"דדי קול" סיפורו של המוזיקאי והמעבד דדי שלזינגר – כותב ומתעד: דודי פטימר

דדי שלזינגר הוא מוזיקאי, מלחין, מעבד, קלידן, גיטריסט ובסיסט. ניגן בין השאר בלהקת חיל הים, היה חבר בלהקת "גברת תפוח" שליוותה את שלמה ארצי בשנות ה-70 ועיבד משיריו של ארצי וכן משירי "האחים והאחיות", עדנה לב ומירי אלוני. כיום מנהל מוזיקלי של חבורות זמר.

דדי (דוד) שלזינגר נולד בחיפה בשנת 1950, בנו של הפסנתרן רומק שלזינגר ואחיינו של הפסנתרן היינץ לם. ככזה, גדל לתוך המוזיקה. "בילדות המוקדמת קנו לי מפוחית פה ובגיל 4 בערך קנו לי אקורדיאון עם 2 אוקטבות והייתי יורד לחנות ירקות שמתחת ומנגן שם לירקן", נזכר, "הייתה לי שמיעה מוזיקלית. הדוד שלי ומשפחתו גרו יחד עם סבי וסבתי בדירה גדולה בבת גלים והיה שם פסנתר. אני זוכר שהוא לימד אותי קצת איך מנגנים ברמת הבסיס והלכתי ופיתחתי את זה לבד. בגיל 12 הלכתי ללמוד פסנתר אצל המורה הארי צבי נדל. למדתי אצלו שנתיים ובגיל 20, בסוף שירותי הצבאי, חזרתי ללמוד אצלו קומפוזיציה".

בשנת 1964 הקים שלזינגר יחד עם חבריו לספסל הלימודים, המוזיקאי הידוע דודי רוזנטל (כיום בארה"ב) ונחום כהן. "לי הייתה גיטרה שאבא שלי קנה בשבעה דולר, דודי בא עם פסנתר והושבנו את נחום ליד קופסת ביסקוויטים עם מברשות של תופים והקמנו 'יענו' הרכב, אני הייתי המעבד. לא היה להרכב הזה שם".

במהלך אחת החזרות של ההרכב, שמע את השלישיה ראש אגודת הסטודנטים בחיפה שאהב את הג'אם הביתי והזמין את ההרכב להופיע במועדון הסטודנטים ברחוב קלר בחיפה. לצורך אותה הופעה "רשמית", הצטרף להרכב הזמר שמשון שמוקלר (כיום רב בירושלים) והלהקה עשתה חזרות עם מיטב שירי הפופ והרוק של אותה תקופה א-לה ביטלס, רולינג סטונס, קליף ריצ'ארד והצלליות וכו'.

ההרכב לא פעל יותר מדי זמן והתפרק בשנת 1965. באותה שנה, במהלך ביקורו של שלזינגר במועדון "תלפיות" החיפאי, הוא שמע את להקת "הנוודים", להקת קצב חיפאית בה היו חברים: נתן מינסקי (גיטרה), מייק להב (בס), גדליה סגל (תופים) ועוזי (100) אברהם כזמר.

"ואז ביקשתי בחוצפה מנתן מינסקי את הגיטרה. הוא הסתכל עליי בחשדנות, אבל הוא היה בחור טוב והסכים ואיך שהתחלתי לנגן הוא התלהב. אמרתי לו שאני אמנם מנגן גיטרה אבל אני בעצם אורגניסט, אז הוא הזמין אותי להצטרף ללהקה כאורגניסט. שאלתי אותו: 'איך אתה מזמין אותי אם אתה לא יודע איך אני מנגן על אורגן?', אז הוא השיב: 'אם אתה מנגן ככה גיטרה, אז אתה בטח גם אורגניסט טוב'. וכך הצטרפתי ללהקת 'הנוודים' שאחרי תקופה שינתה שמה ללהקת 'נערי החצר' והייתה לאחת הלהקות המובילות בחיפה באותה תקופה'.

בלהקת "נערי החצר" שימש שלזינגר גם כמעבד מוזיקלי של שירי ההרכב שכללו בעיקר קאברים.

בשנת 1967, במהלך נשף יום עצמאות בחיפה שבה הופיעה להקת "נערי החצר", ניגש איש צבא לשלזינגר וסיפר כי בחיל הים מנסים להקים להקה צבאית ורוצים הרכב זמני שילווה את הזמרת רבקה זהר, שהייתה אז אנונימית. "הייתי אז לפני צבא", משחזר שלזינגר, "ונתן מינסקי ואני הלכנו, כשבאותן הופעות ניגנתי על גיטרת בס, כשמי שניהל מוזיקלית את העניין הזה היה יאיר רוזנבלום. עוד מי שהיה בהרכב היה החלילן עזרא שילוני. זמן קצר אחרי זה נודע לי שעומדים להקים את הלהקה וביקשתי להצטרף ללהקה. לצורך זה, באוגוסט 1967, הקדמתי את הגיוס והצטרפתי ללהקת חיל הים כגיטריסט בלהקה".

שלזינגר השתתף בתכניותיה של להקת חיל הים: "וביום השלישי" (1968) שזיכתה את הלהקה בפרס "כינור דוד" ובתכנית "רפסודה בכחול" (1969). בתכנית "שירת הים" (1971) שימש כמדריך מוזיקלי של הלהקה וניגן בהקלטות אך לא הופיע, שכן עמד להשתחרר. לתכנית זו הלחין את "שיר סקוטי" למילותיו של דן אלמגור על פי שיר עם סקוטי.

נגינתו נשמעת בשירים מיתולוגיים כמו "מה אברך", "כשאהיה גדול" (שוטי ספינתי), "אנשי הצפרדע, אנשי הדממה", "המלח שלי", "אין כבר דרך חזרה", "רק בישראל", "יידישע פיראטן", "מי יישא את נשמתי", "חסקה", ו"בוא אלינו לים".

בלהקה שירת לצד רבקה זהר, שלמה ארצי, דבל'ה גליקמן ורבקה מנשה (לימים ריקי גל).

"בתכנית 'וביום השלישי' לא היה בס בכלל", מגלה שלזינגר, "אבל ליוסי קריבושה האורגניסט (אחיו של דוד קריבושה) היה בס בקלידים אז זה מה ששומעים בהקלטה. בתכנית הבאה ('רפסודה בכחול') המלצתי על חבר שלי, אצ'י שטרו שהיה בסיסט מעולה, להצטרף ללהקה על תקן נגן בס".

בשנת 1971, עם שחרורו מהצבא, המשיך שלזינגר לעבוד כגיטריסט מוביל עם חברו ללהקה, שלמה ארצי, שהיה אז כוכב ענק עם תהילת "כשאהיה גדול" ו"אהבתיה", בהופעותיו האזרחיות ובהקלטותיו, החל מאלבומו השני של ארצי – "על אנשים" שיצא באותה השנה.

בשנת 1973 החל להתגבש הרכב נגנים קבוע שליווה את ארצי שנים אחדות ונשא את השם "גברת תפוח", שם שכדבריו הוא הגה.

"מנהלו וחברו של שלמה באותה תקופה היה האמרגן והמפיק מיכאל תפוח", מספר. "יום אחד, בדרך להופעה, שלמה זרק שהוא חושב שכדאי שיהיה להרכב שלנו שם. אני חשבתי שזה מטופש כי היינו כולה להקת ליווי, אבל שלמה רצה שיהיה לנו שם וזהות. בדיעבד שלמה צדק, אז ישבנו וחשבנו על שם, ובגלל שחשבתי על אמו של מיכאל, זרקתי את השם 'גברת תפוח'. החבר'ה אהבו את הרעיון וכך נולד שם ההרכב".

חברי ההרכב היו: דדי שלזינגר (גיטרה חשמלית, מפוחית, אורגן ופסנתר) יאיר שרגאי (גיטרה אקוסטית), שלמה חממי (תופים) ואצ'י שטרו (בס). בהמשך גם סמדר עציון הצטרפה כקלידנית ויהודית כץ כחלילנית בהקלטות.

ההרכב ניגן עם ארצי באלבומיו: "פתאום אחר ימים רבים" (1972), "אומרים ישנה ארץ" (1973), לכל החברים מהמסע מים אל ים" (1974) ו"את ואני" (1975).

שלזינגר עיבד לארצי, בין השאר, את שיריו: "בשל תפוח", "ככה סתם" ("הושפעתי בעיבוד מלהקת 'כוורת'", מגלה), "מכתבו של מנחם מנדל", "זמר לבני ליאור", "יופייה אינו ידוע", "ציונות בלי מרכאות" (עם חנן יובל), "היי ליזה", "נערה נחמדת" (שיר לדינו שתרגם לעברית משה גיורא אלימלך) ו"שינויי מזג האוויר" ("שלמה צלצל אליי לחיפה והזמין אותי לעבד את השיר בהתאם להאזנה ל-Mirage של ז'אן לוק פונטי").

לצד העבודה עם ארצי, שימש שלזינגר כמעבד קולי לשלישית "אף אוזן גרון" (קיקי רוטשטיין, עמי מנדלמן ויובל דור) ובהמשך לכמה משירי להקת "הכל עובר חביבי" (קיקי רוטשטיין, עמי מנדלמן, יובל דור ושלומית אהרון). כמו כן, עיבד את "אהבתה של תרזה דימון" בביצועה של עדנה לב (1973) ו"עולמו ועולמה" של להקת "האחים והאחיות" (1973).

באמצע 1975, לאחר שגר כמה שנים בתל אביב, חזר שלזינגר להתגורר בחיפה וניגן עם זמרים והרכבים מקומיים, בהם הזמר ג'ו ישראל (שזכור מהלהיט "ג'ין וג'ון"). בשנת 1976 חבר לשחקן והבמאי אייל גפן כמעבד לחבורת זמר בגליל התחתון.

