סיפורו של המוסיקאי יעקב מירון – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

23318969_1497301627033606_1817364230359835251_n

 

יעקב מירון נולד כיעקב מזרחי בתל אביב בשנת 1950. בילדותו, שינה אביו שם המשפחה ל"מירון". "הייתה קצת מוסיקה ערבית בבית", מספר מירון, "אבל בעיקר הוריי ניסו 'להשתכנז' אז הלכו לאופרה וזו למעשה המוסיקה עליה גדלתי בילדותי המוקדמת". בילדותו למד מוסיקה בבית הספר ביאליק והחל ללמוד לנגן על חלילית ובהמשך חליל אלט ומנדולינה.

17523127_1283746715055766_3135419934244777709_n

בשנת 1962 הצטרף לתזמורת עיריית תל אביב כנגן מנדולינה וכן למד לנגן על גיטרה, יחד עם חבר נעוריו, חיים רומנו. בשנות התיכון ניגן יחד עם חיים רומנו בלהקת קצב – The Echoes ("ההדים"- לא להקת "ההדים" של ד"ר בצלאל יונגרייז).

19553972_1368699403227163_6043835355068396089_n

את שנות התיכון בילה בתיכון "רננים" שדגל בחינוך מוסיקלי קלאסי ולצורך הלימודים החל לנגן בקלרינט שהפך כלי הנגינה העיקרי שלו באותן שנים.

 

בשנת 1968 התגייס לצבא ושירת בשלישות, כשבמקביל לשירותו הצבאי החל לנגן על סקסופון ושאר כלי נשיפה בחתונות. באותה תקופה התעניין והתעמק בג'אז. הוא היה מיושבי "קפה נגה" (בורסת הנגנים דאז) וניגן בהרכבים מזדמנים בשוק ה"חילוני" וה"חסידי".

בשנת 1971, עם שחרורו מהצבא החל לנגן בלהקתו של מקסים לוי שהקליטה עם הזמר יהודה אלבוים את שיר "הסירה". בשנות ה-70 שימש כנגן כלי נשיפה בהקלטות שונות של גידי גוב ("עוד בנעוריי"), שוקי ודורית, יוני רכטר, אילנית, שלמה בר, מתי כספי ("בסוף היום"), אסתר עופרים, יוסי בנאי ועוד.

 

בין השנים 1975-1978 ניגן מירון כקלרינט שני באופרה הישראלית וכן ניגן בתזמורת הפילהרמונית הישראלית ותזמורת קול ישראל וביסס מעמדו כנגן מוסיקה קלאסית. במקביל, ניגן בתזמורת הביג בנד של מל קלר וסדנת הג'אז של אהרל'ה קמינסקי. בשנת 1979 ניגן בהצגה "מה קרה בארץ מי" בכיכובה של חוה אלברשטיין למוסיקה של קובי אשרת.

בשנות ה-80 ניגן בפסטיבלי הזמר המזרחיים, בפסטיבלי הזמר החסידיים ופסטיבל הזמר התימני. כמו כן, ניגן בהקלטות שהפיקו יהודה קיסר וננסי ברנדס עם זהר ארגוב, חיים משה, ג'קי מקייטן ועוד.

 

בין השנים 1985-2006 ניגן על חליל, קלרינט וסקסופון בתזמורת המשטרה ואף שימש כמעבדה המוסיקלי של התזמורת (הוא למד בשנות ה-80 עיבודים מוסיקליים אצל אלכס וייס). בין השנים 1980-1995 במופעי "מזרח מערב" עם בורוכוב. בסוף שנות ה-80 ניגן בתזמורת הטיילת של תל אביב.

 

בשנת 2008 הצטרף לתזמורת האנדלוסית בה מנגן עד היום על חליל. בשנות ה-2000 הקליט שני אלבומי סטנדרטים של ביג בנד וג'אז.

תודה מיוחדת ליעקב מירון היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

22281606_1466670790096690_6111773912735445973_n

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

 

 

מודעות פרסומת

סיפורו של הגיטריסט יגאל קוז'ניצקי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

 

הוא נחשב לאחד הגיטריסטים העסוקים בשנות ה-60 ותחילת ה-70 וזכור בשל הסולו האלמותי שלו ב"פנקס הקטן", אבל בשנת 1974, כשהוא בן 35 בלבד, החליט יגאל קוז'ניצקי לפרוש מתעשיית המוסיקה ולפנות לעיסוק אחר. בביוגרפיה זו תוכלו לקרוא את העשור המוסיקלי והעסוק בחייו ונגינתו שעיצבה חלק מהפסקול המוסיקלי בין 1965-1974.

 יגאל קוז'ניצקי 1

 

יגאל קוז'ניצקי נולד בתל אביב בשנת 1939. אביו היה נגן בתזמורת המנדולינות התל אביבית. "בשנת 1945, כשהייתי בן 6, נהגתי לשמוע ברדיו הישן ג'אז בתחנת Voice Of America ונדלקתי על זה", נזכר יגאל.

 

בנעוריו ניגן פסנתר, אך בהיותו בן 23 קנה את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו. "לא הייתה לי השכלה מוסיקלית, אבל חבר שלי שלמד רפואת שיניים וניגן, לימד אותי כמה אקורדים בסיסיים וכך למדתי לנגן לבד. הוא ניגן בלהקת "הקרייזי איידולס" של ז'רר קמינסקי וכשהוא פרש לצורך לימודי רפואת השיניים, אני החלפתי אותו בשנת 1963 וכך נשאבתי לסצינת המוסיקה", מספר.

 

בשנת 1964, לאחר שהשתפשף מעט בלהקות הקצב, קוז'ניצקי הצטרף לתיאטרון "החמאם" וניגן בהצגה "שייקספיר איננו". "זו הייתה חוויה מקצועית טובה עבורי, אבל ההצגה די נכשלה".

בשנת 1968 ניגן קוז'ניצקי במופע ובתקליט של אילי גורליצקי ויוסי בנאי – "חכמים בלילה" וכן בתכנית היחיד של רבקה מיכאלי – "כאן רבקה מיכאלי". באותה שנה, השתתף במופע "אהבה וג'אז" במסגרתו ניגן עם תזמורתו של מל קלר.

 

בשנת 1969 ניגן בהצגה "ירושלים שלי" ובמופע משירי רחל בכיכובם של דני גרנות וחוה אלברשטיין.

יגאל קוז'ניצקי 2.png

בשנת 1971 ניגן בהצגה "עיר הגברים" בכיכובו של ששי קשת (שכללה את הלהיט "פנקס הקטן") במסגרתה הופיע יחד עם שאר הנגנים: הבסיסט רוז'ה אברהם והמתופף זוהר לוי כ"שלישית 'עיר הגברים'" ברחבי הארץ. באותה שנה הלחין מנגינות לפרק – "אדם, פסל, סביבה", מתוך סדרת הטלויזיה התיעודית אוונגרדית של הבמאי ז'אק קתמור.

 

כמו כן, ניגן קוז'ניצקי באלבומי אולפן: הוא עיבד והפיק מוסיקלית את תקליטון הבכורה של רפי גינת – "רפי גינת" (1969), ניגן בתקליט הפופ הישראלי התוסס – "הידד לצעירים" (1969), ניגן באלבום הבכורה של ששי קשת (1971) והשתתף כנגן של קשת בסרט "נורית" (1972).

בנוסף, ניגן באלבומו היחיד של יורם ארבל – "טוב שאת כאן" (1972) ובמספר הקלטות של שלישית "הנשמות הטהורות" (1973). בשנת 1974 השתתף בתקליט "מערבה מכאן" שהיה מבוסס על שירי עם אמריקאיים ובו השתתפו בין השאר צמד הדודאים, דני ליטני, סנדרה ג'ונסון וכו'.

 

במקביל להקלטות, ניגן לאורך סוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 בפסטיבלי הזמר החסידיים ושימש כנגן מחליף של שלישית הגשש החיוור בהופעות (שם החליף את מגי גרוס). בתחילת שנות ה-70 הופיע בתזמורת הבית של מועדון "זורבה", תזמורת במסגרתה ליווה אמנים כמו יפה ירקוני (עימה נסע לחו"ל במסגרת "שלום 72"), רותי נבון, מיכל טל ועוד.

בשנת 1974, לאחר שהתחתן והפך איש משפחה, החליט לפרוש מתעשיית המוסיקה ופנה לעבוד במוטורולה, כשהוא מנגן להנאתו בבית.

 

תודה מיוחדת ליגאל קוז'ניצקי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית!

