"דדי קול" סיפורו של המוזיקאי והמעבד דדי שלזינגר – כותב ומתעד: דודי פטימר

דדי שלזינגר הוא מוזיקאי, מלחין, מעבד, קלידן, גיטריסט ובסיסט. ניגן בין השאר בלהקת חיל הים, היה חבר בלהקת "גברת תפוח" שליוותה את שלמה ארצי בשנות ה-70 ועיבד משיריו של ארצי וכן משירי "האחים והאחיות", עדנה לב ומירי אלוני. כיום מנהל מוזיקלי של חבורות זמר.

דדי (דוד) שלזינגר נולד בחיפה בשנת 1950, בנו של הפסנתרן רומק שלזינגר ואחיינו של הפסנתרן היינץ לם. ככזה, גדל לתוך המוזיקה. "בילדות המוקדמת קנו לי מפוחית פה ובגיל 4 בערך קנו לי אקורדיאון עם 2 אוקטבות והייתי יורד לחנות ירקות שמתחת ומנגן שם לירקן", נזכר, "הייתה לי שמיעה מוזיקלית. הדוד שלי ומשפחתו גרו יחד עם סבי וסבתי בדירה גדולה בבת גלים והיה שם פסנתר. אני זוכר שהוא לימד אותי קצת איך מנגנים ברמת הבסיס והלכתי ופיתחתי את זה לבד. בגיל 12 הלכתי ללמוד פסנתר אצל המורה הארי צבי נדל. למדתי אצלו שנתיים ובגיל 20, בסוף שירותי הצבאי, חזרתי ללמוד אצלו קומפוזיציה".

בשנת 1964 הקים שלזינגר יחד עם חבריו לספסל הלימודים, המוזיקאי הידוע דודי רוזנטל (כיום בארה"ב) ונחום כהן. "לי הייתה גיטרה שאבא שלי קנה בשבעה דולר, דודי בא עם פסנתר והושבנו את נחום ליד קופסת ביסקוויטים עם מברשות של תופים והקמנו 'יענו' הרכב, אני הייתי המעבד. לא היה להרכב הזה שם".

במהלך אחת החזרות של ההרכב, שמע את השלישיה ראש אגודת הסטודנטים בחיפה שאהב את הג'אם הביתי והזמין את ההרכב להופיע במועדון הסטודנטים ברחוב קלר בחיפה. לצורך אותה הופעה "רשמית", הצטרף להרכב הזמר שמשון שמוקלר (כיום רב בירושלים) והלהקה עשתה חזרות עם מיטב שירי הפופ והרוק של אותה תקופה א-לה ביטלס, רולינג סטונס, קליף ריצ'ארד והצלליות וכו'.

ההרכב לא פעל יותר מדי זמן והתפרק בשנת 1965. באותה שנה, במהלך ביקורו של שלזינגר במועדון "תלפיות" החיפאי, הוא שמע את להקת "הנוודים", להקת קצב חיפאית בה היו חברים: נתן מינסקי (גיטרה), מייק להב (בס), גדליה סגל (תופים) ועוזי (100) אברהם כזמר.

"ואז ביקשתי בחוצפה מנתן מינסקי את הגיטרה. הוא הסתכל עליי בחשדנות, אבל הוא היה בחור טוב והסכים ואיך שהתחלתי לנגן הוא התלהב. אמרתי לו שאני אמנם מנגן גיטרה אבל אני בעצם אורגניסט, אז הוא הזמין אותי להצטרף ללהקה כאורגניסט. שאלתי אותו: 'איך אתה מזמין אותי אם אתה לא יודע איך אני מנגן על אורגן?', אז הוא השיב: 'אם אתה מנגן ככה גיטרה, אז אתה בטח גם אורגניסט טוב'. וכך הצטרפתי ללהקת 'הנוודים' שאחרי תקופה שינתה שמה ללהקת 'נערי החצר' והייתה לאחת הלהקות המובילות בחיפה באותה תקופה'.

בלהקת "נערי החצר" שימש שלזינגר גם כמעבד מוזיקלי של שירי ההרכב שכללו בעיקר קאברים.

בשנת 1967, במהלך נשף יום עצמאות בחיפה שבה הופיעה להקת "נערי החצר", ניגש איש צבא לשלזינגר וסיפר כי בחיל הים מנסים להקים להקה צבאית ורוצים הרכב זמני שילווה את הזמרת רבקה זהר, שהייתה אז אנונימית. "הייתי אז לפני צבא", משחזר שלזינגר, "ונתן מינסקי ואני הלכנו, כשבאותן הופעות ניגנתי על גיטרת בס, כשמי שניהל מוזיקלית את העניין הזה היה יאיר רוזנבלום. עוד מי שהיה בהרכב היה החלילן עזרא שילוני. זמן קצר אחרי זה נודע לי שעומדים להקים את הלהקה וביקשתי להצטרף ללהקה. לצורך זה, באוגוסט 1967, הקדמתי את הגיוס והצטרפתי ללהקת חיל הים כגיטריסט בלהקה".

שלזינגר השתתף בתכניותיה של להקת חיל הים: "וביום השלישי" (1968) שזיכתה את הלהקה בפרס "כינור דוד" ובתכנית "רפסודה בכחול" (1969). בתכנית "שירת הים" (1971) שימש כמדריך מוזיקלי של הלהקה וניגן בהקלטות אך לא הופיע, שכן עמד להשתחרר. לתכנית זו הלחין את "שיר סקוטי" למילותיו של דן אלמגור על פי שיר עם סקוטי.

נגינתו נשמעת בשירים מיתולוגיים כמו "מה אברך", "כשאהיה גדול" (שוטי ספינתי), "אנשי הצפרדע, אנשי הדממה", "המלח שלי", "אין כבר דרך חזרה", "רק בישראל", "יידישע פיראטן", "מי יישא את נשמתי", "חסקה", ו"בוא אלינו לים".

בלהקה שירת לצד רבקה זהר, שלמה ארצי, דבל'ה גליקמן ורבקה מנשה (לימים ריקי גל).

"בתכנית 'וביום השלישי' לא היה בס בכלל", מגלה שלזינגר, "אבל ליוסי קריבושה האורגניסט (אחיו של דוד קריבושה) היה בס בקלידים אז זה מה ששומעים בהקלטה. בתכנית הבאה ('רפסודה בכחול') המלצתי על חבר שלי, אצ'י שטרו שהיה בסיסט מעולה, להצטרף ללהקה על תקן נגן בס".

בשנת 1971, עם שחרורו מהצבא, המשיך שלזינגר לעבוד כגיטריסט מוביל עם חברו ללהקה, שלמה ארצי, שהיה אז כוכב ענק עם תהילת "כשאהיה גדול" ו"אהבתיה", בהופעותיו האזרחיות ובהקלטותיו, החל מאלבומו השני של ארצי – "על אנשים" שיצא באותה השנה.

בשנת 1973 החל להתגבש הרכב נגנים קבוע שליווה את ארצי שנים אחדות ונשא את השם "גברת תפוח", שם שכדבריו הוא הגה.

"מנהלו וחברו של שלמה באותה תקופה היה האמרגן והמפיק מיכאל תפוח", מספר. "יום אחד, בדרך להופעה, שלמה זרק שהוא חושב שכדאי שיהיה להרכב שלנו שם. אני חשבתי שזה מטופש כי היינו כולה להקת ליווי, אבל שלמה רצה שיהיה לנו שם וזהות. בדיעבד שלמה צדק, אז ישבנו וחשבנו על שם, ובגלל שחשבתי על אמו של מיכאל, זרקתי את השם 'גברת תפוח'. החבר'ה אהבו את הרעיון וכך נולד שם ההרכב".

חברי ההרכב היו: דדי שלזינגר (גיטרה חשמלית, מפוחית, אורגן ופסנתר) יאיר שרגאי (גיטרה אקוסטית), שלמה חממי (תופים) ואצ'י שטרו (בס). בהמשך גם סמדר עציון הצטרפה כקלידנית ויהודית כץ כחלילנית בהקלטות.

ההרכב ניגן עם ארצי באלבומיו: "פתאום אחר ימים רבים" (1972), "אומרים ישנה ארץ" (1973), לכל החברים מהמסע מים אל ים" (1974) ו"את ואני" (1975).

