"עלי שלכת"- סיפורו של הזמר רנדי רין – כותב ומתעד: דודי פטימר

בשנות ה-50 היה רנדי רין לזמר די פופולארי בז'אנר הריקודים הסלוניים בישראל, ז'אנר שנחשב ל"אסור" בתקופה ההיא (בשל היותו נציג התרבות החוצלארצית שנגדה את ערכי הציונות) והתפרסם בשל ביצועיו לשירים, חלקם מקוריים וחלקם מתורגמים מצרפתית, אנגלית, ספרדית ואיטלקית: "עלי שלכת", "פרחים", "פרוטותיים", "זאת שאהבתי" ועוד התנגנו בלי הרף ברדיו הישראלי של אז.

• 

למעשה, הקריירה שלו החלה עוד ברומניה, שם נחשב לכוכב ענק, אבל בואו נחזור לרגע לילדותו. הוא נולד בדצמבר 1924 בבוקרשט בשם וילי ינקו. בילדותו ובנעוריו למד בבית ספר יהודי, שם אף החל לגמוע את השפה העברית. כחובב מוזיקה מושבע, נהג להאזין לתחנות רדיו זרות ונמשך בעיקר לתרבות האנגלו-סקסית ולפזמונים בריטיים ואמריקאים שכבשו את ליבו.

בנעוריו החל לטפח את קריירת הזמרה שלו ולמד פיתוח קול אצל זמר הטנור הרומני הידוע אדוארד רוזן. כמו כן, פנה ללימודי משחק אצל אלכסנדר מריוס ובזמן מלחמת העולם השנייה קיבל את עבודתו המקצועית הראשונה כשחקן בתיאטרון הרומני-יהודי "ברשאון" בו שיחק ושר ביידיש אך בעיקר ברומנית. ההצגה שפרסמה אותו באותן שנים הייתה "שלום עליכם" בה שיחק בתפקיד ראשי.

בתקופה זו, בשביל ליצור שם במה יותר קליט ובינלאומי, אימץ את הכינוי "רנדי רין".

לצד קריירת המשחק שלו, החל להופיע בחלטורות ובבתי קפה ברומניה ובהמשך בקונצרטים יוקרתיים עם תזמורת ביג בנד כשהוא זוכה לכינוי "בינג קרוסבי הרומני". בראיון סיפר פעם כי כינוי זה הרגיז אותו והוא נהג להשיב: "בינג קרוסבי הוא 'רנדי רין' האמריקאי".

לאור הפופולאריות לה זכה בהופעותיו וחוש ההומור הכריזמטי שלו, הוזמן להגיש תכנית בידור ומוזיקה שבועית בתחנת הרדיו הממלכתית של רומניה מדי מוצאי שבת בשעה 8 בערב.

 במקביל להיותו אמן מצליח, עסק בתור תחביב בהוראה באנגלית בבתי ספר. בשלב מסוים אף פנה ללימודי אנגלית באוניברסיטאות "אוקספורד" ו"קיימברידג'" שבאנגליה.

ביוני 1950 עלה רין לישראל יחד עם אשתו הטרייה קלמי (קלמנטיין) והזוג התגורר בתל אביב. כיוון שבאותן שנים הייתה 'קליקה' רומנית חזקה בארץ, הצליח להתאקלם במהרה בסצנת המוזיקה והבידור המקומית כשהוא מופיע עם המוזיקאי פאול קוסלה ורעייתו, הזמרת דורותיאה ליביו וכן עם אמנים כמו ג'טה לוקה, ג'ינה ג'וי ופרדי דורה, חברו הטוב.

הוא הרבה להופיע בקפה "פילץ" בתל אביב אך לא חסך מלהגיע להופיע בשלל מקומות ברחבי הארץ כשהוא שר ביידיש, אנגלית, צרפתית, איטלקית, רומנית וכמובן עברית. מי שנהג ללוותו עם תזמורתו היה המוזיקאי סנדו מרקו.

למרות שהיה לזמר פופולארי בארץ, בשנת 1958, בגיל 34 בלבד, החליט לפרוש מעולם הבידור בשל בעיה רפואית: עוד ברומניה סבל מדלקת פרקים וקשיון חוט השדרה, אך התמודד עם המחלה. כשמצבו החמיר והקשה עליו להופיע-  החליט לפרוש בשיא וניצל את היותו מורה לאנגלית והחל ללמד בבתי ספר בתל אביב, בהם "עירוני ט'" ובמכללת "מישלב".

בחודש מאי 2005, לאחר הידרדרות במצבו הבריאותי (קריסת מערכות) הלך רין לעולמו בגיל 80. הוא לא הותיר אחריו ילדים, צאצאים או תיעוד משמעותי לפועלו ולמורשתו למעט זיכרונות מכריו ושיריו שלא יצאו מעולם בפורמט דיגיטלי "רשמי".

תודה מיוחדת לקרובת משפחתו, דליה נירנפלד, שסייעה לי בליקוט המידע והסיפורים בכדי לתעד ולהנציח את מורשתו של רנדי רין בדפי ההיסטוריה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

סיפורו של עמוס יוסטר, ממלחיני הפופ הראשונים בישראל – כותב ומתחקר: דודי פטימר

בשנות ה-40 וה-50 היה עמוס יוסטר לאחד המלחינים הבולטים בתחום המוזיקה הקלה בשנותיה הראשונות של המדינה. הוא החדיר לפזמון העברי את ניחוחות הג'אז והסווינג ושיריו הוקלטו על ידי מיטב האמנים. למרות ששיריו ומורשתו נשכחה – תרומתו חוזרת לחיים במאמר זה

הוא נולד ב-15 לינואר 1924 בבוקרשט רומניה למשפחה אמידה-בורגנית וקיבל חינוך בעברית, גרמנית וצרפתית. עוד כילד הוריו שלחו אותו ללימודי פסנתר קלאסי. בנעוריו נפטר אביו ולאחר שדודו מעל בכספי המשפחה- הוא עלה בגפו לישראל בשנת 1944 חסר כל.

באמצע שנות ה-40 החל לנגן בתזמורות ג'אז בבתי קפה באזור המרכז ולהלחין שירים אותם הציע לזמרים וזמרות עמם התיידד.

בשנת 1948 התגייס לצה"ל בכדי ללחום במלחמת העצמאות ועם סיומה פנה לג'ורג' ואל, מנהל התיאטרון הסאטירי "לי לה לו" (תיאטרון שניהל והקים לפני ואל האמרגן והמפיק משה ואלין). ואל התלהב מכישרונו, שכר שירותיו ומינה אותו כמנהלה המוזיקלי ומנצחה של תזמורת התיאטרון. יוסטר אף הלחין את המנון התיאטרון בשנת 1952 – "חדשות מלי לה לו" (מילים: עזרא להד) בהשתתפות כוכביו.  בהמשך, כש"לי לה לו" נסגר וואל הקים את תיאטרון ההמשך – "דו רה מי" – המשיך יוסטר את תפקידו.

באותן שנים עבד בתיאטרון עם מוזיקאים כמו משה וילנסקי, יפה ירקוני, שושנה דמארי, שמעון בר,  דורותיאה ליביו, ליה (הרצליה) דוליצקיה ואפרים קישון.

בתקופה זו החל להתפרסם גם כמלחין מוזיקה קלה, כששותפו העיקרי ליצירה היה הפזמונאי והמתרגם (מיידיש לעברית) עזרא להד (1917-1995). עבור הזמר פרדי דורה יצרו כמה מלהיטיו הראשונים בין השנים 1950-1951: "בוקר טוב גברת",  "סליחה גברת", "עוד נשיקה" (שזכה בשנת 1966 גם לביצוע של הזמר דוד עשת), "אחזור", "תחנה מרכזית" ו"טיפ טיפ" (הפזמונאי אברהם ברושי היה שותפו של להד בכתיבת הטקסט) שבוצע בשנת 1960 גם על ידי השחקן-זמר אלברט כהן.

עבור  הזמר רוברט הלנס יצרו בשנת 1955 את השירים "מיכאלה" (על שם בתו הבכורה של יוסטר, מיכאלה) ו"שוב אביב בתל אביב".  עבור הזמר ישראל יצחקי יצרו את "My Little Yiddish Home In Brooklyn Square" שהקליטה בסוף שנות ה-50 גם הזמרת יפה ירקוני.  עבור הזמרת ג'טה לוקה יצרו בשנת 1952 את "אני רוצה בחור". הזמרת דורותיאה ליביו והזמר שמשון בר נוי הקליטו בשנת 1957 את שירם "בגללי תלמדי עברית".ליביו הקליטה באותה שנה גם את שיריהם "חבל מאד" ו"שיכון לעם".

שירים נוספים שהלחין יוסטר לאורך שנות ה-50 עם כותבים אחרים: "כה נהדרת" (מילים: משה קוטלר, 1954) שביצע הזמר שמשון בר נוי, "נס עוד ודאי יתרחש" (מילים: יעקב קליינבוים, 1952) שביצעה הזמרת ג'טה לוקה ו"סברס, סברס" (מילים: משה קוטלר) שביצעה הזמרת רינה רון.

כמו כן, הלחין שלושה שירים עבור תקליטה הראשון של להקת "איילון" – "בקיצור ולעניין" שיצא בשנת 1956: שיר הנושא "בקיצור ולעניין" (מילים: חיים חפר), "בשנת אלפיים" (מילים: יחיאל מוהר) ו"נפט" (מילים: יחיאל מוהר).

בסוף שנות ה-50, כשהפרנסה כמוזיקאי החלה לקרטע והוא הרגיש פחות מוערך, החל יוסטר לנהל את מועדון הלילה במלון "דן" בתל אביב. בשנת 1960 זכה במלגה ללימודי מלונאות באוניברסיטת "קורנל" בניו יורק ועם שובו לארץ בשנת 1961 התקבל לעבודה במלון "שרתון" בתל אביב שנפתח באותה שנה. יוסטר הקים את מועדון הלילה של המלון – "מרבד הקסמים" והיה אחראי על הבאת אמנים מהארץ ומחו"ל להופיע בו. ואכן, המועדון נחשב לאחד ממקומות הבילוי הפופולאריים בתל אביב בשנות ה-60 וה-70.

בשנת 1969 עזב את הארץ ועבר להתגורר בארצות הברית, שם המשיך בקריירת המלונאות. בשנת 1990 פרש ממלונאות ועבד בתחום גיוס כוח אדם עד יומו האחרון.

יוסטר נפטר בגיל 75 כתוצאה מהתקף לב ב-15 באוגוסט 1999 בביתו במינסוטה, שם חי עם אשתו השלישית. הוא הותיר אחריו 2 ילדים: מיכאלה (ילידת 1948) ואילן (1956-2014).

אני רוצה להודות לבתו של עמוס יוסטר, מיכאלה, על שסייעה לי בקו ישראל-ארה"ב בליקוט המידע לצורך תיעוד סיפורו של אביה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד יוצרים בזמר העברי.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

"נגני נגני גיטרה"- סיפורו של הגיטריסט והבסיסט מקס הולבן – כותב ומתעד: דודי פטימר

מקס הולבן (1919-1998) – גיטריסט ובסיסט שפעל בסצנת הג'אז, הפופ והסווינג המקומית בשנות ה-50 וה-60

מקס הולבן נולד באוקטובר 1919 בבוקרשט, רומניה. בהיותו בן 10 החל ללמוד לנגן על גיטרה ובשנות ה-30, בנעוריו, ניגן על גיטרה בתזמורות מקומיות בעיר הולדתו בעיקר במועדון ה"מלודי בר". בהמשך למד לנגן גם על בס ותופים.

 

בשנת 1950, בהיותו בן 31, עלה לישראל והתגורר בחדר במלון "הנמל" בחיפה. בשנת 1951 עבר מחיפה להתגורר בשכונת רמת חן שברמת גן. בהיותו במרכז, ניגן במועדון ה"ריביירה" בבת ים ובהמשך בשאר המועדונים ובתי המלון שבאזור.

 

באמצע שנות ה-50 השתלב בסצנת הפופ, הג'אז והסווינג וניגן בין השאר בתזמורתו של משה "פי סי" אושרוביץ בעיקר במלון  "שרתון". בתחילת שנות ה-60 ניגן בתזמורתו של הנרי קורד (קדוש). באמצע שנות ה-60 ניגן בתזמורתו של פאול קוסלה.  בין השנים 1966-1971 ניגן בתזמורת מלון "אוויה". כמו כן,  ניגן בהרכב עם אהרל'ה קמינסקי במועדון הג'אז -"בר-ברים".

 

באותה תקופה ניגן עם אמנים ישראלים ואמנים מחו"ל בהם:  עדנה גורן, יפה ירקוני, בייב וואלאס, ג'טה לוקה, פרדי דורה, ליונל צ'יבוטרו (שהופיע גם בשם יעקב סנדלר והולבן ניגן בתקליטיו גם), הזמרת הבריטית ג'קי טרנט (שהופיעה בישראל) ועוד. במסגרות אלה ניגן גם על בס, גם על גיטרה אקוסטית וגם על גיטרה חשמלית.

 

באמצע שנות ה-50 ניגן גם בתיאטראות הסאטירים "לי לה לו" ו"דו רה מי" וכן בתזמורת התיאטרון הרומני-ישראלי.

בשנות ה-50 וה-60 התפרנס, לצד הנגינה במועדונים, כמורה לגיטרה. אחת מתלמידותיו הייתה ילדה בשם ציפי שביט. בהמשך פנה לעסוק בחשבונאות.

 

בשנת 1976 עבר להתגורר בבוסטון, ארה"ב. הוא נפטר בארה"ב ב-5 בנובמבר שנת 1998, בגיל 79.

 

תודה מיוחדת לבנו של מקס, דני הולבן, שפגש אותי וגולל בפניי את סיפורו של אביו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה ב"דודיפדיה" ותודה מיוחדת לנכדו של מקס, מיכאל הולבן, על כל העזרה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית

"חצוצרת הקסם"- סיפורו של המוזיקאי והמלחין אברהם דיאמנט – כותב ומתעד: דודי פטימר

אברהם דיאמנט (1912-1988 – שנים משוערות) היה מוזיקאי, מלחין ומעבד ישראלי שפעל בין שנות ה-20 ועד שנות ה-80 בסצנת המוזיקה הישראלית, בייחוד הסווינג, הג'אז, האופרה והמוזיקה הקלאסית

אברהם דיאמנט נולד בשכונת מאה השערים בירושלים בשנת 1912 (בערך) לאב שהוא רב וצורף, אחד מבין חמישה אחים ושתי אחיות. ממול מקום מגוריו הייתה תחנת משטרה של המנדט הבריטי ובה הייתה תזמורת צבאית של הצבא הבריטי.

 

בילדותו ונעוריו למד דיאמנט לנגן על חצוצרה בצורה אוטודידקטית. בהמשך למד לנגן גם על אקורדיון, פסנתר וקונטרבס. בסוף שנות ה-20, בהיותו נער, הצטרף כחצוצרן לתזמורת המשטרה הצבאית הבריטית ועימה הופיע בבתי הקפה השונים. בהמשך התגייס לתזמורת המשטרה והופיע עימה גם בחו"ל.

בשנת 1938, כשהיה כבר בעל ואב, עבר עם משפחתו לתל אביב והחל לנגן בתזמורות שונות שהופיעו בבתי הקפה השונים באזור המרכז (קפה "פנורמה", קפה "גינתי", קפה "פילץ"). סגנון המוזיקה שניגן הייתה אז בעיקר ג'אז, סווינג, מוזיקה קלאסית, אופרה ומוזיקה פופולארית לריקודים. בין השאר ניגן בתזמורתו של יונה אילן ויחד עם התזמורות של מנשה ואיציק בהרב, התזמורת של פיסי אושרוביץ' ועוד.

 

עם התזמורות הללו נהג להופיע מדי פעם בסיבובי הופעות בביירות. ( כן, כן ביירות).

 

במקביל, ניגן בשנות ה-40 וה-50 באופרות של אדיס דה פיליפ ובאופרה הישראלית של מרדכי גולינקין. כמו כן, ניגן בתזמורת של תיאטרון "הבימה" בהצגות -"אמא קוראז' וילדיה" ו"זעקי ארץ אהובה" וכן בתזמורת של תיאטרון ה"קאמרי". לעיתים ניגן גם כמחליף בתזמורת הפילהרמונית הישראלית.

באותה תקופה החל לכתוב ולהלחין מוזיקה מקורית והחל לעבד מנגינות לתזמורות עימן ניגן. בין האמנים עימם עבד ולהם יצר שירים: יפה ירקוני, טובה פירון, פרדי דורה, אמה טאובר, דוד ביטרן, אליה בלקין, מרדכי בן שחר, יהושע שטיל ועוד מכוכבי הג'אז והפופ של התקופה.

בין השירים שהלחין: "אלייך ארצי המכורה" (שביצעה אמה טאובר פרידמן), "בין הרי ירושלים" ו"בת הרים" (שביצע יהושע שטיל), "אל מול הפלאים", "מי אנחנו" ו"הנודד" (שביצע אליה בלקין), "זמר חג", "כולנו לך סלע מולדת" ועוד.

בין השירים הבולטים שעיבד מוזיקלית: "שתוק שם דובי" ו"בנות בנות", להיטי הבוגי ווגי הגדולים מתחילת שנות ה-50 של הזמר דוד ביטרן.

בשנות ה-60 ניגן בתזמורת הבידור של "קול ישראל" ועיבד מנגינותיה. בשנות ה-70 ושנות ה-80 עבד בתל אביב כפקיד בחברה שטיפלה בילדים חולי אסטמה.

 

דיאמנט נפטר בשנת 1988 (בערך) בהיותו בן 76. הוא כתב מנגינות עד יומו האחרון.

 

תודה מיוחדת ליורם דיאמנט, בנו של אברהם, על שגולל בפניי את סיפור חייו של אביו בכדי לתעד את סיפורו לראשונה בהיסטוריה. תודה מיוחדת גם לקובי דימנט על יצירת הקשר עם אברהם.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

 

נולד לנגן – סיפורו של המוסיקאי אורי כהן – כותב ומתחקר: דודי פטימר

אורי כהן נולד ב-12 למרץ 1939 בתל אביב. בהיותו בן 4, דודו עלה לארץ מרוסיה כגיבור מלחמה, והביא עימו שני אקורדיונים בכדי למכורם. עד שהאקורדיונים נמכרו, אורי לימד עצמו לנגן עליהם וכבר בהיותו בן 5 הופיע כאקורדיוניסט במועדון "תיבת נוח". באותה תקופה, הוא ניגן שם את מיטב הריקודים הסלוניים ( מוסיקה "קלה")  שבלטו אותה תקופה  (צ'רדש של מונטי, טנגו וכו') .

 

בילדותו למד בבית הספר "דוגמא" ובתיכון למד תחילה ב"שבח" ולאחר מכן ב"גאולה". לאורך שנות נעוריו נהג להופיע ולנגן באירועים פרטיים וחתונות. בהיותו בן 15 הצטרף כחצוצרן לתזמורת מכבי האש.

 

בשנת 1955, בהיותו בן 16 וחצי התגייס לצה"ל ( גיוס מוקדם) ושירת בנחל. במסדרים נהג לנגן על חצוצרה. השמועות על היותו נגן נפוצו מפה לאוזן והגיעו עד מפקד תזמורת חיל האוויר, אריך טייך, שנתן הוראה לספח את כהן אל תזמורתו. הוא שירת בתזמורת חיל אוויר במשך שנה וחצי ובשנת 1956 עבר ללהקת הגדנ"ע שהייתה על סף פירוק וארבעה חברים ממנה ( בהם אורי כהן ושייקה לוי) עברו ללהקת פיקוד מרכז ( בשנת 1957) ושלושה חודשים לפני שחרורו מצה"ל עבר לשלישות הראשית בתיקיה של בטחון שדה ושיחק כדורגל בנבחרת של פיקוד מרכז.

בשנת 1957 השתחרר מהצבא והחל לנגן בחלטורות ( הוא נמנה עם יושבי קפה נגה, בורסת הנגנים דאז) והופיע בעיקר באילת כשהוא מלווה בין השאר את כוכבי התקופה כישראל יצחקי, שמשון בר נוי, פרדי דורה ובהמשך גם את יפה ירקוני ( שאף השתתף בהקלטותיה הרבות בשנות ה-70) . בסוף שנות ה-50 החל לנגן ולהופיע באניות של "צים" ואף הצטרף לתקופה קצרה ללהקת כרמון ( כאקורדיוניסט) .

בשנת 1960 קיבל הצעה להופיע בלונדון במועדון שפתח הזמר צדוק סביר, וניגן בתזמורת שניגנה במועדון ( ואף עשה פרסומת לאקורדיון של "הונר" שם) . עם שובו לארץ הקים את להקת "אורי כהן והחולצות האדומות". באותה תקופה, קיבל הצעה מרפי נלסון לנגן במועדונו "חצות וחצי" באילת. לאחר מכן ניהל למשך שנה מועדונו של נלסון "סוף העולם" (בו הופיעו בין השאר שמוליק קראוס וג'וזי כץ בראשית דרכם המשותפת, ישראל גוריון ועוד) .

 

לאחר שנה חזר לתל אביב וניגן באמצע שנות ה-60 במועדון "עומר כייאם" והקים שלישיה יחד עם מייק בורשטיין ועדנה גורן, שחרשה את הארץ בהופעות. בעומר כייאם ליווה הרבה את אריק לביא ( ואף השתתף בין השאר בהקלטותיו) , שושנה דמארי, הפרברים וכו'. בסוף שנות ה-60 נסע להופיע באיטליה, משך תשומת לבו של האמרגן (הזמר הנודע לשעבר) מרינו מריני שצירפו לתזמורתו הנודעת של הזמר האיטלקי הנודע פפינו די קאפרי ( "רוברטה", "מלנכולי" וכו') .

בשנת 1970 חזר לארץ, התחתן והקים את ההרכב  "אורי כהן ותזמורתו" (הקרויה גם "רביעית אורי כהן") , כשהוא מלמד רעייתו (הנוכחית) לתופף וההרכב הופיע עם גיטריסטים, מתופף ומתופפת. ההרכב עבד במלון אכדיה ובכנסים, עם קאברים לשירים מוכרים.

 

בשנת 1973, עם פרוץ מלחמת יום כיפור והמצב הקשה בארץ ( בייחוד בענף המוסיקה), פנה לעבוד במערכת הבטחון, במקביל לעבודתו כמוסיקאי.

 

כעבור זמן קצר פירק את ההרכב והפך ל-One Man Show כשהוא מנגן על קלידים ושר ומופיע ברחבי הארץ וכן על אוניות איטלקיות. בשנות ה-80 פנה להופיע ביקבים בצמד עם יוסי אוריאל בערבי זמר והרבה להופיע אף במועדון "הסליק".

 

בימים אלה כהן מוסיף להופיע ולשלב סיפורים מוסיקליים מאחורי השירים.

תודה מיוחדת לאורי כהן היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו ותודה מיוחדת לעדנה גורן היקרה על ש"שידכה" בינינו.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

"מנלי באהבה" – סיפורה של הזמרת נלי שטרן – כותב ומתחקר: דודי פטימר

שנות ה-50 וה-60 היו שנים בהן עיקר המוסיקה הבידור הישראלי התמקדו בעיקר בבתי קפה, בתי מלון ומועדונים, כשהזמרים והזמרות, לרוב עם מבטא עקב העלייה למדינה הצעירה, נהגו להביא עימם את השפעותיהם מהבית אל המדינה דוברת העברית שעדיין לא הצליחה לגבש סגנון מוסיקה שידבר לכולם.

 

אחת הזמרות הפעילות ( שלא זכו לתיעוד וסיקור מספיק) באותן שנים היא נלי שטרן ( הבטחתי שלא אגלה גילה, לכן לא תמצאוני "זורק מספר") , זמרת שפעלה בארץ החל מסוף שנות ה-50 עת עלתה לארץ ממצרים ועד תחילת שנות ה-80 עת העתיקה מגוריה לקנדה.

 

במשך שנים דמותה של שטרן, אותה הכרתי מתקליט ישן משותף שלה עם כוכב הזמר הנהרייתי פרדי דורה מ-1960, הייתה בגדר תעלומה ותהיתי "לאן נעלמה? מה איתה?".

לאחר תחקיר מעמיק, איתרתי את בתה של נלי, דליה שחר ולאחר פגישה מרגשת במהלכה העברתי לה הקלטות נדירות של אמה משנות ה-50 וה-60, העלינו לשיחת ועידה בקו ישראל-טורונטו את נלי, אמה, שמסתבר שהופיעה עד לפני כמה שנים יחד עם בעלה, המוסיקאי איגו שטרן, גם הוא חלק אינטגרלי מסצינת התזמורות והמועדונים בשנות ה-60 וה-70.

 

היו לי כל כך הרבה שאלות לשאול את נלי, אך גם ההתרגשות מהשיחה עימה ואיתורה אחרי שנים של חיפושים וגם קוצר הזמן והרצון לרקום ביוגרפיה תמציתית וממצה אודותיה, גרמו לי להיות ענייני ואני גאה להציג, לראשונה בתולדות המוסיקה הישראלית והזמר העברי, את סיפורה של נלי שטרן.

 

היא נולדה במצרים בשם נלי מזרחי. עוד מקטנות אהבה לשיר ונמשכה למוסיקה. בהיותה ילדה קטנה אמה נפטרה, ובהיותה בת 14 הוזמנה לשיר בתכנית רדיו במצרים ושרה תחת שם הבמה "נלי פינזי" ( פינזי היה שם המשפחה של אחותה מנישואיה) כדי שאביה, שהתנגד, לא יגלה. , לאחר שאביה גילה על כך ( עקב כתבה בעיתון שפיארה את הבחורה בעלת "קול הזהב") , הוא מנע ממנה להשתתף. בשלב מסויים אביה נטש אותה ואת אחיותיה ולאחר שעזב, חזרה לשיר ולהופיע בתכניות רדיו במצרים בתחנת הרדיו המצרית "מרקוני" ששודרה בכל אירופה ושרה במספר שפות: איטלקית, אנגלית, ספרדית, צרפתית תחת היא מעידה כי היא שרה במשך 5 שנים בתחנת הרדיו הזו בשידור ישיר לכל אירופה.

לאחר שהפכה מפורסמת במצרים ואירופה, תכננה לעבור לאחת ממדינות אירופה, אך לאחר שהתחתנה במצרים עם מוסיקאי בשם איגו שטרן ( שניגן במצרים בסרטים הערביים של פריד אל אטרש וכו' ובארץ ניגן בין השנים 1958-1974 בפיאנו בר במלון קינג דייויד בירושלים עם תזמורת ובשלב מסויים אף ניגן בסרטו של אל פאצ'ינו SEA OF LOVE ) והפכה לאם, עלתה לארץ בשנת 1957 והשתכנה עם משפחתה בירושלים.

 

סוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 היו שנים בהן שלטה "המוסיקה הסלונית", היותה של שטרן דוברת שש שפות תרמה לה מאוד בלהביא את המקצבים הפופולאריים אל הקהל הישראלי, והיא הופיעה באותה תקופה באינספור תכניות רדיו ובתי מלון למיניהם ( כפי שנפרט בהמשך)

.https://www.youtube.com/watch?v=jxZLu3tvfmE

 

בין השירים שהקליטה באותה תקופה: "ג'וני", "כרמלית" ( שיצאו על גבי תקליט משותף עם פרדי דורה ב-1960), "מאלאסיירה", Pourquoi je t’aime‎  ועוד.

 

בין השנים 1974-1983 עבדה עם איגו בעלה במלון "אינטר קונטיננטל" בירושלים ובשנת 1983 עברה עם משפחתה להתגורר בטורונטו, קנדה, שם הם מתגוררים עד היום.

 

 

נלי, כיצד השתלבת לראשונה בסצינת המוסיקה בארץ?

 

"העבודה הראשונה שלי כזמרת הייתה ב"מנדרין" שבירושלים. במנדרין, שמע אותי אחד מאנשי "קול ישראל" וביקש ממני לבוא ולהקליט ב"קול ישראל". אחד השירים שהבאתי איתי לקול ישראל היה "מאלאסיירה". באותו יום שביצעתי אותו ללא חזרות ( לאחר עיבוד וניצוח של מל קלר ) , השיר שודר בשידור ישיר ברדיו, וזו למעשה ההופעה הרדיופונית הראשונה שלי ברדיו הישראלי. יש לציין כי במשך 22 שנה התנדבתי, בליווי בעלי המוסיקאי איגו שטרן, להופעות בצבא, בימי שלום ובימי מלחמה והיה חשוב לי לשמח את חיילנו וכן בבתי חולים ומוסדות לחולי נפש".

 

עם אילו מוסיקאים עבדת בשנות ה-50 וה-60? היכן הופעת?

 

" עבדתי הרבה עם מל קלר ונפתלי אהרוני במועדון ה"פינגווין" יחד עם פרדי דורה , ואני זוכרת שבשנת 1961 עבדנו :מל קלר, נפתלי אהרוני, דני גוטפריד ואנוכי במועדון "הלוטוס" שבנהריה".

 

איך נולד התקליט עם פרדי דורה?

 

"מל קלר כתב את "הכרמלית", ונפתלי אהרוני כתב את "ג'וני". באותה תקופה לא ידעתי ערבית, אז שרתי פונטית מבלי להבין על מה אני שרה. אם הייתי יודע בזמנו על מה השיר "ג'וני", לא הייתי מבצעת אותו ( צוחקת) ".

 

איך הגעת לטלויזיה ?

" יום אחד הופעתי ב"קינג דייויד" בירושלים, ובאותו ערב נזדמן אליהוא כץ, מנהל הערוץ הראשון שרק החל להתהוות והוא הזמין אותי להופיע בטלויזיה עם השיר "יפו" ו"היו ימים חבר" בעיבודים של מרטין מוסקוביץ יחד עם תזמורתו של זוזו מוסא. היה זה בשנת 1968. לאחר מכן הוזמנתי עוד מספר פעמים להופיע בטלויזיה".

 

למה לא הקלטת תקליט ( אריך נגן) ?

 

"לא רציתי, זה לא עניין אותי. יותר עניין אותי להופיע".

 

למה עזבתם את הארץ?

 

 

"בני התחתן ועבר לטורונטו, והפירוד ממנו היה לי קשה אז החלטנו לעבור לשם כדי להיות איתו".

 

 

הופעתם שם?

 

"כן ,הופענו שם במועדונים אך לא הגענו להקליט, רציתי להשקיע יותר במשפחה"

 

מתי הפסקת לשיר ולהופיע?

 

"בשנת 2008, לאחר שאחותי נפטרה".

 

 

תודתי הגדולה נתונה לנלי שטרן, איגו שטרן ובתם דליה שחר על העזרה בליקוט החומר, הסבלנות והיחס החם.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר