנר, בהם זהר ארגוב, ג'קי מקייטן, צלילי הכרם, אהובה עוזרי וחיים משה
ניסים שושן נולד בשנת 1941 בטבריה.
הוא גדל בתל אביב ומגיל מאד קטן נמשך למוזיקה והאזין למצעדי הפזמונים ששלטו ברדיו בשלל הסגנונות המוזיקליים וכילד נהג לנגן על מפוחית פה ולשיר.
בשנת 1957, בהיותו בן 16, החליט ללמוד לנגן על תופים,ולאחר שלקח שיעורים ספורים אצל מורה פרטי בשכונה (קרית שלום) בתל אביב,החליט להתמקד ולהפוך את התחביב למקצוע ,התאמן ולמד לתופף באופן אוטודידקטי.
בתחילת שנות השישים ניגן במועדון ״אריאנה״ ביפו עם זמרים יוונים שהתארחו לתקופות קצרות בארץ.
בשנת 1965 עבר להתגורר בשכונת כרם התימנים בתל אביב, ובכדי להתערות בתעשיית המוזיקה של אותן שנים, בילה ב"קפה נגה" בתל אביב ששימש כבורסת הנגנים של אותן שנים.
ב"קפה נגה" "קבלני העבודה" (בהם הזמר והמוזיקאי זבדיה לוי והמתופף אברהם "הבוכרי" אליעזרוב) שמו עינם על שושן והתחילו לסדר לו "חלטורות" והופעות כמתופף באירועים שונים, כשבלילות היה מנגן ובימים עובד בעבודה "רגילה" לכלכלת משפחתו.
בתחילת שנות השבעים התלווה לסיבוב הופעות עם הזמר ג'ו עמר,ובהמשך ליווה את הזמר היווני ונגן הבוזוקי ״סטטוס״ לסיבוב הופעות ברחבי הארץ.
במחצית שנות ה-70 הכיר את דקלון ומשה בן מוש שהחלו להופיע כצמד טרי תחת השם "צלילי הכרם" ושימש כמתופף ההרכב במשך 15 שנה. שושן ניגן בהקלטות הצמד (תמונתו אף נמצאת בצדו האחורי של אלבומו הראשון של הצמד משנת 1975 – "בזכרי ימים ימימה") שנחשב לאחד הצמדים הפופולאריים בשנות ה-70 וה-80.
לאורך שנות ה-70 וה-80 ניגן שושן עם מיטב האמנים בהם אהובה עוזרי (ניגן גם בתקליטה הראשון של עוזרי – "היכן החייל שלי״ 1975), ג'קי מקייטן (ניגן בתקליטו "הקסם השחור", 1982), זהר ארגוב, מרגלית צנעני, עפרה חזה, יפה ירקוני, דקלון (לבד) ובשנות ה-90 ניגן עם הזמר אורי שבח.
היה מהראשוני המתופפים שהתחילו לתופף בבנוגוס בארץ, ב1980,חבר של המשפחה רכש לו בונגוס (בגרמניה),שהיה מורכב משני תופים צמודים קטנים.הוא אהב לתופף בו וניגן בו בחפלות,ובמפגשים עם חברים.
לצד עבודתו כמלווה נגנים בהופעות ובהקלטות, הוזמן שושן לא מעט פעמים ללוות אמנים בתכניות אירוח פופולאריות בטלוויזיה כשל דן שילון ומני פאר. והתארח בסרט הישראלי "כסאח" (1984) בו ליווה אמנים רבים שהופיעו בו (ג'קי מקייטן,חיים משה,משה גיאת ).
בשנת 2004, עם דעיכת ההופעות וחילופי הדורות, הפסיק שושן להופיע באופן רציף אך ניגן לעיתים רחוקות בהופעות שונות ומזדמנות. והמשיך לנגן במפוחית.
ביולי 2019 כשהוא בן 78,הלך לעולמו.