שלזינגר עיבד לארצי, בין השאר, את שיריו: "בשל תפוח", "ככה סתם" ("הושפעתי בעיבוד מלהקת 'כוורת'", מגלה), "מכתבו של מנחם מנדל", "זמר לבני ליאור", "יופייה אינו ידוע", "ציונות בלי מרכאות" (עם חנן יובל), "היי ליזה", "נערה נחמדת" (שיר לדינו שתרגם לעברית משה גיורא אלימלך) ו"שינויי מזג האוויר" ("שלמה צלצל אליי לחיפה והזמין אותי לעבד את השיר בהתאם להאזנה ל-Mirage של ז'אן לוק פונטי").

לצד העבודה עם ארצי, שימש שלזינגר כמעבד קולי לשלישית "אף אוזן גרון" (קיקי רוטשטיין, עמי מנדלמן ויובל דור) ובהמשך לכמה משירי להקת "הכל עובר חביבי" (קיקי רוטשטיין, עמי מנדלמן, יובל דור ושלומית אהרון). כמו כן, עיבד את "אהבתה של תרזה דימון" בביצועה של עדנה לב (1973) ו"עולמו ועולמה" של להקת "האחים והאחיות" (1973).

באמצע 1975, לאחר שגר כמה שנים בתל אביב, חזר שלזינגר להתגורר בחיפה וניגן עם זמרים והרכבים מקומיים, בהם הזמר ג'ו ישראל (שזכור מהלהיט "ג'ין וג'ון"). בשנת 1976 חבר לשחקן והבמאי אייל גפן כמעבד לחבורת זמר בגליל התחתון.

בשנת 1978, לאחר שהגיטריסט עמוס הדני שהופיע באותה עת עם שלמה ארצי נסע לנגן במטרו בצרפת, הזמין ארצי את שלזינגר לנגן כגיטריסט בסיבוב הופעותיו של "גבר הולך לאיבוד". הוא ניגן עם ארצי כחצי שנה ובהמשך אף הצטרף לסיבוב הופעותיו באירופה. בשנת 1979 הוזמן על ידי ארצי לעבד את השיר "שינויי מזג האוויר" לאלבומו "דרכים" בו גם ניגן על הקלידים.

בשנת 1980 סגר שלזינגר מעגל עם חיל הים כשהתבקש להקים הרכב של זמרים יוצאי להקת חיל הים למופע שהיה מיועד לערב שנתי של שייטת הסטילים. הערב הורכב משירי להקת חיל הים לדורותיה ובוצע על ידי יוצאי הלהקה. לאור ההצלחה, מפקד החיל הציע לשלזינגר לנהל מוזיקלית את ההרכב שפעל כ-25 שנה במסגרת שירות המילואים של יוצאי להקת חיל הים. ההרכב המשיך גם אחרי הפסקת העבודה עם חיל הים, עד שנת 2019.

מאז תחילת שנות ה-80 ועד ימינו עובד שלזינגר כמעבד מוזיקלי של חבורות זמר למיניהן, בהן חבורת הזמר של יגור, חבורת הזמר המשותפת של בית החולים כרמל עם קופת החולים מחוז חיפה וחבורת זמר שהקים באזור כרמליה. לעיתים מופיע גם עם הזמר יוסי דרום והמוזיקאי והקלידן מריאן רוזנברג. בהופעות אלה הוא מנגן על בס.

תודה מיוחדת לדדי שלזינגר היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי את פועלו המוזיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

"קלידי הפרדי" – סיפורו של הקלידן פרדי בקלו – כותב ומתחקר: דודי פטימר

פרדי בקלו נולד ב-28 ליולי 1951 ברחוב זמנהוף בתל אביב. הוא גדל בבית מוסיקלי, כשאביו, משה בקלו, היה אקורדיוניסט תל אביבי מקומי, ולמעשה היה מהראשונים שהחדירו בפרדי אהבת המוסיקה.

 

בהיותו בן 8 אביו לקח אותו למורה לאקורדיון יול זארי (מורה נודעת בחולון) והוא למד עד גיל 12. בגיל 12 שינה סגנון והחל ללמוד לנגן על חצוצרה, ובגיל 14 למד במגמה למוסיקה בבית הספר "למה ילין" אצל רפי גלזר (חצוצרן בולט בתזמורת הפילהרמונית הישראלית).

בנעוריו נהג להופיע כחצוצרן בתזמורת של אביו בחתונות למיניהן, כשהוא מושפע ממוסיקת רוקנרול, מוסיקה ערבית ומוסיקה אירופאית. בשנת 1968 הצטרף ללהקת "הגנרלים" (להקת קצב ישראלית) שכללה את הגיטריסט דני יצחקי (שהפך לימים אמרגנו של טריפונס) , המתופף מאיר פניגשטיין (לימים "פוגי" מכוורת), רפי שוורץ (בסיסט שהיה לימים ב"עוזי והסגנונות") ופרדי (על אקורדיון, גיטרה וחצוצרה). במקביל, ליווה באותה שנה בצפת את הזמר ג'ימי לויד.

בשנת 1970 התגייס לצוות הווי הנדסה קרבית כאקורדיוניסט (בתקופה בה הצוות נקרא "להקת הפלסים") והשתתף בתנית "מהנדסים את העולם". בשנת 1971 הועבר ללהקת פיקוד צפון ושירת בה עד שנת 1973, כשהוא משתתף בתכניתה "רוח צפון".

מיד עם שחרורו, פרצה מלחמת יום הכיפורים ופרדי גוייס לצוות הווי ובידור כשהוא מלווה בין השאר את הזמר היווני ספירו, רובי חן, מוטי פליישר ועוד.

 

עם תום המלחמה ולאורך שנות ה-70 וה-80, החל לנגן בהרכבים מגוונים כלהקת "דייב והאורנים", להקת "הכוכבים הכחולים", להקת "האריות" וכן ליווה זמרים כחופני כהן, זהר ארגוב (פרדי ניגן בהופעתו האחרונה בחיים של ארגוב), שימי תבורי, ניקולס, צלילי העוד, ג'קי אלקיים, חיים משה, ריקי גל,תיקי דיין, ג'וזי כץ, בעז שרעבי, מרגלית צנעני, ג'קי מקייטן, סמיר שוקרי, איזידור, עופר לוי, רובי שרעבי, דידי דורסי, ג'ו עמר, צלילי הכרם, הנרי קדוש, חיים צדוק, רנה רנאטו (Save Your Love), רוי יאנג ועוד. הוא ניגן אף בתקליטיהם של סטלוס ורובי חן (בתקליטים השתתף גם בעיבודים מוסיקליים).

בשנת 1995, במסגרת הופעה עם שימי תבורי בארצות הברית, הכיר שם מישהי, התחתן והשתקע באמריקה למשך 18 שנה, כשהוא משמש כמורה למוסיקה שם. במקביל, ליווה את הישראלים שהופיעו בארה"ב.

 

בשנת 2013 חזר לישראל, ומאז מוסיף לנגן, להופיע ולהשתתף במספר פרויקטים מוסיקליים.

אני רוצה להודות מכל הלב לפרדי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"בטוח שהתבגרתי..אבל זה לא מבטל את הצורך לשיר" – ריקי גל בראיון אישי – כותב ומראיין: דודי פטימר

יום ראשון בשעה 11:00 בתל אביב. אני מחיש צעדיי (או במילים אחרות רץ) בכדי לא לאחר לפגישה עם לא פחות מאחת ממושאי הערצתי. אמנם בדרכי אני קצת חושש, שכן לא האמנתי שפגישה שכזו, עם אמנית בסדר גודל כזה, שפותחת בפניי דלת ביתה לשיחה אישית לצורך פרויקט תיעוד המוסיקה הישראלית שלי, אפשרית, אך אני משער שלפעמים חלומות אכן מתגשמים.

 

בשבוע שלפני הפגישה, התחבטתי ביני לבין עצמי : "מה אלך לשאול מישהי שהתראיינה לא פחות ממליון פעם ועם זאת אנסה לחדש ולעניין אותה ובעיקר את קהל קוראיי", אך בסוף החלטתי לתת ללב להכריע את השאלות ולפה לשמש מתווך בין המחשבה והרצון למציאות.

