"ערב של זהב"- סיפורו של הפזמונאי נחום סלמן – כותב ומתעד: דודי פטימר

רשומה רגילה

 

נחום סלמן הוא משורר ופזמונאי שפעל בעיקר בשנות ה-60 וה-70 בעיקר בסצנת הפופ והמוזיקה המזרחית הישראלית.

נחום סלמן

נחום סלמן נולד בעיראק בשנת 1949. עם עלייתו לארץ בשנת 1957, משפחתו התגוררה במעברה בטבריה. מגיל קטן מאד נמשך לשירים עבריים ושירים ערביים שנהגו הוריו לשמוע ברדיו המשפחתי וסומן כתלמיד מחונן.

 

בנעוריו, נמשך סלמאן לשחמט ובשנת 1965, בהיותו בן 16 זכה בתואר "אלוף הארץ לנוער" במשחק השחמט.

נחום סלמן 1

בשנות העשרה המאוחרות לחייו החל לכתוב שירים, תחילה למגירה ובהמשך ניסה להפיץ שיריו בריש גלי.

 

הזמר הראשון עימו שיתף פעולה לראשונה בשלהי שנות ה-60 היה ג'ו עמר, לו כתב סלמן את השירים: "ספרי הכל" (השיר הראשון של סלמן שהוקלט ופורסם בשנת 1967), "העלמה והרוח" ו"כוכב אהבה".

בתחילת שנות ה-70, אחרי שחרורו מהצבא, עבר מטבריה לתל אביב והחל להתערבב עם הבוהמה התל אביבית, בין השאר התחבר מאד עם הזמר רומן שרון ז"ל (שנהרג בתאונת דרכים בסיני במהלך מלחמת יום הכיפורים) ועם אריה מוסקונה.

 

עבור מוסקונה, עימו התגורר למשך תקופה בדירה שכורה בתל אביב, כתב את השירים "סיבוב שלא נגמר" ו"לך אל נמלה עצל", משירי הסולו הראשונים של מוסקונה בתחילת שנות ה-70.

בתחילת שנות ה-70 כתב שירים למיטב האמנים: לאבי טולדנו כתב את "כוכב כתום" (שהלחין מתי כספי), לדליה עמיהוד ז"ל כתב את השיר "מזל טוב" ולמשה הלל ("הצנחן המזמר") כתב את השיר "ערב של זהב". כמו כן, כתב מספר שירים שהולחנו על ידי מוני אמריליו ואלי עולש אך לא הוקלטו בסופו של דבר.

בשנת 1973 החליט סלמן לעזוב את הארץ ועבר להתגורר בניו יורק. תחילה התעסק בלימוד שחמט מקצועי ובהמשך פנה לעסוק בנדל"ן ותיווך דירות (מקצוע בו עוסק עד היום).

 

תודה מיוחדת לנחום סלמן והרצל סלמן על העזרה בליקוט המידע וחומרי הארכיון.

 

כתב, ערך, תחקר, ראיין ותיעד: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית.

 

 

אבן חיה – סיפורו של הזמר והמוזיקאי פליקס אבן חיים – כותב ומתעד: דודי פטימר

רשומה רגילה

פליקס אבן חיים הוא מוזיקאי, יוצר, נגן וזמר שפעיל משנות ה-60 ועד ימינו בסצנת המוזיקה הישראלית. הוא שירת בצוות הווי סיני וניגן במופעים כ"נסיעה מדומה" (משירי לאה גולדברג) להקת "שום בצל" והיה חבר בלהקות קצב שונות: Les Bip Bip, The Life Stone Band, "אקסודוס", "פרדייס", "תל אביב אקספרס", "החלומות" ו"להקת 84". תחקיר מאת חוקר המוזיקה דודי פטימר.

פליקס 1

 

פליקס אבן חיים נולד בעיר סאפי שבמרוקו בשנת 1946. כמי שגדל בבית מוזיקלי לאבא מתופף ואמא שנהגה לשיר, דבק "חיידק" המוזיקה בפליקס כבר בגיל 11 כשקנה מפוחית והחל לנגן. בהיותו בן 14 קנה לו אביו את הגיטרה הראשונה שלו.

 

במרוקו, נהג לשיר ולנגן בנשפים, אירועים ומסיבות שונות ובמקביל החל ללמד עצמו לנגן על כלי נגינה נוספים: סקסופון אלט, בס, תופים וקלידים. לבדו אף למד לקרוא תווים ובנעוריו לימד ילדים לנגן בבתים.

 

בשנת 1964, בהיותו בן 18 הצטרף ללהקת "החתולים השחורים", להקת רוק מרוקאית בהנהגתו של הזמר ז'אק קורייאט וניגן עימה במשך שנה אחת בלבד. הלהקה ניגנה גרסאות כיסוי לשירי הביטלס, ה"צלליות", לוס אינדיוס טבחאראס ובעיקר מוזיקה מגוונת לריקודים.

 

בשנת 1965,  הקים יחד עם אחיו ואחיותיו: ז'אק, ג'ו, הדסה וריקי אבן חיים ועם בן דודו ג'קי בר ששת    להקת קצב שנקראה  Les Bip Bip שנתפרסמה במרוקו בשל להיטיה: "Safi" (על שם עיר ילדותם) ו"To Tefini" ("הכל נגמר", השיר הראשון שיצר פליקס בגיל 14, שנת 1960) שכתב והלחין פליקס.

פליקס 2

בסוף 1965, עם זמנו להתגייס לצבא מרוקו, החליטו אחיו והוא שאם הם כבר מתגייסים, זה רק לצבא הישראלי וכך ביצעה המשפחה עלייה לישראל. המשפחה הגיעה לישראל והתגוררה באבן יהודה. להקת ה-Les Bip Bip הוסיפה להופיע עד גיוסם לצבא של האחים.

בשנת 1966 התגייס פליקס לחיל השריון. בסוף הטירונות, ניגן במסיבת הסיום יחד עם חבריו מהטירונות. באותה מסיבה, נכחו במקרה קצין התרבות הראשי שאול ביבר ומנהלה המוזיקלי של להקת גייסות השריון – רפי בן משה, שהזמינו את פליקס להקים צוות הווי בחיל השיריון שייקרא "צוות הווי סיני".

 

פליקס הופיע במסגרת צוות הווי בין השנים 1967-1970 כגיטריסט וזמר. הוא השתתף בתכניתו של צוות ההווי משנת 1968 – "קפוץ לי על הטנק" (התכנית לא יצאה על גבי תקליט, אך תועדה ע"י רדיו גלי צה"ל במהלך הופעתה החיה בבית החייל בתל אביב), עבורה כתב והלחין אבן חיים את הלהיטים: "זר זכרונות", "החורף פשט את מדיו הקרים" ו"פת לחם, יין וחבר".

המעבדים המוזיקליים שעבדו עם צוות הווי על התכנית היו אלדד שרים ובני נגרי. פליקס חתום אף הוא על שלושה עיבודים מוזיקליים בתכנית- לשירים שיצר.

 

עם שחרורו מהצבא, בשנת 1970, הצטרף בעידוד רפי בן משה לצוות המופע "נסיעה מדומה" (מופע משירי לאה גולדברג) בו ניגן כבסיסט בהופעות ובהקלטת האלבום משירי המופע. באותה שנה, הפך לנגן הבית של מועדון ה"קרוואן" ביפו (שנקרא באותן שנים מועדון "אקרופוליס"), שם שימש בין השאר נגן ליווי של אמנים כצביקה פיק, אופירה גלוסקא, עוזי מאירי וג'קי אלקיים.

 

בשנת 1971, שוב בעידוד רפי בן משה, הצטרף כנגן בלהקת "שום בצל" (הלהקה הבין-קיבוצית של ישובי עמק יזרעאל) ותועד אף בתקליט הלהקה שיצא אותה שנה. בלהקה ניגן בשלל כלי נגינה.

 

בשנת 1972 הקים שוב עם אחיו את להקתם, הפעם תחת השם – The Life Stone Band ("להקת אבן חיים") שפעלה לפרקים עד שנת 1990.

פליקס 3

במקביל, ניגן לאורך שנות ה-70 בלהקות קצב שונות: "תל אביב אקספרס", "החלומות", "להקת 84" ו"אקסודוס". כמו כן, שימש בעיקר כנגן בהקלטות אולפן שיזמו המוזיקאים רפי בן משה ומוני אמריליו.

 

בשנת 1978 השתתף שירו "את חלומי" בפסטיבל השירים בנתניה והעפיל למקום השלישי.

בשנת 1980 הקים אבן חיים אולפן הקלטות ביתי בשם "מילים ולחן" ולאורך אותו עשור התמקד בהפקות מוזיקליות ויצירת שירים. בשנת 1988 הפיק מוזיקלית את אלבומו של הזמר רמי רם – "לרגל שנות הארבעים למדינת ישראל" שכלל את הלהיט "איציק ודנה" שתרגם פליקס לעברית בהשראת השיר ההודי הנודע – "איצ'יקדנה" וכן את הלהיט "באתי לעיר זרה".

 

באותן שנים שימש כמנהלה המוזיקלי של להקת "ילדי אבן יהודה" (יחד עם המוזיקאית אסתר סמדג'ה) שהופיעה דרך קבע בפסטיבלי ירושלים. במקביל, הופיע בחתונות עם להקת האירועים – "פרדייס".

בשנת 1991 הקליט את השיר "שיר הממונה" (אחדות עם ישראל) שזכה להצלחה ברדיו ובשנת 1993 הוציא פליקס את אלבום הבכורה שלו – "כל אחד מאיתנו" שכלל שירים מקוריים שכתב והלחין.

לאורך שנות ה-90 הופיע כנגן עם הזמר משה הלל, הזמרת ורדה גולדברגר והזמר גדעון נוריאלי.

עד היום יצר פליקס מעל 250 שירים ומעל 40 מתוכם רשומים על שמו באקו"ם.

 

במקביל לעבודתו כמוזיקאי, עבד סמוך לקריירה המוזיקלית כמנהל חשבונות. בימים אלה מוסיף להופיע, לכתוב, להלחין ולהקליט שירים.בנו, יאיר אבן חיים, ממשיך דרכו ואף הוא מוזיקאי.

פליקס 5.jpg

תודה מיוחדת לפליקס אבן חיים היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית והמוזיקאים בישראל. .

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"נער תוף"-סיפורו של מתופף "נערי החוף"- יוסי (ג'ו) זגורי ז"ל-כותב, מתעד ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

ג'ו זגורי פרופיל

יוסף "ג'ו" זגורי היה מתופף ישראלי שפעל בסצנת המוזיקה החיפאית בסוף שנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-60.

 

יוסף "ג'ו" זגורי נולד בחיפה בשנת 1945. בילדותו נמשך מאד לג'אז ולמוזיקה קלה וכבר בגיל 10 החל ללמוד לנגן על תופים. בשנת 1957, בהיותו בן 12, החל להופיע בתזמורות מקומיות שונות ובשנת 1960 הקים יחד עם חבריו, הסקסופוניסט והמוזיקאי אילן סגל והגיטריסט והזמר מגי (מנחם) גרוס את להקת "נערי החוף", שם שנתן להם צבי שרף ז"ל שבנה בעכו את קפה צור המיתולוגי שהשלישייה חנכה.

 

בשנת 1963 ניגנה הלהקה במועדונו של אהרון כהן בטיילת שבטבריה, במקביל להופעותיה בקפה צור בעכו ובמועדונים השונים של חיפה בסופי שבוע. בשנת 1964 עזב זגורי את "נערי החוף" והחל ללוות אמנים שונים, בהם את הזמר ג'ימי לויד בהופעותיו בעיקר במועדון "צברה" התל אביבי אך גם ברחבי הארץ.

נערי החוף

 

בסוף שנת 1964 יצא לנגן בהרכב ישראלי על אוניית שעשועים, ירד לחופשה בארה"ב והחליט להישאר. בשנת 1965 היגר רשמית לארה"ב.

 

בארה"ב שימש כאיש עסקים, נישא והוליד שני ילדים. הוא לא נטש את המוזיקה והמשיך לתופף ולנגן להנאתו כחובב בהרכבים מקומיים (עד יומו האחרון).

 

ב-1 באפריל 2018 הלך לעולמו בגיל 73.

 

 

*תודה מיוחדת לאילן סגל היקר על העזרה בליקוט המידע אודות יוסי ("ג'ו") זגורי ז"ל.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית.