תודה מיוחדת לאלמנתו של ניסים, רחל שושן ולבתו סימה שושן על העזרה בליקוט המידע ותיעוד סיפורו של ניסים זכרו לברכה.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
גילה בשארי, אחת הזמרות הבולטות בז'אנר התימני החל משנות ה-70 ועד היום שפרצה לתודעה בשנת 1976 עם הלהיט העברי "תפילה" והקליטה בשנת 2000 אלבום תימני פורץ דרך ("זאפה")
גילה בשארי נולדה וגדלה בשכונת בן ציון בנתניה בשנת 1956. "נולדתי לתוך בית מוזיקלי. אבי, יוסף, היה זמר בלהקת חתונות. אבי היה אמון על החלק של השירה התימנית המסורתית והיה עוד זמר ששר שירים בלועזית. כל ששת אחיי ואחיותיי שרו והיו בעלי קול ערב", היא מספרת. "הובלתי לדרך של השירה וההופעות. קיבלתי המון תמיכה".
הופעתה הראשונה על הבמה הייתה באחת החתונות שאביה הזמר לקח אותה אליהן והעלה אותה לשיר שני שירים בתימנית. "רק בעשור האחרון הבנתי את המשמעות של לגדול בבית ליבראלי כשאבא שלי חשב שאני צריכה לדעת גם לשיר שירת הגברים בתימנית ('שירת הדיוואן'), לצד שירת הנשים, משהו שלא היה מקובל".
הבא לטפח את הקריירה של בשארי היה עובדיה בן-שלום ז"ל, מייסד האגודה לטיפוח חברה ותרבות מורשת יהדות תימן. "הייתי בת 13 ועובדיה מאד אהב את העובדה שאני שרה שירת גברים שזה משהו שלא היה מקובל לזמרת, אז הוא הזמין אותי להופיע באופן קבוע באירועי ג'עלה", משחזרת, "הייתי מעין ילדת פלא כזו. לאירועים הגדולים של האגודה, בשבתות נוסח תימן, הוא גם הזמין אותי".
שרת רק בתימנית באותה תקופה?
"לא, תמיד שרתי גם בעברית. הייתי שרה שושנה דמארי, אסתר עופרים וכו'. פשוט בגלל שאהבו את השירה התימנית שלי אז טיפחתי את זה, אבל תמיד שרתי במקביל בעברית".
בשנת 1974, עם גיוסה לצבא, החליטה לוותר על מסלול של להקה צבאית ("היו לי אידיאלים אחרים והיו שמועות שזה קשה ולא פשוט, אז לא לקחתי להקה צבאית בחשבון") ובחרה לשרת בנח"ל הדתי בקיבוץ טירת צבי.
עם שחרורה מהצבא, בשנת 1976, הופיעה בתכנית הכישרונות הצעירים של "קול ישראל" – "תשואות ראשונות". באחת התכניות זכתה במקום הראשון בתחרות.
בעקבות החשיפה בתכנית, הוזמנה על ידי יוסף בן ישראל, המפיק והעורך של פסטיבל הזמר המזרחי, להשתתף בפסטיבל עם השיר "תפילה" (מילים: בצלאל אלוני, לחן: יאיר אלוני (אביאמיר), לחן: אריה לבנון) שאמנם לא הגיע למקום הראשון (מקום רביעי), אבל הפך ללהיט ענק.
"אני זוכרת ביקורת של עמוס אורן שבה הוא כתב שהייתי קרן האור של הפסטיבל", מספרת בשארי בצניעות, "זו הייתה תקופה שהיה רק ערוץ אחד בטלוויזיה ומאה אחוז רייטינג, אז למחרת כבר כולם זיהו אותי".
אהבת את החשיפה?
"אהבתי את החשיפה רק לאותו הרגע אבל אני די ביישנית. החשיפה הזו הייתה לי מאד קשה. לא יצאתי מהבית, אם הייתי צריכה לקנות משהו, הייתי שולחת את בעלי המנוח, אליהו (אלי), כי הייתי מפוחדת מהחשיפה הזו".
לאור ההצלחה החלה הקריירה של בשארי לתפוס תאוצה כשהיא הופיעה בשלל מופעים ותכניות רדיו וטלוויזיה, בהופעות ברחבי הארץ, כשהיא בעיקר מבצעת גרסאות כיסוי עבריות לשירים ידועים של חנה אהרוני ("זכריה בן עזרא"), שושנה דמארי וכו' ושירים תימניים ידועים (למשל "אהבת הדסה" עם הזמר אורי שבח). בשנת 1979 הקליטה עם הזמרת דינה גולן לאלבום "שלום לבוא שבת" את גרסתן לשיר "אגדת שלום שבזי".
בשנת 1985 השתתפה שוב בפסטיבל הזמר המזרחי – "דרור למנצח שיר מזמור" עם השיר "האיש מהכרם" (מילים: אברהם בר עוז, לחן: נמרוד טנא, עיבוד: אורי קריב). למרות שכבר הפכה לזמרת ידועה, בשארי לא הקליטה אלבום באותן שנים למעט השתתפותה בפרויקטים של הרדיו או הטלוויזיה.
מדוע לא הוצאת אלבום בכורה בתקופה הזו?
"הייתה לי אפשרות להקליט אבל לא רציתי, זה לא דיבר אליי. פנו אליי חברות התקליטים אבל הם רצו להפוך אותי לזמרת מזרחית ולא רציתי להיות מקוטלגת, רציתי להיות הכל. אני אוהבת מזרחית אבל לא רוצה להיות מקוטלגת לז'אנר מסוים. התיוג זה מה שהפריע לי, אז סירבתי להקליט אלבום בתקופה הזו".
בשנת 1982 רשמה לעצמה הישג מוזיקלי נוסף. "הוזמנתי להופיע במכון 'ואן ליר' בירושלים בערב פיוטים נוסח אשכנז, תימן וספרד. אני ייצגתי את תימן ושרתי את השיר 'מי נישקני'. היה באותו ערב מלחין בשם מרק קופיטמן. הוא מאד התלהב מהשירה שלי ואמר לי שהוא חיבר יצירה בשם 'לקול הזיכרונות' וחשב שהקול שלי מתאים לשיר בה. הוא שאל אם אני מעוניינת לבצע אותה, הסכמתי בשמחה והופעתי עם היצירה הזו בערב מוזיקה ליטורגית עם התזמורת הסימפונית בירושלים. לאור ההצלחה הזו, נסענו להופיע עם היצירה באנגליה ובגרמניה".
בשנת 1986 יצאה בשארי עם היצירה הזו לסיבוב הופעות בארצות הברית ביחד עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה". בהמשך הופיעה עם היצירה הזו גם יחד עם עוד תזמורות, בהן התזמורת הסימפונית של פילידלפיה והתזמורת הפילהרמונית של וורשה.
בשנת 1996 הוציאה קלטת ראשונה – "מכאן ומשם" שכללה גרסאות כיסוי משלה לשירים בעברית, בתימנית וביידיש. "הקלטתי את הקלטת רק עם ליווי פסנתר ועיבודים של המוזיקאי יאיר סתוי וזה היה מעין ניסיון לשווק אותי בחו"ל", מספרת.
לאורך השנים הופיעה בבמות יוקרתיות כמו ה"קרנגי הול" וה"קנדי סנטר", ובשנת 2000 הגשימה חלום כשהוציאה אלבום בתימנית – "זאפה" (Zaffa).