הזמרת שגדלתי עליה ב"לגור איתו", התאהבתי בה ב"רק לצידו" (אחד הקאברים המוצלחים בעיניי ל-Stand By Your Man ולמעשה השיר הראשון שלה ששמעתי מאודי) ונשביתי בלהיטיה: "היא שלו והוא שלה", "אמת או חובה" (כולנו היינו ילדים פעם, ועדיין, לא?) , "היי שקטה", "יש לי חולשה לרקדנים", "אילו יכולתי (אמא)", "בני ילד רע", "הצריף של תמרי", "נערת הרוק", "מערבה מכאן", "הנה פתחתי חלון", "ילד אסור ילד מותר", "מה זאת אהבה", "בצער לא רב, ביגון לא קודר", "ראש השנה שלך" ועוד רשימה אינסופית שאם אתחיל כאן, לא אסיים.

 

כן, כן, אינכם טועים, מדובר בריקי גל.

 

ריקי גל – זמרת, יוצרת ושחקנית שעל אף שמלוה את היצירה הישראלית יותר מארבעה עשורים, ממותגת "קלאסיקה" עוד בחייה ונחשבת לנערת הרוק הנצחית, נתפסת בעיניי כצעירה נצחית – מישהי שנדמה שהייתה כאן תמיד ותהיה כאן תמיד, היא לא נותנת למחוגי הזמן לתת בה אותותיהם, לא נכנעת לפתגם שהעולם שייך לצעירים ולא מתעניינת כל כך במה שאומרים או כותבים עליה ובעיקר לא מפסיקה ליצור, להשתכלל, להתחדש, לצאת מהמסגרת שמצפים ממנה להיות בה ומעל הכל – לא חוששת להיכשל, לא חוששת "ליפול", כי הידיעה שפוסעת בדרכה ושלמה עם כל שעל וצעד שלה, היא זו שמהווה, לדעתי, מקור האנרגיה והכוח שלה להמשיך ולצעוד בצמרת המבצעות בישראל.

 

לאחרונה הוציאה את אלבומה החדש – "ענבים כחולים", פרי עבודתה המשותפת עם יהודה פוליקר כמלחין ומפיק מוסיקלי, שלרגל צאתו נפלה בחלקי הזכות לראיינה בנענע10 וברדיו 103FM , אך כל אלה לא השתוו למפגש אישי עימה לשיחה של פנים מול פנים, היא מולי, אני מולה והטייפ רקורדר בינינו עד לראיון בו סיפרה לי על תחילת דרכה המוסיקלית, על ההשפעות המוסיקליות עליה, על הלך חשיבתה המקצועית בבחירת שירים ועוד ועוד.

 

 

ריקי, בואי נדבר ראשית קצת על תחילת הדרך. זוכרת את הפעם הראשונה שעמדת על במה ושרת?

 

"אני אגיד לך למה לא באופן ממש טוב, כי היה לי את הדחף הזה מגיל מאד מאד צעיר. גם כשהתחלתי כרקדנית אצל גרטרוד קראוס הגדולה ובקיבוץ הייתי סולנית של להקת מחול, אז זו כבר הייתה במה בשבילי. כבר בגיל 12 הייתי על במה כרקדנית. את השירה גיליתי קצת יותר מאוחר, כי המודעות לקול מתפתחת יותר מאוחר. כל הזמן הגבתי למוסיקה. זה היה טבוע בי תמיד".

 

מתי גילית שיש לך כשרון שירה?

 

"דווקא אמא שלי היא זו שהבחינה בקשר החזק שלי למוסיקה בגיל ממש קטן ואני כבר זיהיתי את הצורך הזה להיות מרכזית, להיות נראית. למעשה, כשהייתי בת 12 בקיבוץ, גילה אותי שלמה ארצי (שהיה בן 13) ומאוחר יותר היינו גם בצמד סיני..אז אני משערת שזה היה בי "למרותי", כי גם לפני שהייתי מודעת לכך זה היה בי. כמו כן, זה גם התחיל לי בעקבות הקולנוע. בקיבוץ הייתי רואה סרטים מוסיקליים ששילבו משחק ושירה וזה השפיע עליי מאד, באותו רגע ידעתי שאני רוצה לבטא את עצמי כמו במחזות זמר".

שירתת בלהקת חיל הים. רצית מראש ללכת ללהקה צבאית?

 

"תראה, שוב, זה קרה למרותי. היה לי חבר גיטריסט והוא גרר אותי לבחינות ללהקות צבאיות, כשעוד הייתי בת 15,16 בלבד, ובאודישן שרתי ביטלס, והתקבלתי על המקום, ושלחו אותי להופיע בסיני בפני חיילים. שלמה ארצי, שהיה נוכח, הציע ללוות אותי עם הגיטרה וכך נולד הצמד שלנו "צמד סיני". לאחר מכן שירתנו יחד בלהקת חיל הים".

 

נהנית בלהקה צבאית?

 

"ממש לא. לא סבלתי את זה. שם למדתי בעצם שהמקצוע הזה של המוסיקה הוא מרפקים ושאני חריגה. אם זה טוב או רע לא יכלתי אז לשפוט. הייתי חריגה, כזאת שאם חסר משהו , ישר פונים אליה שתחליף. לא הייתי פראיירית, הייתי זו שמצילה את החסר ונחשבת ליוצאת דופן ומיוחדת".

התחברת לעיבודי המוסיקה הקלאסית של הפזמונים של אז ?

 

"אתה יודע באותה תקופה לא שאלנו יותר מדי שאלות..היה סגנון שהשתמשו בו אז, שירי הלהקות הצבאיות וקלאסיקה ישראלית שהתחילה להתגבש כפופ קלאסי פולני רוסי הונגרי, אז שרנו".

 

מהן ההשפעות המוסיקליות עלייך לאורך השנים ?

 

"תשמע, דברים קורים. היום אתה יכול לדבר על דברים בדיעבד בכל דרך שאתה רוצה וזה עדיין בדיעבד, כי בתקופה שהדברים קורים, אתה אפילו לא חושב, אתה כמו אבן מתגלגלת ואתה מושפע ממה שקורה במוסיקה בעולם, שזה היה אז קליף ריצ'ארד, הביטלס, אלביס פרסלי וזה הלך יותר ויותר ונעשה אנגלי, אז אני אהבתי מאד את ההשפעות האנגליות שהיו עליי ואתה תתפלא, אבל גם הושפעתי מהסגנון הצרפתי השנסיונרי, גם הספרות הצרפתית השפיעה עליי מאד".

זוכרת מתי התחלת ליצור שירים בעצמך?

 

"כל הזמן כתבתי, עד היום. כל הזמן אתה חושב שירים."

 

ומתי יצא לך האומץ לעשות את זה?

 

"תמיד כתבתי דברים. לא היה לי אומץ לפרסם אותם או להשתמש בהם, אך תמיד היה בי היצר לכתוב. תמיד הערצתי את המילה הכתובה.".

 

לפי איזה פרמטר את בוחרת שירים?

 

"אני בפירוש מתחברת למילה הכתובה והטקסטים יותר מאשר המוסיקה."

קרה פעם שויתרת על שיר, שאחרי כן הפך להיט בביצוע מישהו אחר?

 

"לא, לא קרה לי. להיפך, אם זה הפך ללהיט אצל מישהו אחר, שמחתי בשבילו. אני יודעת מה אני רוצה. לעומת זאת, יכלתי להיאבק על שיר שידעתי שהוא מתאים לי, למשל "היי שקטה", שיכלתי להילחם עליו בציפורניים. לא יעזור שום דבר. זו הייתה חתיכת מלחמה אבל כששיר נועד לי, אני אלחם עליו".

זוכרת את הפעם הראשונה ששמעת עצמך ברדיו?

 

"פעם ראשונה אני לא בדיוק זוכרת, אלא בעיקר את התקופה הראשונה. זה תמיד מרגש כל פעם מחדש."

 

עד היום יש בך אותו הריגוש כשאת מופיעה?

 

"עד היום, כמובן ממקום אחר יותר מקצועי ויותר בטוח".

 

את ביקורתית כלפי עצמך?

 

"יותר מכל אחד אחר, מאוד. אני פרפקציוניסטית מדי, פשוט כי אף פעם לא עשיתי שום דבר שלא רציתי לעשות. לעצמי זה חשוב, ואף פעם לא הצטערתי גם. גם אם זה נראה למישהו מבחוץ טעות, זה לא עניין אותי, תמיד הייתי שלמה עם זה".

כיצד את ניגשת לשיר? איך את הופכת את השיר לשיר של ריקי גל ולא של מישהי אחרת?

 

"אני שרה אותו פשוט, ואני לאט לאט מרגישה אותו מחלחל ונטמע בי".

 

 

איך את שומרת על עצמך רלוונטית לאורך השנים?

