"מעפילה ושרה" – סיפורה של הזמרת עירית סנדנר (ראיון) – כותב ומתחקר: דודי פטימר

עירית סנדנר  היא אחת הזמרות המשובחות בזמר העברי החל משנותה -60, בעלת הקול הבולט בשלישית הזמר הקיבוצית הידועה- "שלישית המעפיל". במאמר זה חוזרת סנדנר לתחנות מוזיקליות בחייה ובחיי השלישיה הפופולארית

עירית סנדנר נולדה ב-17 בינואר 1944 בקיבוץ עין החורש כעירית מלר, אחותו הצעירה של המלחין, חלילן, מנצח ומשורר הנודע עמוס מלר. "גדלתי בבית מוזיקלי. מהרגע שאני זוכרת את עצמי במשפחה שכולה הייתה מוזיקלית מלבד אמא שהייתה כותבת יפה: אבינו לימד אותנו את שירי החזנות ואת שירי ארץ ישראל, אחי עמוס למד מגיל קטן כבר לנגן על כינור. זה היה חלק ממני. מגיל 8 התחלתי לשיר בבית", מספרת.

עוד בנעוריה בקיבוץ, הקימה שלישיה מוזיקלית יחד עם חבריה לספסל הלימודים ולקבוצת איילה: נתן מוהר וגורי בוימוולד. "הם שרו וניגנו על גיטרה ואני שרתי והופענו בכל מופע חגיגי וטקסי בית הספר ובכל מיני מפגשים חברתיים וטיולי תנועה", נזכרת, "הופענו כמה שנים ביחד, מכיתה ט' עד סוף כיתה יב'. במקביל למדתי לנגן על פסנתר במשך 6 שנים בקונסרבטוריון בחדרה וגם למדתי פיתוח קול".

ב-1 בדצמבר 1962, לאחר נישואיה, עברה לקיבוץ המעפיל. ב-10 בדצמבר ילדה את בנה הבכור, יובל. "בשנת 1965, כשבקיבוץ רצו להרים ערב מיוחד לכבוד שחרורם של חברי הקיבוץ בני גילי מהצבא, התגבשנו חבורה שכללה את אהוד שחם שגם ניגן על גיטרה, את גדי אלון ואותי. קיבצנו שירים שהכרנו ואהבנו ואותו ערב מוזיקלי היה מוצלח. במקרה באותו הערב נכח איש הרדיו יואל רקם ("קול ישראל") שהקליט אותנו ושידר ברדיו. משם דברים התגלגלו: הופענו במועדון 'צוותא' בתל אביב עם ערב בהובלת אפי נצר שכולו כלל שירים לועזיים".

בשנת 1967, עוד בטרם השלישיה החלה להקליט, תרמה סנדנר את קולה לפסקול הסרט "הוא הלך בשדות" (מילים: חיים חפר, לחן: סשה ארגוב). זו בעצם ההקלטה הראשונה בחייה בשילוב התזמורת הפילהרמונית הישראלית בשילוב עבודה של המוזיקאי הצרפתי ולדימיר קוסמה.

בשנת 1970 השתתפה השלישיה בפסטיבל הזמר והפזמון עם השיר "שמלת כלולות" (מילים: דודו ברק, לחן: נחצ'ה היימן) שהפך ללהיט ענק. באותה שנה השתתפה השלישיה בפסטיבל הזמר החסידי עם השיר – "ולירושלים עירך" (מילים: מהמקורות, לחן: שייקה פייקוב).

באותה שנה הקליטה השלישיה, שנקראה "שלישית מעפיל", את תקליטונה הראשון בהפקתו המוזיקלית ובעיבודיו של המלחין אריה לבנון וכלל ארבעה שירים: "יום אביב כזה" (מילים: דבורה (קוזוינר) בן נר, לחן: אריה לבנון), "אלי יום עבר" (מילים ולחן: רונית אופיר), "איזה קיץ" (מילים: יורם טהר לב, לחן: אלונה טוראל) ו"שלובי זרועות" (מילים: עמוס אטינגר, לחן: אריה לבנון). שיריהם של השלישיה זכו לעיבודים פופיים, ג'אזיים שנתפרו היטב להרמוניות הקוליות של השלישיה. מי שניהל מוזיקלית את השלישיה החל משנות ה-70 היה המעבד צביקה כספי.

בסוף 1970 הקליטה סנדנר תקליטון סולו – "עירית" שכלל ארבעה שירים: "הגשם חדל" (מילים: דבורה בן נר, לחן: אריה לבנון), "לא נושיט זרים" (מילים ולחן: יואל רקם), "כוכב קטן" (מילים: אילן גולדהירש, לחן: פיל זלר) ו"נסו להבין את הים" (מילים: אהוד מנור, לחן: נורית הירש). "אף פעם לא הופעתי לבד (למעט השירים: 'היסמין' בפסטיבל הזמר המזרחי 1970 ו'יהי שלום בחילך' בפסטיבל הזמר החסידי 1971), גם כששרתי שירי סולו, הם ליוו אותי על הגיטרה ובחליל צד שניגן דן שרון. תמיד הייתי עם השלישיה, אנחנו מחוברים עד היום בלב ובנפש עם אהבה בלתי רגילה. מעל 58 שנה אנחנו ביחד, ללא ויכוח אחד".

בשנת 1971 הקליטה לבדה את השיר "כשנפגשים" (מילים ולחן: דן זכאי).

במקביל, בין השנים 1970-1974  זכתה השלישיה לפרסומה גם כשהופיעה דרך קבע במופעי "ניחוחי חציר", סדרת המופעים המוזיקליים של בני ההתיישבות העובדת בהפקת רשות השידור בהפקתו ועריכתו של יואל רקם. במסגרת התכניות שרה השלישיה בין השאר את "שיר לאנשים הבודדים" (מילים: אפרים רימון, לחן: משה צוקרמן), "ונזכה ונחיה" (מילים: מן המקורות, לחן: שייקה פייקוב), "בין אדם לאדם"  (מילים ולחן: שייקה פייקוב) ו"ליל גליל" (מילים: נתן אלתרמן, לחן: מרדכי זעירא).

"היינו עובדים בבוקר בקיבוץ ואחרי העבודה מקיימים חזרות בחדר בקיבוץ ובערב נוסעים להופיע", מספרת סנדנר, "אחרי ההופעות היינו הולכים מיד לעבודה. בהמשך היינו מקיימים את החזרות באולם של קיבוץ המעפיל עם הגברה ותמיד היה לנו שם קהל".

בתחילת שנות ה-70, כשגדי אלון עזב את הקיבוץ ועבר לגור בארה"ב, הצטרף במקומו בן הקיבוץ, דן שרון. בשנת 1973 יצא השלישיה  להופעה ביום העצמאות בארצות הברית ומי שהתווסף לשלישיה לתקופה קצרה בעת זו היה הבסיסט והזמר גדעון ברקני (מהרכב "הבחורים מאפיקים") שהיה חבר קיבוץ המעפיל.  השלישיה גם הופיעה בשנת 1976 ברחבי ארגנטינה.

בשנת 1975 הוציאה השלישיה את תקליטה המלא הראשון – "אהבת ערב" שכלל שירים כ"ציפור שנייה" (מילים: נתן זך, לחן: צבי שרף), "אלעד ירד אל הירדן" (מילים ולחן: אברהם זיגמן), "אניטה" (מילים: נתן יונתן, לחן: דני מסנג) ו"אהבת ערב" (מילים: נתן יונתן, לחן: שושנה לוי). האלבום שילב בין גרסאות כיסוי לשירים מקוריים שנכתבו במיוחד עבור השלישיה.

אלבומה השני – "שירים לאורך הדרך" שיצא בשנת 1979 כלל  בין השאר את "לפנות ערב" (מילים: יעקב שבתאי, לחן: סשה ארגוב), "צעד עימי" (נוסח עברי: יהודה שרל, לחן: טום ספרינגפילד), "ניגונים" (מילים: פניה ברגשטיין, לחן: דוד זהבי) ו"היה הייתה עלמה" (מילים: נתן יונתן, לחן: יעקב שגיא).

אלבומה השלישי של השלישיה – "חיוך שלא יחלוף לעולם" יצא בשנת 1984 ובלטו בו "הגיטרה של פדרו" (נוסח עברי: דן אלמגור, לחן: סינדי ווקר), "הכניסיני תחת כנפך" (מילים: חיים נחמן ביאליק, לחן: נורית הירש) ו"הנך יפה רעייתי" (מילים: מתוך שיר השירים, לחן: נורית הירש).

בשנת 2001 בנה המוזיקאי של סנדנר, יובל, הצטרף כמנהלה ומלווה המוזיקלי של השלישיה בהופעות במקום מעבד השלישיה הקבוע צביקה כספי  והצטרף כזמר גם להרמוניות הקוליות.

השלישיה הופיעה עד לאחרונה ולקחה פסק זמן, עם כוונה להופיע בהמשך.

תודה מיוחדת לעירית סנדנר על שהתראיינה וגוללה בפניי סיפורה לצורך תיעוד פועלה בדפי ההיסטוריה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

שרה את חייה – סיפורה של עליזה אביב – כותב ומתחקר: דודי פטימר

עליזה אביב-בלום נולדה כעליזה בוחבוט (בר עוז)  בתל אביב לאם ממוצא סלוניקי ואב ירושלמי. היא החלה דרכה כרקדנית בלט מגיל צעיר מאד והופיעה בתחום זה, כשבאמצע שנות נעוריה נהגה לעלות ולשיר כאורחת בהופעותיו של אחיה הגדול, שמוליק בר עוז, מייסד להקת "הנסיכים" (אחת מלהקות הקצב הפופולאריות בשנות ה-60).

 

בשנת 1971 התגייסה והצטרפה כסולנית לצוות הווי חיל האוויר בתכנית "שבר ענן" שכללה את הלהיט "הטובות לטייסים". במהלך שירותה הצבאי התחתנה עם מוצי אביב, סולנה של להקת פיקוד הצפון שנתפרסם בשיר "מלכות החרמון", ובשנת 1972 השניים הקימו את "צמד אביב", שהופיע ברחבי הארץ והעולם עם גרסאות כיסוי לשירי פולקלור עולמיים.

