עלי עדשי (כיום אלי עדשי) נחשב היום לפרופסור מכובד לפיזיקה בארצות הברית, עם רזומה עשיר ומכובד של תפקידים מהפכניים שיישם בענף הרפואה הבינלאומי.
אבל כיוון שמדובר במדור מוזיקה, אני רוצה לחזור אל העבר המוזיקלי שלו: עדשי נולד בחיפה בשנת 1945, בנם היחיד של עולים מגרמניה. את תשוקתו למוזיקה ספג כדבריו מאביו ובילדותו החל לקחת שיעורי פסנתר פרטיים.
באמצע שנות ה-60, אחרי שחרורו מהצבא, החל להופיע כפסנתרן במועדונים ובתי קפה, לעתים לבד ולעתים עם תזמורת שהקים, כשהוא היה אמון על העיבודים המוזיקליים.
באוגוסט 1969 ליווה על פסנתר את השחקן ערן בניאל במופע משירי ז'אק ברל שרץ ברחבי הארץ ובקיבוצים.
פריצתו הגדולה לשמי הזמר העברי אירעה בשנת 1971 עת שני שירים שהלחין השתתפו בפסטיבל הזמר והפזמון אותה שנה: "חלומות של חושך ואור" (מילים: דליה רביקוביץ', לחן: עלי עדשי, עיבוד: אלכס וייס) שביצעה צילה דגן ו"כשאהיה זקן" (מילים: יורם טהרלב, לחן: עלי עדשי, עיבוד: דוד קריבושי) שביצעו בני אמדורסקי ושולה חן (השיר הוקלט גם על ידי אמדורסקי ורבקה מיכאלי). האחרון העפיל למקום החמישי במצעד הפזמונים השבועי אותה שנה ונחשב ללהיט. לימים בוצע גם על ידי "צמד דרום" (דני גולן וציון צדוק).
באותה שנה חבר שוב לבניאל למופע "לא כל הנוצץ זהב" כשהוא ניגן, עיבד וניהל אותו מוזיקלית.
באפריל 1971 הלחין את שיריה המתורגמים של תרצה אתר להצגה "טעם הדבש" מאת שילה דילני בבימויה של אהובה ליאון שהוצגה בבית ליסין.
בנובמבר 1972 החל להופיע עם ידידתו חוה אלברשטיין, אותה הכיר דרך אשתו, טוני זילברמן, שהופיעה בהרכב המופע "ערב משירי רחל" עם אלברשטיין ודני גרנות בשנת 1969.
עדשי ליווה את אלברשטיין בהופעותיה עם תזמורתו במופע יחיד ובהקלטות ואף הלחין עבורה את השיר "לשפן הכסף" (מילים: נורית זרחי) שנכלל בתקליטה "אישה באבטיח" (1974).
במקביל לעבודתו כמוזיקאי, למד רפואה באוניברסיטת תל אביב ובשנת 1973 קיבל את תוארו. לאחר השתלמות בבית חולים מאיר, עבר ללמוד ולעבוד בארצות הברית, שם מתגורר עד היום.
עם עזיבתו לארצות הברית בשנת 1974 – הפסיק לנגן, להופיע וליצור.
תודה מיוחדת לעלי עדשי על שהתראיין ותרם חלקו ההיסטורי המוזיקלי לפרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית ("דודיפדיה").
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
כחוקר מוסיקה, אתה לעולם לא יכול לדעת באילו מוסיקאים תיתקל במסעך לתעד את המוסיקה הישראלית, ובכל פעם שנדמה לך ש"זהו, תיעדתי את רוב המוסיקאים הבולטים", אתה מגלה עוד ועוד שתרמו לא פחות לעיצוב פסקולה של המוסיקה הישראלית. אחד המרואיינים שהייתה לי הזכות לראיין לאחרונה הוא שייקה ברק, גיטריסט ובסיסט שנחשב לאחד העסוקים והפעילים בשנות ה-70: ברק ניגן בהפקות רבות, הופעות של כל אמן אפשרי ( או כפי שהוא אוהב לומר: מאריק אינשטיין ועד חיים משה) והופיע תכופות בטלויזיה, ועם זאת, עד תחקיר זה, סיפור חייו המוסיקלי המרתק לא תועד ולא נכתב.
בעזרת המוסיקאי קרלוס בן ארי (שהזכיר בפניי את שייקה, בזמן ראיון שערכתי עימו לתיעוד סיפורו), נוצר הקשר עם שייקה ובשבוע שלאחר מכן הוא אירחני בביתו ובנועם ובסבלנות רבה גולל בפניי סיפור חייו אותו אני גאה להציג לקוראיי כאן ב"דודיפדיה".
שייקה ברק נולד ב-1946 בפתח תקווה בשם ישעיהו בוירסקי ( ב-1958 שינה שם משפחתו ל"ברק"). אחיו הגדול, צבי, למד בילדותו פסנתר ולאחר מכן גיטרה ונהג לנגן, והייתה לו השפעה ישירה על אחיו הקטן, שייקה. בשנת 1957, עם פרוץ צמדים כ"הדודאים", "רן ונמה" ולהקות פולק חובקות עולם, הנוער "השתגע" על גיטרות אקוסטיות פשוטות. לאחר שאחיו קנה גיטרה, שייקה "ני'גס" להוריו שיקנו לו גיטרה עד כי קנו לו גיטרה פשוטה וחובבנית למדי, שעבורו הייתה "העולם כולו" ( באותו זמן).
את האקורדים הראשונים למד מאחיו הגדול, שבאותה תקופה ניגן בבית בצמד עם כנר בשם ברוך אבירם ( שלימים היה בצמד דו-רון הנודע מראשית שנות ה-60 יחד עם חנן לבנה) .
בשנת 1957 עברה המשפחה לחווה באשקלון (לצורך עבודתו של אביו) ובשנת 1959 הקים שייקה עם חבריו את להקתו הראשונה – "שלישית צבר" , שלישית שירי עם ישראליים. חברי הלהקה: שייקה ברק, דב הררי ודוד שדה ) . השלישיה פעלה עד שנת 1960 .
בשנת 1962, אירע אירוע "מכונן" בחייו המוקדמים של ברק: חבר נעוריו מאשקלון, ג'וני ליברמור ( נגן וזמר, יליד 1947 שעלה לארץ מאמריקה) , החזיק בכור מחצבתו גיטרה חשמלית וכן אימו החזיקה באורגן חשמלי – כלים ששייקה לא ראה מעולם לפני כן, וזו הפעם הראשונה שאחז בגיטרת גיבסון חשמלית.
בין השנים 1962-1963 השניים הקימו צמד: שייקה וג'וני ( שייקה על גיטרה רגילה וג'וני על גיטרה חשמלית) שהופיע בתיכון. ב-1963 עבר עם משפחתו לרמת אביב.
עם הגיעו לגיל צבא, ניגש שייקה לאודישנים ללהקה צבאית, אך לא עבר והחלום נגוז.
בשנת 1965 התגייס לצה"ל ושירת בחיל השריון ( המ"מ שלו היה אביגדור קהלני) , ושם לא ויתר על הנגינה ושימש כגיטריסט ב"תזמורת השלישות הראשית" ( אליה הצטרף בסוף 1965 עד תום שירותו הצבאי) , שניגנה בין השאר בהקלטת תכניתה הראשונה של מקהלת הרבנות הצבאית בניצוחו של מנשה לב רן ( "שהחיינו", 1967) , מה שפתח עבורו את הצוהר הראשוני לתעשיית המוסיקה המקומית.
עם שחרורו בשנת 1967, אווה שייקה ללמוד הנדסת מכונות ולא מצא "עתיד" במוסיקה, ונרשם ללימודים בטכניון, שם, במסגרת הלימודים, למד לנגן על קונטרבס ( אצל ישראל אבניון) וניגן במשך שנה בתזמורת הסימפונית של הטכניון ( 1969-1970). במקביל, ניגן ב-1969 כבסיסט במופע "ערב שירי רחל" (1969) עם חוה אלברשטיין ודני גרנות. ב-1970 פרש מלימודיו ונתפנה כליל לעסוק במוסיקה.
כיוון שהיה מיושבי קפה נגה המיתולוגי (בורסת המוסיקאים דאז) , ניגן בתקופה זו שייקה ב"חלטורות" למיניהן ( חתונות, בר מצוות וכו') ויום אחד, בפגישה מקרית עם חברו הגיטריסט, יגאל בוז'ניסקי ( שניגן במחזמר המצליח "עיר הגברים" ) , הציע לו יגאל להחליפו במופע "הקוקו והסרפן" (1970) בכיכובם של ציפי שביט וגבי עמרני) . שייקה מגדיר את המופע כמה שנתן לו את "הפוש הגדול" לתוך תעשיית המוסיקה המקומית.
לאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב אמני ישראל באינספור הקלטות וכן בבכמה וכמה הפקות בולטות בהן:
ניגן בס באלבומו של אריק אינשטיין "יסמין" ( בשני שירים: Here, There And Everywhere ו- I Need You To Turn To ).
הוא ניגן עם יגאל בשן במלחמת יום הכיפורים בפני חיילים וכן באלבומו של בשן – "קפה אצל ברטה" (באותו אלבום ברק גם עיבד את אחד מלהיטי האלבום : "עין גדי", אותו הקליט ברק גם אינסטרומנטלית בגרסה שנשארה אצלו על סלילים בלבד ולא ראתה אור מעולם) .
ברק ניגן גם בשתי תכניות היחיד של יהורם גאון ( 1971, 1973) וכן באלבומיו של גאון "אני ירושלמי" ו"אהבה ים תיכונית" (בסשן הקלטות תקליט זה, ביצע ברק בשני קולות עם יהורם גאון את אחד השירים, אך הקלטה זו נגנזה ולא נכללה באלבום עצמו) .
עוד רשימה מצומצמת של אמנים והפקות בהן ניגן : המופע בניחוח הדרום אמריקאי -"ארץ טרופית יפה", בתכנית "נישואין נוסח גירושין" (של יוסי בנאי ורבקהל'ה מיכאלי), בתכנית היחיד של רבקה מיכאלי, ליווה את מייק בראנט בהופעותיו הראשונות בישראל (לאחר ההצלחה הסנסציונית בצרפת), את יפה ירקוני, שושנה דמארי, צביקה פיק, חיים משה, בהצגה "סוחרי הגומי", בפסטיבל שירי הילדים הראשון (1970) ובפסטיבל הזמר החסידי השני (1970) וכן בתזמורת המנדולינות של כפר הילדים במאיר שפיה ועוד.
בשנות ה-80, עם עלייתם של הדי ג'ייז והופעת דור צעיר של מוסיקאים כשרוניים, שייקה הפסיק ( בעל כורחו) להשתתף בהקלטות , אולם תמיד הוסיף להופיע ולנגן ( עד היום) בין השאר בהרכבים נוסטלגיים המנגנים להיטיהם של "הצלליות", אלביס, קליף וכו' וגם אחרי כן, מוסיף להופיע ולנגן עד היום.
תודתי הגדולה והמיוחדת נתונה לשייקה ברק היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי המרתק. תודה מיוחדת גם למוסיקאי קרלוס בן ארי ש"שידך" בינינו.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר המוסיקה הישראלית.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 