שרה מהנשמה – סיפורה של הזמרת גילה בשארי (ראיון) – כותב ומתחקר: דודי פטימר

גילה בשארי, אחת הזמרות הבולטות בז'אנר התימני החל משנות ה-70 ועד היום שפרצה לתודעה בשנת 1976 עם הלהיט העברי "תפילה" והקליטה בשנת 2000 אלבום תימני פורץ דרך ("זאפה")

גילה בשארי נולדה וגדלה בשכונת בן ציון בנתניה בשנת 1956. "נולדתי לתוך בית מוזיקלי. אבי, יוסף, היה זמר בלהקת חתונות. אבי היה אמון על החלק של השירה התימנית המסורתית והיה עוד זמר ששר שירים בלועזית. כל ששת אחיי ואחיותיי שרו והיו בעלי קול ערב", היא מספרת. "הובלתי לדרך של השירה וההופעות. קיבלתי המון תמיכה".

הופעתה הראשונה על הבמה הייתה באחת החתונות שאביה הזמר לקח אותה אליהן והעלה אותה לשיר שני שירים בתימנית. "רק בעשור האחרון הבנתי את המשמעות של לגדול בבית ליבראלי כשאבא שלי חשב שאני צריכה לדעת גם לשיר שירת הגברים בתימנית ('שירת הדיוואן'), לצד שירת הנשים, משהו שלא היה מקובל".

הבא לטפח את הקריירה של בשארי היה עובדיה בן-שלום ז"ל, מייסד האגודה לטיפוח חברה ותרבות מורשת יהדות תימן. "הייתי בת 13 ועובדיה מאד אהב את העובדה שאני שרה שירת גברים שזה משהו שלא היה מקובל לזמרת, אז הוא הזמין אותי להופיע באופן קבוע באירועי ג'עלה", משחזרת, "הייתי מעין ילדת פלא כזו. לאירועים הגדולים של האגודה, בשבתות נוסח תימן, הוא גם הזמין אותי".

שרת רק בתימנית באותה תקופה?

"לא, תמיד שרתי גם בעברית. הייתי שרה שושנה דמארי, אסתר עופרים וכו'. פשוט בגלל שאהבו את השירה התימנית שלי אז טיפחתי את זה, אבל תמיד שרתי במקביל בעברית".

בשנת 1974, עם גיוסה לצבא, החליטה לוותר על מסלול של להקה צבאית ("היו לי אידיאלים אחרים והיו שמועות שזה קשה ולא פשוט, אז לא לקחתי להקה צבאית בחשבון") ובחרה לשרת בנח"ל הדתי בקיבוץ טירת צבי.

עם שחרורה מהצבא, בשנת 1976, הופיעה בתכנית הכישרונות הצעירים של "קול ישראל" – "תשואות ראשונות". באחת התכניות זכתה במקום הראשון בתחרות.

בעקבות החשיפה בתכנית, הוזמנה על ידי יוסף בן ישראל, המפיק והעורך של פסטיבל הזמר המזרחי, להשתתף בפסטיבל עם השיר "תפילה" (מילים: בצלאל אלוני, לחן: יאיר אלוני (אביאמיר), לחן: אריה לבנון) שאמנם לא הגיע למקום הראשון (מקום רביעי), אבל הפך ללהיט ענק.

"אני זוכרת ביקורת של עמוס אורן שבה הוא כתב שהייתי קרן האור של הפסטיבל", מספרת בשארי בצניעות, "זו הייתה תקופה שהיה רק ערוץ אחד בטלוויזיה ומאה אחוז רייטינג, אז למחרת כבר כולם זיהו אותי".

אהבת את החשיפה?

"אהבתי את החשיפה רק לאותו הרגע אבל אני די ביישנית. החשיפה הזו הייתה לי מאד קשה. לא יצאתי מהבית, אם הייתי צריכה לקנות משהו, הייתי שולחת את בעלי המנוח, אליהו (אלי), כי הייתי מפוחדת מהחשיפה הזו".

לאור ההצלחה החלה הקריירה של בשארי לתפוס תאוצה כשהיא הופיעה בשלל מופעים ותכניות רדיו וטלוויזיה, בהופעות ברחבי הארץ, כשהיא בעיקר מבצעת גרסאות כיסוי עבריות לשירים ידועים של  חנה אהרוני ("זכריה בן עזרא"), שושנה דמארי וכו' ושירים תימניים ידועים (למשל "אהבת הדסה" עם הזמר אורי שבח). בשנת 1979 הקליטה עם הזמרת דינה גולן לאלבום "שלום לבוא שבת" את גרסתן לשיר "אגדת שלום שבזי".

בשנת 1985 השתתפה שוב בפסטיבל הזמר המזרחי – "דרור למנצח שיר מזמור"  עם השיר "האיש מהכרם" (מילים: אברהם בר עוז, לחן: נמרוד טנא, עיבוד: אורי קריב). למרות שכבר הפכה לזמרת ידועה, בשארי לא הקליטה אלבום באותן שנים למעט השתתפותה בפרויקטים של הרדיו או הטלוויזיה.

מדוע לא הוצאת אלבום בכורה בתקופה הזו?

"הייתה לי אפשרות להקליט אבל לא רציתי, זה לא דיבר אליי. פנו אליי חברות התקליטים אבל הם רצו להפוך אותי לזמרת מזרחית ולא רציתי להיות מקוטלגת, רציתי להיות הכל. אני אוהבת מזרחית אבל לא רוצה להיות מקוטלגת לז'אנר מסוים. התיוג זה מה שהפריע לי, אז סירבתי להקליט אלבום בתקופה הזו".

בשנת 1982 רשמה לעצמה הישג מוזיקלי נוסף. "הוזמנתי להופיע במכון 'ואן ליר' בירושלים בערב פיוטים נוסח אשכנז, תימן וספרד. אני ייצגתי את תימן ושרתי את השיר 'מי נישקני'. היה באותו ערב מלחין בשם מרק קופיטמן. הוא מאד התלהב מהשירה שלי ואמר לי שהוא חיבר יצירה בשם 'לקול הזיכרונות' וחשב שהקול שלי מתאים לשיר בה. הוא שאל אם אני מעוניינת לבצע אותה, הסכמתי בשמחה והופעתי עם היצירה הזו בערב מוזיקה ליטורגית עם התזמורת הסימפונית בירושלים. לאור ההצלחה הזו, נסענו להופיע עם היצירה באנגליה ובגרמניה".

בשנת 1986 יצאה בשארי עם היצירה הזו לסיבוב הופעות בארצות הברית ביחד עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה". בהמשך הופיעה עם היצירה הזו גם יחד עם עוד תזמורות, בהן התזמורת הסימפונית של פילידלפיה והתזמורת הפילהרמונית של וורשה.

בשנת 1996 הוציאה קלטת ראשונה – "מכאן ומשם" שכללה גרסאות כיסוי משלה לשירים בעברית, בתימנית וביידיש. "הקלטתי את הקלטת רק עם ליווי פסנתר ועיבודים של המוזיקאי יאיר סתוי וזה היה מעין ניסיון לשווק אותי בחו"ל", מספרת.

לאורך השנים הופיעה בבמות יוקרתיות כמו ה"קרנגי הול" וה"קנדי סנטר", ובשנת 2000 הגשימה חלום כשהוציאה אלבום בתימנית – "זאפה" (Zaffa).

"החלום הגדול שלי היה להקליט אלבום בתימנית", מספרת, "קראתי לו 'זאפה' כי פירוש המילה 'זאפה' בערבית זה ליווי, ואני גדלתי בשכונה שמסביב לבית שלנו היו ארבעה בתי כנסת. אני זוכרת שכשהייתי קטנה, כמעט כל שבת הייתה מתקיימת שבת חתן ואצל התימנים, אחרי שהחתן קורא בתורה, אז מוציאים אותו מבית הכנסת למקום שבו עושים קידוש כללי ומוציאים את החתן בשירה, אז הרב, החתן והזמר בראש וכל בית הכנסת מאחוריהם. הזמר מתחיל לשיר שורה וכל בית הכנסת עונים לו בשירה. כשגדלתי, אמרתי לעצמי שאת מחרוזת  'איילת חן' שנהגו לשיר באותו אירוע, אני חייבת להקליט".

מדוע לא שומעים עלייך יותר מדי בתקשורת?

"אני קצת ביישנית וכל נושא החשיפה והפרסום תמיד היה בעוכריי, לכן לא שומעים על הופעות שלי בתקשורת. המזל שלי היה שתמיד מי שרצה להזמין אותי- הזמין. זכיתי שיאהבו את השירה שלי".

מתפרנסת ממוזיקה?

"כל השנים פחדתי להסתמך רק על המוזיקה. קיבלתי חינוך בבית להיות עצמאית ולא לסמוך על אף אחד. לכן כל השנים עבדתי, גם בימי הזוהר, בהנהלת חשבונות. המוזיקה אף פעם לא באה על חשבון עבודה. היו ימים שהייתי חוזרת מהופעות ב-4 לפנות בוקר ובשעה 6 בבוקר כבר הייתי בעבודה. ביטחון כלכלי תמיד היה לי חשוב".

אז מה את עושה בשנים האחרונות?

"יש לי בבית גן אירועים קטן שהחלטתי להופיע בו. מי שרוצה להגיע- מוזמן. אני גרה במושב ישעי ליד בית שמש ובאות אליי מדי פעם קבוצות שרוצות לקבל את החוויה: גם אוכל שאני מבשלת, גם שירים שאני שרה  בתימנית, בעברית ובלדינו וגם סיפורים מאחורי השירים. אני עושה גם קבלות שבת וברוך השם נהנית מכל רגע".