בשנת 1978, לאחר שהגיטריסט עמוס הדני שהופיע באותה עת עם שלמה ארצי נסע לנגן במטרו בצרפת, הזמין ארצי את שלזינגר לנגן כגיטריסט בסיבוב הופעותיו של "גבר הולך לאיבוד". הוא ניגן עם ארצי כחצי שנה ובהמשך אף הצטרף לסיבוב הופעותיו באירופה. בשנת 1979 הוזמן על ידי ארצי לעבד את השיר "שינויי מזג האוויר" לאלבומו "דרכים" בו גם ניגן על הקלידים.

בשנת 1980 סגר שלזינגר מעגל עם חיל הים כשהתבקש להקים הרכב של זמרים יוצאי להקת חיל הים למופע שהיה מיועד לערב שנתי של שייטת הסטילים. הערב הורכב משירי להקת חיל הים לדורותיה ובוצע על ידי יוצאי הלהקה. לאור ההצלחה, מפקד החיל הציע לשלזינגר לנהל מוזיקלית את ההרכב שפעל כ-25 שנה במסגרת שירות המילואים של יוצאי להקת חיל הים. ההרכב המשיך גם אחרי הפסקת העבודה עם חיל הים, עד שנת 2019.

מאז תחילת שנות ה-80 ועד ימינו עובד שלזינגר כמעבד מוזיקלי של חבורות זמר למיניהן, בהן חבורת הזמר של יגור, חבורת הזמר המשותפת של בית החולים כרמל עם קופת החולים מחוז חיפה וחבורת זמר שהקים באזור כרמליה. לעיתים מופיע גם עם הזמר יוסי דרום והמוזיקאי והקלידן מריאן רוזנברג. בהופעות אלה הוא מנגן על בס.

תודה מיוחדת לדדי שלזינגר היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי את פועלו המוזיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

"מעפילה ושרה" – סיפורה של הזמרת עירית סנדנר (ראיון) – כותב ומתחקר: דודי פטימר

עירית סנדנר  היא אחת הזמרות המשובחות בזמר העברי החל משנותה -60, בעלת הקול הבולט בשלישית הזמר הקיבוצית הידועה- "שלישית המעפיל". במאמר זה חוזרת סנדנר לתחנות מוזיקליות בחייה ובחיי השלישיה הפופולארית

עירית סנדנר נולדה ב-17 בינואר 1944 בקיבוץ עין החורש כעירית מלר, אחותו הצעירה של המלחין, חלילן, מנצח ומשורר הנודע עמוס מלר. "גדלתי בבית מוזיקלי. מהרגע שאני זוכרת את עצמי במשפחה שכולה הייתה מוזיקלית מלבד אמא שהייתה כותבת יפה: אבינו לימד אותנו את שירי החזנות ואת שירי ארץ ישראל, אחי עמוס למד מגיל קטן כבר לנגן על כינור. זה היה חלק ממני. מגיל 8 התחלתי לשיר בבית", מספרת.

עוד בנעוריה בקיבוץ, הקימה שלישיה מוזיקלית יחד עם חבריה לספסל הלימודים ולקבוצת איילה: נתן מוהר וגורי בוימוולד. "הם שרו וניגנו על גיטרה ואני שרתי והופענו בכל מופע חגיגי וטקסי בית הספר ובכל מיני מפגשים חברתיים וטיולי תנועה", נזכרת, "הופענו כמה שנים ביחד, מכיתה ט' עד סוף כיתה יב'. במקביל למדתי לנגן על פסנתר במשך 6 שנים בקונסרבטוריון בחדרה וגם למדתי פיתוח קול".

ב-1 בדצמבר 1962, לאחר נישואיה, עברה לקיבוץ המעפיל. ב-10 בדצמבר ילדה את בנה הבכור, יובל. "בשנת 1965, כשבקיבוץ רצו להרים ערב מיוחד לכבוד שחרורם של חברי הקיבוץ בני גילי מהצבא, התגבשנו חבורה שכללה את אהוד שחם שגם ניגן על גיטרה, את גדי אלון ואותי. קיבצנו שירים שהכרנו ואהבנו ואותו ערב מוזיקלי היה מוצלח. במקרה באותו הערב נכח איש הרדיו יואל רקם ("קול ישראל") שהקליט אותנו ושידר ברדיו. משם דברים התגלגלו: הופענו במועדון 'צוותא' בתל אביב עם ערב בהובלת אפי נצר שכולו כלל שירים לועזיים".

בשנת 1967, עוד בטרם השלישיה החלה להקליט, תרמה סנדנר את קולה לפסקול הסרט "הוא הלך בשדות" (מילים: חיים חפר, לחן: סשה ארגוב). זו בעצם ההקלטה הראשונה בחייה בשילוב התזמורת הפילהרמונית הישראלית בשילוב עבודה של המוזיקאי הצרפתי ולדימיר קוסמה.

בשנת 1970 השתתפה השלישיה בפסטיבל הזמר והפזמון עם השיר "שמלת כלולות" (מילים: דודו ברק, לחן: נחצ'ה היימן) שהפך ללהיט ענק. באותה שנה השתתפה השלישיה בפסטיבל הזמר החסידי עם השיר – "ולירושלים עירך" (מילים: מהמקורות, לחן: שייקה פייקוב).

באותה שנה הקליטה השלישיה, שנקראה "שלישית מעפיל", את תקליטונה הראשון בהפקתו המוזיקלית ובעיבודיו של המלחין אריה לבנון וכלל ארבעה שירים: "יום אביב כזה" (מילים: דבורה (קוזוינר) בן נר, לחן: אריה לבנון), "אלי יום עבר" (מילים ולחן: רונית אופיר), "איזה קיץ" (מילים: יורם טהר לב, לחן: אלונה טוראל) ו"שלובי זרועות" (מילים: עמוס אטינגר, לחן: אריה לבנון). שיריהם של השלישיה זכו לעיבודים פופיים, ג'אזיים שנתפרו היטב להרמוניות הקוליות של השלישיה. מי שניהל מוזיקלית את השלישיה החל משנות ה-70 היה המעבד צביקה כספי.

בסוף 1970 הקליטה סנדנר תקליטון סולו – "עירית" שכלל ארבעה שירים: "הגשם חדל" (מילים: דבורה בן נר, לחן: אריה לבנון), "לא נושיט זרים" (מילים ולחן: יואל רקם), "כוכב קטן" (מילים: אילן גולדהירש, לחן: פיל זלר) ו"נסו להבין את הים" (מילים: אהוד מנור, לחן: נורית הירש). "אף פעם לא הופעתי לבד (למעט השירים: 'היסמין' בפסטיבל הזמר המזרחי 1970 ו'יהי שלום בחילך' בפסטיבל הזמר החסידי 1971), גם כששרתי שירי סולו, הם ליוו אותי על הגיטרה ובחליל צד שניגן דן שרון. תמיד הייתי עם השלישיה, אנחנו מחוברים עד היום בלב ובנפש עם אהבה בלתי רגילה. מעל 58 שנה אנחנו ביחד, ללא ויכוח אחד".

בשנת 1971 הקליטה לבדה את השיר "כשנפגשים" (מילים ולחן: דן זכאי).

במקביל, בין השנים 1970-1974  זכתה השלישיה לפרסומה גם כשהופיעה דרך קבע במופעי "ניחוחי חציר", סדרת המופעים המוזיקליים של בני ההתיישבות העובדת בהפקת רשות השידור בהפקתו ועריכתו של יואל רקם. במסגרת התכניות שרה השלישיה בין השאר את "שיר לאנשים הבודדים" (מילים: אפרים רימון, לחן: משה צוקרמן), "ונזכה ונחיה" (מילים: מן המקורות, לחן: שייקה פייקוב), "בין אדם לאדם"  (מילים ולחן: שייקה פייקוב) ו"ליל גליל" (מילים: נתן אלתרמן, לחן: מרדכי זעירא).

"היינו עובדים בבוקר בקיבוץ ואחרי העבודה מקיימים חזרות בחדר בקיבוץ ובערב נוסעים להופיע", מספרת סנדנר, "אחרי ההופעות היינו הולכים מיד לעבודה. בהמשך היינו מקיימים את החזרות באולם של קיבוץ המעפיל עם הגברה ותמיד היה לנו שם קהל".

בתחילת שנות ה-70, כשגדי אלון עזב את הקיבוץ ועבר לגור בארה"ב, הצטרף במקומו בן הקיבוץ, דן שרון. בשנת 1973 יצא השלישיה  להופעה ביום העצמאות בארצות הברית ומי שהתווסף לשלישיה לתקופה קצרה בעת זו היה הבסיסט והזמר גדעון ברקני (מהרכב "הבחורים מאפיקים") שהיה חבר קיבוץ המעפיל.  השלישיה גם הופיעה בשנת 1976 ברחבי ארגנטינה.

בשנת 1975 הוציאה השלישיה את תקליטה המלא הראשון – "אהבת ערב" שכלל שירים כ"ציפור שנייה" (מילים: נתן זך, לחן: צבי שרף), "אלעד ירד אל הירדן" (מילים ולחן: אברהם זיגמן), "אניטה" (מילים: נתן יונתן, לחן: דני מסנג) ו"אהבת ערב" (מילים: נתן יונתן, לחן: שושנה לוי). האלבום שילב בין גרסאות כיסוי לשירים מקוריים שנכתבו במיוחד עבור השלישיה.

אלבומה השני – "שירים לאורך הדרך" שיצא בשנת 1979 כלל  בין השאר את "לפנות ערב" (מילים: יעקב שבתאי, לחן: סשה ארגוב), "צעד עימי" (נוסח עברי: יהודה שרל, לחן: טום ספרינגפילד), "ניגונים" (מילים: פניה ברגשטיין, לחן: דוד זהבי) ו"היה הייתה עלמה" (מילים: נתן יונתן, לחן: יעקב שגיא).

אלבומה השלישי של השלישיה – "חיוך שלא יחלוף לעולם" יצא בשנת 1984 ובלטו בו "הגיטרה של פדרו" (נוסח עברי: דן אלמגור, לחן: סינדי ווקר), "הכניסיני תחת כנפך" (מילים: חיים נחמן ביאליק, לחן: נורית הירש) ו"הנך יפה רעייתי" (מילים: מתוך שיר השירים, לחן: נורית הירש).

בשנת 2001 בנה המוזיקאי של סנדנר, יובל, הצטרף כמנהלה ומלווה המוזיקלי של השלישיה בהופעות במקום מעבד השלישיה הקבוע צביקה כספי  והצטרף כזמר גם להרמוניות הקוליות.

השלישיה הופיעה עד לאחרונה ולקחה פסק זמן, עם כוונה להופיע בהמשך.

תודה מיוחדת לעירית סנדנר על שהתראיינה וגוללה בפניי סיפורה לצורך תיעוד פועלה בדפי ההיסטוריה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

"שחק אותה סם!"- סיפורו של המוזיקאי והמתופף סם וידר – כותב ומתחקר: דודי פטימר

סם וידר נולד בצפת בשנת 1950. בשנת 1952, בהיותו בן שנתיים, עבר עם הוריו ואחיו הקטן להתגורר בגבעתיים. בהיותו בן 10 נהג "לבלות" בעבודתו של אביו ששימש כאב בית בבית הספר "אורים" שבעיר, והוקסם מתזמורת הנוער העירונית של רמת גן שניגנה באולם בית הספר אחרי שעות הלימודים. אביו, שראה כי בנו מאוהב במוזיקה, החליט לעשות מעשה ודיבר עם מנצח התזמורת, דב רונן שצירף אותו לתזמורת וכך, בגיל 10, החל סם ללמוד לנגן על תופים.

 

לאורך שנות נעוריו, החל להתקדם בסולם הרמות בתזמורת: תחילה ניגן בתזמורת רמת גן הצעירה, כעבור שנתיים "עלה" להרכב הביניים וכעבור שנתיים נוספות החל לנגן בתזמורת הבוגרת והייצוגית.

נוסף לזאת, ניגן בנעוריו בשנת 1965 בלהקת הקצב – "הטייגרס" ('הנמרים') שביצעה קאברים לשירי הביטלס.

 

בשנת 1968, עם גיוסו לצבא, שירת וידר כמתופף להקת פיקוד המרכז (שהייתה אז בימי הזוהר הגדולים שלה) והשתתף בתכניותיה: "רד אלינו לבקעה" (1968) ו"ליד הירדן" (1970).

בשנת 1971, עם שחרורו מהצבא, החל לנגן עם מיטב אמני ישראל ולאורך שנות ה-70 ניגן בין השאר עם   הגשש חיוור, ששי קשת, עדנה לב,שושנה דמארי, שלמה ארצי, אבי טולדנו, להקת "כרמון", להקת "אנחנו כאן" ובהצגה המצליחה "אברהם אבינו נגד שרה אמנו".

 

בשנת 1972, לאחר שהרחיב לימודי התיפוף אצל המורה והמתופף האגדי יוסף (יושקו) בורלא, החל וידר ללמד תופים בעצמו ופיתח קריירה כמחנך מוזיקלי כשהחל ללמד תופים בכל סניפי הקונסרבטוריון "אנזאגי" (תל אביב, בת ים, רחובות ופתח תקווה).

עם השנים, קריירת הוראת התופים שלו עלתה ונסקה עד לתואר מורה מוסמך בכיר של משרד החינוך וכיום נחשב לאחד המורים הבולטים מהשורה הראשונה לתיפוף.

 

במשך השנים לימד וידר בלא מעט תזמורות נוער וקונסרבטוריונים כמו למשל: תזמורת הנוער העירונית תל אביב, תזמורת ירושלים, תזמורת רמת גן (סגירת מעגל עבורו), קונסרבטוריון רחובות וכו'.

 

בשנת 1983 הוציא ספר הדרכה שכתב ללימוד תופים שהדפס בניו ג'רזי, הופץ בארה"ב וכלל 174 עמודים. הספר נחשב עד היום כמאסטר-פיס בעולם התיפוף.

 

בשנת 1988 קיבל סם לראשונה עבודה כמנצח תזמורת כלי נשיפה במרכז המוזיקה ביפו (ללא ידע קודם בניצוח) ולשם כך, עבר באותה שנה קורס ניצוח בן 8 פגישות עם תזמורת צה"ל ומנצחה המיתולוגי יצחק (זיקו) גרציאני.

 

וידר העמיק בלימודי הניצוח ובשנת 1990 החל ללמוד בקורס מנצחים תחת פיקוח משרד החינוך, שוב בניהולו של גרציאני, שארך שנתיים והפך למנצח "רשמי" מן השורה.

בשנת 1994 ניצח כשנתיים על תזמורת הבוגרים של מרכז המוזיקה ביפו ובשנת 1997 החל לעבוד בתזמורת הנוער ירושלים, שם ניצח על כל התזמורות עד שנת 2012, תחת ניהולו המוזיקלי של איתן אביצור.

 

בערך באותה תקופה, מונה כמנהלה המוזיקלי של התזמורת העירונית רחובות ושימש בתפקיד זה כ-7 שנים.

בשנות ה-80 החל ללמוד ניצוח תזמורות ובשנות ה-90 סגר מעגל כשהפך למנצח ומנהל תזמורת הנוער ברמת גן בה ניגן כנער.

 

במקביל לעבודתו כמנצח, וידר, כדבריו, מעולם לא נטש את "אהבת נעוריו" : הוראת תופים, והוא מוסיף לעסוק בזה גם כיום.

תודה מיוחדת לסם וידר שתרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית.

 

 

 

 

סיפורו של היוצר והזמר מולי אורן ז"ל – כותב ומתחקר: דודי פטימר

היוצר והזמר מולי אורן נצרב בתודעת הציבור הישראלי בעיקר בשל שני להיטי פופ מתקתקים שהקליט בשנת 1973 – "יש אליפות" (המנונה של מכבי תל אביב בכדורגל) ו"משוגעים על כדורגל", דואט משעשע שהקליט עם ציפי שביט. על אף שכוכבו זהר לכמה רגעים, סיפורו של מולי, שסומן כאחד הכוכבים המבטיחים בפופ הישראלי בשנות ה-70, לא תועד מעולם, עד לרגע זה.

הוא נולד כשמואל ארוך במצריים בשנת 1946. בשנת 1947 עלה עם משפחתו לישראל והשתכן בתל אביב. כבר מהיותו ילד, גילה כשרון שירה וכשרון מוסיקלי יוצא דופן ובהיותו בן 15 החל לשיר ולנגן על גיטרה ובעיקר ליצור שירים מקוריים פרי עטו. בתיכון למד ב'אליאנס' והיה מסמר הערב במסיבות הכיתה עם קולו הערב.

 

בין השנים 1964-1967 שירת בצבא כחייל קרבי ועם שחרורו שינה שמו למולי אורן (כי כבר היה בסיסט בשם שמוליק ארוך)  החל להופיע במועדונים מקומיים כ"עומר כייאם", "המערה" (לצידה של יפה ירקוני) , "זורבה" ועוד והחל רוכש שם של זמר אהוב. בשנת 1970 הוציא את תקליטונו הראשון שכלל שני שירים: "איתך אל האורות" ו-"2 בלילה" שזכו להצלחה נאה ברדיו וסימנו אותו בעיתונים כהבטחה של הפופ הישראלי לצד חבריו שלמה ארצי, מייק בורשטיין וגליה ישי.

בשנת 1973 הקליט את ההמנון הרשמי של קבוצתו האהודה מכבי תל אביב ("יש אליפות") יחד עם שחקני הקבוצה וכן את הדואט עם ציפי שביט – "משוגעים על כדורגל". במקביל יצא במחצית הראשונה של שנות ה-70 להופעות רבות בחו"ל וקצר שבחים. בשנת 1973 , במסגרת שירות המילואים, צוות לאקרודיאוניסט והבדרן ליאון ורדימון להופיע בפני חיילים במוצבים .

 

בשנת 1974 הקליט את השיר "קינת דוד" ובשנת 1975 החליט לפרוש ממוסיקה ועבר להתגורר בבלגיה, שם פנה לעסקי הנדל"ן ושימש כאמרגן חובבן שסידר למיטב האמנים כאילנית ולהקת 'שלום' הופעות בחו"ל. כמו כן, משפחתו מספרת כי הוסיף ליצור ולנגן עד יומו האחרון בביתו.

אורן נפטר בביתו בבריסל שבבלגיה בשנת 1999 מהתקף לב והותיר אחריו בן יחידי, דייויד המתגורר שם.

 

תודה מיוחדת לחיה זיו אור, אחותו של מולי ולאלכס בעלה על המידע וקטעי הארכיון ועזרתם לתיעוד סיפורו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

מתופף את חייו – סיפורו של המתופף עמוס מרוז – כותב ומתחקר: דודי פטימר

עמוס רוזנבוים (מרוז) נולד בתל אביב בשנת 1954. הוא מעיד כי הרומן שלו עם מוסיקה החל בגיל 0.

 

דודה של אמו, בנימין עומר, אביו של המשורר ע' הלל,  היה מורה למוסיקה במשמר העמק ויצר את "שיר השומר" הנודע. מרוז מעיד כי עומר היה הקשר הראשון שלו למוסיקה, והוא אף לימד אותו  תווים בסיסיים של כלי הקשה בגיל 5 ולתופף.

הוא מעיד כי בילדותו הרדיו והפטיפון היו בולטים מאד וכך ספג מרוז את שירי בובי דארין ואלביס לצד שירי קטרינה ואלנטה, הגשש החיוור, גשר הירקון, יפה ירקוני וכדומה.

 

בשנת 1964, עת עמוס היה בן 10 והתגורר עם משפחתו ברמת גן. אביה של אחת מבנות כיתתו בבית הספר היה המתופף המיתולוגי מני רנוב (שתופף אותה תקופה עם שלישית גשר הירקון) שהפך להיות מורהו המקצועי הראשון ובין השניים נוצר קשר חם והדוק. רנוב נהג לקחת את בן טיפוחיו בלילות למועדון הג'אז "ברברים" ועיצב לא מעט את טעמו המוסיקלי.

 

בהיותו בן 14 החל עמוס לנגן בהופעות והרכבים מזדמנים, תחילה שסידר לו רנוב (בין השאר ניגן "בשקט, כמעט בסוד" בהצגה "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ")  ובהמשך לבדו. לפני הצבא, נזכר, ניגן מעט עם איתן מסורי ואודי שפילמן (שהיו יחד בלהקת "שחור לבן" באותה תקופה). בסוף שנות ה-60 ניגן בהצגה האוונגרדית – "הזמרת בעלת הקרחת".

 

בתחילת שנות ה-70 החל ללוות אמנים: הזמרת הראשונה אותה ליווה הייתה שולה חן, כשפסנתרנה אותה תקופה היה שלמה גרוניך.  בהמשך הופיע בסיבובי אמנים עם יזהר כהן, שלמה ארצי, אילנית, אושיק לוי, השחקן ערן בניאל, ששי קשת, בעז שרעבי, צדוק סביר, אלברט אלמוזלינו (אמן הצלליות) ועוד.

במקביל ניגן בתיאטרון הילדים של אורנה פורת בהצגות כ"פו הדוב", "טומי טם" ועוד. בשנת 1972 ניגן בהצגה המצליחה של גיורא גודיק – "במזל דגים".

 

לאורך שנות ה-70 השתתף במופעים והקלטות רבות, בהם: "ערב משירי רחל" (עם דורית ראובני, חנן יובל ודני כץ), "ערב משירי עקיבא נוף" (עמוס אף ניגן בתקליטו של נוף ובהקלטת הלהיט "איזבל"), בתכנית היחיד של חוה אלברשטיין, בתקליט המשותף של חוה אלברשטיין ועודד תאומי ("חוה ועודד בארץ הקסמים"), במופעיו של מתי כספי, הקליט והופיע עם נתן כהן ו"הנשמות הטהורות", בהקלטות של מוסיקאים כיוסי מר חיים ודב זלצר, בתכנית הרדיו הפופולארית "דלת פתוחה", בתכנית הטלויזיה "המבדיל בין קודש לחול", בתכנית הראשונה של "הכל עובר חביבי", ועוד. כמו כן, הקליט עם נתן כהן ג'ינגלים לפרסומות.

 

בשנת 1977 החליט להניח את התופים בצד והחל לעבוד בעיתון "מעריב", בו למשפחתו היה תפקיד בכיר בה. במשך השנים הפך למנהל בכיר ב"מעריב".

 

בשנת 2000, כשהגיע לשיעור תופים של בנו אצל דורון גיאת, לקח את התופים וניגן בספונטניות, מה ש"הדליק" לו את הפיוז שוב והוא חזר לתופף ולהופיע, תחילה עם חבורת שוהם ובהמשך עם הזמרת רעיה פירסט ובהרכב הבלוז The Travelling Mellow Tones. מרוז מוסיף לנגן ולהופיע עד היום.

 

תודה מיוחדת לעמוס מרוז היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

"בטוח שהתבגרתי..אבל זה לא מבטל את הצורך לשיר" – ריקי גל בראיון אישי – כותב ומראיין: דודי פטימר

יום ראשון בשעה 11:00 בתל אביב. אני מחיש צעדיי (או במילים אחרות רץ) בכדי לא לאחר לפגישה עם לא פחות מאחת ממושאי הערצתי. אמנם בדרכי אני קצת חושש, שכן לא האמנתי שפגישה שכזו, עם אמנית בסדר גודל כזה, שפותחת בפניי דלת ביתה לשיחה אישית לצורך פרויקט תיעוד המוסיקה הישראלית שלי, אפשרית, אך אני משער שלפעמים חלומות אכן מתגשמים.

 

בשבוע שלפני הפגישה, התחבטתי ביני לבין עצמי : "מה אלך לשאול מישהי שהתראיינה לא פחות ממליון פעם ועם זאת אנסה לחדש ולעניין אותה ובעיקר את קהל קוראיי", אך בסוף החלטתי לתת ללב להכריע את השאלות ולפה לשמש מתווך בין המחשבה והרצון למציאות.

הזמרת שגדלתי עליה ב"לגור איתו", התאהבתי בה ב"רק לצידו" (אחד הקאברים המוצלחים בעיניי ל-Stand By Your Man ולמעשה השיר הראשון שלה ששמעתי מאודי) ונשביתי בלהיטיה: "היא שלו והוא שלה", "אמת או חובה" (כולנו היינו ילדים פעם, ועדיין, לא?) , "היי שקטה", "יש לי חולשה לרקדנים", "אילו יכולתי (אמא)", "בני ילד רע", "הצריף של תמרי", "נערת הרוק", "מערבה מכאן", "הנה פתחתי חלון", "ילד אסור ילד מותר", "מה זאת אהבה", "בצער לא רב, ביגון לא קודר", "ראש השנה שלך" ועוד רשימה אינסופית שאם אתחיל כאן, לא אסיים.

 

כן, כן, אינכם טועים, מדובר בריקי גל.

 

ריקי גל – זמרת, יוצרת ושחקנית שעל אף שמלוה את היצירה הישראלית יותר מארבעה עשורים, ממותגת "קלאסיקה" עוד בחייה ונחשבת לנערת הרוק הנצחית, נתפסת בעיניי כצעירה נצחית – מישהי שנדמה שהייתה כאן תמיד ותהיה כאן תמיד, היא לא נותנת למחוגי הזמן לתת בה אותותיהם, לא נכנעת לפתגם שהעולם שייך לצעירים ולא מתעניינת כל כך במה שאומרים או כותבים עליה ובעיקר לא מפסיקה ליצור, להשתכלל, להתחדש, לצאת מהמסגרת שמצפים ממנה להיות בה ומעל הכל – לא חוששת להיכשל, לא חוששת "ליפול", כי הידיעה שפוסעת בדרכה ושלמה עם כל שעל וצעד שלה, היא זו שמהווה, לדעתי, מקור האנרגיה והכוח שלה להמשיך ולצעוד בצמרת המבצעות בישראל.

 

לאחרונה הוציאה את אלבומה החדש – "ענבים כחולים", פרי עבודתה המשותפת עם יהודה פוליקר כמלחין ומפיק מוסיקלי, שלרגל צאתו נפלה בחלקי הזכות לראיינה בנענע10 וברדיו 103FM , אך כל אלה לא השתוו למפגש אישי עימה לשיחה של פנים מול פנים, היא מולי, אני מולה והטייפ רקורדר בינינו עד לראיון בו סיפרה לי על תחילת דרכה המוסיקלית, על ההשפעות המוסיקליות עליה, על הלך חשיבתה המקצועית בבחירת שירים ועוד ועוד.

 

 

ריקי, בואי נדבר ראשית קצת על תחילת הדרך. זוכרת את הפעם הראשונה שעמדת על במה ושרת?

 

"אני אגיד לך למה לא באופן ממש טוב, כי היה לי את הדחף הזה מגיל מאד מאד צעיר. גם כשהתחלתי כרקדנית אצל גרטרוד קראוס הגדולה ובקיבוץ הייתי סולנית של להקת מחול, אז זו כבר הייתה במה בשבילי. כבר בגיל 12 הייתי על במה כרקדנית. את השירה גיליתי קצת יותר מאוחר, כי המודעות לקול מתפתחת יותר מאוחר. כל הזמן הגבתי למוסיקה. זה היה טבוע בי תמיד".

 

מתי גילית שיש לך כשרון שירה?

 

"דווקא אמא שלי היא זו שהבחינה בקשר החזק שלי למוסיקה בגיל ממש קטן ואני כבר זיהיתי את הצורך הזה להיות מרכזית, להיות נראית. למעשה, כשהייתי בת 12 בקיבוץ, גילה אותי שלמה ארצי (שהיה בן 13) ומאוחר יותר היינו גם בצמד סיני..אז אני משערת שזה היה בי "למרותי", כי גם לפני שהייתי מודעת לכך זה היה בי. כמו כן, זה גם התחיל לי בעקבות הקולנוע. בקיבוץ הייתי רואה סרטים מוסיקליים ששילבו משחק ושירה וזה השפיע עליי מאד, באותו רגע ידעתי שאני רוצה לבטא את עצמי כמו במחזות זמר".

שירתת בלהקת חיל הים. רצית מראש ללכת ללהקה צבאית?

 

"תראה, שוב, זה קרה למרותי. היה לי חבר גיטריסט והוא גרר אותי לבחינות ללהקות צבאיות, כשעוד הייתי בת 15,16 בלבד, ובאודישן שרתי ביטלס, והתקבלתי על המקום, ושלחו אותי להופיע בסיני בפני חיילים. שלמה ארצי, שהיה נוכח, הציע ללוות אותי עם הגיטרה וכך נולד הצמד שלנו "צמד סיני". לאחר מכן שירתנו יחד בלהקת חיל הים".

 

נהנית בלהקה צבאית?

 

"ממש לא. לא סבלתי את זה. שם למדתי בעצם שהמקצוע הזה של המוסיקה הוא מרפקים ושאני חריגה. אם זה טוב או רע לא יכלתי אז לשפוט. הייתי חריגה, כזאת שאם חסר משהו , ישר פונים אליה שתחליף. לא הייתי פראיירית, הייתי זו שמצילה את החסר ונחשבת ליוצאת דופן ומיוחדת".

התחברת לעיבודי המוסיקה הקלאסית של הפזמונים של אז ?

 

"אתה יודע באותה תקופה לא שאלנו יותר מדי שאלות..היה סגנון שהשתמשו בו אז, שירי הלהקות הצבאיות וקלאסיקה ישראלית שהתחילה להתגבש כפופ קלאסי פולני רוסי הונגרי, אז שרנו".

 

מהן ההשפעות המוסיקליות עלייך לאורך השנים ?

 

"תשמע, דברים קורים. היום אתה יכול לדבר על דברים בדיעבד בכל דרך שאתה רוצה וזה עדיין בדיעבד, כי בתקופה שהדברים קורים, אתה אפילו לא חושב, אתה כמו אבן מתגלגלת ואתה מושפע ממה שקורה במוסיקה בעולם, שזה היה אז קליף ריצ'ארד, הביטלס, אלביס פרסלי וזה הלך יותר ויותר ונעשה אנגלי, אז אני אהבתי מאד את ההשפעות האנגליות שהיו עליי ואתה תתפלא, אבל גם הושפעתי מהסגנון הצרפתי השנסיונרי, גם הספרות הצרפתית השפיעה עליי מאד".

זוכרת מתי התחלת ליצור שירים בעצמך?

 

"כל הזמן כתבתי, עד היום. כל הזמן אתה חושב שירים."

 

ומתי יצא לך האומץ לעשות את זה?

 

"תמיד כתבתי דברים. לא היה לי אומץ לפרסם אותם או להשתמש בהם, אך תמיד היה בי היצר לכתוב. תמיד הערצתי את המילה הכתובה.".

 

לפי איזה פרמטר את בוחרת שירים?

 

"אני בפירוש מתחברת למילה הכתובה והטקסטים יותר מאשר המוסיקה."

קרה פעם שויתרת על שיר, שאחרי כן הפך להיט בביצוע מישהו אחר?

 

"לא, לא קרה לי. להיפך, אם זה הפך ללהיט אצל מישהו אחר, שמחתי בשבילו. אני יודעת מה אני רוצה. לעומת זאת, יכלתי להיאבק על שיר שידעתי שהוא מתאים לי, למשל "היי שקטה", שיכלתי להילחם עליו בציפורניים. לא יעזור שום דבר. זו הייתה חתיכת מלחמה אבל כששיר נועד לי, אני אלחם עליו".

זוכרת את הפעם הראשונה ששמעת עצמך ברדיו?

 

"פעם ראשונה אני לא בדיוק זוכרת, אלא בעיקר את התקופה הראשונה. זה תמיד מרגש כל פעם מחדש."

 

עד היום יש בך אותו הריגוש כשאת מופיעה?

 

"עד היום, כמובן ממקום אחר יותר מקצועי ויותר בטוח".

 

את ביקורתית כלפי עצמך?

 

"יותר מכל אחד אחר, מאוד. אני פרפקציוניסטית מדי, פשוט כי אף פעם לא עשיתי שום דבר שלא רציתי לעשות. לעצמי זה חשוב, ואף פעם לא הצטערתי גם. גם אם זה נראה למישהו מבחוץ טעות, זה לא עניין אותי, תמיד הייתי שלמה עם זה".

כיצד את ניגשת לשיר? איך את הופכת את השיר לשיר של ריקי גל ולא של מישהי אחרת?

 

"אני שרה אותו פשוט, ואני לאט לאט מרגישה אותו מחלחל ונטמע בי".

 

 

איך את שומרת על עצמך רלוונטית לאורך השנים?

 

"תשמע, אופי המוסיקה שלי לא בדיוק מה שמקובל, הוא אחר שזה גם מחזיק היום, האופי הרוקיסטי, האופי הFאנקי, אופי הבלדות. שירים טובים נשארים לעד, שירים שאתה שומע אותם במרחק של זמן, אתה אומר "וואלה זה יופי, איך הם מחזיקים כאילו הם יצאו עכשיו". יש שירים שישר מעלים בך תחושה לא רלוונטית, אני משתדלת לא לבחור כאלה. אבל כל דבר, עם הזמן, נשחק, לכן אני דואגת להתחדש כל הזמן ואז אני מדביקה את הישן בעכשיו".

 

מה לדעתך היחס כיום לאמנים ותיקים ?

 

"תראה, קודם כל אני בנאדם שמקבל את שינויי הזמן, זה בסדר. אני לא מאלה שלא תשמע אותי אומרת : "פעם היה ככה והיום ככה", זה ממש לא מעניין אותי. אני נהנית מזכרונות טובים שהיו לי והיו לי הרבה, אבל לא תראה אותי שמה דיסקים ושומעת ונזכרת איפה היה פעם יותר טוב. אני כן חושבת שאין לנו כאן עוד את התרבות הזאת שמכבדת אנשים מבוגרים, אין לנו עוד את זה, אבל זה מתחיל כבר לקרות. מי שמחזיק מעמד ויוצר כאן ועכשיו כמו שלמה (ארצי) ויהודה (פוליקר), הם דואגים להיות על-זמניים, הם כל הזמן יוצרים עוד ועוד וכל הזמן מלוים אותך לאורך איזושהיא דרך ארוכה מאוד, הם עוד ילדים בנפשם, כמוני, ולכן חשובה נורא היצירה. כיום יותר ויותר מבינים את הערך של ההתבגרות, מבחינה מקצועית".

 

 

את מרגישה שהתבגרת?

 

"זה בטוח שהתבגרתי, אבל זה לא מבטל את הצורך לעשות ולשיר ולהיות במוסיקה ולהיות סקרנית, זה לא מבטל את זה, השאלה איך אתה מסתכל על מה זו התבגרות: הנסיון שלי עצום, המראה מעט משתנה וזה בסדר גמור".

 

וכשאת על הבמה?

 

"אני מרגישה כמו ילד ללא גיל".

 

 

מה התכונות שהכי מאפיינות אותך?

 

"לא יודעת, אתה צריך להכיר אותי כדי לדעת. אבל ממה שאומרים אני עומדת על שלי, דעתנית, בנאדם חופשי, תמיד עושה מה שאני רוצה, עצמאית, משתדלת לא לפגוע באף אחד ואת השאר צריך להכיר אותי כדי לדעת".

 

מה את עושה בימים אלה?

 

"ברגע זה אני משוחחת אתך וזה כבר נעים, הוצאתי את הדיסק החדש, יש לי את המופע שלי אז אני מסתובבת בארץ ונהנית מהחיים".

 

 

מה המחמאה הכי מרגשת שקיבלת לאחרונה בהופעה?

 

"שמישהי יצאה מהופעה שלי לאחרונה ואמרה שהיא רוצה ללמוד אצלי. שאלו אותה: מה את רוצה ללמוד? שירה?, אז היא אמרה: לא,לא,לא, אני רוצה ללמוד ממנה על החיים. גם מתקשרים אליי לפעמים אנשים שהיו בהופעה שלי ולא נרגעו ומתקשרים אליי ואומרים שהם חייבים לדבר איתי, שהם מבקשים שארגיע אותם מהעוצמה שחוו בהופעה שלי. זה תמיד מרגש אותי מאד "

 

מה הקהל בשבילך?

 

"בשבילי קהל זה מפגש אינטימי כלשהוא. אני מאד אוהבת לשוחח עם אנשים, אוהבת לספר סיפורים באופן ספונטני".

 

 

יש פתיח שאת פותחת איתו את המופע?

 

"בכל המופעים שלי, כל פעם זה שיר אחר. דואגת לא לחזור על עצמי. עכשיו, למשל, אני פותחת עם השיר שלי "בסוף היום", אבל אני יותר קוראת אותו ושרה רק את הפזמונים".

 

 

זוכרת רגע מכונן בחיים המקצועיים שלך ?

 

"יש רגע שהאדיר את הגישה שלי וזו העובדה שנכנסתי לתיאטרון הממסדי, התיאטרון העירוני. בתוך תוכי ידעתי שזה יקרה באיזשהוא שלב"

את אוהבת לשחק?

 

"מאד אוהבת לשחק. זה הרחיב את התפיסה שלי".

 

היום את משחקת?

 

"הציעו לי להשתתף בכל מיני תכניות שלא כ"כ מעניינות אותי, כי אני לא מוכנה לשחק בכל תפקיד. אני בוחרת בקפידה מה שמתאים לי".

 

 

השלימי את המשפט: ריקי גל היא..

 

"ריקי גל".

 

יצאתי מהראיון כשהחלום (והחששות) מאחורי ובפי ובלבי טעם מתוק מאותה פגישה מרגשת עם ריקי גל. תודה ריקי.

 

אני רוצה להודות מכל הלב לריקי גל היקרה על שפינתה מזמנה לפגוש אותי ולתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית ותודה מיוחדת לשיר פפרברג המדהימה על ש"שידכה" בינינו וגרמה לפגישה לקרות!

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

היכן תמי גל? סיפורה של כוכבת שנות ה-70 – כותב ומתחקר: דודי פטימר

היא הייתה זמרת ושחקנית בולטת ומבוקשת מאוד בשנות ה-70, יפת מראה וקול וייצגה את כל מה שזוהר בתעשיית הבידור דאז: החלה דרכה כילדת פלא במקהלת צדיקוב המיתולוגית, שירתה בלהקת חיל התותחנים ואף הייתה חברה של כוכב הלהקה, רומן שרון ז"ל (שבאופן לא צודק, בשל עובדה זו, זוכרים אותה, ופחות בשל פועלה הרב, כפי שתיווכחו) , השתתפה במופעים מוצלחים: "ג'אמבו", "מישראל באהבה", "אנו אנו הפלמ"ח", הייתה חלק מאחד ההרכבים המצליחים בשנות ה-70 – "האחים והאחיות" והקליטה מספר להיטי פופ מוצלחים, שהמוכר בהם (בשל נפלאות היוטיוב) הוא "היכן אתה?" . בשנות ה-80, לאחר שנישאה והפכה אם גאה לילדיה, נאלצה בעל כורחה להניח את הקריירה המוסיקלית בצד ולהשקיע במשפחתה, כשהיא הופכת לאחת הזמרות שהיו כוכבות בזמנו וכיום, לצערנו, "גורלן לא ידוע" – עד תחקיר זה, כמובן.

 

במשך שנים רבות ניסיתי לאתר את "תמי גל" ( עליה כתבתי פרולוג זה המוצג לעיל) אולם כל נסיונותיי לאתרה עלו בתוהו (כולל השמעת שיריה בתכניתי ברדיו ובקשת הקהל "לאתרה") עד אורח המקרה ואדם נפלא בשם נולי קרטן, מוסיקאי וחברי היקר, שסימס לי כי איתר את תמי גל (כהן) , חברתו מימי מקהלת צדיקוב ( שם כונה "לוליק") ובכך סגר לי את מעגל החיפושים.

 

 

בעזרת קרטן התותח, תיאמתי פגישה עם תמי, שמסתבר כי מאזינה מעת לעת לתכנית המוסיקה (אולם "פספסה" את תכנית הרדיו  בה חיפשנו, גבי גזית ואנוכי, אותה) , בכדי לראיינה ולתעד לראשונה בהיסטוריה את סיפורה המלא, אותו אני גאה להציג לפניכם, חלק מהפרויקט האישי שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה.

 

תמי גל נולדה בפולין בשנת 1951 בשם תמי וקסברג. בגיל 4 וחצי עלתה עם משפחתה לישראל וגדלה בחולון.

 

כפי שהיא מעידה, חיידק המוסיקה החל לדבוק במקהלת בית הספר שנהגה לשיר באירועים, חגים ומסיבות שכבה. האירוע ה"מכונן" הראשון בחייה, כדבריה, הוא פעם אירעית בה האזינה ברדיו למקהלת הילדים של צדיקוב בניצוחו של יצחק (זיקו) גרציאני, מהמקהלות הנודעות באותן שנים, במסכת שירים. מאותה האזנה אירעית ברדיו, החליטה תמי שהיא "חייבת" להיות חלק ממקהלת צדיקוב. היא פנתה למורה הזמרה בבית ספרה שיפנה אותה לאודישנים למקהלת צדיקוב, אך הוא לא "שש" לכך בלשון המעטה, אולם תמי, נחושה, שמעה במקרה ברדיו כי נפתחו אודישנים למקהלה, ובתעוזה החליטה ללכת להיבחן, על אף גילה הצעיר. באודישן למקהלה, שבדיוק החליפה את מנהלה המוסיקלי (גרציאני פינה מקומו ללסלו רוט) , ביצעה תמיד את הפזמון "בוא ואשק לך" והתקבלה באופן מידי. תמי התקבלה למקהלת צדיקוב בשנת 1964 ( והמורה לזמרה "אכל את הכובע", יש לומר) . תמי כיכבה  ( אף כסולנית)  במקהלת צדיקוב עד שנת 1969, מועד גיוסה לצבא.

לפני הגיוס, תמי ידעה חד משמעית שהיא רוצה להיות חלק מהווי להקה צבאית. היא ניגשה לאודישנים ( בין בוחניה היו כמובן יאיר רוזנבלום ז"ל ודני ליטאי ז"ל, שהתרשמו, מלבד מיכולותיה הווקאליות, גם מיכולותיה התיאטרליות) והתקבלה מיידית. יש לציין שבשלב זה שינתה שמה ל"תמי גל" ( על שם כוכבת הפופ הצרפתייה של שנות ה-60 זוכת האירוויזיון – פראנס גל) .

היא התגייסה לצבא בשנת 1969 ויועדה תחילה ללהקת חיל הים, אך כיוון שזו הייתה בין תכניות, הדבר לא התאפשר וגל הועברה ללהקת חיל התותחנים שרק הוקמה והייתה עוד "בחיתוליה" ועם זאת כללה שללה כשרונות מבטיחים בשמי הזמר בהם: רומן שרון ז"ל (שהפך להיות בן זוגה של תמי, עד מותו הטרגי ב-1974) , יובל דור, קיקי רוטשטיין ועמי מנדלמן (שלימים יהפכו לשלישית "אף אוזן גרון" וכמובן "הכל עובר חביבי"), דליה אליעזרוב, משה ארנון, שלמה חממי ובתכניתה הבאה גם יהודית שוורץ, יוסי פיאמנטה ז"ל, יוני רכטר, דורון תבורי ועוד.

גל השתתפה בשתי תכניות הלהקה, שהפכו מצליחות מאוד, כיכבו במצעדי הפזמונים ונתנו "פייט" טוב לשאר הלהקות שבלטו דאז: התכנית הראשונה: "פגז ראשון" (1969) כללה להיטים כ"פרפרים", "סינדרלה", "את ואני", "פעם תותחן" והתכנית השניה – "לה בומבה" (1970) כללה להיטים כ"פרחים בקנה", "שיר שבת", "בחופשה הבאה", "גיזרים" ועוד.

בסוף שנת 1971 השתחררה גל ומיד הצטרפה לצוות המופע המוסיקלי – "הג'אמבו" בכיכובם של יוצאי להקות צבאיות בהם מוטי פליישר, מירי אלוני, ניצה שאול, ציפי שביט ("כולם הלכו לג'אמבו") ,רותי הולצמן וכו'. המופע הפך להיט והוצג  מעל 300 פעם ברחבי הארץ בהצלחה רבה.

עם סיום הג'אמבו, הצטרפה גל בשנת 1972 למופע "מישראל באהבה" ( From Israel With Love ) שתועד בתקליט וכלל יוצאי להקות צבאיות ( דוגמת חיה ארד, יונית שהם ועוד). המופע הוצג ברחבי העולם ( המזרח הרחוק, אוסטרליה, אמריקה ועוד ) , הציג את ההווי הארצישראלי ונחל הצלחה רבה. המופע רץ במשך שנה – עד סוף שנת 1973. המופע נקרא גם "מצה"ל באהבה".

בשנת 1974הצטרפה להפקה של "אנו אנו הפלמ"ח" בכיכובם של גדעון זינגר, עודד תאומי, ברייני ויינשטוק ( להקת פיקוד דרום) , דני גולן, רונית אופיר ועוד. המופע רץ עד שנת 1975.

בשנת 1975 הופיעה גל במועדון "המצודה" בירושלים במשך חצי שנה (היא החליפה את דליה כהן שנסעה לחצי שנה לסיבוב הופעות בחו"ל) .

בהמשך אותה שנה, הוזמנה גל להחליף את סוזי מילר בלהקת "האחים והאחיות" שהחלה תופסת פופולאריות רבה ( הייתה מעין גרסה ישראלית ללהקת Mamas And The Papas האמריקאית ואף כונתה להקת "אבבא" הישראלית) . גל הייתה חברת הלהקה עד שנת 1978 והייתה שותפה לכמה מהקלאסיקות הבולטות של הלהקה, בהן : "פתאום נפל עליי אביב" ( מקום שני בפסטיבל הזמר והפזמון לשנת 1977) , "בערוב היום", "הייה נא טוב אליי", "שוקי התוכי", "שובי דובי" ( מקום ראשון בפסטיבל שירי ילדים לשנת 1977) , "הרכבת" ועוד. באותן שנים נישאה לעמוס כהן והפכה לתמי גל-כהן (שם אותו נושאת עד היום) .

בשנת 1978, לאחר שעזבה את להקת האחים והאחיות, פנתה גל לקריירת סולו שכללה כמה להיטי פופ שזכו להצלחה נאה ברדיו דאז: "היכן אתה", "הבוקר שאחרי", "שירי לי, שירי לי" וכיכבה כדרך קבע בתכנית המוסיקה הפופולארית דאז: "עוד להיט".

 

באותה שנה (1978) נכנסה גל לחזרות לאופרת הרוק שהוצעה לה כתפקיד ראשי (בהפקת בעלה , עמוס כהן) – "בני בום", אולם מסיבות אישיות נאלצה לעזוב את החזרות למופע והתפקיד הוענק לזמרת צעירה בשם ריקי גל, שזכתה לאחד מלהיטיה הגדולים: "בני ילד רע".

יש לציין, כי מעבר להיותה זמרת, שיחקה תמי גל, בשלהי שנות ה-70, בכמה מסרטי הקולנוע הישראליים שהפכו ברבות השנים לסרטי "פולחן", בהם: "חסמבה ונערי ההפקר", "משפחת צנעני", "500 אלף שחור", "גונב מגנב פטור" ועוד.

 

בתחילת שנות ה-80, העתיקה, לצורך עסקיו של בעלה, את מגוריה לאילת, ילדה את בנותיה : נטלי (1983) ושרון (1984) , ובין השנים 1984- 1987 הופיעה בבתי המלון באילת עם שירים בשלל שפות. בסוף העשור חזרה עם משפחתה לחולון וקיבלה הצעות להופיע ולהשתתף במספר הפקות, אולם עקב מצב אישי משפחתי (מחלתו של בעלה)  והיותה אם במשרה מלאה, פנתה לעיסוק יותר "פרנסתי" ממוסיקה והחלה לעבוד כקוסמטיקאית בכירה, תחום בו היא עובדת עד היום ( על אף הצביטה הצורמת בלב שאינה עוסקת בתחום שנולדה למענו) .

יש לציין כי מאז 1987 היא לא שרה באופן רשמי ולא הופיעה, אולם בימים אלה "חיידק" הבמה והמוסיקה החל להדהד שוב במוחה של תמי ולפי הניצוץ הבוער בעיניה בעת שמשוחחת על כך, בטוחני שלא ירחק היום ונשמע אותה מפזמת בקולה הנעים (והשמור היטב, יש לומר) את פזמון חייה.

 

תודתי הרבה נתונה לתמי גל (כהן) היקרה על שפינתה מזמנה הצפוף לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייה לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה וכן תודה מיוחדת לנולי קרטן על ש"שידך" בינינו.

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקה ישראלית.

"אני ישראלי" – סיפורו של המוסיקאי והזמר אבשלום כהן – כותב ומתחקר : דודי פטימר

בפנתיאון הזמר העברי לדורותיו, יש ליוצר, זמר, פזמונאי ומוסיקאי אבשלום כהן (יליד 1928) מקום של כבוד. על אף ששמו מוכר לכל העוסקים בזמר העברי, זהותו, חזותו וסיפורו די עלומים ( מלבד חמש שורות בויקיפדיה ותכנית רדיו בה התארח לפני כ-8 שנים ברשת ג') ולא ידועים לכלל הציבור.

 

אבשלום ( יליד 13 במאי 1928) בן ה-87 אחראי לכמה מהקלאסיקות הגדולות של סוף שנות ה-40 ושנות ה-50: "השוק השחור", "עגלה עם סוסה", "הסבתא בנגב" (אני והסבתא) , "על חוף אילת", "שיר הצב", "שבת במחנה", "מחול הכרם", "לונה פארק" (הבסיס עליו יצר ישראל יצחקי את שירו הקלאסי – "אבאל'ה בוא ללונה פארק") ועוד שבוצעו על ידי מיטב האמנים של אותה תקופה, דוגמת יפה ירקוני, ישראל יצחקי, שמשון בר נוי וכו'.  מלבד היותו יוצר, אבשלום היה זמר די פופולארי והקליט מספר שירים בחברת התקליטים "הד ארצי" ובחברת "מקולית" (חברת התקליטים הנודעת של שנות ה-40,50,60) . בין השירים שביצע בשנות ה-50 כזמר: "שיר המשפט", "לונה פארק", "השוק השחור".

 

בשנת 1955 עבר לארה"ב ומאז הוא מתגורר שם ( לאורך השנים ביקר בישראל לעיתים תכופות ואף הופיע בטלויזיה וברדיו הישראלי) ומייצג בגאון את ישראל, את ערכי היהדות ובעיקר את היופי והטוהר בארצנו הקטנטונת. לצד הקריירה המוסיקלית, למד בסמינר למורים ושימש במשך שנים רבות כמורה ומחנך בבתי ספר יהודיים.

 

את הראיון הארוך והבלעדי הזה עם אבשלום, לקח לי זמן רב להשיג: ראשית כל, איתרתיו בזכות נפלאות "הפייסבוק" ושנית כל, לערוך ראיון מקיף בקו ישראל-ארה"ב זה עניין לא פשוט, אך עם נפלאות הטכנולוגיה, אפשרי מאוד, וזהו הראיון עם מי שנחשב נדבך חשוב בתולדות הזמר העברי בשנות ה-40 וה-50 ובכלל, איש שיצר קלאסיקות מוסיקליות.

 

אבשלום, האם גדלת בבית מוסיקלי?

 

"לא. נולדתי ברחוב פינסקר 41 בתל אביב להורים ממוצא תימני. אימי נולדה בתימן ואבי גם כן. אביו של אבי היה רואה חשבון לסוחרים מתימן שלא ידעו חשבון והוא היה נוסע איתם בספינה לביירות בלבנון וכך הוא הרוויח את מחייתו. בלבנון התברר לו שיש שם בית ספר של יהודי צרפת בשם "Alians De Israel", זו הייתה פנימיה עם תכנית לימודים מודרנית.

 

באחת הנסיעות הוא הביא את אבי, שהיה בן חמש, ורשם אותו לבית הספר הזה. כעבור שנה, הערבים שסבי עבד איתם זנחו אותו בביירות ונעלמו מבלי לשלם לו את משכורתו. הוא מצא עבודה בתור שמש בבית כנסת בביירות, אבל חלה וכעבור שנה נפטר בביירות.

 

אבי, שלא ידע הרבה ממשפחתו, גדל בפנימייה, סיים בית ספר תיכוני ובגיל 17 הגיע לארץ ישראל בזמן השלטון העות'ומני. הוא היה משכיל, דובר צרפתית,ערבית, טורקית ועברית, אולם הוא לא מצא עבודה בארץ והמשיך למצרים, שם מצא עבודה בתור מלפף סיגריות בידיו הזריזות. איך הוא פגש את אימי זה סיפור ארוך מדי בכדי לספר פה. "

 

 

מתי דבק בך חיידק המוסיקה?

 

"אני מגיל שלוש עמדתי לפני קהל ושרתי. הייתי בן זקונים: אחותי הבכורה, הגדולה ממני ב-11 שנה, הייתה מלמדת אותי שירים ולמדתי מהר. כפי שאני זוכר מילדותי, יום אחד היא לקחה אותי לנוער העובד, העמידה אותי על שולחן ואמרה לכל החברים – "אחי הקטן זמר", והתחלתי לשיר על שולחן וקיבלתי מחיאות כף ואז נדלקתי ולא הפסקתי לשיר. בגיל 9 הייתי בקייטנה וביקשו ממני לשיר לכל הקייטנים בחוף הים בתל אביב, שכחתי את המילים וזכרתי רק את המנגינה ועשיתי מילים משלי וקראתי לשיר – "אין לך שולחן". הילדים אהבו את השיר. אתה יכול לשמוע אותי שר עם קולי של היום בזמרשת, וכל המילים שלי שם גם כן."

 

 

זוכר את השיר הראשון שחיברת?

 

" בוודאי. גרנו בחדר אחד. אבי נפטר כשהייתי בן 12. בבית הספר העממי תל נורדאו בחרו בי לשיר בכל מיני טקסים. אהבתי לשיר והייתה לי שמיעה אבסולוטית. היינו עניים בלי רדיו. לשכנים שלנו היה פטיפון וביתם היה עם קיר משותף לביתנו. יום אחד, מהפטיפון של השכנים, שמעתי תקליט ממנו בקע השיר "טיקו טיקו" עם האחיות אנדרוס שרות באנגלית, שלא הבנתי מילה (הייתי בן 14) . הם ניגנו את התקליט יום ולילה ואני למדתי ואהבתי את המנגינה, ואפילו את הצד השני של התקליט – Her Bathting Suite Never Got Wet.

 

יום אחד באתי לביתם ושאלתי על מה הן שרות. הם ענו לי ששיר אחד הוא על שעון והשיר השני על נערה שבגד הים שלה אף פעם לא נרטב. באתי לחדרי וכתבתי מילים מתאימות לשני השירים. לטיקו טיקו כתבתי: "הו טיקו טיקו טאק, קניתי לי לחג שעון יפה שמתקתק מאוד חזק, הוא בלילה מאיר בבוקר הוא מעיר, בכלל זה השעון הכי יפה בעיר. הו טיקו טיקו טאק, במים הוא כדג, וכל מחוג את סיבובו בסדר חג, אפילו הוא יכול להיקבר בחול אך התקתוק יתקתק תמיד בקול..הו טיקו טיקו טאקה טיקה טוקה טקה אל תמהר אל תפגר, אף לא ברגע כי אם אני אקדים או שאני אחסיר תמיד אתה אתה אתה אתה תהיה אשם, לכן תלך איתי בצדק וביושר אז גם אני וגם אתה נחיה באושר, תקתק תקתק תמיד תקתוק כזה רק כך, טיקו טיקו טיקו טיקו טאק!

 

שרתי את השיר במסיבת חברים וקיבלתי מחיאות כפיים סוערות. היה שם גם יעקב בן הרצל, שהיום בטלויזיה והוא היה כשרוני באלקטרוניקה. היה לו בביתו רדיו חשאי בשם "קול הירח", זה היה בזמן המנדט הבריטי. הוא ביקש ממני לשיר את טיקו טיקו בתכניתו הפופולארית. כל פעם שרתי בכתובת אחרת בלי ליווי מוסיקלי. יום אחד הלכתי ברחוב אלנבי בתל אביב, ואוטובוס מלא קייטנים שרים את טיקו טיקו שלי. לא האמנתי, התחלתי לרוץ אחרי האוטובוס בכדי להיות בטוח שהם שרים נכון את המילים והם לא יודעים מי אני ואני רץ מהר והם צוחקים ושרים".

