"לך שפייזר"-סיפורו של המוסיקאי מאיר שפייזר- כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

הוא ניגן ב"גזוז", "ברנשים וחלומות", "דרכים" של שלמה ארצי ו"חמוש במשקפיים" של אריק אינשטיין, ולאורך שנות ה-70 וה-80 נחשב מאיר שפייזר לאחד הסקסופוניסטים הפופולאריים והמצליחים בישראל. עכשיו, לראשונה בהיסטוריה, נחשף סיפורו המלא.

שפייזר 5

 

מאיר שפייזר נולד ב-4 בסטפמבר 1948 כמריאן שפייזר ברומניה. אביו, וילי שפייזר, היה מוסיקאי שניגן בתזמורות נודעות בבוקרשט. בהיותו בן שנתיים, בשנת 1950, עלה עם הוריו ארצה אל חיפה ובאותה שנה המשפחה עברה לתל אביב בה גרה עד שנת 1959. באותה שנה,  המשפחה חזרה להתגורר בחיפה.

 

בבית הספר למד תווים ויסודות המוסיקה על חלילית ובהיותו בן 9, החל, בהשפעת אביו, ללמוד לנגן על סקסופון סופרן. תחילה, ניגן בתזמורת הנוער בת גלים בחיפה בניצוחו של יהודה עברון. הוא ניגן בתזמורת עד גיל 17. בנעוריו הקים תזמורת קומבו חיפאית מקומית שכללה את אבי זהבי (מתופף) ואריה ויינטרוב (קלידן) וניגנה בעיקר ג'אז.

 

באותה תקופה ניגש עם חבריו לתזמורת הקומבו לאודישן אצל אריך טייך, מנהלה של תזמורת חיל האוויר. התזמורת ניגנה סטנדרטי ג'אז בהם All Of Me הנודע והתקבלה. בשנת 1966 התגייסו חברי התזמורת לתזמורת חיל האוויר.

שפייזר 1

בשנת 1969, עם שחרורו מהצבא, חזר לחיפה והחל להופיע בתזמורת מקומית במועדון ה"רונדו" של מלון "הכרמל" יחד עם ג'ו ישראל (בסיסט וזמר), אריה ויינטרוב (קלידים) וגדליה סגל (תופים). מי שעוד נהג להופיע איתם היה מייק ברנט (קצת לפני שהפך לכוכב בצרפת). שפייזר ניגן בתזמורת עד פירוקה בשנת 1972, בעקבות עזיבתו של ג'ו ישראל, מנהיג הלהקה, שנסע להופיע באוניית "קרניבל". שפייזר העדיף להישאר בארץ והצטרף לאחד הגלגולים האחרונים של להקת "נערי החצר" החיפאית.

בשנת 1973 גיבשו שפייזר, גדליה סגל ואריה ויינטרוב הרכב חתונות שהופיע במועדונים השונים (בהם מועדונו של פרדי דורה בנהריה). סולן ההרכב היה אריק סיני (כשעוד נקרא אריה יסני).

שפייזר 6

בשנת 1977 עבר עם משפחתו להתגורר ברעננה והחל ללמוד באקדמיה למוסיקה בתל אביב. הוא למד שנתיים (עד שנת 1978) ופרש בעקבות ביקוש העבודה.

 

בשנת 1978 החל לעבוד במועדון "המערה" ביפו עם חברו החיפאי עוזי אסנר ועם ארנון פלטי. ב"מערה" ליווה את אילנית, מייק בורשטיין, חנה אהרוני, עדנה גורן ועוד.

 

לאחת ההופעות ב"מערה", הגיעו דני סנדרסון וגידי גוב שבדיוק חיפשו קלידן ללהקת "גזוז", להקה חדשה שהם עמדו להקים. שפייזר הגיע לאודישן במשרדו של אברהם "דשא" פשנל והצטרף ללהקה שפעלה בין השנים 1978-1979 וניגן בשני אלבומיה: "גזוז" (1979) ו"גלגול שני"(1979) וגם בתכנית הטלויזיה הצבעונית בה כיכבה והופיעה הלהקה. בשנת 1979 ניגן גם באלבומו של שלמה ארצי – "דרכים". באותן שנים ניגן עם מיטב האמנים בהם יהורם גאון, שושנה דמארי, יגאל בשן, שימי תבורי, חוה אלברשטיין, איתן מסורי, יפה ירקוני ועוד.

בשנת 1980 הצטרף לתזמורת שליוותה את קבוצת פסטיבל הזמר החסידי שיצאה לסיבוב הופעות בחו"ל. הוא השתתף רק בשלושה סיבובי הופעות בין השנים 1980-1982 (שיקולים כלכליים).

 

באותה שנה (1980), עם שובו מסיבוב ההופעות השני בפסטיבל החסידי, הוזמן להשתתף במופעו של אריק אינשטיין – "חמוש במשקפיים". שפייזר השתתף בקליפים של אריק ל"קפה טורקי" (גרסה שנייה) ו"תוף בודד" (בקליפ ל"תוף בודד" הנציח אינשטיין את שפייזר באומרו באמצע השיר – "לך שפייזר!").

בשנת 1981 הצטרף שפייזר לתזמורת שניגנה במופע "כמו ציפורים" בניהולו המוסיקלי של דוד קריבושי ובכיכובם של יוסי בנאי, רחל אטאס ואברהמל'ה מור. באותה שנה ניגן הן במופע היחיד של הזמרת סנדרה ג'ונסון – "הגברת עם הפטרוזיליות" בהפקתו המוסיקלית של ננסי ברנדס ובו שרה ג'ונסון משירי גרשווין וסשה ארגוב, והן במחזמר ובתקליט "ברנשים וחלומות" בכיכובם של ששי קשת, ירדנה ארזי, שולה חן, אילי גורליצקי  ועוד.

במאי 1983 הצטרף שפייזר לתזמורת המשטרה בניצוחו של מנשה לב רן, עימה ניגן עד צאתו לפנסיה בשנת 2006.

 

באותה שנה, חבר לדוד קריבושי לתזמורת "הטיילת" שפעלה במשך 15 שנה והופיעה מדי שבוע. כמו כן התזמורת קצרה הצלחה טלויזיונית גדולה. התזמורת התפרקה בשנת 1998. כמו כן, שימש נגן מחליף לזאב דיקוורט במופעו של יוסי בנאי – "אני וסימון ומואיז הקטן". בשנת 1983 ניגן בתכניתו של בנאי – "שיכור ולא מיין".