 

"תשמע, אופי המוסיקה שלי לא בדיוק מה שמקובל, הוא אחר שזה גם מחזיק היום, האופי הרוקיסטי, האופי הFאנקי, אופי הבלדות. שירים טובים נשארים לעד, שירים שאתה שומע אותם במרחק של זמן, אתה אומר "וואלה זה יופי, איך הם מחזיקים כאילו הם יצאו עכשיו". יש שירים שישר מעלים בך תחושה לא רלוונטית, אני משתדלת לא לבחור כאלה. אבל כל דבר, עם הזמן, נשחק, לכן אני דואגת להתחדש כל הזמן ואז אני מדביקה את הישן בעכשיו".

 

מה לדעתך היחס כיום לאמנים ותיקים ?

 

"תראה, קודם כל אני בנאדם שמקבל את שינויי הזמן, זה בסדר. אני לא מאלה שלא תשמע אותי אומרת : "פעם היה ככה והיום ככה", זה ממש לא מעניין אותי. אני נהנית מזכרונות טובים שהיו לי והיו לי הרבה, אבל לא תראה אותי שמה דיסקים ושומעת ונזכרת איפה היה פעם יותר טוב. אני כן חושבת שאין לנו כאן עוד את התרבות הזאת שמכבדת אנשים מבוגרים, אין לנו עוד את זה, אבל זה מתחיל כבר לקרות. מי שמחזיק מעמד ויוצר כאן ועכשיו כמו שלמה (ארצי) ויהודה (פוליקר), הם דואגים להיות על-זמניים, הם כל הזמן יוצרים עוד ועוד וכל הזמן מלוים אותך לאורך איזושהיא דרך ארוכה מאוד, הם עוד ילדים בנפשם, כמוני, ולכן חשובה נורא היצירה. כיום יותר ויותר מבינים את הערך של ההתבגרות, מבחינה מקצועית".

 

 

את מרגישה שהתבגרת?

 

"זה בטוח שהתבגרתי, אבל זה לא מבטל את הצורך לעשות ולשיר ולהיות במוסיקה ולהיות סקרנית, זה לא מבטל את זה, השאלה איך אתה מסתכל על מה זו התבגרות: הנסיון שלי עצום, המראה מעט משתנה וזה בסדר גמור".

 

וכשאת על הבמה?

 

"אני מרגישה כמו ילד ללא גיל".

 

 

מה התכונות שהכי מאפיינות אותך?

 

"לא יודעת, אתה צריך להכיר אותי כדי לדעת. אבל ממה שאומרים אני עומדת על שלי, דעתנית, בנאדם חופשי, תמיד עושה מה שאני רוצה, עצמאית, משתדלת לא לפגוע באף אחד ואת השאר צריך להכיר אותי כדי לדעת".

 

מה את עושה בימים אלה?

 

"ברגע זה אני משוחחת אתך וזה כבר נעים, הוצאתי את הדיסק החדש, יש לי את המופע שלי אז אני מסתובבת בארץ ונהנית מהחיים".

 

 

מה המחמאה הכי מרגשת שקיבלת לאחרונה בהופעה?

 

"שמישהי יצאה מהופעה שלי לאחרונה ואמרה שהיא רוצה ללמוד אצלי. שאלו אותה: מה את רוצה ללמוד? שירה?, אז היא אמרה: לא,לא,לא, אני רוצה ללמוד ממנה על החיים. גם מתקשרים אליי לפעמים אנשים שהיו בהופעה שלי ולא נרגעו ומתקשרים אליי ואומרים שהם חייבים לדבר איתי, שהם מבקשים שארגיע אותם מהעוצמה שחוו בהופעה שלי. זה תמיד מרגש אותי מאד "

 

מה הקהל בשבילך?

 

"בשבילי קהל זה מפגש אינטימי כלשהוא. אני מאד אוהבת לשוחח עם אנשים, אוהבת לספר סיפורים באופן ספונטני".

 

 

יש פתיח שאת פותחת איתו את המופע?

 

"בכל המופעים שלי, כל פעם זה שיר אחר. דואגת לא לחזור על עצמי. עכשיו, למשל, אני פותחת עם השיר שלי "בסוף היום", אבל אני יותר קוראת אותו ושרה רק את הפזמונים".

 

 

זוכרת רגע מכונן בחיים המקצועיים שלך ?

 

"יש רגע שהאדיר את הגישה שלי וזו העובדה שנכנסתי לתיאטרון הממסדי, התיאטרון העירוני. בתוך תוכי ידעתי שזה יקרה באיזשהוא שלב"

את אוהבת לשחק?

 

"מאד אוהבת לשחק. זה הרחיב את התפיסה שלי".

 

היום את משחקת?

 

"הציעו לי להשתתף בכל מיני תכניות שלא כ"כ מעניינות אותי, כי אני לא מוכנה לשחק בכל תפקיד. אני בוחרת בקפידה מה שמתאים לי".

 

 

השלימי את המשפט: ריקי גל היא..

 

"ריקי גל".

 

יצאתי מהראיון כשהחלום (והחששות) מאחורי ובפי ובלבי טעם מתוק מאותה פגישה מרגשת עם ריקי גל. תודה ריקי.

 

אני רוצה להודות מכל הלב לריקי גל היקרה על שפינתה מזמנה לפגוש אותי ולתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית ותודה מיוחדת לשיר פפרברג המדהימה על ש"שידכה" בינינו וגרמה לפגישה לקרות!

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

"קול הקסם" – סיפורו של מהנדס הקול משה עציוני – כותב ומתחקר: דודי פטימר

כל מי שעוסק במוסיקה, ועוד יותר מופיע, יודע כי החשיבות של האנשים "מאחורי הקלעים", עולה לא פחות מחשיבותם של האמנים המבצעים עצמם: עם התקדמות השנים, עלתה חשיבותו של הסאונד בהופעות והתפתחה בצעדי ענק.

בישראל של תחילת שנות ה-70, הסאונד היה מונח די דל אמצעים ופשוט ביחס לתו התקן בעולם, אולם אחד האחראים הישירים להתקדמותו והתפתחותו האדירה בתחום הוא משה עציוני, שהחל דרכו כנגן להקות קצב בשנות ה-60 אולם עד מהרה הבין את "ייעודו" ומשיכתו לתחום טכנאות הקול, כשהוא אחראי לאינספור מופעים מהמוצלחים בתולדות המוסיקה הישראלית.

 

נפגשתי עם משה בביתו בכדי לראיינו ולתעד סיפורו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והוא חשף בפניי את עולמו המרתק של הסאונד בישראל מנקודת מבטו של מי שנחשב פורץ דךר וחלוץ בתחומו.

משה עציוני נולד ב-1.8.1949 בירושלים, דור שישי בארץ. אביו אהרון– ניצול שואה שהגיע לארץ מפולין עם השם אלבוים ועברת זאת לעציוני. אמו מרקה ממשפחה ספרדית טהורה.

 

הוא גדל בתל אביב ברמת החיל ומעיד כי מגיל אפס הוא נולד עם חיידק המוסיקה בקרבו, וכילד נהג לנגן על חליל. בהיותו בן 12 החל לנגן על גיטרה. הוא למד בבית הספר מונטיפיורי ולמד בערבים במגמת אלקטרוניקה, ונזכר כי נהג ללכת ערב ערב ברחוב אלנבי כדי לבהות בחנויות כלי הנגינה. לאחר שכנועים רבים, הוריו קנו לו גיטרה חשמלית חצי נפח – הופנר.

 

בהיותו בן 15 הקים את להקתו הראשונה – להקת "הדוכסים" (עם הסולן רפי ממן שכונה "אדאמו הישראלי") . משה היה הזמר של הלהקה בפופ הלועזי. עציוני ניגן בלהקה בין השנים 1965-1966. בהיותו בן 17 עבר להתגורר בקיבוץ מנרה עד הצבא. עם חזרתו ממנרה, הלך לקורס מורס חיצוני ששייך לחיל המודיעין. והתגייס בשנת 1967 .

בצבא הפסיק לנגן והפך להיות איש טכני. הוא שירת בחיל המודיעין בין השנים 1967-1970 ועם שחרורו החל לעבוד בחברת ההגברה "ברקול"- אחת מחברות ההגברה הבודדות בישראל של תחילת שנות ה-70.