באותה שנה הצטרפה לצוות המחזמר "אל תקרא לי שחור", תחילה כמחליפתה של הראלה בר לב ולאחר מכן כמחליפתה של רותי נבון. בנוסף, השתתפה במחזמר "הרוטשילדים" והצטרפה לגלגולה השני של להקת "פיקוד דיזינגוף". במקביל, השתתפה במספר הצגות ילדים (כמו "מלך האלמוגים") בתיאטרון של אורנה פורת.

בין 1973-1974 גרה עם מוצי בבריסל ולאחר שנה חזרה לארץ לאחר הולדת בתה, דין דין אביב. בשנת 1975 הצטרפה כסולנית ללהקת "השגרירים" של האחים יעקב ויצחק אליעזרוב והופיעה איתם עד שנת 1980, כשהיא משתתפת בתקליט הלהקה מסוף שנות ה-70 ומשתתפת עימה בפסטיבל הזמר לשנת 1978 עם הלהיט "אילני".

בדצמבר 1980 השתתפה עליזה עם מוצי ובתם בת ה-7 דין דין ב"שירוויזיון" מספר 2 עם השיר "מבולבלי" שזכה להצלחה ופתח למשפחה את הצוהר לסיבוב הופעות משותף ברחבי הארץ.

בשנת 1981 , הקימה את "להקת אביב" שפעלה עד שנת 1989. לאחר פירוק הלהקה, הצטרפה להרכבי מוסיקת עולם ופולקלור וחקרה לעומק את נבכיה של המוסיקה הזו. בשנת 1989 הלהקה השתתפה בקדם אירוויזיון עם השיר "שלום על ארץ".

בשנות ה-90 הצטרפה לחיים רומנו למופע "בית רומנו" למופע משירי עם יווניים, הופיעה עם התזמורת האנדלוסית והתארחה בערב רב של הופעות מוסיקת עולם רבגונית. בסוף שנות ה-90 הקימה צמד עם בתה, דין דין שנשא את השם "עלידין" ותועד על גבי אלבום שיצא בשנת 2000 בהפקתו המוסיקלית של  משה דעבול.

הקלידן שנמנה עם נגני ההרכב  של "עלידין" היה לא אחר מאשר עידן רייכל ואחד השירים שבוצעו במופע המשותף היה "אם תלך" שלימים יהפוך ללהיטה הגדול של דין דין במסגרת "הפרויקט של עידן רייכל" הנודע. עם שיתוף הפעולה שנרקם בין  דין דין ורייכל, התפרק ההרכב ועליזה מצאה עצמה שוב לבד. באלבום נכלל השיר "ביום אושרך" שיצר עמיר בניון עבור הצמד. בניון אף יצר אלבום שלם לצמד שנגנז בשל בירוקרטיה ניהולית.

בתחילת שנות ה-2000 חברה שוב לחיים רומנו למופע יווני שלא הצליח כל כך, אך באמצע העשור הצטרפו רומנו,אביב ואחיה שמוליק בר עוז אל שמעון פרנס למופע המצליח "סיפור אהבה יווני" הנמשך עד היום.

נוסף לכך, חידשו דין דין ועליזה את "עלידין" בגרסה מחודשת ורקמו יחד גם מופע לנשים בלבד.

 

כשחקנית השתתפה אביב במספר סרטים ישראלים בהם "שתי דפיקות בלב" ו"ז'אקו והיצאניות"

 

את פגישתנו סיימה עליזה במשפט: "אני חיה בשביל הבמה וכל זמן שאני לא על הבמה, הוא זמן ביניים עד המופע הבא. אני הולכת אחרי הלב".

תודה מיוחדת לעליזה אביב היקרה על שניאותה לפגוש אותי ותרמה חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

 

 

 

 

 

שר מכל הלב – סיפורו של הזמר מיכאל סינואני – כותב ומתחקר: דודי פטימר

 

מיכאל סינואני נולד בשכונת התקווה בשנת 1949. בגיל קטן מאד למד אצל המורי ובשנת 1957, עת היה בן 8, שר במקהלת "תפארת ישראל" שנהגה להופיע בחתונות. לאחר שנה הפך להיות סולן המקהלה. הוא שר עם המקהלה עד 1962 ולאחר מכן את נעוריו בילה בעיקר בלעבוד בבית דפוס משפחתי, אך לא הופיע ושר באופן פומבי.

 

בשנת 1967 התגייס לצבא ושנה לפני שחרורו, ניגש לאודישנים ללהקת הנח"ל והתקבל (באודישן שר שירי ג'ו עמר), אך כיוון שלא נותר לו זמן לשירות, הרעיון להצטרף ללהקה נגוז והוא השתחרר בשנת 1970.

 

עם שחרורו הצטרף ללהקת המחול "ענבל" של שרה לוי תנאי כזמר ורקדן. באותה תקופה החל ללמוד פיתוח קול אצל סוזנה מתזמורתו של זוזו מוסא. הוא הופיע עם ענבל בין 1970-1971, אך פוטר כיוון ש"הייתי ילד ברדקיסט" (כדבריו).

 

בשנת 1971 הוזמן על ידי יוסף בן ישראל לרשות השידור להקליט מספר שירים כסולן ב"קול ישראל" (בבית המורה) והקליט ביניהם את השיר הנודע "שתו העדרים".

באותה תקופה נהג להופיע במסיבות בתים, ולאחת המסיבות נזדמנה ילדה בשם עפרה חזה ששרה "שחרחורת" ומשכה תשומת ליבו. באותו זמן ניגש אל מיכאל בצלאל אלוני והזמין אותו להצטרף כסולן ושחקן ללהקה חדשה שתיקרא "סדנת תיאטרון שכונת התקווה". הלהקה קמה בשנת 1971 וסינואני השתתף בתכניותיה "פרחים מפלסטיק" (1971), "חשוד תמיד חשוד" (1972), "סמבוסק מתי הבחירות" (1973), "אהבה ראשונה" (1974), "וחוץ מזה הכל בסדר" (1975), כשכבר בשנת 1972 הצטרף עפרה חזה ללהקה וסינואני, שהכיר את אביה, היה הממונה על "לדאוג לה" ולשמור עליה.

הוא השתתף כסולן (לצד חזה) בתקליטי הסדנה שזכו להצלחה רבה: "אהבה ראשונה", "חוץ מזה הכל בסדר", "סבבה בשכונה" ו"עתיק נושן". במסגרת הסדנה בלט כסולן בשירים כ"מי לי ייתן", "אגדלך", "שיר המעלות", "הפרח שנבל" (שסינואני הקליט לראשונה בזמן היותו בסדנת תיאטרון שכונת התקווה וכמה שנים לאחר מכן השיר הפך להיט של זהר ארגוב בתקליטו "היו זמנים" מ-1981) ועוד. ההצגות והתקליטים זכו להצלחה מסחררת והפכו את הסדנה לאחת הלהקות הבולטות באותן שנים.

בשנת 1974 הוזמן להשתתף בפסטיבל הזמר המזרחי – "דרור – למנצח שיר מזמור" עם השיר "קלת רגליים" עימו הגיע למקום הרביעי בתחרות. עפרה חזה, חברתו לסדנת התיאטרון, קטפה את המקום השלישי עם השיר "שבת המלכה".

 

לאורך שנות ה-70 הופיע כזמר סולן במספר תכניות טלויזיה פופולאריות של דן אלמגור, אליהו הכהן וירון לונדון. כמו כן, נשלח מטעם הסוכנות להופיע בחו"ל בעיקר בצרפת כנציג ישראל.

 

בשנת 1976 עזב את הסדנה ויצא לסיבוב הופעות בן חודשיים עם אהובה עוזרי. באותה שנה (1976) הופיע בפסטיבל הזמר והפזמון בסגנון עדות תימן עם השיר "מה טוב ומה נעים".

בשנת 1977 הקים להקת חתונות בשם "להקת המעלות" שפעלה במספר גלגולים עד 2006 כשסינואני הוא הבסיס. בין הנגנים שהופיעו עימו בלהקה היה הגיטריסט ישי בן צור (שלימים היה אמרגנו הראשון של אייל גולן) , עזרי עדני (מתופף), אבי בבאי (מתופף) ולפעמים אורי סעדה (סקסופוניסט). זמר נוסף שהופיע עם סינואני בלהקה היה משה ערוסי. הלהקה תועדה באלבומו משנת 1985 – "כיף בחפלה".

 

ב-1977 הציעו מאיר ראובני ואביהו מדינה לסינואני שיר חדש שיצר מדינה בשם "כבר עברו השנים" אך הוא דחה את ההצעה.  5 שנים לאחר מכן, בשנת  1982, השיר הפך לקלאסיקה של זהר ארגוב.

 

בתחילת שנות ה-80 הוציא את אלבום הבכורה שלו כסולן – "שר ומאושר". בשנת 1982 השתתף בפסטיבל הזמר והפזמון בסגנון עדות המזרח עם השיר "שלום לבוא שבת".

לאחר האלבום שהוציא בשנת 1985 עם להקת המעלות – "כיף בחפלה", הוציא סינואני עוד שני תקליטים משירי ארץ ישראל היפה עליהם גדל: "בשירי ארץ ישראל בטעם של פעם – חלק א' " (1986) ו"בשירי ארץ ישראל בטעם של פעם – חלק ב' " (1988).

 

בתחילת שנות ה-90, מלבד ההופעות באירועים, יצא בהצגה בת שנתיים עם יענקל'ה בן סירא שהציגה בבתי ספר ברחבי הארץ. בשנת 1991 הוציא אלבום משותף עם גדי לוי – "בשירה ובריקוד תימני לחתן וכלה" שכלל שירים תימניים שורשיים.

בשנת 2006 החליט לפרוש מתחום המוסיקה והפסיק להופיע, אולם מבליח להופיע מעת לעת באירועים משפחתיים פרטיים.