בשנת 1986 הצטרף לתזמורתו של בוריס גאמר שהופיעה דרך קבע בתיאטרון "פרגוד" בירושלים. התזמורת הופיעה בפסטיבל ג'אז בינלאומי בסקרמנטו שבארה"ב.

לאורך שנות ה-80 וה-90 נהג שפייזר להתמקד גם בלימוד מוסיקה, בין השאר במרכז למוסיקה ביפו ובעמק יזרעאל. במקביל, באותן שנים קרץ גם למוסיקה קלאסית והחל לנגן בתזמורת הסימפונית ירושלים.

שפייזר 2

בשנת 2006 יצא כאמור לגמלאות ופרש מעסקי המוסיקה כמקצוע עיקרי, אך מוסיף לנגן ולהופיע מדי פעם בשביל "הנשמה" בקרב חבריו הנגנים הותיקים.

20258016_971518986324755_6160575668605396290_n

 

תודה מיוחדת למאיר שפייזר היקר על שתרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

סיפורו של השחקן והזמר הישראלי ראדו לוציאן- כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

15127543_820061108137211_165703974_o

בסצינת הבידור והמוסיקה הישראלית, הזמר ראדו לוציאן היה חלק אינטגרלי מהנוף, זמר חסון ויפה תואר שנהג לשיר שירים ברומנית ובעברית ולייצג בגאון את זרם הריקודים הסלוניים בשנות ה-60 וה-70. דרך העלאת שיריו העבריים לערוץ היוטיוב שלי, יצאתי יחד עם בנו אלימלך ואלמנתו עמליה למסע אל סיפור חייו שלא סופר מעולם.

 

ראדו לוציאן נולד כלודוויג רייסברג ב-25 בדצמבר 1931 (ט"ו בטבת) בבוקרשט שברומניה. הוא נולד אל תוך המוסיקה ונדבק ב"חיידק" הבמה בזכות אחותו הגדולה, אאורה רייסברג, זמרת אופרה, שאת האופרטות אותן זימרה בבית, ספג מילדותו ולמד בעל פה בשמיעה מוסיקלית יוצאת דופן.

בשנת 1949, עם הגיעו לגיל 18, התגייס לצבא הרומני ושירת בלהקה צבאית. הוא שירת בלהקה 3 שנות שירות סדיר ועוד חצי שנה כאזרח עובד בצבא כשהוא משתחרר בשנת 1952.

15063986_820061101470545_1080531682_o

עם שחרורו מהצבא נישא לבחירת ליבו עמליה והחל להופיע במועדונים מקומיים, הקליט מספר תקליטים בשפה הרומנית ובשלהי שנות ה-50 התקבל לתיאטרון הקומי ברומניה. לאודישן, אגב, ניגש עם יהודייה נוספת, ליה קניג, מגדולות השחקניות בישראל,  רק שהיא לא עברה את האודישן לתיאטרון הרומני, אך שמרה על קשר ידידותי קרוב עם רייסברג לאורך כל שנותיו.

 

בתיאטרון, כפי שהיה נפוץ אז, ביקשו מרייסברג לשנות שמו לשם במה "קליט" יותר ופחות "יהודי" וכך הוא קיבל את שם הבמה – "ראדו לוציאן" שדבק בו עד יומו האחרון. אחת ההצגות הבולטות בהן שיחק ברומניה הייתה מחזמר המבוסס על שיריו של פול רובסון.

15133979_820061048137217_1760426465_o

בינואר 1962 עלה עם משפחתו לישראל. תחילה השתכנה המשפחה במעברה בקריית ים, לאחר מכן קיבלו צריף בהרצליה, ובשנת 1963 חזרו לחיפה, שם הופיע רייסברג בתיאטרון חיפה במחזמר "סילביה" יחד עם גדעון זינגר ויענקל'ה בן סירא. שמו ה"מעוברת" היה אליעזר רייסברג.

 

בתחילת 1964 חזר להתגורר בהרצליה ובהמשך אותה שנה קבע את מגוריו בבת ים.

לאורך שנות ה-60 הופיע במועדונים ואולמות אירועים במופע שכלל בדיחות, שירים ברומנית ושירים עבריים שהיו פופולאריים באותה תקופה והתאימו לקול הבס טנור הקטיפתי שלו, כאשר השירים עימם היה מזוהה באותה תקופה: "סאני יא קו זרגלי" (ברומנית), "Volare" באיטלקית ו"שלהבים בשדרות" בעברית.

 

בשנת 1964 הוזמן ל"קול ישראל" להקליט מספר שירים בעברית שהתנגנו ברדיו והם: "שלהבים בשדרות", "עוד נתראה" ו"כנרת". בשנת 1966 השתתף במחזמר "המלך ואני" בהפקתו של גיורא גודיק במועדון "אלהמברה" ביפו.

בתחילת שנות ה-70 פתח מועדון מסעדה ברחוב יורדי הסירה בו נהג להופיע בעיקר בשירים ומערכונים ברומנית לקהל הרומני שהכירו היטב, ולצד עבודתו כזמר בלילות, שימש ביום יום כמזכירו של הצייר הרומני הנודע מרסל ינקו.

 

ראדו הוסיף לשיר ולהופיע עד יומו האחרון. הוא נפטר ב-2 בנובמבר 1998 (י"ד בחשוון) לאחר מאבק ממושך במחלה. הוא נקבר בבית העלמין ירקון ליד פתח תקווה.

 

לאליעזר רייסברג שני ילדים: שולמית ואלימלך שחר.

 

תודה מיוחדת לעמליה רייסברג ואלימלך שחר רייסברג על הסיוע הרב בכתיבת הביוגרפיה.

12122684_632023530274304_2707646251006014721_n

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

 

 

"בדרך שלו"- ראיון מיוחד עם המוסיקאי רפי קדישזון – כותב ומראיין: דודי פטימר

רשומה רגילה

תוצאת תמונה עבור רפי קדישזון

הוא נחשב לאחד המוסיקאים המשפיעים והמצליחים בישראל ומחוצה לה, ובכל זאת, בביקור בביתו של המלחין, מנצח, מעבד , מתזמר, פסנתרן ומורה למוסיקה רפי קדישזון, הצניעות והחינניות בוקעים ממנו בקסם בלתי נדלה של אנושיות מעוררת התפעלות.