 

בשנת 1972 החליט להפוך לעצמאי וככזה הפך להיות חלוץ פורץ דרך בתחום הסאונד וההגברה: עציוני למעשה היה הראשון שהכניס את המונח "טכנאי קול" לפורמה: לא רק איש הגברה שמכין את הציוד, אלא טכנאי שמתפעל את הציוד לזמרים והמבצעים עצמם. הראשון עימו עבד היה אמנון ברנזון (שיזם את המופע המצליח "השטן ואשת האיכר") שביקש ממשה לעשות לו טכנאות קול בהצגות עצמן.

 

הוא פתח מקום שנקרא "צלילית אלקטרוניקה" בו בבוקר בנה ציוד הגברה מיוחד בהשראת ציודה של חברת "גארט" (חברת ההגברה של חברי להקת הקצב "הסינג סינג") ובערבים עבד כטכנאי קול בהצגות ומופעים.

 

בשנת 1975 הפך להיות טכנאי הקול של "הכל עובר חביבי" מראשיתם ועבד עימם על כ-600 הצגות ! באותה תקופה, משה מציין בשלב זה של השיחה, כי משאת נפשו הייתה לעבוד עם מתי כספי.

 

באותה תקופה פנה אליו טכנאי סאונד בשם רפי מלול שהגיע אל צלילית אלקטרוניקה וביקש מעציוני לבנות מיקסר למופע של מתי כספי. לאחת ההופעות הראשונות של כספי בצוותא, הביא עציוני את המיקסר החדש שבנה, פגש את "משאת נפשו" מתי כספי, שבסוף ההופעה אמר כי המיקסר היה בסדר גמור אך היה חסר לו "מיד" (מונח שלא היה מוכר אז כל כך בארץ). כעבור שבוע עציוני הוסיף מיד והביא את המיקסר לכספי, שהתרשם מאד. כעבור 3-4 חודשים קיבל עציוני טלפון מנועם סמל, שהיה אז אמרגנו של כספי, שביקש ממנו להצטרף כטכנאי קול להפקה החדשה של מתי כספי ולהקת ברור חיל.

במקביל, לאורך שנות ה-70 עבד כטכנאי קול עם נינה סימון, ריי צ'ארלס, חוזה פליסיאנו, אל הירט, מייק בראנט בהופעותיהם בארץ, , בשנת 1978 שימש טכנאי סאונד ב"שיחות סלון" ( מופעו של יהונתן גפן ועוד מופעים רבים כשהוא מכניס את המכשור והטכניקה המשוכללת והחדישה ביותר.

 

לאורך שנות ה-80 פתח גם מעבדה לתיקונים, החל לעבוד עם קובי כהן (הבסיסט של מתי כספי אותה תקופה) ובאמצע שנות ה-80 התחבר גם לריקי גל, אותה ראה לראשונה ב"בני בום" (סוף שנות ה-70) . באמצע שנות ה-80, הגיע כספי למעבדה וסיפר לקובי ומשה כי יש לו שירים אך אין לו מי שיבצע אותם, השניים הציעו פה אחד לכספי לבחון אופציה לתת את השירים לריקי גל וכאן נוצר החיבור שהוליד את אלבום הבכורה של גל – "ריקי גל" (1987) בהפקתו המוסיקלית של כספי, שהלחין ועיבד כל שירי האלבום.

בשנות ה-90 היה חלוץ נוסף בתחום הסאונד בהיותו טכנאי קול שהתלווה לאמנים עצמם (דהיינו מתי כספי) ותפעל בשטח את הסאונד וההגברה.

 

מאז ועד היום, הפיק אינספור מופעים ועבד עם מיטב האמנים, כשלאורך כל השנים הוא תמיד יד ימינם של מתי כספי וריקי גל ( שהוא משמש גם כמנהלה האישי), וכן עובד עם גלי עטרי, שולי רנד, יונתן רזאל, שלומי שבן, קרן פלס ועוד .

בנוסף, התחבר לאפיק פלג ("להקת הדמעות") שיש לו אולפן (חדר חזרות) בשם "ז'אן ז'אק" והצטרף עימו לאולפן שנותן מענה זול ואיכותי לאמנים צעירים המשמר את הסאונד הטוב של שנות ה-80.

תודתי הגדולה נתונה למשה עציוני היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור הקריירה המוסיקלית שלו לצורך תיעודו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד המוסיקה הישראלית וכן תודה מיוחדת לשיר פפרברג היקרה על ש"שידכה" בינינו !

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

 

 

 

 

 

 

 

היכן תמי גל? סיפורה של כוכבת שנות ה-70 – כותב ומתחקר: דודי פטימר

היא הייתה זמרת ושחקנית בולטת ומבוקשת מאוד בשנות ה-70, יפת מראה וקול וייצגה את כל מה שזוהר בתעשיית הבידור דאז: החלה דרכה כילדת פלא במקהלת צדיקוב המיתולוגית, שירתה בלהקת חיל התותחנים ואף הייתה חברה של כוכב הלהקה, רומן שרון ז"ל (שבאופן לא צודק, בשל עובדה זו, זוכרים אותה, ופחות בשל פועלה הרב, כפי שתיווכחו) , השתתפה במופעים מוצלחים: "ג'אמבו", "מישראל באהבה", "אנו אנו הפלמ"ח", הייתה חלק מאחד ההרכבים המצליחים בשנות ה-70 – "האחים והאחיות" והקליטה מספר להיטי פופ מוצלחים, שהמוכר בהם (בשל נפלאות היוטיוב) הוא "היכן אתה?" . בשנות ה-80, לאחר שנישאה והפכה אם גאה לילדיה, נאלצה בעל כורחה להניח את הקריירה המוסיקלית בצד ולהשקיע במשפחתה, כשהיא הופכת לאחת הזמרות שהיו כוכבות בזמנו וכיום, לצערנו, "גורלן לא ידוע" – עד תחקיר זה, כמובן.

 

במשך שנים רבות ניסיתי לאתר את "תמי גל" ( עליה כתבתי פרולוג זה המוצג לעיל) אולם כל נסיונותיי לאתרה עלו בתוהו (כולל השמעת שיריה בתכניתי ברדיו ובקשת הקהל "לאתרה") עד אורח המקרה ואדם נפלא בשם נולי קרטן, מוסיקאי וחברי היקר, שסימס לי כי איתר את תמי גל (כהן) , חברתו מימי מקהלת צדיקוב ( שם כונה "לוליק") ובכך סגר לי את מעגל החיפושים.

 

 

בעזרת קרטן התותח, תיאמתי פגישה עם תמי, שמסתבר כי מאזינה מעת לעת לתכנית המוסיקה (אולם "פספסה" את תכנית הרדיו  בה חיפשנו, גבי גזית ואנוכי, אותה) , בכדי לראיינה ולתעד לראשונה בהיסטוריה את סיפורה המלא, אותו אני גאה להציג לפניכם, חלק מהפרויקט האישי שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה.

 

תמי גל נולדה בפולין בשנת 1951 בשם תמי וקסברג. בגיל 4 וחצי עלתה עם משפחתה לישראל וגדלה בחולון.

 

כפי שהיא מעידה, חיידק המוסיקה החל לדבוק במקהלת בית הספר שנהגה לשיר באירועים, חגים ומסיבות שכבה. האירוע ה"מכונן" הראשון בחייה, כדבריה, הוא פעם אירעית בה האזינה ברדיו למקהלת הילדים של צדיקוב בניצוחו של יצחק (זיקו) גרציאני, מהמקהלות הנודעות באותן שנים, במסכת שירים. מאותה האזנה אירעית ברדיו, החליטה תמי שהיא "חייבת" להיות חלק ממקהלת צדיקוב. היא פנתה למורה הזמרה בבית ספרה שיפנה אותה לאודישנים למקהלת צדיקוב, אך הוא לא "שש" לכך בלשון המעטה, אולם תמי, נחושה, שמעה במקרה ברדיו כי נפתחו אודישנים למקהלה, ובתעוזה החליטה ללכת להיבחן, על אף גילה הצעיר. באודישן למקהלה, שבדיוק החליפה את מנהלה המוסיקלי (גרציאני פינה מקומו ללסלו רוט) , ביצעה תמיד את הפזמון "בוא ואשק לך" והתקבלה באופן מידי. תמי התקבלה למקהלת צדיקוב בשנת 1964 ( והמורה לזמרה "אכל את הכובע", יש לומר) . תמי כיכבה  ( אף כסולנית)  במקהלת צדיקוב עד שנת 1969, מועד גיוסה לצבא.