יגאל 3

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

החצוצרה והוא – סיפורו של המוסיקאי מיקי זנדברג – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

זנדברג

מיכאל (מיקי) זנדברג נולד בתל אביב ב-14 לדצמבר 1947. אביו היה נהג מונית ואמו (ילידת יוון) , עקרת בית, הייתה בעלת רקע מוסיקלי. בהיותו בן 6 החל ללמוד לנגן על פסנתר אצל תרצה קוייגן (טרון), ולאחר מכן למד שנה אצל אלכסנדר בוך (פרופסור למוסיקה). בגיל 14 אביו ראה בעיתון, שהתזמורת הפילהרמונית מחלקת מלגות לתלמידי כלי נשיפה. אביו רשם את מיקי למבחן (על אף שלא ידע לנגן חצוצרה). מיקי נכנס למבחן, כשהבוחן הוא המנצח הרומני הנודע סרג'יו צ'ילבידאקה, שבחן את מיקי דווקא על פסנתר וקיבל אותו ללימודי המלגה לפילהרמונית על חצוצרה (!!) . זנדברג למד עד גיל 18 בפילהרמונית (אצל מאסטרו פייר טיבו) ובגיל 17 התקבל לתזמורת עצמה כחבר מן המניין. במשך חצי שנה, עד גיוסו לצבא ניגן עם הפילהרמונית.

 

בשנת 1965 התגייס לצבא וזמן קצר לאחר הטירונות, סופח ע"י גורודיש לצוות הווי חטיבה 7 (יחד עם אנדרה צוויג) עימה הופיע עד ספטמבר 1968.

 

בשנת 1967 הלחין את השיר היחיד בחייו: "המנון חטיבה 7" שהלחין מיקי למילותיהם של פוצ'ו (ישראל וייסלר) ואביגדור קהלני. השיר הופיע אף בתקליטה של גאולה גיל – "אחרי המלחמה" וזכה לגרסאות רבות.

 

בין השנים 1968-1969 ניגן עם להקת "הסול מן" ( להקת מוסיקת סול פורצת דרך בסצינת מועדוני הקצב של שנות ה-60 בה היו חברים בין השאר ג'קי בר און ומרקו בכר) , וסוף בשנת 1969 הצטרף לצוות המחזמר "שיער" (בכיכובו של צביקה פיק) וניגן בתקליט המחזמר שיצא בעברית. השתתפותו בצוות נגני "שיער" פתחה עבורו את הצוהר הבולט  לתעשיית המוסיקה.

 

לאורך שנות ה-70 ( 1971-1979) ניגן זנדברג באינספור הקלטות של רשות השידור וקול ישראל, בתכניות טלויזיה רבות ( כולל מקצב 70) , בפסטיבלי הזמר והפזמון, בפסטיבלי הזמר החסידיים, בפסטיבלי שירי ילדים ובפסטיבלי הזמר המזרחיים ( "דרור- למנצח שיר מזמור") .

כמו כן, ניגן בתכניות יחיד והופעות של יהורם גאון , אילנית, אבי טולדנו, יגאל בשן, מוטי גלעדי, גלי עטרי ועוד, וכן בהקלטות אולפן של אלדד שרים, אלכס וייס, מל קלר, נורית הירש, נעמי שמר, קובי אשרת, פיסי אושרוביץ ועוד.

באירוויזיון 1979 שהתקיים בישראל ניגן חצוצרה בתזמורת שליוותה בין השאר את גלי עטרי ולהקת "חלב ודבש" בזכייתה ההיסטורית בתחרות עם השיר "הללויה" , ובמקביל ניגן בתיאטרון הקאמרי במספר הצגות, שהבולטת בהן היא "הסוחר מונציה". בנוסף, ניגן בתזמורת חסידית של מוסא ברלין.

בשנת 1979 לקח זנדברג "פסק זמן" ממוסיקה והתעסק במקצוע ה"אמיתי" שלו: מנהל חשבונות (מקצוע בו הוא עמל עד היום) .

10334406_10202713819181547_4256336783283141729_n

פסק הזמן נמשך עד אמצע שנות ה-80 עת קיבל טלפון מקלמן יונגרייז שהזמינו להצטרף לתזמורת סימפונית המנגנת במרכז וייל בכפר שמריהו ובכך חזר שוב ל"תחילת הדרך" במוסיקה הקלאסית. התזמורת פעילה עד היום, נותנת 3 קונצרטים בשנה ומנגנת מדי יום שלישי. כמו כן, מיקי מטפח את דור ההמשך ומלמד את נכדו לנגן על חצוצרה.

 

תודה הרבה נתונה למיקי זנדברג היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו.

12647215_672224539587536_7500624171968172824_n

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר המוסיקה הישראלית.

 

"ברק נוצץ" – סיפורו של הגיטריסט והבסיסט שייקה ברק – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

12646967_670530966423560_2577037937108030991_n

כחוקר מוסיקה, אתה לעולם לא יכול לדעת באילו מוסיקאים תיתקל במסעך לתעד את המוסיקה הישראלית, ובכל פעם שנדמה לך ש"זהו, תיעדתי את רוב המוסיקאים הבולטים", אתה מגלה עוד ועוד שתרמו לא פחות לעיצוב פסקולה של המוסיקה הישראלית.  אחד המרואיינים שהייתה לי הזכות לראיין לאחרונה הוא שייקה ברק, גיטריסט ובסיסט שנחשב לאחד העסוקים והפעילים בשנות ה-70: ברק ניגן בהפקות רבות, הופעות של כל אמן אפשרי ( או כפי שהוא אוהב לומר: מאריק אינשטיין ועד חיים משה) והופיע תכופות בטלויזיה, ועם זאת, עד תחקיר זה, סיפור חייו המוסיקלי המרתק לא תועד ולא נכתב.

בעזרת המוסיקאי קרלוס בן ארי (שהזכיר בפניי את שייקה, בזמן ראיון שערכתי עימו לתיעוד סיפורו), נוצר הקשר עם שייקה ובשבוע שלאחר מכן הוא אירחני בביתו ובנועם ובסבלנות רבה גולל בפניי סיפור חייו אותו אני גאה להציג לקוראיי כאן ב"דודיפדיה".

 

שייקה ברק נולד ב-1946 בפתח תקווה בשם ישעיהו בוירסקי ( ב-1958 שינה שם משפחתו ל"ברק"). אחיו הגדול, צבי, למד בילדותו פסנתר ולאחר מכן גיטרה ונהג לנגן, והייתה לו השפעה ישירה על אחיו הקטן, שייקה. בשנת 1957, עם פרוץ צמדים כ"הדודאים", "רן ונמה" ולהקות פולק חובקות עולם, הנוער "השתגע" על גיטרות אקוסטיות פשוטות. לאחר שאחיו קנה גיטרה, שייקה "ני'גס" להוריו שיקנו לו גיטרה עד כי קנו לו גיטרה פשוטה וחובבנית למדי, שעבורו הייתה "העולם כולו" ( באותו זמן).

את האקורדים הראשונים למד מאחיו הגדול, שבאותה תקופה ניגן בבית בצמד עם כנר בשם ברוך אבירם ( שלימים היה בצמד דו-רון הנודע מראשית שנות ה-60 יחד עם חנן לבנה) .

 

בשנת 1957 עברה המשפחה לחווה באשקלון (לצורך עבודתו של אביו) ובשנת 1959 הקים שייקה עם חבריו את להקתו הראשונה – "שלישית צבר" , שלישית שירי עם ישראליים. חברי הלהקה: שייקה ברק, דב הררי ודוד שדה ) . השלישיה פעלה עד שנת 1960 .

 

בשנת 1962, אירע אירוע "מכונן" בחייו המוקדמים של ברק: חבר נעוריו מאשקלון, ג'וני ליברמור ( נגן וזמר, יליד 1947 שעלה לארץ מאמריקה) , החזיק בכור מחצבתו גיטרה חשמלית וכן אימו החזיקה באורגן חשמלי – כלים ששייקה לא ראה מעולם לפני כן, וזו הפעם הראשונה שאחז בגיטרת גיבסון חשמלית.

בין השנים 1962-1963 השניים הקימו צמד: שייקה וג'וני ( שייקה על גיטרה רגילה וג'וני על גיטרה חשמלית) שהופיע בתיכון. ב-1963 עבר עם משפחתו לרמת אביב.

 

עם הגיעו לגיל צבא, ניגש שייקה לאודישנים ללהקה צבאית, אך לא עבר והחלום נגוז.

 

בשנת 1965 התגייס לצה"ל ושירת בחיל השריון ( המ"מ שלו היה אביגדור קהלני) , ושם לא ויתר על הנגינה ושימש כגיטריסט ב"תזמורת השלישות הראשית" ( אליה הצטרף בסוף 1965 עד תום שירותו הצבאי) , שניגנה בין השאר בהקלטת תכניתה הראשונה של מקהלת הרבנות הצבאית בניצוחו של מנשה לב רן ( "שהחיינו", 1967) , מה שפתח עבורו את הצוהר הראשוני לתעשיית המוסיקה המקומית.

עם שחרורו בשנת 1967, אווה שייקה ללמוד הנדסת מכונות ולא מצא "עתיד" במוסיקה, ונרשם ללימודים בטכניון, שם, במסגרת הלימודים, למד לנגן על קונטרבס ( אצל ישראל אבניון) וניגן במשך שנה בתזמורת הסימפונית של הטכניון ( 1969-1970). במקביל, ניגן ב-1969 כבסיסט במופע "ערב שירי רחל" (1969) עם חוה אלברשטיין ודני גרנות.  ב-1970 פרש מלימודיו ונתפנה כליל לעסוק במוסיקה.

כיוון שהיה מיושבי קפה נגה המיתולוגי (בורסת המוסיקאים דאז) , ניגן בתקופה זו שייקה ב"חלטורות" למיניהן ( חתונות, בר מצוות וכו') ויום אחד, בפגישה מקרית עם חברו הגיטריסט, יגאל בוז'ניסקי ( שניגן במחזמר המצליח "עיר הגברים" ) , הציע לו יגאל להחליפו במופע "הקוקו והסרפן" (1970) בכיכובם של ציפי שביט וגבי עמרני) . שייקה מגדיר את המופע כמה שנתן לו את "הפוש הגדול" לתוך תעשיית המוסיקה המקומית.

 

לאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב אמני ישראל באינספור הקלטות וכן בבכמה וכמה הפקות בולטות בהן:

 

ניגן בס באלבומו של אריק אינשטיין "יסמין" ( בשני שירים: Here, There And Everywhere ו- I Need You To Turn To ).

הוא ניגן עם יגאל בשן במלחמת יום הכיפורים בפני חיילים וכן באלבומו של בשן – "קפה אצל ברטה" (באותו אלבום ברק גם עיבד את אחד מלהיטי האלבום : "עין גדי", אותו הקליט ברק גם אינסטרומנטלית בגרסה שנשארה אצלו על סלילים בלבד ולא ראתה אור מעולם) .

 

ברק ניגן גם בשתי תכניות היחיד של יהורם גאון ( 1971, 1973) וכן באלבומיו של גאון "אני ירושלמי" ו"אהבה ים תיכונית" (בסשן הקלטות תקליט זה, ביצע ברק בשני קולות עם יהורם גאון את אחד השירים, אך הקלטה זו נגנזה ולא נכללה באלבום עצמו) .

עוד רשימה מצומצמת של אמנים והפקות בהן ניגן : המופע בניחוח הדרום אמריקאי -"ארץ טרופית יפה", בתכנית "נישואין נוסח גירושין" (של יוסי בנאי ורבקהל'ה מיכאלי), בתכנית היחיד של רבקה מיכאלי, ליווה את מייק בראנט בהופעותיו הראשונות בישראל (לאחר ההצלחה הסנסציונית בצרפת), את יפה ירקוני, שושנה דמארי, צביקה פיק, חיים משה, בהצגה  "סוחרי הגומי", בפסטיבל שירי הילדים הראשון (1970) ובפסטיבל הזמר החסידי השני (1970)  וכן בתזמורת המנדולינות של כפר הילדים במאיר שפיה ועוד.

דודי ושייקה ברק

 

בשנות ה-80, עם עלייתם של הדי ג'ייז והופעת דור צעיר של מוסיקאים כשרוניים, שייקה הפסיק ( בעל כורחו) להשתתף בהקלטות , אולם תמיד הוסיף להופיע ולנגן ( עד היום) בין השאר בהרכבים נוסטלגיים המנגנים להיטיהם של "הצלליות", אלביס, קליף וכו' וגם אחרי כן, מוסיף להופיע ולנגן עד היום.

 

תודתי הגדולה והמיוחדת נתונה לשייקה ברק היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי המרתק. תודה מיוחדת גם למוסיקאי קרלוס בן ארי ש"שידך" בינינו.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר המוסיקה הישראלית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"מנגן ושר" – סיפורו של הזמר דני כץ – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

12391396_10201305305232458_3136551861341198526_n

הוא נודע כמבצע בעל קול בס חם ועמוק, כזמר הנותן את כולו לטקסט וללחנים המוגשים בידיו ומצליח להעביר את משמעותם על הצד הטוב והכנה ביותר, אולם אם תחפשו ברשת או בדפי ההיסטוריה, לא תמצאו יותר משורה על פועלו הרב של דני כץ, המלווה את הפסקול הישראלי החל מתחילת שנות ה-70 ועד היום, כשהוא זוכה וראוי למקום של כבוד בפנתיאון המבצעים הטובים בזמר העברי.

 

פגשתי את דני בכדי לראיינו ולתעד סיפורו, במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית, ונגלה בפניי פרפורמר מצוין, אדם צנוע ושקט שסופן בחובו רזומה עשיר ומרשים במוסיקה הישראלית, אותו אני גאה לחלוק עמכם בתחקיר מוסיקלי זה המונח לפניכם.

דני כץ נולד בירושלים בשנת 1952. בשנת 1953 עברה משפחתו להתגורר בבאר שבע. בין השנים 1962-1965 עברה משפחתו להתגורר בפרס בעקבות שליחותו של אביו המהנדס שם, ובהגיעו למצוות חזרה משפחתו לישראל והשתכנה בראש פינה, שדני מכנה כ"כור מחצבתו".

 

במחצית השניה של שנות ה-60, בהגיעו לתיכון, החל לנגן על גיטרה וללוות עצמו בשירה, אך טרם הופיע. בשנת 1970 התגייס לצבא ושירת בחיל המודיעין. ב-1971, נזדמן במקרה לאודישנים ללהקת פיקוד צפון, בם ביצע את "מלכות החרמון" (להיט הלהקה בביצוע הסולן מוצי אביב) והתקבל באופן מידי ללהקה.

דני כץ 1

כץ השתתף בתכניות הלהקה: "רוח צפון" (1972) ו"היי צפונה" (1973) בבימויו של שמעון ישראלי. מהלהקה באותה תקופה לא יצאו "כוכבים" ענקיים אלא כאלה שלימים הפכו שם דבר בתחום המוסיקה והבידור, בהם : אוהד נהרין, חני לבנה, יגאל כוכבי, חני נחמיאס, אילן גלבוע ועוד.

 

 

בשנת 1974, עם תום מלחמת יום הכיפורים, השתחרר דני מהצבא ופנה ללימודי חקלאות, אך תוך זמן קצר קיבל פניה להצטרף ל"ערב שירי המשוררת רחל" יחד עם חנן יובל ודורית ראובני בבימויו של צדי צרפתי. במופע ביצע כץ כסולן את "לא פעם בקיץ", ולהיט המופע היה "פגישה, חצי פגישה" שביצעו השלושה יחדיו.

 

המופע רץ בהצלחה כשנה וחצי ועם תומו, כץ הצטרף ב-1975 לתיאטרון הילדים והנוער למופע "עוד חוזר הניגון" – ערב שירי נתן אלתרמן המבוסס על חייו בבימויו של דוד ברגמן, בהשתתפות צילה דגן, דני גולן, נורית גלרון ועוד. המופע רץ ארבעה חודשים והופסק, אולם מפיקי התיאטרון צוותו את דני כץ, נורית גלרון וגדעון שמר לשלישיה ששרה, מספרת ומבצעת את שיריו של אלתרמן. השלישיה נקראה "עוד חוזר הניגון".

936582_10201305305192457_5987946771284770950_n

בשנת 1976 הצטרף לצוות המופע "הלוך הלכה החבריה" (חידוש למופע מ-1969) בו השתתפו בין השאר עודד בן חור, נורית שהם ודודו אלהרר, וכעבור חצי שנה, כשהמופע ירד, הצטרף בשנת 1977 לליאור ייני למופע משותף הנקרא "קלינקה" המבוסס על שירי תנועות הנוער הרוסיים בעברית בבימויו של אוריאל זוהר. המופע ירד כשייני עזב לפריז.

12373286_10201305305552466_8354130859748277199_n

בסוף שנת 1978 הצטרף לתיאטרון חיפה והשתתף בהצגה המוסיקלית "גליליאו גליליי" שהועלתה ב-15 בספטמבר 1979 בכיכובו של יוסי בנאי.

 

בשנת 1981 הצטרף לתיאטרון "בטהובן" והשתתף יחד עם גליה ישי בערב הבלדות "אישי הראשון, הישר והטוב" שרצה עד שנת 1982. ב-1982 השתתף בפסטיבל הזמר החסידי עם השיר "אין כאלוקינו". כץ השתתף לאורך שנות ה-80 בעוד שני פסטיבלי זמר חסידיים בסיבובם בחו"ל.

בשנות ה-80 נסע גם עם מזי כהן ואריק רודיך לארה"ב למופע מיוחד שהקים "פיסקה" ( שמואל פירסטנברג, ממייסדי "צוותא") וכן ב-1988 למופע ברוסיה יחד עם מילי מירן ( "הו מרגנית") ועמנואל ( נולי) קרטן.