 

זה זמן לא קצר במהלכו ניסיתי לארגן פגישה עם קדישזון, אחד האנשים העסוקים בארץ (אולי אפילו יותר מראש הממשלה) וכשזה סוף סוף קרה, מודה שהתרגשתי מאד, הן מבחינת מפגש עם אושיה מוסיקלית שכזו והן מבחינת השאלות שאשאלו.

 

הוא נולד ב-21 בדצמבר 1953 בתל אביב ליצחק קדישזון (מייסד מועדון התיאטרון ומנכ"ל תיאטרון הקאמרי) וחווה קדישזון (סופרת וציירת). את הכשרתו המוסיקלית הרבה קיבל, מלבדהפן האוטודידקטי שכדבריו לימד אותו המון, באקדמיה למוסיקה ע"ש רובין  בתל אביב ובבית הספר גילדהול למוסיקה ודרמה בלונדון.

 

את שירותו הצבאי עשה כעורך תכניות בגלי צה"ל (1971-1974) ועם שחרורו ליווה מיטב אמני ישראל והלחין מספר פזמונים מוכרים דוגמת "חיה לי מיום ליום" (תיקי דיין), "משוואה בכמה נעלמים" (קרן הדר), "צלם אדם" (להקת פיקוד מרכז), "את הכל אזכור" (אורה זיטנר), "לקום בבוקר חי" (מקהלת הזקנים), "אמיל" (נורית גלרון), "המחנכת" (שרי צוריאל), "סלח לי עץ" (הראלה בר), "אני כבר גדול" (מזי כהן)

כזוכה פרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים (2008) ופרס אקו"ם על מוסיקה לתיאטרון, קדישזון מלווה נאמנות את סצינת המוסיקה הישראלית והעולמית, הקלאסית והמודרנית, זה יותר מארבעה עשורים במהלכן הלחין אינספור יצירות לקולנוע, לטלוויזיה החינוכית ("פרפר נחמד" למשל) ולתיאטרון בהן "פנטזיה על נושא רומנטי" ו"בלוז לחופש הגדול" עליהם זכה בפרסים.

 

כמו כן, ניצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית, התזמורת הסימפונית ראשון לציון, התזמורת הסימפונית חיפה, הקאמרטה הישראלית ירושלים, סימפונט רעננה ועוד, לצד זה שיצירותיו נוגנו על ידי התזמורות הפילהרמוניות והסימפוניות הגדולות בחו"ל.

 

בימים אלה, מלבד עיבודים, תזמורים וניצוח על מיטב המופעים הגדולים בארץ, קדישזון משקיע מלוא מרצו בטיפוח דור העתיד של המוסיקאים ומלמד מוסיקה בין השאר באקדמיה למוזיקה בירושלים, בבית הספר "רימון" ובמכללת אונו.

 

בשיחה מלאת הומור, ערגה נוסטלגית ופרספקטיבה מעניינת על המוסיקה העכשווית ועל יצירותיו, למדתי מקדישזון המון על גישתו הנכונה למקצוע שבחר בו ונבחר על ידו.

 

 

גדלת בבית מוסיקלי?

 

"זו תשובה מורכבת, אף אחד מהוריי לא עסקו במוסיקה, אמי בנאדם מאד מוסיקלי וחובבת מוסיקה מאד רצינית והיא למעשה פתחה לי את הצוהר לשמוע מוסיקה מכל מיני סגנונות ותקופות, אז שמעתי יצירות מודרניות של מוסיקה קלאסית לצד ספיריטואלס וגם ג'אז ועוד".

 

אז מה הייתה הנגיעה הראשונה שלך עם מוסיקה?

 

"הוריי היו הבעלים של מועדון התיאטרון ושם נחשפתי לתחום הבמה והתרבות: אריק לביא, העופרים, כל החבר'ה שהופיעו שם טיפחו אותי. במועדון התיאטרון היו שני פסנתרי כנף וכילד בן 3 וחצי הייתי מכריח את השחקנים לשבת על הכסא של הפסנתר כדי שאוכל לשבת עליהם ולנגן והם גם היו צריכים להמציא סיפורים. הם היו מספרים סיפור ואני הייתי מאלתר אותו מוסיקלית. יום אחד עבר שם באיזו חזרה פרנק פלג, הפסנתרן הבינלאומי מהפילהרמונית, ששמע אותי מנגן ואמר להוריי שהם צריכים לשלוח אותי ללמוד מוסיקה. אז בגיל 3 וחצי התחלתי ללמוד פסנתר ומאד נהניתי. אני זוכר שכשהייתי בן 5, אבי ואני פגשנו את פרנק ברחוב, הוא רצה לעלות אלינו הביתה לבדוק איך אני מתקדם, אז ניגנתי לו משהו וכשסיימתי לנגן, הוא תיקן אותי והדגים לי, אז אמרתי לו : "לא, אני אעשה את זה איך שאני ארצה", ילד בן 5 אומר את זה לאחד מגדולי הצ'מבליסטים, הוא התלהב ואמר לי: "טוב מאד, תעשה איך שאתה רוצה". זו הייתה ההתחלה".

 

אז התחלת להופיע כבר כילד?

 

"עדיין לא, הוריי שמרו עליי מאד. בנעוריי הופעתי עם תזמורת הגדנ"ע של עמי מעייני. כמו כן , הכנתי עיבודים מוסיקליים והלחנתי מוסיקה לסרטים קצרים. בגיל 16 הייתי מוסיקאי אסיסטנט לשלום חנוך כשעבד על האלבום "שבלול" עם אריק אינשטיין".

 

זוכר את היצירה הראשונה שהלחנת?

 

"תראה לאלתר תמיד אלתרתי, ממש לכתוב מוסיקה זה היה בגיל 9 זה היה משהו איום ונורא".

 

 

איזה תלמיד היית?

 

"למדתי בתלמה ילין ומלבד מקצועות המוסיקה הייתי תלמיד גרוע ממש".

 

רצית להקה צבאית?

 

"לא ניגנתי ברמה כל כך גבוהה לתזמורת צה"ל או חיל אוויר. שירתתי בגלי צה"ל".

 

 

מה עשית שם בדיוק בגלי צה"ל?

 

"התחלתי ליצור תסכיתים לרדיו, אך בעיקר הייתי עורך תכניות. נהגתי לקחת את משבצת הלילה מחצות עד 6 בבוקר, מתי שאין רייטינג ומתי שיש יד חופשית, שם הייתי מתפרע עם המוסיקה, לפעמים היו בעיות עם זה. הייתי יכול לעשות למשל לילה שלם של סשה ארגוב או לילה שלם מודרן ג'אז, דברים מיוחדים שלא היו הכי פופולאריים באותה תקופה. ידעו את הראש שלי ולא ניסו לעשות ממני עורך מקצועי".

