לתפארת ישראל – סיפורו של המוזיקאי, זמר ומנצח עזרא צפדיה ז"ל – כותב ומתעד: דודי פטימר

עזרא צפדיה, גיבור ישראל, מוזיקאי, נגן עוד וזמר, ניצח בשנות ה-60 וה-70 על מקהלות הילדים "שירי דוד" ו"תפארת ישראל" בשכונת התקווה בתל אביב ותרם לעיצוב המוזיקה המזרחית

עזרא צפדיה נולד בביירות, בירת לבנון בשנת 1930, בנם הבכור של רפאל ולטיפה צפדיה. אביו, רפאל, היה מוזיקאי וזמר והקליט בביירות תקליט פיוטים. הוא גדל במשפחה אמידה ובילדותו למד בבית הספר "אליאנס", שם למד גם צרפתית. כמו כן, באותה תקופה החל ללמוד לשיר ולנגן על עוד.

בשנת 1945, בהיותו בן 15 בלבד, עלה בגפו לישראל דרך גבול הצפון בעלייה בלתי ליגלית ונתפס על ידי הבריטים. עורך הדין אהרן חטר-ישי שחרר אותו בערבות מהמעצר ומיד עם שחרורו, התגייס כלוחם לארגון "ההגנה" והשתתף בין השאר ב-8 בדצמבר ב"קרב שכונת התקווה", העימות הצבאי הגדול הראשון במלחמת העצמאות, כאשר כוח בן 400 לוחמים ערבים בפיקודו של חסן סלאמה התקיף את שכונת התקווה.

הקרב הסתיים בהדיפת ההתקפה, אך במהלך הקרב איבד צפדיה את עינו והוכר כנכה צה"ל. הוא היה בן 16 בלבד. לימים, בשנת 1994, קיבל מראש הממשלה דאז יצחק רבין ז"ל, צל"ש על פעילותו בקרב. למרות שאיבד חלקית את שמיעתו בשל הפציעה, למד ולימד מוזיקה ושמר על חושיו הפנומנליים לצלילים.

בשנת 1946 עלו הוריו וחמשת אחיו לישראל והתגוררו בדרום תל אביב, שם ניהל אביו בית קפה בשכונת כפר שלם.

בשנת 1949, עם סיומה של מלחמת העצמאות, פנה צפדיה ללימודי מוזיקה בקונסרבטוריון למוזיקה מזרחית בתל אביב, עיר מגוריו, ולפרנסתו עבד כפקיד בחברת החשמל.

בשנת 1954 החל לנהל מוזיקלית ולנצח על מקהלת הילדים "תפארת ישראל" בשכונת התקווה, בה החלו צעדיהם הראשונים בתעשיית המוזיקה גם רמי דנוך, משה גיאת (ואחיו אהרון גיאת ז"ל), מיכאל סינוואני ואבנר גדסי והיה אחראי להופעתה המוצלחת של המקהלה בהיכל התרבות בתל אביב בשנת 1960.

במקביל לניצוחו על מקהלת "תפארת ישראל", ניהל וניצח צפדיה בשנות ה-60 גם על מקהלת הילדים "שירי דוד". עם מקהלות אלו אף הקליט מספר תקליטים שכללו גם טקסטים ולחנים שלו. אחד השירים שיצר-  "שמש עלתה" אותו כתב יחד עם אליהו אגסי ללחנו של סייד דרוויש הוקלט בשנת 1977 על ידי הזמרת אביבה ניר. כמו כן עיבד וניצח צפדיה על מקהלת "תפארת ישראל" בביצועיה ל"שלום לבוא שבת" ו"אל נא רומם עדת בני ישראל".

בשנת 1979 הקליט תלמידו, משה גיאת, את אלבום הבכורה שלו – "בשרו נא הגאולה", בו הקליט כמה מיצירותיו של צפדיה: "יום זה שירו לאל" (לחן: עזרא צפדיה), "בשרו נא הגאולה" (מילים: רפאל צפדיה, לחן: עזרא צפדיה) ו"שיבת ציון" (מילים: רפאל צפדיה, לחן: עזרא צפדיה). כמו כן, להקת "צלילי שבזי" הקליטה שירו "שמש עלתה" באלבומה משנת 2002.

בשנות ה-70 עזב עבודתו כפקיד בחברת חשמל והתמנה כאזרח עובד צה"ל למפקד כוח הג"א במרחב דן (בדרגת סרן). בסוף העשור הרבה להתארח בתכניות הדת והמסורת הטלוויזיוניות של העיתונאי מרדכי פרימן.

