הוא מלווה את הפסקול הישראלי זה יותר מחמישה עשורים רוויים בפעילות שכללה הופעות בסרטים, בתיאטרון ובעיקר קלאסיקות ישראליות שהפכו אותו לאחד מקאנוני הבלוז והנשמה הישראלים ועם זאת, אם תשאלו אותו : דני ליטני (72) ביקורתי מאד כלפי עצמו ולא "מת" על איך שהוא שר, גם כששמיעתו לקויה והוא די שבע מהופעות, הוא ממשיך בכל כוחו, ממש כמו אבן מתגלגלת.
משימת תיאום הפגישה עם ליטני לא הייתה הכי פשוטה וזאת בשל הלו"ז ההפכפך שלו: בימים הוא ישן (ולא מתעורר עד 7 בערב) ובלילות הוא ער, מופיע וחי את חייו, רוצה להפסיק לעשן אך בזמן השיחה הספיק לגמור 4 סיגריות, שומע באזניו שירי סוכנות ופלמ"ח, נפגש מדי חמישי עם הפרלמנט הקבוע שלו לערב של אוכל וצחוקים, ובעיקר ממשיך לתת לקהל את המיטב של הפסקול הישראלי שלו שעיצב (בצניעותו הרבה) ללא ספק את עושרה של המוסיקה הישראלית עם קלאסיקות כ"יחס חם", "משבר אמון", "במקום הזה", "סיפור של אהבה", "בראש אחד", "ציף ציף מעל הרציף", "ימות המשיח", "דניאלה", "אופליה הקטנה" ועוד ועוד ועוד.
לאחרונה הקליט משהו עם איה כורם, עם אורי ביילין ומנסה לעבוד על חומרים מקוריים חדשים משל עצמו (משימה לא פשוטה, לאור לקות השמיעה שלו) וחי את חייו. בפגישה עימו, הוא מולי ואני מולו, לא יכלתי להישאר אדיש ולא להתרגש מנוכחותו של מי שעבורי פחות נחשב גיבור ילדות מוסיקלי, ויותר מכך להיחשף לרגישות, לחביבות, לצניעות ול"אנטי סלב" שהוא באופיו גרמו לי לא רק להעריץ אותו כאמן, אלא גם כאדם.
הוא נולד בחיפה כדן ליטובסקי, גדל בירושלים ועם גירושי הוריו התגלגל מקיבוץ לקיבוץ, כשהוא גדל על מוסיקת גוספל ובלוז שחורה, מנגן ושר. לאחר שירותו הצבאי הקים את להקת "הרווקים" ואחריה את שלישית "הנמר הנוראי" ( עם חבריו גדי אלון ומרטין גלט ז"ל) עם חבריו לתיאטרון חיפה בו שיחק בהצגות כ"ימים של זהב", "הרשלה מאוסטרו פולי", "הוא הלך בשדות" וכו'.
פריצתו הגדול לתיאטרון הייתה בשנת 1968 עת קיבל את התפקיד הראשי במחזמר שובר הקופות – "איש חסיד היה" . באותן שנים, סוף שנות ה-60 ושנות ה-70 יצר שירים בעיקר לאחרים: לשלושרים הלחין את "ציף ציף מעל הרציף", לצילה דגן את "ולא היה בינינו אלא זוהר", "יום בו יקום" ו"נחל שלי" והתמקד בשירי פולק אמריקאיים בתרגום עברי א-לה שירי בוב דילן ("בלוז לנערה מצפון הארץ", "גשם כבד עומד ליפול", "נישא ברוח", "אדוני המלחמה") ושנסונים צרפתיים א-לה ז'ק ברל ("נמל באמסטרדם") והעלה שני מופעים מוצלחים עם יהונתן גפן ("זה הכל בינתיים,בינתיים זה הכל" ו"מכתבים למערכת").
על אף הצלחתו המסחררת, רק בגיל 35 הוציא את אלבום הבכורה שלו – "יחס חם" שהפך רב מכר וקיבע מעמדו כאמן הבלוז הישראלי הבולט בארץ, מעמד שנמשך עד היום, לאחר מספר אלבומים משובחים ומוערכים.
ב-1978 זכה להצלחה נוספת בתחום מחזות הזמר כשהשתתף בהצגה "הבזאר הגדול" (משירי מישל פוגאן) שהפך סנסציה וכן השתתף בהרכב הרוק המתקדם האקספרמנטי "שמיים" (שרק שנים לאחר צאת אלבומו זכה להערכתו), השתתף בהרכבים שונים ובסרטים (דוגמת "החיים על פי אגפא") , עסק בדיבוב סרטים ובעיקר שמר על אינטימיות ההופעות עם הקהל, שעד היום מגיע בהמוניו לראותו.
בשנים האחרונות לקה בשמיעתו, ועם זאת מוסיף להופיע ולהקליט כשהוא מעורר השראה ומהווה הוכחה מופתית לכך שהמוסיקה נשארת לנצח.
דני, נולדת לבית מוסיקלי?
"אפשר לומר ככה, למרות שביליתי הרבה בקיבוצים. בהתחלה גדלתי בבית מוסיקלי: אימי ניגנה פסנתר, אבי ניגן על מנדולינה, ובגיל 6 הייתי אפילו ילד פלא בקונסרבטוריון, ניגנתי על פסנתר".