 

תודה מיוחדת למיכאל סינואני היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפורו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית. תודה מיוחדת גם לאורי סעדה היקר על ש"שידך" בינינו.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ובא לציון חסון – סיפורו של חנוך חסון – כותב ומתחקר: דודי פטימר

קרדיט:אברהם גודי גת

 

התחקיר הבא נועד לספר את סיפורו של אחד האנשים המשפיעים, החשובים והיקרים לתולדות הזמר העברי והמוסיקה הישראלית: חנוך חסון, מי ששימש במשך שנים רבות כאיש קול ישראל ורשות השידור ברדיו ובטלויזיה ולחם, יזם ודאג להפצתו של הזמר העברי העממי והשורשי ישראלי בריש גלי, ובאופן ישיר ועקיף אחראי לראשית הקריירה של מיטב אמני ישראל, כשלזכותו ניתן למנות בפסטיבל הזמר והפזמון העברי, "לרוקדים הידד", "להיט בראש", "עוד להיט", "עד פופ", "סיבה למסיבה" ועוד תכניות רבות שהפכו לנכס צאן ברזל בעולם התרבות והבידור הישראלי.

 

 

חנוך חסון נולד בשנת 1931 בירושלים לבית יהודי-מסורתי- בנקאי. בשנת 1934 עברה משפחתו להתגורר בחיפה, ומגיל קטן, כך מעיד חסון, הוא נמשך לשירים העבריים וזכר מילותיהם בעל פה. בנעוריו ניגן על פסנתר, ובעצת מדריכו בצופים בחיפה, אהרן ידלין (לימים שר החינוך), קנה אקורדיון והחל לנגן ולהנחיל ערבי שירה בחברותא. כאקורדיוניסט, הוזמן למיטב האירועים המקומיים בחיפה ואף ליווה אמנים בולטים באותה תקופה כשולמית לבנת.

 

בשנת 1950 התגייס לנח"ל ושימש תחילה כקצין קרבי. בשנת 1951 קצין הבידור של הנח"ל דאז, זאב חבצלת, הציע לחנוך לסייע לו בארגון כנס הנח"ל שנתקיים באצטדיון רמת גן. אירוע זה גרר אירועים ארגוניים נוספים בהם נטל חסון חלק ועקב כך נתמנה כקצין הווי ובידור של הנח"ל, ומתוקף התפקיד, שימש כמפקד להקת הנח"ל.

 

עוד בזמן שירותו הצבאי, למד מוסיקה בקונסרבטוריון ועם שחרורו משירות סדיר, פנה ללימודים במדרשה למוסיקה בין השנים 1953-1956 במקביל לשירות הקבע שלו. אחד המורים במדרשה היה המוסיקאי והמנצח המשפיע גארי ברתיני, שכדבריו של חסון, שינה לו את החיים.

 

באותה תקופה, שימש ברתיני כמנהל המחלקה למוסיקה עברית עממית ושימור הזמר העברי ב"קול ישראל" וככזה היה אחראי על התכנית "רון עמי", שהגישה שירים עבריים.

כיוון שברתיני היה עסוק, הוא ביקש מחנוך לסייע לו בהפקת התכנית, שכללה שירים עבריים בעיבודים מוסיקליים קלאסיים. לאחר שברתיני פרש והחליפו מאיר הרניק ( "חבורת שירו שיר"), חסון, שאווה לפתח ולקדם את עניין שימור הזמר העברי בקול ישראל, עבד עם הרניק על תכנית הרדיו הפופולארית – "מועדון זמר", שלאחר פטירתו של הרניק ( 1972) נוהלה ע"י חסון עצמו.

בתחילת שנות ה-60 יזם חסון את חידוש הזמר העברי ב"קול ישראל" : הוא הקים חמישה גופים ישראלים שכל אחד מהם ניגן שירים ישראלים מוכרים בביצועים חדשים עממיים בניחוח ישראלי שורשי. במסגרת יוזמתו, הקים בשנת 1961 את להקת "לרוקדים הידד" האינסטרומנטלית, שכללה חמישה נגנים וניגנה מקצבים ישראלים אותנטיים. המעבד שבחר חסון לקחת תחילה היה נעם שריף, אותו ראה בפסטיבל שירים ב"היכל התרבות" בשנת 1959 עת יצירתו של שריף, בראשית העשור השני לחייו, זכתה במקום הראשון ( "הקדמות למועד", שם היצירה). אחרי נעם שריף הצטרף המוסיקאי והמעבד שמעון כהן. הלהקה פעלה עד שנת 1965.

חסון, שדגל בחידוש השירים העבריים והחייאתם מחדש, יצר בעזרת "לרוקדים הידד" את הבסיס ללהקה שתלווה את הזמרים והזמרות העבריים שיבצעו את הזמר העברי לצורך שימורו והפצתו. הוא הכניס לקול ישראל, באמצע שנות ה-60, גם את המוסיקאים אמיתי נאמן וגיל אלדמע. בתחילת שנות ה-60 צירף גם את חוקר הזמר העברי, אליהו הכהן, שהנחה תכניות זמר עברי נושן.

 

בשנת 1962 הקימו חסון וגיל אלדמע את חבורת "רננים" שמטרתה הייתה לבצע ווקאלית את השירים העבריים. החבורה הורכבה מחברי מקהלת "רינת" (עליה ניצח גארי ברתיני) והופיעה מדי שבוע בתכנית "שוב יוצא הזמר" שהנחה שלמה ניצן. תכנית נוספת שיזם הייתה "דו רה מי ועוד".

בשנת 1959 נתבקש ע"י לאה פורת, מנהלת התכניות ב"קול ישראל", להפיק תחרות זמר עברי שתכלול שירים מקוריים, בהשראת פסטיבל "סאן רמו" האיטלקי. חסון הפיק את הפסטיבל יחד עם יצחק שמעוני, נקדימון רוגל ומאיר הרניק. הפסטיבל הראשון החל בשנת 1960 וחסון הפיקו עד שנת 1974 ( מלבד פסטיבל הזמר של שנת 1967, אותו נתן חסון לגיל אלדמע לנהל) , כשהפסטיבל כלל את מיטב אמני ישראל והוליד אינספור שירים שהפכו קלאסיקות ישראליות. בשנת 1970 הוחלט להעביר את פסטיבל הזמר גם לטלויזיה ( זוכה אותו פסטיבל היה שלמה ארצי עם השיר "אהבתיה") .

בשנת 1966 , לאחר שנבחר עובד מצטיין, נשלח ללימודי טלויזיה בצרפת למשך שנה.

 

כמנהל המוסיקה הישראלית בקול ישראל, חסון דאג להקליט ולתת במה למיטב האמנים בהם שלישית גשר הירקון, הלהקות הצבאיות, אסתר עופרים, הדודאים, חוה אלברשטיין, יהורם גאון, אריק אינשטיין, רוחמה רז, הפרברים וכו' – חסון למעשה היה ממקימי "בית המורה" שנועד להקליט אמנים ישראליים ואחראי למעשה להצלחתן הראשונית של הקריירות שלהם.

בשנת 1973 נתבקש חנוך לעבור לטלויזיה הישראלית ובשנת 1974 עבר לטלויזיה הישראלית והיה אחראי על ניהול תכניות הבידור והאמנות עד שנת 1996. בין יוזמותיו בטלויזיה – "בשעה טובה", "סיבה למסיבה", "חיים שכאלה", "עוד להיט", "להיט בראש", "עד פופ" ועוד.

בשנת 1996, עם צאתו לפנסיה, התמקד בעריכת והפקת קונצרטים קלאסיים, עד היום.

 

אני רוצה להודות מעמקי הלב לחנוך חסון היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולשפוך אור "על קצה המזלג" בקורות חייו המרתקים והמשפיעים על תולדות הזמר העברי. תודה מיוחדת גם לאמנה כהן היקרה על ש"שידכה" בינינו.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

 

אחד מול אחד והפעם: יואל ריפל בשיחה אישית – כותב ומראיין: דודי פטימר

 

הוא אחד היוצרים והכותבים המוכשרים, מבריקים ומצחיקים בהם בורכה מדינתנו, ומלווה נאמנות את המוסיקה והבידור הישראלי זה יותר מארבעה עשורים, כשהוא למעשה ( והוא יעיד) שני אנשים שונים: מחד גיסא, הוא עורך דין בכיר ורציני זה שנים רבות ומאידך גיסא הוא בדרן, סטנדאפיסט, קומיקאי, סאטיריקן ותסריטאי מהמצחיקים בדורו. אה, שכחתי להוסיף שהוא גם סופר שלאחרונה הוציא ספר חדש – "צ'ה פאצ'י" ( בין ספריו: "אנחנו הרומנים", "אנחנו הישראלים") , מאמן כדורסל עסוק וסבא במשרה מלאה.

 

ריפל כתב מערכונים ופזמונים לדודו טופז ז"ל, חנה לסלאו, מיקי קם, ציפי שביט, טוביה צפיר, דובי גל, ספי ריבלין, דודו דותן ז"ל, יגאל בשן, יהורם גאון, להקות צבאיות, שוקולד מנטה מסטיק, דורי בן זאב ועוד. כמו כן זכה לפרסום רב בשל השתתפותו בתכנית הרדיו המוצלחת "לצון נופל על לצון" (עליה זכה בפרס רשות השידור) וכן נטל חלק כיוצר וכמשתתף ב"זהו זה", "זה הסוד שלי" ועוד. בין הפזמונים הנודעים שכתב: "לילה בלי כוכב" (שימי תבורי), "אבא תגיד לי למה" (יגאל בשן), "אביב בלב" (יהורם גאון), "שיר המסטול" (חופני כהן, הנשמות הטהורות), "ראש העין" (אורי שבח), "המשיח" (שוקולד מנטה מסטיק), "חורף" (דני גולן), "אבא למה" (דני גרנות) , "הו קליאופטרה" (מירי אלוני) , "מונה ליזה" (עירית בולקא) ועוד רבים וטובים.

 

נפגשנו במשרדו לשיחה קצרה על ילדותו ברומניה, על תחילת דרכו כיוצר וסאטיריקן, פריצתו הגדולה דרך תחנות שונות בתרבות הישראלית ודעתו על מצב הבידור והמוסיקה הישראלית כיום.

.

 

 

 

יואל, תאר קצת את הבית בו גדלת.

