אברהם דיאמנט (1912-1988 – שנים משוערות) היה מוזיקאי, מלחין ומעבד ישראלי שפעל בין שנות ה-20 ועד שנות ה-80 בסצנת המוזיקה הישראלית, בייחוד הסווינג, הג'אז, האופרה והמוזיקה הקלאסית
אברהם דיאמנט נולד בשכונת מאה השערים בירושלים בשנת 1912 (בערך) לאב שהוא רב וצורף, אחד מבין חמישה אחים ושתי אחיות. ממול מקום מגוריו הייתה תחנת משטרה של המנדט הבריטי ובה הייתה תזמורת צבאית של הצבא הבריטי.
בילדותו ונעוריו למד דיאמנט לנגן על חצוצרה בצורה אוטודידקטית. בהמשך למד לנגן גם על אקורדיון, פסנתר וקונטרבס. בסוף שנות ה-20, בהיותו נער, הצטרף כחצוצרן לתזמורת המשטרה הצבאית הבריטית ועימה הופיע בבתי הקפה השונים. בהמשך התגייס לתזמורת המשטרה והופיע עימה גם בחו"ל.
בשנת 1938, כשהיה כבר בעל ואב, עבר עם משפחתו לתל אביב והחל לנגן בתזמורות שונות שהופיעו בבתי הקפה השונים באזור המרכז (קפה "פנורמה", קפה "גינתי", קפה "פילץ"). סגנון המוזיקה שניגן הייתה אז בעיקר ג'אז, סווינג, מוזיקה קלאסית, אופרה ומוזיקה פופולארית לריקודים. בין השאר ניגן בתזמורתו של יונה אילן ויחד עם התזמורות של מנשה ואיציק בהרב, התזמורת של פיסי אושרוביץ' ועוד.
עם התזמורות הללו נהג להופיע מדי פעם בסיבובי הופעות בביירות. ( כן, כן ביירות).
במקביל, ניגן בשנות ה-40 וה-50 באופרות של אדיס דה פיליפ ובאופרה הישראלית של מרדכי גולינקין. כמו כן, ניגן בתזמורת של תיאטרון "הבימה" בהצגות -"אמא קוראז' וילדיה" ו"זעקי ארץ אהובה" וכן בתזמורת של תיאטרון ה"קאמרי". לעיתים ניגן גם כמחליף בתזמורת הפילהרמונית הישראלית.
באותה תקופה החל לכתוב ולהלחין מוזיקה מקורית והחל לעבד מנגינות לתזמורות עימן ניגן. בין האמנים עימם עבד ולהם יצר שירים: יפה ירקוני, טובה פירון, פרדי דורה, אמה טאובר, דוד ביטרן, אליה בלקין, מרדכי בן שחר, יהושע שטיל ועוד מכוכבי הג'אז והפופ של התקופה.
בין השירים שהלחין: "אלייך ארצי המכורה" (שביצעה אמה טאובר פרידמן), "בין הרי ירושלים" ו"בת הרים" (שביצע יהושע שטיל), "אל מול הפלאים", "מי אנחנו" ו"הנודד" (שביצע אליה בלקין), "זמר חג", "כולנו לך סלע מולדת" ועוד.
בין השירים הבולטים שעיבד מוזיקלית: "שתוק שם דובי" ו"בנות בנות", להיטי הבוגי ווגי הגדולים מתחילת שנות ה-50 של הזמר דוד ביטרן.
בשנות ה-60 ניגן בתזמורת הבידור של "קול ישראל" ועיבד מנגינותיה. בשנות ה-70 ושנות ה-80 עבד בתל אביב כפקיד בחברה שטיפלה בילדים חולי אסטמה.
דיאמנט נפטר בשנת 1988 (בערך) בהיותו בן 76. הוא כתב מנגינות עד יומו האחרון.
תודה מיוחדת ליורם דיאמנט, בנו של אברהם, על שגולל בפניי את סיפור חייו של אביו בכדי לתעד את סיפורו לראשונה בהיסטוריה. תודה מיוחדת גם לקובי דימנט על יצירת הקשר עם אברהם.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
התחקיר הבא נועד לספר את סיפורו של אחד האנשים המשפיעים, החשובים והיקרים לתולדות הזמר העברי והמוסיקה הישראלית: חנוך חסון, מי ששימש במשך שנים רבות כאיש קול ישראל ורשות השידור ברדיו ובטלויזיה ולחם, יזם ודאג להפצתו של הזמר העברי העממי והשורשי ישראלי בריש גלי, ובאופן ישיר ועקיף אחראי לראשית הקריירה של מיטב אמני ישראל, כשלזכותו ניתן למנות בפסטיבל הזמר והפזמון העברי, "לרוקדים הידד", "להיט בראש", "עוד להיט", "עד פופ", "סיבה למסיבה" ועוד תכניות רבות שהפכו לנכס צאן ברזל בעולם התרבות והבידור הישראלי.
חנוך חסון נולד בשנת 1931 בירושלים לבית יהודי-מסורתי- בנקאי. בשנת 1934 עברה משפחתו להתגורר בחיפה, ומגיל קטן, כך מעיד חסון, הוא נמשך לשירים העבריים וזכר מילותיהם בעל פה. בנעוריו ניגן על פסנתר, ובעצת מדריכו בצופים בחיפה, אהרן ידלין (לימים שר החינוך), קנה אקורדיון והחל לנגן ולהנחיל ערבי שירה בחברותא. כאקורדיוניסט, הוזמן למיטב האירועים המקומיים בחיפה ואף ליווה אמנים בולטים באותה תקופה כשולמית לבנת.
בשנת 1950 התגייס לנח"ל ושימש תחילה כקצין קרבי. בשנת 1951 קצין הבידור של הנח"ל דאז, זאב חבצלת, הציע לחנוך לסייע לו בארגון כנס הנח"ל שנתקיים באצטדיון רמת גן. אירוע זה גרר אירועים ארגוניים נוספים בהם נטל חסון חלק ועקב כך נתמנה כקצין הווי ובידור של הנח"ל, ומתוקף התפקיד, שימש כמפקד להקת הנח"ל.