התחלת לשיר כבר אז?
"לא, מה פתאום, גם כשהתחלתי לשיר הייתי בקצת בעיה, כי לא אהבתי איך שאני נשמע, גם היום אני לא הכי מסמפט את הקול שלי מי יודע מה, אבל התרגלתי, עם הזמן אתה מתרגל. בהקלטות הקול שלך נשמע אחרת מאיך שאתה רגיל לשמוע אותו, אז זרמתי".
אז מתי בעצם דבק בך חיידק המוסיקה?
"מאז שאני זוכר את עצמי, כילד הייתי עומד ליד הרדיו מתנדנד, כל הזמן אהבתי מוסיקה."
בהתחלה היית יותר שחקן, מה גרם לך לעשות את הסוויץ' ליותר מוסיקה?
"בהתחלה הייתי שחקן תיאטרון, וגם אז התחלתי ללמד את עצמי לנגן על גיטרה, האמת שלמדתי בשיטה די מעניינת: היו אז סרטים בשם "ג'מבורי" (סרטי רוקבילי ורוקנרול פופולאריים של שנות ה-50) , אז הייתי הולך ומסמן גריפים של גיטרה עם מיתרים, הייתי הולך לסרט 20 פעם ומסמן איפה הגיטריסט שם את האצבעות, ככה למדתי לנגן. "
מה הזמן הכי טוב בשבילך ליצור מוסיקה?
"אין זמן או מקום מסויים, למשל את "משבר אמון" כתבתי מחוץ לחדר החזרות כשישבתי ליד הפסנתר, וזה נולד בחמש דקות, סתם לדוגמא, שירים שיוצאים מהר הם השירים הכי טובים, מנסיון!"
מה נותן לך מוזה?
"למוזה אין זמנים, זה בא כשאתה יושב על רעיון וזורם איתו".
עוד יש לך את אותו ריגוש כשאתה מופיע, כמו בתחילת הקריירה?
"מה פתאום, יש לי התרגשות מסוימת בגלל האזניים שלי, כי האמת היא שאני כבר לא נהנה מההופעות, כי אני שומע ברדק באוזן בזמן הופעה, אני יותר מסתבך בשירים החדשים כי את הישנים אני כבר מכיר בעל פה"
למה חיכית עד גיל 35 להוציא אלבום בכורה ("יחס חם") ?
"לא יודע, אף אחד לא רצה להוציא לי תקליט, בהתחלה הופעתי במעדונים לפני הקוסם ואחרי הסטרפטיז, אבל כתבתי יותר בשלב יותר מאוחר עד שהתגבשו שירים לתקליט".
האם אתה מרגיש פספוס בקריירה?
"יש פספוס ענק שאני מרגיש עד עכשיו והוא שלא המשכתי ללמוד פסנתר, יש לי עוד פספוס שהתחלתי לעשן, זה הפספוס הכי גדול".
אילו שירים אתה אוהב לשמוע?
"בגלל השמיעה, כבר 7 שנים אני לא שומע מוסיקה, אז אני לא כל כך מעורה במה שקורה היום, אבל באוזן שלי תמיד מתנגנים שירים ( בשלב זה, ליטני המליץ לי על שספר שעוסק ב "מוסיקופיליה") שלא חלמתי לשמוע, טנגואים מהתקופה של אבא שלי, שירי פלמ"ח, שירי ילדים מהגן, שירים צרפתיים, ערבובייה מוזרה ביותר".
ולגבי שירים שלך?
"זו שאלה שאני הכי לא אוהב, אני כמעט ולא סובל את השירים שלי כבר: אתה שר אותם אלף פעם באולפן, אלף פעם בהופעות, כמה אפשר לשיר אותם שירים? אבל זה חלק מהמשחק".
מתי התחיל המנהג של לישון ביום ולחיות בלילה ?
"משנת 1980, מהתקופה בה הייתי שותף במועדון "הבקתה" בגני התערוכה שהיה בשיאו, ואני הייתי פותח וסוגר, והיינו סוגרים ב-10 בבוקר, אפילו מכינים ארוחות בוקר, וכל הלו"ז שלי התהפך מאז".
מה זה רוקנרול בשבילך ?
"רוקנרול בשבילי רוקנרול. נקודה. אני גדלתי בכלל על בלוז בעיקר. הסיפור הוא כזה: אבא שלי היה סווינגר כזה והיה עושה מסיבות והוא מת על גאדג'טים ומוסיקה, וכשיצאה מערכת הסטריאו הראשונה בזמנו, הוא עט וקנה אותה ובגלל זה שנים החברים הישנים קראו לי "דני סטריאו", כי הייתי שומע את תקליטי הגוספל והבלוז שאבי היה קונה, וגדלתי את התקליטים האלה."
מה גרם לך להמשיך במוסיקה למרות בעיות השמיעה?
"אני לא יודע לעשות שום דבר אחר. חביתה אני יודע להכין (צוחק) ".
דני ליטני הוא..
"מישהו".
מה אתה עושה בימים אלה ?
"בימים אלה אני מופיע הרבה".
תודתי הגדולה נתונה לדני ליטני היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית !!
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.