מה עשית אחרי השחרור. ידעת כבר אז שמוזיקה זה הייעוד שלך??

 

"ידעתי כבר לפני. אחרי הצבא, ליוויתי את מיטב האמנים ( יותר קל לי לומר מי לא) וכמעבד השתתפתי במספר לא מבוטל של הקלטות".

תוצאת תמונה עבור רפי קדישזון

חשבת פעם לשיר?

 

"כל כך הורידו לי את הבטחון שהחלטתי לא לעשות זאת. כל כך הייתי מת לשיר אבל דיכאו אותי בקטע הזה".

 

אתה פרפקציוניסט?

 

"בגבולות הנורמלי, כן. פיתחתי בגיל די צעיר גישה בה אני לא רוצה לשלוט על כל תו ותו בדיוק כמו שתכננתי. אני כותב את התפקיד, אז אני רוצה שינגנו את התפקיד שכתבתי, אבל אני יודע שפטר ורטהיימר ינגן את זה אחרת מגורי אגמון וכל אחד יביא את ערך המוסף שלו ובסופו של דבר אני המרוויח הגדול. אני לא קונטרול פריק וזה גם מה שאני מעביר לתלמידים שלי. חשוב שיהיה אגו, אבל כדאי לשים אותו במקום הנכון, כי אחרת אתה מפסיד".

 

אף פעם לא נמשכת ליצור להיטי רדיו, נכון?

 

"לא כל כך, אני זוכר לפני 40 שנה הייתה לי בדיוק כזו שיחה עם חבר טוב, יוני רכטר, שהשמעתי לו מוסיקה שכתבתי לקולנוע ותיאטרון והוא אמר לי: לא בא לך לכתוב להיט? אז אמרתי לו גם שלא ממש מעניין אותי, מעבד ומנצח היה יותר מעניין אותי. כ-15 שנה אחרי הצבא בעיקר כתבתי תיאטרון, קולנוע וטלויזיה חינוכית".

ומתי פיתחת את הקריירה בינלאומית?

 

"דרך הקולנוע והתיאטרון".

 

 

יש לך טביעת חותם משלך?

 

"כן, לפחות זה מה שקולגות מספרים, משער שזה בא עם השנים".

 

אתה עוד מופיע?

 

"פעם הייתי מופיע במופעים רצים כמו עם יוסי בנאי, נורית גלרון, אהוד מנור ועוד, כיום אני בעיקר מופיע באירועים חד פעמיים עם הפילהרמונית בערבי הוקרה חד פעמיים אך לא באופן שרץ ונמשך. מה שהתחיל לקחת יותר ויותר את זמני זה הלימוד. מגיל 13 התחלתי ללמד, התלמידה הראשונה שלי היא גילה חסיד בת ה-7. תראה היום אני מלמד בשלושה מוסדות: האקדמיה למוסיקה בירושלים,מכללת אונו, בית ספר רימון , כל מיני כיתות, כל שנה מאות תלמידים חדשים".

 

מה דעתך על מצב המוסיקה הישראלית כיום?

 

"תמיד יש את מה שמבריק בהווה ויש דברים שפחות מבריקים, הזמנים משתנים. כותבים היום שירים יפים מאד, אז אני מספיק לומר : "בולשיט", פעם כתבו הרבה זבל וגם כמה שירים טובים וגם היום אותו הדבר. מה "אליפלט" היה שלאגר? באותה תקופה של "אליפלט" השלאגר היה "יש לי חתולה שקוראים לה בלונדה מיאו מיאו מיאו". אין לדעת מה יהפוך להיט ויכול להיות שלא. דברים משתנים".

 

14224911_775151152628207_7836519400494670754_n

 

תודתי הגדולה נתונה לרפי קדישזון היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה.

 

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

"חייכי לו בשירים"- שיחה אישית עם שייקה פייקוב – כותב ומראיין: דודי פטימר

רשומה רגילה

581870_725811747562148_3030453779071412200_n

 

 

מפגשים. אי אפשר לדעת מתי הם מתרחשים, מתי לבבות כל כך שונים אך עם זאת כל כך דומים נפגשים ואי אפשר לדעת עם אילו כלים ותובנות תצא מאותו מפגש. יש מפגש ספציפי אותו לעולם לא אשכח והוא פגישתי עם אחד המלחינים המשפיעים והמוכשרים בישראל – שייקה פייקוב (79) המלווה את פסקולה הישראלי הטהור של מדינת ישראל החל משנות ה-50 ועד ימינו.

פייקוב, שזכה לאינספור פרסים, תארים והצלחות חובקות עולם, אחראי למספר לא מבוטל של קלאסיקות ישראליות שגידלו (עדיין) דורות על גבי דורות: "חייכי לי בשירים", "אותך", "אמא מדוע","רינגולי", "ארץ ארץ ארץ", "אחי גיבורי התהילה", "ארץ ישראל יפה", "לאורך השדרה שאין בה איש", "ציפור קטנה מחפשת קן", "תקוות ימיי", "כמו ציפור", "ותבוא עליכם הברכה", "נפגשנו שוב", "בואי נשוב אל הטנגו", "נפשי כלתה לחרוזים" ועוד.

נפגשנו בביתו בקיבוץ משמר השרון בשבת קיצית ושקטה, הרחק מהרעש האימתני של העיר, ובפוסעי אל מרגלות ביתו, ליבי הלם בחוזקה לפגוש יוצר, הנחשב "אגדה", ששנים רבות פיללתי לפגוש.

 

המפגש, שארך כשעתיים וחצי, בהן גולל בפניי שייקה קורות חייו הרבים (בכתבה הנ"ל, צירפתי רק אנקדוטות מעניינות מהשיחה ולא את כולה), הקלטות נדירות מכל מיני שנים ומקומות ודעותיו השונות, ריגש אותי מאד וצייר בפניי עוד פן יפה וטהור מארץ ישראל היפה והאהובה שלנו.

שייקה, זוכר את הפעם הראשונה שמוסיקה נגעה בך?