 

"הדוד שלי, מאנו ריפל, היה שחקן ידוע בתיאטרון היידי בבוקרשט והיה גם הדרמטוג של התיאטרון, הדודה שלי, סדי גליק, אשתו, הייתה הגברת הראשונה של התיאטרון היידי בבוקרשט. סבא שלי נהג לכתוב פבולות בשפה גרמנית וחלק מהפבולות גם נלמדו בבתי הספר בוינה בין שתי מלחמות העולם. בבית בו גדלתי שמעו מוסיקה מכל הסוגים, ומאחר וגדלתי בשכונה תימנית, מחנה יהודה פתח תקווה, אז הייתה לי משיכה לזמר התימני והשירים הראשונים שלו היו לזמרים, מה שנקרא אז, מזרחיים."

 

זוכר את הפעם הראשונה בה גילית שיש לך כשרון כתיבה?

 

"אני חושב שזה היה בצבא באיזשהוא שלב שהתחלתי לכתוב למסיבות סיום. הייתי שריונר, טנקיסט וכל פעם שנגמר קורס התחלתי לכתוב, ואז באיזשהוא שלב שמעו שיש אחד שכותב אז קורסים אחרים לקחו אותי לכתוב גם להם, אבל הפריצה הגדולה הייתה בסמוך לפני מלחמת יום הכיפור. באותה תקופה כתבתי קבוע כבר לעיתון הסטודנטים "יתוש" ( באותה תקופה למדתי משפטים באוניברסיטת תל אביב) ופרסמתי שם קטע בשם "הטנגו האחרון בפריז" אך כיוון שהוא היה מפולפל מדי פרסמתי אותו תחת השם ר.יואל ולא יואל ריפל. באיזשהוא שלב, דודו טופז הגיע ל"בר מינן", מועדון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, והופיע עם הקטע הזה. יום אחד כשראיתי אותו, ניגשתי אליו ואמרתי לו : "אתה יודע זה אני כתבתי את הקטע הזה", הוא שמח ואמר: "אתה לא יודע כמה אני חיפשתי אותך, לא ידעתי מי ה-ר. יואל הזה אז בוא נתחיל לכתוב" ושם הכל התחיל. עם דודו טופז עבדתי כל חייו".

 

זוכר את השיר הראשון שחיברת?

 

"כן, אני זוכר, זה היה לחגיגות יום העצמאות בפתח תקווה ללהקת זמר. אני לא זוכר שם השיר, רק שהייתי רק 7 שנים בארץ וזה היה עם מילים פיוטיות ואנשים היו בהלם שאחרי זמן קצר בארץ בחור כותב בשפה כזו גבוהה".

 

מה השיר שנתן לך את הפריצה הגדולה?

 

" מבין כל הלהיטים, הלהיט הכי גדול שנתן לי את הפריצה הגדולה היה "לילה בלי כוכב" של שימי תבורי. הסיפור הוא כזה: נפצעתי במלחמת יום הכיפורים, והייתי בשיקום בבית חולים ואז כתבתי את "לילה בלי כוכב" והתיידדתי עם עוזי חיטמן בלהקת פיקוד מרכז, כי כתבתי ללהקה מספר שירים, שנה אחרי שעוזי עזב. עוזי הגיע ללהקה ואמר לבמאי דני ליטאי ולבני נגרי, המנהל המוסיקלי, שיש לו שיר שמתאים ללהקה וישבנו כולנו והוא מתחיל לשיר "מי ידע שכך יהיה". בני נגרי לא התלהב מהשיר וכעבור חודשיים השיר ניתן לבעז שרעבי והפך ללהיט ענק. תמיד פרגנתי לעוזי על השיר הזה ונוצר בינינו קליק. בשלב מסוים הופענו יחד עוזי ואני : אני עם מערכונים והוא עם שירים ואחד השירים היה "לילה בלי כוכב".

איך נולד "לצון נופל על לצון"?

 

"הגו את זה דודו דותן ודלית אורמיין, ושניהם גם היו העורכים. אלו היו 3 שנים ברדיו עם רייטינג של תכנית טלויזיה ממוצעת. בכל אוטו יכולת לשמוע את התכנית. "

 

 

איך היותך עורך דין מקצועי ורציני מתמזג עם היותך סאטיריקן וסטנדאפיסט ?

 

" אני לחלוטין ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד: אני מגיע לבית משפט אין רציני ממני, מכין, כותב, אנשים לא מבינים איך אני מצליח ליצור 2 אנשים שונים: בזמנו כשהופעתי בטלויזיה, השופטים ניסו לרמוז לי משהו מצחיק כדי שאני אענה להם אבל שיחקתי אותה שאני לא מבין על מה הם מדברים, שני אנשים שונים לחלוטין. לכן, לא יכולתי בזמנו להיות ממש ממש בפרונט, תמיד דאגתי להיות בפרונט מינוס".

 

מה יותר משך אותך? משפטים או בידור?

 

"קשה להשוות את מי אתה אוהב יותר, את הבן או הבת. שניהם באותה מידה".

 

 

מה הזמן האידיאלי בשבילך ליצור?

 

"אני איש של בוקר, שש,שבע בבוקר. עכשיו אני כותב מחזמר חדש עם אלדד שרים".

 

 

מה דעתך על ההומור והמוסיקה כיום?

 

"לגבי ההומור, יש דברים מצחיקים יותר מאשר בתקופה שלי, הומור מאד מצחיק, מאד נקודתי, פחות מתוחכם. יש דברים שטותיים שאני אוהבו מתחבר ויש דברים שטותיים שאני פחות מתחבר. מבחינת המוסיקה, יש דברים שאני מתחבר אליהם ויש דברים שלא, אולם מבחינת הצד ההפקתי זה השיא, יש דברים שרק חלמנו עליהם."

 

אתה עוד כותב שירים?

 

"כן, אבל בעיקר לבמה ופחות להקלטות. היום היוצרים כותבים בעצמם. אני אגיד לך מה, יש בעיה עם טקסטים, אם כי פה ושם יש הברקות אדירות, וגם נוהגים לרדת על הזמר המזרחי שהטקסטים נמוכים, אבל אני שומע לעיתים שירים מזרחיים שהם כן ברמה גבוהה ואם כבר בזמר מזרחי עסקינן, אני מסיר את הכובע בפני יוסי גיספן שכתב כמה שירים שהם שיא היצירה בזמר המזרחי לדעתי: אחד שכתב ליהודה פוליקר ואחד שכתב לבן שלו ( "כמעט רומנטי") ".

 

תודתי הגדולה נתונה ליואל ריפל היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה והתרבות הישראלית !

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

"מקונילמל באהבה" – אחד מול אחד עם מייק בורשטיין – כותב ומראיין: דודי פטימר

אם חייתם ואו נולדתם בישראל בחמשת העשורים האחרונים, בוודאי נתקלתם לא פעם בשם "מייק בורשטיין", אחד הזמרים/שחקנים/בדרנים המוכשרים בישראל, שעל אף קריירה מפוארת בארץ ובעולם ועל אף אינספור פרסים ותשבוחות, אין ישראלי שלא גדל על דמותו המיתולוגית כ"קונילמל", אחד מסרטי הפולחן המצליחים בכל הזמנים בישראל.

 

הוא נולד בניו יורק בשנת 1945 לפסח וליליאן בורשטיין, שחקנים בולטים בתיאטרון היידי בניו יורק וכבר בהיותו בן 3 הופיע על הבמות עם אחותו התאומה סוזן והוריהם, מופעים שזכו להצלחה רבה בקרב הקהל חובב היידיש.

 

ב-1954 המשפחה עלתה לישראל והעלתה מספר הצגות ביידיש ( בהן "חתונה בעיירה"), על אף שהיידיש נחשב באותה תקופה כ"נטע זר" במדינה הציונית שזה עתה נוסדה, והמשפחה חזרה לארה"ב, אך עלתה שוב לישראל בשנת 1962 ופרצה לתודעת הקולקטיב עם ההצגה "המגילה" (של הסופר איציק מנגער) שהפכה להצלחה מסחררת והייתה נדבך חשוב ופורץ דרך בהחדרת היידיש לקונצנזוס התרבות הישראלית.

 

 

 

מייק עצמו זכה להצלחה המסחררת שלו עם הסרט "שני קונילמל" שיצא לאקרנים בשנת 1966 והפך את דמותו של קונילמל ואת מייק לאייקון נערץ.

 

 

ב-1967 זכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון עם "מי יודע כמה", הקליט פזמונים מוצלחים ( בהם "מיני מקסי" שהעפיל לצמרת מצעדי הפזמונים) בעברית, יידיש ואנגלית, הופיע בתכניות טלויזיה מרובות וכמובן שהשתתף בסרטי ההמשך של "קונילמל" ( "קונילמל בתל אביב" ו"קונילמל בקהיר"), ב"הרשלה" ועוד סרטים ישראליים.

 

 

בפסטיבל שירי ילדים זכה בורשטיין 3 פעמים עם "היפו היפי" (1977), "שולם וברוגז" (1979) ו"שלום על העולם" (1981), הנחה את התכנית "תן הזדמנות" וכמובן ב"שלכם לשעה קלה" (1981) ברדיו.

 

בין השנים 1978-1981 הגיש תכנית בידור בהולנד בשם "המופע של מיקי בורשטיין" שדורגה בין עשרת התכניות הפופולאריות בהולנד ובשנת 1981 פרץ לברודווי ופיתח שם קריירה משגשגת, כשהוא משתתף בין השאר ב"בארנום", "כנר על הגג", "ברנשים וחתיכות", "הרוטשילדים","ג'ולסון" וכו'.

 

 

בטלויזיה האמריקאית השתתף בין השאר ב"חוק וסדר" ו"כלבי שמירה". נוסף לזאת, השתתף בתכניות טלויזיה רבות בישראל בשנים האחרונות ואף כיכב ב"יידישפיל" הישראלי (ב"הרשלה", "רביזור") ועל אף שהוא חי בארה"ב, הוא נחשב לחלק בלתי נפרד מההווי הארצישראלי ומייצג את ארץ ישראל היפה והלא גלותית.

 

נפגשנו בביתו בתל אביב, במהלך ביקורו הקצרצר בישראל לשיחה של אחד מול אחד על יידיש, הקריירה המצליחה בחו"ל, ברודווי ואיך לא? על קונילמל!

 

 

 

אתה מגיל 3 על הבמות, האם עדיין יש לך ריגוש ?

