גיטרה ובס- סיפורו של המוזיקאי פול רוט- כותב ומתעד: דודי פטימר

פול רוט , יוצא להקת פיקוד צפון, נחשב לאחד הבסיסטים והגיטריסטים הבולטים בסוף שנות ה-60 ולאורך שנות ה-70 וה-80 כשהוא ניגן עם מיטב אמני ישראל והשתתף בהמון הקלטות מיתולוגיות. הוא בנו של המנצח והמלחין לסלו רוט ואביו של המוזיקאי פיטר רוט

פול רוט נולד בעיר טימישוארה, רומניה בשנת 1950. אביו הוא המנצח, מוזיקאי, מלחין, פסנתרן, מעבד ומתזמר הבינלאומי לסלו רוט. אמו, כדבריו, לא עסקה במוזיקה באופן מקצועי אבל אהבה לנגן על פסנתר.

בשנת 1960, בהיותו בן 10, עלה עם משפחתו לישראל. המשפחה השתכנה בבת ים. עד גיל 13 פול לא התעסק במוזיקה. עם זאת, כבר כילד קטן התלווה לאביו שניצח, בין השאר, על תזמורת האופרה הרומנית הלאומית של טימישוארה.

כדבריו, הרגע בו המוזיקה הפכה לאהבתו הגדולה ודבק בו חיידק הנגינה היה בשנת 1963, ברגע בו  שמע לראשונה ברדיו דרך הטרנזיסטור את הביטלס. בהמשך שאר מוזיקת הרוק והקצב השפיעה עליו.

 

עקב ההתלהבות מהסאונד של הלהקה, ביקש מהוריו גיטרה ובשנת 1965, כשהיה בן 15, הוריו קנו לו גיטרה קלאסית. במשך שנה לימד את עצמו לנגן על גיטרה דרך האזנה אינטנסיבית לתקליטי מוזיקת רוק ופופ ודרך ספר נגינה. אביו, שניצח וניהל מוזיקלית את מקהלת צדיקוב, אפשר לבנו לנגן על גיטרה בהופעותיה של הלהקה כמעין "שפשוף" מקצועי.

כיוון שאביו עבד כמעבד ומנצח בתזמורת "קול ישראל", נחשף פול בתכנית "תשואות ראשונות" (תכנית הכישרונות הצעירים של אותן שנים, כמו "הכוכב הבא" של הסיקסטיז) למוזיקאי והגיטריסט אלכס קרטן, בנו של הגיטריסט המיתולוגי אגון קרטן.

אביו, לסלו, הציע לו ללכת ללמוד גיטרה אצל קרטן באופן מקצועי. בשנת 1966 קרטן החל לעבוד כנגן גיטרה חשמלית בתזמורת שניגנה בהצגה המצליחה של תיאטרון גיורא גודיק – "קזבלן" בכיכובו של יהורם גאון. בשנת 1967, כשקרטן גויס למילואים, הוא סידר לרוט לנגן בהפקת ההצגה. במקביל סידר לו לנגן בהקלטה הראשונה שלו בחיים בהפקה מוזיקלית של רפי בן משה לשיר "הכל בגלל האהבה" (לו הייתי).

"אני זוכר שהתזמורת עשתה חזרות ל'קזבלן' והייתי נוהג לשבת ליד אלכס קרטן וללמוד ממנו איך מנגנים", משחזר רוט, "הייתי מנגן בשקט בזמן החזרות. באחת ההצגות אני זוכר שהוא אמר לי: 'אני הולך עכשיו למילואים. אתה תחליף אותי' והלך. הייתי בשוק גמור.

עוד לא ידעתי לנגן בדיוק באופן מקצועי, ובאחד הקטעים לפני ההפסקה, הייתי צריך לנגן סולו ולא הייתי טוב בזה. פישלתי את זה לחלוטין. בהצגה חיה. הלך הסולו לגמרי. בהפסקה ראיתי שאלכס ישב בקהל ולא הלך באמת. הוא רק בחן אותי. מסתבר שהוא רצה 'לזרוק אותי למים'.

למחרת הוא באמת הלך למילואים וניגנתי במקומו. מדי ערב הייתי מנגן וכל פעם פקששתי קצת, עד שהמנצח של התזמורת התחיל לשאול: 'תגיד, מתי אלכס חוזר?' (צוחק)".

החילוף הזמני הפך לקבוע ורוט ניגן ב"קזבלן" עד שנת 1968. במקביל הקים להקת קצב (ללא שם) יחד עם כמה חברים, בהם לואי להב. הלהקה הקליטה כמה שירים באופן פרטי.

בשנת 1968, לאחר שקרטן המליץ עליו בפני רפי בן משה שנחשב למנהל המוזיקלי של כמה מהלהקות הצבאיות הבולטות, ניגש רוט לבחינה ללהקת פיקוד צפון במעוזה בחיפה. רוט עבר את הבחינה והתקבל ללהקה בשנת 1968.

רוט ניגן על גיטרה חשמלית ועל גיטרה בס בשלוש תכניות של הלהקה: "על הרמה" (1968) בה ניגן בין השאר בהקלטת להיט התכנית – "מלכות החרמון" (עם הסולן מוצי אביב), "קצת מזה וקצת מזה" (1969) ו"מהצפון באהבה" (1970) בכיכובם של יגאל בשן ועדנה לב. בין השאר ניגן בהקלטות "אם תשוב" ו"רגע לפני" עם הסולנית לב ו"לצפון באהבה" ו"מתוק, מתוק" עם הסולן יגאל בשן שזכה בתואר "שיר השנה".

"עם יגאל בשן הייתי מופיע בחלטורות במועדונים בתחנה המרכזית החדשה במהלך השירות הצבאי שלנו, אחרי החזרות", מספר.

בנימה אישית, בשלב זה של הראיון רוט פתר חידה ששנים ניסיתי לפתור אותה ללא  הצלחה, בהקשר של השיר "מתוק, מתוק". ניסיתי כבר כמה שנים להבין ולגלות מי היה המתופף בהקלטה. פניתי ליגאל בשן ז"ל והוא גם לא זכר. רוט פתר לי את התעלומה וסיפר כי מתופף השיר בהקלטה היה בני ליכטנפלד, שמתגורר כבר המון שנים בחו"ל.

ועכשיו נחזור לסיפורו של רוט.  עם שחרורו מהלהקה בשנת 1971, הצטרף להרכב שניגן בהופעות ובהקלטות עם שלישית "הצירוף המקרי" (צילה דגן, דני מסנג ויאיר קלינגר), שלישייה פופולארית שהקליטה כמה להיטים בהם "רוזה מרציפן" ו"בלדה ללוח השנה".

בסוף אותה שנה הצטרף להרכב שניגן בתכנית היחיד  השנייה של חווה אלברשטיין ("חווה אלברשטיין בתכנית יחיד ב'"). בשנת 1973 ניגן בתכנית "נישואין נוסח גירושין" של יוסי בנאי ורבקה מיכאלי.

באותן שנים, נחשב רוט לאחד מנגני האולפנים הבולטים בתקופה, וניגן בתכניות והקלטות של מיטב אמני ישראל בהם יהורם גאון, יוסי בנאי, אריק לביא, יפה ירקוני, אושיק לוי, שושנה דמארי, חווה אלברשטיין, אילנית, אריק סיני ועוד רבים וטובים, כולל בהקלטת הבס בשיר "הפרח בגני" עימו זכה זהר ארגוב במקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי לשנת 1982. אפילו ניגן בהיכל התרבות עם זמר העם האמריקאי, ברל אייבס. יש לציין כי ניגן לאורך השנים בעיקר על גיטרה בס אבל גם על גיטרה חשמלית וקלאסית.

בזמן מלחמת יום הכיפורים ניגן עם הרכבי הבידור שהופיעו במוצבים השונים בפני חיילים תחת התופת והאש.

בשנת 1979 ניגן במופע "ישראל שרה וצוחקת" בהשתתפותם של יעקב בודו, "הכל עובר חביבי" וכו'.

באמצע שנות ה-80 החליט רוט להוריד הילוך בקריירת הנגינה והתמקד בעיקר בלימוד גיטרה באופן פרטי. למרות זאת עדיין ניגן עם חבריו ובהפקות שונות, אך לא כמו בימי השיא בסבנטיז.

לאורך השנים, למרות שניגן בעיקר להנאתו, פנה רוט לעיסוקים שונים בהם רפואה אלטרנטיבית, עבודה בחנות "מרום לכלי נגינה" וצילום.

אי אפשר לסיים את הכתבה מבלי לציין כי בנו של רוט הוא המוזיקאי, יוצר, מעבד, מלחין וזמר פיטר רוט, ממובילי הרוק הישראלי בשני העשורים האחרונים.

תודה מיוחדת לפול רוט שהסכים להתראיין ואפשר לי לתעד סיפורו במסגרת פרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית והמוזיקאים הישראלים.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר-  חוקר המוזיקה הישראלית!

סיפורו של המוזיקאי והמנצח אפרים כץ- כותב ומראיין: דודי פטימר

 

המוזיקאי אפרים כץ הוא מלחין, מעבד ומנצח מוזיקלי ישראלי שפעל בארץ בשנות ה-60 וה-70 והלחין למיטב האמנים מיהורם גאון ועד שלישית הגשש החיוור.

אפרים כץ נולד ב-29 באפריל 1944 בקריית חיים. בגיל 4 עבר עם משפחתו ליפו ובגיל 6 הגיע לרמות רמז, חיפה, שם גדל והעביר את שנות נעוריו.

בשנת 1954, בהיותו בן 10, הצטרף לתזמורת הנוער של חיפה תחת ניצוחו וניהולו המוזיקלי של יהודה אברון. כדבריו, הצטרף לתזמורת לאחר שראה אותה צועדת ברחובות חיפה עם המדים הלבנים והכלים הנוצצים שהותירו עליו רושם עז.

לאחר תקופת ניסיון קצרה כמתופף, בגיל 12 החל לנגן על סקסופון ובגיל 14 וחצי עבר לנגן על קלרינט. הוא ניגן בתזמורת הנוער של חיפה במשך שמונה שנים (1954-1961).

במקביל לתזמורת זו, ניגן במהלך לימודיו בארבע תזמורות נוספות: תזמורת הפועל-נמל חיפה (תזמורת כלי נשיפה), תזמורת הנוער הסימפונית של חיפה (בניצוחו של עמי מעייני), התזמורת הסימפונית חיפה (תזמורת סימפונית מקצועית בוגרת אליה הצטרף בגיל 16) ותזמורת הגדנ"ע בניצוחו של שלום רונלי-ריקליס, שנחשבה לתזמורת הלאומית של ישראל.

בהיותו בן 18, ביולי 1962, התגייס לצה"ל ושירת בתזמורת צה"ל עד שחרורו בינואר 1965.

בין השנים 1968-1973 שימש כסגן המנצח של תזמורת צה"ל ובין השנים 1973-1984 שימש כסגן המנצח של תזמורת המשטרה.

תוך כדי שירותו בתזמורת המשטרה, סיים בשנת 1978 את לימודיו באקדמיה למוזיקה ע"ש רובין בירושלים וזכה בתואר B.Mus.

בסוף שנת 1984 מאס בתפקידו כסגן מנצח והחליט להעתיק מגוריו מישראל ליוהנסבורג, דרום אפריקה, שם הוצעה לו משרת המנצח הראשי של אחת מהתזמורות הצבאיות המוביליות של צבא דרום אפריקה (The South African Army Band).

לאורך שנותיו בדרום אפריקה, המשיך בפעילות ענפה כמנצח, מלחין, מעבד ומנהל מוזיקלי של מופעים (בעיקר ערבי מוזיקה ישראלית ומקהלות). עד פרישתו לגמלאות בשנת 2004.

יצירותיו:

אמנם שיא התמחותו של כץ הייתה בשדה המוזיקה לתזמורות כלי נשיפה, אך החל מאמצע שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 התנסה כיוצר ומלחין גם בשטח המוזיקה ה"קלה" בישראל.

יצירתו הראשונה שזכתה להערכה והכרה הייתה מארש שחיבר במהלך שירותו הסדיר בתזמורת צה"ל ושהשתתף בתחרות ה"מארשים" שהתקיימה בשנת 1964. יצירתו – "מצעד הקוממיות" זכה בפרס השלישי. למרבה הצער, מנגינה זו לא תועדה על גבי תקליט או דיסק.

באותה שנה (1964) הלחין מארש נוסף בשם "חברים לנשק" שמנוגן ומושמע עד היום ע"י תזמורת צה"ל ותזמורות כלי נשיפה רבות בארץ ובחו"ל. הפעם, המארש הזה, בביצוע תזמורת צה"ל, תועד והוקלט לתקליטה של התזמורת "צה"ל צועד" והופיע על   ומאוחר יותר על דיסק   שנקרא "ממלכת המארש".

בשנת 1965 הקליטה הזמרת דליה עמיהוד את שירו של כץ "מכתב שלא נכתב".

בשנת 1970 השתתף שיר שהלחין כץ למילותיו של גלעד בן ש"ך – "טיפות הגשם" בפסטיבל שירי הילדים הראשון ובוצע ע"י מקהלת צדיקוב בניצוחו של לסלו רוט. השיר מופיע על תקליט "הד ארצי" .  בפסטיבל שירי הילדים השני (1971) השתתף שיר שהלחין כץ למילותיו של לאה לופנפלד – "טל והרוח" ובוצע ע"י גדעון גרייף.

בפסטיבל הזמר החסידי הראשון (1969) עיבד כץ את השיר "אתה סתר לי" מאת יהושע לייב נאמן שבוצע בפי אריק לביא ומופיע על תקליט מ"ס הד ארצי BAN 14121. בפסטיבל הזמר החסידי השלישי (1971) השתתף השיר שהלחין "זוכרנו לחיים" ובוצע ע"י דני גרנות. השיר מופיע על גבי תקליט הד ארצי מ"ס BAN 14203.

בשנת 1967 הקליטה שלישית "הגשש החיוור" לתכניתה "סינמה גשש" את השיר שהלחין כץ- "גן נעול" (מילים: שולה שקל, עיבוד: יצחק "זיקו" גרציאני) ויצא על תקליט הד ארצי . הרבה יותר מאוחר השיר הופיע גם על הדיסק השני מתוך אוסף השירים של הגשש "שירים, רבותי, שירים" , הר ארצי .

בשנת 1967 הקליט יהורם גאון את השיר שהלחין כץ – "ידענו שצריך עכשיו ללכת" (מילים: שולה שקל, עיבוד: ד"ר חנן וינטרניץ). השיר הוקלט ע"י רשות השידור בבית המורה ולא ראה או על גבי תקליט או דיסק.

בשנת 1973 שימש כץ כמנהל מוזיקלי ומעבד של צוות הווי סדנאי השיריון. צוות ההווי הקליט באותה שנה שני שירים שהלחין וראו אור על גבי תקליט: "שיר בנעליים גבוהות" (מילים: דודו ברק) ו"אין בינינו שום דבר" (מילים: משה סחר) שביצע הסולן אבנר אשכול.

בפסטיבל שירי התנ"ך שהופק ע"י תיאטרון יובל בשנת 1971 השתתף שיר שהלחין כץ וביצע הזמר אדי כוגן – "קומה ברק". השיר ראה אור על גבי תקליט .

בשלהי 1970 התקיים "פסטיבל תל אביב 70" שהופק ע"י עיריית תל אביב. בהקלטה, שתועד על גבי תקליט, עיבד וניצח כץ על ארבעה שירים: "שלום לך שרונה" (שביצעה "שלישית שרונה": אדם הפטר, רפי לאון ונתן קרן), "מדוע זה כך" (שביצע הזמר ג'קי שריג), "הידעת" (שביצע "צמד יחדיו": חיים פרחי ושלתיאל בן-יהודה) שקטף את הפרס השלישי ו"בעיר ירושלים" (שביצע אבנר כורש). האלבום יצא על גבי תקליט הד ארצי  .

כמעבד, כתב עיבודים לשלושה אלבומים של "פסטיבל חסידי לילדים" (1972, 1975, 1978) שבוצעו והוקלטו ע"י מקהלת הילדים "פרחי זמירי ציון" (או "פרחי זמירי ירושלים") בניצוחו והפקתו של חנן אביטל.

 

בשנת 1973 שימש כמנהל מוזיקלי ומעבד עיקרי של "פסטיבל הזמר הלועזי" שהופק ע"י גבי קריספין וראה אור בשנת 1973. הפסטיבל תועד על גבי תקליט הד ארצי.

לאורך שנות פעילותו בארץ כתב כץ מוזיקה ועיבודים למספר פרויקטים נוספים, בהם: מוזיקה למחזה "נדנדה בשניים" שהעלה "התיאטרון הצעיר" בהפקתו של מנחם נוביק ז"ל. עיבודים לארבעה שירים מאת נורית הירש שליוו את ההפקה הראשונה של "אמי הגנרלית" בשנת 1970 בהפקת "התיאטרון הצעיר". מוזיקה לסרט קצר בשחור-לבן בשם "הביישן" בבימויו של אלי שרגנהיים מראשית שנות ה-70.

תודה מיוחדת לאפרים כץ היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו (לראשונה בהיסטוריה) בכדי לתעדו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד יוצרים בזמר העברי.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

 

אבן חיה – סיפורו של הזמר והמוזיקאי פליקס אבן חיים – כותב ומתעד: דודי פטימר

פליקס אבן חיים הוא מוזיקאי, יוצר, נגן וזמר שפעיל משנות ה-60 ועד ימינו בסצנת המוזיקה הישראלית. הוא שירת בצוות הווי סיני וניגן במופעים כ"נסיעה מדומה" (משירי לאה גולדברג) להקת "שום בצל" והיה חבר בלהקות קצב שונות: Les Bip Bip, The Life Stone Band, "אקסודוס", "פרדייס", "תל אביב אקספרס", "החלומות" ו"להקת 84". תחקיר מאת חוקר המוזיקה דודי פטימר.

 

פליקס אבן חיים נולד בעיר סאפי שבמרוקו בשנת 1946. כמי שגדל בבית מוזיקלי לאבא מתופף ואמא שנהגה לשיר, דבק "חיידק" המוזיקה בפליקס כבר בגיל 11 כשקנה מפוחית והחל לנגן. בהיותו בן 14 קנה לו אביו את הגיטרה הראשונה שלו.

 

במרוקו, נהג לשיר ולנגן בנשפים, אירועים ומסיבות שונות ובמקביל החל ללמד עצמו לנגן על כלי נגינה נוספים: סקסופון אלט, בס, תופים וקלידים. לבדו אף למד לקרוא תווים ובנעוריו לימד ילדים לנגן בבתים.

 

בשנת 1964, בהיותו בן 18 הצטרף ללהקת "החתולים השחורים", להקת רוק מרוקאית בהנהגתו של הזמר ז'אק קורייאט וניגן עימה במשך שנה אחת בלבד. הלהקה ניגנה גרסאות כיסוי לשירי הביטלס, ה"צלליות", לוס אינדיוס טבחאראס ובעיקר מוזיקה מגוונת לריקודים.

 

בשנת 1965,  הקים יחד עם אחיו ואחיותיו: ז'אק, ג'ו, הדסה וריקי אבן חיים ועם בן דודו ג'קי בר ששת    להקת קצב שנקראה  Les Bip Bip שנתפרסמה במרוקו בשל להיטיה: "Safi" (על שם עיר ילדותם) ו"To Tefini" ("הכל נגמר", השיר הראשון שיצר פליקס בגיל 14, שנת 1960) שכתב והלחין פליקס.

בסוף 1965, עם זמנו להתגייס לצבא מרוקו, החליטו אחיו והוא שאם הם כבר מתגייסים, זה רק לצבא הישראלי וכך ביצעה המשפחה עלייה לישראל. המשפחה הגיעה לישראל והתגוררה באבן יהודה. להקת ה-Les Bip Bip הוסיפה להופיע עד גיוסם לצבא של האחים.

בשנת 1966 התגייס פליקס לחיל השריון. בסוף הטירונות, ניגן במסיבת הסיום יחד עם חבריו מהטירונות. באותה מסיבה, נכחו במקרה קצין התרבות הראשי שאול ביבר ומנהלה המוזיקלי של להקת גייסות השריון – רפי בן משה, שהזמינו את פליקס להקים צוות הווי בחיל השיריון שייקרא "צוות הווי סיני".

 

פליקס הופיע במסגרת צוות הווי בין השנים 1967-1970 כגיטריסט וזמר. הוא השתתף בתכניתו של צוות ההווי משנת 1968 – "קפוץ לי על הטנק" (התכנית לא יצאה על גבי תקליט, אך תועדה ע"י רדיו גלי צה"ל במהלך הופעתה החיה בבית החייל בתל אביב), עבורה כתב והלחין אבן חיים את הלהיטים: "זר זכרונות", "החורף פשט את מדיו הקרים" ו"פת לחם, יין וחבר".

המעבדים המוזיקליים שעבדו עם צוות הווי על התכנית היו אלדד שרים ובני נגרי. פליקס חתום אף הוא על שלושה עיבודים מוזיקליים בתכנית- לשירים שיצר.

 

עם שחרורו מהצבא, בשנת 1970, הצטרף בעידוד רפי בן משה לצוות המופע "נסיעה מדומה" (מופע משירי לאה גולדברג) בו ניגן כבסיסט בהופעות ובהקלטת האלבום משירי המופע. באותה שנה, הפך לנגן הבית של מועדון ה"קרוואן" ביפו (שנקרא באותן שנים מועדון "אקרופוליס"), שם שימש בין השאר נגן ליווי של אמנים כצביקה פיק, אופירה גלוסקא, עוזי מאירי וג'קי אלקיים.

 

בשנת 1971, שוב בעידוד רפי בן משה, הצטרף כנגן בלהקת "שום בצל" (הלהקה הבין-קיבוצית של ישובי עמק יזרעאל) ותועד אף בתקליט הלהקה שיצא אותה שנה. בלהקה ניגן בשלל כלי נגינה.

 

בשנת 1972 הקים שוב עם אחיו את להקתם, הפעם תחת השם – The Life Stone Band ("להקת אבן חיים") שפעלה לפרקים עד שנת 1990.

במקביל, ניגן לאורך שנות ה-70 בלהקות קצב שונות: "תל אביב אקספרס", "החלומות", "להקת 84" ו"אקסודוס". כמו כן, שימש בעיקר כנגן בהקלטות אולפן שיזמו המוזיקאים רפי בן משה ומוני אמריליו.

 

בשנת 1978 השתתף שירו "את חלומי" בפסטיבל השירים בנתניה והעפיל למקום השלישי.

בשנת 1980 הקים אבן חיים אולפן הקלטות ביתי בשם "מילים ולחן" ולאורך אותו עשור התמקד בהפקות מוזיקליות ויצירת שירים. בשנת 1988 הפיק מוזיקלית את אלבומו של הזמר רמי רם – "לרגל שנות הארבעים למדינת ישראל" שכלל את הלהיט "איציק ודנה" שתרגם פליקס לעברית בהשראת השיר ההודי הנודע – "איצ'יקדנה" וכן את הלהיט "באתי לעיר זרה".

 

באותן שנים שימש כמנהלה המוזיקלי של להקת "ילדי אבן יהודה" (יחד עם המוזיקאית אסתר סמדג'ה) שהופיעה דרך קבע בפסטיבלי ירושלים. במקביל, הופיע בחתונות עם להקת האירועים – "פרדייס".

בשנת 1991 הקליט את השיר "שיר הממונה" (אחדות עם ישראל) שזכה להצלחה ברדיו ובשנת 1993 הוציא פליקס את אלבום הבכורה שלו – "כל אחד מאיתנו" שכלל שירים מקוריים שכתב והלחין.

לאורך שנות ה-90 הופיע כנגן עם הזמר משה הלל, הזמרת ורדה גולדברגר והזמר גדעון נוריאלי.

עד היום יצר פליקס מעל 250 שירים ומעל 40 מתוכם רשומים על שמו באקו"ם.

 

במקביל לעבודתו כמוזיקאי, עבד סמוך לקריירה המוזיקלית כמנהל חשבונות. בימים אלה מוסיף להופיע, לכתוב, להלחין ולהקליט שירים.בנו, יאיר אבן חיים, ממשיך דרכו ואף הוא מוזיקאי.

תודה מיוחדת לפליקס אבן חיים היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית והמוזיקאים בישראל. .

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מתופף את חייו – סיפורו של המתופף עמוס מרוז – כותב ומתחקר: דודי פטימר

עמוס רוזנבוים (מרוז) נולד בתל אביב בשנת 1954. הוא מעיד כי הרומן שלו עם מוסיקה החל בגיל 0.

 

דודה של אמו, בנימין עומר, אביו של המשורר ע' הלל,  היה מורה למוסיקה במשמר העמק ויצר את "שיר השומר" הנודע. מרוז מעיד כי עומר היה הקשר הראשון שלו למוסיקה, והוא אף לימד אותו  תווים בסיסיים של כלי הקשה בגיל 5 ולתופף.

הוא מעיד כי בילדותו הרדיו והפטיפון היו בולטים מאד וכך ספג מרוז את שירי בובי דארין ואלביס לצד שירי קטרינה ואלנטה, הגשש החיוור, גשר הירקון, יפה ירקוני וכדומה.

 

בשנת 1964, עת עמוס היה בן 10 והתגורר עם משפחתו ברמת גן. אביה של אחת מבנות כיתתו בבית הספר היה המתופף המיתולוגי מני רנוב (שתופף אותה תקופה עם שלישית גשר הירקון) שהפך להיות מורהו המקצועי הראשון ובין השניים נוצר קשר חם והדוק. רנוב נהג לקחת את בן טיפוחיו בלילות למועדון הג'אז "ברברים" ועיצב לא מעט את טעמו המוסיקלי.

 

בהיותו בן 14 החל עמוס לנגן בהופעות והרכבים מזדמנים, תחילה שסידר לו רנוב (בין השאר ניגן "בשקט, כמעט בסוד" בהצגה "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ")  ובהמשך לבדו. לפני הצבא, נזכר, ניגן מעט עם איתן מסורי ואודי שפילמן (שהיו יחד בלהקת "שחור לבן" באותה תקופה). בסוף שנות ה-60 ניגן בהצגה האוונגרדית – "הזמרת בעלת הקרחת".

 

בתחילת שנות ה-70 החל ללוות אמנים: הזמרת הראשונה אותה ליווה הייתה שולה חן, כשפסנתרנה אותה תקופה היה שלמה גרוניך.  בהמשך הופיע בסיבובי אמנים עם יזהר כהן, שלמה ארצי, אילנית, אושיק לוי, השחקן ערן בניאל, ששי קשת, בעז שרעבי, צדוק סביר, אלברט אלמוזלינו (אמן הצלליות) ועוד.

במקביל ניגן בתיאטרון הילדים של אורנה פורת בהצגות כ"פו הדוב", "טומי טם" ועוד. בשנת 1972 ניגן בהצגה המצליחה של גיורא גודיק – "במזל דגים".

 

לאורך שנות ה-70 השתתף במופעים והקלטות רבות, בהם: "ערב משירי רחל" (עם דורית ראובני, חנן יובל ודני כץ), "ערב משירי עקיבא נוף" (עמוס אף ניגן בתקליטו של נוף ובהקלטת הלהיט "איזבל"), בתכנית היחיד של חוה אלברשטיין, בתקליט המשותף של חוה אלברשטיין ועודד תאומי ("חוה ועודד בארץ הקסמים"), במופעיו של מתי כספי, הקליט והופיע עם נתן כהן ו"הנשמות הטהורות", בהקלטות של מוסיקאים כיוסי מר חיים ודב זלצר, בתכנית הרדיו הפופולארית "דלת פתוחה", בתכנית הטלויזיה "המבדיל בין קודש לחול", בתכנית הראשונה של "הכל עובר חביבי", ועוד. כמו כן, הקליט עם נתן כהן ג'ינגלים לפרסומות.

 

בשנת 1977 החליט להניח את התופים בצד והחל לעבוד בעיתון "מעריב", בו למשפחתו היה תפקיד בכיר בה. במשך השנים הפך למנהל בכיר ב"מעריב".

 

בשנת 2000, כשהגיע לשיעור תופים של בנו אצל דורון גיאת, לקח את התופים וניגן בספונטניות, מה ש"הדליק" לו את הפיוז שוב והוא חזר לתופף ולהופיע, תחילה עם חבורת שוהם ובהמשך עם הזמרת רעיה פירסט ובהרכב הבלוז The Travelling Mellow Tones. מרוז מוסיף לנגן ולהופיע עד היום.

 

תודה מיוחדת לעמוס מרוז היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

"קלידי הפרדי" – סיפורו של הקלידן פרדי בקלו – כותב ומתחקר: דודי פטימר

פרדי בקלו נולד ב-28 ליולי 1951 ברחוב זמנהוף בתל אביב. הוא גדל בבית מוסיקלי, כשאביו, משה בקלו, היה אקורדיוניסט תל אביבי מקומי, ולמעשה היה מהראשונים שהחדירו בפרדי אהבת המוסיקה.

 

בהיותו בן 8 אביו לקח אותו למורה לאקורדיון יול זארי (מורה נודעת בחולון) והוא למד עד גיל 12. בגיל 12 שינה סגנון והחל ללמוד לנגן על חצוצרה, ובגיל 14 למד במגמה למוסיקה בבית הספר "למה ילין" אצל רפי גלזר (חצוצרן בולט בתזמורת הפילהרמונית הישראלית).

בנעוריו נהג להופיע כחצוצרן בתזמורת של אביו בחתונות למיניהן, כשהוא מושפע ממוסיקת רוקנרול, מוסיקה ערבית ומוסיקה אירופאית. בשנת 1968 הצטרף ללהקת "הגנרלים" (להקת קצב ישראלית) שכללה את הגיטריסט דני יצחקי (שהפך לימים אמרגנו של טריפונס) , המתופף מאיר פניגשטיין (לימים "פוגי" מכוורת), רפי שוורץ (בסיסט שהיה לימים ב"עוזי והסגנונות") ופרדי (על אקורדיון, גיטרה וחצוצרה). במקביל, ליווה באותה שנה בצפת את הזמר ג'ימי לויד.

בשנת 1970 התגייס לצוות הווי הנדסה קרבית כאקורדיוניסט (בתקופה בה הצוות נקרא "להקת הפלסים") והשתתף בתנית "מהנדסים את העולם". בשנת 1971 הועבר ללהקת פיקוד צפון ושירת בה עד שנת 1973, כשהוא משתתף בתכניתה "רוח צפון".

מיד עם שחרורו, פרצה מלחמת יום הכיפורים ופרדי גוייס לצוות הווי ובידור כשהוא מלווה בין השאר את הזמר היווני ספירו, רובי חן, מוטי פליישר ועוד.

 

עם תום המלחמה ולאורך שנות ה-70 וה-80, החל לנגן בהרכבים מגוונים כלהקת "דייב והאורנים", להקת "הכוכבים הכחולים", להקת "האריות" וכן ליווה זמרים כחופני כהן, זהר ארגוב (פרדי ניגן בהופעתו האחרונה בחיים של ארגוב), שימי תבורי, ניקולס, צלילי העוד, ג'קי אלקיים, חיים משה, ריקי גל,תיקי דיין, ג'וזי כץ, בעז שרעבי, מרגלית צנעני, ג'קי מקייטן, סמיר שוקרי, איזידור, עופר לוי, רובי שרעבי, דידי דורסי, ג'ו עמר, צלילי הכרם, הנרי קדוש, חיים צדוק, רנה רנאטו (Save Your Love), רוי יאנג ועוד. הוא ניגן אף בתקליטיהם של סטלוס ורובי חן (בתקליטים השתתף גם בעיבודים מוסיקליים).

בשנת 1995, במסגרת הופעה עם שימי תבורי בארצות הברית, הכיר שם מישהי, התחתן והשתקע באמריקה למשך 18 שנה, כשהוא משמש כמורה למוסיקה שם. במקביל, ליווה את הישראלים שהופיעו בארה"ב.

 

בשנת 2013 חזר לישראל, ומאז מוסיף לנגן, להופיע ולהשתתף במספר פרויקטים מוסיקליים.

אני רוצה להודות מכל הלב לפרדי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"רוקר חי" – ראיון בלעדי עם חלוץ הרוק הישראלי ג'רארד קמינסקי – כותב ומראיין: דודי פטימר

"רק תנו לי עוד קצת ממוסיקת הרוקנרול הזו", כך גרס צ'אק ברי בשנת 1958 ולמעשה לא רק שהוליד להיט קלאסי אלא ביטא את קולם של נערי העולם באותן שנים שמצאו ברוקנרול פורקן עול, מפלט ואורח חיים שכולו מוסיקה, אהבה ועוד מוסיקה.

 

בישראל, ניצני מקצב הרוקנרול החלו בתחילת שנות ה-60 בדגלן של להקות רוקנרול ישראליות ("להקות קצב") ששימשו שגרירות הרוק האמריקאי והבריטי מחו"ל בישראל והופיעו עם אותם השירים ששיגעו את הנוער ברחבי העולם. בשלב מאוחר יותר גם נוצרו שירי רוקנרול בעברית עם אותם המקצבים כמו בחו"ל, רק שעבור הממסד, רוקנרול בעברית הוא נטע זר שאסור לתת לו במה וביטוי.

 

אחד מחלוצי הרוקנרול בישראל של תחילת שנות ה-60, לצד ד"ר בצלאל יונגרייז ולהקת ההדים, היה ג'רארד קמינסקי שחי רוקנרול, נשם רוקנרול ועשה רוקנרול ולמעשה מהווה מאבות היסוד של הרוקנרול במתכונתו הראשונה (והבסיסית) בישראל.

 

הוא נולד בצרפת בשנת 1944 בשם ג'רארד קמינסקי ועלה עם הוריו לארץ אחרי מלחמת העולם השניה. המשפחה השתכנה בתל אביב וג'רארד מעיד על עצמו כי מאז ומתמיד נמשך למוסיקה ובעיקר לרוקנרול של ביל היילי, אדי קוקרן, ג'רי לי לואיס, צ'אק ברי, באדי הולי, ליטל ריצ'ארד ומאוחר יותר אלביס פרסלי וקליף ריצ'ארד והצלליות.

 

בשנת 1956, בהיותו בן 12, בנה בעצמו את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו ולימד עצמו לנגן באופן אוטודידקטי. במקביל ניגן על מפוחית פה ושר.

 

בשנת 1960, שנים בהן ניצני הרוקנרול החלו להתפשט גם בישראל, ג'רארד  בן ה-16 היה מהראשונים שהחלו להופיע ולשיר רוקנרול שאז נחשב "נטע זר" בישראל הממסדית של אותן שנים.

בשנת 1961 היה מהראשונים להקים להקת רוקנרול (בישראל להקות מסוג זה כונו "להקות קצב") והקים את להקתו הראשונה- "כוכבי הכסף" (1961-1962) . אחריה באו "האלילים המטורפים", "ג'רארד וכוכבי הכסף", "ג'רארד ולהקתו" וכמובן  מאוחר יותר בשנת 1965  הקים את להקת "השמנים והרזים" שהקליטה שני תקליטונים (התקליטון הראשון כלל את הסולן עוזי פוקס, אולם שיר אחד הולחן והוקלט ע"י קמינסקי עצמו בצרפתית Attendez) כשאת להיטה הגדול "יה יה מה יהיה" (הוקלט ב-1967 ויצא ב-1968), שנחשב בעיני רבים לאחד משירי הרוק הגדולים בכל הזמנים, אותו הלחין קמינסקי למילותיו של אלישע נמרי (צייר ובעלה לשעבר של זמרת הפופ ירדנה הדר) עם הסולן דודו רג'ואן ז"ל. אחד המוסיקאים שקמינסקי "גילה", כדבריו, בלהקה היה צביקה פיק, קלידן הלהקה.

תחילה קמינסקי שימש כבסיסט הלהקה (בשלב מסויים הוא הפך מנגן גיטרת ליווי לבסיסט) ובשלב מסוים עבר לצד האמרגן והכניס את דודו רג'ואן במקומו.

 

לאורך שנות ה-60 ניהל מספר מועדונים כשהבולטים בהם היו "אבא בהריון" ו"אמא מתגלחת" ועסק לצד היותו איש להקות קצב, כעוזרו של האמרגן ששון רג'ואן. בשנת 1970 החליט לפרוש מעולם המוסיקה אך נשאר בתחום: הוא שימש כמנכ"ל בחנות כלי זמר ולאחר מכן הפך למכוון ומתקן פסנתרים, ואף חי תקופה בלונדון בה זכה להצלחה בתחום זה.

לאחר לא מעט נסיונות שכנוע ו"הפעלת קשרים" עם מוסיקאים שעבדו עימו, סייע לי הסקסופוניסט הותיק אורי סעדה (שסיפורו המלא גם נמצא ב"דודיפדיה") בארגון הפגישה עם ג'רארד בביתו. ג'רארד אמר שלא מתראיין ולא התראיין שנים רבות, אך הסכים לתת לי ראיון יחיד ובלעדי  ולפרוש את הקלפים על השולחן לעומק פעם אחת אחרונה ואולי היחידה.

 

נפגשנו בביתו בתל אביב ומיד עם היכנסי לביתו בלטה נפש האומן הרוקר שבו: פוסטרים של להקות הקצב אותן ייסד עיטרו את הקירות, ציורים אומנותיים ומכונת ג'וקבוקס מקורית משנת 1962 המונחת בסלון.

 

ישבנו פנים מול פנים: ג'רארד, אורי סעדה ואנוכי ובמשך שעתיים וחצי נחשפתי לסיפורו המרתק והמלא של מי שנחשב לאחד מחלוצי הרוקנרול המוקדם המשפיעים ופורצי הדרך בישראל. בעודו מעשן סיגריה אחר סיגריה, נחשפתי לאדם צנוע מאד, נחבא אל הכלים שלא אוהב לדבר או להעיד על עצמו, מלא חוש הומור ובעל דעות נוקבות לגבי מוסיקה ולאורך השיחה, נחשפתי גם לחומרים נדירים מארכיונו הפרטי אותן סיפחתי לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והרוק הישראלי.

 

עם תמונה לא יצאתי, שכן ג'רארד נגד תמונות באופן עקרוני (לדבריו, לא מצטלם אף עם קרובי משפחתו) אך יצאתי עם מידע רב שערכו התרבותי לא יסולא בפז.

 

ג'רארד, מהו רוקנרול?

 

"שמע, אני מדבר על רוקנרול. האמרגנים והעיתונאים של אז, קראו לנו להקות קצב, אבל למה להקות קצב? כי באותה תקופה החלו לפעול הביטלס וקראו להם "חיפושיות הקצב" ולכן "להקות קצב" נשמע מתחרז יפה. אבל, למעשה היינו להקות רוקנרול. לא כל מי שמתיימר להגיד שהוא היה רוקר הוא היה רוקר. בשבילי שלום חנוך הוא לא רוקר. רוקנרול זו צורת חיים. גם אריק אינשטיין ניסה לעשות רוקנרול אבל זה לא רוקנרול אני מצטער. יש רוקר אחד בירושלים שלא יצא לי לנגן איתו, שלמה מזרחי ("הבמה החשמלית") זה רוקר!"

 

שתבין טוב מאד, אני הייתי די בוגר וכבר בגיל 17 שכרתי אולם קולנוע בהרצליה בכדי לעשות מופע רוקנרול. לא רציתי שהאמרגנים ירוויחו עלינו כסף. שכרתי קולנוע בהרצליה בשם "קולנוע היכל", ואני זוכר שהלכתי אפילו לראש העיר לקבל אישור."

 

לרוקנרול יש גיל?

 

"לא, אבל אני זקן."(צוחק).

 

אילו להקות היו לך במחצית הראשונה של שנות ה-60 ?

 

"שמע, הייתי חייב להחליף נגנים ושם של להקה כל שישה חודשים כי הארץ הייתה קטנה, אז לא היו מועדונים והיו מעט להקות. הלהקה הראשונה הייתה "כוכבי הכסף", לאחר מכן "האלילים המטורפים", לאחר מכן "ג'רארד וכוכבי הכסף", "ג'רארד ולהקתו".

 

איך בחרת את הרפרטואר של הלהקה?

 

"הקהל בחר. שמע הייתה לנו תכנית מסודרת אבל לרוב ניגנו מה שהקהל בא לשמוע ומה שהקהל רוצה. אחרת אתה לא מצליח.

 

שרתם רק באנגלית?

 

"לא, גם בעברית. חומרים מקוריים".

 

למה לא הקלטתם באותה תקופה?

 

"לא רצו להקליט אותנו. בתקופה ההיא היינו מה שמכונה "פושטקים" וכשכבר הקלטנו, אז אמרו שהעברית לא טובה, ולא חשוב שכעבור כמה שנים העברית הייתה "גלגל אותה, שחק אותה, היא רצתה קפה הפוך".

 

אתה חושב שהקדמת את זמנך?

 

"אני בטוח".

 

 

מה תפקידך היה בדיוק בלהקה?

 

"אני הייתי מעורב בכל דבר: הייתי המנהל, הייתי האמרגן, הייתי הפסיכולוג, הייתי היחצ"ן – הייתי הכל. זה יותר סיפוק".

 

היו לכם תלבושות אחידות?

 

"כמובן. אני הייתי מאד קפדן. אם אני קבעתי שכולנו עם גרביים לבנות והייתי רואה אחד עם גרביים אדומות אז הייתה בעיה. הייתי מאד פדנט. אצלי אף אחד מהנגנים לא עישן חשיש או נגע בסמים אלא כולם נתנו את 100 האחוזים שלהם בכל הופעה. משמעת הייתה אצלי חוק ברזל".

 

 

 

 

זיהו אותך ברחוב באותה תקופה?

 

"כן, בהתחלה נהניתי מזה מאד, אבל בשלב מסוים זה התחיל להפריע לי, כי לא יכולתי לשבת במסעדה בשקט או ללכת לקולנוע".

 

היית סלב במונחים של אז?

 

"כן, אם תרצה אני יכול להראות לך כתבות (הוא הראה לי), אבל חלק מהכתבות עלו באש".

 

למה?

 

"שרפתי. אני רוקר".

 

מה כתבו עליך?

 

"כתבו על הופעות, על מקומות בהם הייתי מבלה, אבל הרבה היה שטויות. למשל בעיתון "בול" ("פלייבוי הישראלי" של שנות ה-60) כתבו עליי פעם שעשיתי אורגיה עם כמה בחורות ואני אומר: "הלוואי" (צוחק), לא היה ולא נברא. זה התחיל להציק לי."

 

מתי התחלת לפתוח את המועדונים?

 

"את המועדונים פתחתי לאחר מהומה שהייתה בקולנוע "אדיסון" כשפירקו את הכסאות. החלטתי לפתוח מועדון שינגן רוקנרול באופן מסודר. אני הגיתי את השמות "אבא בהריון" ו"אמא מתגלחת". למעשה, אני תמיד חיפשתי גימיקים כי זה מה שתפס. גם "השמנים והרזים" היה גימיק, למה? כי לא היה אף שמן, כולנו היינו רזים כמו גפרורים. הייתי טוב מאד בשיווק.

 

באותה תקופה עבדתי כעוזר של האמרגן ששון רג'ואן, הוא זה שהביא את להקת "הסינג סינג" לארץ (להקת רוק בריטית מצליחה שהשתקעה בישראל של שנות ה-60). זה היה לי טוב, כי להקתי חיממה את הסינג סינג ולמדתי מרג'ואן המון".

 

היית מגדיר את "השמנים והרזים" כמצליחה בלהקותיך? איך הגעתם להקליט?

 

"השמנים והרזים הייתה הצלחה שאין כדוגמתה. עשינו 2-3 הופעות בערב בדובלאז'ים עם להקות אחרות. יום אחד פנה אליי עיתונאי הקולנוע דן פיינארו שעבד ב"הד ארצי" ויום אחד הוא הקליט להסכים אותנו, הוא שילם לנו שעות אולפן ל-4 טראק: 4 שירים ב-3 שעות בטייק אחד ללא שעות. אמנם התקליטון לא איכותי במיוחד אבל היה לנו טייק אחד להכל בלי בישול בלי כלום".

 

איך נולד "יה יה מה יהיה"?

 

"אני הלחנתי את זה. כתב את זה אלישע נמרי, צייר, שרצה את השיר לחברה שלו דאז, הזמרת ירדנה הדר (זמרת פופ שהוציאה תקליטון בסוף שנות ה-60 ושרה בין השאר בלהקת "זוהר השביעי" עם זוהר לוי. כיום חיה ומופיעה בארה"ב. תחקיר מלא אודותיה נמצא אף הוא ב"דודיפדיה") עליה כתב את השיר, אבל התעקשתי שאנחנו נקליט. כתבתי את הלחן ב-10 דקות, הוא כתב את המילים ב-3 דקות, ואני מאד אהבתי את זה כי זה קליט. יש אנשים שטוענים שזה שיר הרוק הכי טוב שהולחן בארץ. אני לא מסכים, אבל יש טענה כזו. בלי רדיו בלי תקשורת, כנס היום ליוטיוב יש כבר מעל 10 אלף צפיות. אתה יודע כמה שנים חלפו?".

ווטסון טי בראון (הרכש שקמינסקי גילה והביא מלונדון ל"שמנים והרזים" וכיום מופיע במועדונים מקומיים בניו יורק) היה הסולן, למה הוא לא הקליט את זה?

 

"ווטסון היה מופיע עם השיר הזה והוא נשמע נפלא, וכשהקלטנו את הפלייבק והוא שר את השיר באולפן, לא הבנו מילה. על הבמה הוא נשמע ישראלי, עשינו עוד טייק ולא הבנו מילה. אז לקחתי את דודו רג'ואן ז"ל ואמרתי לו: אתה תקליט, והוא אמר: "אבל אני לא מכיר את השיר", אז אמרתי לו "כנס לשירותים, תלמד את השיר" ותוך חמש דקות הוא הקליט וזה מה שיצא. במשך שנים חשבו שעוזי פוקס הסולן מה שלא נכון בכלל".

 

זו למעשה הלהקה האחרונה שלך?

 

"כן".

 

מה עשית אחרי זה?

 

"הפסקתי עם המוסיקה, להנאתי הלחנתי רק איזה 120 שירים, זה הכל."

 

למה החלטת לעזוב את המוסיקה?

 

"שמע הייתי באותה תקופה די בוגר והייתי טיפש. התחתנתי בגיל מאד צעיר, בגיל 20 כבר הייתי נשוי, בגיל 26 כבר היו לי ארבעה ילדים ואני הבנתי שעם המוסיקה שלי אני לא יכול ללכת לסופרמרקט, וזה חלק מהרוק’נרול, ובשלב מסוים אני פרשתי. לא חשוב שבשלב מסוים אני גרתי בבנימינה וכל מיני נגנים שהיו חוזרים מהופעות בצפון היו קופצים אליי לנגן עד 3-4 בבוקר אבל אני עקרונית פרשתי. הרבה אמנים נהגו לבוא אליי לקבל ייעוץ ללא תשלום. באו להתייעץ איתי".

מה עשית אחרי פרישתך?

 

"הייתי מנכ"ל של חנות כלי זמר ואחרי זה הפכתי לכיוון ותיקון פסנתרים. בשלב מסוים עברתי לאנגליה וכיוונתי פסנתרים לאמנים מאד מפורסמים בהם Tears For Fears ופול מקרטני. יש סיפור די מצחיק: יום אחד הזמינו אותי לכוון פסנתר לפול מקרטני בבית מלון. לא ידעתי שאני מכוון לפול מקרטני כי הצוות הזמין אותי. אז אני עובד על הפסנתר בבית מלון, ואני רואה שמקשטים את האולם ושאלתי: "בשביל מה זה?", ואמרו לי: זה בשביל פול מקרטני. היום חוגגים לו יום הולדת, אז אמרתי להם: "שיט, אם הייתי יודע הייתי לוקח יותר כסף, כי אני לא סובל את המוסיקה שלו היום, ואני מסובב ת'ראש והוא עומד לידי ולוחץ לי ת'יד. עשיתי פשלות".

 

 

אתה חושב שאתה עדיין רוקר?

 

"כן, אני חושב שאני עדיין רוקר".

 

 

אהבת לשמוע את עצמך שר?

 

"לא".

 

היית מגדיר עצמך פורץ דרך?

 

"זה מה שאומרים. לא אני"

 

 

אני רוצה להודות מכל הלב לג'רארד קמינסקי היקר על שניאות לפגוש אותי ולתרום חלקו החשוב לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והרוק הישראלי ותודה מיוחדת לאורי סעדה על העזרה הרבה.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

ידי הזהב – סיפורו של המתופף אבי זהבי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

במסגרת המסע לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית ובעיקר הנגנים בישראל, נוכחתי לראות ולהבין כי בשנות ה-60 וה-70, בסצינת המוסיקה הישראלית בה שלט ביד רמה כוחן של התזמורות השונות והרכבים שונים שנתפרשו על פני המועדונים ומקומות הבילוי בישראל, נוצר מעין פאזל של נגנים, כשכל נגן, מלבד שהכיר וניגן עם נגן אחר, מסייע להשלים את מפת הנגנים שתרמו לעיצוב הסאונד הישראלי, איש איש בדרכו המיוחדת.

 

כחלק מתיעוד המתופפים בישראל בשלל דורותיהם, עלה לא פעם שמו של מתופף כשרוני שסיפורו המוסיקלי טרם סופר או נחשף – אבי זהבי, מוסיקאי, מלחין ומתופף שליווה את סצינת המוסיקה הישראלית נאמנות החל משנות ה-60 המוקדמות ועד ימינו, כשהוא מגיש את הניחוח המיוחד והאישי שלו בכל מקום בו מופיע עם נשקו הפרטי- התופים.

 

פגשתי את אבי לשיחה מרתקת בת שעתיים בכדי לשמוע סיפורו, לתעדו בדפי ההיסטוריה ולדלות מידע על עוד נדבך חשוב בתיעוד סצינת הנגנים בישראל של שנות ה-60 וה-70, נדבך שלא זכה למספיק "זרקור" תיעודי, על אף חשיבותו המוסיקלית ההיסטורית.

 

אבי זהבי נולד כאברהם גולדשטיין ב-12 ליולי 1947 על האניה "אקסודוס" בלב הים, ועם עגינת האניה הגיע עם משפחתו לחיפה, משם למחנה עולים בעתלית ואז שבה המשפחה לחיפה והשתכנה באלנבי 10.

 

הרומן הראשוני של אבי עם מוסיקה החל בהשראת שכניו בקומה השלישית, משפחת סגל, שבני המשפחה ( חיים, שמעון, מרדכי וגדליה) היו חלק מהתזמורת הנודעת (דאז) באיזור הצפון – "לה מקרנה", ולמעשה התזמורת הייתה זו שמשכה בסוף שנות ה-50 את זהבי למוסיקה ונתנה לו לנגן על תופי בונגוס בהופעותיה השונות, מה שהיווה טריגר מוסיקלי משפיע ראשון על הילד המוסיקלי מחיפה.

בתחילת שנות ה-60 הצטרף כמתופף לתזמורת הכלייזמרים של אבי משפחת סגל- אברהם שפילר (אברהם סגל), הנחשב אביהם הרוחני של נגני הכליזמרים. זהבי ניגן עם תזמורת זו כשנה וחצי, ולאחר מכן הפך מעורה בסצינת הנגנים החיפאית דאז והחל להימשך בעיקר למוסיקת הג'אז. יש לציין כי זהבי לימד עצמו לתופף אוטודידקטית. מדי פעם עלה לנגן בהופעות מזדמנות, בין השאר במועדון 120 כשמיכה אבן צור (אחיו של המתופף שמעון אבן צור – ראו ערך ב"דודיפדיה") העלה אותו לבמה והופעתו זו פרשה כנפיים והגיע לאזניו של אריך טייך, מנצחה המיתולוגי של תזמורת חיל אוויר שהזמין אף הוא את זהבי הנער להופיע עם התזמורת באחת מהופעותיה באיזור הצפון.

 

באוגוסט 1966 התגייס לצבא וסופח ישירות לתזמורת חיל האוויר כמתופף, מה שהוא מגדיר כבית ספר המקצועי ביותר שלו למוסיקה. הוא שירת בין השאר עם מאיר שפייזר, משה נוי, קובי ארליך וכו' והשתחרר בשנת 1969. לאורך שירותו, גילה כשרון מוסיקלי רב ואף זכה במלגה ללימודי מוסיקה מטעם פילנתרופים מארה"ב. הוא למד מוסיקה במשך שנתיים ואף החל להלחין, בין השאר נעימה בשם "לילה בטוקיו", שעל בסיס פתיחת נעימתו, נפתח שירו של נחום היימן – "חופים" ( שנתפרסם בביצוע להקת הנח"ל). מי שביצע את הנעימה בשנת 1968 היייתה תזמורתו של ג'ו ישראל (בסיסט וזמר חיפאי נודע בסצינת המועדונים) ב"רונדו".

עם שחרורו החליט להתבסס בסצינת המוסיקה במרכז והגיע היישר אל "קפה נגה" המיתולוגי ( בורסת המוסיקאים דאז) ומיד הצטרף אל להקת "האבירים", ובמקביל החל פנה ללימודים דרך המכונים הבריטיים . זהבי ניגן עם להקת "האבירים" בין 1969-1971, ולאחר שעזב את ההרכב, הצטרף לחבריו קובי ארליך ויואל קוקל לנגן במועדון "התיאטרון" ביפו בהרכב "ארבעת הדיאזים". הלהקה אף הוזמנה ע"י רבקה מיכאלי להופיע בתכנית הרדיו – "דלת פתוחה". בשלב מסוים הצטרפה ל"דיאזים" גם הזמרת ריקי מנור, אותה בחן זהבי.  ההרכב ליוה במועדון את מיטב אמני ישראל דאז בהם ששי קשת, צביקה פיק, יגאל בשן וכו'.  בשלב מסוים, ההרכב החליט לנסוע לארה"ב, אך אבי, שכבר היה נשוי, החליט להישאר בארץ ועזב את ההרכב.

 

בתחילת שנת 1973 הצטרף ללהקת "הכלניות" ( עם הסולן רוני כהן) וניגן עימה עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים אותה שנה. בלהקה זו זהבי גם שר לעיתים.

במלחמת יום הכיפורים, שירת אבי כנגן בתזמורת חיל האוויר בהרכב שיצר ענף הווי ובידור וליווה את מיטב אמני ישראל ואמנים מחו"ל.

 

לאחר המלחמה הצטרף ללהקת "הקברטים" ואחרי כן במחצית השניה של שנות ה-70 הצטרף ללהקת "האלמוגים" של משה נוי שלאחר מכן שינתה שמה ללהקת "הדולפינים" – עימה ניגן זהבי עד אפריל 1982.

 

באפריל 1982 פרש זהבי ממוסיקה כי הבין שאין עתיד כלכלי מבוסס במוסיקה ופנה ללימודים בתחום אחר.

בשנת 1997 נסע עם רעייתו לניו יורק לרגל יום הנישואין, וכחובב מוסיקה מושבע, נשבה זהבי בשורשיה המוסיקליים של ניו יורק, ובמהלך ביקור בחנות מוסיקה מיתולוגית בניו יורק בשם "מני'ס", שם ראה סט תופים והחל לנגן, לראשונה מזה 15 שנה מאז פרש, ודבק בו שוב החיידק המוסיקלי. מאותו רגע החליט לחזור לתופף, הוא קנה במני'ס ציוד תיפוף, ועם שובו לארץ רכש סט תופים וחזר להתאמן בתקוה לחזור לסצינת המוסיקה.

 

עם שובו יצר קשר עם חברו ללהקת "הכלניות" – טלי אלון, שהזמין אותו להצטרף להרכב שניגן בכפר המכביה. ההרכב כלל נוסף לזהבי את טלי אלון, ולריו סגל, משה ברטל, ישראל רוזן וגדעון דריזן. ההרכב, בגלגול כזה או אחר, מוסיף לנגן ולהופיע עד היום קרוב ל-15 שנה.

נוסף לכשרונו כנגן ומוסיקאי, זהבי אף שימש מורהו הרוחני הראשון לתיפוף של המתופף הנודע אמיר ברסלר.

 

כיום אבי מוסיף להופיע עם הרכב הביג בנד ב"מייקס פלייס" וכן במופעים שונים, כשלאחרונה, כדבריו, הגשים חלום וליווה את כהנת הג'אז – עדנה גורן בהופעה.

 

אני רוצה להודות מעמקי הלב לאבי זהבי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפני סיפורו המוסיקלי ובכך תרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והנגנים בישראל.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

 

 

 

"בטוח שהתבגרתי..אבל זה לא מבטל את הצורך לשיר" – ריקי גל בראיון אישי – כותב ומראיין: דודי פטימר

יום ראשון בשעה 11:00 בתל אביב. אני מחיש צעדיי (או במילים אחרות רץ) בכדי לא לאחר לפגישה עם לא פחות מאחת ממושאי הערצתי. אמנם בדרכי אני קצת חושש, שכן לא האמנתי שפגישה שכזו, עם אמנית בסדר גודל כזה, שפותחת בפניי דלת ביתה לשיחה אישית לצורך פרויקט תיעוד המוסיקה הישראלית שלי, אפשרית, אך אני משער שלפעמים חלומות אכן מתגשמים.

 

בשבוע שלפני הפגישה, התחבטתי ביני לבין עצמי : "מה אלך לשאול מישהי שהתראיינה לא פחות ממליון פעם ועם זאת אנסה לחדש ולעניין אותה ובעיקר את קהל קוראיי", אך בסוף החלטתי לתת ללב להכריע את השאלות ולפה לשמש מתווך בין המחשבה והרצון למציאות.

הזמרת שגדלתי עליה ב"לגור איתו", התאהבתי בה ב"רק לצידו" (אחד הקאברים המוצלחים בעיניי ל-Stand By Your Man ולמעשה השיר הראשון שלה ששמעתי מאודי) ונשביתי בלהיטיה: "היא שלו והוא שלה", "אמת או חובה" (כולנו היינו ילדים פעם, ועדיין, לא?) , "היי שקטה", "יש לי חולשה לרקדנים", "אילו יכולתי (אמא)", "בני ילד רע", "הצריף של תמרי", "נערת הרוק", "מערבה מכאן", "הנה פתחתי חלון", "ילד אסור ילד מותר", "מה זאת אהבה", "בצער לא רב, ביגון לא קודר", "ראש השנה שלך" ועוד רשימה אינסופית שאם אתחיל כאן, לא אסיים.

 

כן, כן, אינכם טועים, מדובר בריקי גל.

 

ריקי גל – זמרת, יוצרת ושחקנית שעל אף שמלוה את היצירה הישראלית יותר מארבעה עשורים, ממותגת "קלאסיקה" עוד בחייה ונחשבת לנערת הרוק הנצחית, נתפסת בעיניי כצעירה נצחית – מישהי שנדמה שהייתה כאן תמיד ותהיה כאן תמיד, היא לא נותנת למחוגי הזמן לתת בה אותותיהם, לא נכנעת לפתגם שהעולם שייך לצעירים ולא מתעניינת כל כך במה שאומרים או כותבים עליה ובעיקר לא מפסיקה ליצור, להשתכלל, להתחדש, לצאת מהמסגרת שמצפים ממנה להיות בה ומעל הכל – לא חוששת להיכשל, לא חוששת "ליפול", כי הידיעה שפוסעת בדרכה ושלמה עם כל שעל וצעד שלה, היא זו שמהווה, לדעתי, מקור האנרגיה והכוח שלה להמשיך ולצעוד בצמרת המבצעות בישראל.

 

לאחרונה הוציאה את אלבומה החדש – "ענבים כחולים", פרי עבודתה המשותפת עם יהודה פוליקר כמלחין ומפיק מוסיקלי, שלרגל צאתו נפלה בחלקי הזכות לראיינה בנענע10 וברדיו 103FM , אך כל אלה לא השתוו למפגש אישי עימה לשיחה של פנים מול פנים, היא מולי, אני מולה והטייפ רקורדר בינינו עד לראיון בו סיפרה לי על תחילת דרכה המוסיקלית, על ההשפעות המוסיקליות עליה, על הלך חשיבתה המקצועית בבחירת שירים ועוד ועוד.

 

 

ריקי, בואי נדבר ראשית קצת על תחילת הדרך. זוכרת את הפעם הראשונה שעמדת על במה ושרת?

 

"אני אגיד לך למה לא באופן ממש טוב, כי היה לי את הדחף הזה מגיל מאד מאד צעיר. גם כשהתחלתי כרקדנית אצל גרטרוד קראוס הגדולה ובקיבוץ הייתי סולנית של להקת מחול, אז זו כבר הייתה במה בשבילי. כבר בגיל 12 הייתי על במה כרקדנית. את השירה גיליתי קצת יותר מאוחר, כי המודעות לקול מתפתחת יותר מאוחר. כל הזמן הגבתי למוסיקה. זה היה טבוע בי תמיד".

 

מתי גילית שיש לך כשרון שירה?

 

"דווקא אמא שלי היא זו שהבחינה בקשר החזק שלי למוסיקה בגיל ממש קטן ואני כבר זיהיתי את הצורך הזה להיות מרכזית, להיות נראית. למעשה, כשהייתי בת 12 בקיבוץ, גילה אותי שלמה ארצי (שהיה בן 13) ומאוחר יותר היינו גם בצמד סיני..אז אני משערת שזה היה בי "למרותי", כי גם לפני שהייתי מודעת לכך זה היה בי. כמו כן, זה גם התחיל לי בעקבות הקולנוע. בקיבוץ הייתי רואה סרטים מוסיקליים ששילבו משחק ושירה וזה השפיע עליי מאד, באותו רגע ידעתי שאני רוצה לבטא את עצמי כמו במחזות זמר".

שירתת בלהקת חיל הים. רצית מראש ללכת ללהקה צבאית?

 

"תראה, שוב, זה קרה למרותי. היה לי חבר גיטריסט והוא גרר אותי לבחינות ללהקות צבאיות, כשעוד הייתי בת 15,16 בלבד, ובאודישן שרתי ביטלס, והתקבלתי על המקום, ושלחו אותי להופיע בסיני בפני חיילים. שלמה ארצי, שהיה נוכח, הציע ללוות אותי עם הגיטרה וכך נולד הצמד שלנו "צמד סיני". לאחר מכן שירתנו יחד בלהקת חיל הים".

 

נהנית בלהקה צבאית?

 

"ממש לא. לא סבלתי את זה. שם למדתי בעצם שהמקצוע הזה של המוסיקה הוא מרפקים ושאני חריגה. אם זה טוב או רע לא יכלתי אז לשפוט. הייתי חריגה, כזאת שאם חסר משהו , ישר פונים אליה שתחליף. לא הייתי פראיירית, הייתי זו שמצילה את החסר ונחשבת ליוצאת דופן ומיוחדת".

התחברת לעיבודי המוסיקה הקלאסית של הפזמונים של אז ?

 

"אתה יודע באותה תקופה לא שאלנו יותר מדי שאלות..היה סגנון שהשתמשו בו אז, שירי הלהקות הצבאיות וקלאסיקה ישראלית שהתחילה להתגבש כפופ קלאסי פולני רוסי הונגרי, אז שרנו".

 

מהן ההשפעות המוסיקליות עלייך לאורך השנים ?

 

"תשמע, דברים קורים. היום אתה יכול לדבר על דברים בדיעבד בכל דרך שאתה רוצה וזה עדיין בדיעבד, כי בתקופה שהדברים קורים, אתה אפילו לא חושב, אתה כמו אבן מתגלגלת ואתה מושפע ממה שקורה במוסיקה בעולם, שזה היה אז קליף ריצ'ארד, הביטלס, אלביס פרסלי וזה הלך יותר ויותר ונעשה אנגלי, אז אני אהבתי מאד את ההשפעות האנגליות שהיו עליי ואתה תתפלא, אבל גם הושפעתי מהסגנון הצרפתי השנסיונרי, גם הספרות הצרפתית השפיעה עליי מאד".

זוכרת מתי התחלת ליצור שירים בעצמך?

 

"כל הזמן כתבתי, עד היום. כל הזמן אתה חושב שירים."

 

ומתי יצא לך האומץ לעשות את זה?

 

"תמיד כתבתי דברים. לא היה לי אומץ לפרסם אותם או להשתמש בהם, אך תמיד היה בי היצר לכתוב. תמיד הערצתי את המילה הכתובה.".

 

לפי איזה פרמטר את בוחרת שירים?

 

"אני בפירוש מתחברת למילה הכתובה והטקסטים יותר מאשר המוסיקה."

קרה פעם שויתרת על שיר, שאחרי כן הפך להיט בביצוע מישהו אחר?

 

"לא, לא קרה לי. להיפך, אם זה הפך ללהיט אצל מישהו אחר, שמחתי בשבילו. אני יודעת מה אני רוצה. לעומת זאת, יכלתי להיאבק על שיר שידעתי שהוא מתאים לי, למשל "היי שקטה", שיכלתי להילחם עליו בציפורניים. לא יעזור שום דבר. זו הייתה חתיכת מלחמה אבל כששיר נועד לי, אני אלחם עליו".

זוכרת את הפעם הראשונה ששמעת עצמך ברדיו?

 

"פעם ראשונה אני לא בדיוק זוכרת, אלא בעיקר את התקופה הראשונה. זה תמיד מרגש כל פעם מחדש."

 

עד היום יש בך אותו הריגוש כשאת מופיעה?

 

"עד היום, כמובן ממקום אחר יותר מקצועי ויותר בטוח".

 

את ביקורתית כלפי עצמך?

 

"יותר מכל אחד אחר, מאוד. אני פרפקציוניסטית מדי, פשוט כי אף פעם לא עשיתי שום דבר שלא רציתי לעשות. לעצמי זה חשוב, ואף פעם לא הצטערתי גם. גם אם זה נראה למישהו מבחוץ טעות, זה לא עניין אותי, תמיד הייתי שלמה עם זה".

כיצד את ניגשת לשיר? איך את הופכת את השיר לשיר של ריקי גל ולא של מישהי אחרת?

 

"אני שרה אותו פשוט, ואני לאט לאט מרגישה אותו מחלחל ונטמע בי".

 

 

איך את שומרת על עצמך רלוונטית לאורך השנים?

 

"תשמע, אופי המוסיקה שלי לא בדיוק מה שמקובל, הוא אחר שזה גם מחזיק היום, האופי הרוקיסטי, האופי הFאנקי, אופי הבלדות. שירים טובים נשארים לעד, שירים שאתה שומע אותם במרחק של זמן, אתה אומר "וואלה זה יופי, איך הם מחזיקים כאילו הם יצאו עכשיו". יש שירים שישר מעלים בך תחושה לא רלוונטית, אני משתדלת לא לבחור כאלה. אבל כל דבר, עם הזמן, נשחק, לכן אני דואגת להתחדש כל הזמן ואז אני מדביקה את הישן בעכשיו".

 

מה לדעתך היחס כיום לאמנים ותיקים ?

 

"תראה, קודם כל אני בנאדם שמקבל את שינויי הזמן, זה בסדר. אני לא מאלה שלא תשמע אותי אומרת : "פעם היה ככה והיום ככה", זה ממש לא מעניין אותי. אני נהנית מזכרונות טובים שהיו לי והיו לי הרבה, אבל לא תראה אותי שמה דיסקים ושומעת ונזכרת איפה היה פעם יותר טוב. אני כן חושבת שאין לנו כאן עוד את התרבות הזאת שמכבדת אנשים מבוגרים, אין לנו עוד את זה, אבל זה מתחיל כבר לקרות. מי שמחזיק מעמד ויוצר כאן ועכשיו כמו שלמה (ארצי) ויהודה (פוליקר), הם דואגים להיות על-זמניים, הם כל הזמן יוצרים עוד ועוד וכל הזמן מלוים אותך לאורך איזושהיא דרך ארוכה מאוד, הם עוד ילדים בנפשם, כמוני, ולכן חשובה נורא היצירה. כיום יותר ויותר מבינים את הערך של ההתבגרות, מבחינה מקצועית".

 

 

את מרגישה שהתבגרת?

 

"זה בטוח שהתבגרתי, אבל זה לא מבטל את הצורך לעשות ולשיר ולהיות במוסיקה ולהיות סקרנית, זה לא מבטל את זה, השאלה איך אתה מסתכל על מה זו התבגרות: הנסיון שלי עצום, המראה מעט משתנה וזה בסדר גמור".

 

וכשאת על הבמה?

 

"אני מרגישה כמו ילד ללא גיל".

 

 

מה התכונות שהכי מאפיינות אותך?

 

"לא יודעת, אתה צריך להכיר אותי כדי לדעת. אבל ממה שאומרים אני עומדת על שלי, דעתנית, בנאדם חופשי, תמיד עושה מה שאני רוצה, עצמאית, משתדלת לא לפגוע באף אחד ואת השאר צריך להכיר אותי כדי לדעת".

 

מה את עושה בימים אלה?

 

"ברגע זה אני משוחחת אתך וזה כבר נעים, הוצאתי את הדיסק החדש, יש לי את המופע שלי אז אני מסתובבת בארץ ונהנית מהחיים".

 

 

מה המחמאה הכי מרגשת שקיבלת לאחרונה בהופעה?

 

"שמישהי יצאה מהופעה שלי לאחרונה ואמרה שהיא רוצה ללמוד אצלי. שאלו אותה: מה את רוצה ללמוד? שירה?, אז היא אמרה: לא,לא,לא, אני רוצה ללמוד ממנה על החיים. גם מתקשרים אליי לפעמים אנשים שהיו בהופעה שלי ולא נרגעו ומתקשרים אליי ואומרים שהם חייבים לדבר איתי, שהם מבקשים שארגיע אותם מהעוצמה שחוו בהופעה שלי. זה תמיד מרגש אותי מאד "

 

מה הקהל בשבילך?

 

"בשבילי קהל זה מפגש אינטימי כלשהוא. אני מאד אוהבת לשוחח עם אנשים, אוהבת לספר סיפורים באופן ספונטני".

 

 

יש פתיח שאת פותחת איתו את המופע?

 

"בכל המופעים שלי, כל פעם זה שיר אחר. דואגת לא לחזור על עצמי. עכשיו, למשל, אני פותחת עם השיר שלי "בסוף היום", אבל אני יותר קוראת אותו ושרה רק את הפזמונים".

 

 

זוכרת רגע מכונן בחיים המקצועיים שלך ?

 

"יש רגע שהאדיר את הגישה שלי וזו העובדה שנכנסתי לתיאטרון הממסדי, התיאטרון העירוני. בתוך תוכי ידעתי שזה יקרה באיזשהוא שלב"

את אוהבת לשחק?

 

"מאד אוהבת לשחק. זה הרחיב את התפיסה שלי".

 

היום את משחקת?

 

"הציעו לי להשתתף בכל מיני תכניות שלא כ"כ מעניינות אותי, כי אני לא מוכנה לשחק בכל תפקיד. אני בוחרת בקפידה מה שמתאים לי".

 

 

השלימי את המשפט: ריקי גל היא..

 

"ריקי גל".

 

יצאתי מהראיון כשהחלום (והחששות) מאחורי ובפי ובלבי טעם מתוק מאותה פגישה מרגשת עם ריקי גל. תודה ריקי.

 

אני רוצה להודות מכל הלב לריקי גל היקרה על שפינתה מזמנה לפגוש אותי ולתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית ותודה מיוחדת לשיר פפרברג המדהימה על ש"שידכה" בינינו וגרמה לפגישה לקרות!

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

החצוצרה והוא – סיפורו של המוסיקאי מיקי זנדברג – כותב ומתחקר: דודי פטימר

מיכאל (מיקי) זנדברג נולד בתל אביב ב-14 לדצמבר 1947. אביו היה נהג מונית ואמו (ילידת יוון) , עקרת בית, הייתה בעלת רקע מוסיקלי. בהיותו בן 6 החל ללמוד לנגן על פסנתר אצל תרצה קוייגן (טרון), ולאחר מכן למד שנה אצל אלכסנדר בוך (פרופסור למוסיקה). בגיל 14 אביו ראה בעיתון, שהתזמורת הפילהרמונית מחלקת מלגות לתלמידי כלי נשיפה. אביו רשם את מיקי למבחן (על אף שלא ידע לנגן חצוצרה). מיקי נכנס למבחן, כשהבוחן הוא המנצח הרומני הנודע סרג'יו צ'ילבידאקה, שבחן את מיקי דווקא על פסנתר וקיבל אותו ללימודי המלגה לפילהרמונית על חצוצרה (!!) . זנדברג למד עד גיל 18 בפילהרמונית (אצל מאסטרו פייר טיבו) ובגיל 17 התקבל לתזמורת עצמה כחבר מן המניין. במשך חצי שנה, עד גיוסו לצבא ניגן עם הפילהרמונית.

 

בשנת 1965 התגייס לצבא וזמן קצר לאחר הטירונות, סופח ע"י גורודיש לצוות הווי חטיבה 7 (יחד עם אנדרה צוויג) עימה הופיע עד ספטמבר 1968.

 

בשנת 1967 הלחין את השיר היחיד בחייו: "המנון חטיבה 7" שהלחין מיקי למילותיהם של פוצ'ו (ישראל וייסלר) ואביגדור קהלני. השיר הופיע אף בתקליטה של גאולה גיל – "אחרי המלחמה" וזכה לגרסאות רבות.

 

בין השנים 1968-1969 ניגן עם להקת "הסול מן" ( להקת מוסיקת סול פורצת דרך בסצינת מועדוני הקצב של שנות ה-60 בה היו חברים בין השאר ג'קי בר און ומרקו בכר) , וסוף בשנת 1969 הצטרף לצוות המחזמר "שיער" (בכיכובו של צביקה פיק) וניגן בתקליט המחזמר שיצא בעברית. השתתפותו בצוות נגני "שיער" פתחה עבורו את הצוהר הבולט  לתעשיית המוסיקה.

 

לאורך שנות ה-70 ( 1971-1979) ניגן זנדברג באינספור הקלטות של רשות השידור וקול ישראל, בתכניות טלויזיה רבות ( כולל מקצב 70) , בפסטיבלי הזמר והפזמון, בפסטיבלי הזמר החסידיים, בפסטיבלי שירי ילדים ובפסטיבלי הזמר המזרחיים ( "דרור- למנצח שיר מזמור") .

כמו כן, ניגן בתכניות יחיד והופעות של יהורם גאון , אילנית, אבי טולדנו, יגאל בשן, מוטי גלעדי, גלי עטרי ועוד, וכן בהקלטות אולפן של אלדד שרים, אלכס וייס, מל קלר, נורית הירש, נעמי שמר, קובי אשרת, פיסי אושרוביץ ועוד.

באירוויזיון 1979 שהתקיים בישראל ניגן חצוצרה בתזמורת שליוותה בין השאר את גלי עטרי ולהקת "חלב ודבש" בזכייתה ההיסטורית בתחרות עם השיר "הללויה" , ובמקביל ניגן בתיאטרון הקאמרי במספר הצגות, שהבולטת בהן היא "הסוחר מונציה". בנוסף, ניגן בתזמורת חסידית של מוסא ברלין.

בשנת 1979 לקח זנדברג "פסק זמן" ממוסיקה והתעסק במקצוע ה"אמיתי" שלו: מנהל חשבונות (מקצוע בו הוא עמל עד היום) .

פסק הזמן נמשך עד אמצע שנות ה-80 עת קיבל טלפון מקלמן יונגרייז שהזמינו להצטרף לתזמורת סימפונית המנגנת במרכז וייל בכפר שמריהו ובכך חזר שוב ל"תחילת הדרך" במוסיקה הקלאסית. התזמורת פעילה עד היום, נותנת 3 קונצרטים בשנה ומנגנת מדי יום שלישי. כמו כן, מיקי מטפח את דור ההמשך ומלמד את נכדו לנגן על חצוצרה.

 

תודה הרבה נתונה למיקי זנדברג היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר המוסיקה הישראלית.

 

"ברק נוצץ" – סיפורו של הגיטריסט והבסיסט שייקה ברק – כותב ומתחקר: דודי פטימר

כחוקר מוסיקה, אתה לעולם לא יכול לדעת באילו מוסיקאים תיתקל במסעך לתעד את המוסיקה הישראלית, ובכל פעם שנדמה לך ש"זהו, תיעדתי את רוב המוסיקאים הבולטים", אתה מגלה עוד ועוד שתרמו לא פחות לעיצוב פסקולה של המוסיקה הישראלית.  אחד המרואיינים שהייתה לי הזכות לראיין לאחרונה הוא שייקה ברק, גיטריסט ובסיסט שנחשב לאחד העסוקים והפעילים בשנות ה-70: ברק ניגן בהפקות רבות, הופעות של כל אמן אפשרי ( או כפי שהוא אוהב לומר: מאריק אינשטיין ועד חיים משה) והופיע תכופות בטלויזיה, ועם זאת, עד תחקיר זה, סיפור חייו המוסיקלי המרתק לא תועד ולא נכתב.

בעזרת המוסיקאי קרלוס בן ארי (שהזכיר בפניי את שייקה, בזמן ראיון שערכתי עימו לתיעוד סיפורו), נוצר הקשר עם שייקה ובשבוע שלאחר מכן הוא אירחני בביתו ובנועם ובסבלנות רבה גולל בפניי סיפור חייו אותו אני גאה להציג לקוראיי כאן ב"דודיפדיה".

 

שייקה ברק נולד ב-1946 בפתח תקווה בשם ישעיהו בוירסקי ( ב-1958 שינה שם משפחתו ל"ברק"). אחיו הגדול, צבי, למד בילדותו פסנתר ולאחר מכן גיטרה ונהג לנגן, והייתה לו השפעה ישירה על אחיו הקטן, שייקה. בשנת 1957, עם פרוץ צמדים כ"הדודאים", "רן ונמה" ולהקות פולק חובקות עולם, הנוער "השתגע" על גיטרות אקוסטיות פשוטות. לאחר שאחיו קנה גיטרה, שייקה "ני'גס" להוריו שיקנו לו גיטרה עד כי קנו לו גיטרה פשוטה וחובבנית למדי, שעבורו הייתה "העולם כולו" ( באותו זמן).

את האקורדים הראשונים למד מאחיו הגדול, שבאותה תקופה ניגן בבית בצמד עם כנר בשם ברוך אבירם ( שלימים היה בצמד דו-רון הנודע מראשית שנות ה-60 יחד עם חנן לבנה) .

 

בשנת 1957 עברה המשפחה לחווה באשקלון (לצורך עבודתו של אביו) ובשנת 1959 הקים שייקה עם חבריו את להקתו הראשונה – "שלישית צבר" , שלישית שירי עם ישראליים. חברי הלהקה: שייקה ברק, דב הררי ודוד שדה ) . השלישיה פעלה עד שנת 1960 .

 

בשנת 1962, אירע אירוע "מכונן" בחייו המוקדמים של ברק: חבר נעוריו מאשקלון, ג'וני ליברמור ( נגן וזמר, יליד 1947 שעלה לארץ מאמריקה) , החזיק בכור מחצבתו גיטרה חשמלית וכן אימו החזיקה באורגן חשמלי – כלים ששייקה לא ראה מעולם לפני כן, וזו הפעם הראשונה שאחז בגיטרת גיבסון חשמלית.

בין השנים 1962-1963 השניים הקימו צמד: שייקה וג'וני ( שייקה על גיטרה רגילה וג'וני על גיטרה חשמלית) שהופיע בתיכון. ב-1963 עבר עם משפחתו לרמת אביב.

 

עם הגיעו לגיל צבא, ניגש שייקה לאודישנים ללהקה צבאית, אך לא עבר והחלום נגוז.

 

בשנת 1965 התגייס לצה"ל ושירת בחיל השריון ( המ"מ שלו היה אביגדור קהלני) , ושם לא ויתר על הנגינה ושימש כגיטריסט ב"תזמורת השלישות הראשית" ( אליה הצטרף בסוף 1965 עד תום שירותו הצבאי) , שניגנה בין השאר בהקלטת תכניתה הראשונה של מקהלת הרבנות הצבאית בניצוחו של מנשה לב רן ( "שהחיינו", 1967) , מה שפתח עבורו את הצוהר הראשוני לתעשיית המוסיקה המקומית.

עם שחרורו בשנת 1967, אווה שייקה ללמוד הנדסת מכונות ולא מצא "עתיד" במוסיקה, ונרשם ללימודים בטכניון, שם, במסגרת הלימודים, למד לנגן על קונטרבס ( אצל ישראל אבניון) וניגן במשך שנה בתזמורת הסימפונית של הטכניון ( 1969-1970). במקביל, ניגן ב-1969 כבסיסט במופע "ערב שירי רחל" (1969) עם חוה אלברשטיין ודני גרנות.  ב-1970 פרש מלימודיו ונתפנה כליל לעסוק במוסיקה.

כיוון שהיה מיושבי קפה נגה המיתולוגי (בורסת המוסיקאים דאז) , ניגן בתקופה זו שייקה ב"חלטורות" למיניהן ( חתונות, בר מצוות וכו') ויום אחד, בפגישה מקרית עם חברו הגיטריסט, יגאל בוז'ניסקי ( שניגן במחזמר המצליח "עיר הגברים" ) , הציע לו יגאל להחליפו במופע "הקוקו והסרפן" (1970) בכיכובם של ציפי שביט וגבי עמרני) . שייקה מגדיר את המופע כמה שנתן לו את "הפוש הגדול" לתוך תעשיית המוסיקה המקומית.

 

לאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב אמני ישראל באינספור הקלטות וכן בבכמה וכמה הפקות בולטות בהן:

 

ניגן בס באלבומו של אריק אינשטיין "יסמין" ( בשני שירים: Here, There And Everywhere ו- I Need You To Turn To ).

הוא ניגן עם יגאל בשן במלחמת יום הכיפורים בפני חיילים וכן באלבומו של בשן – "קפה אצל ברטה" (באותו אלבום ברק גם עיבד את אחד מלהיטי האלבום : "עין גדי", אותו הקליט ברק גם אינסטרומנטלית בגרסה שנשארה אצלו על סלילים בלבד ולא ראתה אור מעולם) .

 

ברק ניגן גם בשתי תכניות היחיד של יהורם גאון ( 1971, 1973) וכן באלבומיו של גאון "אני ירושלמי" ו"אהבה ים תיכונית" (בסשן הקלטות תקליט זה, ביצע ברק בשני קולות עם יהורם גאון את אחד השירים, אך הקלטה זו נגנזה ולא נכללה באלבום עצמו) .

עוד רשימה מצומצמת של אמנים והפקות בהן ניגן : המופע בניחוח הדרום אמריקאי -"ארץ טרופית יפה", בתכנית "נישואין נוסח גירושין" (של יוסי בנאי ורבקהל'ה מיכאלי), בתכנית היחיד של רבקה מיכאלי, ליווה את מייק בראנט בהופעותיו הראשונות בישראל (לאחר ההצלחה הסנסציונית בצרפת), את יפה ירקוני, שושנה דמארי, צביקה פיק, חיים משה, בהצגה  "סוחרי הגומי", בפסטיבל שירי הילדים הראשון (1970) ובפסטיבל הזמר החסידי השני (1970)  וכן בתזמורת המנדולינות של כפר הילדים במאיר שפיה ועוד.

 

בשנות ה-80, עם עלייתם של הדי ג'ייז והופעת דור צעיר של מוסיקאים כשרוניים, שייקה הפסיק ( בעל כורחו) להשתתף בהקלטות , אולם תמיד הוסיף להופיע ולנגן ( עד היום) בין השאר בהרכבים נוסטלגיים המנגנים להיטיהם של "הצלליות", אלביס, קליף וכו' וגם אחרי כן, מוסיף להופיע ולנגן עד היום.

 

תודתי הגדולה והמיוחדת נתונה לשייקה ברק היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי המרתק. תודה מיוחדת גם למוסיקאי קרלוס בן ארי ש"שידך" בינינו.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר המוסיקה הישראלית.