תודה מיוחדת לגילה בשארי על שהתראיינה וגוללה בפניי סיפורה המוזיקלי לצורך תיעודה בדפי ההיסטוריה.

הקליפ "יא בנתנא" באדיבות האגודה לטיפוח חברה ותרבות מורשת יהודי תימן

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

"חביב הקהל"- סיפורו של היוצר והזמר שלמה חביב – מראיין ומתחקר: דודי פטימר

במשך לא מעט שנים ניסיתי לאתר את היוצר והזמר שלמה חביב בכדי לראיינו ולתעד סיפורו (לראשונה) במסגרת פרויקט התיעוד שלי, ולאחרונה, אחרי מאמצים לא קטנים, הצלחתי לעמוד במשימה.

חביב נחשב, בעיניי, לאחד מחלוצי מוזיקת הגרוב והפאנק הישראלית, שיריו שיצאו בישראל ובארה"ב היו פורצי דרך והקדימו במובן מסוים את זמנם, וכולי תקווה שבעקבות הראיון הזה שקיימתי עימו, דור חדש של חובבי מוזיקה ייחשף ליוצר, הזמר והפרפורמר ובעיקר לשיריו הנהדרים.

שלמה חביב נולד בחדרה וגדל בחיפה. הוא נולד בעצם כשלמה מיכאלי, ובשלב מסוים שונה שם משפחתו לשלמה חדיד. כשהתפרסם, דליה הלר מרדיו "קול ישראל" הקריאה בטעות את שם משפחתו כ- 'חביב'. הוא אהב את השינוי והתפרסם כ'שלמה חביב' אז החליט להשאיר שם משפחה זה. ‏אחיו הקטן אבי (אברהם) חביב גם זמר ואף הוציא תקליט בסוף שנות ה-70 שכלל את הלהיט ״קחי״.

דודו, סאלח אשבלי, היה זמר נודע בעיראק. "בבית שמענו ברדיו לא מעט שירים מגוונים, בין אם זו מוזיקה מהבית ובין אם אלה שירים עבריים ושירי רוקנרול", מספר חביב בראיון מיוחד שקיימתי עימו בקו ישראל-ארצות הברית.

את כישרונו המוזיקלי גילה בהיותו בכיתה ח'. "עד אותו רגע מה שעניין אותי היה בעיקר ספורט. ויום אחד חבר שלי לספסל הלימודים, שלא היה לו חוש קצב יותר מדי טוב, הציע לי שנקים צמד. אני תופפתי והוא שר. אהבנו לשיר את 'מה הוא עושה לה' של הגשש החיוור. בשלב הזה גיליתי שיש לי כישרון גם למוזיקה וגיליתי משיכה לכלי נגינה. בתקופה שלי לא היו בתי ספר למוזיקה אלא היו להקות קצב כמו 'האריות' ו'הצ'רצ'ילים'״.

בגלל שישראל הייתה אז קטנה, ראינו את חברי להקות הקצב האלה ככוכבים של העולם. הייתי קונה תקליטים מאירופה ולומד מהם, ככה נחשפתי לביטלס, לפינק פלויד ולשאר הלהקות".

בתקופה הזו אתה מופיע?

"הצמד עם החבר שלי לא שרד, המשכתי להתמקד בספורט אבל שרתי בעיקר בחתונות ובאירועים משפחתיים. נמשכתי אז למוזיקה אנגלית, צרפתית ואיטלקית ואמנם שרתי בעברית, אבל כנער פחות נמשכתי לזה יותר מדי בתקופה ההיא. אני זוכר שבניתי גיטרה פשוטה בעצמי, הייתי מנגן תקליט של להקת הביטלס ומנגן ושר. למדתי מוזיקה לבד. לקראת הגיוס גם הופעתי במועדונים בחיפה כמו במלון 'דן כרמל', אחרי מייק ברנט".

את שירותו הצבאי התחיל חביב כחייל קרבי, אך במהלך נסיעה לבסיס שלו, פגש בכוריאוגרף והמנהל המוזיקלי שלמה "רוזה" רוזמרין. "התחלנו לדבר במהלך הנסיעה וסיפרתי לו שאני אוהב מוזיקה ואני רוצה להופיע. הוא אמר לי שהם מקיימים אודישן בצוות הווי סדנאי השריון כי הסולן הראשי השתחרר, ניגשתי בעידוד 'רוזה' לאודישן והתקבלתי".

חביב הצטרף לצוות באמצע הצגת תכניתו הראשונה – "על שחורים וירוקים" ואז כיכב כסולן הצוות בתכניתו – "עולם חדש" (1972) שזכה ללהיטים "באשמורת שלישית" (הסולו הגדול של חביב בלהקה) ו"מכתב לאלוהים" (אלוהים שמור על אמא).

 

עם שחרורו מהלהקה בשנת 1973, כשהוא מופיע עם להקת ריקודים חיפאית כזמר וכמתופף , פנה אליו האמרגן אברהם דשא פשנל והציע לו חוזה טאלנט לחמש שנים. רגע לפני שחביב חתם על חוזה, הוא נסע לבקר חבר שלו בקונטיקט בכדי לטייל פעם ראשונה בחו"ל.

"הייתי מאד מיואש בקונטיקט, קפאתי מקור והחלטתי לחזור לישראל. בדרך לשדה התעופה עברתי בניו יורק כשבכיסי רק 300 דולר", משחזר, "ואז פגשתי שם איזה ישראלי אחד שהציע לי לגור חודש בדירה שלו תמורת 300 הדולר. הסתקרנתי לספוג עוד את אמריקה, למרות שבקושי היה לי כסף לאכול בתקופה הזו. הייתי ביישן מאד אבל ניסיתי לברר היכן יש מועדון ישראלי שבו אוכל לנסות להופיע. ואז גיליתי מקום פרסי-יהודי בשם 'דרוויש' שבו היו מבלים ישראלים. שכנעתי את בעל המועדון לתת לי צ'אנס להופיע, הופעתי, הוא אהב אותי מאד וקיבל אותי מיד לעבוד שם".

בשנת 1974 קיבל הצעה מישראלי בשם מני דבורמן, מנהל מועדון "הפינג'אן" (מועדון ישראלי ידוע בארצות הברית בו הופיעו בין השאר גם גבי שושן, רבקה זהר, עוזי פוקס ורן אלירן), להופיע אצלו כזמר בית במועדון. "הופעתי שם כשנתיים וזה זכה להצלחה ובהמשך דבורמן פתח מועדון יותר גדול והתחלתי להתפרנס טוב יותר ואפילו לחסוך כסף (צוחק)".

בשנת 1976, אחד מלקוחות מועדון הפינג'אן, הציע לחביב להפוך שותף בהקמת מועדון חדש בניו יורק שנקרא – David's Harp ("כינור דויד"). כיום המועדון נחשב למועדון ג'אז ניו יורקי בשם Blue Note. חביב הופיע וניהל את המועדון עד שנת 1979.

״David’s Harp הפך ‏להצלחה גדולה. התורים בכניסה היו לעיתים משתרעים על 2-3 רחובות. הגיעו למועדון כל הסלבס בהם‏ שחקני כדורגל כמו דקו פלה וקרלוס אלברטו, זמרים כמו פול מקרטני, וג'ון לנון, שחקנים ואנשי קולנוע הוליוודים כמו סטיבן ספילברג", מספר חביב, "התחלתי להכיר את העולם האמריקאי ובשנת 1977 הוצאתי תקליט בשם 'לבנה אהבתי' בהפקתו המוזיקלית של אלברט פיאמנטה. זה אלבום שחלקו בעברית וחלקו באנגלית. בדיעבד הוא הקדים את זמנו".

בשנת 1979 קפץ חביב, במהלך ביקור מולדת, להופעה בפסטיבל הזמר המזרחי שם ביצע את "שיר שלום". "אז לא הסתכלו בארץ יפה על זמרים ישראלים שמצליחים בחו"ל, כי הם נחשבו 'יורדים', למרות שדאגתי ואני עדיין דואג לייצג את ישראל בכבוד".

בשנת 1982 זכה בפרס "זמר הפופ של השנה בפלורידה" וקיבל את ה-Carbonell Awards. הוא הופיע במועדונים הידועים דאז Super Club at the Conover Hotel וב – Fountain Blue.

בשנת 1984 שחרר חביב את אלבומו השני – Sings His Own שכלל יותר שירים עבריים מאשר לועזיים ונטה לכיוון הפאנק, הגרוב והדיסקו הישראלי, בו נכללו הלהיטים כ"יצאתי לחפש אהבה", "דרור יקרא", "בלעדייך" ו"מבול של אהבה". באלבום זה שילב מוזיקה מערבית עם אלמנטים מזרחיים.

במחצית שנות ה- 80 שיחק חביב ‏בתפקידים ראשיים בהצגות "אוף ברודוויי" "כנר על הגג", "אוויטה" ובהצגה They're Playing Our Song מאת ניל סיימון.

במהלך הקריירה שלו הופיע חביב שלוש פעמים ב"קרנגי הול" היוקרתי שבניו יורק, וברחבי העולם: בצרפת (באולימפיה), במרוקו, ברזיל, ונצואלה, מקסיקו ובשלל מקומות פופולאריים, כשהוא מככב גם בתכניות טלוויזיה מקומיות בארצות הברית.

חביב הוציא עד כה 8 אלבומים: "לבנה אהבתי" (1977), "שר משיריו" (1984), "ההרים רקדו כאלים" (1997), "אתה אחד" (1999), "פגישה מחודשת" (2003), "חביבי" (2011), "חמסה” (2014) , ו-International Collection Monamur (2017).

איך בישראל קיבלו אותך?

"התקשורת הישראלית לא דיברה עליי, וכל פעם שניסיתי, העדיפו לדחוף זמרים יותר ישראלים מהארץ. אני לא בא בטענות כמובן, זה חלק מהביזנס".

מה אתה עושה בימים אלו?

"אני מופיע המון ויש לי את שני ילדיי: הבן שלי, מייקל חביב הוא מוזיקאי מדופלם ומופיע, ובתי, לינדה חביב שהיא זמרת מעולה. בסופי שבוע הם מופיעים יחד איתי".

*תודה מיוחדת מכל הלב לשלמה חביב על שהסכים להתראיין ולתרום את סיפור פועלו המוזיקלי המרתק לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה!

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר- חוקר המוזיקה הישראלית!

סיפורו של המוסיקאי יעקב מירון – כותב ומתחקר: דודי פטימר

 

יעקב מירון נולד כיעקב מזרחי בתל אביב בשנת 1950. בילדותו, שינה אביו שם המשפחה ל"מירון". "הייתה קצת מוסיקה ערבית בבית", מספר מירון, "אבל בעיקר הוריי ניסו 'להשתכנז' אז הלכו לאופרה וזו למעשה המוסיקה עליה גדלתי בילדותי המוקדמת". בילדותו למד מוסיקה בבית הספר ביאליק והחל ללמוד לנגן על חלילית ובהמשך חליל אלט ומנדולינה.

בשנת 1962 הצטרף לתזמורת עיריית תל אביב כנגן מנדולינה וכן למד לנגן על גיטרה, יחד עם חבר נעוריו, חיים רומנו. בשנות התיכון ניגן יחד עם חיים רומנו בלהקת קצב – The Echoes ("ההדים"- לא להקת "ההדים" של ד"ר בצלאל יונגרייז).

את שנות התיכון בילה בתיכון "רננים" שדגל בחינוך מוסיקלי קלאסי ולצורך הלימודים החל לנגן בקלרינט שהפך כלי הנגינה העיקרי שלו באותן שנים.

 

בשנת 1968 התגייס לצבא ושירת בשלישות, כשבמקביל לשירותו הצבאי החל לנגן על סקסופון ושאר כלי נשיפה בחתונות. באותה תקופה התעניין והתעמק בג'אז. הוא היה מיושבי "קפה נגה" (בורסת הנגנים דאז) וניגן בהרכבים מזדמנים בשוק ה"חילוני" וה"חסידי".

בשנת 1971, עם שחרורו מהצבא החל לנגן בלהקתו של מקסים לוי שהקליטה עם הזמר יהודה אלבוים את שיר "הסירה". בשנות ה-70 שימש כנגן כלי נשיפה בהקלטות שונות של גידי גוב ("עוד בנעוריי"), שוקי ודורית, יוני רכטר, אילנית, שלמה בר, מתי כספי ("בסוף היום"), אסתר עופרים, יוסי בנאי ועוד.

 

בין השנים 1975-1978 ניגן מירון כקלרינט שני באופרה הישראלית וכן ניגן בתזמורת הפילהרמונית הישראלית ותזמורת קול ישראל וביסס מעמדו כנגן מוסיקה קלאסית. במקביל, ניגן בתזמורת הביג בנד של מל קלר וסדנת הג'אז של אהרל'ה קמינסקי. בשנת 1979 ניגן בהצגה "מה קרה בארץ מי" בכיכובה של חוה אלברשטיין למוסיקה של קובי אשרת.

בשנות ה-80 ניגן בפסטיבלי הזמר המזרחיים, בפסטיבלי הזמר החסידיים ופסטיבל הזמר התימני. כמו כן, ניגן בהקלטות שהפיקו יהודה קיסר וננסי ברנדס עם זהר ארגוב, חיים משה, ג'קי מקייטן ועוד.

 

בין השנים 1985-2006 ניגן על חליל, קלרינט וסקסופון בתזמורת המשטרה ואף שימש כמעבדה המוסיקלי של התזמורת (הוא למד בשנות ה-80 עיבודים מוסיקליים אצל אלכס וייס). בין השנים 1980-1995 במופעי "מזרח מערב" עם בורוכוב. בסוף שנות ה-80 ניגן בתזמורת הטיילת של תל אביב.

 

בשנת 2008 הצטרף לתזמורת האנדלוסית בה מנגן עד היום על חליל. בשנות ה-2000 הקליט שני אלבומי סטנדרטים של ביג בנד וג'אז.

תודה מיוחדת ליעקב מירון היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

 

 

שר מכל הלב – סיפורו של הזמר מיכאל סינואני – כותב ומתחקר: דודי פטימר

 

מיכאל סינואני נולד בשכונת התקווה בשנת 1949. בגיל קטן מאד למד אצל המורי ובשנת 1957, עת היה בן 8, שר במקהלת "תפארת ישראל" שנהגה להופיע בחתונות. לאחר שנה הפך להיות סולן המקהלה. הוא שר עם המקהלה עד 1962 ולאחר מכן את נעוריו בילה בעיקר בלעבוד בבית דפוס משפחתי, אך לא הופיע ושר באופן פומבי.

 

בשנת 1967 התגייס לצבא ושנה לפני שחרורו, ניגש לאודישנים ללהקת הנח"ל והתקבל (באודישן שר שירי ג'ו עמר), אך כיוון שלא נותר לו זמן לשירות, הרעיון להצטרף ללהקה נגוז והוא השתחרר בשנת 1970.

 

עם שחרורו הצטרף ללהקת המחול "ענבל" של שרה לוי תנאי כזמר ורקדן. באותה תקופה החל ללמוד פיתוח קול אצל סוזנה מתזמורתו של זוזו מוסא. הוא הופיע עם ענבל בין 1970-1971, אך פוטר כיוון ש"הייתי ילד ברדקיסט" (כדבריו).

 

בשנת 1971 הוזמן על ידי יוסף בן ישראל לרשות השידור להקליט מספר שירים כסולן ב"קול ישראל" (בבית המורה) והקליט ביניהם את השיר הנודע "שתו העדרים".

באותה תקופה נהג להופיע במסיבות בתים, ולאחת המסיבות נזדמנה ילדה בשם עפרה חזה ששרה "שחרחורת" ומשכה תשומת ליבו. באותו זמן ניגש אל מיכאל בצלאל אלוני והזמין אותו להצטרף כסולן ושחקן ללהקה חדשה שתיקרא "סדנת תיאטרון שכונת התקווה". הלהקה קמה בשנת 1971 וסינואני השתתף בתכניותיה "פרחים מפלסטיק" (1971), "חשוד תמיד חשוד" (1972), "סמבוסק מתי הבחירות" (1973), "אהבה ראשונה" (1974), "וחוץ מזה הכל בסדר" (1975), כשכבר בשנת 1972 הצטרף עפרה חזה ללהקה וסינואני, שהכיר את אביה, היה הממונה על "לדאוג לה" ולשמור עליה.

הוא השתתף כסולן (לצד חזה) בתקליטי הסדנה שזכו להצלחה רבה: "אהבה ראשונה", "חוץ מזה הכל בסדר", "סבבה בשכונה" ו"עתיק נושן". במסגרת הסדנה בלט כסולן בשירים כ"מי לי ייתן", "אגדלך", "שיר המעלות", "הפרח שנבל" (שסינואני הקליט לראשונה בזמן היותו בסדנת תיאטרון שכונת התקווה וכמה שנים לאחר מכן השיר הפך להיט של זהר ארגוב בתקליטו "היו זמנים" מ-1981) ועוד. ההצגות והתקליטים זכו להצלחה מסחררת והפכו את הסדנה לאחת הלהקות הבולטות באותן שנים.

בשנת 1974 הוזמן להשתתף בפסטיבל הזמר המזרחי – "דרור – למנצח שיר מזמור" עם השיר "קלת רגליים" עימו הגיע למקום הרביעי בתחרות. עפרה חזה, חברתו לסדנת התיאטרון, קטפה את המקום השלישי עם השיר "שבת המלכה".

 

לאורך שנות ה-70 הופיע כזמר סולן במספר תכניות טלויזיה פופולאריות של דן אלמגור, אליהו הכהן וירון לונדון. כמו כן, נשלח מטעם הסוכנות להופיע בחו"ל בעיקר בצרפת כנציג ישראל.

 

בשנת 1976 עזב את הסדנה ויצא לסיבוב הופעות בן חודשיים עם אהובה עוזרי. באותה שנה (1976) הופיע בפסטיבל הזמר והפזמון בסגנון עדות תימן עם השיר "מה טוב ומה נעים".

בשנת 1977 הקים להקת חתונות בשם "להקת המעלות" שפעלה במספר גלגולים עד 2006 כשסינואני הוא הבסיס. בין הנגנים שהופיעו עימו בלהקה היה הגיטריסט ישי בן צור (שלימים היה אמרגנו הראשון של אייל גולן) , עזרי עדני (מתופף), אבי בבאי (מתופף) ולפעמים אורי סעדה (סקסופוניסט). זמר נוסף שהופיע עם סינואני בלהקה היה משה ערוסי. הלהקה תועדה באלבומו משנת 1985 – "כיף בחפלה".