"החלום הגדול שלי היה להקליט אלבום בתימנית", מספרת, "קראתי לו 'זאפה' כי פירוש המילה 'זאפה' בערבית זה ליווי, ואני גדלתי בשכונה שמסביב לבית שלנו היו ארבעה בתי כנסת. אני זוכרת שכשהייתי קטנה, כמעט כל שבת הייתה מתקיימת שבת חתן ואצל התימנים, אחרי שהחתן קורא בתורה, אז מוציאים אותו מבית הכנסת למקום שבו עושים קידוש כללי ומוציאים את החתן בשירה, אז הרב, החתן והזמר בראש וכל בית הכנסת מאחוריהם. הזמר מתחיל לשיר שורה וכל בית הכנסת עונים לו בשירה. כשגדלתי, אמרתי לעצמי שאת מחרוזת 'איילת חן' שנהגו לשיר באותו אירוע, אני חייבת להקליט".
מדוע לא שומעים עלייך יותר מדי בתקשורת?
"אני קצת ביישנית וכל נושא החשיפה והפרסום תמיד היה בעוכריי, לכן לא שומעים על הופעות שלי בתקשורת. המזל שלי היה שתמיד מי שרצה להזמין אותי- הזמין. זכיתי שיאהבו את השירה שלי".
מתפרנסת ממוזיקה?
"כל השנים פחדתי להסתמך רק על המוזיקה. קיבלתי חינוך בבית להיות עצמאית ולא לסמוך על אף אחד. לכן כל השנים עבדתי, גם בימי הזוהר, בהנהלת חשבונות. המוזיקה אף פעם לא באה על חשבון עבודה. היו ימים שהייתי חוזרת מהופעות ב-4 לפנות בוקר ובשעה 6 בבוקר כבר הייתי בעבודה. ביטחון כלכלי תמיד היה לי חשוב".
אז מה את עושה בשנים האחרונות?
"יש לי בבית גן אירועים קטן שהחלטתי להופיע בו. מי שרוצה להגיע- מוזמן. אני גרה במושב ישעי ליד בית שמש ובאות אליי מדי פעם קבוצות שרוצות לקבל את החוויה: גם אוכל שאני מבשלת, גם שירים שאני שרה בתימנית, בעברית ובלדינו וגם סיפורים מאחורי השירים. אני עושה גם קבלות שבת וברוך השם נהנית מכל רגע".
תודה מיוחדת לגילה בשארי על שהתראיינה וגוללה בפניי סיפורה המוזיקלי לצורך תיעודה בדפי ההיסטוריה.
הקליפ "יא בנתנא" באדיבות האגודה לטיפוח חברה ותרבות מורשת יהודי תימן
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
יגאל סלע – מתופף, סקסופוניסט וכנר שליווה את סצנת המוזיקה החיפאית משנות ה-50 ועד שנות ה-80.
יגאל סלע נולד ברומניה בשנת 1932 כיגאל סולומונוביץ'. בגיל 5 וחצי החל ללמוד לנגן על כינור וניגן בתזמורת בית הספר ברומניה. בנעוריו ניגן גם בתזמורת נוער על תופים.
בשנת 1948, בהיותו בן 16, עלה עם משפחתו לישראל והמשיך את לימודי הכינור במכון למוזיקה בחיפה על שם דוניה וייצמן. משפחתו השתכנה אז בחיפה. הוא למד כינור עד גיוסו לצבא בשנת 1950.
את שירותו הצבאי עשה תחילה בחיל אוויר, אך בהמשך הועבר ליחידה 169 של שומרי החומות בירושלים. את שירות המילואים עשה בתזמורת חיל הים, שם שירת יחד עם אחד, שמוליק קראוס.
עם שחרורו מהצבא החליט "לנטוש" את הכינור והחל ללמוד לנגן על סקסופון ובהמשך תופים, כדי להתברג יותר בקלות בתעשייה. בשנות ה-50 עברת את שם משפחתו ל"יגאל סלע" כדי להישמע יותר "ישראלי".
בשנות ה-50 ניגן בתזמורות חתונות מקומיות בחיפה, בהן תזמורתו של זיגי זלמנוביץ'. בשנת 1960 הצטרף כמתופף לתזמורת מועדון התיאטרון בחיפה שם הופיעו מיטב האמנים אותם ליווה סלע בהם אריק אינשטיין, שמוליק קראוס, יפה ירקוני, עפרה חזה, יוסי בנאי, יגאל בשן, פרדי דורה, ג'אקומו וילה, מרסל ריקרדו, מוני עמרני ועוד רבים וטובים כשעבור יגאל, כדבריו, השיא היה כשליווה את להקת הגוספל האמריקאית "הגולדן גייט קווארטט" שהגיעה לחיפה.
סלע ניגן במסגרת תזמורת מועדון התיאטרון למשך 22 שנה עד שנת 1982, למעט פסק זמן של שנתיים, בין השנים 1966-1968 במהלכן ניגן במלון "דן כרמל" בלהקת "אמני השמיים" (יחד עם הקלידן קובי ארליך, הגיטריסט סימון לוי והסקסופוניסט יואל קוקל) שנקראה גם The Skymasters והופיע קבוע עם הזמר ג'ו ישראל ובהמשך עם מייק ברנט. הלהקה תועדה בהקלטות פרטיות שנמצאות בערוץ היוטיוב של דודי פטימר.
אגב, כשברנט נסע להופעות עם להקת "כרמון" בחו"ל, הוא אימץ את שם משפחתו של סלע ונשא את שם הבמה "מיכאל סלע".
בשנות ה-70 ובעיקר משנת 1982, אחרי שהפסיק לעבוד בתזמורת של מועדון התיאטרון בחיפה, התמקד סלע בעיקר בלימוד תיפוף וטיפח דורות של מתופפים. בשנת 1999 יצא לפנסיה.
סלע מתגורר כיום בחיפה.
תודה מיוחדת ליגאל סלע על שניאות לפגוש אותי ולגולל בפניי את סיפור חייו המקצועי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה. תודה מיוחדת גם למריאן רוזנברג שהתלווה לפגישה וסייע בתחקיר ובראיון.
כתב, ערך, תחקר, ראיין ותיעד: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
רותי ביקל (שגיא), זמרת ושחקנית שבלטה בשנות ה-60 וה-70. הייתה חברה בלהקת הנח"ל, בלהקת "האחיות שמר", להקת "כרמון", "חמישיית הכרמלים" ו"להקת תל אביב". שיר הסולו המוכר ביותר שלה הוא "עולם יפה"
רותי ביקל נולדה בנתניה בשנת 1945. היא גדלה למשפחה מוזיקלית בה נהגו לנגן, כדבריה, תמיד מוזיקה של מחזות זמר ומוזיקה קלאסית. כבר מגיל 3, בהיותה בגן, נמשכה לשיר כשהשיר הראשון ששרה בחייה היה "דוגית נוסעת".
בבית הספר העממי נהגה לשיר בטקסים חגיגיים ובהפסקות. בשנת 1958 החלה ללמוד מוזיקה ובעיקר אצל המורה למוזיקה יונה אילן. אילן צירף את ביקל לתזמורת נתניה. בכניסתה לתזמורת, התאהבה בנגינת החצוצרה של אחד הנגנים שם, יעקב פרי שמו (לימים ח"כ) והחליטה כי היא מעוניינת ללמוד לנגן על חצוצרה.
ביקל ניגנה בתזמורת עד גיוסה לצבא. בשנת 1963, עם בוא מועדה להתגייס, ביקשה להצטרף כזמרת ללהקת הנח"ל, אך כיוון שבאה עם רקע של חצוצרה, צורפה ללהקה כחצוצרנית בתזמורתה. היא שירתה בלהקת הנח"ל בתכניתה "שמש במדבר", לצד אבי קורן, טוביה צפיר, עליזה יצחקי ויאיר רוזנבלום. ביקל השתתפה כחצוצרנית בהקלטות התכנית שכללה להיטים כמו "מחר", "עוד לא אכלנו", "מטרייה בשניים" ו"מחבואים".
עם שחרורה מלהקת הנח"ל בשנת 1964, פגשה בתל אביב את נעמי שמר וביקשה ממנה לקחת אותה בחשבון כזמרת לאחת ההפקות שלה. בשנת 1965 צלצלה שמר לביקל, הזמינה אותה לאודישן וצירפה אותה ללהקה חדשה שהקימה – להקת "האחיות שמר" שכללה מלבד ביקל את אמנה כהן, דליה אורן ודינה גולן ז"ל.
הרביעייה הציגה הרמוניות קוליות נהדרות וביצעה שירים שיצרה עבורה שמר בהן "ארבעה אחים", "בגני נטעתיך", "ואלס להגנת הצומח", "זמר", "פרחי אולי", "החייל שלי חזר" ושני שירים מתורגמים של הביטלס ששמר כתבה להם מילים עבריות: "לא לא לא" (I Should Have Known Better) ו"לרקוד איתך" (I'm Happy Just To Dance With You ).
בשנת 1966 השתתפה הרביעייה גם בפסטיבל הזמר עם השיר "מנהג חדש" שהפך להיט. הלהקה התפרקה בשל בעיות תקציב. להופעות הלהקה הצטרף טוביה צפיר כסטנדאפיסט לקטעי המעבר.
עם פירוקה של הלהקה באותה שנה, ניגשה ביקל לאודישנים למחזמר חדש בשם "קזבלן" לצידו של יהורם גאון. במחזמר גילמה את תפקידה של שרלוטה ושרה כסולנית את השיר "יפו". אולם, זמן קצר לאחר מכן פנה אל ביקל יהונתן כרמון בהצעה להצטרף לסיבוב ההופעות של להקת "כרמון" ולכן עזבה ביקל את המחזמר ומי שמילאה מקומה בו הייתה אתי גרוטס שתועדה גם בתקליט המחזמר.
בשנת 1967 הקליטה שיר סולו ראשון בשם "למה" שלא זכה להצלחה מסוימת. באותה שנה, כאמור, הצטרפה ביקל ללהקת "כרמון" וצוותה לחמישיית "הכרמלים" שכלל מלבדה גם את מיכל טל, אושיק לוי, לוליק לוי וחנן גולדבלט.
החמישייה הופיעה ב"אולימפיה" בפריז ובשלל מקומות ברחבי אירופה ואמריקה וביצעה גרסאות כיסוי לשירים עבריים מוכרים בהם "מחר", "שלגיה" ו"קרן יער". מי שחיממה את החמישייה הייתה לא אחרת מאשר שלישית "החלונות הגבוהים" (אריק אינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ).
בשנת 1969, עם שובה של להקת "כרמון" לארץ, החליטה ביקל להישאר בניו יורק ורצתה לעבוד כזמרת סולנית בארה"ב.
בשנת 1970, במהלך שהותה שם, פגשה את האקורדיוניסט חיים שלף והוא צירף אותה ללהקה שהקים בארה"ב בשם "להקת תל אביב" עם ביקל כסולנית הלהקה. שאר חברי הלהקה היו רקדנים ולא זמרים.
במהלך אחת ההופעות של הלהקה בפורטו-ריקו, פגשה בשחקן עומר שריף וכדבריה, אף ניהלה עימו רומן קצר.
בשנת 1973 הופיעה במועדונו של אריס סאן – "סירוקו" בניו יורק ועם תום מלחמת יום הכיפורים (במהלכה הופיעה בפני חיילי צה"ל במוצבים), פנתה ללימודי משחק ותיאטרון בניו יורק. במקביל ללימודיה, הופיעה במועדונים מקומיים שם עם שירי ארץ ישראל.
בשנת 1978 גברו געגועיה לארץ וחזרה להשתקע בישראל. באותה שנה החלה להופיע כזמרת במועדון "המערה" ביפו ולאורך סוף שנות ה-70 ועד אמצע שנות ה-80 ניסתה מזלה כזמרת פזמונים והוציאה מספר תקליטי שדרים בהם "עולם יפה", "אביב" ו"אוהבת אותך כל כך". השירים לא זכו להצלחה וביקל הפסיקה להקליט.
במחצית הראשונה של שנות ה-80 הצטרפה שוב ללהקת "כרמון" וצוותה למוזיקאי ננסי ברנדס והזמרת זזי שביט. לאחר שנתיים של הופעות בעיקר בארה"ב, שבה להופיע ביפו במועדון "עומר כייאם".
בשנות ה-80 החלה, במקביל לקריירה המוזיקלית, לכתוב ספרי שירה אופטימיים שראו אור בשנות ה-2000: "ממלכת אושר" (2000), "שי אהבה וברכה" (2015), "ממלכת אושר" ו"עולם מרהיב של אהבה" (2017). על הספרים חתומה כרותי ביקל-שגיא (שמה לאחר הנישואין). כמו כן, התמקצעה בטיפול ברפואה אלטרנטיבית ורייקי.
לאורך השנים ניסתה ביקל גם לפתח קריירת משחק וכיכבה בסרטי קולנוע ישראליים בהם "נערת הפרברים" (1979) ו"מסאז'יסט בצמרת" (1981).
ביקל התגוררה במשך שנים רבות בתל אביב ולאחרונה עברה להתגורר בגבעתיים. הוסיפה להופיע עד שנת 2017 ועד היום ממשיכה לשיר.
תודה מיוחדת לרותי ביקל על שתרמה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית. תודה גם למיכל טל היקרה על הסיוע ביצירת הקשר.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
מיכאל סינואני נולד בשכונת התקווה בשנת 1949. בגיל קטן מאד למד אצל המורי ובשנת 1957, עת היה בן 8, שר במקהלת "תפארת ישראל" שנהגה להופיע בחתונות. לאחר שנה הפך להיות סולן המקהלה. הוא שר עם המקהלה עד 1962 ולאחר מכן את נעוריו בילה בעיקר בלעבוד בבית דפוס משפחתי, אך לא הופיע ושר באופן פומבי.
בשנת 1967 התגייס לצבא ושנה לפני שחרורו, ניגש לאודישנים ללהקת הנח"ל והתקבל (באודישן שר שירי ג'ו עמר), אך כיוון שלא נותר לו זמן לשירות, הרעיון להצטרף ללהקה נגוז והוא השתחרר בשנת 1970.
עם שחרורו הצטרף ללהקת המחול "ענבל" של שרה לוי תנאי כזמר ורקדן. באותה תקופה החל ללמוד פיתוח קול אצל סוזנה מתזמורתו של זוזו מוסא. הוא הופיע עם ענבל בין 1970-1971, אך פוטר כיוון ש"הייתי ילד ברדקיסט" (כדבריו).
בשנת 1971 הוזמן על ידי יוסף בן ישראל לרשות השידור להקליט מספר שירים כסולן ב"קול ישראל" (בבית המורה) והקליט ביניהם את השיר הנודע "שתו העדרים".
באותה תקופה נהג להופיע במסיבות בתים, ולאחת המסיבות נזדמנה ילדה בשם עפרה חזה ששרה "שחרחורת" ומשכה תשומת ליבו. באותו זמן ניגש אל מיכאל בצלאל אלוני והזמין אותו להצטרף כסולן ושחקן ללהקה חדשה שתיקרא "סדנת תיאטרון שכונת התקווה". הלהקה קמה בשנת 1971 וסינואני השתתף בתכניותיה "פרחים מפלסטיק" (1971), "חשוד תמיד חשוד" (1972), "סמבוסק מתי הבחירות" (1973), "אהבה ראשונה" (1974), "וחוץ מזה הכל בסדר" (1975), כשכבר בשנת 1972 הצטרף עפרה חזה ללהקה וסינואני, שהכיר את אביה, היה הממונה על "לדאוג לה" ולשמור עליה.