 

באמצע שנות ה-80 פנה כץ לתחום השירה בציבור והחל להעלות מופעי שירה בציבור ברחבי הארץ כשהוא מלווה עצמו על גיטרה. בשנת 1985 השתתף בתיאטרון הנוער במופע "לואי פסטר", ובאותה שנה (1985) השתתף בפסטיבל "זמר עד" שהתקיים במסגתר פסטיבל ערד וביצע את השיר "ערב קיץ חם" ( שירם של מאיר אריאל ודני ליטני) שנמצא בתקליט שירי הפסטיבל.

0123801a

בשנת 1987 העלה מופע משותף משירי ארץ ישראל יחד עם השחקנית/זמרת גני תמיר שבדיוק חזרה לארץ.

 

בשנת 1982, נערכו בראש פינה חגיגות 100 שנה להקמתה של העיר, וכץ, כגאוות העיר, הוזמן לשיר במופע החגיגי. כיוון שהיה מעורב בהפקת המופע, הוזמן להיות מנהל מתנ"ס בראש פינה, ולאחר כמה שנים עבר לנהל מתנ"ס בגדרות ואחרי כן הפך לאיש מטה.

539163_101868089967838_590528091_n

לאורך שנות ה-80 וה-90, במקביל לעבודתו במתנ"ס, נשלח מטעם קרן היסוד להופיע ברחבי העולם ולייצג את ישראל בגאון בגולה. באותה תקופה, מיעט להופיע שלא במסגרת קרן היסוד.

בשנות ה-2000 ולאחר שיצא לפנסיה מוקדמת, חזר לשיר ולהופיע ב"שירה בציבור" באופן יותר סדיר, ומשנת 2012 ועד היום מוסיף להופיע בשירה בציבור בלבד. ב-2013 תרם קולו לאלבום מיוחד של להקת פיקוד צפון לציון 30 שנה למלחמת יום הכיפורים. הסולו הבולט שלו באלבום הוא ביצועו ל"בוא בשלום". ב-2014 הוציא אלבום סולו ראשון – "ללכת שבי אחרייך" בעיבודיו וניהולו המוסיקלי של יאיר שרגאי.

החל מאמצע שנות ה-90 ועד היום מפיק כץ בהתנדבות את הטקסים המרכזיים של מסעות בני נוער לפולין וכן מפיק ומופיע בערב חסידי אומות העולם שם במסגרת משרד החינוך.

 

 

תודתי הגדולה נתונה לדני כץ היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי.

תודה מיוחדת ליאיר דגן היקר ששלח לי כמה מתמונותיו של דני ממעמקי הארכיונים.

12346555_651665931643397_1319468767237149563_n

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"הנבלאית הצברית הראשונה בישראל" – סיפורה של עדנה בוכמן – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

12226451_643438762466114_868452934_n

בימינו כשהכל נגיש, מוכר ונודע, כלי "הנבל" הפך להיות מעין מוסד מוכר: ישנם מורים רבים לנגינה על נבל, פסטיבלי נבל הנערכים בארץ ובעולם, הנבל הפך כלי שימושי (אף יותר מפופולארי) בשלל סגנונות המוסיקה (לא רק "קלאסי") , כן כן אף במוסיקה הים תיכונית משתמשים בנבל, ולמעשה היום נגני נבל הפכו מבוקשים מאוד ( לא פחות מכנרים) במוסיקה הפופולארית.

 

אולם אני רוצה להחזיר אתכם לימיה הראשונים של המדינה ( סוף שנות ה-40)  וקצת לפני קומה: הנבל נתפס (ולא בצדק) ככלי אירופאי (על אף שהיה פופולארי גם במצרים ופרס עוד מלפני הספירה)  שנשתמשו בו בעיקר למוסיקה קלאסית ותו לא, בארץ, דור הצברים לא הכיר כל כך את הכלי הזה ואם הכיר,הרי שלא כל כך העריך אותו כראוי.

 

בארץ הנבל היה פופולארי בעיקר בתזמורת הפילהרמונית ובסוף שנות ה-30 נושאת דגלו הייתה הנבלאית קלרי סרבש, שנחשבת חלוצה בתחומה. כעשור לאחר מכן,  וההיסטוריה מלמדת זאת,  החל הנבל להיכנס לתודעת דור הצברים גם, כשהנבלאית הצברית הישראלית הראשונה ( באופן "רשמי") היא עדנה בוכמן שנבלה מלווה את הפסקול הישראלי עוד מסוף שנות ה-40.