 

ב-1977 הציעו מאיר ראובני ואביהו מדינה לסינואני שיר חדש שיצר מדינה בשם "כבר עברו השנים" אך הוא דחה את ההצעה.  5 שנים לאחר מכן, בשנת  1982, השיר הפך לקלאסיקה של זהר ארגוב.

 

בתחילת שנות ה-80 הוציא את אלבום הבכורה שלו כסולן – "שר ומאושר". בשנת 1982 השתתף בפסטיבל הזמר והפזמון בסגנון עדות המזרח עם השיר "שלום לבוא שבת".

לאחר האלבום שהוציא בשנת 1985 עם להקת המעלות – "כיף בחפלה", הוציא סינואני עוד שני תקליטים משירי ארץ ישראל היפה עליהם גדל: "בשירי ארץ ישראל בטעם של פעם – חלק א' " (1986) ו"בשירי ארץ ישראל בטעם של פעם – חלק ב' " (1988).

 

בתחילת שנות ה-90, מלבד ההופעות באירועים, יצא בהצגה בת שנתיים עם יענקל'ה בן סירא שהציגה בבתי ספר ברחבי הארץ. בשנת 1991 הוציא אלבום משותף עם גדי לוי – "בשירה ובריקוד תימני לחתן וכלה" שכלל שירים תימניים שורשיים.

בשנת 2006 החליט לפרוש מתחום המוסיקה והפסיק להופיע, אולם מבליח להופיע מעת לעת באירועים משפחתיים פרטיים.

 

תודה מיוחדת למיכאל סינואני היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפורו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית. תודה מיוחדת גם לאורי סעדה היקר על ש"שידך" בינינו.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נולדה לשיר – סיפורה של הזמרת ציפי זרנקין – כותב ומתחקר: דודי פטימר

כשמנסים להגדיר את המונח "זמר" יש להגדרה זו פנים רבות: האם זה אחד ששר, האם זה אדם שניחן בקול יפה והקהל אוהב להאזין לו, האם זה אדם ששפר עליו המזל להוציא "להיט" והאם זה אדם שנולד לשיר. כשאני מנסה להגדיר את המילה "זמר" אני פשוט אומר באותה פעימה את המילה "ציפי זרנקין" – אחת המבצעות הכשרוניות והטובות בהן בורכה ארצנו, בין אם זה באופן ההגשה, בבחירת החומרים וביכולת להעביר את משמעותן של המילים על בוריין למאזין, בין אם זה בעברית, בין אם זה בלועזית ובין אם זה פשוט מהאזנה לקולה.

 

זרנקין, על אף ששמה הולך בד בבד עם המושג "איכות", לא ניסתה ולא אוותה לדחוף את עצמה לפסגת האמנים, לא "חטאה" בהוזלת כשרונה תמורת פיסת פרסום ועם זאת, בפנתיאון המוסיקה הישראלית רשומות מספר קלאסיקות בביצועה החד פעמי, בעיקר פרי שיתוף הפעולה המיוחד שלה עם משה וילנסקי.

 

זרנקין מהמבצעות הבודדות שהכנות הטקסטואלית והנשמה המוסיקלית אחד הן, ואם בטרם פגישתי עימה לצורך תיעוד סיפורה בפרויקט המוסיקה הישראלית שלי חשבתי כי היא רק זמרת נהדרת ומבצעת מצוינת ופרפקציוניסטית, הרי עם פגישתנו בביתה נחשפתי לנשמה גדולה, אדם לבבי, חברותי וחם, ואני גאה להציג לכם את סיפורה המלא והאמיתי.

 

 

ציפי זרנקין נולדה בשנת 1953 בחיפה לפנינה וירחמיאל זרנקין ובשנת 1957 עברה משפחתה אל המושב שורש (ליד ירושלים) . היא נולדה לתוך בית מוסיקלי. דודה נתנאל סאני זרנקין היה חזן ראשי של מקהלת בית הכנסת, אולם הוריה נהגו לשיר כל הזמן (ציפי מעידה כי אביה נהג לשיר באירועים מוסיקליים והיה לו קול טנור לירי ויפהפה) .

 

שני אחיה של זרנקין- מוטי וזאב, למדו לנגן על אקורדיון ובעקבותיהם החלה אף ציפי לנגן על אקורדיון קטן שנקרא "ליידי", והיא למדה כ-4 שנים אקורדיון, כשהיא בעיקר מלווה את כולם בריקודי עם אך עוד לא שרה. בשנת 1966, בהיותה בכיתה ח', באחד מטקסי יום הזכרון, הסולנית הקבועה של הטקסים (מרגלית שמה) חלתה וציפי, שלא הופיעה עוד ולא גילתה כישורי השירה שלה בפרהסיה, החליפה אותה וזו למעשה הייתה הופעתה הפומבית הראשונה והפעם הראשונה בה גילו שניחנה בכשרון שירה.

 

באמצע שנות ה-60 למדה זמן קצר לנגן על גיטרה אצל נתן כהן (מורה ירושלמי ותיק ליד רמת רחל) אך נטשה זאת לאחר זמן קצר כי הבינה שהשירה היא הצד החזק שלה. ציפי מעידה כי מעולם לא למדה פיתוח קול.

 

בשנת 1968 השתתפה בפסטיבל כשרונות צעירים בירושלים בצמד עם יורם ביתן (שלימים היה בלהקת פיקוד מרכז) והשניים ביצעו שיר מהמחזמר "איש חסיד היה" וקטפו את המקום השני. במקום הראשון זכתה הזמרת מרסדס אדרי (דרעי) ששרה שיר בספרדית בשם "אומפוקיטו קנטאס" ("לשיר קצת מכל דבר").

בשנת 1971 ניגשה זרנקין לבחינות ללהקה צבאית וביצעה באודישן את "אומפוקיטו קנטאס" ( בספרדית) ונתקבלה לצוות הווי הנח"ל. היא השתתפה בתכניתו הרביעית של צוות ההווי (שנקראת "תכנית 4") בו בלט הסולן יזהר כהן. שירי התכנית יצאו על גבי תקליט רק לאחר פירוקו בשנת 1973.

עם שחרורה בשנת 1973 ניגשה למבחנים ל"תשואות ראשונות" (תחרות הכשרונות הצעירים הפופולארית דאז) באולפני "קול ישראל" . באודישן ביצעה את Les Feuilles Mortes של איב מונטאן והתקבלה מיידית. אחד הבוחנים היה משה וילנסקי ומאותו רגע נוצר קשר בלתי נפרד בינו לבין זרנקין.

 

ב"תשואות ראשונות" ביצעה את "שלח אליי מבט" (שכתבה עבורה שרון ליפשיץ) והחלה להופיע במופעים רבים של הרדיו דוגמת : "פגישה מחודשת – שירי קול פורטר", מופע עם המעבד פאול קוסלה, ומופעים רבים בניצוחם של משה וילנסקי (שעודד וסייע לה להתקדם בקריירה), אריה לבנון, זיקו גרציאני וכו'.

ב-1975 השתתפה עם גלי עטרי, ריקי מנור כלהקת הליווי של תיקי דיין בשיר Higher And Higher בתכניתה "שלכם לשעה קלה".

בין השנים 1975-1978 למדה היסטוריה באוניברסיטה ובמקביל החלה להופיע בבתי מלון ומועדונים ו"חרשה" את הארץ לאורכה ורוחבה בהופעות, כשהיא בעיקר נמשכת לשירי הג'אז והפופ Soul   הלועזיים. בין המקומות הבולטים בהם הופיעה: "המערה", "עומר כייאם", תיאטרון "החאן" וכו'.

 

בשנת 1975 השתתפה בפסטיבל הזמר המזרחי עם השיר "אהבה עתיקה" והקליטה מספר שירים לרדיו בהם "בהר הגלבוע", "רחוקה מעין", "36 בצל", ובשנת 1976 השתתפה בפסטיבל עם השיר "לבשי חג ירושלים". באותה שנה, 1976, הקליטה את "נערי בים ביתו" של וילנסקי ושירים נוספים דוגמת "יפה נוף", "משמר הירדן".  בשנת 1977 הקליטה עם הזמר ג'ימי לויד את הדואט "מאוהב".

בין השנים 1976-1979 הופיעה עם וילנסקי במופע משיריו במיטב הקיבוצים ברחבי הארץ. המופע הפסיק לאחר הדרדרות במצבו הבריאותי של וילנסקי וזרנקין הוסיפה להופיע בקו תל אביב-ירושלים.

 

בתחילת שנות ה-80 נסעה עם דודו טופז, רבקה זהר, אבי טולדנו ולהקת מחול בניצוחו של שמעון כהן לסיבוב הופעות בארה"ב.

 

בשנת 1984 הוציאה קסטה ראשונה הנושאת שמה ובשנת 1989 הוציאה קסטה שניה בשם "מאילת באהבה".

בשנת 1986 הקליטה ארבעה משירי וילנסקי בהם "דצמבר" ו"תני לו פרח" (שהיא מבצעתו המקורית. מאוחר יותר הקליטה את השיר גם גלי עטרי) .

 

בשנת 1987 עברה להתגורר באילת והופיעה בעיקר בבתי המלון היוקרתיים ובשנת 1990 השתתפה בקונצרט התזמורת הפילהרמונית למשה וילנסקי בניצוחו של שמעון כהן. בקונצרט ביצעה את "דודי יבוא" ו"בשמת" (מהמחזמר "שולמית") .