הוא השתתף כסולן (לצד חזה) בתקליטי הסדנה שזכו להצלחה רבה: "אהבה ראשונה", "חוץ מזה הכל בסדר", "סבבה בשכונה" ו"עתיק נושן". במסגרת הסדנה בלט כסולן בשירים כ"מי לי ייתן", "אגדלך", "שיר המעלות", "הפרח שנבל" (שסינואני הקליט לראשונה בזמן היותו בסדנת תיאטרון שכונת התקווה וכמה שנים לאחר מכן השיר הפך להיט של זהר ארגוב בתקליטו "היו זמנים" מ-1981) ועוד. ההצגות והתקליטים זכו להצלחה מסחררת והפכו את הסדנה לאחת הלהקות הבולטות באותן שנים.
בשנת 1974 הוזמן להשתתף בפסטיבל הזמר המזרחי – "דרור – למנצח שיר מזמור" עם השיר "קלת רגליים" עימו הגיע למקום הרביעי בתחרות. עפרה חזה, חברתו לסדנת התיאטרון, קטפה את המקום השלישי עם השיר "שבת המלכה".
לאורך שנות ה-70 הופיע כזמר סולן במספר תכניות טלויזיה פופולאריות של דן אלמגור, אליהו הכהן וירון לונדון. כמו כן, נשלח מטעם הסוכנות להופיע בחו"ל בעיקר בצרפת כנציג ישראל.
בשנת 1976 עזב את הסדנה ויצא לסיבוב הופעות בן חודשיים עם אהובה עוזרי. באותה שנה (1976) הופיע בפסטיבל הזמר והפזמון בסגנון עדות תימן עם השיר "מה טוב ומה נעים".
בשנת 1977 הקים להקת חתונות בשם "להקת המעלות" שפעלה במספר גלגולים עד 2006 כשסינואני הוא הבסיס. בין הנגנים שהופיעו עימו בלהקה היה הגיטריסט ישי בן צור (שלימים היה אמרגנו הראשון של אייל גולן) , עזרי עדני (מתופף), אבי בבאי (מתופף) ולפעמים אורי סעדה (סקסופוניסט). זמר נוסף שהופיע עם סינואני בלהקה היה משה ערוסי. הלהקה תועדה באלבומו משנת 1985 – "כיף בחפלה".
ב-1977 הציעו מאיר ראובני ואביהו מדינה לסינואני שיר חדש שיצר מדינה בשם "כבר עברו השנים" אך הוא דחה את ההצעה. 5 שנים לאחר מכן, בשנת 1982, השיר הפך לקלאסיקה של זהר ארגוב.
בתחילת שנות ה-80 הוציא את אלבום הבכורה שלו כסולן – "שר ומאושר". בשנת 1982 השתתף בפסטיבל הזמר והפזמון בסגנון עדות המזרח עם השיר "שלום לבוא שבת".
לאחר האלבום שהוציא בשנת 1985 עם להקת המעלות – "כיף בחפלה", הוציא סינואני עוד שני תקליטים משירי ארץ ישראל היפה עליהם גדל: "בשירי ארץ ישראל בטעם של פעם – חלק א' " (1986) ו"בשירי ארץ ישראל בטעם של פעם – חלק ב' " (1988).
בתחילת שנות ה-90, מלבד ההופעות באירועים, יצא בהצגה בת שנתיים עם יענקל'ה בן סירא שהציגה בבתי ספר ברחבי הארץ. בשנת 1991 הוציא אלבום משותף עם גדי לוי – "בשירה ובריקוד תימני לחתן וכלה" שכלל שירים תימניים שורשיים.
בשנת 2006 החליט לפרוש מתחום המוסיקה והפסיק להופיע, אולם מבליח להופיע מעת לעת באירועים משפחתיים פרטיים.
תודה מיוחדת למיכאל סינואני היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפורו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית. תודה מיוחדת גם לאורי סעדה היקר על ש"שידך" בינינו.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 