 

"כן, חד משמעית. אני לא מתרגש, אבל עדיין יש לי את הריגוש והחוויה".

 

כבן למשפחה שהייתה חלוצה בהכנסת היידיש לתרבות הישראלית, איך אתה מסביר את העובדה שזה הפך לקונצנזוס? הרי הייתה תקופה שזה היה מעין נטע זר.

 

"נכון, למעשה כשהכנסנו את "המגילה" ב-1965, לפני חמישים שנה, זה שינה את הגישה והתדמית של היידיש בארץ. עד אז זה היה מעין ילד חורג, גם רצו להתרחק מכל מה שהיה קשור לגולה, למה שלא ישראלי, לשואה, כי זה סימן חולשה בעם היהודי, אבל ברגע שהעלינו את "המגילה" זה עשה משהו לתיאטרון הישראלי כי זה העמיד את היידיש כתיאטרון ישראלי ולא רק יידישאי, והיום יש נטיה בכל העולם לחזור לשורשים וגם בארץ כבר לא מתביישים ולא מפחדים שיידיש ייקח את מקומו של העברית, יש יידישפיל, יש תיאטרון ליידיש בניו יורק והמטרה שלי היא להנציח את השפה, שלא תלך לאיבוד.

 

תפקיד "הפריצה" שלך – קונילמל, חוגג בימים אלה 50 שנה, האמנת שזה יהפוך לכזו הצלחה ?

 

"האמת היא שלא, כי הדמות של קונילמל וההצגה המקורית הייתה מאד גלותית ואנחנו לא ידענו איך הקהל בישראל יקבל את הדמות הזאת, אבל זה באמת הפתיע את כולם, כי היו אז סך הכל 3 מיליון תושבים בארץ ומיליון וחצי הלכו לראות את הסרט כשיצא, ועד היום כשחושבים עליי אומרים "קונילמל", זה לא יעזור. הוא אמנם חסידי, אבל יש בו משהו שכולם מוצאים בו ישראליות, הוא מעין אנטי גיבור שלנו, הוא הפך להיות גיבור לאומי".

 

 

זוכר את השיר הראשון ששרת בעברית?

 

"השיר הראשון ששרתי בעברית היה שיר ילדים בשם "שיר ערש לאבא" ו"אבא אבא", שהוקלט מיד אחרי שקונילמל יצא. אחרי זה, ב-1967 השתתפתי בפסטיבל הזמר והקלטתי את "מי יודע כמה" (זכה כאמור במקום הראשון בפסטיבל). לאחר מכן עשינו ברשות השידור ברדיו תכנית שנקראת "מוטל בן פייסי החזן" ואני שיחקתי את התפקיד של פייסי והמנגינות היו של סשה ארגוב"

 

איך נוצר הקשר עם הולנד ? אם אתה הולך בהולנד ברחוב, מזהים אותך ?

 

"אני לא חושב, כי כבר עברו הרבה שנים. התכנית האחרונה הייתה בשנת 1981."

 

איך הגעת לשם?

 

"זה היה דבר מאד מוזר. אני הופעתי אז במועדון לתיירים ב"עומר כייאם" ביפו וה"חאן" בירושלים, ובשנת 1978 באה לראות אותי כתבת של הטלויזיה ההולנדית, והם עמדו לחגוג 30 שנה למדינת ישראל בהולנד, והיא אמרה לי : "מה שאתה עושה מאד מתאים לתכנית שלנו", היא נתנה לי מספר הטלפון של מנכ"ל התחנה, קבענו פגישה והוא הציע לי לעשות ערב לרגל 30 שנה למדינת ישראל באולפנים בהולנד. כתוצאה מההצלחה של הערב הזה, הם הציעו לי תכנית בידור משלי, ואז הלכתי ולמדתי הולנדית והייתה לי תכנית 3 שנים, שנבחרה לאחת מעשרת התכניות הפופולאריות ביותר בהולנד, בלגיה ולוקסמבורג."

 

מתי החלטת לעבור לארה"ב ?

 

"זה קרה ב-1981, כשקיבלתי הצעה להחליף את השחקן בתפקיד הראשי במחזמר "ברנום" בברודווי, וזו הייתה הזדמנות כל כך חשובה ונדירה כי הייתי הישראלי הראשון והיחיד שהופיע ושר בברודווי ואז לאט לאט הפעילות עברה יותר לארה"ב, ועכשיו הבסיס בארה"ב, ובתדירות גבוהה אני בארץ".

 

 

מה אתה עושה בימים אלה?

 

"חגגתי לאחרונה 50 שנה לקונילמל, הזמינו אותי להשתתף בסדרה חדשה בהוט "ערפד יהודי" שכתב ציון ברוך ומופיע כל הזמן ".

 

הילדים הלכו בעקבותיך?

 

"לא, הם מאד מוכשרים אבל לא הלכו בעקבותיי. הבן האמת היה, כשהיה בן 6, הקלטתי תקליט עם רוני וייס- "כולם אוהבים את מייק", והיה שם שיר בין אב לבנו ( "אב יקר") והקלטתי את זה עם בני. ילדיי לא רצו ללכת בעקבותיי כי הם סבלו מזה שלא הייתי בבית כל הזמן אלא בהופעות, אז הם פנו למקצועות אחרים".

 

 

אם לא היית שחקן וזמר, מה היית?

 

"עורך דין. קודם רציתי להיות מהנדס טיס, אבל בגלל הנסיעות שלנו עם ההורים בכל העולם, לא ישבתי במקום אחד מספיק זמן, וכשהגענו לארץ ב-1962 והייתי צריך לגמור את הלימודים, החלטתי: או שאני חוזר לארה"ב או נשאר בארץ וממשיך כשחקן ובסוף נשארתי. מאד נמשכתי לתחום עריכת הדין, גם גילמתי כמה תפקידים של עורכי דין ( "בחוק וסדר", ברודוויי) וגם אני זה שמטפל בכל החוזים שלי, אז אם לא הייתי שחקן, חד משמעית הייתי עורך דין".

 

תודה מיוחדת למייק בורשטיין היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית!

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

תנו לנו יד ונלך – סיפורו של הסופר,פזמונאי וגרפיקאי צביקה זליקוביץ' – כותב ומתחקר: דודי פטימר

צביקה זליקוביץ' נולד ב-18 למרץ 1935 בפתח תקווה.  ילדותו עוברת בין בית הספר ותנועת הנוער (השומר הצעיר).  בנעוריו למד לנגן על כינור, אך כנראה שהעדיף לשמוע את המפליאים לנגן (חפץ ומנוחין למשל ) ונטש את לימודי הנגינה.

 

מאז שהיה ילד, עסק בספורט ( אחיו הגדול , אשר זליקוביץ' היה כדורגלן הפועל פתח תקווה), בין השנים 1953-1955  שירת בצבא בנח"ל ואף היה בנבחרת הכדורסל של הנח"ל (ומאוחר יותר, בשנות ה-70 שיחק גם בליגה הלאומית) . עם  שחרורו עבר לקיבוץ "גבים". עוד בהיותו חבר קיבוץ למד צביקה גרפיקה (מקצוע בו הוא עוסק עד היום), ובשנת 1958 העתיק את מגוריו עם מי שתהיה אשתו (עד היום)  לתל אביב.

לאורך השנים נהג זליקוביץ' לכתוב, אך את יריית הפתיחה הפזמונאית שלו, ירה בשנת 1967 עת כתב את שירו המוקלט הראשון – "בימים שכאלה" (לחן יעקב הולנדר)  ללהקת פיקוד דרום שיצא בשנת 1968 בתכניתה של הלהקה "זמר בדרום".  בשנת 1969 יצא שירו "לי אמי כך סיפרה" (לחן מתי כספי) בתקליטו הראשון של דני גרנות. שירים נוספים שכתב באותה תקופה: "לא לך" (לשלישית לא אכפת להם), "אני יודע" ( צוות הווי חיל אוויר בתכנית "שבר ענן", 1971) ועוד.

בשנת 1973 , בשנת חצי היובל למדינה, פנו מארגני פסטיבל הזמר של אותה שנה, אל זליקוביץ' והולנדר להציע שיר הקשור להווי ארץ ישראל. זליקוביץ', סיפר לי, שבהיותו פעיל במועצה לשימור אתרים "בא לו" לכתוב שיר מחאה על הריסת שכיות חמדה לרוב בתחומה של תל אביב  (גימנסיה הרצליה כמשל).  "השיר התקבל כשיר נוסטלגי", אומר צביקה,  "אך לדידי הוא שיר מחאה".  את "תנו לנו יד ונלך" ביצעה עירית דותן בפסטיבל הזמר והפזמון באותה שנה. לימים, בשנת 2009 , נבחר השיר לשיר המאה של תל אביב ולאורך השנים זכה למספר גרסאות כיסוי בהן של עפרה חזה ז"ל, (אנו מחפשים גרסה זו), איתן מסורי, ששי קשת, חני לבנה, אבי יעקבי  ועוד ביצועים רבים נוספים.

עירית דותן ביצעה שירים נוספים של צביקה זליקוביץ', בהם: "אומרים שהשבת", "הלא תשאלו ציון" (שגם חבורת רננים ביצעה), "אתה יותר יפה מאלביס". בין השירים הנוספים של צביקה שהתפרסמו : "יש לי עיר אחרת" בביצוע יפה ירקוני, בתקליטה "כל היונים", "ילדי רץ אל השדות", "גם בבית הזה" שהלחין אריאל קשת ושר ששי קשת.

לאורך השנים פיתח תחביב נוסף של צילום ובשנת 1984 קיים את התערוכה הראשונה  של צילומיו. לאורך השנים קיים תערוכות רבות בארץ ובחו"ל.

כמו כן, הוציא לאור זליקוביץ' מספר ספרים וביניהם : "תנו לנו יד ונלך", ספר שירים בו משולבים מיטב צילומיו, "אישונים, מנצ'לך", צילומי מחזיקי התריסים המלווים בטקסט מחורז. (בימים אלה עומד לצאת לאור "אישונים ב', מנצ'לך".), וספרי ילדים – "כל אלה ועוד ואף לא חתול אחד", "הקיפוד יהושע ועיר הצבים", שניהם מלווים באיוריו של רוברט נדלר.

בימים אלה מוסיף צביקה לכתוב, לצלם ולעסוק בגרפיקה כבאותן שנים עברו.  מתגורר בתל אביב , ואותו מקיפה משפחתו – שני ילדיו נכדיו ו…שתי נינותיו.

תודתי הגדולה נתונה לצביקה זליקוביץ' היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור הקריירה המוסיקלית שלו.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

" מר נרקיס" – דודי פטימר בתחקיר וראיון בלעדי עם דני גרנות – כותב ומתחקר: דודי פטימר

"איך זה שכוכב אחד מעז.." , כשמתי כספי שר מילים אלה, הוא בוודאי לא ידע כי הוא למעשה מתאר את סיפור חייו של אחד היוצרים והזמרים המוכשרים , מוערכים ואנטי- כוכב Wanna be שיש- דני גרנות . בשנות ה-70, התקשורת הרבתה להשתמש במילה "כוכב" (המקבילה ל"סלב") , והתייחסה יותר לקריירת ה"סלב" שלו ופחות למוסיקה שלו.

 

לדני גרנות היה הכל – שירים שכיכבו במצעדי הפזמונים , פוסטרים ושערי מגזין, תקליטים מוצלחים ומעריצות, אוח המעריצות ופינה קבועה ב"מדורי הרכילות", והייתה תקופה שהוא הפך להיות "דני גרנות הכוכב" ולא "דני גרנות המוסיקאי" . יום אחד בהיר, החליט דני ש"חיי הזוהר" מאפילים על היצירה שלו והחליט מרצון להיעלם לחלוטין מהעין התקשורתית ומההופעות, להסתגר בבית במשך שנים רבות ופשוט ליצור מבוקר עד לילה מוסיקה מקורית וחדשנית.

 

בואו נחזור קצת לאחור, דני גרנות (דני גרינשפון ,יליד 1949) נולד בחיפה וכנער נמשך מאוד למוסיקה , והחל לשיר ולנגן לחבר'ה . את שירותו הצבאי עשה בלהקת פיקוד דרום והפך במהרה לבולט בלהקה עם להיט הסולו הראשון שלו במסגרתה "לאהוב את החיים" (1968) . באותה תקופה, השתתף ב"תשואות ראשונות" בצמד "12 המיתרים" יחד עם אלכס טלמור .

לאחר שחרורו, הוציא תקליט מצליח משירי רחל עם חוה אלברשטיין, השתתף בהצגה המוסיקלית המצליחה "ירושלים שלי" וב1970 הוציא את אלבומו הראשון שזכה להצלחה מסחררת.

 

לאורך שנות ה-70 , השתתף דני בפסטיבלים השונים , במופעים שונים והנחיל להיטים בזה אחר זה : "מר נרקיס" ( משנת 1972 ,המזוהה עימו עד היום, מתוך מופע שירי נעמי שמר במסגרת "חבורת בימות"), "חרוזי ביניים" (מאותו מופע), "זה חוזר", "רק על עצמי", "האמנם" ,"מי האיש" (פסטיבל הזמר 1973) , "ככה פתאום" (פסטיבל שירי ילדים 1974) , "ברברה" וכו'.

דני הוסיף "לשחק את המשחק" הכוכבותי עד תחילת שנות ה-80 , בין לבין נישא לאהבתו הגדולה ,המשוררת תרצה גרנות ז"ל ( שנחשבה כהנת הקופירייטינג בישראל) ובשלב מסויים פרש לחלוטין מהופעות , מטלוויזיה , רדיו ועיתונות, הסתגר בבית והמשיך ליצור מוסיקה למגירה . עד היום .

בשנים האחרונות דני החל להוציא חומריו הבלומים לציבור (בקצב שלו) , ובשנת 2009 יצא אוסף להיטיו שהחזירו מעט לתודעה הציבורית.

ב2011 , אחרי שנים רבות יצא אלבום חדש לדני בשם "שלך כל שעה".

בימים אלה דני הוציא אלבום רוק אמצע הדרך חדש ,שכולו באנגלית ונקרא Moment Forever .

האלבום נמצא להאזנה ברשת : http://www.cdbaby.com/cd/danigranot3#.VCmeQg6J9u8.facebook

כמו כן, דני עובד בימים אלה על אלבום שכולו משירי תרצה גרנות.

נפגשנו באולפנו הפרטי והקומפקטי של דני ברמת גן : חברי נולי קרטן, מוסיקאי שעבד עם דני וחברו הקרוב, אנוכי ודני, שקיבל אותנו בסבר פנים יפות וביחס חם ואוהב.

 

אני חייב להודות שלפני הפגישה, התרגשתי מאוד, שכן כנער הערצתי את קולו של דני, הן במחזמר "ירושלים שלי" שפסקולו מאוד אהוב עליי והן בשיריו המוכרים לשאר הקהל. אפשר לומר הכל על הראיון אבל שגרתי – הוא לא היה ( וטוב שכך) , מה גם שלאורכו דני השמיע לנולי ולי יצירות שונות שלו שחבויות אצלו במגירה, כולל אלבום חדש עליו עבד יחד עם חברו הותיק, ארקדי דוכין.

 

דני, איפה נולדת ?

 

"עוד לא נולדתי, אבל ברצינות, חיפאי. אתה תל אביבי ? אז אני אראיין אותך".

 

מתי התחלת לשיר ?

 

"בגיל 12,13 , בגן העיר חיפה, התחלתי בגיטרה, כמו כל דביל ממוצע, ניגנתי עם החבר'ה. מה שאהבנו לשמוע ולשיר בזמנו זה האחים אברלי ( מזמזם את Bye Bye Love ) ושירים של התרנגולים, גשר הירקון וכו'…אני אוהב הכל : קלאסית, רוקנרול ועם הזמן "התרבתתי" ( צוחק) "

 

 

למה הפסקת להופיע?

 

"מאסתי בהופעות, לא מצאתי את עצמי שם, אם אתה נולדת יוצר – אז תתרכז בזה ולא בהופעות. כל יום אני אומר תודה יותר, כי האישה הזו (תרצה גרנות ז"ל) נתנה לי את הכוח ואת ההבנה, והיא ידעה לקרוא רחוק אנשים, ואני אומר לה תודה כל יום. היא נפטרה לפני 3 וחצי שנים, מכה קשה, היא הייתה אהבת חיי, אבל הידע שלה והיכולת שלה לכוון אנשים היה אטומי".

 

טוב, בוא נחזור קצת לשיחתנו : שנות ה-60 ונדבר קצת על ימי "אנו באנו ארצה"

 

"זה הרבה לפני אנו באנו ארצה ( צוחק) , אתה יודע באותה תקופה הושפענו מלהקות הרוק וכולנו רצינו להיות רוקיסטים"

 

עוד לפני הצבא, היית ב"צמד 12 המיתרים" עם אלכס טלמור ב"תשואות ראשונות", כנראה שידעת לאן אתה נכנס לא?

 

"כן, אתה יודע, לא חשבנו על זה כמשהו בומבסטי, אלא שרנו בשביל הכיף, אהבנו לשיר ולשמח את החבר'ה"

 

ואז הגעת ללהקת פיקוד דרום וקיבלת את הסולו הראשון שלך

 

"כן, שירתתי עם מתי כספי, היה לי שמה שיר "לאהוב את החיים" שכתבו יובב כץ ויאיר קלינגר, שיר שהצליח מאוד בזמנו, למעשה אפשר להגיד שזה אחד השירים שפתחו לי את הדלת למה שנקרא תעשית המוזיקה בישראל"

 

ומה עשית אחרי השחרור?

 

"הגעתי למופע משירי רחל יחד עם מרים עציוני, צדי צרפתי, דודו טופז, חוה אלברשטיין, המופע היה הצלחה ולמעשה בו היו הלחנים הראשונים שלי בחיים ( שר לי את "אשתו"). פה הבנתי שאני יודע להלחין. אחרי כן, השתתפתי במחזמר "ירושלים שלי" עם מוטי פליישר, גאולה נוני, חיליק צדוק, שוש רוזן ויאיר קלינגר. אני זוכר את "ירושלים שלי" כחויה נהדרת. במיוחד התחברתי עם גאולה נוני, היינו קרובים בהצגה. לפני 10 שנים פגשתי את גאולה , איזו אישה יפה היא הייתה. היא הייתה די כוכבת בהצגה. אני זוכר שאחרי ההצגה, כולנו היינו הולכים למוכר בייגלה שמן שהיה עושה בייגלה שעד היום דבק בי הטעם."

באותו זמן התייחסו אליך כ"כוכב", איך הייתה ההרגשה?

 

"אין לי מושג, באותו זמו הייתי אטום, עובר, הייתי עסוק בלעשות וליצור ולא כל כך הבנתי מה קורה סביבי. אז CBS פנו אליי לעשות אלבום ועשיתי, ובזמן מסויים כבר האינסטינקט שלי אמר לי "לא", לא אהבתי שאומרים לי מה לשיר ומה להקליט, שמתערבים לי במוסיקה, אז חיבלתי בזה ומאז אני יוצר חופשי".

 

מה עשית אחרי התקליט הראשון?

 

"אני זוכר שהייתי ב-2 הופעות ב"חברים מספרים על ג'ימי", ולא כ"כ הבנתי את הפורמט של ההצגה אז בטעות מחאתי כפיים וחנה רובינא, שעוד השתתפה שם, נתנה לי על הראש. אבל אני לא ידעתי את החוקים. זכור לי ששרתי שם טיפה, ואחרי זה היה מופע משירי "נעמי שמר" עם חבורת בימות ושם היה לי את "מר נרקיס" שנהיה שלאגר היסטרי. עד היום קשה לי להקשיב ל"מר נרקיס", כי היה לי משהו חסר בהפקה שם"

מה האלבום שלך הוא הכי אהוב עליך? פאר היצירה מבחינתך, מאותה תקופה ?

 

"האלבום "שקיעות, נשים וכל השאר" ( 1974) , עבדנו עליו עם מתי כספי והוא עשה שם עבודה נהדרת, וגם עבדתי עם שני אנשים מוכשרים ואהובים, נולי קרטן ואלי נחום, וביצענו שם שירים מקוריים לצד שירים צרפתיים של ז'אק ברל, איב מונטאן ועוד כל מיני כאלה. היה באלבום גם את הביצוע המקורי והראשון לשיר "האמנם". נולי ואלי ניגנו עם מתי, ולי לא נתנו עדיין לנגן, אתה רואה מה זה? תרצה נתנה את שם האלבום וכיוונה אותי באיסוף החומר. המופע והאלבום רץ די הרבה והייתה לזה הצלחה גדולה, עד היום אנשים זוכרים לי את זה. שיר נוסף מהאלבום שהצליח היה "זה חוזר".

לאחר שהמופע ירד קצת, התחלתי לעשות הרבה ג'ינגלים. עבדתי הרבה עם מתי (כספי): אני הייתי מלחין והוא היה מעבד "

אהבת להלחין?

 

"כן, אבל אני פרא, לא למדתי מוסיקה באופן מקצועי, לכן הגדילה שלי כיוצר הייתה איטית, אני לא הוצאתי את האלבומים בצורה כזאת שנשארתי קדימה, ואיזה יום, בעצתה תרצה, החלטתי להפסיק להופיע, הייתי כבר עייף וחבול ונמאס לי להופיע. בשנות ה-80 בניתי אולפן מחתרתי ראשון בארץ של 16 טרק אנלוגי : התחברתי עם אמנון ילון ( "אולפני זאזא") והקמנו את האולפן בכיכר מסריק בתל אביב. יום אחד הגיעו לאולפן ארקדי דוכין ומיכה שטרית, והם עבדו איתי על ג'ינגלים שהיה לי לעשות. ארקדי בא בלילה והתחלנו לאסוף שירים, ולמעשה אלה היו השירים הראשונים של החברים של נטשה. הם רצו שאני אצטרף אליהם אבל הייתי במקום אחר, לא יכלתי להופיע יותר… בשלב מסוים פירקנו את האולפן והתחלתי הכל מחדש: בניתי את האולפן הזה ומאז אני כאן יוצר. הוצאתי אלבומים אך לא הפצתי אותם במקומות הרגילים: יש אלבום שאפשר לקנות רק דרך האינטרנט המדיה הדיגיטלית, יש אלבום שהוצאתי רק בחנות ירקות, רק שם היה אפשר לקנות."

 

באיזשהוא שלב החלטת סוג של "להיעלם". לא חסר לך הפרסום, התהילה, אתה לא רוצה לחזור לקשמת הבמה? למיינסטרים? לתודעה?

 

"אני בחרתי בדרך הזו, ויתרתי על הרבה כסף בדרך, אבל אני למדתי המון, הרווחתי המון עושר ואושר פנימי, היצירה זה הטופ והעיקר. פרסום זו הקצפת, זה בסדר פה ושם, אבל זה לא העיקר. העיקר אצלי זה לעבוד עם אנשים, לגלות אנשים, להוציא מאנשים. "

 

אתה מופיע לפעמים בימים אלה?

 

"מופיע פה, שם עם חברים, באירועים מיוחדים, אבל לא באופן קבוע"

 

הילדים שלך הולכים בדרכך המוסיקלית ?

 

"לא, למה הם צריכים להסתבך? ( צוחק)

 

תודה מיוחדת לדני גרנות היקר על ראיון מרתק, מצחיק ומשכיל וכן תודה מיוחדת לנולי קרטן על ה"שידוך".

 

ראיון של דני גרנות איתי ( דודי פטימר) ועם גבי גזית בפינתי המוסיקלית ב103 אפ.אם ב-2015 :

http://103fm.maariv.co.il/programs/Media.aspx?ZrqvnVq=GEJMLI&c41t4nzVQ=EE

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

 

 

 

"דני בוי" – דודי פטימר בתחקיר וראיון בלעדי עם דני מסנג – כותב ומתחקר: דודי פטימר

*התמונה צולמה ע"י יעל רוזן

לאורך שנותיו, עולם הפופ הישראלי ידע כוכבי ענק שהפכו בן לילה ל"אלילי נוער" ומושאי הערצה, הפכו תוך יממה מאנונימיים למפורסמים עד חוסר נשימה ובשלב מסוים, בשיא ההצלחה, החליטו לעזוב את הארץ ולהתחיל חיים חדשים. חלקם, ברגע שעזבו ו"נעלמו" מהעין התקשורתית, זכו להילה "תעלמותית" בקרב מעריציהם שתהו ( ותוהים) : "לאן הוא נעלם?", "מה היא עושה היום?".

אחת הדוגמאות המובהקות לכוכב כזה, הוא דני מסנג, שבסוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 נחשב לאחד הכוכבים הגדולים בארץ ( עם כל המצטייר מכך : תכניות רדיו, טלויזיה, מגזינים, מעריצות ולהיטי ענק) שבשיא ההצלחה ( ואחרי אלבום סולו מצליח) החליט לעזוב הכל ולהעתיק מגוריו לארה"ב.

במשך שנים, דורות על גבי דורות, שאלו לאן "נעלם" דני מסנג, ורבים ידעו כי הוא נמצא איפשהוא בארה"ב, אך לא באמת התעמקו במעשיו ( ומסתבר שהוא עושה המון – כפי שתיווכחו בהמשך הכתבה בשיחתי עימו ) .

דני מסנג נולד בתל אביב ב-1950. עוד מגיל קטן נמשך למוסיקה ובהגיעו למצוות החל ללמוד בקונסרבטוריון אנגאזי בת"א והחל לנגן על גיטרה קלאסית ולשיר.

פריצתו הראשונה לתודעה הציבורית אירעה בשנת 1965, בהיותו בן 15, עת הופיע בתכנית הכשרונות הצעירים הפופולארית דאז – "תשואות ראשונות" והיה הצעיר ביותר בתחרות. בתיכון, למד ב"רננים" והקים צמד עם חברו לספסל הלימודים יגאל בשארי ( לימים יגאל בשן).

*התמונה צולמה ע"י דני זמיר

בגיל 18, לאחר שהשתפשף ורכש רפרטואר רב, החל מסנג להתערות בסצינת המוסיקה המקומית: ב-1968 הוא נטל חלק במופע "בשבילי בשבילך" ( מופע משירי יורם טהר לב). ב-1969 הקליט קאבר לשיר "את הרוח" שביצע אבי טולדנו בפסטיבל הזמר ושגיאת כתיב על עטיפת התקליט, עיוותה את שם משפחתו מ"מסנג" ל"מסינג", עיוות שדבק בהיגוי שמו עד היום.

ב-1970 הצטרף מסנג לשלישיה יחד עם אפי וייס ומשה הלל שכונתה "לימוני הדבש", ועל אף שהשלישיה הקליטה מספר שירים ( בהם "רמזורים", "התור שלנו לאהוב הגיע") , מסנג היה צריך להתגייס ורעיון השלישיה הוקפא עד שחרורו, וכשהשתחרר – מומנטום השלישיה נגוז ( משה הלל , שהיו לו להיטים בחוץ, לא יכל לחכות ולכן פרש מההרכב והוחלף במוצי אביב, אך נסיון זה לא צלח במיוחד).

שנת 1970 הייתה משמעותית עבור מסנג: הוא השתתף בפסטיבל הזמר המזרחי עם "אהובתי, אהובתי", השתתף במופע "הלוך הלכה החבריא" ( מופע שירים רוסיים) מתוכו נתפרסמו ביצועיו של מסנג ל"יצאנו אט", "דוגית נוסעת" ו"אגדת המפוחית".

זמן לא רב לאחר מכן, עדיין ב-1970, השתתף במופע "ייאוש יושב על ספסל" ( ערב שירי ז'אק פרוור) לצידם של צילה דגן ז"ל ויאיר קלינגר. השלושה גילו כימיה ווקאלית, הרמונית והומנית נהדרת והחליטו לעבוד כשלישיה על שירים מקוריים וכך נרקמה שלישית "הצירוף המקרי" שפעלה זמן קצר יחסית אך הנפיקה להיטים כ"בלדה ללוח השנה", "רוזה מרציפן", "נומי ילדה" (אותו ביצעו בפסטיבל שירי ילדים הראשון) ועוד.

לאחר השלישיה, הוסיף מסנג לקחת חלק במופעים חדישים כ"הבטחות הבטחות" ( מופע שירי ברט בכרך), "פרפרים הם חופשיים". ב-1971 הצטרף לצוות המופע "איש חסיד היה" בארה"ב ועם שובו ב-1972, השתתף ב"הגברת עם הקמליות" ובסרט הטלויזיה – "הרופא הקטן מרחוב החבשים" ( בבימויו של ג'אד נאמן) . הוא התארח בסדרת תכניות הרדיו של קול ישראל – "פגישה מחודשת" וביצע יחד עם אופירה גלוסקא שני דואטים משירי ננה משקורי.

ב-1973 השתתף במופע "כוכבים פורחים בלילה" וכיכב בתכניות טלויזיה ורדיו שונות. במופע "תפוח הזהב" ביצע את השיר "הלילה הזה" וב-1974 השתתף בפסטיבל הזמר המזרחי עם השיר "ברך את עמך". באותה שנה הוציא תקליטון סולו ראשון שכלל שני שירים באנגלית: "סאלי" ו"נאמבר 1" . מיד לאחר מכן השתתף בתכנית "פגישה מחודשת" ושר שישה שירים של בוב דילן שנתגבשו לאלבום הבכורה של מסנג שיצא בשלהי 1975 וכלל לצד שירי דילן, גם את "הלילה הזה", "דוידוביץ'", "אנו ניפגש", "אנחנו", ביצוע באנגלית ל"עד סוף הקיץ" וכו'.

האלבום זכה להצלחה רבה והפך ברבות השנים לאבן דרך במוסיקה הישראלית והפופ הישראלי בפרט, אולם ב-1976 , בשיא הצלחתו, החליט לעבור לארה"ב שם חי עד היום.

מאז ועד היום, מסנג בקשר הדוק עם ישראל ובארה"ב השתתף בין השאר במסעי "פסטיבל הזמר החסידי" ולאחר מכן במשך כ-4 שנים השתתף במופע הפולקלוריסטי Here Is Israel .