לפני הגיוס, תמי ידעה חד משמעית שהיא רוצה להיות חלק מהווי להקה צבאית. היא ניגשה לאודישנים ( בין בוחניה היו כמובן יאיר רוזנבלום ז"ל ודני ליטאי ז"ל, שהתרשמו, מלבד מיכולותיה הווקאליות, גם מיכולותיה התיאטרליות) והתקבלה מיידית. יש לציין שבשלב זה שינתה שמה ל"תמי גל" ( על שם כוכבת הפופ הצרפתייה של שנות ה-60 זוכת האירוויזיון – פראנס גל) .

היא התגייסה לצבא בשנת 1969 ויועדה תחילה ללהקת חיל הים, אך כיוון שזו הייתה בין תכניות, הדבר לא התאפשר וגל הועברה ללהקת חיל התותחנים שרק הוקמה והייתה עוד "בחיתוליה" ועם זאת כללה שללה כשרונות מבטיחים בשמי הזמר בהם: רומן שרון ז"ל (שהפך להיות בן זוגה של תמי, עד מותו הטרגי ב-1974) , יובל דור, קיקי רוטשטיין ועמי מנדלמן (שלימים יהפכו לשלישית "אף אוזן גרון" וכמובן "הכל עובר חביבי"), דליה אליעזרוב, משה ארנון, שלמה חממי ובתכניתה הבאה גם יהודית שוורץ, יוסי פיאמנטה ז"ל, יוני רכטר, דורון תבורי ועוד.

גל השתתפה בשתי תכניות הלהקה, שהפכו מצליחות מאוד, כיכבו במצעדי הפזמונים ונתנו "פייט" טוב לשאר הלהקות שבלטו דאז: התכנית הראשונה: "פגז ראשון" (1969) כללה להיטים כ"פרפרים", "סינדרלה", "את ואני", "פעם תותחן" והתכנית השניה – "לה בומבה" (1970) כללה להיטים כ"פרחים בקנה", "שיר שבת", "בחופשה הבאה", "גיזרים" ועוד.

בסוף שנת 1971 השתחררה גל ומיד הצטרפה לצוות המופע המוסיקלי – "הג'אמבו" בכיכובם של יוצאי להקות צבאיות בהם מוטי פליישר, מירי אלוני, ניצה שאול, ציפי שביט ("כולם הלכו לג'אמבו") ,רותי הולצמן וכו'. המופע הפך להיט והוצג  מעל 300 פעם ברחבי הארץ בהצלחה רבה.

עם סיום הג'אמבו, הצטרפה גל בשנת 1972 למופע "מישראל באהבה" ( From Israel With Love ) שתועד בתקליט וכלל יוצאי להקות צבאיות ( דוגמת חיה ארד, יונית שהם ועוד). המופע הוצג ברחבי העולם ( המזרח הרחוק, אוסטרליה, אמריקה ועוד ) , הציג את ההווי הארצישראלי ונחל הצלחה רבה. המופע רץ במשך שנה – עד סוף שנת 1973. המופע נקרא גם "מצה"ל באהבה".

בשנת 1974הצטרפה להפקה של "אנו אנו הפלמ"ח" בכיכובם של גדעון זינגר, עודד תאומי, ברייני ויינשטוק ( להקת פיקוד דרום) , דני גולן, רונית אופיר ועוד. המופע רץ עד שנת 1975.

בשנת 1975 הופיעה גל במועדון "המצודה" בירושלים במשך חצי שנה (היא החליפה את דליה כהן שנסעה לחצי שנה לסיבוב הופעות בחו"ל) .

בהמשך אותה שנה, הוזמנה גל להחליף את סוזי מילר בלהקת "האחים והאחיות" שהחלה תופסת פופולאריות רבה ( הייתה מעין גרסה ישראלית ללהקת Mamas And The Papas האמריקאית ואף כונתה להקת "אבבא" הישראלית) . גל הייתה חברת הלהקה עד שנת 1978 והייתה שותפה לכמה מהקלאסיקות הבולטות של הלהקה, בהן : "פתאום נפל עליי אביב" ( מקום שני בפסטיבל הזמר והפזמון לשנת 1977) , "בערוב היום", "הייה נא טוב אליי", "שוקי התוכי", "שובי דובי" ( מקום ראשון בפסטיבל שירי ילדים לשנת 1977) , "הרכבת" ועוד. באותן שנים נישאה לעמוס כהן והפכה לתמי גל-כהן (שם אותו נושאת עד היום) .

בשנת 1978, לאחר שעזבה את להקת האחים והאחיות, פנתה גל לקריירת סולו שכללה כמה להיטי פופ שזכו להצלחה נאה ברדיו דאז: "היכן אתה", "הבוקר שאחרי", "שירי לי, שירי לי" וכיכבה כדרך קבע בתכנית המוסיקה הפופולארית דאז: "עוד להיט".

 

באותה שנה (1978) נכנסה גל לחזרות לאופרת הרוק שהוצעה לה כתפקיד ראשי (בהפקת בעלה , עמוס כהן) – "בני בום", אולם מסיבות אישיות נאלצה לעזוב את החזרות למופע והתפקיד הוענק לזמרת צעירה בשם ריקי גל, שזכתה לאחד מלהיטיה הגדולים: "בני ילד רע".

יש לציין, כי מעבר להיותה זמרת, שיחקה תמי גל, בשלהי שנות ה-70, בכמה מסרטי הקולנוע הישראליים שהפכו ברבות השנים לסרטי "פולחן", בהם: "חסמבה ונערי ההפקר", "משפחת צנעני", "500 אלף שחור", "גונב מגנב פטור" ועוד.

 

בתחילת שנות ה-80, העתיקה, לצורך עסקיו של בעלה, את מגוריה לאילת, ילדה את בנותיה : נטלי (1983) ושרון (1984) , ובין השנים 1984- 1987 הופיעה בבתי המלון באילת עם שירים בשלל שפות. בסוף העשור חזרה עם משפחתה לחולון וקיבלה הצעות להופיע ולהשתתף במספר הפקות, אולם עקב מצב אישי משפחתי (מחלתו של בעלה)  והיותה אם במשרה מלאה, פנתה לעיסוק יותר "פרנסתי" ממוסיקה והחלה לעבוד כקוסמטיקאית בכירה, תחום בו היא עובדת עד היום ( על אף הצביטה הצורמת בלב שאינה עוסקת בתחום שנולדה למענו) .

יש לציין כי מאז 1987 היא לא שרה באופן רשמי ולא הופיעה, אולם בימים אלה "חיידק" הבמה והמוסיקה החל להדהד שוב במוחה של תמי ולפי הניצוץ הבוער בעיניה בעת שמשוחחת על כך, בטוחני שלא ירחק היום ונשמע אותה מפזמת בקולה הנעים (והשמור היטב, יש לומר) את פזמון חייה.

 

תודתי הרבה נתונה לתמי גל (כהן) היקרה על שפינתה מזמנה הצפוף לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייה לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה וכן תודה מיוחדת לנולי קרטן על ש"שידך" בינינו.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקה ישראלית.

"כמה יוסי" – סיפורו של המתופף המזמר יוסי אטיאס – כותב ומתחקר: דודי פטימר

שנות ה-70 במוסיקה הישראלית היו שנים מהותיות להתפתחות הפופ והרוק הישראלי: עם ירידת להקות הקצב שאפיינו את הסיקסטיז ופריחתן של להקות החתונות ( טרום תקופת הדי ג'יי), רבים מהנגנים והמוסיקאים שהיו מבוקשים בקרב הלהקות, מצאו עצמם חסרי עבודה. היו שפרשו מהמקצוע והיו שהמשיכו לחיות את החלום והפכו לנגני אולפן והופעות של כוכבי התקופה ( בתקופה בה כוכבים היו כוכבים) .

אחד המתופפים העסוקים ביותר בעולם הפופ והרוק בסבנטיז, הוא יוסי אטיאס שהפך לאחד הנגנים המבוקשים בעשור וניגן עם מיטב כוכבי התקופה, עד שעזב את הארץ ב-1980 ללונדון, שם חי עד היום. משום מה, אין תיעוד לפועלו החשוב והמשמעותי של יוסי לסצינת המוסיקה הישראלית ( בתקופה בה פעל בה) , לכן תיאמתי עימו ראיון ובקשב רב, אטיאס גולל בפניי סיפור חייו המרתק ודרכו את עולם הפופ-רוק הישראלי מנקודת מבטו.