 

"בגן. נולדתי בהדסה תל אביב, ובשלב מסוים אבא שלי החל לעבוד במקווה ישראל. זה היה בתקופת המנדט ואיתי בגן היה אריק ורדי (לימים פסנתרן ומנצח בעל שם עולמי), שהוא היה החבר הכי טוב שלי והוא עשה ממני החבר הכי טוב שלו. אריה סחב אותי אליו הביתה, יום אחד כשהגן הסתיים, ואז הוא הניח תקליט על גרמופון (פטיפון עם מנואלה) והשמיע לי סימפוניה, שלא ידעתי מה זה כי הייתי ילד, אבל משהו במוסיקה הזו נגע בי. שאלתי את אריק: "מה אני שומע?",אז הוא אמר לי: "מוסיקה". שאלתי אותו:"זה נקרא מוסיקה?", הוא אמר לי: "כן". הוא כבר ניגן וידע הרבה דברים. אחר כך הלכנו יחד לכיתה א' בגיל 6 , כשחולון הייתה כולה חולות ולמדנו אצל המורה פנינה. האווירה הייתה פעם של "כל ישראל חברים". היו לוקחים אותנו לבית הספר על הכרכרה של קראוזה והיינו חוזרים ברגל מבית הספר. במחצית כיתה א' אימי נפטרה ועזבתי את בית הספר של חולון ועברתי לקיבוץ.

 

בשלב מאוחר יותר, אבא שלי לקח אותי להופעה של שושנה דמארי כשהייתה בת 16 ואני זוכר שהיא החליפה לאורך ההופעה שמלות ושרה את כל השירים של זעירא, וילנסקי וכל מי שאז כתב. למעשה, התחלתי דרכי כספורטאי, המאמן האישי שלי היה עמיצור שפירא ז"ל, שנרצח במינכן.

מתי גילית שניחנת ביכולת ליצור מוסיקה?

 

"קודם כל, אני עברתי שני קיבוצים: קודם כל הייתי בקיבוץ גבעת השלושה, שם למעשה גדלתי כיתום, אבא שלי בא לבקר פעם בשנה. באותה תקופה התחברתי מאד עם בנות משפחת לוי, שלמדו איתי ביחד בכיתה. בחופשת הקיץ, כשאבי שאל אותי לאן אני רוצה לנסוע לבלות את ימי החופש, ביקשתי למשפחת לוי, שהתגוררה אז בקיבוץ "אשדות יעקב". עם תום החופשה, אבי בא לקחת אותי חזרה אל גבעת השלושה, אך הודעתי לאבי שאני נשאר בקיבוץ "אשדות יעקב" עם משפחת לוי. אבי השתכנע ועבר להתגורר באשדות יעקב ותוך שנה הפך להיות חבר קיבוץ מן המניין. יום אחד, ראיתי אותו מדבר עם אישה שדחפה עגלה עם זוג תאומים בני שלושה חודשים, אמנון ותמר. אמרתי לאבי: "זאת צריכה להיות אמא שלי" והמשכתי ללכת. יום אחד, ליד המדרגות של חדר האוכל הקיבוצי, ראיתי אותם באים מהכביש לבושים בגדי שבת והיא אמרה לי: "שייקה, נישאנו, ועכשיו אני אמא שלך". בפנים מאד שמחתי. היא למעשה הייתה לי אמא. כשאבי נפצע במלחמה ולקיבוץ הגיעו שמועות כי נפטר, יפה (אמי השניה) לא סיפרה לי וטיפלה בי וגידלה אותי עד שאבי שב והייתה נהדרת אליי עד יומה האחרון.

באשר לשאלתך, אל המוסיקה הגעתי באחת משנותיי בבית הספר ב"אשדות יעקב", כשהיו צריכים כמה ילדים לנגן בתזמורת המקומית לנגן על מנדולינה. נתנו לי מנדולינה וביקשו שאלמד תוך כמה ימים תווים אצל ארליך המורה, וניגנתי איתם בכמה קונצרטים. חברי לספסל הלימודים היה דן שומרון.

 

בשלב מסויים, הגיע לקיבוץ מורה למוסיקה בשם רזי סולודר שהיה נשוי לעדנה סולודר שנולדה באשדות והוא היה מורה למוסיקה שבא לקיבוץ מ"גשר". הוא לימד חלילית וניגנתי חלילית.

כשהייתי בכיתה ט', כשכבר הייתה מדינה, הביאו לקיבוץ מורה לאקורדיון מטבריה בשם "צילצל". נרשמו 20 ילד והיה אקורדיון "הונר" קטן והתחלנו ללמוד לנגן עליו יצירות קלאסיות קטנות. אחרי שנה פרשו 19 ונשארתי לבד, אז הוא היה מגיע מטבריה ללמד אותי לבד. אני זוכר שזו הייתה תקופת הצנע, והייתי מביא לו מהקיבוץ פירות וירקות והוא היה מבסוט.

 

בשלב מסוים, הוחלט בקיבוץ להפסיק את לימודי המוסיקה שלי בתואנה שלקיבוץ אין מספיק כסף. הוחלט להפסיק לימודי הנגינה שלהם וכפרנציפ הודעתי להם שלא אנגן להם שנתיים, לעצמי ניגנתי. באותה תקופה, התחלתי מבלי להתכוון לכך ליצור מנגינות. בקיבוץ היה דודי פונדק, שהיה אחר כך מפקד קורס נווטים בחיל האוויר ונהרג, והוא כתב טקסטים, אותם הלחנתי. השיר הראשון שיצרנו היה "הורה עמק הירדן", שזה למעשה השיר הראשון שלי. לאחר מכן יצרנו את "שיר הלוחם", אבל הפסקתי להלחין באותה תקופה.

 

כשהייתי בכיתה י"א, פנו אליי לחזור לנגן כי משעמם בקיבוץ ואין מוסיקה ואין ריקודים ואין שירים. דרשתי אקורדיון חדש, וכל הקיבוץ החל לעבוד בכדי לגייס כסף לאקורדיון חדש עבורי. קניתי אקורדיון ב-350 לירות וקניתי אקורדיון בחנות לכלי נגינה "באיה" בחיפה ועם האקורדיון החדש ה"משוכלל" ניגנתי בקיבוץ וכולם החלו לרקוד ולשיר.

כמה חודשים לפני הגיוס, כשיועדתי לקורס מכ"ים צנחנים, ואני רציתי קורס מכ"ים נחל, אבל אז הגיעו לקיבוץ חייל וחיילת מצוות הווי של הנח"ל והם הציעו לי להצטרף אליהם והביאו לי כרטיס ביקור ואמרו לי לשמור עליו. התגייסתי ועשיתי טירונות קורס מכ"ים קשה, סמוך למבצע "קדש", ולאחר מכן סופחתי כמפקד במחנה 80, אך לא אהבתי את ההתנהגות של מ"כ מול טירון, אז הלכתי לטלפון הציבורי, צלצלתי לכרטיס הביקור שהביאו לי החייל והחיילת, ותוך שעתיים בא קומנדקר ולקח אותי לפיקוד הנח"ל.

