דודי פטימר בתחקיר מוסיקלי מיוחד שקיים עם המוסיקאי אלי נחמיאס, גיטריסט וזמר שפעל בסצינת המוסיקה בשנות ה-60 וה-70 בשתי להקות: "הצמרת" ו"פעמוני האגם". בסוף שנות ה-70 הפך להיות תקליטן חלוצי וייסד את אולפן החזרות המיתולוגי מהאייטיז והניינטיז – "תמוז".
אלי נחמיאס נולד בשנת 1938 בעיר רוס שבבולגריה, בן לניצולי שואה. אביו, אברהם נחמיאס היה חזן מקומי ואימו סגולה הייתה מוסיקלית מאד. בשנת 1943 עבר עם הוריו ואחותו לטורקיה ובשנת 1944 הגיעה משפחתו לחיפה. בשנת 1948 עברה משפחתו להתגורר ברחוב לוינסקי בתל אביב.
בשנת 1950 החל ללמוד לנגן על אקורדיון אצל האקורדיוניסט של אריס סאן. בשנת 1955 החל לנגן על גיטרה וניגן בתזמורת נוער תל אביבית עם האחים יצחק ויעקב אליעזרוב (מלהקת "השגרירים").
בשנת 1957, על אף רצונו להתגייס לתזמורת חיל האוויר, בשל היותו בעל חוש טכני, התגייס לחיל החימוש. בשנת 1959 השתחרר ועבד עד שנת 1960 כטכנאי מחשבים, ובמקביל הקים באותה שנה את תזמורת "הצמרת" (זמר וגיטריסט: אלי נחמיאס, קלידים ואקורדיאון: אשר קמחי, מתופף: פנחס בן זכאי, וסקסופון- פפיטו) . בשנת 1963 להקת "הצמרת" חיממה את הופעתו הסנסציונית של קליף ריצ'ארד ולהקת "הצלליות" וכן אמנים שונים מחול כמו שלישית הבנות "ההאניז" והזמר האיטלקי הנודע מארינו מאריני. הלהקה הופיעה בעיקר בחתונות ומסיבות. באמצע הסיקסטיז ניגן גם בלהקת "פעמוני האגם".
בשנת 1973 ניגן בהצגה "נישואין נוסח גירושין" של רבקה מיכאלי ויוסי בנאי.
בשנת 1978, החליט נחמיאס להפוך לתקליטן וזמר יחיד והחל להופיע באירועים, במקביל לתזמורת "הצמרת". בשנת 1994 פירק את הלהקה והתמקד רק בעבודתו כתקליטן ובעבודה באולפן.
בשנת 1978 הקים את "אולפני תמוז", אולפן חזרות שלאורך שנות ה-80 וה-90 הפך למוקד עלייה לרגל למיטב האמנים: צוות "הכבש השישה עשר", יוני רכטר, יגאל בשן, יוסי בנאי, יהודה פוליקר, בנזין, נורית גלרון, גידי גוב ועוד.
בימים אלה נחמיאס עובד על מוסיקה בביתו ומתקלט לעיתים נדירות. גרושתו של נחמיאס, היא אחותו של המתופף מאיר ישראל.
בתמונה: אלי נחמיאס ודודי פטימר – 2017
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית
שנות ה-60 היו שנים משמעותיות בעולם הרוק הישראלי. אלו היו שנים של להקות קצב מכל קצוות הארץ ששימשו שגרירות הפזמונים הלועזיים לנוער הישראלי הצעיר והתוסס שמצא בהן פורקן עול. אחת הלהקות החיפאיות המובילות בסצינת הרוק בשנות ה-60 הייתה להקת "נערי החצר" שפעלה כ-8 שנים והטביעה חותמה בסצינת הרוק החיפאית והתל אביבית. נפגשתי עם מייסד הלהקה, נתן מינסקי, שסיפר לי את סיפורה של הלהקה ואת סיפורו שלו ובכך חשף בפניי עוד נדבך חשוב ומעניין בתולדות הרוק הישראלי.