 

יוסף (יוסי) אטיאס נולד במרוקו ב 25 לנובמבר 1953 . בשנת 1954 , בהיותו בן שבעה חודשים, עלה עם משפחתו לישראל.

יוסי מעיד על עצמו שהוא זוכר כי מגיל מאוד צעיר ( 9-10) הוא אהב מוזיקה,  במיוחד לועזית .אחיו הבכור יעקב ז"ל היה גיטריסט / זמר  ואביו מכלוף אטיאס זצק"ל היה פייטן.

כששאלתי אותו, באיזה גיל גילה את הרוקנרול, השיב לי אטיאס כי בגיל 13,14  הוא החל לשמוע את קליף ריצ'רד ואלביס פרסלי, ומאוחר יותר שמע לרוב להקות רוק, ובמיוחד את סגול כהה (דיפ פרפל) , לד זפלין, בלאק סבאת' ופינק פלויד.

התפנית המהותית בחייו המוסיקליים של יוסי אירעה בגיל 12 , עת גילה את התופים: אחיו היה מתאמן על הגיטרה ויוסי הקטן ניסה ללוותו על כסא.

בגיל 13 ,בבר מצווה שלו, אחיו יעקב  הפתיע אותו וקנה לי תופים במתנה- מתנה ששינתה את חייו. יוסי נזכר שלאחר מספר חודשים כבר החל להופיע עם אחיו באירועים, חתונות וכו'. בלהקתו של אחיו שנקראה – "כוכבי הזהב".

עוד בגיל צעיר מאוד נהג יוסי לשיר, בעיקר שירים צרפתיים, וזכה לכינוי "לואיג'י הישראלי" (לימים ליווה את לואיג'י ה"אמיתי"), וזכורים לו פלקטים עם תמונותיו כנער הפלא של השנסון הצרפתי בישראל.

בשנת 1969 הקים יחד עם שני חבריו ( איציק ברנס – גיטרה מובילה, ואבי סרוסי – גיטרה בס) את להקת "המסמרים", שנוהלה ע"י משרד האמרגנות של חיים סבן.

בשנת 1970, עת היה בן 17, החליף יוסי את חברו הטוב,  המתופף מאיר ישראל, בלהקת "עוזי והסגנונות" , עימם הופיע עד שהלהקה התפרקה ועוזי פנה לקריירת הסולו המצליחה שלו.

בשנת 1971 התגייס אטיאס לצה"ל וסופח לצוות הווי ובידור.

עם שחרורו ב-1974, הקים יחד עם חבריו מלהקת "המסמרים" – איציק ברנס ואבי סרוסי, את להקת "או שכן או שלא", שנוהלה ע"י משרד ההפקות של מיקי פלד. הלהקה הופיעה והקליטה עם מיטב כוכבי שנות ה-70 ושימש כמעין "להקת הבית" של משרדו של פלד. בין האמנים שהלהקה ליוותה נמנה הזמר הבלגי המצליח דאז- לואיג'י ( Une Maman, Pitie) . בנוסף, הלהקה השתתפה בליווי זמרים בפסטיבלי הזמר והפזמון, פסטיבל הזמר החסידי ופסטיבל שירי הילדים. לאחר הצלחת הלהקה, המוסיקאי קובי אשרת לקח את הלהקה "תחת חסותו" ויחד עימו הקליטו שירים של מיטב האמנים להם כתב אשרת בשנות ה-70, לצד פרסומות וג'ינגלים. הלהקה גם הקליטה שני שירים מקוריים: "תני להיות הגבר שלך" ( בו יוסי אטיאס הוא הסולן הזמר) שהצליח במצעד הפזמונים דאז ו"המנון לאישה המשוחררת".

ב-1977 הצטרף אטיאס ללהקת "הגל הירוק", להקת הקצב בה היו חברים בין השאר: אלי סולם (גיטרות), סמי וילה (קלידים) , דודו רג'ואן ז"ל (סולן ובסיסט) ואטיאס על התופים. הלהקה הקליטה מספר שירים בהם: "פתגמים", "יה יה מה יהיה" (שרג'ואן שר גם בלהקת "השמנים והרזים") , ו-Stranger Down In The City .

נוסף לזאת, ניגן אטיאס בין השנים 1978-1980 עם להקת "הפסגות" שיסד חברו, איציק ברנס.

כמתופף, אטיאס היה מהבולטים ביותר בישראל בשנות ה-70 וניגן בין השאר עם: עוזי פוקס, צביקה פיק, רותי נבון, עדנה לב, אושיק לוי, גבי שושן, אילנה רובינא,  קובי רכט, גרי אקשטיין, ריקי גל, יגאל בשן, אריס סאן, דודו טופז, דודו דותן, יעקב בודו, מוטי גלעדי,אבי בהט, עירית דותן וחיה ארד.

בין המוסיקאים והמעבדים עימם עבד נמנים: נפתלי אלטר (סרטים), נורית הירש קובי אשרת, ומרקו בכר.

על החזרות נזכר יוסי בהומור: " את רוב החזרות היינו עושים אצל אמי בבית בבת ים-  על מנת לחסוך שעות אולפן עם רוב הזמרים/זמרות. אני זוכר שכל השכונה הייתה כמובן מתאספת  כמו בחגיגה גדולה,  ואפילו היינו משחקים מדי פעם בכדורגל על הכביש: 4 על 4 צביקה (פיק) ואני באותה קבוצה. אפילו האוטובוס שהיה עובר בשכונה היה נאלץ להמתין עד שיהיה גול! "

כשביקשתי מאטיאס לנסות ולהיזכר באילו הקלטות חשובות השתתף, השיב: "הקלטתי את הלהיטים הפולאריים של עוזי פוקס כמו: ילדונת, כן כן לא אז לא, אין לך מה לדאוג ,ללכת בגשם ולשרוק ועוד. עם צביקה פיק את : אני אוהב אותך לאה, הרקדן האוטומטי (עם רותי נבון), תמיד ישנו מחר, ועוד שירים אחרים, כולל את האלבום הראשון שלו.

עם רותי נבון הקלטתי את: חשמל זורם בכפות ידיך, WHO EVER SHE WAS ועוד שאני לא זוכר. עם נורית הירש עבדתי המון וזכור לי במיוחד העיבוד שהירש עשתה לאילנית לשיר "מליסה". עם אושיק לוי: יונתן סע הביתה, שיר ערש ועוד.. עירית דותן , מיכל טל ועוד.. ריקי גל – השמש היא האור ועוד.. עם ניסים סרוסי את השיר "סיונרה" שייצג אותנו ביפן ועם מספר זמרים יוונים כמו איזקיס וניקולס. "

ב1980- היה יוסי בפרשת דרכים ועמדה בפניו ההחלטה: האם להיענות להצעה לנסוע לניו יורק ולהופיע עם אריס סאן , או לעבור ללונדון עם החברה האנגליה שעימה התחתן. הוא בחר באהבה ועבר לגור בלונדון משנת 1980.

כשהגיע ללונודון בשנת 1980, התחיל לעבוד בחנוית לביגוד,  ולאחר שיצר קשרים, ניסה לשכנע את הלהקה ( הפסגות) לבוא ללונדון ולנסות מזלה, אבל זה לא צלח.

בשנת 1984 הקמתי להקת אירועים מקומית בשם – TASTE OF HONEY  שהפכה, לטענתו, בין המצליחות בלונדון עד היום.

בימים אלה אטיאס עדיין מתעסק במוסיקה ( עדיין חלק אינטגרלי מחייו) )  יחד עם אישתו איריס (פסנתרנית / מוסיקאית  שבמקור מאילת) והשניים מנהלים אף סוכנות אומנים ומשרד הפקות .

יוסי מספר, כי  דרך הסוכנות הוא שולח הרבה להקות מלונדון לאילת להופיע בפאב ה"מאנקיז" הידוע וגם הוא בעצמו מגיע לעיתים לאילת להופיע בפאב עם הרכב צעיר מלונדון. כמו כן, בשנים האחרונות פתח משרד נדל"ן  ונכסים להשקעות בלונדון ועובד עם הרבה משקיעים  ואנשי עסקים מישראל.

תודתי הגדולה נתונה ליוסי אטיאס היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי!