 

חתמתי באפסנאות על אקורדיון והצטרפתי לצוות הווי נח"ל. נסעתי לביתו של מרדכי זעירא ובמשך שבוע הוא לימד אותי שירים חדשים שלו בכדי שאלמד את החיילים בבסיסים השונים. אחד השירים הראשונים שלמדתי היו "מה אומרות עינייך".

 

באחת החופשות מהצבא, כשחזרתי לקיבוץ בשישי בערב, הייתה תכנית ברדיו בה משה וילנסקי ויחיאל מוהר הופיעו בתכנית, ונתנו להם 10 דקות לחזור עם שיר ומנגינה במילים. אמרתי לעצמי, זו לא בעיה. אם דודו פונדק, שבא מחופשה, יסכים לכתוב מילים אני תוך 5 דקות מלחין. הוא כתב שיר ומיד חיברתי את המוסיקה ב-5 דקות. אז כשחזרתי מהחופשה, השמעתי לאחד המפקדים את השיר, הוא התלהב ושיבץ את השיר בשירון לצד מלחינים כוילנסקי, זעירא ושייקה פייקוב.

 

מה הזמן האידיאלי בשבילך ליצור שיר?

 

"כל זמן, כל עוד יש לי רעיון אני יוצר. אני בדרך כלל כותב מהיר, את השלאגרים הגדולים שלי כתבתי והלחנתי בחמש דקות."

 

 

זכית להצלחה בינלאומית ועם זאת, גם כשהצלחת בחו"ל, לא הפסקת ליצור שירים בארץ. מדוע?

 

"אני הכרתי את גיל אלדמע, שהוא לדעתי היה אבי הזמר העברי וכל יצירה שלו הייתה מאסטרפיס. ראיתי שגיל משקיע המון בהחייאת הזמר העברי וזה נראה לי מאד חשוב מבחינת המדינה לכתוב פה קודם כל על כל מה שקשור בארץ ישראל, ומצאתי את עצמי כותב הרבה על ארץ ישראל, אולם כשאני יוצא החוצה לחו"ל יש לי אופי בינלאומי כי יכולתי לכתוב גם סימפוניות. אני רב סגנוני ויוצר בכל סגנון אפשרי. אני זוכר שיוסף בן ישראל הגיע אליי וביקש שאצור שיר בנוסח עדות המזרח. אמרתי לבן ישראל: "זה שלהם (של המזרחים), למה אני הווזוז צריך ליצור עכשיו. הוא התעקש שאשתתף, אז אמרתי לו "טוב, אבל תדע לך שאקח את המקום הראשון". וקטפתי את המקום הראשון עם "בואו ונשיר אחים" של ששי קשת. שנה לאחר מכן הוא בא אליי שוב, אבל אמרתי לו: "תגיד, אתה רוצה שיהרגו אותי? תן להם, זה שלהם, אני יכול לכתוב להם אבל זה ייגמר לא טוב, הם יכעסו עליי, עד עכישו הם כועסים עליי שלקחתי להם את המקום הראשון".

זה שגדלת וחונכת בקיבוץ, השפיע על היצירה שלך?

 

"מאד, אני ממש ארץ ישראל. הייתי בין אנשים מאד מיוחדים- העלייה שהקימה את "אשדות יעקב" השפיעה עליי מאד".

 

שאלה שבוודאי שאלו אותך לא פעם, אתה יכול להצביע על שיר ספציפי שהוא הכי אישי שלך?

 

"אתה יודע כבר את התשובה, יש לי הרבה בנים".

 

מה היה השיר האחרון שהלחנת עד כה?

 

"בחיי שאני לא זוכר, האחרון? היה לדודו ברק, זה היה אירוע מחווה לדודו והוא ביקש שרק אני אלחין אותו."

 

מה ישראלי בעיניך?

 

"שאלה קשה, כל כך הרבה דברים נוצרים בארץ, יש לנו הרבה מאד אנשים מוכשרים והרבה סגנונות. תראה, אני לא פוסל מוסיקה מזרחית, אני פוסל רק מוסיקה מזרחית כשהיא לא טובה והיא ענייה בחומר, או שהמילים שלה גרועות, וגם אלה ששרים, דווקא רוב הזמרים הטובים שלנו באו מעדות המזרח."

 

 

תודתי הרבה נתונה לשייקה פייקוב היקר על שפתח בפניי דלתו (וליבו) והקדיש לי מזמנו בכדי לתעד סיפורו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

קרלוס הגדול – סיפורו של המוסיקאי קרלוס בן ארי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

Carlos in the seventies - bass

קרלוס בן ארי נולד בארגנטינה בשנת 1943 בשם קרלוס סברינו. הוריו סיפרו, כי נולד עם שמיעה וכשרון מוסיקלי טבעי. בגיל 16 החל לעבוד כעיתונאי באחד העיתונים הגדולים בבואנוס איירס ( אמו הייתה עיתונאית נודעת ופתחה לו את "הדלתות") ופנה ללימודי עיתונות פרטית בפקולטה.בהיותו בן 17 וחצי, באחד הטיולים מטעם הלימודים, פגש ערב אחד בבחור עם גיטרה, שמשך תשומת לבו. קרלוס התאהב בכלי הנגינה הזה, בו אחז לראשונה בחייו, והחליט שהוא רוצה ללמוד לנגן על גיטרה.

 

זמן קצר לאחר מכן, הוריו קנו לו גיטרה קלאסית והחל ללמד עצמו לנגן באופן אוטודידקטי. הוא נמשך באותה תקופה לפולק וג'אז.

 

בשנת 1962, בהיותו בן 19, עלה עם אחיו לישראל ( אחריהם עלו ההורים) . השניים הגיעו תחילה לקיבוץ גניגר בעמק יזרעאל. בנובמבר 1963 התגייס לצבא ושירת בגדוד הצנחנים 890. בשנת 1966 השתחרר מהצבא. באותה תקופה גם "עברת" שמו לקרלוס בן ארי.

Sof Kurs Makim 1964

בשנת 1967, לאחר שהתחתן ועבר לגור בקראון (ליד סביון) , חיפש פרנסה והחל ללמד גיטרה ( כשבחייו למד רק 2 שיעורי גיטרה אצל מורה לאקורדיון והשאר למד בעצמו מספרים) והחל להפוך למבוקש באיזור. במקביל, למד באותה תקופה במשך שנה אצל מנשה בקיש לנגן על גיטרה קלאסית.

 

ב-1971 פנה ללימודים במדרשה למוסיקאים, שם פגש בקלרינטיסט בשם אלכס חרפק, שעודד את קרלוס לקנות גיטרה בס והחל להתברג בסצינת המוסיקה והבידור המקומית. תוך שבועות ספורים התברג כנגן מחליף להצגה ב"אמנות לעם". זמן קצר לאחר מכן, הוזמן להחליף את הבסיסט של יהורם גאון שנסע לחו"ל, וניגן עם גאון כחצי שנה עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים.  במקביל לעבודה עם יהורם גאון השתתף כבסיסט בהקלטות שונות וכן כנגן במספר תכניות רדיו וטלויזיה.

Carlos working 1978 2

עם סיום המלחמה, החל לעבוד עם רבקה מיכאלי בהופעותיה, ולאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב האמנים בארץ דוגמת מירה זכאי, יוסי בנאי, יהונתן גפן ודני ליטני, שושנה דמארי, יפה ירקוני, אפי נצר, הגשש החיוור, רביעית מועדון התיאטרון, דני סנדרסון, ובפסטיבלי הזמר המזרחיים ( "דרור- למנצח שיר מזמור") . בנוסף, ניגן בהצגות תיאטרון לילדים ולנוער וכן בסוף שנות ה-70 יצא לסיבוב הופעות בפריז עם להקת "שלום".

 

בתחילת שנות ה-80 הפסיק להופיע והפך להיות מורה לגיטרה במשרה מלאה, לצד עבודתו כמתרגם.

 

בימים אלה קרלוס מתגורר בכפר סבא, עוסק בלימוד גיטרה ונהנה מהחיים.

12507664_664640773679246_1640045314667046467_n

תודתי הגדולה נתונה לקרלוס בן ארי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

 

 

"כספי מנגן" – סיפורו של המוסיקאי נתן כספי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

כספי 2

נתן כספי נולד תל אביב בשנת 1938. הוא נולד אל תוך המוסיקה כשאביו,  הרמן צבי כספי, היה נגן ומורה נודע לאקורדיון בתל אביב. בהיותו בן 3 החל לנגן על חליל באופן אוטודידקטי ובהיותו בן 5, אביו הביא אקורדיון קטן הביתה ונתן החל ללמד עצמו לנגן לבד עד גיל 12. בשלב מסויים למד לנגן גם על פסנתר.

 

הוא למד בבית הספר העממי "אחד העם" וניגן במסיבות ואירועי בית הספר, וכשעבר ל"גימנסיה הרצליה", ניגן על אקורדיון מדי בוקר את התעמלות הבוקר המסורתית של בית הספר.

 

בהיותו בן 15 החל להופיע בתזמורתו של אביו וכעבור זמן קצר הקים הרכב עם חבריו חיים מרשק (סקסופון) , דני ואלה (מתופף, שניגן מאוחר יותר עם הגשש החיוור) שנקראה "הצעירים".

 

בשנת 1956 התגייס לצה"ל, תחילה בחטיבה 7 של חיל השריון, וב-1957, עת הוחלט להקים את להקת גייסות השריון, סופח כספי כאקורדיוניסט הלהקה. כספי השתתף בשתי תכניותיה הראשונות של הלהקה: "התכנית הראשונה" (שכללה את הלהיטים "קפה שחור", "צ'ימפופו") שעלתה ב-1958 והתכנית השניה – "יותר מדי אבק" (1959) שכללה את הלהיטים "אליפלט" ( הגרסה הראשונה לשיר, בה ניגן אקורדיון במקור), "אוהבי הטבע", "בואי רוח'לה" ועוד.

בשנת 1959 השתחרר מהצבא ובין השנים 1959-1966 לצד עבודתו בדפוס, ניגן בהרכבים שונים: הוא ניגן בין השאר בלהקת "השעות הקטנות" ( להקה שפעלה בצפת ובה היו חברים גבי אקשטיין, יעל שרז, מרים גבריאלי ושייקה לוי, וביצעה בין השאר את "שיר השוק" עוד לפני "התרנגולים") בין השנים 1960-1961, וכן ברביעית "הטיילת" (שביצעה את הלהיטים "הלילה לטיילת", "ואדי ערה" וכו' ובה היו חברים בין השאר אושיק לוי, גבי ברלין וחדוה ודוד)  בין השנים 1964-1965 . ברביעית הטיילת ניגן בהקלטות גם על הבס.

לאורך שנות ה-60 הופיע קבוע אף ב"עומר כייאם" ובמועדון "אילקה ואביבה" וליווה בין השאר את יפה ירקוני, ישראל יצחקי, הזמר/בדרן האמריקאי דני קיי בביקורו בארץ, אילקה ואביבה רווה, חנה אהרוני,אהובה צדוק, עדנה גורן ועוד.

כספי 1

 

בשנת 1966 פתח בית דפוס משל עצמו וב-1968 פרש ממוסיקה כדי להשקיע מלוא מרצו בעסק החדש. הוא לא היה פעיל בתחום המוסיקה עד שנת 1984, ולאחר שהעסק התבסס וכספי חש געגועים למוסיקה, הוא החליט לנגן "בקטנה" בחוג שירה בציבור. בערב השני בו היה אמור להופיע, פגש אקורדיוניסטית נוספת בשם ציפי גזית, מה שרקם אהבה מתו ראשון ( הוא היה אלמן והיא הפכה לאשתו השניה ובעיקר ושתפתו המוסיקלית) , והשניים החלו להופיע יחד בערבי זמר שונים ולהקים מועדון זמר משלהם שנתפרש ברחבי הארץ ורץ עד היום בהצלחה ונקרא : "ציפי, נתי וחברים". במועדון הזמר שלהם מופיעים מיטב אמני ישראל: יזהר כהן, אריק סיני, מיכל טל, איתן מסורי, באלדי אולייר, חנן יובל ועוד ועוד ועוד.

12676_101914553307276_2090450886_n

 

תודתי הגדולה נתונה לנתן כספי היקר (ורעייתו ציפי גזית) על שגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה, כחלק מהפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

12065621_629019103908080_8374093128639849816_n

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.

"קול פעמונים" – סיפורה של הזמרת מרים נעמן – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

20151106_113319

עולם המוסיקה, לאורך שנותיו, הוא עולם שקשה להיכנס אליו ויותר מכך, קשה לצאת ממנו. בשנות ה-50 וה-60,  כשהעולם עוד היה בעדנו, השירים העבריים הפכו פופולאריים ברחבי העולם ובעיקר הייתה סימפטיה לזמרות וזמרים בעלי גוון קול תימני ( איך מה לעשות, הם יודעים לשיר) שזכו להצלחה רבה בחו"ל, אם כי בארץ, על אף היותם הבטחה גדולה ובעלי עתיד מזהיר, התעשיה מעט "שכחה" מהם: כך בשנות ה-60 בלטו בעולם זמרות כחבצלת רון, צביה אברבנאל, חנה אהרוני וזמרים כאיתמר כהן, שעשו חיל וייצגו אותנו בגאון אך בארץ מעט שכחו להם חסד נעוריהם.

אחת הזמרות ש"נשכחו" מהמפה המוסיקלית היא מרים נעמן, מהקולות הצלולים והמבטיחים בשנות ה-50 וזו שהייתה במקום הנכון ובזמן הנכון : היא הייתה בת טיפוחיו של סעדיה דמארי,  הופיעה בחתונה של עמנואל זמיר, הייתה מיודדת עם שלמה ווייספיש ונחום נרדי ליווה אותה על פסנתר. גדולי הדור העריכו אותה, מבקרי המוסיקה דאז כינו אותה יורשתה של שושנה דמארי והקהל נהר להופעותיה. רק דבר אחד היה חסר: יחסי ציבור. באותן שנים בהן עניין היח"צ לא היה בתודעה כל כך, והזמרים שגדלו עם ערכי צניעות מהבית התקשו "להיכנע" לדור המודרניזם, מצאו את "קיב אכילס" שלהם בחוסר יכולת לדחוף עצמם.

נעמן, שהקליטה לא מעט שירים בשנות ה-50 וה-60, זכתה להצלחה רבה בחו"ל עד שנות ה-70, אם כי בארץ נעלמה לחלוטין מהמפה המוסיקלית, ואף אין תיעוד לפועלה.

20151106_112519

לכן, בעזרת אחיה אוהלי, נפגשתי עם מרים ולאחר שגוללה לי סיפור חייה, בשיתוף פעולה מלא תיעדתי את סיפור חייה בכדי שחותמה יוטבע בפנתיאון הזמר העברי לדורותיו.

 

מרים נעמן נולדה ברחובות בשנת 1938 ובגיל קטן עברה עם משפחתה לטירת שלום ( ליד נס ציונה). מגיל ילדות החלה לשיר, ובשלהי שנות ה-50, עוד בטרם גיוסה לצבא, נתגלתה ע"י השחקן/קריין סעדיה דמארי, שלקח אותה תחת חסותו ובשנת 1955 היא הופיעה עימו בתיאטרון ה"אוהל" בתל אביב  בשירים בתימנית. נעמן אף השתתפה בתקליטו של דמארי מאמצע שנות ה-50 – "סעדיה דמארי ולהקת סמדר" ( שכלל שלושה שירים: "אהבת הדסה", "זכריה בסיני", "עורי צפון") וכן השתתפה במקהלת "מזמור שיר" .

20151106_112449

היא התגייסה ב-1956 ובצבא שירתה בנח"ל בחוף טנטורה ולאחר שחרורה ב-1958 החליטה לפתח את קריירת הסולו שלה.  היא עברה לתל אביב והחלה להופיע במועדונים השונים, בעיקר עם שירים עבריים (ומעט בתימנית). המוסיקאים עימם עבדה היו נחום נרדי, עמנואל זמיר, שלמה וויספיש ועוד. בסוף שנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-60 הקליטה נעמן מספר שירים ויועדה להיות "שושנה דמארי הבאה": בין שיריה הנודעים  מאותה תקופה: "לו לו", "הבי יין", "יש לי גן", "אהבת הדסה", "בכרמי תימן" ותקליטון שירי ילדים שהוציאה בראשית שנות ה-60.

סעדיה דמארי, שראה בה בת טיפוחיו, הפעיל קשריו וסידר לה להופיע בבית ציוני אמריקה במופע ביידיש ( היא למדה מהר את השפה) ושימשה בצמד מצליח ביידיש עם השחקן מנשה ורשבסקי ז"ל ( השניים הופיעו בכל רחבי העולם לאורך שנות ה-60) .

20151106_113023

ב-1965 גילמה את מלכת שבא בהצגה "שלמה המלך ומלכת שבא" בחגיגות "ים סוף" באילת בבימויו של פיטר פריי.

20151106_113209

בשנת 1968, אחרי מלחמת ששת הימים, נסעה להופיע בדרום אמריקה בכדי להופיע בפני הקהילות היהודיות ביידיש, ספרדית, אנגלית, עברית. נעמן זכתה שם להצלחה כבירה והופיעה בתכניות רדיו וטלויזיה מקומיות שם, זכתה לכתבות בעיתונים וכו'. היא הופיעה בדרום אמריקה עד 1971, ומשם נסעה לסיבוב הופעות באירופה עד 1973, חזרה להופיע בארץ ובאותה שנה נסעה להופיע באוסטרליה עד שנת 1974 ומשם עברה לגרמניה. ב-1975 התחתנה בגרמניה. בגרמניה הופיעה מעט, אך מסיבות משפחתיות הפסיקה להופיע ולשיר ( חטא שהיא מכה עליו עד היום) .  בשנת 1981 חזרה לארץ.  בישראל, עבדה עם בעלה במלון "סונסטה" באילת וגרה עימו באילת עד פטירתו. ב-2011 עברה להתגורר בנס ציונה.

20151106_112310

מרים מרגישה את הפספוס של הקריירה שלה עד היום: מבקרי המוזיקה בשנות ה-60 הרעיפו עליה שבחים וקראו לה הבטחה מוסיקלית, אולם חוסר יחסי ציבור וערכים חזקים, שמרו אותה עם ראש על הכתפיים, וההופעות המצליחות בחו"ל, זכו להצלחה בניכר אך לא הוזכרו בישראל.

תודתי הגדולה נתונה למרים נעמן ואוהלי נעמן, אחיה הקטן, שפגשו אותי וגוללו בפניי סיפורה של מרים לצורך תיעודה בדפי ההיסטוריה.

דודיומריםנעמן6.11.2015

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.