 

בשנת 1999 הוציאה אלבום ראשון, דווקא בשפת היידיש –  "א-ביסל יידישקייט".

בשנת 2000 עברה עם בן זוגה דאז, המוסיקאי שבי ינאי, להתגורר בארה"ב במיאמי. היא קיבלה חוזה הופעות והופיעה בארה"ב עד שנת 2004.  בשנת 2000 הקליטה אלבום בינלאומי ראשון בשם Misty שכלל שירים לועזיים. ב-2003 הוציאה את האלבום "שלום על ישראל" שכלל גרסאות כיסוי לשירים עבריים.

 

עם שובה לישראל, חזרה להופיע וב-2010 הוציאה את האלבום "תנו לו פרח" (משירי משה וילנסקי), שכלל שירים של וילנסקי שרובם לא ראו אור לפני כן. האלבום נעשה בעיבוד והפקה מוסיקלית של רפי קדישזון. האלבום כולל אף דואט עם יהורם גאון ( "הארץ היפה הזאת").

בימים אלה זרנקין מוסיפה להופיע במועדוני זמר שונים (בעיקר עם שירי משה וילנסקי) .

תודה מיוחדת מכל הלב לציפי זרנקין היקרה על שפינתה מזמנה לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייה המוסיקלי לצורך תיעודה בפרויקט תיעוד תולדות המוסיקה הישראלית שלי.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

 

החצוצרה והוא – סיפורו של המוסיקאי מיקי זנדברג – כותב ומתחקר: דודי פטימר

מיכאל (מיקי) זנדברג נולד בתל אביב ב-14 לדצמבר 1947. אביו היה נהג מונית ואמו (ילידת יוון) , עקרת בית, הייתה בעלת רקע מוסיקלי. בהיותו בן 6 החל ללמוד לנגן על פסנתר אצל תרצה קוייגן (טרון), ולאחר מכן למד שנה אצל אלכסנדר בוך (פרופסור למוסיקה). בגיל 14 אביו ראה בעיתון, שהתזמורת הפילהרמונית מחלקת מלגות לתלמידי כלי נשיפה. אביו רשם את מיקי למבחן (על אף שלא ידע לנגן חצוצרה). מיקי נכנס למבחן, כשהבוחן הוא המנצח הרומני הנודע סרג'יו צ'ילבידאקה, שבחן את מיקי דווקא על פסנתר וקיבל אותו ללימודי המלגה לפילהרמונית על חצוצרה (!!) . זנדברג למד עד גיל 18 בפילהרמונית (אצל מאסטרו פייר טיבו) ובגיל 17 התקבל לתזמורת עצמה כחבר מן המניין. במשך חצי שנה, עד גיוסו לצבא ניגן עם הפילהרמונית.

 

בשנת 1965 התגייס לצבא וזמן קצר לאחר הטירונות, סופח ע"י גורודיש לצוות הווי חטיבה 7 (יחד עם אנדרה צוויג) עימה הופיע עד ספטמבר 1968.

 

בשנת 1967 הלחין את השיר היחיד בחייו: "המנון חטיבה 7" שהלחין מיקי למילותיהם של פוצ'ו (ישראל וייסלר) ואביגדור קהלני. השיר הופיע אף בתקליטה של גאולה גיל – "אחרי המלחמה" וזכה לגרסאות רבות.

 

בין השנים 1968-1969 ניגן עם להקת "הסול מן" ( להקת מוסיקת סול פורצת דרך בסצינת מועדוני הקצב של שנות ה-60 בה היו חברים בין השאר ג'קי בר און ומרקו בכר) , וסוף בשנת 1969 הצטרף לצוות המחזמר "שיער" (בכיכובו של צביקה פיק) וניגן בתקליט המחזמר שיצא בעברית. השתתפותו בצוות נגני "שיער" פתחה עבורו את הצוהר הבולט  לתעשיית המוסיקה.

 

לאורך שנות ה-70 ( 1971-1979) ניגן זנדברג באינספור הקלטות של רשות השידור וקול ישראל, בתכניות טלויזיה רבות ( כולל מקצב 70) , בפסטיבלי הזמר והפזמון, בפסטיבלי הזמר החסידיים, בפסטיבלי שירי ילדים ובפסטיבלי הזמר המזרחיים ( "דרור- למנצח שיר מזמור") .

כמו כן, ניגן בתכניות יחיד והופעות של יהורם גאון , אילנית, אבי טולדנו, יגאל בשן, מוטי גלעדי, גלי עטרי ועוד, וכן בהקלטות אולפן של אלדד שרים, אלכס וייס, מל קלר, נורית הירש, נעמי שמר, קובי אשרת, פיסי אושרוביץ ועוד.

באירוויזיון 1979 שהתקיים בישראל ניגן חצוצרה בתזמורת שליוותה בין השאר את גלי עטרי ולהקת "חלב ודבש" בזכייתה ההיסטורית בתחרות עם השיר "הללויה" , ובמקביל ניגן בתיאטרון הקאמרי במספר הצגות, שהבולטת בהן היא "הסוחר מונציה". בנוסף, ניגן בתזמורת חסידית של מוסא ברלין.

בשנת 1979 לקח זנדברג "פסק זמן" ממוסיקה והתעסק במקצוע ה"אמיתי" שלו: מנהל חשבונות (מקצוע בו הוא עמל עד היום) .

פסק הזמן נמשך עד אמצע שנות ה-80 עת קיבל טלפון מקלמן יונגרייז שהזמינו להצטרף לתזמורת סימפונית המנגנת במרכז וייל בכפר שמריהו ובכך חזר שוב ל"תחילת הדרך" במוסיקה הקלאסית. התזמורת פעילה עד היום, נותנת 3 קונצרטים בשנה ומנגנת מדי יום שלישי. כמו כן, מיקי מטפח את דור ההמשך ומלמד את נכדו לנגן על חצוצרה.

 

תודה הרבה נתונה למיקי זנדברג היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר המוסיקה הישראלית.

 

קרלוס הגדול – סיפורו של המוסיקאי קרלוס בן ארי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

קרלוס בן ארי נולד בארגנטינה בשנת 1943 בשם קרלוס סברינו. הוריו סיפרו, כי נולד עם שמיעה וכשרון מוסיקלי טבעי. בגיל 16 החל לעבוד כעיתונאי באחד העיתונים הגדולים בבואנוס איירס ( אמו הייתה עיתונאית נודעת ופתחה לו את "הדלתות") ופנה ללימודי עיתונות פרטית בפקולטה.בהיותו בן 17 וחצי, באחד הטיולים מטעם הלימודים, פגש ערב אחד בבחור עם גיטרה, שמשך תשומת לבו. קרלוס התאהב בכלי הנגינה הזה, בו אחז לראשונה בחייו, והחליט שהוא רוצה ללמוד לנגן על גיטרה.

 

זמן קצר לאחר מכן, הוריו קנו לו גיטרה קלאסית והחל ללמד עצמו לנגן באופן אוטודידקטי. הוא נמשך באותה תקופה לפולק וג'אז.

 

בשנת 1962, בהיותו בן 19, עלה עם אחיו לישראל ( אחריהם עלו ההורים) . השניים הגיעו תחילה לקיבוץ גניגר בעמק יזרעאל. בנובמבר 1963 התגייס לצבא ושירת בגדוד הצנחנים 890. בשנת 1966 השתחרר מהצבא. באותה תקופה גם "עברת" שמו לקרלוס בן ארי.

בשנת 1967, לאחר שהתחתן ועבר לגור בקראון (ליד סביון) , חיפש פרנסה והחל ללמד גיטרה ( כשבחייו למד רק 2 שיעורי גיטרה אצל מורה לאקורדיון והשאר למד בעצמו מספרים) והחל להפוך למבוקש באיזור. במקביל, למד באותה תקופה במשך שנה אצל מנשה בקיש לנגן על גיטרה קלאסית.

 

ב-1971 פנה ללימודים במדרשה למוסיקאים, שם פגש בקלרינטיסט בשם אלכס חרפק, שעודד את קרלוס לקנות גיטרה בס והחל להתברג בסצינת המוסיקה והבידור המקומית. תוך שבועות ספורים התברג כנגן מחליף להצגה ב"אמנות לעם". זמן קצר לאחר מכן, הוזמן להחליף את הבסיסט של יהורם גאון שנסע לחו"ל, וניגן עם גאון כחצי שנה עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים.  במקביל לעבודה עם יהורם גאון השתתף כבסיסט בהקלטות שונות וכן כנגן במספר תכניות רדיו וטלויזיה.

עם סיום המלחמה, החל לעבוד עם רבקה מיכאלי בהופעותיה, ולאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב האמנים בארץ דוגמת מירה זכאי, יוסי בנאי, יהונתן גפן ודני ליטני, שושנה דמארי, יפה ירקוני, אפי נצר, הגשש החיוור, רביעית מועדון התיאטרון, דני סנדרסון, ובפסטיבלי הזמר המזרחיים ( "דרור- למנצח שיר מזמור") . בנוסף, ניגן בהצגות תיאטרון לילדים ולנוער וכן בסוף שנות ה-70 יצא לסיבוב הופעות בפריז עם להקת "שלום".

 

בתחילת שנות ה-80 הפסיק להופיע והפך להיות מורה לגיטרה במשרה מלאה, לצד עבודתו כמתרגם.

 

בימים אלה קרלוס מתגורר בכפר סבא, עוסק בלימוד גיטרה ונהנה מהחיים.