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

"לחיות את החלום " – סיפורו של המוסיקאי איציק ארושס – עורך ומתחקר: דודי פטימר

החלום האמריקאי. רבים שואפים אליו, אך מעטים האנשים המצליחים באמת להגשים אותו. אחד מהם, הוא איציק ארושס, מוסיקאי ישראלי שהחל לפעול בישראל בשנות ה-60 ותחילת ה-70 ובזכות כשרון, התמדה ומוטיבציה הצליח לכבוש את ארה"ב. הוא ניגן עם מושאי הערצתו, הופיע על הבמות המפוארות ביותר בארה"ב בפני כל אנשי וסלבריטאי עולם ( כולל נשיא ארה"ב), אולם למרות זאת, סיפורו המרתק לא ידוע לקהל הישראלי ומשום מה "נשמט" מדפי ההיסטוריה, עד עכשיו.

פגשתי את ארושס במהלך ביקורו הקצרצר בישראל בכדי לראיינו ולתעד סיפורו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית ונחשפתי לאדם מקסים, נשמה גדולה שכולה אהבה טהורה למוסיקה ולבני האדם.

 

איציק ארושס נולד בשנת 1951 וגדל במעברה בנווה יהושע. בשנת 1955 המשפחה עברה לרמת עמידר. ארושס מציין כי בילדותו ונעוריו אהב מאוד להאזין למוסיקה ( אריס סאן, שירי פופ ורוקנרול של אז) ואפילו אביו קנה לו טייפ סלילים גרונדינג להקליט מהרדיו פזמונים. הוא נזכר כי בבית הספר, בשיעורי מוסיקה וזמרה, הוא היה התלמיד הכי גרוע והמורה נהג להוציא אותו מהכיתה בכל שיעור.

בהיותו בן 10 הכיר ילדים משיכון צה"ל ונחשף למוסיקה ותרבות יותר "איכותיים" לטענתו מחיי הפרחחות שלו ברמת עמידר. הוא נמשך לזה ובגיל 11 כבר החל לעבוד במטע לקטיפת תותי שדה, כשבמקום להתעסק בקטיפה, התעסק בלבהות בארנק אלביס שלו.

 

בשנת 1965 עברה המשפחה לגבעתיים. שם, נחשף לסביבה אחרת והכיר חבר בשם אברהם לו הייתה גיטרה. השניים העריצו את אלביס ואת להקות הקצב שפעלו באמצע שנות ה-60 דוגמת להקת "האריות", "הנסיכים", "הצ'רצ'ילים" ועוד.

בשנת 1967, בהיותו בן 16, במהלך משחק כדורגל נפצע ושבר את הרגל. במהלך 3 החודשים בהם רגלו הייתה בגבס, אמו קנתה לו גיטרה "הופנר" ( גיטרת החלומות שלו דאז) ובמהלך זמן ההחלמה הוא החל לנגן וללמד עצמו לנגן. חיים אלגרנטי מלהקת האריות שלח לארושס חוברת תווים של הביטלס, אך כיוון שארושס לא ידע לקרוא מתווים, הוא לימד עצמו לנגן. לאחר שהוציא את הגבס, הקים בשנת 1967 את להקתו הראשונה – "הזמנים הטובים" ( בה היו מוטי קקון, מאיר פניגשטיין ( "פוגי") – לימים המתופף של להקת כוורת, ובחור בשם גרשון) . הלהקה הופיעה במועדון "קזבלן" ברחוב החשמונאים בתל אביב, במועדון "המשקשקים". הלהקה ניגנה בעיקר שירי הרולינג סטונס והביטלס. הלהקה פעלה כשמונה חודשים.

לאחר ש"הזמנים הטובים" התפרקו, הוזמן ב-1968 ארושס לאשדוד והצטרף ללהקת "קוקו והפריזאים", להקה שביצעה רק שירים בצרפתית. אחד מחברי הלהקה היה שמוליק אביגל ( לימים מלהקת "הגל החדש"). ארושס ניגן גם על גיטרה מובילה וגם על קלידים, באופן חובבני ( אך מספיק לאותן שנים). הוא ניגן עם "קוקו והפריזאים" ( שנקראה גם "כוכבי קוקו") במשך כחצי שנה.

לאחר "קוקו והפריזאים" הפך להיות ממלא מקום בולט בקפה "נגה", בורסת המוסיקאים התל אביבית של אז, ו"סתם" חורים ללהקות הקצב השונות. בין הלהקות בהן ניגן כ"סותם חורים" ( כבסיסט וגיטריסט) : "הכוכבים הכחולים", "הגל החדש", "הסוס הלבן", "הזרים", "הנזירים" ועוד.

 

בשנת 1969 התגייס ארושס לצבא והוסיף לנגן במהלך החופשות בצבא. בין האנשים עימם ניגן באותה תקופה היה בעז שרעבי בתקופת היותו "מתופף". בשנת 1971 השתחרר מהצבא ופנה לעסוק בלבד במוסיקה. בעיקר ניגן באותה תקופה בחתונות וחלטורות למיניהן. הוא עבר לנגן גם בהקלטות אליהן הוזמן ע"י אילן מוכיח או יאיר רוזנבלום ( הוא זוכר כי ניגן במופע "ג'אמבו" כולל שיר הנושא הלהיטי של ציפי שביט, השתתף בהקלטות של אילנית, צמד דרום ועוד ).

בשנת 1972 קיבל הצעה מלהקת "המטרונומס" ( להקת סול פופ מוכרת בסצינת המועדונים דאז בהנהגת דני פיטשון) להצטרף אליהם. באותה תקופה החל לעשות עיבודים לזמרים כגבי שושן וללהקות קצב למיניהן.

בשנת 1973 הוזמנה הלהקה ע"י אריס סאן להופיע ולנגן באופן קבוע במועדונו הניו יורקי "סירוקו". בלהקה ניגן שם על גיטרה, בס ובוזוקי שנתן לו אריס סאן. בשנת 1975 הלהקה התפרקה.

עם פירוק הלהקה, הקים בניו יורק את להקת Holly Land שכללה בין השאר את יואל קוקל, דריו מלכי ז"ל (לימים קלידן של להקת "ברוש"), וצביקה נוי ( נימוי) . הלהקה הופיעה במועדונו של אריס סאן ולאחר מכן למועדונם של "צחי ויעל". הלהקה פעלה בין השנים 1975-1978.

 

בשנת 1980 החליט ארושס לפרוש ממוסיקה ועבר לעבוד ב-Car Stereo (התקנת סטריאו למכוניות) . יום אחד הגיע לבקרו חברו מימי הלהקות, אברהם פנגס, ושכנע את איציק לחזור להופיע במועדון חדש שפתח. ארושס הופיע שם כזמר וכנגן ( על אף שלא התיימר להיות זמר).

 

בשנת 1982 עזב ארושס את המועדון והכיר זמר כנר צעיר בשם סמיר שוקרי. השניים הקימו צמד שידבר לקהל הישראלי והפלשתינאי דובר ערבית במועדונים, כשסמיר אמון על השירה הערבית וארושס על העברית. הצמד עשה משהו שלא היה עד כה באותן שנים. בהתחלה הלהקה כללה את סמיר ואיציק לבד, לאחר מכן הלהקה גדלה לארבעה נגנים ולאחר מכן שמונה נגנים. ההצלחה הייתה סנסציונית והשניים הקימו מועדון ישראלי ראשון בברוקלין. ארושס מספר כי הצמד היה המצליח ביותר בברוקלין בין השנים 1983-1986. הלהקה הופיעה בחתונות, אוניות ובכל אירוע נחשב אפשרי.

בסוף שנות ה-80 הצמד התפרק כי סמיר הצליח בישראל ואיציק רצה להישאר בארה"ב. ארושס הקים את "תזמורתו של איציק ארושס" ( Issac Orchestra) והוציא קסטה שנמכרה ב-34 אלף עותקים ( לטענתו) . הוא לקח זמר ארמני ( אליאס סרקר ז"ל) וזמרים ונגנים אמריקאיים לצד הישראלים ( בהם הגיטריסט חיים קריו, המוסיקאי משה לוי (שעובד עם שלום חנוך) ועוד ) . הלהקה הופיעה אף בפני הנשיא קלינטון, ראש עיריית ניו יורק ג'וליאני ועוד. הלהקה התפרקה בשנת 2002 בשיא ההצלחה.

בימים אלה ארושס מתגורר בארה"ב ומוסיף ליצור מוסיקה בביתו להנאתו.

תודתי הגדולה נתונה לאיציק ארושס על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו וארכיונו הפרטי.

כתב,ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.