בשנות ה-40 וה-50 היה עמוס יוסטר לאחד המלחינים הבולטים בתחום המוזיקה הקלה בשנותיה הראשונות של המדינה. הוא החדיר לפזמון העברי את ניחוחות הג'אז והסווינג ושיריו הוקלטו על ידי מיטב האמנים. למרות ששיריו ומורשתו נשכחה – תרומתו חוזרת לחיים במאמר זה
הוא נולד ב-15 לינואר 1924 בבוקרשט רומניה למשפחה אמידה-בורגנית וקיבל חינוך בעברית, גרמנית וצרפתית. עוד כילד הוריו שלחו אותו ללימודי פסנתר קלאסי. בנעוריו נפטר אביו ולאחר שדודו מעל בכספי המשפחה- הוא עלה בגפו לישראל בשנת 1944 חסר כל.
באמצע שנות ה-40 החל לנגן בתזמורות ג'אז בבתי קפה באזור המרכז ולהלחין שירים אותם הציע לזמרים וזמרות עמם התיידד.
בשנת 1948 התגייס לצה"ל בכדי ללחום במלחמת העצמאות ועם סיומה פנה לג'ורג' ואל, מנהל התיאטרון הסאטירי "לי לה לו" (תיאטרון שניהל והקים לפני ואל האמרגן והמפיק משה ואלין). ואל התלהב מכישרונו, שכר שירותיו ומינה אותו כמנהלה המוזיקלי ומנצחה של תזמורת התיאטרון. יוסטר אף הלחין את המנון התיאטרון בשנת 1952 – "חדשות מלי לה לו" (מילים: עזרא להד) בהשתתפות כוכביו. בהמשך, כש"לי לה לו" נסגר וואל הקים את תיאטרון ההמשך – "דו רה מי" – המשיך יוסטר את תפקידו.
באותן שנים עבד בתיאטרון עם מוזיקאים כמו משה וילנסקי, יפה ירקוני, שושנה דמארי, שמעון בר, דורותיאה ליביו, ליה (הרצליה) דוליצקיה ואפרים קישון.
בתקופה זו החל להתפרסם גם כמלחין מוזיקה קלה, כששותפו העיקרי ליצירה היה הפזמונאי והמתרגם (מיידיש לעברית) עזרא להד (1917-1995). עבור הזמר פרדי דורה יצרו כמה מלהיטיו הראשונים בין השנים 1950-1951: "בוקר טוב גברת", "סליחה גברת", "עוד נשיקה" (שזכה בשנת 1966 גם לביצוע של הזמר דוד עשת), "אחזור", "תחנה מרכזית" ו"טיפ טיפ" (הפזמונאי אברהם ברושי היה שותפו של להד בכתיבת הטקסט) שבוצע בשנת 1960 גם על ידי השחקן-זמר אלברט כהן.
עבור הזמר רוברט הלנס יצרו בשנת 1955 את השירים "מיכאלה" (על שם בתו הבכורה של יוסטר, מיכאלה) ו"שוב אביב בתל אביב". עבור הזמר ישראל יצחקי יצרו את "My Little Yiddish Home In Brooklyn Square" שהקליטה בסוף שנות ה-50 גם הזמרת יפה ירקוני. עבור הזמרת ג'טה לוקה יצרו בשנת 1952 את "אני רוצה בחור". הזמרת דורותיאה ליביו והזמר שמשון בר נוי הקליטו בשנת 1957 את שירם "בגללי תלמדי עברית".ליביו הקליטה באותה שנה גם את שיריהם "חבל מאד" ו"שיכון לעם".
שירים נוספים שהלחין יוסטר לאורך שנות ה-50 עם כותבים אחרים: "כה נהדרת" (מילים: משה קוטלר, 1954) שביצע הזמר שמשון בר נוי, "נס עוד ודאי יתרחש" (מילים: יעקב קליינבוים, 1952) שביצעה הזמרת ג'טה לוקה ו"סברס, סברס" (מילים: משה קוטלר) שביצעה הזמרת רינה רון.
כמו כן, הלחין שלושה שירים עבור תקליטה הראשון של להקת "איילון" – "בקיצור ולעניין" שיצא בשנת 1956: שיר הנושא "בקיצור ולעניין" (מילים: חיים חפר), "בשנת אלפיים" (מילים: יחיאל מוהר) ו"נפט" (מילים: יחיאל מוהר).
בסוף שנות ה-50, כשהפרנסה כמוזיקאי החלה לקרטע והוא הרגיש פחות מוערך, החל יוסטר לנהל את מועדון הלילה במלון "דן" בתל אביב. בשנת 1960 זכה במלגה ללימודי מלונאות באוניברסיטת "קורנל" בניו יורק ועם שובו לארץ בשנת 1961 התקבל לעבודה במלון "שרתון" בתל אביב שנפתח באותה שנה. יוסטר הקים את מועדון הלילה של המלון – "מרבד הקסמים" והיה אחראי על הבאת אמנים מהארץ ומחו"ל להופיע בו. ואכן, המועדון נחשב לאחד ממקומות הבילוי הפופולאריים בתל אביב בשנות ה-60 וה-70.
בשנת 1969 עזב את הארץ ועבר להתגורר בארצות הברית, שם המשיך בקריירת המלונאות. בשנת 1990 פרש ממלונאות ועבד בתחום גיוס כוח אדם עד יומו האחרון.
יוסטר נפטר בגיל 75 כתוצאה מהתקף לב ב-15 באוגוסט 1999 בביתו במינסוטה, שם חי עם אשתו השלישית. הוא הותיר אחריו 2 ילדים: מיכאלה (ילידת 1948) ואילן (1956-2014).
אני רוצה להודות לבתו של עמוס יוסטר, מיכאלה, על שסייעה לי בקו ישראל-ארה"ב בליקוט המידע לצורך תיעוד סיפורו של אביה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד יוצרים בזמר העברי.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
אילנה דמול הייתה זמרת פופולארית שפעלה בשנות ה-50 וזכורה בעיקר בשל הלהיטים "סעדיה השוטר", "יין אהבה" ו"רעש בגינה".
היא נולדה כהלנה (הלן) דמול בשכונת שבזי בתל אביב בשנת 1934 למשפחה מוזיקלית: אביה שר וניגן בעוד ודודתה נהגה לשיר. כשעלתה לכיתה א', מורתה אמרה לה שהשם "הלנה" גלותי מדי והיא שינתה שמה ל"אילנה" בעצת המורה.
עוד בהיותה בת 4 נהגה לשיר ולרקוד ובנעוריה למדה פיתוח קול ומוזיקה אצל המוזיקאי מרדכי אולרי נוז'יק (שיצר בין השאר את "שיר הבוקרים" של טריו ערבה). בהמשך למדה מוזיקה ופיתוח קול גם אצל המלחין והמוזיקאי נחום נרדי.
אולרי, שהבין את הפוטנציאל שיש בילדת הפלא שלימד, החליט לסדר לה ולו "חלטורות", הופעות בכל מיני מקומות בארץ, בפני ועדי עובדים ובקיבוצים השונים. באותה עת גם חברה למוזיקאי, זמר ואקורדיאוניסט אבשלום כהן והופיעה אף לצדו.
ב-19 באוקטובר 1952, בהיותה בת 18, השתתפה במופע ארצי משירי המלחין אברהם מינדלין שאף שודר ברדיו.
ביוני 1954 שיחקה בהצגה "צחקי ארץ אהובה" בתיאטרון "המטאטא" זמן קצר לפני סגירתו. בשנת 1955 הצטרפה לתאטרון "דו-רה-מי" וכיכבה בתפקיד הראשי בשתי הצגות: "יהיה טוב" (1956) ו"אביב בתל אביב" (1957).
בשנת 1956 הקליטה עבור חברת התקליטים "מקולית" (חברת תקליטים פופולארית שפעלה בשנות ה-50 וה-60) שניים משירי הילדים של אברהם מינדלין – "רעש בגינה" (מילים: אהרון רבינוביץ', לחן: אברהם מינדלין) ו"משחק נסיעות" (מילים: צילה כהן, לחן: אברהם מינדלין). השירים הופיעו בתקליט אוסף שירי ילדים שיצא ב"מקולית" באותה שנה בשם "שירי ילדים".
לאור הפופולאריות הנוסקת לה זכתה דמול, שכדבריה הושפעה מאד מסגנון שירתה של שושנה דמארי, הוחתמה ב-30 באוקטובר 1959 על ידי מנכ"ל חברת התקליטים "הד ארצי", פליקס דיצ'ינסקי, על חוזה הקלטות לשלוש שנים במסגרתו הייתה צפויה להקליט אריך נגן ראשון בן שמונה שירים ותקליטונים שיכללו עוד 24 שירים.
במסגרת החוזה, דמול הקליטה תקליטון אחד שיצא לאור ב-18 בדצמבר 1959 וכלל ארבעה שירים שעיבד והפיק מוזיקלית עבורה מרדכי אולרי נוז'יק: "סעדיה השוטר" (מילים:בנימין אביגל, לחן: מרדכי אולרי נוז'יק), "יין אהבה" (מילים: גיורא משה אלימלך, לחן: מרדכי אולרי נוז'יק), "ורד חמד" (מילים: גיורא משה אלימלך, לחן: מרדכי אולרי נוז'יק) ו"אולי מחר" (מילים: יעקב שבתאי, לחן: מרדכי אולרי נוז'יק).