באמצע שנות ה-90 עבר צפדיה אירוע מוחי ולמרות שיקומו, מצבו הבריאותי החמיר עד פטירתו באוקטובר 1999 בבית החולים "וולפסון" כתוצאה מדלקת ריאות.

*תודה מיוחדת לבתו, עדנה שבתאי רביב, שגוללה בפניי סיפור חייו וסייעה לי בליקוט המידע לצורך תיעודו ותיעוד מורשתו בדפי ההיסטוריה.

*תודה מיוחדת לאיתן טובי ששלח את תמונת תקליטו של גיאת ובה תמונתו של צפדיה, מאוסף תקליטיו של אביו, שמעון (סימון) טובי ז"ל.

כתב, ערך, תחקר, תיעד וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

"התוף ואני" – סיפורו של המתופף יוסי יפרח – כותב ומתחקר: דודי פטימר

יוסי יפרח נולד בתל אביב בשנת 1955 וגדל במעברה בכפר שלם. יוסי מעיד כי אביו היה חזן בבית הכנסת, ולמעשה זו הייתה אחת ההשפעות המוסיקליות הראשונות על יוסי. בילדותו, אחיו הגדולים היו מביאים הביתה תקליטים של ריי צ'ארלס, אלביס ואביו נהג להביא תקליטים של ג'ו עמר, כך שההשפעות על יוסי היו מגוונות, אם כי הוא נמשך יותר לרוקנרול. בהיותו בן 12, נהג לעבוד בחופשים בכדי לקנות את מערכת התופים הראשונה שלו. הוא למד לנגן על תופים וגיטרה אצל המורה צבי כספי  ברחוב הירקון בת"א.

בשנת 1969, בהיותו בן 14, הקים את להקת הרוק הראשונה שלו : "להקת הנמרים" ( התל אביבית) . הלהקה הופיעה במועדונים ברחוב המסגר כמועדון האמנים, מועדון "החיפושיות" וכו'. להקת הנמרים התפרקה בשנת 1971.

 

בשנת 1971 הצטרף ללהקת "הצוענים" שכללה את : יוסי יפרח ( תופים) , גדעון בנימיני, יהודה שמי ( בסיסט) , ומייק הזמר . הלהקה הוציאה בשנת 1973 תקליטון ובו שני שירים מקוריים : "עליזות" ( סולן: גדעון בנימיני) ו"אכזבה" ( הסולן הוא  הזמר מייק. השיר יהפוך בסוף שנות ה-70 לאחד מלהיטיו הראשונים של בני אלבז בשם "סובל אני") . בהקלטות ניגן על גיטרה והשתתף  שגיא קארפ ( היה מעבד מוסיקלי, מלחין ומדריך מוסיקלי של הלהקה) . הלהקה לא הושמעה ברדיו. הלהקה התפרקה בשנת 1975. הלהקה ניגנה בעיקר קאברים ללהקות רוק כלד זפלין, דיפ פרפל, יוריה היפ, קינג קרימזון ועוד.

בשנת 1973 התגייס יפרח לצבא ושירת בבסיס תובלה, שם הקים עם חבריו לבסיס את "להקת תובלה", להקה שהופיעה בבסיסים, וכשירות מילואים הלהקה הופיעה כצוות הווי ובידור במוצבים השונים.

בשנת 1976 השתחרר יפרח והחליף את המתופף של להקת "הקולות הגבוהים", שפעלה במועדונים וחתונות.

בין השנים 1977-1978 ניגן עם אושיק לוי ברחבי הארץ ובחו"ל. בין האמנים שליווה וניגן עימם נמנים ניסים סרוסי, צילה דגן ז"ל, להקת "שלום" (של גברי לוי) , זהר ארגוב וכו'.

בשנת 1978 הוזמן להחליף את המתופף של צלילי העוד ( שנסע לחו"ל) וניגן והופיע עם הלהקה עד שנת 1987. יפרח השתתף בתקליטי הלהקה: "תקליט מספר 6 " (1978), "אמצע הדרך" (1981) ובתקליט הסולו של רמי דנוך – "אהבת הנווד" (1987) . יש לציין כי יפרח שימש הן כמתופף והן כנגן כלי הקשה.

 

בשנת 1987, לאחר שעזב את להקת העוד, נכנס לעסק יהלומים משפחתי ופרש מעסקי המוסיקה. אבל, הוא לא פרש סופית : בשנות ה-90 ניגן יחד עם שגיא קארפ ודני גולן ( השתתף בין השאר בהקלטות האלבום "דני גולן וחברים" ) .

תודתי הגדולה נתונה ליוסי יפרח על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו המוסיקליים.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.