"מתופף על הזמן" – סיפורו של המתופף גבי הרשקוביץ – מראיין ומתעד: דודי פטימר

רשומה רגילה

העבודה הראשונה שלו כנער הייתה כמתופף של שלישית "גשר הירקון" בימיה הגדולים. במהלך תיפופו במחזמר "קזבלן", חברי להקת פיקוד מרכז ראו אותו וללא אודישן צירפו אותו ללהקה להשתתף באחת התכניות המצליחות שלה ביותר. לאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב האמנים: מחוה אלברשטיין ויהורם גאון ועד יפה ירקוני ושושנה דמארי ובין השנים 1980-2016 עשה חיל כמתופף בולט בתזמורת הפילהרמונית. ראיון וסיפורו של המוזיקאי והמתופף גבי הרשקוביץ.

גבי הרשקוביץ תמונה

גבי הרשקוביץ נולד בחיפה בשנת 1949. בשנת 1955, בעידוד אביו שהיה מתופף, החל ללמוד לנגן על תופים והצטרף לתזמורת מכבי האש בנתניה (לשם עברה משפחתו בילדותו).

 

בשנת 1959 נרשם לבית הספר למוזיקה מודרנית וג'אז של הרמן קוסלה והצטרף לנערי תזמורת הביג בנד של בית הספר שנהגו להופיע ברחבי הארץ. "לא אשכח שהעבודה המקצועית הראשונה שלי כמתופף הייתה כשהייתי בן 17, בשנת 1966, והופעתי עם שלישית גשר הירקון במחזורה השני (אריק אינשטיין, בני אמדורסקי וישראל גוריון) עם שירי תכניתה השנייה", נזכר הרשקוביץ.

באותה שנה ניגן גם במחזמר "קזבלן" בכיכובו של יהורם גאון שהציג בקפה "אלהמברה" ביפו. "יום אחד להקת פיקוד מרכז הגיעה לצפות במחזמר 'קזבלן', זמן קצת לפני פרוץ מלחמת ששת הימים", משחזר, "ואקורדיוניסט הלהקה, איתן שפירא, ראה אותי וללא ידיעתי סידר לי להצטרף ללהקה. כשהתגייסתי בשנת 1967, אני מגיע לפיקוד מרכז ופתאום מצאתי עצמי כמתופף הלהקה".

 

הרשקוביץ השתתף בתכניתה ה-16 של להקת פיקוד המרכז – "איפה המרכז" שהועלתה לראשונה בשנת 1968 וכללה להיטים כ"גבעת התחמושת", "דובר צה"ל מודיע", "קום לך אל נינווה", "איזה ערב יפה" ו"הנהג שלנו חבר'המן".

"דני ליטאי ויאיר רוזנבלום 'קרעו לנו את הצורה' בחזרות אינטנסיביות עד 4-5 לפנות בוקר. זה היה סוג של סדיזם", מתאר הרשקוביץ את תקופתו בלהקה, "אבל נהניתי מאד מההווי והחוויה". כוכבי אותה תכנית היו קובי רכט, דודו זכאי ונירה גל.

 

לאחר תכניתה של להקת פיקוד המרכז, סופח הרשקוביץ ללהקת גייסות השריון והשתתף במסגרתה בשתי תכניות: "פשוט שריונר" שהועלתה בשנת 1969 וכללה את הלהיטים: "שריונים 69", "אחי הצעיר יהודה" ו"פשוט שריונר". כוכבי אותה תכנית היו אבי טולדנו ודליה כהן.

בשנת 1970 השתתף הרשקוביץ בחזרות לתכנית ה-11 של להקת גייסות השריון שבסוף הוחלט לגנוזה (מלבד שני שירים שיצאו לרדיו – "אלוהים" ו"עוד יבוא אביב").

 

במקביל לשירותו הצבאי, החל ללמוד לנגן על קסילופון והשתלם בנושא.

 

בשנת 1971 השתחרר מהצבא ועבודתו הראשונה כחייל משוחרר הייתה כמתופף בתכנית היחיד הראשונה של חוה אלברשטיין. לאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב האמנים: יהורם גאון, גדי יגיל, יפה ירקוני, מוטי פליישר, שלמה ארצי, שושנה דמארי ועוד מכוכבי התקופה.

באותה שנה, הגיע לאודישן לתזמורת הפילהרמונית ונבחן אצל זובין מהטה. "אני זוכר שהייתה בחינה טובה מבחינתי ואחריה מהטה קם ומחא כפיים על הקטע של 'פורגי ובס' שניגנתי שם", משחזר, "אבל אחר כך התברר שלא התקבלתי בגלל קונספירציה של פרוטקציות, אז התמקדתי במוזיקה 'קלה'".