 

בפוגשי את עדנה בסלון ביתה התרגשתי, שכן בוכמן (86) , צנועה, לבבית וחביבה, טומנת בחובה היסטוריה, היסטוריה שלא זכתה, לצערנו , להערכה ראויה, וכשראיתי כי אין ברשת ולו פיסת מידע קטנה אודותיה, הרגשתי מחוייבות להעלות על גבי כתב את סיפורה המרתק ממקור ראשון (דהיינו מסיפוריה) בתקווה שהוא יגיע לכמה שיותר עיניים קוראות ועדנה תקבל את ההערכה הרבה לה היא ראויה.

 

עדנה בוכמן נולדה בשנת 1929 בתל אביב כעדנה שיינפלד לזאב (וולבה) ואהובה (לובה)  . בהיותה בת שבועיים פרצו מאורעות תרפ"ט בהן אביה נפצע קשות אך שרד, ובוכמן נולדה לתוך המאורעות. בהיותה בת 9 הוריה שלחו אותה ללימודי פסנתר ( עדנה מעידה כי לא "מתה" על לנגן בפסנתר והייתה פסנתרנית בינונית, אך ניגנה כדי לרצות את ההורים ואת סבה, שהתרגש לנוכח נגינתה. ) . היא למדה עד גיל 14, ופנתה ללימודי ריקוד בסטודיו "הורנשטיין". עדנה הייתה מהמחזור האחרון של תיכון "גימנסיה בלפור".

 

בהיותה בת 17 הכירה דרך בת דודתה חלילן צעיר ומבטיח בשם יצחק בוכמן, חייל משוחרר מהבריגדה היהודית שניגן באופרה, ונתאהבה בו ממבט ראשון (על אף שהוא בהתחלה לא כל כך התייחס אליה, כדבריה) . יצחק תמיד נהג לומר כי הוא יתחתן עם נבלאית (נגנית נבל) ובכדי להרשים אותו, עדנה פנתה ללימודי נבל אצל קלרי סרבש שניגנה בפילהרמונית, ועל אף שלמשפחתה לא היו האמצעים הכלכליים המתאימים לכך, היא התעקשה והפכה לנבלאית. היא נחשבת לנבלאית הצברית הראשונה בישראל.

12282824_646266618849995_852828678_n

מיד עם סיום התיכון, בשנת 1946,  עוד בהיותה בת 17 וחצי, גוייסה לפלמ"ח ושירתה בבית קשת במשך כשבעה חודשים, עד שבן גוריון הכריז על צה"ל" ועדנה נקראה להתגייס רשמית ושירתה בקרייה במשרד שהדפיס כרטיסי החייל.

 

עם שחרורה,  התחתנה ב-1949 עם יצחק בוכמן, ובאותה שנה החלה לנגן בתזמורת הסימפונית של מרק לברי, וכן שנימשה כנבלאית שנייה בתזמורת הפילהרמונית ( וגם שימשה כנבלאית מחליפה) . רוב שנותיה בילתה בוכמן כנבלאית פרילנסרית, ליוותה מיטב אמני הישראל שפעלו בשנות ה-50,60,70,80 וניגנה במיטב ההקלטות של הקונצרטים הסימפוניים וכן המוסיקה הקלה ( בשנות פעילותה, ניגנה נבל בהקלטותיהם של יהורם גאון, אריק אינשטיין, יפה ירקוני, ישראל יצחקי, חוה אלברשטיין, נתנאלה, שושנה דמארי, יוסי בנאי וכו') וכן השתתפה כנבלאית בכל פסטיבלי הזמר למיניהם ( פסטיבל הזמר והפזמון, פסטיבל הזמר החסידי, הפסטיבל המזרחי, פסטיבל שירי ילדים ועוד) , ניגנה במיטב ההקלטות של קול ישראל וגלי צה"ל ועל אף שבלטה מאוד כנבלאית, לא הגיעה להיות נבלאית ראשונה בפילהרמונית (משהו שעד היום צובט לה בלב) .

בשנות ה-90 הפסיקה בוכמן לנגן (מכורח הנסיבות) וסעדה את בעלה יצחק שחלה ונפטר ב-2004. בנם של עדנה ויצחק הוא נעם בוכמן, חלילן ישראלי נודע בעל שם עולמי, שהוא בין השאר החלילן הראשי בתזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור.

 

תודתי הרבה נתונה לעדנה בוכמן היקרה על שפינתי מזמנה לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייה.

12226451_643438762466114_868452934_n (2)

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.