תודתי הגדולה נתונה לקרלוס בן ארי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

 

 

"דני בוי" – דודי פטימר בתחקיר וראיון בלעדי עם דני מסנג – כותב ומתחקר: דודי פטימר

*התמונה צולמה ע"י יעל רוזן

לאורך שנותיו, עולם הפופ הישראלי ידע כוכבי ענק שהפכו בן לילה ל"אלילי נוער" ומושאי הערצה, הפכו תוך יממה מאנונימיים למפורסמים עד חוסר נשימה ובשלב מסוים, בשיא ההצלחה, החליטו לעזוב את הארץ ולהתחיל חיים חדשים. חלקם, ברגע שעזבו ו"נעלמו" מהעין התקשורתית, זכו להילה "תעלמותית" בקרב מעריציהם שתהו ( ותוהים) : "לאן הוא נעלם?", "מה היא עושה היום?".

אחת הדוגמאות המובהקות לכוכב כזה, הוא דני מסנג, שבסוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 נחשב לאחד הכוכבים הגדולים בארץ ( עם כל המצטייר מכך : תכניות רדיו, טלויזיה, מגזינים, מעריצות ולהיטי ענק) שבשיא ההצלחה ( ואחרי אלבום סולו מצליח) החליט לעזוב הכל ולהעתיק מגוריו לארה"ב.

במשך שנים, דורות על גבי דורות, שאלו לאן "נעלם" דני מסנג, ורבים ידעו כי הוא נמצא איפשהוא בארה"ב, אך לא באמת התעמקו במעשיו ( ומסתבר שהוא עושה המון – כפי שתיווכחו בהמשך הכתבה בשיחתי עימו ) .

דני מסנג נולד בתל אביב ב-1950. עוד מגיל קטן נמשך למוסיקה ובהגיעו למצוות החל ללמוד בקונסרבטוריון אנגאזי בת"א והחל לנגן על גיטרה קלאסית ולשיר.

פריצתו הראשונה לתודעה הציבורית אירעה בשנת 1965, בהיותו בן 15, עת הופיע בתכנית הכשרונות הצעירים הפופולארית דאז – "תשואות ראשונות" והיה הצעיר ביותר בתחרות. בתיכון, למד ב"רננים" והקים צמד עם חברו לספסל הלימודים יגאל בשארי ( לימים יגאל בשן).

*התמונה צולמה ע"י דני זמיר

בגיל 18, לאחר שהשתפשף ורכש רפרטואר רב, החל מסנג להתערות בסצינת המוסיקה המקומית: ב-1968 הוא נטל חלק במופע "בשבילי בשבילך" ( מופע משירי יורם טהר לב). ב-1969 הקליט קאבר לשיר "את הרוח" שביצע אבי טולדנו בפסטיבל הזמר ושגיאת כתיב על עטיפת התקליט, עיוותה את שם משפחתו מ"מסנג" ל"מסינג", עיוות שדבק בהיגוי שמו עד היום.

ב-1970 הצטרף מסנג לשלישיה יחד עם אפי וייס ומשה הלל שכונתה "לימוני הדבש", ועל אף שהשלישיה הקליטה מספר שירים ( בהם "רמזורים", "התור שלנו לאהוב הגיע") , מסנג היה צריך להתגייס ורעיון השלישיה הוקפא עד שחרורו, וכשהשתחרר – מומנטום השלישיה נגוז ( משה הלל , שהיו לו להיטים בחוץ, לא יכל לחכות ולכן פרש מההרכב והוחלף במוצי אביב, אך נסיון זה לא צלח במיוחד).

שנת 1970 הייתה משמעותית עבור מסנג: הוא השתתף בפסטיבל הזמר המזרחי עם "אהובתי, אהובתי", השתתף במופע "הלוך הלכה החבריא" ( מופע שירים רוסיים) מתוכו נתפרסמו ביצועיו של מסנג ל"יצאנו אט", "דוגית נוסעת" ו"אגדת המפוחית".

זמן לא רב לאחר מכן, עדיין ב-1970, השתתף במופע "ייאוש יושב על ספסל" ( ערב שירי ז'אק פרוור) לצידם של צילה דגן ז"ל ויאיר קלינגר. השלושה גילו כימיה ווקאלית, הרמונית והומנית נהדרת והחליטו לעבוד כשלישיה על שירים מקוריים וכך נרקמה שלישית "הצירוף המקרי" שפעלה זמן קצר יחסית אך הנפיקה להיטים כ"בלדה ללוח השנה", "רוזה מרציפן", "נומי ילדה" (אותו ביצעו בפסטיבל שירי ילדים הראשון) ועוד.

לאחר השלישיה, הוסיף מסנג לקחת חלק במופעים חדישים כ"הבטחות הבטחות" ( מופע שירי ברט בכרך), "פרפרים הם חופשיים". ב-1971 הצטרף לצוות המופע "איש חסיד היה" בארה"ב ועם שובו ב-1972, השתתף ב"הגברת עם הקמליות" ובסרט הטלויזיה – "הרופא הקטן מרחוב החבשים" ( בבימויו של ג'אד נאמן) . הוא התארח בסדרת תכניות הרדיו של קול ישראל – "פגישה מחודשת" וביצע יחד עם אופירה גלוסקא שני דואטים משירי ננה משקורי.

ב-1973 השתתף במופע "כוכבים פורחים בלילה" וכיכב בתכניות טלויזיה ורדיו שונות. במופע "תפוח הזהב" ביצע את השיר "הלילה הזה" וב-1974 השתתף בפסטיבל הזמר המזרחי עם השיר "ברך את עמך". באותה שנה הוציא תקליטון סולו ראשון שכלל שני שירים באנגלית: "סאלי" ו"נאמבר 1" . מיד לאחר מכן השתתף בתכנית "פגישה מחודשת" ושר שישה שירים של בוב דילן שנתגבשו לאלבום הבכורה של מסנג שיצא בשלהי 1975 וכלל לצד שירי דילן, גם את "הלילה הזה", "דוידוביץ'", "אנו ניפגש", "אנחנו", ביצוע באנגלית ל"עד סוף הקיץ" וכו'.

האלבום זכה להצלחה רבה והפך ברבות השנים לאבן דרך במוסיקה הישראלית והפופ הישראלי בפרט, אולם ב-1976 , בשיא הצלחתו, החליט לעבור לארה"ב שם חי עד היום.

מאז ועד היום, מסנג בקשר הדוק עם ישראל ובארה"ב השתתף בין השאר במסעי "פסטיבל הזמר החסידי" ולאחר מכן במשך כ-4 שנים השתתף במופע הפולקלוריסטי Here Is Israel .

ב-1982 רקם יחד עם שירון לוי וגיא יפה אלבום ומופע מלא ערגה ישראלית בשם On Silver Wings ומאז ועד היום מוסיף לכתוב, להלחין, לביים, לכתוב מחזות, לשחק בסרטים וסדרות והקליט יותר מ-8 אלבומים בארה"ב בעלי נופך יהודי וישראלי.

על אף עיסוקיו הרבים של מסנג בתחום המוסיקה בארה"ב, רבים שואלים אותי : "היכן נעלם דני מסנג?", "מה הוא עושה היום?", "איפה הוא" ? ובכן, יזמתי ראיון אישי בלעדי עם דני בקו ישראל – ארה"ב ובו תמצאו תשובות לכל השאלות.

דני, רבים שואלים אותי: "לאן נעלם דני מסנג?", "מה הוא עושה בימים אלה", ובכן ?

"שמע, הגעתי לארה"ב ב-1976 ומאז אני שר, משחק, כותב, מלמד ומלחין. הלחנתי מעל 100 קטעי מוסיקה. רוב העבודה המוסיקלית שלי ב-15 השנים האחרונות היא בעיקר מוסיקה מקודשת – מוסיקה מקהלתית ( למקהלות) , אבל גם רגילה. כתבתי כמות רבה של מוסיקה ובדיוק סיימתי להלחין אורטוריה המבוססת על שיריו של המשורר היהודי הדגול פול סלן.

כמו כן, השתתפתי כשחקן בהרבה תכניות טלויזיה כמו – "חוק וסדר", Prince Street ועוד תכניות טלויזיה. יתר על כן, עשיתי הרבה תיאטרון: הן כשחקן והן כבמאי, במיניאפוליס ובניו יורק ( אוף ברודווי). בדיוק לאחרונה יסדתי קהילה משל עצמי – Makom LA שם אני משמש כחזן וכמנהיג רוחני. הייתי חזן ומנהל מוסיקלי ב"מקדש ישראל" בהוליווד במשך כ-7 שנים ולפני כן, החזן והזמר ב"מקדש ישראל" בקולומבוס, אוהיו. במשך 8 שנים הייתי המנהיג הרוחני של "אגודת אחים" בליווינגסטון, ניו יורק. כמו כן, סיימתי לכתוב את ספרי הראשון – "אפולוניה". אני גם המנהל האמנותי של בית הספר לאמנות החזנות "אברהם גייגר" בברלין, וכן אני נודד לאורכה ורוחבה של אמריקה, קנדה ואירופה כזמר וכמורה"

נולדת בתל אביב ועם זאת, היה בך גם משהו "חוצלארצי" בסגנון השירה וההילה שאפפה ואופפת אותך, איך אתה מסביר את זה?