 

בשנת 1976 נסע הרשקוביץ עם חברו מלהקת פיקוד מרכז, איתן שפירא, לסיבוב הופעות עם להקת "שלום" הייצוגית. שפירא, שניגן כבר בפילהרמונית באותה תקופה, החליט "לשכנע" את הרשקוביץ לגשת שוב לבחינות לתזמורת ולאחר שנתיים של לימודים אינטנסיביים, הגיע הרשקוביץ לאודישן בשנת 1978.

 

"זובין לא זכר שנבחנתי", מספר הרשקוביץ, "והתקבלתי כנגן 'אקסטרה', מחליף. ובשנת 1979 הגעתי שוב לבחינה ושוב התקבלתי כנגן 'אקסטרה'. בשנת 1980, החלפתי למשך 4 חודשים נגן שנפצע, ולאחר התקופה הזו, ניגשתי שוב לאודישן והתקבלתי לאחר שנת ניסיון כמתופף קבוע".

בשנת 2016, עם צאתו לגמלאות, פרש מהתזמורת הפילהרמונית לאחר 36 שנה. "זו הייתה תקופה מאד אינטנסיבית, מתוחה ולחוצה וכשהייתי בפילהרמונית לא ניגנתי עם אף אדם אחר".

 

איזו מוזיקה אתה שומע בימינו?

 

"המון מוזיקה קלאסית, אופרות ונהנה לצפות ב-MEZZO".

 

 

אתה מוסיף לנגן היום?

 

"כמעט ולא. אני רוצה חופש. התקופה בפילהרמונית הייתה מאד מסיבית והרענון והמנוחה הללו טובות לי".

 

לא חסר לך?

 

"לא כל כך חסרה לי העבודה כמתופף, אולי בשביל הכיף פה ושם".

 

 

מה אתה עושה בימים אלו?

 

"נהנה מהחיים".

 

18557365_933126020164052_8735374572597369903_n

 

*תודה מיוחדת לגבי הרשקוביץ היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה והמוזיקאים בישראל.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

 

 

 

סיפורו של היוצר והזמר מולי אורן ז"ל – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

21037781_989939001149420_857078289_o

היוצר והזמר מולי אורן נצרב בתודעת הציבור הישראלי בעיקר בשל שני להיטי פופ מתקתקים שהקליט בשנת 1973 – "יש אליפות" (המנונה של מכבי תל אביב בכדורגל) ו"משוגעים על כדורגל", דואט משעשע שהקליט עם ציפי שביט. על אף שכוכבו זהר לכמה רגעים, סיפורו של מולי, שסומן כאחד הכוכבים המבטיחים בפופ הישראלי בשנות ה-70, לא תועד מעולם, עד לרגע זה.

הוא נולד כשמואל ארוך במצריים בשנת 1946. בשנת 1947 עלה עם משפחתו לישראל והשתכן בתל אביב. כבר מהיותו ילד, גילה כשרון שירה וכשרון מוסיקלי יוצא דופן ובהיותו בן 15 החל לשיר ולנגן על גיטרה ובעיקר ליצור שירים מקוריים פרי עטו. בתיכון למד ב'אליאנס' והיה מסמר הערב במסיבות הכיתה עם קולו הערב.

 

בין השנים 1964-1967 שירת בצבא כחייל קרבי ועם שחרורו שינה שמו למולי אורן (כי כבר היה בסיסט בשם שמוליק ארוך)  החל להופיע במועדונים מקומיים כ"עומר כייאם", "המערה" (לצידה של יפה ירקוני) , "זורבה" ועוד והחל רוכש שם של זמר אהוב. בשנת 1970 הוציא את תקליטונו הראשון שכלל שני שירים: "איתך אל האורות" ו-"2 בלילה" שזכו להצלחה נאה ברדיו וסימנו אותו בעיתונים כהבטחה של הפופ הישראלי לצד חבריו שלמה ארצי, מייק בורשטיין וגליה ישי.

מולי

בשנת 1973 הקליט את ההמנון הרשמי של קבוצתו האהודה מכבי תל אביב ("יש אליפות") יחד עם שחקני הקבוצה וכן את הדואט עם ציפי שביט – "משוגעים על כדורגל". במקביל יצא במחצית הראשונה של שנות ה-70 להופעות רבות בחו"ל וקצר שבחים. בשנת 1973 , במסגרת שירות המילואים, צוות לאקרודיאוניסט והבדרן ליאון ורדימון להופיע בפני חיילים במוצבים .