נתן מינסקי נולד ברוסיה בשנת 1945. באותה שנה עברה משפחתו לפולין (שם נפטר אביו) ובהיותו בן 12, בשנת 1957, עלה עם משפחתו (אמו ואחותו) לישראל אל קיבוץ ניר דוד. בשנת 1958 עבר לקיבוץ "שער הגולן" ובשנת 1960 עבר עם משפחתו אל כפר אתא (לימים קריית אתא) ולמד בבית הספר בקריית חיים.
באותה תקופה, הקשר היחיד של מינסקי עם מוסיקה היו מסיבות הכיתה עם הפטיפון והתקליטים של אלביס פרסלי, קליף ריצ'ארד והצלליות, פול אנקה וכו' והאזנה רבה לרדיו.
בשנת 1962, בהיותו בן 17 וחצי התגייס לצבא ושירת בחיל הים, שם הכיר חבר'ה שניגנו על גיטרה ושרו, כשאחד מחבריהם היה דני ליטני. מינסקי נזכר כי יום אחד ליטני הגיע עם גיטרה אל המאהל וראה את ליטני מנגן על גיטרה ושר עם חבריו וזה מצא חן בעיניו, אז הוא ביקש מהוריו גיטרה ובגיל 18 קיבל גיטרה ליום ההולדת.
באותה שנה החל להאזין הרבה ללהקת "הצלליות" ותוך האזנה רבה לפטיפון, למד את האקורדים והחל ללמד עצמו באופן אוטודידקטי לנגן. בצבא הקים צמד עם חברו אברהם רוזנברג שניגן גיטרה מובילה ומינסקי נהג ללוותו.
בשנת 1965 הקים הרכב בשם "הנוודים" שניגן קאברים לאלביס, קליף והצלליות. סולן הלהקה היה הזמר חנן סינדל (יוצר וזמר שהקליט מספר שירים בשנות ה-60 כמו "המילים שאבדו", "מה שמך", "בלדה על חמישה מלחים") שתוך זמן קצר הוחלף בעוזי אברהם.
בהמשך,הלהקה שינתה שמה מ"הנוודים" ל"נערי החצר" (שם שנתן ללהקה הזמר בני ברמן בזמן שהלהקה הופיעה במועדונו בנתניה). בהמשך הלהקה תחליף גלגולים ונגנים ובין הסולנים שעברו בלהקה ניתן למצוא את דוד יפרח ("האריות", "זוהר השביעי") וג'ו מאי (יוצא תזמורת חיל אוויר) ואחותו הלן מאי. הלהקה ביצעה בעיקר גרסאות כיסוי ושירים מקוריים משלה בהם "איש מזג האוויר" שנכתב והולחן על ידי חברי הלהקה.
הלהקה החלה להופיע בבתי מלון ומועדונים, תחילה באזור חיפה ולאחר מכן אף במלון דן בתל אביב. בתחילת שנות ה-70 החלה הלהקה להופיע במועדון "ברברים" התל אביבי. "נערי החצר" התפרקו בשנת 1973. אחרי פירוק הלהקה הצטרף ללהקת "הקוקטיילס" (עם רוי יאנג) עד שנת 1975.
כיוון שהבין שממוסיקה אין עתיד כלכלי, ב-1972 הצטרף מינסקי לתעשייה אווירית בה עבד במשך 35 שנה (עד 2007) במקביל לקריירה המוסיקלית שטיפח.
בים 1975-1995 ניגן בעיקר בלהקות מזדמנות בהן להקת "השחפים" (עם סימון אזולאי) ולהקות חתונות למיניהן אך התמקד בעבודה בתעשייה האווירית.
באמצע שנות ה-2000, לאחר הפוגה ארוכה, חזר לנגן ולהופיע בהופעות מזדמנות, בין השאר הופיע עם להקת "האריות" ולהקות המתמחות במוסיקה הנוסטלגית של שנות ה-60 וה-70.
תודתי הגדולה נתונה לנתן מינסקי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
שנות ה-60 היו ללא ספק שנות הזוהר של להקות הקצב בארץ ובעולם. הנוער, שבתחילת הסיקסטיז הושפע מאלביס פרסלי, קליף ריצ'ארד והצלליות, החל פוקד את הארץ לאורכה ורוחבה בהופעות ומנסה לחקות אליליו כשהוא מאזין שעות על גבי שעות לתקליטים ולומד, לרוב באופן אוטודידקטי, לנגן את השירים כמו בתקליט.
לאורך שנות ה-60 וה-70 פעלו בארץ מספר להקות קצב הנשאו את השם "ההדים": יש את להקת "ההדים" של ד"ר בצלאל יונגרייז שהקליטה את שיר הרוק העברי הראשון ("הו ילדונת") בשנת 1963, יש את להקת "ההדים מבאר שבע" שנעה יותר לכיוון הרוק הכבד והפרוגרסיבי (בשנים מאוחרות יותר) ויש את להקת "ההדים" מחיפה, שהעריצה את הסאונד האוריגינלי של להקת הצלליות וקליף ריצ'ארד ופעילה החל משנת 1961 ועד היום (לאחר הפסקה ארוכה ואיחוד מחודש) בחיפה, כשהיא גוררת עימה קהל מעריצים נלהב מכל קצוות הארץ של שוחרי הנוסטלגיה המתוקה ההיא.
סיפורה של הלהקה מתחיל בחיפה בשנת 1959, עת נפגשו הבסיסט ג'ק קרייסברג והגיטריסט רמי סדנאי בצופים.
באותה תקופה, השניים הושפעו מאד ממוזיקת הפופ האינסטרומנטלית שהושמעה באותה תקופה על גלי האתר מפי אמנים כדוויין אדי, ג'וני וההוריקנים, הצ'אמפס וכמובן להקת הצלליות (שליוותה אותה תקופה את קליף ריצ'ארד אך שימשה להקה משפיעה בזכות עצמה).
ג'ק ורמי החליטו להקים להקה משלהם, והחלו לחפש אחר מוזיקאים בעלי רקע ועניין דומים לשלהם. בשנת 1961 פגשו את הגיטריסט המוביל ישראל גרזון בחנות תקליטים והזמינו אותו להצטרף אליהם לאיזה סשן נגינה. זמן קצר לאחר מכן צירפו את רן לב כגיטריסט קצב וזמר. רביעית המופלאים מחיפה: ג'ק קרייסברג, רמי סדנאי, ישראל גרזון ורן לב החליטו לקרוא ללהקתם "ההדים" כשהם מצרפים אליהם את המתופף יוסי להט ז"ל, כשהארבעה הם הבסיס ללהקה ולאורך שנותיה, החליפה הלהקה, בעקבות גיוסם של חלק מחבריה, מספר גלגולים של מתופפים ( בהם ארנון ברקאי, מיכה אבן צור, מיכה בן חמו, פרוספר), אורגניסט (אבי פלדמן), סקסופוניסט (מוטק'ה סגל) ובתקופה מסוימת נצטרף ללהקה גם גיטריסט הקצב והזמר שמשון שמוקלר.
בתחילת שנות ה-60, להקת "ההדים" בלטה מאד בסצינת הרוק (בעיקר החיפאית) והופיעה בין השאר במרתף רוטשילד (1962), מלון דן כרמל (1963-1964), כאליף תל אביב (1961), מועדון 120 בחיפה (1963-1965) ועוד.
בתחילת שנות ה-70 הלהקה התפרקה וכל אחד מחבריה פנה לעיסוק אחר. בשנת 1996 הלהקה התאחדה שוב ואף הקליטה אלבום המתעד פועלה. מאז ועד היום, הלהקה פעילה בעיקר בחיפה ("כי אין מי שיארגן לנו הופעה בתל אביב", מספר רמי סדנאי) ומופיעה בפני מאות מעריצי הסאונד המקורי של קליף ריצ'ארד והצלליות (עמותת "קליף ריצ'ארד והצלליות" בישראל מונה כיום כ-400 חברים).
רמי (סדנאי), מדוע לא חשבתם להקליט חומר מקורי בתחילת שנות ה-60?
"לא זוכר, לא היו אמצעים וזמן".
מה היה המוטו של הלהקה?
"הסאונד המיוחד של הגיטרות החשמליות, מקצב הרוקנרול והסאונד של להקת "הצלליות".
מה עושה כל אחד מחברי הלהקה כיום?
"ישראל גרזון בתחום הביטוח, רמי סדנאי בתחום הצלילה, רני לב בעסקי הנדל"ן וג'ק קרייסברג, שמאז תחילת שנות ה-70 חי בארה"ב, עוסק בהפקות מוסיקליות.
זכורה לך חוויה מיוחדת מאחת ההופעות?
"כן, באחת ההופעות בבת גלים בחיפה, רני לב התחשמל מהגיטרה ורק התעוזה של ג'ק קרייסברג הצילה אותו".
תודה מיוחדת לרמי סדנאי היקר על העזרה בליקוט המידע ותיעוד סיפורה של להקת "ההדים" מחיפה.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
כשאנו ניגשים להצביע על ניצניו הראשונים של הרוק הישראלי, מעבר לזמרים בודדים כישראל יצחקי וצדוק סביר ששרו בגרסאות כיסוי שונות בסוף שנות ה-50 את שירי הרוק הפופולאריים דאז, אנו מגיעים היישר אל שנות ה-60, כששיר הרוק העברי הראשון שהוקלט היה, כאמור, "הו ילדונת" של ד"ר בצלאל יונגרייז ולהקת "ההדים" התל אביבית. על אף שמרבית סצינת להקות הקצב המסוקרת הייתה בתל אביב וסביבתה, הרי שפריחתן של להקות הקצב נתקיימה גם בחיפה, בבאר שבע, בנהריה ואף בירושלים, שהייתה מעצמה לא קטנה של להקות קצב, בעיקר במחצית השניה של שנות ה-60.
אחת מלהקות הקצב הבולטות מאד שפעלו בסצינת מוסיקת הרוק והפופ הירושלמית הלוקאלית ולא תועדה או סוקרה עד כה, היא להקת "פעמוני סוני", שתיעודה המוסיקלי היחיד הוא תקליטונה הנדיר מאד שיצא בשנת 1967 והפך פריט אספנות מאד נדיר.
לאחר מאמצים עילאיים וללא שום קצה חוט, הצלחתי לאתר את בבר (אלברט עמר) סולנה של הלהקה בתקליטון המדובר, המתגורר כיום בפריז ולאורך השנים יצר מוסיקה רבה בזכות עצמו, שניאות לפתוח בפניי ארכיונו הפרטי ולגולל בפניי סיפורה המלא של להקת "פעמוני סוני" ( עם כל גלגוליה השונים) שהוא מייסדה הראשון.
בראשית שנת 1965, לאחר לימודי גיטרה קלאסית ונסיון כושל להקים עם מספר חברים מהשכונה הירושלמית בקטמון להקת קצב ( שנקראה "השדים השחורים") , פגש אלברט עמר ( המכונה "בבר"), גיטריסט וזמר, את המתופף אלי מזרחי, ויחד השניים החלו לחפש מוסיקאים בכדי להקים להקה חדשה.
הם פגשו את שם טוב מהדיאן ( גיטרה בס) ואת צ'ארלי חמו ( גיטרת קצב) והקימו להקה ירושלמית חדשה – "הפעמונים". תכניתה של הלהקה הייתה מבוססת באותה תקופה בעיקר על המוסיקה של להקת "הצלליות" ( The Shadows), להקת הליווי הנודעת של קליף ריצ'ארד ( ולהקה אינסטרומנטלית מפורסמת בשל עצמה) ושירי קאלט רוקיסטים שהיו פופולארים אותה שנה. בסוף שנת 1965, שם טוב וצ'ארלי היו צריכים להתגייס לצה"ל ובתחילת 1966, בבר חזר לחפש שוב מוסיקאים.
הראשון שפגש היה עולה חדש ממרוקו בשם ג'וני בנסימון, נגן גיטרת קצב וזמר שנהג לשיר בעיקר בצרפתית, בעוד בבר שר בעיקר באנגלית. מאוחר יותר אלי המתופף החל לשיר ו"הפעמונים" חזרו לפעול הפעם כשלישיה: בבר, אלי מזרחי וג'וני בנסימון ושרו בשלושה קולות.
הלהקה הופיעה בעיקר בבר מצוות, חתונות ומועדונים במוצ"ש. באמצע אותה שנה, נפתח מועדון נוער גדול בשם "נובומנסקי" בגן סאקר, והלהקה ניגשה למנהל המועדון בכדי להציע עצמה לנגן שם. למנהל קראו לופז סואסו ( אחד האמרגנים הירושלמים הבולטים והמשפיעים בסצינת להקות הקצב באמצע שנות ה-60 ושנות ה-70) , שהציע עצמו להפוך למנהל הלהקה וטען כי בכדי להצליח, הלהקה צריכה לעבור שינוי חזותי ותדמיתי.
הדבר הראשון שסואסו עשה הוא לשנות שם הלהקה ל"פעמוני סוני", על שם חברת האלקטרוניקה היפנית הנודעת, שכן הוא הכיר את הציג החברה בישראל וביקש ממנו, בשל קרבת השם, לממן את כרזות הפרסומת והפלאיירים של הלהקה. לאחר מכן, שינה את תלבושתם של חברי הלהקה, את התספורות ואת המראה החיצוני.
הופעת הבכורה של "פעמוני סוני" אירעה במוצ"ש כשבועיים לאחר מכן, ובבר הזמין את חברו ריימונד חמן (בסיסט) להצטרף להרכב בכדי שימנה רביעיית מוסיקאים. סואסו דאג שברחבי העיר יתנוססו כרזות הפרסומת של הלהקה עליהן נכתב: "פעמוני סוני- להקת הקצב הראשונה בישראל" וביקש מחברי הלהקה לנגן אך ורק מוסיקת פופ רוק ושום דבר אחר מעבר לזה.
הפרסום עבד והמועדון היה מלא עד אפס מקום בערב הבכורה של הלהקה המחודשת. הדפוס חזר על עצמו מדי מוצ"ש ונוצר באזז עד כי רדיו "קול ישראל" ערך ראיון מיוחד עם חברי הלהקה, וצלמי טלויזיה (שחור לבן) הגיעו למועדון לצלם אותם ולהבין מדוע כל העיר מדברת על "פעמוני סוני".
סואסו רצה לקדם את הלהקה עוד יותר, ובאפריל 1967 באולפני "קולינור" בתל אביב, הלהקה הוציאה תקליטון ( מהירות 45 סל"ד) בכורה שכלל שני קאברים ללהיטי ענק באותה תקופה: Wooly Booly ו- I Can Tell. בבר היה הסולן והלייבל ששחרר את התקליטון היה "הזמיר" ( חברת תקליטים ירושלמית) , כשסואסו שולט על כל העסק והלהקה דואגת אך ורק למוסיקה.
התקליטון זכה להצלחה נאותה בירושלים והלהקה הופיעה כשבבר שר את שירי ה- Soul (נשמה), רית'ם אנד בלוז ופופ בריטי ( ביטלס, חבורת ספנסר דייויס וכו') , אלי את הפופ הבריטי ששמע ברדיו וג'וני שירים בצרפתית ובאנגלית, כשקולות הליווי נעשו ע"י ריימונד.