ב-1982 רקם יחד עם שירון לוי וגיא יפה אלבום ומופע מלא ערגה ישראלית בשם On Silver Wings ומאז ועד היום מוסיף לכתוב, להלחין, לביים, לכתוב מחזות, לשחק בסרטים וסדרות והקליט יותר מ-8 אלבומים בארה"ב בעלי נופך יהודי וישראלי.

על אף עיסוקיו הרבים של מסנג בתחום המוסיקה בארה"ב, רבים שואלים אותי : "היכן נעלם דני מסנג?", "מה הוא עושה היום?", "איפה הוא" ? ובכן, יזמתי ראיון אישי בלעדי עם דני בקו ישראל – ארה"ב ובו תמצאו תשובות לכל השאלות.

דני, רבים שואלים אותי: "לאן נעלם דני מסנג?", "מה הוא עושה בימים אלה", ובכן ?

"שמע, הגעתי לארה"ב ב-1976 ומאז אני שר, משחק, כותב, מלמד ומלחין. הלחנתי מעל 100 קטעי מוסיקה. רוב העבודה המוסיקלית שלי ב-15 השנים האחרונות היא בעיקר מוסיקה מקודשת – מוסיקה מקהלתית ( למקהלות) , אבל גם רגילה. כתבתי כמות רבה של מוסיקה ובדיוק סיימתי להלחין אורטוריה המבוססת על שיריו של המשורר היהודי הדגול פול סלן.

כמו כן, השתתפתי כשחקן בהרבה תכניות טלויזיה כמו – "חוק וסדר", Prince Street ועוד תכניות טלויזיה. יתר על כן, עשיתי הרבה תיאטרון: הן כשחקן והן כבמאי, במיניאפוליס ובניו יורק ( אוף ברודווי). בדיוק לאחרונה יסדתי קהילה משל עצמי – Makom LA שם אני משמש כחזן וכמנהיג רוחני. הייתי חזן ומנהל מוסיקלי ב"מקדש ישראל" בהוליווד במשך כ-7 שנים ולפני כן, החזן והזמר ב"מקדש ישראל" בקולומבוס, אוהיו. במשך 8 שנים הייתי המנהיג הרוחני של "אגודת אחים" בליווינגסטון, ניו יורק. כמו כן, סיימתי לכתוב את ספרי הראשון – "אפולוניה". אני גם המנהל האמנותי של בית הספר לאמנות החזנות "אברהם גייגר" בברלין, וכן אני נודד לאורכה ורוחבה של אמריקה, קנדה ואירופה כזמר וכמורה"

נולדת בתל אביב ועם זאת, היה בך גם משהו "חוצלארצי" בסגנון השירה וההילה שאפפה ואופפת אותך, איך אתה מסביר את זה?

"על אף שנולדתי בתל אביב, הוריי היו שניהם אמריקאיים וכך גם סביי וסבותיי. בבית דיברנו רק באנגלית וברחוב ובית הספר בעברית. נולדתי עם אהבה עמוקה לכל סוגי המוסיקה הטובה והאמנות: מוסיקה ישראלית ומוסיקה בשפות שונות ועמים שונים. תמיד הרגשתי כמו משפטו של אברהם אבינו לאפרון החיתיי: "גר ותושב אנוכי" – אני תמיד זר ומקומי: גם בבית וגם מחוצה לו. זו האמת בכל מקום בו אני נמצא. אני אוהב את ישראל ואת התרבות הישראלית. השירים האהובים עליי הן עדיין רוב הקלאסיקות הישראליות הטובות, וזה נכון גם לגבי שירה עברית, תיאטרון וכו'. אולם, תמיד הרגשתי חיבור מיוחד לאמריקה ולעולמה המוסיקלי, וכמובן למוסיקה קלאסית ולג'אז. אני צריך לציין גם כי אבי היה "גר צדק" – הוא הגיע לישראל בכדי להתנדב במלחמת העצמאות ( 1948), התגייר, התחתן עם אמי ונשאר פה. אז, חצי ממורשתי התרבותית היא נורווגית ודנית וכמובן, אמריקאית."

היית חבר בהרכב פוטנציאלי "לימוני הדבש" והרכב מוצלח "הצירוף המקרי" – היכן הרגשת יותר ביטחון : בשלישיה או בקריירת סולו ?

"תמיד הרגשתי נוח עם שניהם, אבל לשיר עם אחרים יותר עניין אותי: העבודה, החזרות וההרמוניות הקוליות פרי מפגש של מוחות שונים, תמיד היה יותר מעניין ומאתגר עבורי. אולי בגלל זה אני עדיין כותב, בעיקר, מוסיקה הרמונית לקבוצה ולא ליחיד".

זוכר את ההופעה הראשונה שלך? מתי דבק בך חיידק הבמה והחלטת שמוסיקה זה הייעוד שלך ?

" ההופעה הראשונה שלי הייתה בתכנית הרדיו "תשואות ראשונות" ב"אהל שם" בתל אביב, בשנת 1965. עפרה סמואל ואריה פפו לוי היו המפיקים, ועזריה רפפורט היה המנהל. הייתי עדיין ילד, נער, ובתכנית איתי השתתפו אבי טולדנו, עדנה לב, מיכל טל, שם טוב לוי, בני נגרי ושולי נתן – אלו המשתתפים שאני זוכר כרגע מאותה תכנית. פעם ראשונה שידעתי שאני יכול לשיר הייתה בגיל 10 בערך: הייתה לי מורה נהדרת בבית הספר בצהלה, קראו לה חדוה, והיא בדיוק חזרה מצרפת והקימה מקהלת ילדים יפהפיה בבית הספר, שם שרתי לראשונה. בגיל 13 כבר ידעתי ללא ספק שהבמה היא חיי, למרות שהייתי ואני עדיין עוסק ואוהב גם ציור."

באלבום הסולו הראשון שלך – של מי היה הרעיון הנהדר לעשות קאברים לשירי בוב דילן ומי בחר את השירים?

"הרעיון של להקליט את המוסיקה של בוב דילן בעברית נולדה בתכנית הרדיו – "פגישה מחודשת". בחרתי את השירים שרציתי שיתורגמו : אהבתי יותר את השירים הכלליים שלו ושירי האהבה ופחות את שירי המחאה שלו, שבאותו זמן הרגשתי שאין צורך לתרגם גם אותם. כשאיגדנו את השירים לאלבום הבכורה שלי, המנהל שלי שלמה צח חשב שזה יהיה רעיון נהדר לשבץ את שירי דילן כצד ב' לאלבום, וכך קרה".

השאלה ה"קשה" : מדוע החלטת בשיא ההצלחה לעזוב הכל ולעבור לארה"ב ולהתחיל הכל מחדש? מה היה קורה לדעתך אילו נשארת בארץ וממשיך לפעול פה בסצינת המוסיקה?

"הסיבה שהחלטתי לעזוב את הארץ בשיא הקריירה שלי, הייתה כי מאוד לא הייתי מאושר ושלם עם עצמי באופן אישי והייתי זקוק לברוח ולעבוד על עצמי, על ה"אני" הפנימי שלי. רציתי אנונימיות מוחלטת. רציתי להיאבק ולפלס לעצמי את הדרך במקום הקשה ביותר להצלחה בעולם ( אמריקה). מעולם לא התחרטתי על ההחלטה הזו, למרות שאני מתגעגע בטירוף לישראל ותמיד התגעגעתי. אני לא יודע מה היה קורה לו הייתי נשאר בישראל, אבל אני חושב שבמובן האישי עשיתי החלטה נכונה. הייתי צריך לעבוד קשה מאוד, ללמוד יותר מחשבתי שאוכל אי פעם ללמוד, והעשרתי עצמי בחכמה וידע של כל כך הרבה משוררים, כותבים, יוצרים, זמרים ומוסיקאים באמריקה.

זה לא שאני לא חושב שלא הייתי עושה עבודה טובה לו הייתי נשאר בישראל, זה פשוט שאני, באופן אישי, לא הייתי נשאר אותו דבר ( הכוונה,באופי ובאישיות) . פגשתי את אישתי המהממת, טרי, פה באמריקה, ויש לנו שני בנים צעירים: יהונתן וירדן ( ג'ונתן וג'ורדן) שנולדו וגדלו באמריקה. זכיתי גם לפגוש ולעבוד עם אנשים מדתות שונות ורקעים שונים וזה היווה ומהווה השפעה רבה עליי.

יש לומר – תמיד המשכתי לכתוב וליצור בעברית להלחין לטקסטים עבריים. אמנים כסשה ארגוב, יהודה עמיחי, נתן יונתן, לאה גולדברג, מרדכי זעירא, שלום חנוך, נתן זך תמיד היוו ויהוו השראה עבורי. שמעון כהן תמיד יהיה המנטור המוסיקלי שלי כמלחין ומעבד מוסיקלי ואסתר עופרים ונחמה הנדל תמיד יישארו אהבות נעוריי.

עיבדתי קלאסיקות ישראליות ישנות רבות לשירת מקהלה ואמשיך לעשות זאת, כיוון שאני מאמין שביצירות האלה יש את המוסיקה הכי טובה שאי פעם נכתבה. מתי כספי, יוני רכטר ושלמה גרוניך הם גאונים עם איכויות פנומנאליות, והם צריכים להיות נודעים ברחבי העולם על יופי המוסיקה שלהם. תרצה אתר ואהוד מנור היו מהכותבים הטובים ביותר שהכרתי אי פעם. נתן אלתרמן, אגי משעול, גלי רביקוביץ', יונה וולך ועוד יוצרים רבים מלווים אותי בלב כל הזמן ומהווים השראה ליצירותיי – שלא לשכוח את א.ב.יהושע, עמוס עוז, אתגר קרת, מאיר שלו ועוד רבים וטובים."

מה אתה עושה בימים אלה?

"בדיוק בימים אלה אני מתכונן לאורטריו שלי – "טנגו המוות" (Death Tango ) שהפקתי, ביימתי, שיחקתי, ליהקתי והקלטתי. זה פרויקט ענק : 2 שחקנים, 5 סולנים, חבורת רקדני בלט, מקהלה רחבה ותזמורת קאמרית."

תודתי הגדולה נתונה לדני מסנג היקר על שניאות להתראיין ולגולל בפניי סיפור חייו ומעשיו בימים אלה.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.