 

בשנת 1974 הקליט את השיר "קינת דוד" ובשנת 1975 החליט לפרוש ממוסיקה ועבר להתגורר בבלגיה, שם פנה לעסקי הנדל"ן ושימש כאמרגן חובבן שסידר למיטב האמנים כאילנית ולהקת 'שלום' הופעות בחו"ל. כמו כן, משפחתו מספרת כי הוסיף ליצור ולנגן עד יומו האחרון בביתו.

אורן נפטר בביתו בבריסל שבבלגיה בשנת 1999 מהתקף לב והותיר אחריו בן יחידי, דייויד המתגורר שם.

muli

 

תודה מיוחדת לחיה זיו אור, אחותו של מולי ולאלכס בעלה על המידע וקטעי הארכיון ועזרתם לתיעוד סיפורו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

"הפרח הלבן" – סיפורו של היוצר והזמר עמי שביט – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

14333688_781971808612808_2277709741370775324_n

התחקיר הבא הוא אחד המרגשים שאירעו לי זה שנים: מדובר בזמר ששיריו מלווים את פסקולי האישי החל מימי נעוריי, וכאחד שגדל על פזמוניו השונים, תמיד סיפורו נחשב בעיניי לתעלומה, שכן באנציקלופדיות המקוונות למיניהן היה מידע מאד מצומצם ובלתי ממצה לגבי סיפורו המלא, ועם זאת הוא שמר עצמו הרחק מתשומת הלב הציבורית זה שנים רבות.

מדובר בעמי שביט, אחד מכוכבי הפופ הבולטים בתחילת שנות ה-70, האחראי למספר להיטי פופ ענקיים בראשית הסבנטיז בראשם "הפרח הלבן" ו"בית הבובות" שהקנו לו הופעות ברדיו, טלויזיה ועיתונות באותן שנים.

לפני כחודש, נסעתי עם ידידי משה הלל ("הצנחן המזמר") לו הלחין שביט את להיט הפריצה ("הנער עם הבנג'ו") לקריית ביאליק בכדי לבקר ולראיין, לראשונה מזה שנים רבות, את עמי שביט ולתעד, לראשונה, את סיפורו הביוגרפי המלא והמקיף מפיו.

 

המפגש היה מרגש, ולאחר הראיון, עמי חשף בפניי מיטב תקליטיו וקטעי ארכיון פרטיים שלו שריגשו אותי הן כחוקר מוסיקה, אך יותר מכך כמעריץ של שיריו. אני גאה מאד להציג את סיפורו המלא כאן ב"דודיפדיה".

 

עמי שביט נולד בעירק בשנת 1946 כאדמונד (אמנון) שבת. בהיותו בן 5, בשנת 1951, עלה עם משפחתו לישראל היישר אל "שער העליה" בכפר חסידים ומשם התמקמה המשפחה בקריית אתא, שם בילה שנות נעוריו.

הוא נולד לבית מוסיקלי: אביו היה חזן בבית הכנסת, ממנו ספג עמי את "חיידק השירה". האירוע המכונן בחייו המקצועיים אירע עת היה בן 8 והשתתף בתחרות זמר מקומית, בה זכה בפרס הראשון (שהיה בקבוק שמפניה).

 

בנעוריו שר בעיקר בקרב החבר'ה, אך לא באופן מקצועי, ולפרנסתו, לצד הלימודים, עבד במפעל לבתי זיקוק בו עבד אביו. לקראת גיוסו, ניגש לאודישנים ללהקת חיל הים, אך לא התקבל, ובשנת 1964 התגייס לחיל הים ושירת באילת. במהלך שירותו הצבאי, "חיידק" המוסיקה דבק בעמי, שקנה גיטרה והקים צמד עם חברו ששנובסקי  שנקרא Black And White ושר בעיקר גרסאות כיסוי ושירים מקוריים שכתב והלחין עמי, עד כי מפקד הבסיס אסר על הצמד להופיע.

14438946_789430814533574_21340675_o

עם שחרורו בשנת 1967,  חזר לעבוד כחניך במפעל לזיקוק, ובמקביל הכיר את מנכ"ל חברת "התקליט חיפה" – דב זעירא, ובפגישה השמיע לו את שירו החדש – "הפרח הלבן". זעירא התלהב מכשרונו של שבת, שבינתיים שינה שם הבמה שלו ל"עמי שביט" (הפזמונאי ואיש גלי צה"ל דודו ברק, שינה שם הבמה שלו ל"עמי שביט") והחתים אותו על חוזה הקלטות, כשהסינגל הראשון – "הפרח הלבן", יצא בשלהי 1969 והפך להיט ענק על גלי האתר ואת שביט לכוכב פופ ישראלי.

אחרי "הפרח הלבן", הוציא שביט בתפזורת לא מעט להיטי פופ מוצלחים בהם "יריחו", "בית הבובות", "אם אוהב אותך בקיץ", "דם די דם", "יום ועוד יום", "האדמה בוערת", "לו", "היא יפה" ועוד שכיכבו במצעדי הפזמונים.

לאור ההצלחה החליט לעזוב את בתי הזיקוק ולעבור לעיר הגדולה – תל אביב. הוא השתכן בחולון יחד עם חברו, "הצנחן המזמר", משה הלל, עבורו הלחין למילותיה של תרצה אתר את להיט הפריצה – "הנער עם הבנג'ו".

בין השנים 1969-1973 שביט הוציא מספר תקליטונים (45 סל"ד) ושני אריכי נגן: "עמי שביט" (1970), "עמי שביט" (1973). בנוסף, הקליט תקליטון שירי ילדים בשם "עמי שר לילדים".

 

בנוסף, מלבד "הנער עם הבנג'ו", כתב בתקופה זו שירים לאילן ואילנית, ששי קשת ("אהבה עזה"), גדעון גרייף, משה הלל ("שלוש יונים") ועוד.

 

בשנת 1972 נסע לגרמניה והקליט תקליטון בגרמנית שזכה להצלחה נאה שם, אך בתחילת 1973 חזר לישראל, והשינוי שהביאה עימה מלחמת יום הכיפורים למוסיקה, גרמה לדעיכת הקריירה של שביט, שלא הסתדר בעיר הגדולה (תל אביב) והרגיש שחיי הכוכב אינם החיים שלו.

14467053_789430767866912_386909060_o

הוא חזר לקריות והופיע במינון נמוך, כשבשנת 1978 נסע לסיבוב הופעות בבלגיה ודנמרק ובהופעות בחו"ל מטעם הסוכנות היהודית, אך מיעט להקליט.

 

בשנת 1984 הקליט את "סמבה למכבי חיפה" (מילים: ניסן פרידמן, לחן: עמוס ברזל) – שיר האליפות הראשון של מכבי חיפה בכדורגל שזכה להצלחה והחזיר את שביט לתמונה, אך תחנות הרדיו לא קיבלו בפרגון חם את הסינגלים שבאו אחרי בהם "מי שזוכר", "שירי", "אם תאמיני", "ילדה ילדה וקשת" והוא החליט להפסיק להקליט ובעיקר להופיע במינון נמוך עד שפרש בסוף שנות ה-90.

 

בשנת 1996 הוציא אוסף משיריו: "עמי שביט – 1969-1996" ובשנת 2015 הוציא בחברת "התקליט חיפה" אוסף המאגד שני אריכי הנגן שלו.לאורך השנים ניהל חנות לחומרי בניין בחיפה, פתח מעדניה ונכנס לעסקים שונים

תודה מיוחדת לעמי שביט היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה.

14291851_781890781954244_7678363854140056341_n

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

 

"נער החצר"- סיפורו של הגיטריסט נתן מינסקי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

%d7%a0%d7%aa%d7%9f

שנות ה-60 היו שנים משמעותיות בעולם הרוק הישראלי. אלו היו שנים של להקות קצב מכל קצוות הארץ ששימשו שגרירות הפזמונים הלועזיים לנוער הישראלי הצעיר והתוסס שמצא בהן פורקן עול. אחת הלהקות החיפאיות המובילות בסצינת הרוק בשנות ה-60 הייתה להקת "נערי החצר" שפעלה כ-8 שנים והטביעה חותמה בסצינת הרוק החיפאית והתל אביבית. נפגשתי עם מייסד הלהקה, נתן מינסקי, שסיפר לי את סיפורה של הלהקה ואת סיפורו שלו ובכך חשף בפניי עוד נדבך חשוב ומעניין בתולדות הרוק הישראלי.