בעוד השיר "סעדיה השוטר" הפך ללהיט גדול ברדיו הישראלי של אותן שנים, הוזמנה דמול בשנת 1960 להשתתף בסרט תיעודי קצר בשם "שבת" שצולם באולפני הרצליה בהפקתה של מרגוט קלאוזנר.
הסרט שימש את הבסיס לסרט "שבת המלכה" שיצא בשנת 1965 בהפקתה של קלאוזנר בהשתתפותם של מייק בורשטיין, אהרון מסקין ורפאל קלצ'קין.
בסוף 1960, על אף חוזה ההקלטות הנוצץ, פרשה דמול מתעשיית הבידור והמוזיקה בשל בקשתו של בעלה שלא תופיע ותקליט (ואף סירבה להצעתו של הזמר היהודי-אמריקאי לאו פולד להופיע בארצות הברית ולטפח קריירה בינלאומית).
לאורך השנים עסקה בעיקר בתחום הקוסמטיקה ולא הופיעה יותר, אך עד היום מוסיפה לשיר להנאתה ולהנאת משפחתה וחבריה.
תודה מיוחדת לאילנה דמול על שהסכימה להתראיין ולגולל בפניי את סיפור חייה המקצועיים בכדי לתעד פועלה בדפי ההיסטוריה. תודה מיוחדת לאיתי, נכדה, על יצירת הקשר.
כתב, ערך, תיעד, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
פול רוט , יוצא להקת פיקוד צפון, נחשב לאחד הבסיסטים והגיטריסטים הבולטים בסוף שנות ה-60 ולאורך שנות ה-70 וה-80 כשהוא ניגן עם מיטב אמני ישראל והשתתף בהמון הקלטות מיתולוגיות. הוא בנו של המנצח והמלחין לסלו רוט ואביו של המוזיקאי פיטר רוט
פול רוט נולד בעיר טימישוארה, רומניה בשנת 1950. אביו הוא המנצח, מוזיקאי, מלחין, פסנתרן, מעבד ומתזמר הבינלאומי לסלו רוט. אמו, כדבריו, לא עסקה במוזיקה באופן מקצועי אבל אהבה לנגן על פסנתר.
בשנת 1960, בהיותו בן 10, עלה עם משפחתו לישראל. המשפחה השתכנה בבת ים. עד גיל 13 פול לא התעסק במוזיקה. עם זאת, כבר כילד קטן התלווה לאביו שניצח, בין השאר, על תזמורת האופרה הרומנית הלאומית של טימישוארה.
כדבריו, הרגע בו המוזיקה הפכה לאהבתו הגדולה ודבק בו חיידק הנגינה היה בשנת 1963, ברגע בו שמע לראשונה ברדיו דרך הטרנזיסטור את הביטלס. בהמשך שאר מוזיקת הרוק והקצב השפיעה עליו.
עקב ההתלהבות מהסאונד של הלהקה, ביקש מהוריו גיטרה ובשנת 1965, כשהיה בן 15, הוריו קנו לו גיטרה קלאסית. במשך שנה לימד את עצמו לנגן על גיטרה דרך האזנה אינטנסיבית לתקליטי מוזיקת רוק ופופ ודרך ספר נגינה. אביו, שניצח וניהל מוזיקלית את מקהלת צדיקוב, אפשר לבנו לנגן על גיטרה בהופעותיה של הלהקה כמעין "שפשוף" מקצועי.
כיוון שאביו עבד כמעבד ומנצח בתזמורת "קול ישראל", נחשף פול בתכנית "תשואות ראשונות" (תכנית הכישרונות הצעירים של אותן שנים, כמו "הכוכב הבא" של הסיקסטיז) למוזיקאי והגיטריסט אלכס קרטן, בנו של הגיטריסט המיתולוגי אגון קרטן.
אביו, לסלו, הציע לו ללכת ללמוד גיטרה אצל קרטן באופן מקצועי. בשנת 1966 קרטן החל לעבוד כנגן גיטרה חשמלית בתזמורת שניגנה בהצגה המצליחה של תיאטרון גיורא גודיק – "קזבלן" בכיכובו של יהורם גאון. בשנת 1967, כשקרטן גויס למילואים, הוא סידר לרוט לנגן בהפקת ההצגה. במקביל סידר לו לנגן בהקלטה הראשונה שלו בחיים בהפקה מוזיקלית של רפי בן משה לשיר "הכל בגלל האהבה" (לו הייתי).
"אני זוכר שהתזמורת עשתה חזרות ל'קזבלן' והייתי נוהג לשבת ליד אלכס קרטן וללמוד ממנו איך מנגנים", משחזר רוט, "הייתי מנגן בשקט בזמן החזרות. באחת ההצגות אני זוכר שהוא אמר לי: 'אני הולך עכשיו למילואים. אתה תחליף אותי' והלך. הייתי בשוק גמור.
עוד לא ידעתי לנגן בדיוק באופן מקצועי, ובאחד הקטעים לפני ההפסקה, הייתי צריך לנגן סולו ולא הייתי טוב בזה. פישלתי את זה לחלוטין. בהצגה חיה. הלך הסולו לגמרי. בהפסקה ראיתי שאלכס ישב בקהל ולא הלך באמת. הוא רק בחן אותי. מסתבר שהוא רצה 'לזרוק אותי למים'.
למחרת הוא באמת הלך למילואים וניגנתי במקומו. מדי ערב הייתי מנגן וכל פעם פקששתי קצת, עד שהמנצח של התזמורת התחיל לשאול: 'תגיד, מתי אלכס חוזר?' (צוחק)".
החילוף הזמני הפך לקבוע ורוט ניגן ב"קזבלן" עד שנת 1968. במקביל הקים להקת קצב (ללא שם) יחד עם כמה חברים, בהם לואי להב. הלהקה הקליטה כמה שירים באופן פרטי.
בשנת 1968, לאחר שקרטן המליץ עליו בפני רפי בן משה שנחשב למנהל המוזיקלי של כמה מהלהקות הצבאיות הבולטות, ניגש רוט לבחינה ללהקת פיקוד צפון במעוזה בחיפה. רוט עבר את הבחינה והתקבל ללהקה בשנת 1968.
רוט ניגן על גיטרה חשמלית ועל גיטרה בס בשלוש תכניות של הלהקה: "על הרמה" (1968) בה ניגן בין השאר בהקלטת להיט התכנית – "מלכות החרמון" (עם הסולן מוצי אביב), "קצת מזה וקצת מזה" (1969) ו"מהצפון באהבה" (1970) בכיכובם של יגאל בשן ועדנה לב. בין השאר ניגן בהקלטות "אם תשוב" ו"רגע לפני" עם הסולנית לב ו"לצפון באהבה" ו"מתוק, מתוק" עם הסולן יגאל בשן שזכה בתואר "שיר השנה".
"עם יגאל בשן הייתי מופיע בחלטורות במועדונים בתחנה המרכזית החדשה במהלך השירות הצבאי שלנו, אחרי החזרות", מספר.
בנימה אישית, בשלב זה של הראיון רוט פתר חידה ששנים ניסיתי לפתור אותה ללא הצלחה, בהקשר של השיר "מתוק, מתוק". ניסיתי כבר כמה שנים להבין ולגלות מי היה המתופף בהקלטה. פניתי ליגאל בשן ז"ל והוא גם לא זכר. רוט פתר לי את התעלומה וסיפר כי מתופף השיר בהקלטה היה בני ליכטנפלד, שמתגורר כבר המון שנים בחו"ל.
ועכשיו נחזור לסיפורו של רוט. עם שחרורו מהלהקה בשנת 1971, הצטרף להרכב שניגן בהופעות ובהקלטות עם שלישית "הצירוף המקרי" (צילה דגן, דני מסנג ויאיר קלינגר), שלישייה פופולארית שהקליטה כמה להיטים בהם "רוזה מרציפן" ו"בלדה ללוח השנה".
בסוף אותה שנה הצטרף להרכב שניגן בתכנית היחיד השנייה של חווה אלברשטיין ("חווה אלברשטיין בתכנית יחיד ב'"). בשנת 1973 ניגן בתכנית "נישואין נוסח גירושין" של יוסי בנאי ורבקה מיכאלי.
באותן שנים, נחשב רוט לאחד מנגני האולפנים הבולטים בתקופה, וניגן בתכניות והקלטות של מיטב אמני ישראל בהם יהורם גאון, יוסי בנאי, אריק לביא, יפה ירקוני, אושיק לוי, שושנה דמארי, חווה אלברשטיין, אילנית, אריק סיני ועוד רבים וטובים, כולל בהקלטת הבס בשיר "הפרח בגני" עימו זכה זהר ארגוב במקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי לשנת 1982. אפילו ניגן בהיכל התרבות עם זמר העם האמריקאי, ברל אייבס. יש לציין כי ניגן לאורך השנים בעיקר על גיטרה בס אבל גם על גיטרה חשמלית וקלאסית.
בזמן מלחמת יום הכיפורים ניגן עם הרכבי הבידור שהופיעו במוצבים השונים בפני חיילים תחת התופת והאש.
בשנת 1979 ניגן במופע "ישראל שרה וצוחקת" בהשתתפותם של יעקב בודו, "הכל עובר חביבי" וכו'.