עוד בזמן שירותו הצבאי, למד מוסיקה בקונסרבטוריון ועם שחרורו משירות סדיר, פנה ללימודים במדרשה למוסיקה בין השנים 1953-1956 במקביל לשירות הקבע שלו. אחד המורים במדרשה היה המוסיקאי והמנצח המשפיע גארי ברתיני, שכדבריו של חסון, שינה לו את החיים.
באותה תקופה, שימש ברתיני כמנהל המחלקה למוסיקה עברית עממית ושימור הזמר העברי ב"קול ישראל" וככזה היה אחראי על התכנית "רון עמי", שהגישה שירים עבריים.
כיוון שברתיני היה עסוק, הוא ביקש מחנוך לסייע לו בהפקת התכנית, שכללה שירים עבריים בעיבודים מוסיקליים קלאסיים. לאחר שברתיני פרש והחליפו מאיר הרניק ( "חבורת שירו שיר"), חסון, שאווה לפתח ולקדם את עניין שימור הזמר העברי בקול ישראל, עבד עם הרניק על תכנית הרדיו הפופולארית – "מועדון זמר", שלאחר פטירתו של הרניק ( 1972) נוהלה ע"י חסון עצמו.
בתחילת שנות ה-60 יזם חסון את חידוש הזמר העברי ב"קול ישראל" : הוא הקים חמישה גופים ישראלים שכל אחד מהם ניגן שירים ישראלים מוכרים בביצועים חדשים עממיים בניחוח ישראלי שורשי. במסגרת יוזמתו, הקים בשנת 1961 את להקת "לרוקדים הידד" האינסטרומנטלית, שכללה חמישה נגנים וניגנה מקצבים ישראלים אותנטיים. המעבד שבחר חסון לקחת תחילה היה נעם שריף, אותו ראה בפסטיבל שירים ב"היכל התרבות" בשנת 1959 עת יצירתו של שריף, בראשית העשור השני לחייו, זכתה במקום הראשון ( "הקדמות למועד", שם היצירה). אחרי נעם שריף הצטרף המוסיקאי והמעבד שמעון כהן. הלהקה פעלה עד שנת 1965.
חסון, שדגל בחידוש השירים העבריים והחייאתם מחדש, יצר בעזרת "לרוקדים הידד" את הבסיס ללהקה שתלווה את הזמרים והזמרות העבריים שיבצעו את הזמר העברי לצורך שימורו והפצתו. הוא הכניס לקול ישראל, באמצע שנות ה-60, גם את המוסיקאים אמיתי נאמן וגיל אלדמע. בתחילת שנות ה-60 צירף גם את חוקר הזמר העברי, אליהו הכהן, שהנחה תכניות זמר עברי נושן.
בשנת 1962 הקימו חסון וגיל אלדמע את חבורת "רננים" שמטרתה הייתה לבצע ווקאלית את השירים העבריים. החבורה הורכבה מחברי מקהלת "רינת" (עליה ניצח גארי ברתיני) והופיעה מדי שבוע בתכנית "שוב יוצא הזמר" שהנחה שלמה ניצן. תכנית נוספת שיזם הייתה "דו רה מי ועוד".
בשנת 1959 נתבקש ע"י לאה פורת, מנהלת התכניות ב"קול ישראל", להפיק תחרות זמר עברי שתכלול שירים מקוריים, בהשראת פסטיבל "סאן רמו" האיטלקי. חסון הפיק את הפסטיבל יחד עם יצחק שמעוני, נקדימון רוגל ומאיר הרניק. הפסטיבל הראשון החל בשנת 1960 וחסון הפיקו עד שנת 1974 ( מלבד פסטיבל הזמר של שנת 1967, אותו נתן חסון לגיל אלדמע לנהל) , כשהפסטיבל כלל את מיטב אמני ישראל והוליד אינספור שירים שהפכו קלאסיקות ישראליות. בשנת 1970 הוחלט להעביר את פסטיבל הזמר גם לטלויזיה ( זוכה אותו פסטיבל היה שלמה ארצי עם השיר "אהבתיה") .
בשנת 1966 , לאחר שנבחר עובד מצטיין, נשלח ללימודי טלויזיה בצרפת למשך שנה.
כמנהל המוסיקה הישראלית בקול ישראל, חסון דאג להקליט ולתת במה למיטב האמנים בהם שלישית גשר הירקון, הלהקות הצבאיות, אסתר עופרים, הדודאים, חוה אלברשטיין, יהורם גאון, אריק אינשטיין, רוחמה רז, הפרברים וכו' – חסון למעשה היה ממקימי "בית המורה" שנועד להקליט אמנים ישראליים ואחראי למעשה להצלחתן הראשונית של הקריירות שלהם.
בשנת 1973 נתבקש חנוך לעבור לטלויזיה הישראלית ובשנת 1974 עבר לטלויזיה הישראלית והיה אחראי על ניהול תכניות הבידור והאמנות עד שנת 1996. בין יוזמותיו בטלויזיה – "בשעה טובה", "סיבה למסיבה", "חיים שכאלה", "עוד להיט", "להיט בראש", "עד פופ" ועוד.
בשנת 1996, עם צאתו לפנסיה, התמקד בעריכת והפקת קונצרטים קלאסיים, עד היום.
אני רוצה להודות מעמקי הלב לחנוך חסון היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולשפוך אור "על קצה המזלג" בקורות חייו המרתקים והמשפיעים על תולדות הזמר העברי. תודה מיוחדת גם לאמנה כהן היקרה על ש"שידכה" בינינו.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
עוד בטרם קום המדינה ועד היום, היה לרדיו כוח השפעה רב על עיצוב התרבות והחינוך המוסיקלי והבידורי של מאזיניו. ככזה, לאנשי הרדיו הייתה (ועוד יש) כח רב בבחירת תכני ההאזנה והעברתם לקולקטיב הישראלי. אחד מאנשי הרדיו המשפיעים בשנות ה-60 ועד שנות ה-80 הוא יואל רקם, אקורדיוניסט ומוסיקאי (האחראי לכמה וכמה נכסי צאן ברזל בזמר העברי), ששימש כעורך מחלקת הפולקלור של קול ישראל ולאחר מכן אחראי על המחלקה לבידור ומוסיקה קלה בקול ישראל ונחשב לאחד מעמודי התווך של הרדיו ושל התרבות הישראלית.
ברם, למרות תרומתו הענפה לתרבות הישראלית, סיפורו של רקם לא תועד מעולם ולכן, בעזרת חברי היוצר והזמר הותיק רן אלירן, יצרתי קשר עם רקם , נפגשתי עימו, ראיינתי אותו ותיעדתי סיפורו, לראשונה בהיסטוריה, במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה ויוצריה.
יואל רקם נולד בירושלים בשנת 1936 בשם יואל קמר. אביו דוד קמר, ממייסדי קואופרטיב המקשר בירושלים ואחד מאבות התחבורה הישראלית , היה מאד מוסיקלי, לדבריו של יואל ואמו הנרייטה נהגה לשיר תמיד , והוריו היו מהראשונים שהחדירו בו את אהבת המוסיקה.
הוא גדל בירושלים ולמד בבית הספר העממי "בית הכרם" והחל לנגן על מפוחית פה , ובשנת 1949 , בהיותו בן 13, יצא מיוזמתו ללמוד בבית הספר החקלאי "עיינות" (ליד יבנה) . עוד לפני שיצא ל"עיינות", קיבל לבר המצווה שלו אופני "ראלי", אך כיוון של"עיינות" לא יכל להיסחב איתן, מכר את האופניים וקנה אקורדיון קטן . הוא לימד עצמו לנגן באופן אוטודידקטי ומתאר את 4 שנות לימודיו בבית הספר החקלאי כשנים היפות בחייו. ב"עיינות" היה האקורדיוניסט הראשי של המוסד וניגן במסיבות וטקסי בית הספר. שם גם החל ליצור את שיריו הראשונים.
בשנת 1954 התגייס לצבא לנח"ל עם הגרעין של עיינות, וזמן קצר לאחר מכן התקבל לצוות הווי של להקת הנח"ל. הוא שירת עם רן אלירן שהיה אחד מכוכבי צוות ההווי. הוא שימש כאקורדיוניסט ומדריך שירה של צוות ההווי. הוא שירת עד שנת 1956.
עם שחרורו חזר לירושלים ובין השנים 1956-1959 שימש כמנהל המחלקה לתרבות של הסתדרות הנוער העובד והלומד בירושלים ומנהל סקציית הפקידים. כמו כן , שימש אקורדיוניסט של להקות מחול ובעיקר היה באותה תקופה אקורדיוניסט של להקת המחול של ההסתדרות .
כיוצר, השיר המוקלט הראשון שלו היה "יום חג" שהלחין למילותיו של דידי מנוסי למצעד המחולות בירושלים לשנת 1958. השיר זכה לכמה ביצועים, בהם של אברהם פררה, להקת ההסתדרות, להקת הסטודנטים (עימה עבד וניגן בזמן לימודיו האקדמאיים) ושישית ירושלים.
בין השנים 1959-1961 למד בפקולטה למשפטים ועם סיום לימודי המשפטים למד באקדמיה למוסיקה בין השנים 1961-1964. בין השנים האלה שימש כאקורדיוניסט של להקות מחול, כמנצח של כמה מקהלות ומנהל מוסיקלי של מופעים שונים בירושלים.
בשנת 1961 החל לעבוד עם פסטיבל המחולות של קיבוץ דליה ונהג ליצור שירי ריקודי עם רבים שהוצגו בפסטיבל, בהם: "על חומותייך ירושלים", "דבקה סמדר", "לעת קציר", "רן פעמונים" וכו'.
באחד מערבי המחול שערך בירושלים, שמע אותו המוסיקאי ואיש קול ישראל מאיר הרניק ( "חבורת שירו שיר") שבדיוק החליט להקים את המחלקה למוסיקה עממית בקול ישראל והתרשם מיואל והציע לו לעבוד איתו במחלקה כעורך תכניות הפולקלור בקול ישראל (ומאוחר יותר מגיש) . הוא הצטרף לקול ישראל בשנת 1962. באותה תקופה שינה שם משפחתו מ"קמר" ל"רקם".
בתכניותיו אירח את הדודאים, שושנה דמארי, חוה אלברשטיין (בראשית דרכה), נחמה הנדל, חיים טופול, אורי זהר וכו' ויצר קשרים עם מיטב האמנים, שמאוחר יותר ביצעו משיריו. רקם ניהל את מחלקת הפולקלור בקול ישראל בין השנים 1967-1971 .
החל מראשית שנות ה-70 עבד במחלקת המוסיקה הקלה בקול ישראל ובמחלקת הבידור אחת היוזמות הבולטות שלו בתקופה הזו הייתה "ניחוחי חציר" – תכנית (שיצאה על גבי תקליט ואף צולמה לטלויזיה) שהוקדשה לתנועה הקיבוצית וההתיישבות העובדת והביאה את הפולקלור הקיבוצי למאזינים.
בשנת 1972 , עם פטירתו של מאיר הרניק (שהיה מנהל מחלקת הבידור) נתמנה רקם למנהל מחלקת הבידור והמוסיקה הקלה בקול ישראל. בשנות ה-70 עבר, במקביל לעבודתו ברדיו, גם לטלויזיה והגיש מספר תכניות, אך עיקר עיסוקו היה ברדיו. אחת התכניות בכל זאת שהעביר מהרדיו לטלויזיה הייתה "מועדון הזמר" שיזם מאיר הרניק והגיש רקם כממשיך דרכו של הרניק.
בשנת 1982 לקח פסק זמן מקול ישראל כיוון שנתמנה להיות שליח לענייני תרבות בברזיל ושימש כמנהל המחלקה לתרבות של ההסתדרות הציונית בברזיל בסאן פאולו. בשנת 1985 חזר לארץ ושב לתפקידו לקול ישראל.
בשנת 1996 עזב את קול ישראל והפך להיות נציב תלונות הציבור של הרשות השניה ושימש בתפקיד זה עד צאתו לפנסיה בשנת 2001.
כיוצר, שנות פוריותו המוסיקלית של רקם היו בשנות ה-60 וה-70 בהן הנפיק רקם מספר רב של להיטים בהם : "דבקת סמדר" (צמד העמרנים, חמישית גלבוע) , "יום חג" (שירו המוקלט הראשון), "נערת החיילים" (שביצע יהורם גאון), "אביב והרבה אהבה" (עירית סנדנר), "מכתב אהבה" (עליזה עזיקרי, חוה אלברשטיין, הדסה סיגלוב), "זה הזמר שלי ושלך" ( הפרברים), "בוקר טוב" (חוה אלברשטיין, רן אלירן), "לעת קציר" (עודד זמיר) ועוד.
. מאז פרישתו לפנסיה, רקם שומר על קשר עם חבריו הותיקים מקול ישראל ומתעשיית המוסיקה של אז, ומנגן על אקורדיון ופסנתר להנאתו, אך את מרבית זמנו מקדיש בליהנות מהחיים ולבלות בחיק משפחתו.
אני רוצה להודות מכל הלב ליואל רקם היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו, לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה. תודה מיוחדת גם לרן אלירן היקר על ה"שידוך".
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
מיכאל (מיקי) זנדברג נולד בתל אביב ב-14 לדצמבר 1947. אביו היה נהג מונית ואמו (ילידת יוון) , עקרת בית, הייתה בעלת רקע מוסיקלי. בהיותו בן 6 החל ללמוד לנגן על פסנתר אצל תרצה קוייגן (טרון), ולאחר מכן למד שנה אצל אלכסנדר בוך (פרופסור למוסיקה). בגיל 14 אביו ראה בעיתון, שהתזמורת הפילהרמונית מחלקת מלגות לתלמידי כלי נשיפה. אביו רשם את מיקי למבחן (על אף שלא ידע לנגן חצוצרה). מיקי נכנס למבחן, כשהבוחן הוא המנצח הרומני הנודע סרג'יו צ'ילבידאקה, שבחן את מיקי דווקא על פסנתר וקיבל אותו ללימודי המלגה לפילהרמונית על חצוצרה (!!) . זנדברג למד עד גיל 18 בפילהרמונית (אצל מאסטרו פייר טיבו) ובגיל 17 התקבל לתזמורת עצמה כחבר מן המניין. במשך חצי שנה, עד גיוסו לצבא ניגן עם הפילהרמונית.
בשנת 1965 התגייס לצבא וזמן קצר לאחר הטירונות, סופח ע"י גורודיש לצוות הווי חטיבה 7 (יחד עם אנדרה צוויג) עימה הופיע עד ספטמבר 1968.
בשנת 1967 הלחין את השיר היחיד בחייו: "המנון חטיבה 7" שהלחין מיקי למילותיהם של פוצ'ו (ישראל וייסלר) ואביגדור קהלני. השיר הופיע אף בתקליטה של גאולה גיל – "אחרי המלחמה" וזכה לגרסאות רבות.
בין השנים 1968-1969 ניגן עם להקת "הסול מן" ( להקת מוסיקת סול פורצת דרך בסצינת מועדוני הקצב של שנות ה-60 בה היו חברים בין השאר ג'קי בר און ומרקו בכר) , וסוף בשנת 1969 הצטרף לצוות המחזמר "שיער" (בכיכובו של צביקה פיק) וניגן בתקליט המחזמר שיצא בעברית. השתתפותו בצוות נגני "שיער" פתחה עבורו את הצוהר הבולט לתעשיית המוסיקה.
לאורך שנות ה-70 ( 1971-1979) ניגן זנדברג באינספור הקלטות של רשות השידור וקול ישראל, בתכניות טלויזיה רבות ( כולל מקצב 70) , בפסטיבלי הזמר והפזמון, בפסטיבלי הזמר החסידיים, בפסטיבלי שירי ילדים ובפסטיבלי הזמר המזרחיים ( "דרור- למנצח שיר מזמור") .
כמו כן, ניגן בתכניות יחיד והופעות של יהורם גאון , אילנית, אבי טולדנו, יגאל בשן, מוטי גלעדי, גלי עטרי ועוד, וכן בהקלטות אולפן של אלדד שרים, אלכס וייס, מל קלר, נורית הירש, נעמי שמר, קובי אשרת, פיסי אושרוביץ ועוד.
באירוויזיון 1979 שהתקיים בישראל ניגן חצוצרה בתזמורת שליוותה בין השאר את גלי עטרי ולהקת "חלב ודבש" בזכייתה ההיסטורית בתחרות עם השיר "הללויה" , ובמקביל ניגן בתיאטרון הקאמרי במספר הצגות, שהבולטת בהן היא "הסוחר מונציה". בנוסף, ניגן בתזמורת חסידית של מוסא ברלין.
בשנת 1979 לקח זנדברג "פסק זמן" ממוסיקה והתעסק במקצוע ה"אמיתי" שלו: מנהל חשבונות (מקצוע בו הוא עמל עד היום) .
פסק הזמן נמשך עד אמצע שנות ה-80 עת קיבל טלפון מקלמן יונגרייז שהזמינו להצטרף לתזמורת סימפונית המנגנת במרכז וייל בכפר שמריהו ובכך חזר שוב ל"תחילת הדרך" במוסיקה הקלאסית. התזמורת פעילה עד היום, נותנת 3 קונצרטים בשנה ומנגנת מדי יום שלישי. כמו כן, מיקי מטפח את דור ההמשך ומלמד את נכדו לנגן על חצוצרה.
תודה הרבה נתונה למיקי זנדברג היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר המוסיקה הישראלית.
כחוקר מוסיקה, אתה לעולם לא יכול לדעת באילו מוסיקאים תיתקל במסעך לתעד את המוסיקה הישראלית, ובכל פעם שנדמה לך ש"זהו, תיעדתי את רוב המוסיקאים הבולטים", אתה מגלה עוד ועוד שתרמו לא פחות לעיצוב פסקולה של המוסיקה הישראלית. אחד המרואיינים שהייתה לי הזכות לראיין לאחרונה הוא שייקה ברק, גיטריסט ובסיסט שנחשב לאחד העסוקים והפעילים בשנות ה-70: ברק ניגן בהפקות רבות, הופעות של כל אמן אפשרי ( או כפי שהוא אוהב לומר: מאריק אינשטיין ועד חיים משה) והופיע תכופות בטלויזיה, ועם זאת, עד תחקיר זה, סיפור חייו המוסיקלי המרתק לא תועד ולא נכתב.
בעזרת המוסיקאי קרלוס בן ארי (שהזכיר בפניי את שייקה, בזמן ראיון שערכתי עימו לתיעוד סיפורו), נוצר הקשר עם שייקה ובשבוע שלאחר מכן הוא אירחני בביתו ובנועם ובסבלנות רבה גולל בפניי סיפור חייו אותו אני גאה להציג לקוראיי כאן ב"דודיפדיה".
שייקה ברק נולד ב-1946 בפתח תקווה בשם ישעיהו בוירסקי ( ב-1958 שינה שם משפחתו ל"ברק"). אחיו הגדול, צבי, למד בילדותו פסנתר ולאחר מכן גיטרה ונהג לנגן, והייתה לו השפעה ישירה על אחיו הקטן, שייקה. בשנת 1957, עם פרוץ צמדים כ"הדודאים", "רן ונמה" ולהקות פולק חובקות עולם, הנוער "השתגע" על גיטרות אקוסטיות פשוטות. לאחר שאחיו קנה גיטרה, שייקה "ני'גס" להוריו שיקנו לו גיטרה עד כי קנו לו גיטרה פשוטה וחובבנית למדי, שעבורו הייתה "העולם כולו" ( באותו זמן).
את האקורדים הראשונים למד מאחיו הגדול, שבאותה תקופה ניגן בבית בצמד עם כנר בשם ברוך אבירם ( שלימים היה בצמד דו-רון הנודע מראשית שנות ה-60 יחד עם חנן לבנה) .
בשנת 1957 עברה המשפחה לחווה באשקלון (לצורך עבודתו של אביו) ובשנת 1959 הקים שייקה עם חבריו את להקתו הראשונה – "שלישית צבר" , שלישית שירי עם ישראליים. חברי הלהקה: שייקה ברק, דב הררי ודוד שדה ) . השלישיה פעלה עד שנת 1960 .
בשנת 1962, אירע אירוע "מכונן" בחייו המוקדמים של ברק: חבר נעוריו מאשקלון, ג'וני ליברמור ( נגן וזמר, יליד 1947 שעלה לארץ מאמריקה) , החזיק בכור מחצבתו גיטרה חשמלית וכן אימו החזיקה באורגן חשמלי – כלים ששייקה לא ראה מעולם לפני כן, וזו הפעם הראשונה שאחז בגיטרת גיבסון חשמלית.
בין השנים 1962-1963 השניים הקימו צמד: שייקה וג'וני ( שייקה על גיטרה רגילה וג'וני על גיטרה חשמלית) שהופיע בתיכון. ב-1963 עבר עם משפחתו לרמת אביב.
עם הגיעו לגיל צבא, ניגש שייקה לאודישנים ללהקה צבאית, אך לא עבר והחלום נגוז.
בשנת 1965 התגייס לצה"ל ושירת בחיל השריון ( המ"מ שלו היה אביגדור קהלני) , ושם לא ויתר על הנגינה ושימש כגיטריסט ב"תזמורת השלישות הראשית" ( אליה הצטרף בסוף 1965 עד תום שירותו הצבאי) , שניגנה בין השאר בהקלטת תכניתה הראשונה של מקהלת הרבנות הצבאית בניצוחו של מנשה לב רן ( "שהחיינו", 1967) , מה שפתח עבורו את הצוהר הראשוני לתעשיית המוסיקה המקומית.
עם שחרורו בשנת 1967, אווה שייקה ללמוד הנדסת מכונות ולא מצא "עתיד" במוסיקה, ונרשם ללימודים בטכניון, שם, במסגרת הלימודים, למד לנגן על קונטרבס ( אצל ישראל אבניון) וניגן במשך שנה בתזמורת הסימפונית של הטכניון ( 1969-1970). במקביל, ניגן ב-1969 כבסיסט במופע "ערב שירי רחל" (1969) עם חוה אלברשטיין ודני גרנות. ב-1970 פרש מלימודיו ונתפנה כליל לעסוק במוסיקה.
כיוון שהיה מיושבי קפה נגה המיתולוגי (בורסת המוסיקאים דאז) , ניגן בתקופה זו שייקה ב"חלטורות" למיניהן ( חתונות, בר מצוות וכו') ויום אחד, בפגישה מקרית עם חברו הגיטריסט, יגאל בוז'ניסקי ( שניגן במחזמר המצליח "עיר הגברים" ) , הציע לו יגאל להחליפו במופע "הקוקו והסרפן" (1970) בכיכובם של ציפי שביט וגבי עמרני) . שייקה מגדיר את המופע כמה שנתן לו את "הפוש הגדול" לתוך תעשיית המוסיקה המקומית.
לאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב אמני ישראל באינספור הקלטות וכן בבכמה וכמה הפקות בולטות בהן:
ניגן בס באלבומו של אריק אינשטיין "יסמין" ( בשני שירים: Here, There And Everywhere ו- I Need You To Turn To ).
הוא ניגן עם יגאל בשן במלחמת יום הכיפורים בפני חיילים וכן באלבומו של בשן – "קפה אצל ברטה" (באותו אלבום ברק גם עיבד את אחד מלהיטי האלבום : "עין גדי", אותו הקליט ברק גם אינסטרומנטלית בגרסה שנשארה אצלו על סלילים בלבד ולא ראתה אור מעולם) .
ברק ניגן גם בשתי תכניות היחיד של יהורם גאון ( 1971, 1973) וכן באלבומיו של גאון "אני ירושלמי" ו"אהבה ים תיכונית" (בסשן הקלטות תקליט זה, ביצע ברק בשני קולות עם יהורם גאון את אחד השירים, אך הקלטה זו נגנזה ולא נכללה באלבום עצמו) .
עוד רשימה מצומצמת של אמנים והפקות בהן ניגן : המופע בניחוח הדרום אמריקאי -"ארץ טרופית יפה", בתכנית "נישואין נוסח גירושין" (של יוסי בנאי ורבקהל'ה מיכאלי), בתכנית היחיד של רבקה מיכאלי, ליווה את מייק בראנט בהופעותיו הראשונות בישראל (לאחר ההצלחה הסנסציונית בצרפת), את יפה ירקוני, שושנה דמארי, צביקה פיק, חיים משה, בהצגה "סוחרי הגומי", בפסטיבל שירי הילדים הראשון (1970) ובפסטיבל הזמר החסידי השני (1970) וכן בתזמורת המנדולינות של כפר הילדים במאיר שפיה ועוד.
בשנות ה-80, עם עלייתם של הדי ג'ייז והופעת דור צעיר של מוסיקאים כשרוניים, שייקה הפסיק ( בעל כורחו) להשתתף בהקלטות , אולם תמיד הוסיף להופיע ולנגן ( עד היום) בין השאר בהרכבים נוסטלגיים המנגנים להיטיהם של "הצלליות", אלביס, קליף וכו' וגם אחרי כן, מוסיף להופיע ולנגן עד היום.
תודתי הגדולה והמיוחדת נתונה לשייקה ברק היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי המרתק. תודה מיוחדת גם למוסיקאי קרלוס בן ארי ש"שידך" בינינו.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר המוסיקה הישראלית.
לאורך שנותיו, עולם הפופ הישראלי ידע כוכבי ענק שהפכו בן לילה ל"אלילי נוער" ומושאי הערצה, הפכו תוך יממה מאנונימיים למפורסמים עד חוסר נשימה ובשלב מסוים, בשיא ההצלחה, החליטו לעזוב את הארץ ולהתחיל חיים חדשים. חלקם, ברגע שעזבו ו"נעלמו" מהעין התקשורתית, זכו להילה "תעלמותית" בקרב מעריציהם שתהו ( ותוהים) : "לאן הוא נעלם?", "מה היא עושה היום?".
אחת הדוגמאות המובהקות לכוכב כזה, הוא דני מסנג, שבסוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 נחשב לאחד הכוכבים הגדולים בארץ ( עם כל המצטייר מכך : תכניות רדיו, טלויזיה, מגזינים, מעריצות ולהיטי ענק) שבשיא ההצלחה ( ואחרי אלבום סולו מצליח) החליט לעזוב הכל ולהעתיק מגוריו לארה"ב.
במשך שנים, דורות על גבי דורות, שאלו לאן "נעלם" דני מסנג, ורבים ידעו כי הוא נמצא איפשהוא בארה"ב, אך לא באמת התעמקו במעשיו ( ומסתבר שהוא עושה המון – כפי שתיווכחו בהמשך הכתבה בשיחתי עימו ) .
דני מסנג נולד בתל אביב ב-1950. עוד מגיל קטן נמשך למוסיקה ובהגיעו למצוות החל ללמוד בקונסרבטוריון אנגאזי בת"א והחל לנגן על גיטרה קלאסית ולשיר.
פריצתו הראשונה לתודעה הציבורית אירעה בשנת 1965, בהיותו בן 15, עת הופיע בתכנית הכשרונות הצעירים הפופולארית דאז – "תשואות ראשונות" והיה הצעיר ביותר בתחרות. בתיכון, למד ב"רננים" והקים צמד עם חברו לספסל הלימודים יגאל בשארי ( לימים יגאל בשן).
*התמונה צולמה ע"י דני זמיר
בגיל 18, לאחר שהשתפשף ורכש רפרטואר רב, החל מסנג להתערות בסצינת המוסיקה המקומית: ב-1968 הוא נטל חלק במופע "בשבילי בשבילך" ( מופע משירי יורם טהר לב). ב-1969 הקליט קאבר לשיר "את הרוח" שביצע אבי טולדנו בפסטיבל הזמר ושגיאת כתיב על עטיפת התקליט, עיוותה את שם משפחתו מ"מסנג" ל"מסינג", עיוות שדבק בהיגוי שמו עד היום.
ב-1970 הצטרף מסנג לשלישיה יחד עם אפי וייס ומשה הלל שכונתה "לימוני הדבש", ועל אף שהשלישיה הקליטה מספר שירים ( בהם "רמזורים", "התור שלנו לאהוב הגיע") , מסנג היה צריך להתגייס ורעיון השלישיה הוקפא עד שחרורו, וכשהשתחרר – מומנטום השלישיה נגוז ( משה הלל , שהיו לו להיטים בחוץ, לא יכל לחכות ולכן פרש מההרכב והוחלף במוצי אביב, אך נסיון זה לא צלח במיוחד).
שנת 1970 הייתה משמעותית עבור מסנג: הוא השתתף בפסטיבל הזמר המזרחי עם "אהובתי, אהובתי", השתתף במופע "הלוך הלכה החבריא" ( מופע שירים רוסיים) מתוכו נתפרסמו ביצועיו של מסנג ל"יצאנו אט", "דוגית נוסעת" ו"אגדת המפוחית".
זמן לא רב לאחר מכן, עדיין ב-1970, השתתף במופע "ייאוש יושב על ספסל" ( ערב שירי ז'אק פרוור) לצידם של צילה דגן ז"ל ויאיר קלינגר. השלושה גילו כימיה ווקאלית, הרמונית והומנית נהדרת והחליטו לעבוד כשלישיה על שירים מקוריים וכך נרקמה שלישית "הצירוף המקרי" שפעלה זמן קצר יחסית אך הנפיקה להיטים כ"בלדה ללוח השנה", "רוזה מרציפן", "נומי ילדה" (אותו ביצעו בפסטיבל שירי ילדים הראשון) ועוד.
לאחר השלישיה, הוסיף מסנג לקחת חלק במופעים חדישים כ"הבטחות הבטחות" ( מופע שירי ברט בכרך), "פרפרים הם חופשיים". ב-1971 הצטרף לצוות המופע "איש חסיד היה" בארה"ב ועם שובו ב-1972, השתתף ב"הגברת עם הקמליות" ובסרט הטלויזיה – "הרופא הקטן מרחוב החבשים" ( בבימויו של ג'אד נאמן) . הוא התארח בסדרת תכניות הרדיו של קול ישראל – "פגישה מחודשת" וביצע יחד עם אופירה גלוסקא שני דואטים משירי ננה משקורי.
ב-1973 השתתף במופע "כוכבים פורחים בלילה" וכיכב בתכניות טלויזיה ורדיו שונות. במופע "תפוח הזהב" ביצע את השיר "הלילה הזה" וב-1974 השתתף בפסטיבל הזמר המזרחי עם השיר "ברך את עמך". באותה שנה הוציא תקליטון סולו ראשון שכלל שני שירים באנגלית: "סאלי" ו"נאמבר 1" . מיד לאחר מכן השתתף בתכנית "פגישה מחודשת" ושר שישה שירים של בוב דילן שנתגבשו לאלבום הבכורה של מסנג שיצא בשלהי 1975 וכלל לצד שירי דילן, גם את "הלילה הזה", "דוידוביץ'", "אנו ניפגש", "אנחנו", ביצוע באנגלית ל"עד סוף הקיץ" וכו'.
האלבום זכה להצלחה רבה והפך ברבות השנים לאבן דרך במוסיקה הישראלית והפופ הישראלי בפרט, אולם ב-1976 , בשיא הצלחתו, החליט לעבור לארה"ב שם חי עד היום.
מאז ועד היום, מסנג בקשר הדוק עם ישראל ובארה"ב השתתף בין השאר במסעי "פסטיבל הזמר החסידי" ולאחר מכן במשך כ-4 שנים השתתף במופע הפולקלוריסטי Here Is Israel .
ב-1982 רקם יחד עם שירון לוי וגיא יפה אלבום ומופע מלא ערגה ישראלית בשם On Silver Wings ומאז ועד היום מוסיף לכתוב, להלחין, לביים, לכתוב מחזות, לשחק בסרטים וסדרות והקליט יותר מ-8 אלבומים בארה"ב בעלי נופך יהודי וישראלי.
על אף עיסוקיו הרבים של מסנג בתחום המוסיקה בארה"ב, רבים שואלים אותי : "היכן נעלם דני מסנג?", "מה הוא עושה היום?", "איפה הוא" ? ובכן, יזמתי ראיון אישי בלעדי עם דני בקו ישראל – ארה"ב ובו תמצאו תשובות לכל השאלות.
דני, רבים שואלים אותי: "לאן נעלם דני מסנג?", "מה הוא עושה בימים אלה", ובכן ?
"שמע, הגעתי לארה"ב ב-1976 ומאז אני שר, משחק, כותב, מלמד ומלחין. הלחנתי מעל 100 קטעי מוסיקה. רוב העבודה המוסיקלית שלי ב-15 השנים האחרונות היא בעיקר מוסיקה מקודשת – מוסיקה מקהלתית ( למקהלות) , אבל גם רגילה. כתבתי כמות רבה של מוסיקה ובדיוק סיימתי להלחין אורטוריה המבוססת על שיריו של המשורר היהודי הדגול פול סלן.
כמו כן, השתתפתי כשחקן בהרבה תכניות טלויזיה כמו – "חוק וסדר", Prince Street ועוד תכניות טלויזיה. יתר על כן, עשיתי הרבה תיאטרון: הן כשחקן והן כבמאי, במיניאפוליס ובניו יורק ( אוף ברודווי). בדיוק לאחרונה יסדתי קהילה משל עצמי – Makom LA שם אני משמש כחזן וכמנהיג רוחני. הייתי חזן ומנהל מוסיקלי ב"מקדש ישראל" בהוליווד במשך כ-7 שנים ולפני כן, החזן והזמר ב"מקדש ישראל" בקולומבוס, אוהיו. במשך 8 שנים הייתי המנהיג הרוחני של "אגודת אחים" בליווינגסטון, ניו יורק. כמו כן, סיימתי לכתוב את ספרי הראשון – "אפולוניה". אני גם המנהל האמנותי של בית הספר לאמנות החזנות "אברהם גייגר" בברלין, וכן אני נודד לאורכה ורוחבה של אמריקה, קנדה ואירופה כזמר וכמורה"
נולדת בתל אביב ועם זאת, היה בך גם משהו "חוצלארצי" בסגנון השירה וההילה שאפפה ואופפת אותך, איך אתה מסביר את זה?
"על אף שנולדתי בתל אביב, הוריי היו שניהם אמריקאיים וכך גם סביי וסבותיי. בבית דיברנו רק באנגלית וברחוב ובית הספר בעברית. נולדתי עם אהבה עמוקה לכל סוגי המוסיקה הטובה והאמנות: מוסיקה ישראלית ומוסיקה בשפות שונות ועמים שונים. תמיד הרגשתי כמו משפטו של אברהם אבינו לאפרון החיתיי: "גר ותושב אנוכי" – אני תמיד זר ומקומי: גם בבית וגם מחוצה לו. זו האמת בכל מקום בו אני נמצא. אני אוהב את ישראל ואת התרבות הישראלית. השירים האהובים עליי הן עדיין רוב הקלאסיקות הישראליות הטובות, וזה נכון גם לגבי שירה עברית, תיאטרון וכו'. אולם, תמיד הרגשתי חיבור מיוחד לאמריקה ולעולמה המוסיקלי, וכמובן למוסיקה קלאסית ולג'אז. אני צריך לציין גם כי אבי היה "גר צדק" – הוא הגיע לישראל בכדי להתנדב במלחמת העצמאות ( 1948), התגייר, התחתן עם אמי ונשאר פה. אז, חצי ממורשתי התרבותית היא נורווגית ודנית וכמובן, אמריקאית."
היית חבר בהרכב פוטנציאלי "לימוני הדבש" והרכב מוצלח "הצירוף המקרי" – היכן הרגשת יותר ביטחון : בשלישיה או בקריירת סולו ?
"תמיד הרגשתי נוח עם שניהם, אבל לשיר עם אחרים יותר עניין אותי: העבודה, החזרות וההרמוניות הקוליות פרי מפגש של מוחות שונים, תמיד היה יותר מעניין ומאתגר עבורי. אולי בגלל זה אני עדיין כותב, בעיקר, מוסיקה הרמונית לקבוצה ולא ליחיד".
זוכר את ההופעה הראשונה שלך? מתי דבק בך חיידק הבמה והחלטת שמוסיקה זה הייעוד שלך ?
" ההופעה הראשונה שלי הייתה בתכנית הרדיו "תשואות ראשונות" ב"אהל שם" בתל אביב, בשנת 1965. עפרה סמואל ואריה פפו לוי היו המפיקים, ועזריה רפפורט היה המנהל. הייתי עדיין ילד, נער, ובתכנית איתי השתתפו אבי טולדנו, עדנה לב, מיכל טל, שם טוב לוי, בני נגרי ושולי נתן – אלו המשתתפים שאני זוכר כרגע מאותה תכנית. פעם ראשונה שידעתי שאני יכול לשיר הייתה בגיל 10 בערך: הייתה לי מורה נהדרת בבית הספר בצהלה, קראו לה חדוה, והיא בדיוק חזרה מצרפת והקימה מקהלת ילדים יפהפיה בבית הספר, שם שרתי לראשונה. בגיל 13 כבר ידעתי ללא ספק שהבמה היא חיי, למרות שהייתי ואני עדיין עוסק ואוהב גם ציור."
באלבום הסולו הראשון שלך – של מי היה הרעיון הנהדר לעשות קאברים לשירי בוב דילן ומי בחר את השירים?
"הרעיון של להקליט את המוסיקה של בוב דילן בעברית נולדה בתכנית הרדיו – "פגישה מחודשת". בחרתי את השירים שרציתי שיתורגמו : אהבתי יותר את השירים הכלליים שלו ושירי האהבה ופחות את שירי המחאה שלו, שבאותו זמן הרגשתי שאין צורך לתרגם גם אותם. כשאיגדנו את השירים לאלבום הבכורה שלי, המנהל שלי שלמה צח חשב שזה יהיה רעיון נהדר לשבץ את שירי דילן כצד ב' לאלבום, וכך קרה".
השאלה ה"קשה" : מדוע החלטת בשיא ההצלחה לעזוב הכל ולעבור לארה"ב ולהתחיל הכל מחדש? מה היה קורה לדעתך אילו נשארת בארץ וממשיך לפעול פה בסצינת המוסיקה?
"הסיבה שהחלטתי לעזוב את הארץ בשיא הקריירה שלי, הייתה כי מאוד לא הייתי מאושר ושלם עם עצמי באופן אישי והייתי זקוק לברוח ולעבוד על עצמי, על ה"אני" הפנימי שלי. רציתי אנונימיות מוחלטת. רציתי להיאבק ולפלס לעצמי את הדרך במקום הקשה ביותר להצלחה בעולם ( אמריקה). מעולם לא התחרטתי על ההחלטה הזו, למרות שאני מתגעגע בטירוף לישראל ותמיד התגעגעתי. אני לא יודע מה היה קורה לו הייתי נשאר בישראל, אבל אני חושב שבמובן האישי עשיתי החלטה נכונה. הייתי צריך לעבוד קשה מאוד, ללמוד יותר מחשבתי שאוכל אי פעם ללמוד, והעשרתי עצמי בחכמה וידע של כל כך הרבה משוררים, כותבים, יוצרים, זמרים ומוסיקאים באמריקה.
זה לא שאני לא חושב שלא הייתי עושה עבודה טובה לו הייתי נשאר בישראל, זה פשוט שאני, באופן אישי, לא הייתי נשאר אותו דבר ( הכוונה,באופי ובאישיות) . פגשתי את אישתי המהממת, טרי, פה באמריקה, ויש לנו שני בנים צעירים: יהונתן וירדן ( ג'ונתן וג'ורדן) שנולדו וגדלו באמריקה. זכיתי גם לפגוש ולעבוד עם אנשים מדתות שונות ורקעים שונים וזה היווה ומהווה השפעה רבה עליי.
יש לומר – תמיד המשכתי לכתוב וליצור בעברית להלחין לטקסטים עבריים. אמנים כסשה ארגוב, יהודה עמיחי, נתן יונתן, לאה גולדברג, מרדכי זעירא, שלום חנוך, נתן זך תמיד היוו ויהוו השראה עבורי. שמעון כהן תמיד יהיה המנטור המוסיקלי שלי כמלחין ומעבד מוסיקלי ואסתר עופרים ונחמה הנדל תמיד יישארו אהבות נעוריי.
עיבדתי קלאסיקות ישראליות ישנות רבות לשירת מקהלה ואמשיך לעשות זאת, כיוון שאני מאמין שביצירות האלה יש את המוסיקה הכי טובה שאי פעם נכתבה. מתי כספי, יוני רכטר ושלמה גרוניך הם גאונים עם איכויות פנומנאליות, והם צריכים להיות נודעים ברחבי העולם על יופי המוסיקה שלהם. תרצה אתר ואהוד מנור היו מהכותבים הטובים ביותר שהכרתי אי פעם. נתן אלתרמן, אגי משעול, גלי רביקוביץ', יונה וולך ועוד יוצרים רבים מלווים אותי בלב כל הזמן ומהווים השראה ליצירותיי – שלא לשכוח את א.ב.יהושע, עמוס עוז, אתגר קרת, מאיר שלו ועוד רבים וטובים."
מה אתה עושה בימים אלה?
"בדיוק בימים אלה אני מתכונן לאורטריו שלי – "טנגו המוות" (Death Tango ) שהפקתי, ביימתי, שיחקתי, ליהקתי והקלטתי. זה פרויקט ענק : 2 שחקנים, 5 סולנים, חבורת רקדני בלט, מקהלה רחבה ותזמורת קאמרית."
תודתי הגדולה נתונה לדני מסנג היקר על שניאות להתראיין ולגולל בפניי סיפור חייו ומעשיו בימים אלה.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 