 

יש לך אולי חווית ילדות מוסיקלית מוקדמת שנצרבה במוחך ?

 

"כשהייתי ילד בן 11, אחותי הבכורה רצתה שנחום נרדי ישמע אותי שר ואולי יקח אותי להופעות. באותו זמן הוא רק היתגרש מאישתו הזמרת ברכה צפירה זמרת שאהבתי לשמוע וגם לשיר כמוה. אימי היתה מעריצה גדולה של ברכה צפירה..
אחותי ידעה שנחום נרדי גר בחדר קטן בצפון דיזינגוף וארלוזורוב. הלכנו ברגל והגענו לביתו הקטן ועל הדלת היה פתק: "אני אצל אחותי שושנה" והיתה כתובת לא רחוק מביתו. הלכנו אל שושנה שדרך אגב הייתה מורה לפסנתר. דפקנו בדלת והיא פתחה ושאלה מה אנו רוצים. אחותי אמרה לה "אחי זמר ואני מבקשת שנחום נרדי ישמע אותו" . שושנה הסתכלה עלי וחשבה שאני בן 9. הייתי תמיד רזה ונראיתי צעיר מגילי. היא הכניסה אותנו לחדר קטן ואמרה שנחום נרדי צריך להגיע בכל רגע, אבל ביקשה ממני לשיר שיר שאבחר. התחלתי לשיר שיר של ברכה צפירה 'מעמק לגבעה". באמצע שירתי נפתחה הדלת ונחום נרדי צעק "אוי חשבתי שברכה פה שרה"- שרתי בדיוק כמוה!. אחותי אמרה לנרדי שייקח אותי להופעות והוא ענה שאני יותר מדי צעיר להתחיל קריירה של זמר, אבל לחזור אליו בגיל 16. שושנה לקחה אותי לסלון ובחנה את שמיעתי ואמרה שיש לי שמיעה אבסולוטית וכי היא רוצה ללמד אותי פסנתר בחינם פעם בשבוע. שמחנו מאד והתחלתי ללמוד איתה נגינה על פסנתר שרציתי כל כך. שנה לפני זה, בגיל 10 ,המורה לזמרה בבית הספר תל נורדאו- שמה היה מרים לוין, אהבה את כשרוני המוזיקלי והזמינה את אימי ואותי אליה הביתה ואמרה לנו שהיא רוצה ללמד אותי לנגן בכינור. בחדרה היה גם פסנתר אבל היא לא הייתה מורה לפסנתר. היא שלחה אותי עם מכתב למכון למוסיקה שישאילו לי כנור. קיבלתי את הכינור והתחלתי ללמוד לקרא תווים ולנגן בכינור.

התקדמתי יפה ומהר אבל עיני היו תקועות בפסנתר. יום אחד היא שאלה אותי מדוע אני נועץ עיניים בפסנתר ועניתי "אני רוצה ללמוד פסנתר במקום כינור". היא לקחה את הכינור ממני ואמרה שהיא לא מלמדת פסנתר והיא מפסיקה ללמד אותי כינור. כששושנה הציעה ללמד אותי פסנתר, חלומותיי התגשמו, אבל לא היה לנו בבית פסנתר ובבית הספר ביקרה בכיתה שלי היה פסנתר והייתי נישאר אחרי הלימודים ומתאמן. גם מצאתי חבר שגר ברחוב פינסקר 19 בשם נחום קאלקא שגר בבית גדול עם פסנתר ואחותו למדה פסנתר והוא היה מבקש ממני לבוא לנגן. הוא ואחותו אהבו אותי. דרך אגב,  נחום גדל ונעשה מליונר בארץ אולי ראית את בנין קאלקא בדרך פתח תקוה. בקשר לשושנה המור,ה למדתי רק שנה אחת, ויום אחד היא אמרה לי שהיא עוברת לגור בירושלים. היא הציעה חברה גרמניה שבקושי דיברה עברית, אבל מורה יוצאת מן הכלל שהזמינה את אימי ואמרה שהיא מוכנה ללמד אותי אבל בתשלום. היינו כל כך עניים ואימי אמרה לה שאין לנו כסף לשלם וכך זה נגמר עד שהגעתי לני יורק והמשכתי ללמוד אבל הייתי בן 27 ומחבר מוסיקה ידועה".

מדוע עזבת לחו"ל ?

 

"הוזמנתי לניו יורק ע"י נשיא ההסתדרות הציונית של אמריקה "זואה", מר ג'ק טורצינר. הוא הביא אותי לניו יורק לאחר ששמע אותי שר בכנס ה"זואה" בתל אביב. הייתי אז עני מאוד ואפילו עם כל ההופעות, לא היה לי כסף. ניצלו אותי בחברת התקליטים "הד ארצי", כשלא שילמו לי פרוטה. כמובן שהסכמתי לבוא לניו יורק להופיע, להצליח ולהרויח יותר למחייתי".

 

כשהגעת לחו"ל, הוספת ליצור ולשיר? עד מתי?

 

"בקיץ 1956 , שנה לאחר שהגעתי לניו יורק, נתבקשתי לנהל את המוסיקה במחנה קיץ לילדים בשם "יהודה הצעיר". שם חיברתי את אחד משירי האחרונים בשם "שבת במחנה"- השיר הפך להיות המנון המחנה. שנה אחרי, ב-1957, לא חזרתי למחנה והעסיקו מוסיקאי ישראלי גדול בשם אברהם קפלן שאהב את השיר כל כך והוא חיבר קול שני כדי שמקהלות ישירו בהרמוניה. הוא יותר מאוחר הביא את השיר לארץ ולא ידעתי. מסיבה זו השיר הוקלט רק עם מקהלה. להפתעתי פתאום מצאתי ביוטיוב הקלטה של הזמר הנהדר אברהם פררה ז"ל ששר את השיר עם כל כך הרבה רגש. ."Dream – כעבור חמש שנים חיברתי את שירי

הייתי אז בקליפורניה והעסיקו אותי בתור מורה וחזן עם מקהלה של 50 זמרים. חיברתי הרבה מנגינות לפרקי תפילה כמו "אדון עולם" , "מי כמוך", "בישיבה של מעלה", ועוד..זה היה בית כנסת רפורמי.

לפני זה בשנת 1961 חיברתי מנגינה יפה, ואז הייתי מורה פרטי לילד שהכנתי לבר מצווה. אמו הייתה אמרגנית של זמרת פופולארית דאז, קלי סמית'. היא אמרה שיש לה חברה שכותבת מילים באנגלית, וביקשה שאתן לה את התווים בכדי שתעביר לחברתה. יום אחד המשוררת צלצלה אליי מניו יורק ואמרה לי שהיא חיברה מילים יפות והשיר נקרא – . היא אמרה שהיא רוצה להציע את השיר לנאט קינג קול, ואני בטיפשותי עניתי The Secret Of Lasting Love

שאני שמח לשמוע אבל אם הוא יקליט את זה אני רוצה 50% מהתמלוגים. היא כעסה ואמרה לי: "הוא עוד לא הקליט ואתה מדבר על תמלוגים?", היא ניתקה ולא שמעתי ממנה יותר. אגב, אם נחזור רגע לילד שלימדתי לבר המצווה, כשלימדתי אותו, אמרתי לאמו שבשבוע הבא זה יום הולדתי, אבל אבוא ללמד למרות זאת. באתי והתחלית את השיעור, ופתאום נפתחה הדלת והנה קלי סמית' שרה לי "יום הולדת שמח" ואפילו אמרה "אבשלום". זה היה מצמרר!".

הסיבה ששאלתי את השאלה הטיפשית הזו הייתה מפני שחיברתי שני שירים באנגלית ונעשיתי חבר ב"אסקפ", ושם אמרו לי : "התקבלת כחבר אבל ניתקנו אותך מאקו"ם, ואנחנו נגבה את התמלוגים מאקו"ם. עשו זאת ולא קיבלתי תמלוגים מאקו"ם במשך שנים. התלוננתי וזה לא עזר. בשנת 1975 חזרתי עם חברותי באקו"ם וניתקתי את אסקפ. מאז קיבלתי תמלוגים ואני מקבל עד היום. כפי שאתה יודע, שיריי בארץ נחשבים שירי זהב ועד היום חלקם מושמעים ואני מקבל תמלוגים באופן קבוע ואין לי טענות. בשנת 1975 חיברתי את שירי האחרון, "יהודה המכבי". יוסי ספי לוי הקליט בהקלטה ביתית וזה בדף הפייסבוק שלי וביוטיוב.

 

מבין שלל השירים שיצרת, יש שיר פייבוריטי?

 

"כל השירים שלי יקרים לי, הם כמו ילדים שלי ולכל שיר יש את הערך שלו".

מה אתה עושה בימים אלה?

"יש לי שני בנים נפלאים: האחד, רוני – מתופף נהדר ומוסיקאי שכותב מחזמרים המוצגים בתיאטרון אוף-ברודוויי והוא גם מורה בבית ספר תיכוני. השני- יונתן, הוא מוסיקאי וסופר שכתב עד כה שלושה ספרים.

לגביי, אני חי בלאס וגאס, אולם ב-2013 גילו לי גידול סרטני במעיים, עברתי ניתוחים ולאחר שהחלמתי, חזרתי לשגרה, אולם בנובמבר 2015, בזמן שנסעתי עם גרושתי במכוניתה, נכנס במכוניתנו נהג שיכור, נפצעתי קשה ועכשיו אני מרותק למיטה ובשלבי החלמה והתאוששות".

 

תודתי הגדולה נתונה לאבשלום כהן היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי המרתק והחשוב לתיעוד תולדות הזמר העברי !

 

כתב, ערך, תחקר וראיין:  דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.