באמצע שנות ה-80 החליט רוט להוריד הילוך בקריירת הנגינה והתמקד בעיקר בלימוד גיטרה באופן פרטי. למרות זאת עדיין ניגן עם חבריו ובהפקות שונות, אך לא כמו בימי השיא בסבנטיז.
לאורך השנים, למרות שניגן בעיקר להנאתו, פנה רוט לעיסוקים שונים בהם רפואה אלטרנטיבית, עבודה בחנות "מרום לכלי נגינה" וצילום.
אי אפשר לסיים את הכתבה מבלי לציין כי בנו של רוט הוא המוזיקאי, יוצר, מעבד, מלחין וזמר פיטר רוט, ממובילי הרוק הישראלי בשני העשורים האחרונים.
תודה מיוחדת לפול רוט שהסכים להתראיין ואפשר לי לתעד סיפורו במסגרת פרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית והמוזיקאים הישראלים.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר- חוקר המוזיקה הישראלית!
חנה אהרוני, כוכבת שנות ה-50 וה-60 ואחת הזמרות הישראליות הראשונות שהצליחו בחו"ל, בראיון בלעדי ונוסטלגי לדודי פטימר.
שנים רבות חלמתי לפגוש את הזמרת חנה אהרוני, אחת מכוכבות שנות ה-50 וה-60, אך התקשיתי לעשות זאת בשל היותה מתגוררת בניו יורק וניסיונות ליצור עימה קשה עלו בתוהו. לפני כחודש, בביקורי את אביבה קניאל, אלמנתו של המלחין והזמר אלי קניאל ז"ל, בעודה יושבת שבעה, סיפרה לי אביבה על היותה חברת ילדות של חנה וכי היא שומרת עימה על קשר עד היום.
כשסיפרתי לאביבה על ניסיונותיי הכושלים לאתר את חנה ולהשיג ראיון איתה, היא מיד רשמה לי את מספרה של חנה, שבאותו שבוע ביקרה בישראל, והפצירה בי לצלצל אליה עוד באותו הערב. כך עשיתי.
מיד כשצלצלתי לאהרוני, בעודי מתרגש (ורועד קמעה) באוחזי בטלפון, נחשפתי לאישה חייכנית, חברהמ'נית ולבבית שמיד הסכימה לפגוש אותי בחיפזון בטרם תחזור לחו"ל.
קבענו בבית קפה תל אביבי ובעודי מתקרב לבית הקפה, אני נתקל באישה תימניה מטופחת עם חיוך שזכור ומזוהה לי היטב מתקליטיה הישנים. אמנם שיבה זרקה מעט באותה דמות מהתקליטים, אך היא עדיין נראתה צעירה ואנרגטית למי שנמצאת בעשור השמיני לחייה.
ישבנו בבית הקפה, פנים מול פנים (וטייפרקורדר חוצץ בינינו) והתחלנו לדבר על המוזיקה שלה, על ההופעות בחו"ל, על החיים ואני? אני הרגשתי כמהלך בתוך חלום.
מיד אכתוב את עיקרי הראיון אך לאלו מקוראיי (בני גילי בעיקר) שאינם יודעים מי היא חנה אהרוני, אז מדובר בזמרת ישראלית שהחלה את הקריירה שלה כבר בסוף שנות ה-30 ובשנות ה-50, ה-60 וה-70 זכתה להצלחה בינלאומית ונחשבת לאחת הזמרות הישראליות הראשונות שבאמת הצליחו בחו"ל.
היא נולדה ב-10 בספטמבר 1933 באריתריאה, בעת שהוריה עליה מתימן לישראל. היא גדלה בשכונת כרם התימנים בתל אביב ובשנת 1943, עת הייתה בת 10, התגלתה על ידי המלחין הנודע נחום נרדי שפרש עליה חסותו, כתב לה שירים וצרף אותה להופעותיו.
בשנת 1948 הוזמנה על ידי האמרגן משה ואלין לתיאטרון "לי לה לו", תיאטרון סאטירי פופולארי באותן שנים, ובמסגרת הופעותיה שם, ביצעה שירים שיצרו עבורה מיטב היוצרים.
בשנת 1951, עם גיוסה לצה"ל, שירתה בלהקת "אילן" (צוות הווי של חטיבת גולני) והתפרסמה בשל היותה זמרת המסוגלת לשיר בארבע אוקטבות.
בין להיטיה המוכרים בישראל: "שחורה אני ונאווה", "זכריה בן עזרא", "ערב שח", "בפאת הכפר", "זוהרה", "בוקר טוב", "רועה ורועה" ועוד.
עם שחרורה הצטרפה ללהקתו של המלחין עמנואל זמיר ובאמצע שנות ה-50 החלה בקריירה בינלאומית שכללה הופעות בפריז, לונדון, מכסיקו, ארה"ב והופעות בתכניות טלויזיה בינלאומיות פופולאריות (בראשן תכניתו של "אד סאליבן") שהפכו אותה לכוכבת ענק בחו"ל. באותן שנים נישאה למי שיהפוך לבעלה, האמרגן חיים טישמן, עימו בנתה בית והפכה לאמא מאושרת.
הלהיט הגדול ביותר שהקליטה בחו"ל היה "ויוה אספניה" שהפך ללהיט חוצה יבשות. שיא בינלאומי נוסף שקצרה בחו"ל היה זכייתה במדליית "זמרת החוץ הטובה ביותר של השנה" בברזיל.
בשנים האחרונות החלה להמעיט בהופעותיה עד פרישתה מעולם הבידור. כיום מתגוררת בניו יורק ומבקרת לעיתים תכופות בישראל.
מתי גילית שיש לך כישרון לשיר?
"אני לא חושבת שבאמת ידעתי שיש לי כישרון. רק ידעתי שאני אוהבת לשיר. ידעתי שהדבר הזה מאד קוסם לי. שרתי בבית, שרתי בציבור. הייתי בת 10.
למדתי בבית ספר גאולה בתל אביב ואמה של רות נורדאו, ילדה מבית הספר שהייתה חברה טובה שלי, הייתה מעורבת מאד בחיי הבוהמה של אותה תקופה. אמה של רות שאלה אותי אם אני רוצה לשיר. אמרתי שכן. אז היא שאלה: 'את רוצה להכיר את נחום נרדי?'. לא ידעתי מי זה. הייתי ילדה. אז אמרתי שאני צריכה אישור של אמא שלי. אמא הסכימה והגעתי למפגש עם נחום נרדי.
אמא שלי ליוותה אותי לפגישה ובכלל לכל פגישה ובכלל לכל הופעה היא הגיעה. נחום ישב ליד הפסנתר וביקש ממני לשיר איזה שיר. הוא אהב את מה שהוא שמע ומאז היינו נפגשים בכל פעם ובכל פגישה הוא לימד אותי שירים, אבל רק שירים שהוא הלחין.
איך זה לילדה בת 10 להתחבר למלחין נודע?
"הייתי ילדה קטנה ופשוט נהניתי מלשיר. לא כל כך הבנתי את המשמעות. בהמשך הוא סידר לי הופעת בכורה ברדיו "קול ירושלים" ומשם החלה הקריירה שלי. התחלתי להופיע והכל התגלגל".
זוכרת את הפעם הראשונה ששמעת את עצמך ברדיו?
"עד היום אני לא אוהבת לשמוע את עצמי ברדיו ולא בתקליטים. אני תמיד מתרגשת וחושבת שיכולתי לעשות את זה יותר טוב. פרפקציוניסטית".
היכן הייתה ההופעה הראשונה שלך בחו"ל?
בשנת 1956 ב'אולימפיה' בצרפת. זו הייתה הופעה גדולה עם ז'ילבר בקו, אדית פיאף ושארל אזנאבור. זה היה ה-שיא הראשון שלי".
התרגשת להופיע לצד כוכבי ענק שכאלה?
"באותה תקופה לא הייתה טלויזיה ובקושי עיתון היה מסקר אותם, אז לא ידעתי איך הם נראים ואת גדולתם אבל כן שמעתי עליהם. בדיעבד אני מבינה שזו הייתה זכות וכבוד שמעטים זוכים להם".
וזמן קצר אחרי זה התארחת בתכנית הבידור מספר 1 בטלויזיה האמריקאית: תכניתו של אד סאליבן, הבחור ש"חשף" בין השאר את אלביס והביטלס.
"זה היה כבוד באותה תקופה. אני, ישראלית מתל אביב, מופיעה בתכנית של אד סאליבן הגדול, זה היה השיא. מאותו רגע הקריירה הבינלאומית שלי באמת התחילה והתחלתי בסיבוב הופעות עולמי".
ועדיין שמרת על אותה מנטליות ישראלית.
"נותרתי אותה הישראלית העממית, אותה אהבת המולדת. בכל פעם ששמעתי על מלחמה שיש, עזבתי הכל ובאתי להופיע בפני החיילים הישראליים. זה היה הדבר הכי חשוב לי. הפסדתי חוזים בינלאומיים בשביל להופיע למען החיילים. הישראליות תמיד הייתה הכח והאנרגיה שלי להמשיך".
מה היה להיט הפריצה שלך בארץ?
"בתיאטרון 'לי לה לו' כתבו לי את 'זכריה בן עזרא' ו'זוהרה' שהיו להיטי ענק ובעצם להיטיי הראשונים. אני הייתי מהראשונות ששרו את השירים של עמנואל זמיר, שירי הרועים. מעטים יודעים זאת. הייתי נוסעת אל עמנואל הביתה והוא היה מלמד אותי אותם. אני הראשונה שביצעה אותם. הופענו בכל הקיבוצים והמושבות וזה היה כיף".