"על אף שנולדתי בתל אביב, הוריי היו שניהם אמריקאיים וכך גם סביי וסבותיי. בבית דיברנו רק באנגלית וברחוב ובית הספר בעברית. נולדתי עם אהבה עמוקה לכל סוגי המוסיקה הטובה והאמנות: מוסיקה ישראלית ומוסיקה בשפות שונות ועמים שונים. תמיד הרגשתי כמו משפטו של אברהם אבינו לאפרון החיתיי: "גר ותושב אנוכי" – אני תמיד זר ומקומי: גם בבית וגם מחוצה לו. זו האמת בכל מקום בו אני נמצא. אני אוהב את ישראל ואת התרבות הישראלית. השירים האהובים עליי הן עדיין רוב הקלאסיקות הישראליות הטובות, וזה נכון גם לגבי שירה עברית, תיאטרון וכו'. אולם, תמיד הרגשתי חיבור מיוחד לאמריקה ולעולמה המוסיקלי, וכמובן למוסיקה קלאסית ולג'אז. אני צריך לציין גם כי אבי היה "גר צדק" – הוא הגיע לישראל בכדי להתנדב במלחמת העצמאות ( 1948), התגייר, התחתן עם אמי ונשאר פה. אז, חצי ממורשתי התרבותית היא נורווגית ודנית וכמובן, אמריקאית."

היית חבר בהרכב פוטנציאלי "לימוני הדבש" והרכב מוצלח "הצירוף המקרי" – היכן הרגשת יותר ביטחון : בשלישיה או בקריירת סולו ?

"תמיד הרגשתי נוח עם שניהם, אבל לשיר עם אחרים יותר עניין אותי: העבודה, החזרות וההרמוניות הקוליות פרי מפגש של מוחות שונים, תמיד היה יותר מעניין ומאתגר עבורי. אולי בגלל זה אני עדיין כותב, בעיקר, מוסיקה הרמונית לקבוצה ולא ליחיד".

זוכר את ההופעה הראשונה שלך? מתי דבק בך חיידק הבמה והחלטת שמוסיקה זה הייעוד שלך ?

" ההופעה הראשונה שלי הייתה בתכנית הרדיו "תשואות ראשונות" ב"אהל שם" בתל אביב, בשנת 1965. עפרה סמואל ואריה פפו לוי היו המפיקים, ועזריה רפפורט היה המנהל. הייתי עדיין ילד, נער, ובתכנית איתי השתתפו אבי טולדנו, עדנה לב, מיכל טל, שם טוב לוי, בני נגרי ושולי נתן – אלו המשתתפים שאני זוכר כרגע מאותה תכנית. פעם ראשונה שידעתי שאני יכול לשיר הייתה בגיל 10 בערך: הייתה לי מורה נהדרת בבית הספר בצהלה, קראו לה חדוה, והיא בדיוק חזרה מצרפת והקימה מקהלת ילדים יפהפיה בבית הספר, שם שרתי לראשונה. בגיל 13 כבר ידעתי ללא ספק שהבמה היא חיי, למרות שהייתי ואני עדיין עוסק ואוהב גם ציור."

באלבום הסולו הראשון שלך – של מי היה הרעיון הנהדר לעשות קאברים לשירי בוב דילן ומי בחר את השירים?

"הרעיון של להקליט את המוסיקה של בוב דילן בעברית נולדה בתכנית הרדיו – "פגישה מחודשת". בחרתי את השירים שרציתי שיתורגמו : אהבתי יותר את השירים הכלליים שלו ושירי האהבה ופחות את שירי המחאה שלו, שבאותו זמן הרגשתי שאין צורך לתרגם גם אותם. כשאיגדנו את השירים לאלבום הבכורה שלי, המנהל שלי שלמה צח חשב שזה יהיה רעיון נהדר לשבץ את שירי דילן כצד ב' לאלבום, וכך קרה".

השאלה ה"קשה" : מדוע החלטת בשיא ההצלחה לעזוב הכל ולעבור לארה"ב ולהתחיל הכל מחדש? מה היה קורה לדעתך אילו נשארת בארץ וממשיך לפעול פה בסצינת המוסיקה?

"הסיבה שהחלטתי לעזוב את הארץ בשיא הקריירה שלי, הייתה כי מאוד לא הייתי מאושר ושלם עם עצמי באופן אישי והייתי זקוק לברוח ולעבוד על עצמי, על ה"אני" הפנימי שלי. רציתי אנונימיות מוחלטת. רציתי להיאבק ולפלס לעצמי את הדרך במקום הקשה ביותר להצלחה בעולם ( אמריקה). מעולם לא התחרטתי על ההחלטה הזו, למרות שאני מתגעגע בטירוף לישראל ותמיד התגעגעתי. אני לא יודע מה היה קורה לו הייתי נשאר בישראל, אבל אני חושב שבמובן האישי עשיתי החלטה נכונה. הייתי צריך לעבוד קשה מאוד, ללמוד יותר מחשבתי שאוכל אי פעם ללמוד, והעשרתי עצמי בחכמה וידע של כל כך הרבה משוררים, כותבים, יוצרים, זמרים ומוסיקאים באמריקה.

זה לא שאני לא חושב שלא הייתי עושה עבודה טובה לו הייתי נשאר בישראל, זה פשוט שאני, באופן אישי, לא הייתי נשאר אותו דבר ( הכוונה,באופי ובאישיות) . פגשתי את אישתי המהממת, טרי, פה באמריקה, ויש לנו שני בנים צעירים: יהונתן וירדן ( ג'ונתן וג'ורדן) שנולדו וגדלו באמריקה. זכיתי גם לפגוש ולעבוד עם אנשים מדתות שונות ורקעים שונים וזה היווה ומהווה השפעה רבה עליי.

יש לומר – תמיד המשכתי לכתוב וליצור בעברית להלחין לטקסטים עבריים. אמנים כסשה ארגוב, יהודה עמיחי, נתן יונתן, לאה גולדברג, מרדכי זעירא, שלום חנוך, נתן זך תמיד היוו ויהוו השראה עבורי. שמעון כהן תמיד יהיה המנטור המוסיקלי שלי כמלחין ומעבד מוסיקלי ואסתר עופרים ונחמה הנדל תמיד יישארו אהבות נעוריי.

עיבדתי קלאסיקות ישראליות ישנות רבות לשירת מקהלה ואמשיך לעשות זאת, כיוון שאני מאמין שביצירות האלה יש את המוסיקה הכי טובה שאי פעם נכתבה. מתי כספי, יוני רכטר ושלמה גרוניך הם גאונים עם איכויות פנומנאליות, והם צריכים להיות נודעים ברחבי העולם על יופי המוסיקה שלהם. תרצה אתר ואהוד מנור היו מהכותבים הטובים ביותר שהכרתי אי פעם. נתן אלתרמן, אגי משעול, גלי רביקוביץ', יונה וולך ועוד יוצרים רבים מלווים אותי בלב כל הזמן ומהווים השראה ליצירותיי – שלא לשכוח את א.ב.יהושע, עמוס עוז, אתגר קרת, מאיר שלו ועוד רבים וטובים."

מה אתה עושה בימים אלה?

"בדיוק בימים אלה אני מתכונן לאורטריו שלי – "טנגו המוות" (Death Tango ) שהפקתי, ביימתי, שיחקתי, ליהקתי והקלטתי. זה פרויקט ענק : 2 שחקנים, 5 סולנים, חבורת רקדני בלט, מקהלה רחבה ותזמורת קאמרית."

תודתי הגדולה נתונה לדני מסנג היקר על שניאות להתראיין ולגולל בפניי סיפור חייו ומעשיו בימים אלה.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

" למנצח שיר מזמור" – סיפורו של מייסד המוסיקה המזרחית – יוסף בן ישראל- כותב ומתחקר: דודי פטימר

אי אפשר לתאר את מעמדה של המוסיקה המזרחית בישראל לדורותיה מבלי לציין את סולל הדרך הראשון בה, האיש שנלחם בידיו ושיניו בכדי לתת לה ביטוי ובמה בימים בהם הממסד סירב לעשות זאת וראה במוסיקה הזו נטע זר- יוסף בן ישראל, האיש שבלעדיו ייתכן והמוסיקה המזרחית הייתה נשארת ב"גטו" הפולקלוריסטי עד היום. למורת רוחי, אין שום פיסת מידע על יוסף בן ישראל או על תרומתו למוסיקה הישראלית כלל והמזרחית בפרט, לכן ביוזמה אישית, נסעתי יחד עם הזמר משה הלל למושב שורש, בו מתגורר בן ישראל עם רעייתו יהודית בדיור מוגן, בכדי לגולל, לראשונה בהיסטוריה, את סיפורו של מייסד המוסיקה המזרחית בישראל. כולי תקווה שבן ישראל יזכה ע"י המדינה, התקשורת ובכלל בציבור להכרה ולהערכה לה הוא ראוי ( אף להדליק משואה על תרומתו הגדולה ביותר למוסיקה המזרחית שבלעדיו לא הייתה שורדת את החברה הסטריאוטיפית של שנות ה-50,60,70) .

 

יוסף בן ישראל נולד כיוסף עקילוב בבוכרה בשנת 1928 . הוריו עסקו שם בתחילה בזהב ויהלומים ולאחר מכן במסחר. ב1930 עברה משפחתו לפרס, שם המתינה לוויזה כדי להגיע לישראל. בשנת 1935, בהיותו בן 7, עלה עם משפחתו לישראל, תחילה הגיעו לראש פינה ולאחר מכן  המשפחה עברה לירושלים והשתכנה בשכונת הבוכרים.