באותה תקופה, סצינת הרוק המקומית בירושלים תפסה תאוצה והחלה לפרוח, כשהחלו לפעול בעיר מספר להקות דוגמת: "הבמה החשמלית", "כוכבי ציון", "הצלליות", "השחפים" ו"המוסקיטוס" ( שהייתה מירושלים העתיקה) , כשכל הלהקות הללו ביקשו מסואסו להפוך למנהלן גם, כך שבקיץ 1968 הוא החליט לארגן פסטיבל להקות קצב ענק בבנייני האומה בירושלים עם קהל המונה 3000 איש, כשלהקת "פעמוני סוני" הייתה על תקן "הכוכב האורח" בנוכחות ראש העיר דאז, טדי קולק ורמי דרג נוספים.
לאחר ההצלחה המסחררת של הלהקה בהופעה, הם נתבקשו להופיע בכל רחבי הארץ בבר מצוות, חתונות וכו' ולופז, שדאג לטפח את יחסי הציבור של הלהקה, שלח את התמונות ההיסטריות מאותו פסטיבל שקיים בבנייני האומה, לחברת סוני היפנית ביפן שהתלהבה מהלהקה ופרסמה כתבה אודותיה בעיתון הבינלאומי של החברה שהופץ ברחבי תבל.
בשנת 1968, לאחר מסע יחסי ציבור רציני, נוצרה בעיה עם שמה של הלהקה "The Sonny Bells" – המדינות הערביות הודיעו לחברת סוני היפנית כי יחרימו מוצרי החברה עם הלהקה הישראלית תוסיף לקרוא לעצמה The Sonny Bells, וכך הלהקה ( ברעיונו של לופז) שינתה שמה ל- The Sunny Bells ככה שלא נוצרה הפרת זכויות יוצרים ולקהל הישראלי שהכיר את הלהקה בעברית כ"פעמוני סוני", זה לא ממש שינה.
בשנת 1969 בבר עבר לנגן גם על קלידים והלהקה חידשה את הסאונד שלה ( בהתאם לתקופה) , אך לאחר שפגש קלידן עולה חדש מרוסיה בשם איזי ישראל, צירף אותו ללהקה כקלידן ו"חזר" לגיטרה.
באותה שנה, הלהקה השתתפה בשני פסטיבלי מוסיקה גדולים בבית העם ובאחד מהם זכתה במקום הראשון.
זמן קצר לאחר מכן, אלי מזרחי התגייס לצבא ובבר פנה אל המתופף רמי לוי להחליפו בלהקה, וכיוון שג'וני בנסימון החליט לעזוב את הלהקה ולהתקדם הלאה, אז החליפו גיטריסט הקצב יהושע בן שטרית, כך שהלהקה כללה בגלגול זה את : בבר, יהושע בן שטרית, רמי לוי וריימונד.
סואסו הרגיש שהלהקה תקועה ורצה "להפיח בה חיים" מחודשים וביקש לצרף את דובי אלדמע (זמר) ושלמה מזרחי מ"הבמה החשמלית" ללהקה, אך כיוון שבבר לא מצא עצמו משתלב בהרכב זה הוא החליט לעזוב. ההרכב עם מזרחי ואלדמע החזיק מספר מופעים אך התפרק מהר ואז הוקם מחדש עם: ריימונד חמו (גיטרה בס) , ג'וני בן סימון ( גיטרה), יהושע בן שטרית ( גיטרת קצב) , רמי לוי (תופים) ואיזי ישראל (קלידים). הלהקה בהרכב זה פעלה במשך שנה ובשנת 1970 התפרקה סופית.
תודה מיוחדת לאלברט עמר (בבר) היקר על שפינה מזמנו והשקיע מאמצים לגולל בפניי סיפורה המלא של להקת "פעמוני סוני" לצורך תיעודה בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות הרוק הישראלי והמוסיקה הישראלית לדורותיה.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית !
יוסי יפרח נולד בתל אביב בשנת 1955 וגדל במעברה בכפר שלם. יוסי מעיד כי אביו היה חזן בבית הכנסת, ולמעשה זו הייתה אחת ההשפעות המוסיקליות הראשונות על יוסי. בילדותו, אחיו הגדולים היו מביאים הביתה תקליטים של ריי צ'ארלס, אלביס ואביו נהג להביא תקליטים של ג'ו עמר, כך שההשפעות על יוסי היו מגוונות, אם כי הוא נמשך יותר לרוקנרול. בהיותו בן 12, נהג לעבוד בחופשים בכדי לקנות את מערכת התופים הראשונה שלו. הוא למד לנגן על תופים וגיטרה אצל המורה צבי כספי ברחוב הירקון בת"א.
בשנת 1969, בהיותו בן 14, הקים את להקת הרוק הראשונה שלו : "להקת הנמרים" ( התל אביבית) . הלהקה הופיעה במועדונים ברחוב המסגר כמועדון האמנים, מועדון "החיפושיות" וכו'. להקת הנמרים התפרקה בשנת 1971.
בשנת 1971 הצטרף ללהקת "הצוענים" שכללה את : יוסי יפרח ( תופים) , גדעון בנימיני, יהודה שמי ( בסיסט) , ומייק הזמר . הלהקה הוציאה בשנת 1973 תקליטון ובו שני שירים מקוריים : "עליזות" ( סולן: גדעון בנימיני) ו"אכזבה" ( הסולן הוא הזמר מייק. השיר יהפוך בסוף שנות ה-70 לאחד מלהיטיו הראשונים של בני אלבז בשם "סובל אני") . בהקלטות ניגן על גיטרה והשתתף שגיא קארפ ( היה מעבד מוסיקלי, מלחין ומדריך מוסיקלי של הלהקה) . הלהקה לא הושמעה ברדיו. הלהקה התפרקה בשנת 1975. הלהקה ניגנה בעיקר קאברים ללהקות רוק כלד זפלין, דיפ פרפל, יוריה היפ, קינג קרימזון ועוד.
בשנת 1973 התגייס יפרח לצבא ושירת בבסיס תובלה, שם הקים עם חבריו לבסיס את "להקת תובלה", להקה שהופיעה בבסיסים, וכשירות מילואים הלהקה הופיעה כצוות הווי ובידור במוצבים השונים.
בשנת 1976 השתחרר יפרח והחליף את המתופף של להקת "הקולות הגבוהים", שפעלה במועדונים וחתונות.
בין השנים 1977-1978 ניגן עם אושיק לוי ברחבי הארץ ובחו"ל. בין האמנים שליווה וניגן עימם נמנים ניסים סרוסי, צילה דגן ז"ל, להקת "שלום" (של גברי לוי) , זהר ארגוב וכו'.
בשנת 1978 הוזמן להחליף את המתופף של צלילי העוד ( שנסע לחו"ל) וניגן והופיע עם הלהקה עד שנת 1987. יפרח השתתף בתקליטי הלהקה: "תקליט מספר 6 " (1978), "אמצע הדרך" (1981) ובתקליט הסולו של רמי דנוך – "אהבת הנווד" (1987) . יש לציין כי יפרח שימש הן כמתופף והן כנגן כלי הקשה.
בשנת 1987, לאחר שעזב את להקת העוד, נכנס לעסק יהלומים משפחתי ופרש מעסקי המוסיקה. אבל, הוא לא פרש סופית : בשנות ה-90 ניגן יחד עם שגיא קארפ ודני גולן ( השתתף בין השאר בהקלטות האלבום "דני גולן וחברים" ) .
תודתי הגדולה נתונה ליוסי יפרח על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו המוסיקליים.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 