היית סוג של "סלב" בארץ?
"כשהייתי ילדה, לא אהבתי להיות במדורי הרכילות שכתבה עליי דברים לא נכונים ולא אהבתי שאנשים הצביעו עליי, אבל זה היה חלק מהמקצוע".
איך הגעת ללהיט הגדול ביותר שלך בחו"ל – "ויוה אספניה"?
"חברת תקליטים גרמנית חיפשה מבצעת שתהיה אותנטית לבצע שיר גרמני לעידוד תיירות בספרד בשם 'ויוה אספניה'. התקשרו אל האמרגן שלי (ובעלי המנוח) חיים טישמן והזמינו אותי לאודישן. חיים ביקש שישלחו את המנגינה בכדי לראות אם זה מוצא חן בעיניי. אהבתי את זה משמיעה ראשונה.
עבדתי על השיר באולפן, חברת התקליטים אהבה את הביצוע שלי והקליטה אותי שרה את השיר בגרמנית. מיד לאחר ההקלטה חזרתי לישראל לכמה ימים בכדי לקחת את הבת שלי שהייתה אצל אמא שלי, וכשחזרתי לחו"ל אני מקבלת טלפון מפרנקפורט להקליט את השיר בספרדית כיוון שהרדיו בגרמניה משמיע אותו 24/7 ושהוא הופך ללהיט היסטרי. אחרי חודש, כולם הקליטו את השיר. לא האמנתי שזה יהפוך לכזה להיט. כל העולם שר את זה. בעקבות הצלחת השיר, ממשלת ספרד הזמינה אותי להיות אורחת כבוד שם וגם הוזמנתי לבצע את השיר באולימפיאדת מינכן 72', יום לפני האסון".
מתי הפסקת להופיע?
"פרשתי לפני עשר שנים".
למה?
"יום אחד הרגשתי שמיציתי את הדברים. מגיל 10 הופעתי ברחבי הארץ. הופעות, התרגשויות. לא הייתה לי ילדות שרציתי שאעשה. כל הזמן הופעות ולימודים ולא היה לי זמן לחברות וחברים. אלו לא היו חיים. אז אמרתי לבעלי חיים שאני מותשת מאד ולא יכולה כבר לתת. לא הרגשתי שאני רוצה יותר להופיע. לקחתי שנה חופשה וראיתי שטוב לי. אז החלטתי לקחת עוד שנה חופשה וראיתי שעוד יותר טוב לי. וזהו הרגשתי שטוב לי בלי ההופעות וההקלטות כבר.
אני מאושרת, בריאה ברוחי וגופי בלי עין הרע, מטיילת בעולם, יוצאת לבלות ונהנית מהחיים.
מזהים אותך בארץ?
"הייתה תקופה, בעבר, שכשהייתי הולכת ברחוב דיזינגוף בתל אביב כל אדם שני היה מזהה אותי. היום כולם צעירים, אז אף אחד לא מזהה אותי. רק הגווארדיה הישנה מזהה אותי".
תודה מיוחדת לחנה אהרוני היקרה על שפינתה מזמנה להתראיין ולתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
סם וידר נולד בצפת בשנת 1950. בשנת 1952, בהיותו בן שנתיים, עבר עם הוריו ואחיו הקטן להתגורר בגבעתיים. בהיותו בן 10 נהג "לבלות" בעבודתו של אביו ששימש כאב בית בבית הספר "אורים" שבעיר, והוקסם מתזמורת הנוער העירונית של רמת גן שניגנה באולם בית הספר אחרי שעות הלימודים. אביו, שראה כי בנו מאוהב במוזיקה, החליט לעשות מעשה ודיבר עם מנצח התזמורת, דב רונן שצירף אותו לתזמורת וכך, בגיל 10, החל סם ללמוד לנגן על תופים.
לאורך שנות נעוריו, החל להתקדם בסולם הרמות בתזמורת: תחילה ניגן בתזמורת רמת גן הצעירה, כעבור שנתיים "עלה" להרכב הביניים וכעבור שנתיים נוספות החל לנגן בתזמורת הבוגרת והייצוגית.
נוסף לזאת, ניגן בנעוריו בשנת 1965 בלהקת הקצב – "הטייגרס" ('הנמרים') שביצעה קאברים לשירי הביטלס.
בשנת 1968, עם גיוסו לצבא, שירת וידר כמתופף להקת פיקוד המרכז (שהייתה אז בימי הזוהר הגדולים שלה) והשתתף בתכניותיה: "רד אלינו לבקעה" (1968) ו"ליד הירדן" (1970).
בשנת 1971, עם שחרורו מהצבא, החל לנגן עם מיטב אמני ישראל ולאורך שנות ה-70 ניגן בין השאר עם הגשש חיוור, ששי קשת, עדנה לב,שושנה דמארי, שלמה ארצי, אבי טולדנו, להקת "כרמון", להקת "אנחנו כאן" ובהצגה המצליחה "אברהם אבינו נגד שרה אמנו".
בשנת 1972, לאחר שהרחיב לימודי התיפוף אצל המורה והמתופף האגדי יוסף (יושקו) בורלא, החל וידר ללמד תופים בעצמו ופיתח קריירה כמחנך מוזיקלי כשהחל ללמד תופים בכל סניפי הקונסרבטוריון "אנזאגי" (תל אביב, בת ים, רחובות ופתח תקווה).
עם השנים, קריירת הוראת התופים שלו עלתה ונסקה עד לתואר מורה מוסמך בכיר של משרד החינוך וכיום נחשב לאחד המורים הבולטים מהשורה הראשונה לתיפוף.
במשך השנים לימד וידר בלא מעט תזמורות נוער וקונסרבטוריונים כמו למשל: תזמורת הנוער העירונית תל אביב, תזמורת ירושלים, תזמורת רמת גן (סגירת מעגל עבורו), קונסרבטוריון רחובות וכו'.
בשנת 1983 הוציא ספר הדרכה שכתב ללימוד תופים שהדפס בניו ג'רזי, הופץ בארה"ב וכלל 174 עמודים. הספר נחשב עד היום כמאסטר-פיס בעולם התיפוף.
בשנת 1988 קיבל סם לראשונה עבודה כמנצח תזמורת כלי נשיפה במרכז המוזיקה ביפו (ללא ידע קודם בניצוח) ולשם כך, עבר באותה שנה קורס ניצוח בן 8 פגישות עם תזמורת צה"ל ומנצחה המיתולוגי יצחק (זיקו) גרציאני.
וידר העמיק בלימודי הניצוח ובשנת 1990 החל ללמוד בקורס מנצחים תחת פיקוח משרד החינוך, שוב בניהולו של גרציאני, שארך שנתיים והפך למנצח "רשמי" מן השורה.
בשנת 1994 ניצח כשנתיים על תזמורת הבוגרים של מרכז המוזיקה ביפו ובשנת 1997 החל לעבוד בתזמורת הנוער ירושלים, שם ניצח על כל התזמורות עד שנת 2012, תחת ניהולו המוזיקלי של איתן אביצור.
בערך באותה תקופה, מונה כמנהלה המוזיקלי של התזמורת העירונית רחובות ושימש בתפקיד זה כ-7 שנים.
בשנות ה-80 החל ללמוד ניצוח תזמורות ובשנות ה-90 סגר מעגל כשהפך למנצח ומנהל תזמורת הנוער ברמת גן בה ניגן כנער.
במקביל לעבודתו כמנצח, וידר, כדבריו, מעולם לא נטש את "אהבת נעוריו" : הוראת תופים, והוא מוסיף לעסוק בזה גם כיום.
תודה מיוחדת לסם וידר שתרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית.
הוא ניגן ב"גזוז", "ברנשים וחלומות", "דרכים" של שלמה ארצי ו"חמוש במשקפיים" של אריק אינשטיין, ולאורך שנות ה-70 וה-80 נחשב מאיר שפייזר לאחד הסקסופוניסטים הפופולאריים והמצליחים בישראל. עכשיו, לראשונה בהיסטוריה, נחשף סיפורו המלא.
מאיר שפייזר נולד ב-4 בסטפמבר 1948 כמריאן שפייזר ברומניה. אביו, וילי שפייזר, היה מוסיקאי שניגן בתזמורות נודעות בבוקרשט. בהיותו בן שנתיים, בשנת 1950, עלה עם הוריו ארצה אל חיפה ובאותה שנה המשפחה עברה לתל אביב בה גרה עד שנת 1959. באותה שנה, המשפחה חזרה להתגורר בחיפה.
בבית הספר למד תווים ויסודות המוסיקה על חלילית ובהיותו בן 9, החל, בהשפעת אביו, ללמוד לנגן על סקסופון סופרן. תחילה, ניגן בתזמורת הנוער בת גלים בחיפה בניצוחו של יהודה עברון. הוא ניגן בתזמורת עד גיל 17. בנעוריו הקים תזמורת קומבו חיפאית מקומית שכללה את אבי זהבי (מתופף) ואריה ויינטרוב (קלידן) וניגנה בעיקר ג'אז.
באותה תקופה ניגש עם חבריו לתזמורת הקומבו לאודישן אצל אריך טייך, מנהלה של תזמורת חיל האוויר. התזמורת ניגנה סטנדרטי ג'אז בהם All Of Me הנודע והתקבלה. בשנת 1966 התגייסו חברי התזמורת לתזמורת חיל האוויר.
בשנת 1969, עם שחרורו מהצבא, חזר לחיפה והחל להופיע בתזמורת מקומית במועדון ה"רונדו" של מלון "הכרמל" יחד עם ג'ו ישראל (בסיסט וזמר), אריה ויינטרוב (קלידים) וגדליה סגל (תופים). מי שעוד נהג להופיע איתם היה מייק ברנט (קצת לפני שהפך לכוכב בצרפת). שפייזר ניגן בתזמורת עד פירוקה בשנת 1972, בעקבות עזיבתו של ג'ו ישראל, מנהיג הלהקה, שנסע להופיע באוניית "קרניבל". שפייזר העדיף להישאר בארץ והצטרף לאחד הגלגולים האחרונים של להקת "נערי החצר" החיפאית.
בשנת 1973 גיבשו שפייזר, גדליה סגל ואריה ויינטרוב הרכב חתונות שהופיע במועדונים השונים (בהם מועדונו של פרדי דורה בנהריה). סולן ההרכב היה אריק סיני (כשעוד נקרא אריה יסני).
בשנת 1977 עבר עם משפחתו להתגורר ברעננה והחל ללמוד באקדמיה למוסיקה בתל אביב. הוא למד שנתיים (עד שנת 1978) ופרש בעקבות ביקוש העבודה.
בשנת 1978 החל לעבוד במועדון "המערה" ביפו עם חברו החיפאי עוזי אסנר ועם ארנון פלטי. ב"מערה" ליווה את אילנית, מייק בורשטיין, חנה אהרוני, עדנה גורן ועוד.
לאחת ההופעות ב"מערה", הגיעו דני סנדרסון וגידי גוב שבדיוק חיפשו קלידן ללהקת "גזוז", להקה חדשה שהם עמדו להקים. שפייזר הגיע לאודישן במשרדו של אברהם "דשא" פשנל והצטרף ללהקה שפעלה בין השנים 1978-1979 וניגן בשני אלבומיה: "גזוז" (1979) ו"גלגול שני"(1979) וגם בתכנית הטלויזיה הצבעונית בה כיכבה והופיעה הלהקה. בשנת 1979 ניגן גם באלבומו של שלמה ארצי – "דרכים". באותן שנים ניגן עם מיטב האמנים בהם יהורם גאון, שושנה דמארי, יגאל בשן, שימי תבורי, חוה אלברשטיין, איתן מסורי, יפה ירקוני ועוד.
בשנת 1980 הצטרף לתזמורת שליוותה את קבוצת פסטיבל הזמר החסידי שיצאה לסיבוב הופעות בחו"ל. הוא השתתף רק בשלושה סיבובי הופעות בין השנים 1980-1982 (שיקולים כלכליים).
באותה שנה (1980), עם שובו מסיבוב ההופעות השני בפסטיבל החסידי, הוזמן להשתתף במופעו של אריק אינשטיין – "חמוש במשקפיים". שפייזר השתתף בקליפים של אריק ל"קפה טורקי" (גרסה שנייה) ו"תוף בודד" (בקליפ ל"תוף בודד" הנציח אינשטיין את שפייזר באומרו באמצע השיר – "לך שפייזר!").
בשנת 1981 הצטרף שפייזר לתזמורת שניגנה במופע "כמו ציפורים" בניהולו המוסיקלי של דוד קריבושי ובכיכובם של יוסי בנאי, רחל אטאס ואברהמל'ה מור. באותה שנה ניגן הן במופע היחיד של הזמרת סנדרה ג'ונסון – "הגברת עם הפטרוזיליות" בהפקתו המוסיקלית של ננסי ברנדס ובו שרה ג'ונסון משירי גרשווין וסשה ארגוב, והן במחזמר ובתקליט "ברנשים וחלומות" בכיכובם של ששי קשת, ירדנה ארזי, שולה חן, אילי גורליצקי ועוד.
במאי 1983 הצטרף שפייזר לתזמורת המשטרה בניצוחו של מנשה לב רן, עימה ניגן עד צאתו לפנסיה בשנת 2006.
באותה שנה, חבר לדוד קריבושי לתזמורת "הטיילת" שפעלה במשך 15 שנה והופיעה מדי שבוע. כמו כן התזמורת קצרה הצלחה טלויזיונית גדולה. התזמורת התפרקה בשנת 1998. כמו כן, שימש נגן מחליף לזאב דיקוורט במופעו של יוסי בנאי – "אני וסימון ומואיז הקטן". בשנת 1983 ניגן בתכניתו של בנאי – "שיכור ולא מיין".
בשנת 1986 הצטרף לתזמורתו של בוריס גאמר שהופיעה דרך קבע בתיאטרון "פרגוד" בירושלים. התזמורת הופיעה בפסטיבל ג'אז בינלאומי בסקרמנטו שבארה"ב.
לאורך שנות ה-80 וה-90 נהג שפייזר להתמקד גם בלימוד מוסיקה, בין השאר במרכז למוסיקה ביפו ובעמק יזרעאל. במקביל, באותן שנים קרץ גם למוסיקה קלאסית והחל לנגן בתזמורת הסימפונית ירושלים.
בשנת 2006 יצא כאמור לגמלאות ופרש מעסקי המוסיקה כמקצוע עיקרי, אך מוסיף לנגן ולהופיע מדי פעם בשביל "הנשמה" בקרב חבריו הנגנים הותיקים.
תודה מיוחדת למאיר שפייזר היקר על שתרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!
בסצינת הבידור והמוסיקה הישראלית, הזמר ראדו לוציאן היה חלק אינטגרלי מהנוף, זמר חסון ויפה תואר שנהג לשיר שירים ברומנית ובעברית ולייצג בגאון את זרם הריקודים הסלוניים בשנות ה-60 וה-70. דרך העלאת שיריו העבריים לערוץ היוטיוב שלי, יצאתי יחד עם בנו אלימלך ואלמנתו עמליה למסע אל סיפור חייו שלא סופר מעולם.
ראדו לוציאן נולד כלודוויג רייסברג ב-25 בדצמבר 1931 (ט"ו בטבת) בבוקרשט שברומניה. הוא נולד אל תוך המוסיקה ונדבק ב"חיידק" הבמה בזכות אחותו הגדולה, אאורה רייסברג, זמרת אופרה, שאת האופרטות אותן זימרה בבית, ספג מילדותו ולמד בעל פה בשמיעה מוסיקלית יוצאת דופן.
בשנת 1949, עם הגיעו לגיל 18, התגייס לצבא הרומני ושירת בלהקה צבאית. הוא שירת בלהקה 3 שנות שירות סדיר ועוד חצי שנה כאזרח עובד בצבא כשהוא משתחרר בשנת 1952.
עם שחרורו מהצבא נישא לבחירת ליבו עמליה והחל להופיע במועדונים מקומיים, הקליט מספר תקליטים בשפה הרומנית ובשלהי שנות ה-50 התקבל לתיאטרון הקומי ברומניה. לאודישן, אגב, ניגש עם יהודייה נוספת, ליה קניג, מגדולות השחקניות בישראל, רק שהיא לא עברה את האודישן לתיאטרון הרומני, אך שמרה על קשר ידידותי קרוב עם רייסברג לאורך כל שנותיו.
בתיאטרון, כפי שהיה נפוץ אז, ביקשו מרייסברג לשנות שמו לשם במה "קליט" יותר ופחות "יהודי" וכך הוא קיבל את שם הבמה – "ראדו לוציאן" שדבק בו עד יומו האחרון. אחת ההצגות הבולטות בהן שיחק ברומניה הייתה מחזמר המבוסס על שיריו של פול רובסון.
בינואר 1962 עלה עם משפחתו לישראל. תחילה השתכנה המשפחה במעברה בקריית ים, לאחר מכן קיבלו צריף בהרצליה, ובשנת 1963 חזרו לחיפה, שם הופיע רייסברג בתיאטרון חיפה במחזמר "סילביה" יחד עם גדעון זינגר ויענקל'ה בן סירא. שמו ה"מעוברת" היה אליעזר רייסברג.
בתחילת 1964 חזר להתגורר בהרצליה ובהמשך אותה שנה קבע את מגוריו בבת ים.
לאורך שנות ה-60 הופיע במועדונים ואולמות אירועים במופע שכלל בדיחות, שירים ברומנית ושירים עבריים שהיו פופולאריים באותה תקופה והתאימו לקול הבס טנור הקטיפתי שלו, כאשר השירים עימם היה מזוהה באותה תקופה: "סאני יא קו זרגלי" (ברומנית), "Volare" באיטלקית ו"שלהבים בשדרות" בעברית.
בשנת 1964 הוזמן ל"קול ישראל" להקליט מספר שירים בעברית שהתנגנו ברדיו והם: "שלהבים בשדרות", "עוד נתראה" ו"כנרת". בשנת 1966 השתתף במחזמר "המלך ואני" בהפקתו של גיורא גודיק במועדון "אלהמברה" ביפו.
בתחילת שנות ה-70 פתח מועדון מסעדה ברחוב יורדי הסירה בו נהג להופיע בעיקר בשירים ומערכונים ברומנית לקהל הרומני שהכירו היטב, ולצד עבודתו כזמר בלילות, שימש ביום יום כמזכירו של הצייר הרומני הנודע מרסל ינקו.
ראדו הוסיף לשיר ולהופיע עד יומו האחרון. הוא נפטר ב-2 בנובמבר 1998 (י"ד בחשוון) לאחר מאבק ממושך במחלה. הוא נקבר בבית העלמין ירקון ליד פתח תקווה.
לאליעזר רייסברג שני ילדים: שולמית ואלימלך שחר.
תודה מיוחדת לעמליה רייסברג ואלימלך שחר רייסברג על הסיוע הרב בכתיבת הביוגרפיה.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!
הוא נחשב לאחד המוסיקאים המשפיעים והמצליחים בישראל ומחוצה לה, ובכל זאת, בביקור בביתו של המלחין, מנצח, מעבד , מתזמר, פסנתרן ומורה למוסיקה רפי קדישזון, הצניעות והחינניות בוקעים ממנו בקסם בלתי נדלה של אנושיות מעוררת התפעלות.
זה זמן לא קצר במהלכו ניסיתי לארגן פגישה עם קדישזון, אחד האנשים העסוקים בארץ (אולי אפילו יותר מראש הממשלה) וכשזה סוף סוף קרה, מודה שהתרגשתי מאד, הן מבחינת מפגש עם אושיה מוסיקלית שכזו והן מבחינת השאלות שאשאלו.
הוא נולד ב-21 בדצמבר 1953 בתל אביב ליצחק קדישזון (מייסד מועדון התיאטרון ומנכ"ל תיאטרון הקאמרי) וחווה קדישזון (סופרת וציירת). את הכשרתו המוסיקלית הרבה קיבל, מלבדהפן האוטודידקטי שכדבריו לימד אותו המון, באקדמיה למוסיקה ע"ש רובין בתל אביב ובבית הספר גילדהול למוסיקה ודרמה בלונדון.
את שירותו הצבאי עשה כעורך תכניות בגלי צה"ל (1971-1974) ועם שחרורו ליווה מיטב אמני ישראל והלחין מספר פזמונים מוכרים דוגמת "חיה לי מיום ליום" (תיקי דיין), "משוואה בכמה נעלמים" (קרן הדר), "צלם אדם" (להקת פיקוד מרכז), "את הכל אזכור" (אורה זיטנר), "לקום בבוקר חי" (מקהלת הזקנים), "אמיל" (נורית גלרון), "המחנכת" (שרי צוריאל), "סלח לי עץ" (הראלה בר), "אני כבר גדול" (מזי כהן)
כזוכה פרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים (2008) ופרס אקו"ם על מוסיקה לתיאטרון, קדישזון מלווה נאמנות את סצינת המוסיקה הישראלית והעולמית, הקלאסית והמודרנית, זה יותר מארבעה עשורים במהלכן הלחין אינספור יצירות לקולנוע, לטלוויזיה החינוכית ("פרפר נחמד" למשל) ולתיאטרון בהן "פנטזיה על נושא רומנטי" ו"בלוז לחופש הגדול" עליהם זכה בפרסים.
כמו כן, ניצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית, התזמורת הסימפונית ראשון לציון, התזמורת הסימפונית חיפה, הקאמרטה הישראלית ירושלים, סימפונט רעננה ועוד, לצד זה שיצירותיו נוגנו על ידי התזמורות הפילהרמוניות והסימפוניות הגדולות בחו"ל.
בימים אלה, מלבד עיבודים, תזמורים וניצוח על מיטב המופעים הגדולים בארץ, קדישזון משקיע מלוא מרצו בטיפוח דור העתיד של המוסיקאים ומלמד מוסיקה בין השאר באקדמיה למוזיקה בירושלים, בבית הספר "רימון" ובמכללת אונו.
בשיחה מלאת הומור, ערגה נוסטלגית ופרספקטיבה מעניינת על המוסיקה העכשווית ועל יצירותיו, למדתי מקדישזון המון על גישתו הנכונה למקצוע שבחר בו ונבחר על ידו.
גדלת בבית מוסיקלי?
"זו תשובה מורכבת, אף אחד מהוריי לא עסקו במוסיקה, אמי בנאדם מאד מוסיקלי וחובבת מוסיקה מאד רצינית והיא למעשה פתחה לי את הצוהר לשמוע מוסיקה מכל מיני סגנונות ותקופות, אז שמעתי יצירות מודרניות של מוסיקה קלאסית לצד ספיריטואלס וגם ג'אז ועוד".
אז מה הייתה הנגיעה הראשונה שלך עם מוסיקה?
"הוריי היו הבעלים של מועדון התיאטרון ושם נחשפתי לתחום הבמה והתרבות: אריק לביא, העופרים, כל החבר'ה שהופיעו שם טיפחו אותי. במועדון התיאטרון היו שני פסנתרי כנף וכילד בן 3 וחצי הייתי מכריח את השחקנים לשבת על הכסא של הפסנתר כדי שאוכל לשבת עליהם ולנגן והם גם היו צריכים להמציא סיפורים. הם היו מספרים סיפור ואני הייתי מאלתר אותו מוסיקלית. יום אחד עבר שם באיזו חזרה פרנק פלג, הפסנתרן הבינלאומי מהפילהרמונית, ששמע אותי מנגן ואמר להוריי שהם צריכים לשלוח אותי ללמוד מוסיקה. אז בגיל 3 וחצי התחלתי ללמוד פסנתר ומאד נהניתי. אני זוכר שכשהייתי בן 5, אבי ואני פגשנו את פרנק ברחוב, הוא רצה לעלות אלינו הביתה לבדוק איך אני מתקדם, אז ניגנתי לו משהו וכשסיימתי לנגן, הוא תיקן אותי והדגים לי, אז אמרתי לו : "לא, אני אעשה את זה איך שאני ארצה", ילד בן 5 אומר את זה לאחד מגדולי הצ'מבליסטים, הוא התלהב ואמר לי: "טוב מאד, תעשה איך שאתה רוצה". זו הייתה ההתחלה".
אז התחלת להופיע כבר כילד?
"עדיין לא, הוריי שמרו עליי מאד. בנעוריי הופעתי עם תזמורת הגדנ"ע של עמי מעייני. כמו כן , הכנתי עיבודים מוסיקליים והלחנתי מוסיקה לסרטים קצרים. בגיל 16 הייתי מוסיקאי אסיסטנט לשלום חנוך כשעבד על האלבום "שבלול" עם אריק אינשטיין".
זוכר את היצירה הראשונה שהלחנת?
"תראה לאלתר תמיד אלתרתי, ממש לכתוב מוסיקה זה היה בגיל 9 זה היה משהו איום ונורא".
איזה תלמיד היית?
"למדתי בתלמה ילין ומלבד מקצועות המוסיקה הייתי תלמיד גרוע ממש".
רצית להקה צבאית?
"לא ניגנתי ברמה כל כך גבוהה לתזמורת צה"ל או חיל אוויר. שירתתי בגלי צה"ל".
מה עשית שם בדיוק בגלי צה"ל?
"התחלתי ליצור תסכיתים לרדיו, אך בעיקר הייתי עורך תכניות. נהגתי לקחת את משבצת הלילה מחצות עד 6 בבוקר, מתי שאין רייטינג ומתי שיש יד חופשית, שם הייתי מתפרע עם המוסיקה, לפעמים היו בעיות עם זה. הייתי יכול לעשות למשל לילה שלם של סשה ארגוב או לילה שלם מודרן ג'אז, דברים מיוחדים שלא היו הכי פופולאריים באותה תקופה. ידעו את הראש שלי ולא ניסו לעשות ממני עורך מקצועי".
מה עשית אחרי השחרור. ידעת כבר אז שמוזיקה זה הייעוד שלך??
"ידעתי כבר לפני. אחרי הצבא, ליוויתי את מיטב האמנים ( יותר קל לי לומר מי לא) וכמעבד השתתפתי במספר לא מבוטל של הקלטות".
חשבת פעם לשיר?
"כל כך הורידו לי את הבטחון שהחלטתי לא לעשות זאת. כל כך הייתי מת לשיר אבל דיכאו אותי בקטע הזה".
אתה פרפקציוניסט?
"בגבולות הנורמלי, כן. פיתחתי בגיל די צעיר גישה בה אני לא רוצה לשלוט על כל תו ותו בדיוק כמו שתכננתי. אני כותב את התפקיד, אז אני רוצה שינגנו את התפקיד שכתבתי, אבל אני יודע שפטר ורטהיימר ינגן את זה אחרת מגורי אגמון וכל אחד יביא את ערך המוסף שלו ובסופו של דבר אני המרוויח הגדול. אני לא קונטרול פריק וזה גם מה שאני מעביר לתלמידים שלי. חשוב שיהיה אגו, אבל כדאי לשים אותו במקום הנכון, כי אחרת אתה מפסיד".
אף פעם לא נמשכת ליצור להיטי רדיו, נכון?
"לא כל כך, אני זוכר לפני 40 שנה הייתה לי בדיוק כזו שיחה עם חבר טוב, יוני רכטר, שהשמעתי לו מוסיקה שכתבתי לקולנוע ותיאטרון והוא אמר לי: לא בא לך לכתוב להיט? אז אמרתי לו גם שלא ממש מעניין אותי, מעבד ומנצח היה יותר מעניין אותי. כ-15 שנה אחרי הצבא בעיקר כתבתי תיאטרון, קולנוע וטלויזיה חינוכית".
ומתי פיתחת את הקריירה בינלאומית?
"דרך הקולנוע והתיאטרון".
יש לך טביעת חותם משלך?
"כן, לפחות זה מה שקולגות מספרים, משער שזה בא עם השנים".
אתה עוד מופיע?
"פעם הייתי מופיע במופעים רצים כמו עם יוסי בנאי, נורית גלרון, אהוד מנור ועוד, כיום אני בעיקר מופיע באירועים חד פעמיים עם הפילהרמונית בערבי הוקרה חד פעמיים אך לא באופן שרץ ונמשך. מה שהתחיל לקחת יותר ויותר את זמני זה הלימוד. מגיל 13 התחלתי ללמד, התלמידה הראשונה שלי היא גילה חסיד בת ה-7. תראה היום אני מלמד בשלושה מוסדות: האקדמיה למוסיקה בירושלים,מכללת אונו, בית ספר רימון , כל מיני כיתות, כל שנה מאות תלמידים חדשים".
מה דעתך על מצב המוסיקה הישראלית כיום?
"תמיד יש את מה שמבריק בהווה ויש דברים שפחות מבריקים, הזמנים משתנים. כותבים היום שירים יפים מאד, אז אני מספיק לומר : "בולשיט", פעם כתבו הרבה זבל וגם כמה שירים טובים וגם היום אותו הדבר. מה "אליפלט" היה שלאגר? באותה תקופה של "אליפלט" השלאגר היה "יש לי חתולה שקוראים לה בלונדה מיאו מיאו מיאו". אין לדעת מה יהפוך להיט ויכול להיות שלא. דברים משתנים".
תודתי הגדולה נתונה לרפי קדישזון היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
מפגשים. אי אפשר לדעת מתי הם מתרחשים, מתי לבבות כל כך שונים אך עם זאת כל כך דומים נפגשים ואי אפשר לדעת עם אילו כלים ותובנות תצא מאותו מפגש. יש מפגש ספציפי אותו לעולם לא אשכח והוא פגישתי עם אחד המלחינים המשפיעים והמוכשרים בישראל – שייקה פייקוב (79) המלווה את פסקולה הישראלי הטהור של מדינת ישראל החל משנות ה-50 ועד ימינו.
פייקוב, שזכה לאינספור פרסים, תארים והצלחות חובקות עולם, אחראי למספר לא מבוטל של קלאסיקות ישראליות שגידלו (עדיין) דורות על גבי דורות: "חייכי לי בשירים", "אותך", "אמא מדוע","רינגולי", "ארץ ארץ ארץ", "אחי גיבורי התהילה", "ארץ ישראל יפה", "לאורך השדרה שאין בה איש", "ציפור קטנה מחפשת קן", "תקוות ימיי", "כמו ציפור", "ותבוא עליכם הברכה", "נפגשנו שוב", "בואי נשוב אל הטנגו", "נפשי כלתה לחרוזים" ועוד.
נפגשנו בביתו בקיבוץ משמר השרון בשבת קיצית ושקטה, הרחק מהרעש האימתני של העיר, ובפוסעי אל מרגלות ביתו, ליבי הלם בחוזקה לפגוש יוצר, הנחשב "אגדה", ששנים רבות פיללתי לפגוש.
המפגש, שארך כשעתיים וחצי, בהן גולל בפניי שייקה קורות חייו הרבים (בכתבה הנ"ל, צירפתי רק אנקדוטות מעניינות מהשיחה ולא את כולה), הקלטות נדירות מכל מיני שנים ומקומות ודעותיו השונות, ריגש אותי מאד וצייר בפניי עוד פן יפה וטהור מארץ ישראל היפה והאהובה שלנו.
שייקה, זוכר את הפעם הראשונה שמוסיקה נגעה בך?
"בגן. נולדתי בהדסה תל אביב, ובשלב מסוים אבא שלי החל לעבוד במקווה ישראל. זה היה בתקופת המנדט ואיתי בגן היה אריק ורדי (לימים פסנתרן ומנצח בעל שם עולמי), שהוא היה החבר הכי טוב שלי והוא עשה ממני החבר הכי טוב שלו. אריה סחב אותי אליו הביתה, יום אחד כשהגן הסתיים, ואז הוא הניח תקליט על גרמופון (פטיפון עם מנואלה) והשמיע לי סימפוניה, שלא ידעתי מה זה כי הייתי ילד, אבל משהו במוסיקה הזו נגע בי. שאלתי את אריק: "מה אני שומע?",אז הוא אמר לי: "מוסיקה". שאלתי אותו:"זה נקרא מוסיקה?", הוא אמר לי: "כן". הוא כבר ניגן וידע הרבה דברים. אחר כך הלכנו יחד לכיתה א' בגיל 6 , כשחולון הייתה כולה חולות ולמדנו אצל המורה פנינה. האווירה הייתה פעם של "כל ישראל חברים". היו לוקחים אותנו לבית הספר על הכרכרה של קראוזה והיינו חוזרים ברגל מבית הספר. במחצית כיתה א' אימי נפטרה ועזבתי את בית הספר של חולון ועברתי לקיבוץ.
בשלב מאוחר יותר, אבא שלי לקח אותי להופעה של שושנה דמארי כשהייתה בת 16 ואני זוכר שהיא החליפה לאורך ההופעה שמלות ושרה את כל השירים של זעירא, וילנסקי וכל מי שאז כתב. למעשה, התחלתי דרכי כספורטאי, המאמן האישי שלי היה עמיצור שפירא ז"ל, שנרצח במינכן.
מתי גילית שניחנת ביכולת ליצור מוסיקה?
"קודם כל, אני עברתי שני קיבוצים: קודם כל הייתי בקיבוץ גבעת השלושה, שם למעשה גדלתי כיתום, אבא שלי בא לבקר פעם בשנה. באותה תקופה התחברתי מאד עם בנות משפחת לוי, שלמדו איתי ביחד בכיתה. בחופשת הקיץ, כשאבי שאל אותי לאן אני רוצה לנסוע לבלות את ימי החופש, ביקשתי למשפחת לוי, שהתגוררה אז בקיבוץ "אשדות יעקב". עם תום החופשה, אבי בא לקחת אותי חזרה אל גבעת השלושה, אך הודעתי לאבי שאני נשאר בקיבוץ "אשדות יעקב" עם משפחת לוי. אבי השתכנע ועבר להתגורר באשדות יעקב ותוך שנה הפך להיות חבר קיבוץ מן המניין. יום אחד, ראיתי אותו מדבר עם אישה שדחפה עגלה עם זוג תאומים בני שלושה חודשים, אמנון ותמר. אמרתי לאבי: "זאת צריכה להיות אמא שלי" והמשכתי ללכת. יום אחד, ליד המדרגות של חדר האוכל הקיבוצי, ראיתי אותם באים מהכביש לבושים בגדי שבת והיא אמרה לי: "שייקה, נישאנו, ועכשיו אני אמא שלך". בפנים מאד שמחתי. היא למעשה הייתה לי אמא. כשאבי נפצע במלחמה ולקיבוץ הגיעו שמועות כי נפטר, יפה (אמי השניה) לא סיפרה לי וטיפלה בי וגידלה אותי עד שאבי שב והייתה נהדרת אליי עד יומה האחרון.
באשר לשאלתך, אל המוסיקה הגעתי באחת משנותיי בבית הספר ב"אשדות יעקב", כשהיו צריכים כמה ילדים לנגן בתזמורת המקומית לנגן על מנדולינה. נתנו לי מנדולינה וביקשו שאלמד תוך כמה ימים תווים אצל ארליך המורה, וניגנתי איתם בכמה קונצרטים. חברי לספסל הלימודים היה דן שומרון.
בשלב מסויים, הגיע לקיבוץ מורה למוסיקה בשם רזי סולודר שהיה נשוי לעדנה סולודר שנולדה באשדות והוא היה מורה למוסיקה שבא לקיבוץ מ"גשר". הוא לימד חלילית וניגנתי חלילית.
כשהייתי בכיתה ט', כשכבר הייתה מדינה, הביאו לקיבוץ מורה לאקורדיון מטבריה בשם "צילצל". נרשמו 20 ילד והיה אקורדיון "הונר" קטן והתחלנו ללמוד לנגן עליו יצירות קלאסיות קטנות. אחרי שנה פרשו 19 ונשארתי לבד, אז הוא היה מגיע מטבריה ללמד אותי לבד. אני זוכר שזו הייתה תקופת הצנע, והייתי מביא לו מהקיבוץ פירות וירקות והוא היה מבסוט.
בשלב מסוים, הוחלט בקיבוץ להפסיק את לימודי המוסיקה שלי בתואנה שלקיבוץ אין מספיק כסף. הוחלט להפסיק לימודי הנגינה שלהם וכפרנציפ הודעתי להם שלא אנגן להם שנתיים, לעצמי ניגנתי. באותה תקופה, התחלתי מבלי להתכוון לכך ליצור מנגינות. בקיבוץ היה דודי פונדק, שהיה אחר כך מפקד קורס נווטים בחיל האוויר ונהרג, והוא כתב טקסטים, אותם הלחנתי. השיר הראשון שיצרנו היה "הורה עמק הירדן", שזה למעשה השיר הראשון שלי. לאחר מכן יצרנו את "שיר הלוחם", אבל הפסקתי להלחין באותה תקופה.
כשהייתי בכיתה י"א, פנו אליי לחזור לנגן כי משעמם בקיבוץ ואין מוסיקה ואין ריקודים ואין שירים. דרשתי אקורדיון חדש, וכל הקיבוץ החל לעבוד בכדי לגייס כסף לאקורדיון חדש עבורי. קניתי אקורדיון ב-350 לירות וקניתי אקורדיון בחנות לכלי נגינה "באיה" בחיפה ועם האקורדיון החדש ה"משוכלל" ניגנתי בקיבוץ וכולם החלו לרקוד ולשיר.
כמה חודשים לפני הגיוס, כשיועדתי לקורס מכ"ים צנחנים, ואני רציתי קורס מכ"ים נחל, אבל אז הגיעו לקיבוץ חייל וחיילת מצוות הווי של הנח"ל והם הציעו לי להצטרף אליהם והביאו לי כרטיס ביקור ואמרו לי לשמור עליו. התגייסתי ועשיתי טירונות קורס מכ"ים קשה, סמוך למבצע "קדש", ולאחר מכן סופחתי כמפקד במחנה 80, אך לא אהבתי את ההתנהגות של מ"כ מול טירון, אז הלכתי לטלפון הציבורי, צלצלתי לכרטיס הביקור שהביאו לי החייל והחיילת, ותוך שעתיים בא קומנדקר ולקח אותי לפיקוד הנח"ל.
חתמתי באפסנאות על אקורדיון והצטרפתי לצוות הווי נח"ל. נסעתי לביתו של מרדכי זעירא ובמשך שבוע הוא לימד אותי שירים חדשים שלו בכדי שאלמד את החיילים בבסיסים השונים. אחד השירים הראשונים שלמדתי היו "מה אומרות עינייך".
באחת החופשות מהצבא, כשחזרתי לקיבוץ בשישי בערב, הייתה תכנית ברדיו בה משה וילנסקי ויחיאל מוהר הופיעו בתכנית, ונתנו להם 10 דקות לחזור עם שיר ומנגינה במילים. אמרתי לעצמי, זו לא בעיה. אם דודו פונדק, שבא מחופשה, יסכים לכתוב מילים אני תוך 5 דקות מלחין. הוא כתב שיר ומיד חיברתי את המוסיקה ב-5 דקות. אז כשחזרתי מהחופשה, השמעתי לאחד המפקדים את השיר, הוא התלהב ושיבץ את השיר בשירון לצד מלחינים כוילנסקי, זעירא ושייקה פייקוב.
מה הזמן האידיאלי בשבילך ליצור שיר?
"כל זמן, כל עוד יש לי רעיון אני יוצר. אני בדרך כלל כותב מהיר, את השלאגרים הגדולים שלי כתבתי והלחנתי בחמש דקות."
זכית להצלחה בינלאומית ועם זאת, גם כשהצלחת בחו"ל, לא הפסקת ליצור שירים בארץ. מדוע?
"אני הכרתי את גיל אלדמע, שהוא לדעתי היה אבי הזמר העברי וכל יצירה שלו הייתה מאסטרפיס. ראיתי שגיל משקיע המון בהחייאת הזמר העברי וזה נראה לי מאד חשוב מבחינת המדינה לכתוב פה קודם כל על כל מה שקשור בארץ ישראל, ומצאתי את עצמי כותב הרבה על ארץ ישראל, אולם כשאני יוצא החוצה לחו"ל יש לי אופי בינלאומי כי יכולתי לכתוב גם סימפוניות. אני רב סגנוני ויוצר בכל סגנון אפשרי. אני זוכר שיוסף בן ישראל הגיע אליי וביקש שאצור שיר בנוסח עדות המזרח. אמרתי לבן ישראל: "זה שלהם (של המזרחים), למה אני הווזוז צריך ליצור עכשיו. הוא התעקש שאשתתף, אז אמרתי לו "טוב, אבל תדע לך שאקח את המקום הראשון". וקטפתי את המקום הראשון עם "בואו ונשיר אחים" של ששי קשת. שנה לאחר מכן הוא בא אליי שוב, אבל אמרתי לו: "תגיד, אתה רוצה שיהרגו אותי? תן להם, זה שלהם, אני יכול לכתוב להם אבל זה ייגמר לא טוב, הם יכעסו עליי, עד עכישו הם כועסים עליי שלקחתי להם את המקום הראשון".
זה שגדלת וחונכת בקיבוץ, השפיע על היצירה שלך?
"מאד, אני ממש ארץ ישראל. הייתי בין אנשים מאד מיוחדים- העלייה שהקימה את "אשדות יעקב" השפיעה עליי מאד".
שאלה שבוודאי שאלו אותך לא פעם, אתה יכול להצביע על שיר ספציפי שהוא הכי אישי שלך?
"אתה יודע כבר את התשובה, יש לי הרבה בנים".
מה היה השיר האחרון שהלחנת עד כה?
"בחיי שאני לא זוכר, האחרון? היה לדודו ברק, זה היה אירוע מחווה לדודו והוא ביקש שרק אני אלחין אותו."
מה ישראלי בעיניך?
"שאלה קשה, כל כך הרבה דברים נוצרים בארץ, יש לנו הרבה מאד אנשים מוכשרים והרבה סגנונות. תראה, אני לא פוסל מוסיקה מזרחית, אני פוסל רק מוסיקה מזרחית כשהיא לא טובה והיא ענייה בחומר, או שהמילים שלה גרועות, וגם אלה ששרים, דווקא רוב הזמרים הטובים שלנו באו מעדות המזרח."
תודתי הרבה נתונה לשייקה פייקוב היקר על שפתח בפניי דלתו (וליבו) והקדיש לי מזמנו בכדי לתעד סיפורו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
קרלוס בן ארי נולד בארגנטינה בשנת 1943 בשם קרלוס סברינו. הוריו סיפרו, כי נולד עם שמיעה וכשרון מוסיקלי טבעי. בגיל 16 החל לעבוד כעיתונאי באחד העיתונים הגדולים בבואנוס איירס ( אמו הייתה עיתונאית נודעת ופתחה לו את "הדלתות") ופנה ללימודי עיתונות פרטית בפקולטה.בהיותו בן 17 וחצי, באחד הטיולים מטעם הלימודים, פגש ערב אחד בבחור עם גיטרה, שמשך תשומת לבו. קרלוס התאהב בכלי הנגינה הזה, בו אחז לראשונה בחייו, והחליט שהוא רוצה ללמוד לנגן על גיטרה.
זמן קצר לאחר מכן, הוריו קנו לו גיטרה קלאסית והחל ללמד עצמו לנגן באופן אוטודידקטי. הוא נמשך באותה תקופה לפולק וג'אז.
בשנת 1962, בהיותו בן 19, עלה עם אחיו לישראל ( אחריהם עלו ההורים) . השניים הגיעו תחילה לקיבוץ גניגר בעמק יזרעאל. בנובמבר 1963 התגייס לצבא ושירת בגדוד הצנחנים 890. בשנת 1966 השתחרר מהצבא. באותה תקופה גם "עברת" שמו לקרלוס בן ארי.
בשנת 1967, לאחר שהתחתן ועבר לגור בקראון (ליד סביון) , חיפש פרנסה והחל ללמד גיטרה ( כשבחייו למד רק 2 שיעורי גיטרה אצל מורה לאקורדיון והשאר למד בעצמו מספרים) והחל להפוך למבוקש באיזור. במקביל, למד באותה תקופה במשך שנה אצל מנשה בקיש לנגן על גיטרה קלאסית.
ב-1971 פנה ללימודים במדרשה למוסיקאים, שם פגש בקלרינטיסט בשם אלכס חרפק, שעודד את קרלוס לקנות גיטרה בס והחל להתברג בסצינת המוסיקה והבידור המקומית. תוך שבועות ספורים התברג כנגן מחליף להצגה ב"אמנות לעם". זמן קצר לאחר מכן, הוזמן להחליף את הבסיסט של יהורם גאון שנסע לחו"ל, וניגן עם גאון כחצי שנה עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים. במקביל לעבודה עם יהורם גאון השתתף כבסיסט בהקלטות שונות וכן כנגן במספר תכניות רדיו וטלויזיה.
עם סיום המלחמה, החל לעבוד עם רבקה מיכאלי בהופעותיה, ולאורך שנות ה-70 ניגן עם מיטב האמנים בארץ דוגמת מירה זכאי, יוסי בנאי, יהונתן גפן ודני ליטני, שושנה דמארי, יפה ירקוני, אפי נצר, הגשש החיוור, רביעית מועדון התיאטרון, דני סנדרסון, ובפסטיבלי הזמר המזרחיים ( "דרור- למנצח שיר מזמור") . בנוסף, ניגן בהצגות תיאטרון לילדים ולנוער וכן בסוף שנות ה-70 יצא לסיבוב הופעות בפריז עם להקת "שלום".
בתחילת שנות ה-80 הפסיק להופיע והפך להיות מורה לגיטרה במשרה מלאה, לצד עבודתו כמתרגם.
בימים אלה קרלוס מתגורר בכפר סבא, עוסק בלימוד גיטרה ונהנה מהחיים.
תודתי הגדולה נתונה לקרלוס בן ארי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 