נתן מינסקי נולד ברוסיה בשנת 1945. באותה שנה עברה משפחתו לפולין (שם נפטר אביו) ובהיותו בן 12, בשנת 1957, עלה עם משפחתו (אמו ואחותו) לישראל אל קיבוץ ניר דוד. בשנת 1958 עבר לקיבוץ "שער הגולן" ובשנת 1960 עבר עם משפחתו אל כפר אתא (לימים קריית אתא) ולמד בבית הספר בקריית חיים.

 

באותה תקופה, הקשר היחיד של מינסקי עם מוסיקה היו מסיבות הכיתה עם הפטיפון והתקליטים של אלביס פרסלי, קליף ריצ'ארד והצלליות, פול אנקה וכו' והאזנה רבה לרדיו.

%d7%a0%d7%aa%d7%9f-%d7%9e%d7%99%d7%a0%d7%a1%d7%a7%d7%99

בשנת 1962, בהיותו בן 17 וחצי התגייס לצבא ושירת בחיל הים, שם הכיר חבר'ה שניגנו על גיטרה ושרו, כשאחד מחבריהם היה דני ליטני. מינסקי נזכר כי יום אחד ליטני הגיע עם גיטרה אל המאהל וראה את ליטני מנגן על גיטרה ושר עם חבריו וזה מצא חן בעיניו, אז הוא ביקש מהוריו גיטרה ובגיל 18 קיבל גיטרה ליום ההולדת.

 

באותה שנה החל להאזין הרבה ללהקת "הצלליות" ותוך האזנה רבה לפטיפון, למד את האקורדים והחל ללמד עצמו באופן אוטודידקטי לנגן. בצבא הקים צמד עם חברו אברהם רוזנברג שניגן גיטרה מובילה ומינסקי נהג ללוותו.

בשנת 1965 הקים הרכב בשם "הנוודים" שניגן קאברים לאלביס, קליף והצלליות. סולן הלהקה היה הזמר חנן סינדל (יוצר וזמר שהקליט מספר שירים בשנות ה-60 כמו "המילים שאבדו", "מה שמך", "בלדה על חמישה מלחים") שתוך זמן קצר הוחלף בעוזי אברהם.

 

%d7%94%d7%a0%d7%95%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d

בהמשך,הלהקה שינתה שמה מ"הנוודים" ל"נערי החצר" (שם שנתן ללהקה הזמר בני ברמן בזמן שהלהקה הופיעה במועדונו בנתניה). בהמשך הלהקה תחליף גלגולים ונגנים ובין הסולנים שעברו בלהקה ניתן למצוא את דוד יפרח ("האריות", "זוהר השביעי") וג'ו מאי (יוצא תזמורת חיל אוויר) ואחותו הלן מאי. הלהקה ביצעה בעיקר גרסאות כיסוי ושירים מקוריים משלה בהם "איש מזג האוויר" שנכתב והולחן על ידי חברי הלהקה.

1017519_10204322022424415_6512382413477144230_n

הלהקה החלה להופיע בבתי מלון ומועדונים, תחילה באזור חיפה ולאחר מכן אף במלון דן בתל אביב. בתחילת שנות ה-70 החלה הלהקה להופיע במועדון "ברברים" התל אביבי. "נערי החצר" התפרקו בשנת 1973. אחרי פירוק הלהקה הצטרף ללהקת "הקוקטיילס" (עם רוי יאנג) עד שנת 1975.

כיוון שהבין שממוסיקה אין עתיד כלכלי, ב-1972 הצטרף מינסקי לתעשייה אווירית בה עבד במשך 35 שנה (עד 2007) במקביל לקריירה המוסיקלית שטיפח.

 

בים 1975-1995 ניגן בעיקר בלהקות מזדמנות בהן להקת "השחפים" (עם סימון אזולאי) ולהקות חתונות למיניהן אך התמקד בעבודה בתעשייה האווירית.

באמצע שנות ה-2000, לאחר הפוגה ארוכה, חזר לנגן ולהופיע בהופעות מזדמנות, בין השאר הופיע עם להקת "האריות" ולהקות המתמחות במוסיקה הנוסטלגית של שנות ה-60 וה-70.

13178875_718265008316822_115976804283455416_n

תודתי הגדולה נתונה לנתן מינסקי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.