 

ב1937 עברה המשפחה להתגורר ברחוב יפו בירושלים ( ליד קולנוע אדיסון המיתולוגי) , שם הייתה לאביו מספרה. יוסף, שלמד באותה תקופה בבית ספר לתלמוד תורה "נזר אהרון"  ,  מציין כי באותה תקופה, לא היה באיזור בית כנסת מזרחי, אלא רק אשכנזי. אביו לקח אותו להתפלל בבית הכנסת האשכנזי שהיה ממוקם בבית הספר לבנות "למל" בשכונה.

כילד, נהג יוסף להאזין בהערצה רבה  לזמר האופרה הירושלמי חיים ויטוריו ויינברג, ששר בין השאר את "לכה דודי". מרגע ששמע זאת, יוסף החל לשיר את השיר בבית הכנסת ובהיותו בן 13, בשנת 1941, ביצע את השיר כסולן בחגיגות 40 שנה למקהלת "שירת ישראל" באירוע שנערך בבית הכנסת "ישורון" ושודר על גלי האתר בתחנת הרדיו של המנדט הבריטי בישראל- "קול ירושלים" . זו למעשה הייתה ראשית דרכו המוסיקלית של בן ישראל.

בשנת 1943, נרשם לקונסרבטוריון בכדי ללמוד מוסיקה ולהתמקצע בתחום. הוא למד לנגן על כלי הנגינה צ'אנג. הוא למד  עד 1948.  שם, נפגש באופן אקראי עם המוסיקולוגית הנודעת אסתר גרזון-קיוי, שביקשה ממנו לסייע לה ללקט חומר על תרבות בוכרה. הוא החל ללקט מידע בקרב המשפחות שפקדו את בית הכנסת הבוכרי באיזורו, בשיטת מחקר שרכש אצל קיוי.

 

הוא החל לארגן מופעי פולקלור לעדה הבוכרית , תחילה בירושלים ולאחר מכן בכל רחבי הארץ ובעקבות זאת, משך את תשומת לבו של מרדכי זלוטניק, מנהל התכניות של "קול ירושלים", ששלח את יוסף למוסיקאי מרק לברי  , שלימד אותו את רזי המקצוע. ב1950, לברי, שהיה אחראי על מחלקת המוסיקה "קול ציון לגולה" , תחנת השידור של הסוכנות היהודית שהחלה שידוריה עם קום המדינה, מינה את בן ישראל לעבוד, לערוך ולהגיש תכניות פולקלור שונות בתחנה.

בן ישראל מספר כי באותה תקופה הקצו לו 10 דקות שידור ביום למוסיקה הפולקלוריסטית ( "עממית" ) , כי במנהלת הרדיו נאמר ש"לא צריך להקדיש פינה לבני עדות המזרח" , אמירה שהעלתה חמתו של בן ישראל. בן ישראל לחם ובחירוק שיניים הצליח לעבור מ10 דקות יומיות ל30 דקות יומיות.  הוא נזכר שכל הזמרים מעדות המזרח: תימנים, טורקיים, סלוניקאיים, בוכרים, עיראקים, מרוקאיים וכו' פנו אליו בכדי שיקליט אותם לראשונה והוא זה שנתן להם את החשיפה הראשונית באותה תקופה. אמנים כשלמה מוקעה, שלמה דחיאני ועוד.

 

ב1953 הוא עבר מ"קול ציון לגולה" ל"קול ישראל" וייסד במו ידיו את " המדור לפולקלור ומוסיקה מזרחית" , במסגרתו נתן במה למיטב האמנים ה"מזרחיים" שמסגרות אחרות סירבו לקבלן: ג'ו עמר נתגלה ע"י בן ישראל  וקיבל אצלו את הבמה הראשונה והצ'אנס הראשון ( השיר הראשון שעמר השמיע לישראל היה " ישמח משה" במחצית הראשונה של שנות ה-50. בן ישראל מספר כי ג'ו הגיע אליו הביתה, הביא לו תקליטים וביקש שישדרם. בן ישראל לקח את עמאר לאולפן, הקליט אותו ודאג לנגנו שוב ושוב עד כי לא היה אחד במדינה שלא הכיר את ג'ו עמר).  כך היו גם אריס סאן, אהרון עמרם, מאיר לוי, פטי ארמו ( אביו של קובי פרץ), פלפל אל מסרי ( בשירים העבריים שלו) , נעמי לוי, שושנה טובי, מרים נעמן ועוד רבים מנושאי הדגל של המוסיקה המזרחית של אותן שנים. כמו כן, הוא הקים להקות פולקלור שונות שהופיעו ברחבי הארץ עם מיטב שירי העדות השונות. הוא קרא לערבי הפולקלור הללו "מהווי המזרח" .

ב1953 חבר לבמאי והשחקן  יוסף מילוא  ויזם יחד איתו את המחזמר המצליח " תעלולי נאסר א דין" שעלתה ב"קאמרי" וכללה פזמונים מצליחים, שהבולט בהם היה "בבוכרה היפה" ( מילים: חיים חפר) ,  שהביא בן ישראל והפך שלאגר ענק  ולאחד מלהיטיו הראשונים של אריק לביא, אותו ביצע בהצגה יחד עם משפחת אליעזרוב. המחזמר הועלה שוב בהצלחה ב1965 ומאוחר יותר בשנת 2000 .

 

בשנת 1970 יזם ונאבק בן ישראל להקים את פסטיבל הזמר המזרחי. הוא נתקל בבעיה: הזמרים בני עדות המזרח לא רצו להיכנס למיתוג של "זמר מזרחי", ומצד שני ברדיו לא מצאו כל כך עניין בלהקים "פסטיבל מזרחי", כי כבר היו מספיק פסטיבלים: פסטיבל הזמר, פסטיבל החסידי, פסטיבל ביידיש, פסטיבל שירי תנ"ך ועוד. בן ישראל לא ויתר והפסטיבל יצא לאור לראשונה ב1970. הוא מיזג בין מזרח למערב בכך שהביא זמרים ואמנים משלל העדות ( לאו דווקא "מזרחיים") , כמו למשל מינה את משה וילנסקי כמנהל המוסיקלי, כותבים כדוד זהבי, זמרים כמוטי פליישר, ששי קשת לצד לילית נגר, עדנה גורן ועוד.

הפסטיבלים הפכו להצלחה מסחררת והזניקו את הקריירות של מיטב הזמרים מהז'אנר, לצד להיטים רבים שהפכו לקלאסיקות, כשהמפיק, המלהק,  ההוגה והעורך הראשי הוא יוסף בן ישראל. הפסטיבלים נתקיימו  בבנייני האומה בירושלים בין השנים 1970-1985 ושודרו בטלויזיה. הם נתנו את הפריצה הגדולה ללב הקונצנזוס לזמרים כמשה הלל, זהר ארגוב, שימי תבורי, עפרה חזה, אורי שבח, אבנר גדסי, ניסים גרמה, ראובן ארז ועוד. הפסטיבל אף נתן את ההכרה הראשונה של הקהל לאביהו מדינה, שכתב מיטב להיטי הפסטיבלים. תחילה הפסטיבל נקרא " למנצח שיר מזמור- פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי בסגנון עודת המזרח" ותוך זמן קצר שונה  ל"דרור- למנצח שיר מזמור", לזכרה של דרורה בן אב"י ז"ל ,ממייסדות הפסטיבל לצידו של בן ישראל, שנפטרה כמה חודשים לפני שהפסטיבל יצא לדרך.

 

ב1975 הקים את הפסטיבל הבינלאומי לפולקלור- "מעטף" ( הפעיל עד היום) מתוך מטרה לעשות פסטיבל בינלאומי לריקודים ושירה פולקלורית ללא תשלום. במסגרת הפסטיבל, כל שנה הזמין מעל 100 רקדנים מכל העולם. בן ישראל ניהל זאת עד 1993.

בן ישראל שימש בתפקידו כמייסד המדור לפולקלור ומוסיקה מזרחית וכמנהל מחלקת התרבות של רשות השידור עד שנת 1993 , עת יצא לפנסיה מהרשות בגיל 65.

לאורך השנים ניצח וניהל מוסיקלית מקהלות זמר שונות, כשאחת הנודעות בהן היא מקהלת "מזמור שיר" , שהוקמה ב1958 על ידו וביצעה מיטב שירי עדות המזרח ואף ליוותה מיטב זמרי הז'אנר כעליזה קשי, ג'ו עמר, תזמורתו של זוזו מוסא ( תזמורת רשות השידור בערבית), כוכבה הררי, אהובה צדוק, חנה אהרוני  ועוד.

 

בן ישראל, החבר כיוצר באקו"ם משנת 1954,  חתום כמעבד וכמנצח על מעל 200 שירים, ביניהם: " שיר המשפט", "הבי יין", "מתי שוב ניפגש", " ילדתי", "הכל בגלל האהבה" ( לו הייתי) , " אהבת הדסה", " יד ענוגה" , "שובי שובי השולמית"  ועוד.

לאחר פרישתו מרשות השידור, עבר להתגורר תחילה ברעננה ולאחר מכן ועד היום מתגורר בדיור מוגן במושב "שורש" , ליד ירושלים.

 

תודה מיוחדת ליוסף, בן ישראל ורעייתו יהודית על האירוח, המידע והיחס החם. תודה ענקית גם למשה הלל על שהתלווה אליי וסייע ביצירת הקשר תוך שהוא מלווה את התחקיר  מראשיתו ועד סופו.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי