ראיון בלעדי עם הזמרת גילה רונן (ארליך) – מראיין ומתעד: דודי פטימר

גילה רונן (ארליך), אחת ההבטחות הגדולות של הזמר העברי, המבצעת הראשונה של "אלעד ירד אל הירדן", בראיון נדיר ובלעדי על ימיה כסולנית צוות הווי פיקוד מרכז, השיר שוויתרה עליו וחוה אלברשטיין זכתה בו, ההחלטה לעזוב לארה"ב והאם מרגישה פספוס?

גילה רונן נולדה בשנת 1950 וגדלה בקיבוץ רמות מנשה של "השומר הצעיר". בגיל 11 החלה לנגן ולשיר בפעולות תנועה ואירועי חברה בקיבוץ, והפכה ל"מסמר האירוע". באותן שנים הרבתה לשיר את שיריה של ג'ואן באזז, אותה העריצה.

בשלב מסוים, כשבקיבוץ ראו את הפוטנציאל יש בנערה המזמרת, החליט וועד הקיבוץ לשלוח אותה ללמוד פיתוח קול בחיפה אצל המורה מריאן שלמונית (שגם לימדה פיתוח קול אחת, חוה אלברשטיין שמה).

בשנת 1965, בהיותה בת 15, הוזמנה להופיע ב"תשואות ראשונות", תכנית הכישרונות הצעירים של "קול ישראל" דאז, למורת רוחה של הנהלת הקיבוץ. "הם ראו בכך ניצני 'קרייריזם' שזה היה משהו שבקיבוץ התנגדו לו, כי אתה לא אמור להיות אינדיבידואל", מספרת. "אבל איכשהוא הצלחתי להשתחל לשם. שרתי שם שני שירים של יעקב שגיא, שהיה מנהל המקהלה הקיבוצית בה שימשתי כסולנית בקיבוץ, כך שהופעתי המון עם שיריו וזה היה לי טבעי".

בשנת 1968 ניגשה לבחינות ללהקת פיקוד מרכז, והתקבלה, אך הרגישה "עוף מוזר". "הייתי כל כך קיבוצניקית וחסרת ביטחון לעומת שאר חברי הלהקה שהיו בטוחים בעצמם, אז הרגשתי קצת אאוטסיידרית ולא שייכת, ולא ידעתי אם אוכל להסתדר עם הסיפור הזה,, משחזרת. "למזלי פתאום הגיעו שני קיבוצניקים, דודו זכאי ושמעון ספיר, שהקימו צוות הווי בפיקוד מרכז, וכיוון שהם למדו איתי באותו התיכון, הם הכירו אותי טוב והציעו לי לעבור מלהקת פיקוד מרכז לצוות ההווי החדש שהקמנו, צוות הווי פיקוד מרכז".

איך היה שם?

"הרגשתי כל כך יותר טוב וכל כך חופשייה ובלבל שלי, והרגשתי בנוח לוותר על לחץ להקת פיקוד המרכז. כל הזמן היינו בדרכים, נסענו במשאית עם כל הציוד ממוצב למוצב והופענו. זו הייתה חוויה. המפקד שלנו היה לואי להב שגם עבד איתנו על המוזיקה והעיבודים, וגם הייתה תקופה בצבא שאני והוא היינו בני זוג".

בשנת 1971 הפך צוות הווי פיקוד מרכז ל"צוות הווי הצנחנים" ולצד זכאי ורונן, השתתפו בו גם אברהם זיגמן, אורי שבח, צרויה חפרי (לימים צרויה להב) ורונית אופיר. רונן השתתפה בתכניתו הראשונה של צוות ההווי – "צנחן שלי", בה שימשה רונן כסולנית הראשית. בין השירים הבולטים מאותה תכנית: "יעקב ועשיו", "פרח דם המכבים" ושתי גרסאות כיסוי לשירי הביטלס –  "השוטה על הגבעה" ( Fool On The Hill) ו"קר חם" (Because).

 "בשלב מסוים הצטרפה אלינו שלומית אהרון, שהתקבלה ללהקת פיקוד מרכז אך הלהקה הייתה בין תכניות אז באופן זמני צירפו אותה אלינו", משחזרת רונן.  "בהתחלה זה יצר לי סוג של בעיה קטנה כי אני הייתי הסולנית הראשית וקיבלתי את כל הסולואים, אז נוצר קצת קונפליקט אבל ברוב הזמן היא לא כל כך השתתפה בתכנית שלנו כי היא גם הגיע באמצע, אז היא הייתה מופיעה לבד כסולנית".

עם שחרורה מהצבא הקימה צמד עם זיגמן, "גילה וזיגמן" ("תמיד אמרנו שזה יהיה על המשקל 'סיימון וגרפונקל'", אומרת). הצמד הופיע עם שירים שזיגמן כתב, בהם ביצע לראשונה את השיר "אלעד ירד אל הירדן". "מעטים יודעים אבל אני ביצעתי ראשונה את השיר הזה, הרבה לפני להקת פיקוד דרום", מגלה. "לפי דעתי הצנועה זה היה ביצוע מצוין, אבל זיגמן מאד רצה שאילנית תשיר את זה, אז אני זוכרת שהלכנו לבית של האמרגן שלה, שלמה צח, ושרתי לו את זה כדי שהוא ישמע את השיר ושיחשוב עליו בתור שיר לאילנית, ושלמה אמר: 'אני חושב שאת שרה את זה כל כך טוב שאין בכלל שאלה שאת צריכה להתפרסם עם השיר הזה'. מסיבה זו או כי הוא פחות התחבר לשיר הוא בחר לוותר עליו בהקשר לאילנית ואני הקלטתי אותו ראשונה, בליווי תזמורת והכל".

רצית להיות כוכבת בארץ?

"ממש לא. נורא פחדתי מזה".

בשנת 1972, לאחר פירוק הצמד שלה עם זיגמן אחרי כשנה, קיבלה רונן הצעה קוסמת: "היה לי חוזה הקלטות עם 'קול ישראל' לתקליט שלם בהפקת חנוך חסון מ'רשות השידור'. חנוך היה המנטור שלי, הוא מאד אהב את השירה שלי וגייס מלחינים מובילים כמו מוני אמריליו, אפי נצר, אלונה טוראל ונורית הירש ועוד, והוא גייס לי תזמורת שתלווה אותי לתקליט שלם".

בטרם נכנסה להקליט, קיבלה הצעה לסיבוב הופעות בן חודש וחצי בארצות הברית ובקנדה. "נסענו ארבעה זמרים ומרצה והסתובבנו בכמה מהאוניברסיטאות המובילות וידעתי שכשהסיבוב מסתיים ואני חוזרת לארץ, אני מקליטה את התקליט שכבר היה כמעט מוכן – ונהיית זמרת מפורסמת".

ומה קרה?

"לא ידעתי אם זה בדיוק מה שאני רוצה לעשות. תמיד הייתי על הגבול עם זה, אם לעשות מזה קריירה ולהיכנס למערבולת הזו של התחרות בארץ, אבל הרגשתי שאני לא מתאימה לזה, שאין לי את החוצפה והתוקפנות, והחלטתי שלא לחזור לארץ. אני זוכרת שהייתה לי שיחה ארוכה מאד עם חנוך חסון, שכבר חיכה לי עם השירים. אבל החלטתי להישאר בארצות הברית ולוותר על קריירה מבטיחה בישראל".

בטרם עזבה את הארץ, הקליטה שיר ראשון לתקליט הבכורה שלה, "על שלושה וארבעה", שכתבה מירה מאיר, הלחינה אלונה טוראל ועיבד שמעון כהן. "הקלטתי את השיר ומיד עזבתי לארה"ב, ובגלל שלא חזרתי וויתרתי על התקליט, אז שינו את הטקסט ונתנו את המילים לרחל שפירא, שכתבה נוסח חדש וזה הפך ל'אדבר אתך' של חוה אלברשטיין, שעשתה ממנו יופי של להיט".

בשנת 1973 קיבלה חוזה ממשרד התיירות ואל על להיות הנציגה של מדינת ישראל בארצות הברית במלאת 25 שנה למדינה. "הופעתי בארצות הברית המון, וזה הסתדר לי עם העניין הזה שחששתי להיות זמרת כי ההופעות היו רגועות. הסתובבתי ברחבי אמריקה עם האקורדיוניסט תובל פטר ז"ל", אומרת. "הייתי כל כך עסוקה בהופעות שלא חשבתי בכלל על זה שעזבתי קריירה בארץ. במקביל להופעות למדתי באוניברסיטה של 'קווינס קולג' ספרות וראיית חשבון".

בשנת 1974 הקליטה בארצות הברית תקליט בשם "Gila", שכלל גרסאות כיסוי ללהיטים עבריים ידועים, שנמכר לתיירים ונועד לסדר לה הופעות. מי שהפיק מוזיקלית את שירי התקליט היה שותפה לעשייה המוזיקלית, תובל פטר.

בשנת 1978 הרגישה שהיא מעוניינת להוריד הילוך בקריירה המוזיקלית ולהפסיק, בהדרגה, להופיע. "הרגשתי שאין לי חיים, שאני כל הזמן בהופעות ובנדודים, לא היה לי שום בסיס בארה"ב, לא היו לי חיי חברה כי הייתי מופיעה בלילות, חוזרת מאוחר, ישנה וחוזר חלילה. באותה תקופה הופעתי במועדון 'סירוקו' של אריס סאן, במקביל להופעות, וגם עבדתי באותה עת במחלקת הנהלת חשבונות ב'אל על'. אז החלטתי לעזוב את המוזיקה כי לא היה לי רגע לנשום, אז החלטתי לאט לאט להפסיק להסתובב בהופעות ולהתחיל לחשוב על החיים, על משפחה, על ביטחון".

בשנת 1977 הכירה את איש העסקים הישראלי שמואל ארליך, התאהבה ובשנת 1979 הזוג נישא. "הייתי שרה במסיבות של חברים שלנו, והוזמנתי לשיר בכל מיני מקומות אבל זה היה בשביל הנשמה, לא בשביל מחייה. אף פעם לא היה לי את הדרייב להצליח כזמרת בכל מחיר. אף פעם לא ראיתי בכך ייעוד".

חשבתם לחזור לארץ?

"לא, אנחנו חיים המון שנים בארצות הברית,  יש לנו עסקים מאד מצליחים שם, הילדים שלנו גדלו שם. אבל יש לי תמיד קשר לארץ, עד הקורונה הגעתי פעמיים-שלוש בשנה ויש לי המון חברות בארץ ואני מאד אוהבת ללכת להצגות וקונצרטים בישראל, אבל החיים בתל אביב שחייתי אותם אחרי הצבא כל כך הלחיצו אותי באגרסיביות הישראלית שלהם, בייחוד בעולם הבידור, ולא הייתי מספיק חוצפנית או תוקפנית בשביל להתמודד עם זה,  כך שארצות הברית הייתה אי של שקט עבורי".

האהבה למוזיקה עדיין אצלך?

"בטח, זה לא עובר אף פעם".

תודה מיוחדת לגילה רונן-ארליך על שגוללה בפניי את סיפורה המוזיקלי בכדי לתעדו בפרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית שלי. תודה מיוחדת לבעלה של גילה, שמוליק ארליך, על יצירת הקשר (ותודה לחברי, הזמר רן אלירן, על שקישר בין שמוליק לביני).

כתב, ערך, תחקר, ראיין ותיעד: דודי פטימר – חוקר ומתעד המוזיקה הישראלית!

"כשאהיה זקן" – סיפורו של הפסנתרן והמלחין עלי עדשי – כותב, מראיין ומתעד: דודי פטימר

• 

עלי עדשי (כיום אלי עדשי) נחשב היום לפרופסור מכובד לפיזיקה בארצות הברית, עם רזומה עשיר ומכובד של תפקידים מהפכניים שיישם בענף הרפואה הבינלאומי.

אבל כיוון שמדובר במדור מוזיקה, אני רוצה לחזור אל העבר המוזיקלי שלו: עדשי נולד בחיפה בשנת 1945, בנם היחיד של עולים מגרמניה. את תשוקתו למוזיקה ספג כדבריו מאביו ובילדותו החל לקחת שיעורי פסנתר פרטיים.

באמצע שנות ה-60, אחרי שחרורו מהצבא, החל להופיע כפסנתרן במועדונים ובתי קפה, לעתים לבד ולעתים עם תזמורת שהקים, כשהוא היה אמון על העיבודים המוזיקליים.

באוגוסט  1969 ליווה על פסנתר את השחקן ערן בניאל במופע משירי ז'אק ברל שרץ ברחבי הארץ ובקיבוצים.

פריצתו הגדולה לשמי הזמר העברי אירעה בשנת 1971 עת שני שירים שהלחין השתתפו בפסטיבל הזמר והפזמון אותה שנה: "חלומות של חושך ואור" (מילים: דליה רביקוביץ', לחן: עלי עדשי, עיבוד: אלכס וייס) שביצעה צילה דגן ו"כשאהיה זקן" (מילים: יורם טהרלב, לחן: עלי עדשי, עיבוד: דוד קריבושי) שביצעו בני אמדורסקי ושולה חן (השיר הוקלט גם על ידי אמדורסקי ורבקה מיכאלי). האחרון העפיל למקום החמישי במצעד הפזמונים השבועי אותה שנה ונחשב ללהיט. לימים בוצע גם על ידי "צמד דרום" (דני גולן וציון צדוק).

באותה שנה חבר שוב לבניאל למופע "לא כל הנוצץ זהב" כשהוא ניגן, עיבד וניהל אותו מוזיקלית.

באפריל 1971 הלחין את שיריה המתורגמים של תרצה אתר להצגה "טעם הדבש" מאת שילה דילני בבימויה של אהובה ליאון שהוצגה בבית ליסין.

בנובמבר 1972 החל להופיע עם ידידתו חוה אלברשטיין, אותה הכיר דרך אשתו, טוני זילברמן, שהופיעה בהרכב המופע "ערב משירי רחל" עם אלברשטיין ודני גרנות בשנת 1969.

עדשי ליווה את אלברשטיין בהופעותיה עם תזמורתו במופע יחיד ובהקלטות ואף הלחין עבורה את השיר "לשפן הכסף" (מילים: נורית זרחי) שנכלל בתקליטה "אישה באבטיח" (1974).

במקביל לעבודתו כמוזיקאי, למד רפואה באוניברסיטת תל אביב ובשנת 1973 קיבל את תוארו. לאחר השתלמות בבית חולים מאיר, עבר ללמוד ולעבוד בארצות הברית, שם מתגורר עד היום.

עם עזיבתו לארצות הברית בשנת 1974 – הפסיק לנגן, להופיע וליצור.

תודה מיוחדת לעלי עדשי על שהתראיין ותרם חלקו ההיסטורי המוזיקלי לפרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית ("דודיפדיה").

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

גו, ריצ'ארד, גו – סיפורו של היוצר והמוזיקאי ריצ'ארד פרץ (+ראיון) – כותב ומתחקר: דודי פטימר

ריצ'ארד פרץ הוא מוזיקאי, מלחין, מעבד וגיטריסט ישראלי שבלט בשנות ה-60 וה-70 כשניגן בין השאר בלהקת "אריק והאינשטיינים" (להקת הליווי של הזמר אריק אינשטיין), בלהקת הליווי של זמרת הפופ גילה אדרי, במופע "אהבה וג'אז" (עם הג'אזיסט המיתולוגי מל קלר והשחקן-קריין גדעון שמר), הקליט מספר שירי סולו בתחילת שנות ה-70 והקים את שלישית "היהלום השחור". ב-40 השנים האחרונות עורך ומגיש את תכנית The Shalom Show בערוץ ABC האמריקאי

ריצ'ארד פרץ (Richard Peritz) נולד בלונדון, אנגליה לניצולי שואה ילידי גרמניה. בילדותו, בסוף שנות ה-50, עלתה משפחתו לישראל והשתכנה בקריית חיים. בהיותו בן 14 אביו קנה לו גיטרה והוא לימד עצמו לנגן, לקרוא ולכתוב מוזיקה.

בשנת 1963 הקים את להקת הקצב "כוכבי הצפון", להקה אינסטרומנטלית שכללה את ריצ'ארד פרץ (גיטרה מובילה), אברהם (צ'ארלס) דעבול (תופים) וגיטריסט ליווי בשם יוסי. הלהקה ניגנה בעיקר נעימות של להקת "הצלליות" הבריטית (The Shadows).

בשנת 1965 הלהקה התפרקה ופרץ ניגן בלהקת הליווי של זמרת הפופ העכואית גילה אדרי (שהייתה מעין התשובה הישראלית לזמרת הפופ הבריטית הלן שפירו) שכללה את קובי ונטורה (אשרת) (גיטרת בס), אילן נובקוביץ' (גיטרת ליווי – לסירוגין עם יוסי ליטובסקי (ליטני)), ריצ'ארד פרץ (גיטרה מובילה) ומישל אדרי (תופים – לסירוגין עם יגאל סלע).  הלהקה הליוותה את אדרי הן בהופעות והן בהקלטות שיריה, שהבולטים בהם היו "הנשיקה הראשונה" ו"יקירי".

בשנת 1966 הצטרף פרץ ללהקת "האינשטיינים" שליוותה את הזמר אריק אינשטיין וכללה את דוד קריבושי (קלידים וניהול מוזיקלי), שמוליק ארוך (גיטרת בס), אלי מזרחי (קדם) (תופים) וריצ'ארד פרץ (גיטרה מובילה). "זו הייתה תקופה מטורפת", מספר פרץ, "תפרו לנו חליפות צהובות בהירות עם בד מוזר ומעריצות צרחו בכל פעם שעלינו לבמה עם אריק. כחלק מהשואו, היינו צריכים לנוע קדימה ואחורה עם הרגליים כמו להקת רוקנרול ובאחת ההופעות החליפה הצמודה נקרעה לי וכל המופע הייתי צריך להסתיר את החור במכנסיים. זה היה מטורף".

הלהקה הקליטה עם אינשטיין את תקליטונו "אריק והאינשטיינים" שכלל את השירים "עץ הלימון" (Lemon Tree), "רחוק רחוק מכאן" (House Of The Rising Sun), "ערב של שושנים" ו"מזל" (Do You Want To Know  Secret). הלהקה גם השתתפה במופע "ערב של שושנים", מופע משותף של אינשטיין והלהקה עם שייקה אופיר.

בשנת 1968 השתתף פרץ כגיטריסט במופע "אהבה וג'אז", המופע המשותף של הג'אזיסט מל קלר עם הקריין והשחקן גדעון שמר. המופע רץ עד סוף השנה ותועד גם על גבי תקליט. "הופענו בכל קיבוץ בארץ, בפני קהל של קיבוץ ארצי של 'השומר הצעיר' וקהל של קיבוץ 'מאוחד'. אני זוכר שהיינו מגיעים לקיבוץ ולפי סוג הקהל היינו יודעים לאיזה קיבוץ הגענו", נזכר.

בשנת 1969 נבחר פרץ לגלם את התפקיד הראשי בסרט הישראלי דובר האנגלית – "חמישה ימים בסיני". לאחר כשנה אינטנסיבית של חזרות על דמותו של יוסי הרופא, החליטה ההפקה לוותר על פרץ ולקחה במקומו את השחקן אסי דיין, כשאחת הסיבות לבחירתו הייתה היותו בנו של משה דיין, שר הביטחון וגיבור "מבצע קדש", המבצע שבו עסק הסרט.

החל מסוף שנות ה-60 החל פרץ לעבוד כתפאורן ובמאי בטלוויזיה הלימודית. בשנת 1970 הקליט את השיר "תמיד" (מילים: אברהם בן זאב, לחן: ריצ'ארד פרץ). בשנת 1973  הקליט פרץ תקליטון בכורה שכלל שני שירים: A Girl I Met ו-Saying Goodbye שהפיק מוזיקלית המוזיקאי אלדד שרים.

בהמשך אותה שנה, במהלך מלחמת יום הכיפורים, הקליט ריצ'רד תקליטון נוסף ברוח המלחמה: "יום הדין" ו"לבודדים". "היה בי דחף להקליט את התקליטון הזה והקלטתי אותו באולפני 'קולינור' בתל אביב. לא מצאתי נגנים בגלל שזה היה זמן המלחמה אז את התיפוף ששומעים בתקליט זה תיפוף שלי על הגיטרה. בזמן אמת לא כל כך הייתי מרוצה מהתקליט כי נשמעתי בו ביישן וקצת מהוסס, אבל היום למדתי לאהוב אותו", מגלה.

בשנת 1974 הקליט פרץ יחד עם הזמרת ריקי מנור והזמר דודו אלהרר את השיר – "אלי חי".

כחלק מצוות הבידור שנסע למוצבים השונים בכדי להעלות את מוראל החיילים במהלך מלחמת יום הכיפורים, הקים פרץ באותה שנה את ההרכב "שלישית היהלום השחור" שכלל את ריצ'ארד פרץ (שירה וגיטרה מובילה), אבנר צדוק (שירה וגיטרת ליווי) ומירי מועלם (מור) (שירה).

בשנת 1976 הוציאה הלהקה את תקליטה היחיד הנושא שמה, כשחלק משיריו נכתבו והולחנו על ידי פרץ וחלקם נכתבו והולחנו על ידי צדוק. השירים הבולטים באלבום היו "ערב של זיכרונות", "כינור הזהב" ו"שבת המלכה". התקליט נחשב לפורץ דרך במוזיקה המקומית שכן מיזג בין מוזיקת רוק, פולק ופופ עם מוזיקה אוריינטלית בעלת זיקה תימנית. פרץ היה אמון על העיבודים המוזיקליים.

"בזמן אמת לא ידעו לעכל כל כך את האלבום הזה בארץ", טוען פרץ. "כנראה חשבו שבגלל שמועלם תימניה וצדוק הוא תימני אז גם פרץ הוא מרוקאי 'דפוק' ובגלל שאנחנו היינו בעלי שמות 'מזרחיים' זה די קלקל את הצלחת האלבום והוא לא קיבל את החשיפה והבמה הראויות לו".

באותה שנה, לאחר מותו של סא"ל יוני נתניהו ז"ל ב"מבצע אנטבה", הקליטה השלישיה לזכרו תקליטון שכלל שני שירים שכתב והלחין בן ראובן ועיבד והפיק מוזיקלית פרץ: "שיר לכת ליונתן" ו"חזרה לציון". בתחילת 1977 התפרקה הלהקה.

בשנת 1985 יצאה בארצות הברית מהדורה שנייה של התקליט תחת הכותר – Songs From Israel With Richard Peritz.

עוד בשנת 1976 פיתח וצילם פרץ פיילוט לתכנית אירוח חדשה שנקראה – "חלב עם אירוח" (על לשון הסרט המיתולוגי "חלף עם הרוח") בהשתתפות דודו טופז, אלדד שרים, מושיק טימור, צמד הפרברים, שלישית "המעפיל", הפנטומימאי יורם בוקר, להקת מחול ועוד. התכנית, שצולמה בקיבוץ, הוצעה על ידי פרץ למפיקי ועורכי הטלוויזיה הלימודית שדחו את ההצעה. "זה היה טמטום לדעתי", מספר, "במשך שנה וחצי עבדתי על זה וכל האמנים, שהיו חברים שלי, השתתפו בצילומים בהתנדבות מלאה. זה היה ממש חבל. זה פגע בי".

בשנת 1977 עזב פרץ את הארץ כי הרגיש שלא בא לידי ביטוי אמנותי בישראל, ועבר לנסות את מזלו במיאמי, ארצות הברית. את חזונו הטלוויזיוני הגשים פרץ בארצות הברית כשיצר, ביים, הפיק והתחיל להגיש בשנת 1979 את תכנית הטלוויזיה – The Shalom Show שעוסקת בחיי הקהילה היהודית בשלל תחומיה ומשודרת עד היום בהצלחה בכל יום ראשון בצהריים בערוץ ABC בפאלם ביץ'.

נעימת הפתיחה של התכנית היא המנגינה של השיר "שבת המלכה" של שלישית "היהלום השחור".

בשנים האחרונות "הזניח" פרץ את המוזיקה והתמקד בעיקר בצילומי והפקת תכנית הטלוויזיה שלו. לאחרונה חזר ליצור מוזיקה כשתרגם לאנגלית את השיר "היהלום השחור" מתקליטה של שלישית "היהלום השחור".

תודה מיוחדת לריצ'ארד פרץ היקר על שפינה מזמנו להתראיין ולגולל בפניי את סיפור חייו המקצועיים והמוזיקליים לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

 

 

 

 

 

 

"מומי" – סיפורו של המוזיקאי והזמר מומי אלפין – כותב, מראיין ומתעד: דודי פטימר

מומי אלפין הוא מוזיקאי וזמר המלווה את המוזיקה הישראלית החל מראשית שנות ה-70 ועד היום, סולן ומנהיג להקות הרוק "היורשים" ו"חצות" וחלק בלתי נפרד מסצנת הזמר הים תיכוני בשנות ה-80 וה-90

שלמה (מומי) אלפסי נולד במרוקו בשנת 1953. בגיל 7 עלה עם משפחתו לישראל וגדל באשדוד. בהיותו בן 16 וחצי השתתף בתחרות כישרונות צעירים מקומית וזכה במקום הראשון עם שיר מקורי שכתב והלחין: "רוצים שלום".

בשנת 1970 הקים את להקת "היורשים" שכללה את מומי אלפסי (שירה וגיטרה מובילה), יוסי שריקי (גיטרת בס), ויעקב פרץ (תופים). בשנת 1972 התפרקה הלהקה.

באותה שנה התגייס לצבא ובמסגרת שירותו בחיל החימוש, שר בהרכב "צוות הווי חימוש" יחד עם חיים בר (להקת "השחקים").  בתקופה זו שינה שם משפחתו לשם הבמה "מומי אלפין".

בשנת 1974 יצא כזמר סולן לסיבוב הופעות משותף עם הזמר הבלגי לואיג'י במועדונים ישראליים בבריסל שבבלגיה.  בשנת 1975 יצא לסיבוב הופעות משותף עם הזמר בעז שרעבי. בשנת 1976 הופיע בקנדה (שם הופיע בטלוויזיה הקנדית) ובהמשך גם בלוס אנג'לס.

בשנת 1977, עם שובו לישראל, הקים את להקת החתונות – "להקת חצות" שכללה מלבד אלפין (שירה וגיטרה מובילה), הזמרות אתי צבר ואביבה אבידן, יוסי רוזנצווייג (גיטרת בס), חיים שמואלי (קלידים) ורוני בוני (תופים). הלהקה פעלה כ-20 שנה ובמקביל פיתח אלפין את קריירת הסולו שלו במסגרתה הופיע בסוף שנות ה-70 כזמר הבית של מועדון "אריאנה", לצד זהר ארגוב.

בשנת 1986 הוציא אלפין תקליט בכורה – "חפלה בלילות אתונה" שנטה לכיוון יווני-ים תיכוני וכלל בין השאר את הלהיטים: "המזל איתנו", "שלוש נשים" ו"אלו הם חיי". בשנות ה-90 שימש כתקליטן במועדונים וכזמר ומוסיף להופיע עד היום.

תודה מיוחדת למומי אלפין על שגולל בפניי סיפור חייו.

תודה מיוחדת לסמי וילה על העזרה ביצירת הקשר.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית

"עכבישים, סגנונות וגל חדש" – סיפורו של המוזיקאי אבי קרפל

 

אבי קרפל – יוצר, גיטריסט וזמר, אחד מחלוצי הרוק הישראלי בשנות ה-60 וה-70 ומייסד להקות הקצב "העכבישים", "הסגנונות" (שהפכה ל"עוזי והסגנונות") ו"הגל החדש"

אבי קרפל נולד בברלין, גרמניה, בשנת 1947. "גדלתי בבית מאד מוזיקלי", מספר, "הוריי לא ניגנו על כלי נגינה אבל אמי שרה נפלא ואבי היה מאד מוזיקלי. אחותי למדה פסנתר, אחי דני כמובן היה עורך ושדרן מוזיקה מיתולוגי בגלי צה"ל ומתמחה במוזיקת הג'אז. זה היה בית שנשם מוזיקה".

בשנת 1949 עלה עם משפחתו לישראל, למושב עין עירון שליד כרכור. בשנת 1959 עברה המשפחה להתגורר באזור המרכז  והשתכנה ברמת גן, שם בילה קרפל את שנות נעוריו.

כבר בגיל 6 גילה קרפל את משיכתו למוזיקה ולשירה. "הייתי יושב על המרפסת ושר בקולי קולות", נזכר. "כשהייתי בן 12 עברנו לרמת גן ובכיתתי היה ילד שניגן על גיטרה ועוד ילד ששר והקמנו שלישיה. היינו מופיעים בכל בוקר בפני כל בית הספר ומשם בעצם התחילה הקריירה המוזיקלית שלי".

בדצמבר 1963 הקים את להקת הקצב הראשונה שלו – "העכבישים השחורים" שבגלגולה הראשון כללה את שלמה אלטובסקי (תופים), מתי מלכי (גיטרת בס), אבי ורשבסקי (גיטרת ליווי) ואבי קרפל (גיטרה מובילה). הלהקה הייתה במתכונתה זו להקה אינסטרומנטלית שניגנה נעימות של להקת "הצלליות" הבריטית.

בשנת 1964 עזבו מלכי ואלטובסקי את הלהקה ובמקומם הצטרפו הבסיסט דוד אליהו והמתופף שמואל בכר. בשלב זה הלהקה גם שילבה שירה.

בסוף 1965 הצטרפו ללהקה הזמר נורמן רוט (זמר אוסטרלי שהיה מתופף בלהקת הרוק האוסטרלית "האיזיביטס") והגיטריסט והבסיסט הרצל מזרחי (מירון). מדי פעם השחקנית והזמרת תיקי דיין, חברתו של הגיטריסט אבי ורשבסקי, נהגה להופיע עם הלהקה במספר שירים (אך לא כחברת הרכב "רשמית"). הרכב זה פעל עד פרוץ מלחמת ששת הימים בשנת 1967.

אחרי המלחמה, פעילות ההרכב חודשה ומלבד ששמו הפך ל"העכבישים", הוא כלל את אבי קרפל (שירה וגיטרה מובילה), שמואל בכר (תופים), מנשה זכאי (קלידים), הרצל מזרחי (גיטרת ליווי) ודוד אליהו (גיטרת בס).

בהמשך אותה שנה החלה הלהקה, לצד גרסאות כיסוי לשירים לועזיים, לשיר בהופעותיה גם שירים מקוריים שכתב והלחין קרפל: "כי את חלום", "מה לך ילדה?"  ו"לאורך החוף".

בשנת 1968 עזב בכר את הלהקה ובמקומו הצטרף המתופף מאיר ישראל. בהמשך אותה שנה עזבו קרפל וישראל את הלהקה (קרפל העניק לחברי להקת "סאני הייטס" את השם ב"ירושה" והיא המשיכה לפעול עד שנת 1980) והקימו את להקת "הסגנונות" שכללה בגלגולה הראשון את: אבי קרפל (שירה וגיטרת ליווי),  מאיר ישראל (תופים), רפי שוורץ (גיטרת בס) ויצחק קלפטר (גיטרה מובילה). כשקלפטר התגייס, הצטרף במקומו הקלידן והמעבד אלדד שרים.

בסוף אותה שנה הקליטה הלהקה תקליטון שכלל ארבעה שירים שכתב והלחין קרפל עוד ללהקת "העכבישים": "כי את חלום", "מה לך ילדה?", "ילדתי שלי" (מילים ולחן: מנשה זכאי) ו"לאורך החוף".

בשנת 1969, לאחר פסטיבל להקות קצב ב"סינרמה" בתל אביב, הצטרף ללהקה הזמר עוזי פוקס והלהקה שינתה שמה ל"עוזי והסגנונות". בהמשך אותה שנה עזב שרים את הלהקה (בעקבות גיוסו לצבא) ובמקומו הצטרף הקלידן והזמר אייב אורצ'ובר (להקת "ריבולבר").

בתחילת 1970 הוציאה הלהקה תקליטון ראשון תחת השם "עוזי והסגנונות" שכלל שני שירים: Daytime Nightime ו-I’ve Got Sunshine. בהמשך השנה הוציאה עוד תקליטון שכלל את השירים Morning Train, Someday ו-Where Were You Last Night.

באותה שנה הלהקה הוציאה את אריך הנגן הראשון – Friends. בסוף 1970 עזב קרפל את להקת "עוזי והסגנונות" והקים את להקת "הגל החדש" שכללה את שמוליק אביגל (שירה), אילן דודמן (גיטרת בס), סמי וילה (קלידים), אמיל שהרבני (תופים) ואבי קרפל (גיטרה מובילה). הלהקה גם נגינה בתקליטונו של הבדרן-זמר אבי בהט שיצא  בשנת 1972 וכלל שני שירים שכתב והלחין קרפל – "כך הם החיים" ו"בלדה לגבר הנשוי".

במאי 1972 התפרקה הלהקה כשקרפל עזב לקנדה לצורך לימודי סאונד באוניברסיטת "קונקורדיה" במונטריאול.

בשנת 1984, כשחזר קרפל לישראל, הוא החל לעבוד כטכנאי סאונד במיטב אולפני ההקלטות בארץ כשבמקביל הוא  הצטרף ללהקת "הגל הירוק" וניגן עמה עד 1985. קרפל אף שימש כסולן הלהקה בשיר "מתפרנס" שיצא על גבי תקליט שדרים באותה שנה.

 

קרפל עבד באולפני ההקלטות עד שנת 1999 ואז חזר לקנדה כשבשנים האחרונות הקליט שני אלבומים יחד עם חברו ללהקת "העכבישים", שמואל בכר וחמישה אלבומי סולו.

תודה מיוחדת לאבי קרפל על שהסכים להתראיין ולגולל בפניי את סיפורו המוזיקלי.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

"דדי קול" סיפורו של המוזיקאי והמעבד דדי שלזינגר – כותב ומתעד: דודי פטימר

דדי שלזינגר הוא מוזיקאי, מלחין, מעבד, קלידן, גיטריסט ובסיסט. ניגן בין השאר בלהקת חיל הים, היה חבר בלהקת "גברת תפוח" שליוותה את שלמה ארצי בשנות ה-70 ועיבד משיריו של ארצי וכן משירי "האחים והאחיות", עדנה לב ומירי אלוני. כיום מנהל מוזיקלי של חבורות זמר.

דדי (דוד) שלזינגר נולד בחיפה בשנת 1950, בנו של הפסנתרן רומק שלזינגר ואחיינו של הפסנתרן היינץ לם. ככזה, גדל לתוך המוזיקה. "בילדות המוקדמת קנו לי מפוחית פה ובגיל 4 בערך קנו לי אקורדיאון עם 2 אוקטבות והייתי יורד לחנות ירקות שמתחת ומנגן שם לירקן", נזכר, "הייתה לי שמיעה מוזיקלית. הדוד שלי ומשפחתו גרו יחד עם סבי וסבתי בדירה גדולה בבת גלים והיה שם פסנתר. אני זוכר שהוא לימד אותי קצת איך מנגנים ברמת הבסיס והלכתי ופיתחתי את זה לבד. בגיל 12 הלכתי ללמוד פסנתר אצל המורה הארי צבי נדל. למדתי אצלו שנתיים ובגיל 20, בסוף שירותי הצבאי, חזרתי ללמוד אצלו קומפוזיציה".

בשנת 1964 הקים שלזינגר יחד עם חבריו לספסל הלימודים, המוזיקאי הידוע דודי רוזנטל (כיום בארה"ב) ונחום כהן. "לי הייתה גיטרה שאבא שלי קנה בשבעה דולר, דודי בא עם פסנתר והושבנו את נחום ליד קופסת ביסקוויטים עם מברשות של תופים והקמנו 'יענו' הרכב, אני הייתי המעבד. לא היה להרכב הזה שם".

במהלך אחת החזרות של ההרכב, שמע את השלישיה ראש אגודת הסטודנטים בחיפה שאהב את הג'אם הביתי והזמין את ההרכב להופיע במועדון הסטודנטים ברחוב קלר בחיפה. לצורך אותה הופעה "רשמית", הצטרף להרכב הזמר שמשון שמוקלר (כיום רב בירושלים) והלהקה עשתה חזרות עם מיטב שירי הפופ והרוק של אותה תקופה א-לה ביטלס, רולינג סטונס, קליף ריצ'ארד והצלליות וכו'.

ההרכב לא פעל יותר מדי זמן והתפרק בשנת 1965. באותה שנה, במהלך ביקורו של שלזינגר במועדון "תלפיות" החיפאי, הוא שמע את להקת "הנוודים", להקת קצב חיפאית בה היו חברים: נתן מינסקי (גיטרה), מייק להב (בס), גדליה סגל (תופים) ועוזי (100) אברהם כזמר.

"ואז ביקשתי בחוצפה מנתן מינסקי את הגיטרה. הוא הסתכל עליי בחשדנות, אבל הוא היה בחור טוב והסכים ואיך שהתחלתי לנגן הוא התלהב. אמרתי לו שאני אמנם מנגן גיטרה אבל אני בעצם אורגניסט, אז הוא הזמין אותי להצטרף ללהקה כאורגניסט. שאלתי אותו: 'איך אתה מזמין אותי אם אתה לא יודע איך אני מנגן על אורגן?', אז הוא השיב: 'אם אתה מנגן ככה גיטרה, אז אתה בטח גם אורגניסט טוב'. וכך הצטרפתי ללהקת 'הנוודים' שאחרי תקופה שינתה שמה ללהקת 'נערי החצר' והייתה לאחת הלהקות המובילות בחיפה באותה תקופה'.

בלהקת "נערי החצר" שימש שלזינגר גם כמעבד מוזיקלי של שירי ההרכב שכללו בעיקר קאברים.

בשנת 1967, במהלך נשף יום עצמאות בחיפה שבה הופיעה להקת "נערי החצר", ניגש איש צבא לשלזינגר וסיפר כי בחיל הים מנסים להקים להקה צבאית ורוצים הרכב זמני שילווה את הזמרת רבקה זהר, שהייתה אז אנונימית. "הייתי אז לפני צבא", משחזר שלזינגר, "ונתן מינסקי ואני הלכנו, כשבאותן הופעות ניגנתי על גיטרת בס, כשמי שניהל מוזיקלית את העניין הזה היה יאיר רוזנבלום. עוד מי שהיה בהרכב היה החלילן עזרא שילוני. זמן קצר אחרי זה נודע לי שעומדים להקים את הלהקה וביקשתי להצטרף ללהקה. לצורך זה, באוגוסט 1967, הקדמתי את הגיוס והצטרפתי ללהקת חיל הים כגיטריסט בלהקה".

שלזינגר השתתף בתכניותיה של להקת חיל הים: "וביום השלישי" (1968) שזיכתה את הלהקה בפרס "כינור דוד" ובתכנית "רפסודה בכחול" (1969). בתכנית "שירת הים" (1971) שימש כמדריך מוזיקלי של הלהקה וניגן בהקלטות אך לא הופיע, שכן עמד להשתחרר. לתכנית זו הלחין את "שיר סקוטי" למילותיו של דן אלמגור על פי שיר עם סקוטי.

נגינתו נשמעת בשירים מיתולוגיים כמו "מה אברך", "כשאהיה גדול" (שוטי ספינתי), "אנשי הצפרדע, אנשי הדממה", "המלח שלי", "אין כבר דרך חזרה", "רק בישראל", "יידישע פיראטן", "מי יישא את נשמתי", "חסקה", ו"בוא אלינו לים".

בלהקה שירת לצד רבקה זהר, שלמה ארצי, דבל'ה גליקמן ורבקה מנשה (לימים ריקי גל).

"בתכנית 'וביום השלישי' לא היה בס בכלל", מגלה שלזינגר, "אבל ליוסי קריבושה האורגניסט (אחיו של דוד קריבושה) היה בס בקלידים אז זה מה ששומעים בהקלטה. בתכנית הבאה ('רפסודה בכחול') המלצתי על חבר שלי, אצ'י שטרו שהיה בסיסט מעולה, להצטרף ללהקה על תקן נגן בס".

בשנת 1971, עם שחרורו מהצבא, המשיך שלזינגר לעבוד כגיטריסט מוביל עם חברו ללהקה, שלמה ארצי, שהיה אז כוכב ענק עם תהילת "כשאהיה גדול" ו"אהבתיה", בהופעותיו האזרחיות ובהקלטותיו, החל מאלבומו השני של ארצי – "על אנשים" שיצא באותה השנה.

בשנת 1973 החל להתגבש הרכב נגנים קבוע שליווה את ארצי שנים אחדות ונשא את השם "גברת תפוח", שם שכדבריו הוא הגה.

"מנהלו וחברו של שלמה באותה תקופה היה האמרגן והמפיק מיכאל תפוח", מספר. "יום אחד, בדרך להופעה, שלמה זרק שהוא חושב שכדאי שיהיה להרכב שלנו שם. אני חשבתי שזה מטופש כי היינו כולה להקת ליווי, אבל שלמה רצה שיהיה לנו שם וזהות. בדיעבד שלמה צדק, אז ישבנו וחשבנו על שם, ובגלל שחשבתי על אמו של מיכאל, זרקתי את השם 'גברת תפוח'. החבר'ה אהבו את הרעיון וכך נולד שם ההרכב".

חברי ההרכב היו: דדי שלזינגר (גיטרה חשמלית, מפוחית, אורגן ופסנתר) יאיר שרגאי (גיטרה אקוסטית), שלמה חממי (תופים) ואצ'י שטרו (בס). בהמשך גם סמדר עציון הצטרפה כקלידנית ויהודית כץ כחלילנית בהקלטות.

ההרכב ניגן עם ארצי באלבומיו: "פתאום אחר ימים רבים" (1972), "אומרים ישנה ארץ" (1973), לכל החברים מהמסע מים אל ים" (1974) ו"את ואני" (1975).

שלזינגר עיבד לארצי, בין השאר, את שיריו: "בשל תפוח", "ככה סתם" ("הושפעתי בעיבוד מלהקת 'כוורת'", מגלה), "מכתבו של מנחם מנדל", "זמר לבני ליאור", "יופייה אינו ידוע", "ציונות בלי מרכאות" (עם חנן יובל), "היי ליזה", "נערה נחמדת" (שיר לדינו שתרגם לעברית משה גיורא אלימלך) ו"שינויי מזג האוויר" ("שלמה צלצל אליי לחיפה והזמין אותי לעבד את השיר בהתאם להאזנה ל-Mirage של ז'אן לוק פונטי").

לצד העבודה עם ארצי, שימש שלזינגר כמעבד קולי לשלישית "אף אוזן גרון" (קיקי רוטשטיין, עמי מנדלמן ויובל דור) ובהמשך לכמה משירי להקת "הכל עובר חביבי" (קיקי רוטשטיין, עמי מנדלמן, יובל דור ושלומית אהרון). כמו כן, עיבד את "אהבתה של תרזה דימון" בביצועה של עדנה לב (1973) ו"עולמו ועולמה" של להקת "האחים והאחיות" (1973).

באמצע 1975, לאחר שגר כמה שנים בתל אביב, חזר שלזינגר להתגורר בחיפה וניגן עם זמרים והרכבים מקומיים, בהם הזמר ג'ו ישראל (שזכור מהלהיט "ג'ין וג'ון"). בשנת 1976 חבר לשחקן והבמאי אייל גפן כמעבד לחבורת זמר בגליל התחתון.

בשנת 1978, לאחר שהגיטריסט עמוס הדני שהופיע באותה עת עם שלמה ארצי נסע לנגן במטרו בצרפת, הזמין ארצי את שלזינגר לנגן כגיטריסט בסיבוב הופעותיו של "גבר הולך לאיבוד". הוא ניגן עם ארצי כחצי שנה ובהמשך אף הצטרף לסיבוב הופעותיו באירופה. בשנת 1979 הוזמן על ידי ארצי לעבד את השיר "שינויי מזג האוויר" לאלבומו "דרכים" בו גם ניגן על הקלידים.

בשנת 1980 סגר שלזינגר מעגל עם חיל הים כשהתבקש להקים הרכב של זמרים יוצאי להקת חיל הים למופע שהיה מיועד לערב שנתי של שייטת הסטילים. הערב הורכב משירי להקת חיל הים לדורותיה ובוצע על ידי יוצאי הלהקה. לאור ההצלחה, מפקד החיל הציע לשלזינגר לנהל מוזיקלית את ההרכב שפעל כ-25 שנה במסגרת שירות המילואים של יוצאי להקת חיל הים. ההרכב המשיך גם אחרי הפסקת העבודה עם חיל הים, עד שנת 2019.

מאז תחילת שנות ה-80 ועד ימינו עובד שלזינגר כמעבד מוזיקלי של חבורות זמר למיניהן, בהן חבורת הזמר של יגור, חבורת הזמר המשותפת של בית החולים כרמל עם קופת החולים מחוז חיפה וחבורת זמר שהקים באזור כרמליה. לעיתים מופיע גם עם הזמר יוסי דרום והמוזיקאי והקלידן מריאן רוזנברג. בהופעות אלה הוא מנגן על בס.

תודה מיוחדת לדדי שלזינגר היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי את פועלו המוזיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

"מעפילה ושרה" – סיפורה של הזמרת עירית סנדנר (ראיון) – כותב ומתחקר: דודי פטימר

עירית סנדנר  היא אחת הזמרות המשובחות בזמר העברי החל משנותה -60, בעלת הקול הבולט בשלישית הזמר הקיבוצית הידועה- "שלישית המעפיל". במאמר זה חוזרת סנדנר לתחנות מוזיקליות בחייה ובחיי השלישיה הפופולארית

עירית סנדנר נולדה ב-17 בינואר 1944 בקיבוץ עין החורש כעירית מלר, אחותו הצעירה של המלחין, חלילן, מנצח ומשורר הנודע עמוס מלר. "גדלתי בבית מוזיקלי. מהרגע שאני זוכרת את עצמי במשפחה שכולה הייתה מוזיקלית מלבד אמא שהייתה כותבת יפה: אבינו לימד אותנו את שירי החזנות ואת שירי ארץ ישראל, אחי עמוס למד מגיל קטן כבר לנגן על כינור. זה היה חלק ממני. מגיל 8 התחלתי לשיר בבית", מספרת.

עוד בנעוריה בקיבוץ, הקימה שלישיה מוזיקלית יחד עם חבריה לספסל הלימודים ולקבוצת איילה: נתן מוהר וגורי בוימוולד. "הם שרו וניגנו על גיטרה ואני שרתי והופענו בכל מופע חגיגי וטקסי בית הספר ובכל מיני מפגשים חברתיים וטיולי תנועה", נזכרת, "הופענו כמה שנים ביחד, מכיתה ט' עד סוף כיתה יב'. במקביל למדתי לנגן על פסנתר במשך 6 שנים בקונסרבטוריון בחדרה וגם למדתי פיתוח קול".

ב-1 בדצמבר 1962, לאחר נישואיה, עברה לקיבוץ המעפיל. ב-10 בדצמבר ילדה את בנה הבכור, יובל. "בשנת 1965, כשבקיבוץ רצו להרים ערב מיוחד לכבוד שחרורם של חברי הקיבוץ בני גילי מהצבא, התגבשנו חבורה שכללה את אהוד שחם שגם ניגן על גיטרה, את גדי אלון ואותי. קיבצנו שירים שהכרנו ואהבנו ואותו ערב מוזיקלי היה מוצלח. במקרה באותו הערב נכח איש הרדיו יואל רקם ("קול ישראל") שהקליט אותנו ושידר ברדיו. משם דברים התגלגלו: הופענו במועדון 'צוותא' בתל אביב עם ערב בהובלת אפי נצר שכולו כלל שירים לועזיים".

בשנת 1967, עוד בטרם השלישיה החלה להקליט, תרמה סנדנר את קולה לפסקול הסרט "הוא הלך בשדות" (מילים: חיים חפר, לחן: סשה ארגוב). זו בעצם ההקלטה הראשונה בחייה בשילוב התזמורת הפילהרמונית הישראלית בשילוב עבודה של המוזיקאי הצרפתי ולדימיר קוסמה.

בשנת 1970 השתתפה השלישיה בפסטיבל הזמר והפזמון עם השיר "שמלת כלולות" (מילים: דודו ברק, לחן: נחצ'ה היימן) שהפך ללהיט ענק. באותה שנה השתתפה השלישיה בפסטיבל הזמר החסידי עם השיר – "ולירושלים עירך" (מילים: מהמקורות, לחן: שייקה פייקוב).

באותה שנה הקליטה השלישיה, שנקראה "שלישית מעפיל", את תקליטונה הראשון בהפקתו המוזיקלית ובעיבודיו של המלחין אריה לבנון וכלל ארבעה שירים: "יום אביב כזה" (מילים: דבורה (קוזוינר) בן נר, לחן: אריה לבנון), "אלי יום עבר" (מילים ולחן: רונית אופיר), "איזה קיץ" (מילים: יורם טהר לב, לחן: אלונה טוראל) ו"שלובי זרועות" (מילים: עמוס אטינגר, לחן: אריה לבנון). שיריהם של השלישיה זכו לעיבודים פופיים, ג'אזיים שנתפרו היטב להרמוניות הקוליות של השלישיה. מי שניהל מוזיקלית את השלישיה החל משנות ה-70 היה המעבד צביקה כספי.

בסוף 1970 הקליטה סנדנר תקליטון סולו – "עירית" שכלל ארבעה שירים: "הגשם חדל" (מילים: דבורה בן נר, לחן: אריה לבנון), "לא נושיט זרים" (מילים ולחן: יואל רקם), "כוכב קטן" (מילים: אילן גולדהירש, לחן: פיל זלר) ו"נסו להבין את הים" (מילים: אהוד מנור, לחן: נורית הירש). "אף פעם לא הופעתי לבד (למעט השירים: 'היסמין' בפסטיבל הזמר המזרחי 1970 ו'יהי שלום בחילך' בפסטיבל הזמר החסידי 1971), גם כששרתי שירי סולו, הם ליוו אותי על הגיטרה ובחליל צד שניגן דן שרון. תמיד הייתי עם השלישיה, אנחנו מחוברים עד היום בלב ובנפש עם אהבה בלתי רגילה. מעל 58 שנה אנחנו ביחד, ללא ויכוח אחד".

בשנת 1971 הקליטה לבדה את השיר "כשנפגשים" (מילים ולחן: דן זכאי).

במקביל, בין השנים 1970-1974  זכתה השלישיה לפרסומה גם כשהופיעה דרך קבע במופעי "ניחוחי חציר", סדרת המופעים המוזיקליים של בני ההתיישבות העובדת בהפקת רשות השידור בהפקתו ועריכתו של יואל רקם. במסגרת התכניות שרה השלישיה בין השאר את "שיר לאנשים הבודדים" (מילים: אפרים רימון, לחן: משה צוקרמן), "ונזכה ונחיה" (מילים: מן המקורות, לחן: שייקה פייקוב), "בין אדם לאדם"  (מילים ולחן: שייקה פייקוב) ו"ליל גליל" (מילים: נתן אלתרמן, לחן: מרדכי זעירא).

"היינו עובדים בבוקר בקיבוץ ואחרי העבודה מקיימים חזרות בחדר בקיבוץ ובערב נוסעים להופיע", מספרת סנדנר, "אחרי ההופעות היינו הולכים מיד לעבודה. בהמשך היינו מקיימים את החזרות באולם של קיבוץ המעפיל עם הגברה ותמיד היה לנו שם קהל".

בתחילת שנות ה-70, כשגדי אלון עזב את הקיבוץ ועבר לגור בארה"ב, הצטרף במקומו בן הקיבוץ, דן שרון. בשנת 1973 יצא השלישיה  להופעה ביום העצמאות בארצות הברית ומי שהתווסף לשלישיה לתקופה קצרה בעת זו היה הבסיסט והזמר גדעון ברקני (מהרכב "הבחורים מאפיקים") שהיה חבר קיבוץ המעפיל.  השלישיה גם הופיעה בשנת 1976 ברחבי ארגנטינה.

בשנת 1975 הוציאה השלישיה את תקליטה המלא הראשון – "אהבת ערב" שכלל שירים כ"ציפור שנייה" (מילים: נתן זך, לחן: צבי שרף), "אלעד ירד אל הירדן" (מילים ולחן: אברהם זיגמן), "אניטה" (מילים: נתן יונתן, לחן: דני מסנג) ו"אהבת ערב" (מילים: נתן יונתן, לחן: שושנה לוי). האלבום שילב בין גרסאות כיסוי לשירים מקוריים שנכתבו במיוחד עבור השלישיה.

אלבומה השני – "שירים לאורך הדרך" שיצא בשנת 1979 כלל  בין השאר את "לפנות ערב" (מילים: יעקב שבתאי, לחן: סשה ארגוב), "צעד עימי" (נוסח עברי: יהודה שרל, לחן: טום ספרינגפילד), "ניגונים" (מילים: פניה ברגשטיין, לחן: דוד זהבי) ו"היה הייתה עלמה" (מילים: נתן יונתן, לחן: יעקב שגיא).

אלבומה השלישי של השלישיה – "חיוך שלא יחלוף לעולם" יצא בשנת 1984 ובלטו בו "הגיטרה של פדרו" (נוסח עברי: דן אלמגור, לחן: סינדי ווקר), "הכניסיני תחת כנפך" (מילים: חיים נחמן ביאליק, לחן: נורית הירש) ו"הנך יפה רעייתי" (מילים: מתוך שיר השירים, לחן: נורית הירש).

בשנת 2001 בנה המוזיקאי של סנדנר, יובל, הצטרף כמנהלה ומלווה המוזיקלי של השלישיה בהופעות במקום מעבד השלישיה הקבוע צביקה כספי  והצטרף כזמר גם להרמוניות הקוליות.

השלישיה הופיעה עד לאחרונה ולקחה פסק זמן, עם כוונה להופיע בהמשך.

תודה מיוחדת לעירית סנדנר על שהתראיינה וגוללה בפניי סיפורה לצורך תיעוד פועלה בדפי ההיסטוריה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

מוצי סאן – סיפורו של הגיטריסט, הבוזוקאי והזמר מוצי עופר (אפר)- כותב ומתעד: דודי פטימר

מוצי עופר (אפר) היה גיטריסט, בוזוקאי וזמר ישראלי שפעל במוזיקת הרוק והמוזיקה היוונית בישראל של שנות ה-70 וה-80 ובתזמורתו התגלו לראשונה שימי תבורי וזהר ארגוב

משה עופר (אפר) נולד בשנת 1939 בעיר סופיה בבולגריה. בגיל 8 עלה עם משפחתו לישראל. המשפחה השתכנה ביפו. בילדותו החל לנגן על מפוחית פה במקהלת בית הספר ועם חבריו. בנעוריו התאהב בצלילי הגיטרה ובהיותו בן 16 אביו הביא לו גיטרה.

מאוחר יותר, כשהיוצר והזמר היווני אריס סאן הגיע לישראל והופיע במועדון "אריאנה", נהג מוצי, שלא היה לו כסף להיכנס למועדון היוקרתי, להאזין מבחוץ דרך החלון לצליליו של סאן ולימד את עצמו לנגן על גיטרה בהשראת גיבורו היווני. בהמשך עבר לנגן גם על בוזוקי.

באמצע שנות ה-60 החל לנגן, לשיר ולהופיע במועדון "ג'ו" בבת ים כשהוא מאמץ את שם הבמה "מוצי". בערבים נהג מוצי להופיע במועדונים שונים באזור המרכז ובימים נהג להוביל אבטיחים במשאיתו. בסוף העשור הקים תזמורת חתונות שנשאה את השם "תזמורתו של מוצי" שכללה את מרסל ליטצ'י (לימים הקלידן של זהר ארגוב), והמתופף יורגוס סלמאראס (גדעון כהן). מי שניהלה את התזמורת הייתה אשתו של מוצי, לבנה. במסגרת התזמורת ניגן הן מוזיקה יוונית והן מוזיקה קלה (רוקנרול) לריקודים.

"עבדנו הרבה במועדוני רמלה ובאולמי 'דולפין', ולפעמים על המודעות היה כתוב 'מוצי סאן' בשל הדמיון בין אריס למוצי. פעם אחת הופענו במועדון שבו על המודעה היה כתוב 'מוצי סאן' ואריס סאן עצמו הופיע במועדון סמוך. בגלל שהקהל כבר הכיר את אריס סאן, הוא הגיע להופעה של מוצי כדי לראות במי מדובר ונוצר שאצל אריס היה ריק ואצלנו מלא", משחזר יורגוס.

בתזמורת שר מוצי ביוונית והיה בה גם זמר ששר בעברית ובשלל שפות: הזמר הראשון ששר בתזמורת היה חופני כהן. בהמשך, בתחילת שנות ה-70, במהלך הופעה של התזמורת באשדוד בחתונה תימנית, עלה לבמה לשיר זמר צעיר בשם שמשון טווילי, לימים שימי תבורי. "באותה חתונה מוצי היה מאד נחמד ואהב איך ששרתי והציע לי להצטרף לתזמורת שלו", משחזר הזמר שימי תבורי, "הוא לימד אותי לאורך השנים ששרתי איתו איך להחזיק הופעה, איך לעמוד על הבמה ולתת שואו והוא נתן לי את הצ'אנס הראשון".

בשנת 1974 הקליט מוצי תקליטון ראשון (ויחיד) בחברת התקליטים "קול דורית". "אבא ידע שכדי לקדם את ההופעות ולהיות כמו שר הזמרים הישראלים ששרו ביוונית אז, הוא חייב להקליט תקליט, למרות שזה עלה הון תועפות, אבל זה היה חלום עבורו והוא הקליט ארבעה שירים", מספר בנו של מוצי, חיים עופר. "מי שבחר לאבא את השירים לתקליט היה הקלידן והזמר היווני שהופיע בארץ ספירו קצרזוס.

כשתבורי החל להתפרסם כזמר סולן עם להיטו הראשון "הלנה", מי שתפס את מקומו כזמר התזמורת היה הזמר פופי (שלימים הקליט את הלהיט "אפנדי איברהים"). בהמשך, בשנת 1976, בהמלצתו של שימי תבורי, מי שהצטרף במקומו של פופי כסולן התזמורת היה זוהר עורקבי, לימים זהר ארגוב, עוד בטרם הקליט את שירו הראשון ("ילדה חיכיתי שנים").

ארגוב הופיע עם התזמורת למשך כשנה עד שנאסר לשנה ואז החליף אותו פופי שחזר שוב לשיר עם התזמורת. לאורך שנות ה-70 וה-80 הוסיף מוצי להופיע עם התזמורת עד שעידן התזמורות דעך והוא פנה להופיע לבדו בפיאנו ברים כמו במועדון "זורבה" ביפו.

בתחילת שנות ה-2000 הופיע מוצי בתכניתו של ירון אילן – "ריח מנטה" (ערוץ 33 דאז) ובשנת 2003, בהיותו בן 64, הלך לעולמו לאחר מאבק במחלה קשה.

תודות:

תודה מיוחדת לחיים עופר ומשפחת עופר על העזרה בליקוט קטעי הארכיון על מוצי.

תודה מיוחדת למשה צ'יטיאת על שבזכות התקליטון הנדיר של מוצי שברשותו (משנת 1974) הגעתי לתחקיר ובזכותו הומרו החומרים הנדירים לפורמט דיגיטלי.

תודה מיוחדת לאברהם פנגס היקר על שסייע באיתור יורגוס נגנו של מוצי ובאיתור המשפחה.

תודה מיוחדת ליורגוס ולשימי תבורי על העזרה בתיעוד.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

יאסו מאקיס- סיפורו של הזמר היווני-ישראלי מאקיס- מראיין ומתעד: דודי פטימר

תיעוד נדיר ובלעדי של מאקיס, זמר יווני שהתגורר והופיע בישראל למשך 25 שנה והיה חלק בלתי נפרד מסצנת המוזיקה היוונית בישראל בשנות ה-60, ה-70 וה-80. ראיינתי אותו בראיון בלעדי ממשכנו בפלורידה, ארה"ב

מאקיס דלטיס נולד בשנת 1941 ביוון. הוא החל להופיע כבר בגיל 8 וכנער החל להקליט ביוון תקליטים כשהוא מלווה עצמו על בוזוקי ושר.  כדבריו, בגיל 17 כבר היו מאחורי 18 תקליטונים. בשנת 1967 הגיע לישראל בכדי להופיע במועדון "קפה אתונה" למשך שלושה חודשים. כיוון שבעלי המקום התלהבו ממנו, הציעו לו להישאר להופיע במועדון באופן קבוע. לאור ההצלחה, עבר להתגורר בישראל והשתכן בבת ים. "הייתי מקבל 40 דולר ללילה. כשאריס סאן עזב את הארץ ולפני שטריפונס בא לארץ, העבירו אליי את העבודה של אריס. תוך זמן קצר עם חברת 'האחים אזולאי' החתימה אותי על חוזה הקלטות", מספר.

בתחילת ואמצע שנות ה-70 הקליט מאקיס תקליטים כשבמקביל להופעות, הוא לימד מוזיקאים לנגן על בוזוקי. בין ההקלטות שהקליט בישראל: "פרפארה" (שגם הזמר לויטרוס הקליט), "זביסמה ריראמי", "אדיקלה", "אגפימו פלאה", "רובי רובי" ו"אינתה עומרי" (ביוונית). כמו כן הרפרטואר שלו כלל שירים בעברית.

בשנת 1980 פתח בחולון מועדון לילה בשם "צלילי הבוזוקי" אותו ניהל ונהג להופיע בו. בשנת 1992, לאחר שהתגרש, עבר לארצות הברית שם הופיע במועדונים בניו יורק, סאן פרנסיסקו, לוס אנג'לס וכו'.

לאורך השנים הוסיף מאקיס, המתגורר כיום בפלורידה, להקליט ביוונית ובעברית, ומצהיר בראיון: "החלום שלי הוא לבקר ולהופיע בישראל עוד פעם אחת לפני שאמות".

תודה מיוחדת למאקיס שהתראיין היישר מארה"ב לתחקיר לצורך תיעוד סיפורו.

תודה מיוחדת למוזיקאי אברהם פנגס על שקישר בינינו.

תודה מיוחדת למשה צ'יטיאת על שהמיר את תקליטונו של מאקיס מאוספו הפרטי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

גיטרה ובס- סיפורו של המוזיקאי פול רוט- כותב ומתעד: דודי פטימר

פול רוט , יוצא להקת פיקוד צפון, נחשב לאחד הבסיסטים והגיטריסטים הבולטים בסוף שנות ה-60 ולאורך שנות ה-70 וה-80 כשהוא ניגן עם מיטב אמני ישראל והשתתף בהמון הקלטות מיתולוגיות. הוא בנו של המנצח והמלחין לסלו רוט ואביו של המוזיקאי פיטר רוט

פול רוט נולד בעיר טימישוארה, רומניה בשנת 1950. אביו הוא המנצח, מוזיקאי, מלחין, פסנתרן, מעבד ומתזמר הבינלאומי לסלו רוט. אמו, כדבריו, לא עסקה במוזיקה באופן מקצועי אבל אהבה לנגן על פסנתר.

בשנת 1960, בהיותו בן 10, עלה עם משפחתו לישראל. המשפחה השתכנה בבת ים. עד גיל 13 פול לא התעסק במוזיקה. עם זאת, כבר כילד קטן התלווה לאביו שניצח, בין השאר, על תזמורת האופרה הרומנית הלאומית של טימישוארה.

כדבריו, הרגע בו המוזיקה הפכה לאהבתו הגדולה ודבק בו חיידק הנגינה היה בשנת 1963, ברגע בו  שמע לראשונה ברדיו דרך הטרנזיסטור את הביטלס. בהמשך שאר מוזיקת הרוק והקצב השפיעה עליו.

 

עקב ההתלהבות מהסאונד של הלהקה, ביקש מהוריו גיטרה ובשנת 1965, כשהיה בן 15, הוריו קנו לו גיטרה קלאסית. במשך שנה לימד את עצמו לנגן על גיטרה דרך האזנה אינטנסיבית לתקליטי מוזיקת רוק ופופ ודרך ספר נגינה. אביו, שניצח וניהל מוזיקלית את מקהלת צדיקוב, אפשר לבנו לנגן על גיטרה בהופעותיה של הלהקה כמעין "שפשוף" מקצועי.

כיוון שאביו עבד כמעבד ומנצח בתזמורת "קול ישראל", נחשף פול בתכנית "תשואות ראשונות" (תכנית הכישרונות הצעירים של אותן שנים, כמו "הכוכב הבא" של הסיקסטיז) למוזיקאי והגיטריסט אלכס קרטן, בנו של הגיטריסט המיתולוגי אגון קרטן.

אביו, לסלו, הציע לו ללכת ללמוד גיטרה אצל קרטן באופן מקצועי. בשנת 1966 קרטן החל לעבוד כנגן גיטרה חשמלית בתזמורת שניגנה בהצגה המצליחה של תיאטרון גיורא גודיק – "קזבלן" בכיכובו של יהורם גאון. בשנת 1967, כשקרטן גויס למילואים, הוא סידר לרוט לנגן בהפקת ההצגה. במקביל סידר לו לנגן בהקלטה הראשונה שלו בחיים בהפקה מוזיקלית של רפי בן משה לשיר "הכל בגלל האהבה" (לו הייתי).

"אני זוכר שהתזמורת עשתה חזרות ל'קזבלן' והייתי נוהג לשבת ליד אלכס קרטן וללמוד ממנו איך מנגנים", משחזר רוט, "הייתי מנגן בשקט בזמן החזרות. באחת ההצגות אני זוכר שהוא אמר לי: 'אני הולך עכשיו למילואים. אתה תחליף אותי' והלך. הייתי בשוק גמור.

עוד לא ידעתי לנגן בדיוק באופן מקצועי, ובאחד הקטעים לפני ההפסקה, הייתי צריך לנגן סולו ולא הייתי טוב בזה. פישלתי את זה לחלוטין. בהצגה חיה. הלך הסולו לגמרי. בהפסקה ראיתי שאלכס ישב בקהל ולא הלך באמת. הוא רק בחן אותי. מסתבר שהוא רצה 'לזרוק אותי למים'.

למחרת הוא באמת הלך למילואים וניגנתי במקומו. מדי ערב הייתי מנגן וכל פעם פקששתי קצת, עד שהמנצח של התזמורת התחיל לשאול: 'תגיד, מתי אלכס חוזר?' (צוחק)".

החילוף הזמני הפך לקבוע ורוט ניגן ב"קזבלן" עד שנת 1968. במקביל הקים להקת קצב (ללא שם) יחד עם כמה חברים, בהם לואי להב. הלהקה הקליטה כמה שירים באופן פרטי.

בשנת 1968, לאחר שקרטן המליץ עליו בפני רפי בן משה שנחשב למנהל המוזיקלי של כמה מהלהקות הצבאיות הבולטות, ניגש רוט לבחינה ללהקת פיקוד צפון במעוזה בחיפה. רוט עבר את הבחינה והתקבל ללהקה בשנת 1968.

רוט ניגן על גיטרה חשמלית ועל גיטרה בס בשלוש תכניות של הלהקה: "על הרמה" (1968) בה ניגן בין השאר בהקלטת להיט התכנית – "מלכות החרמון" (עם הסולן מוצי אביב), "קצת מזה וקצת מזה" (1969) ו"מהצפון באהבה" (1970) בכיכובם של יגאל בשן ועדנה לב. בין השאר ניגן בהקלטות "אם תשוב" ו"רגע לפני" עם הסולנית לב ו"לצפון באהבה" ו"מתוק, מתוק" עם הסולן יגאל בשן שזכה בתואר "שיר השנה".

"עם יגאל בשן הייתי מופיע בחלטורות במועדונים בתחנה המרכזית החדשה במהלך השירות הצבאי שלנו, אחרי החזרות", מספר.

בנימה אישית, בשלב זה של הראיון רוט פתר חידה ששנים ניסיתי לפתור אותה ללא  הצלחה, בהקשר של השיר "מתוק, מתוק". ניסיתי כבר כמה שנים להבין ולגלות מי היה המתופף בהקלטה. פניתי ליגאל בשן ז"ל והוא גם לא זכר. רוט פתר לי את התעלומה וסיפר כי מתופף השיר בהקלטה היה בני ליכטנפלד, שמתגורר כבר המון שנים בחו"ל.

ועכשיו נחזור לסיפורו של רוט.  עם שחרורו מהלהקה בשנת 1971, הצטרף להרכב שניגן בהופעות ובהקלטות עם שלישית "הצירוף המקרי" (צילה דגן, דני מסנג ויאיר קלינגר), שלישייה פופולארית שהקליטה כמה להיטים בהם "רוזה מרציפן" ו"בלדה ללוח השנה".

בסוף אותה שנה הצטרף להרכב שניגן בתכנית היחיד  השנייה של חווה אלברשטיין ("חווה אלברשטיין בתכנית יחיד ב'"). בשנת 1973 ניגן בתכנית "נישואין נוסח גירושין" של יוסי בנאי ורבקה מיכאלי.

באותן שנים, נחשב רוט לאחד מנגני האולפנים הבולטים בתקופה, וניגן בתכניות והקלטות של מיטב אמני ישראל בהם יהורם גאון, יוסי בנאי, אריק לביא, יפה ירקוני, אושיק לוי, שושנה דמארי, חווה אלברשטיין, אילנית, אריק סיני ועוד רבים וטובים, כולל בהקלטת הבס בשיר "הפרח בגני" עימו זכה זהר ארגוב במקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי לשנת 1982. אפילו ניגן בהיכל התרבות עם זמר העם האמריקאי, ברל אייבס. יש לציין כי ניגן לאורך השנים בעיקר על גיטרה בס אבל גם על גיטרה חשמלית וקלאסית.

בזמן מלחמת יום הכיפורים ניגן עם הרכבי הבידור שהופיעו במוצבים השונים בפני חיילים תחת התופת והאש.

בשנת 1979 ניגן במופע "ישראל שרה וצוחקת" בהשתתפותם של יעקב בודו, "הכל עובר חביבי" וכו'.

באמצע שנות ה-80 החליט רוט להוריד הילוך בקריירת הנגינה והתמקד בעיקר בלימוד גיטרה באופן פרטי. למרות זאת עדיין ניגן עם חבריו ובהפקות שונות, אך לא כמו בימי השיא בסבנטיז.

לאורך השנים, למרות שניגן בעיקר להנאתו, פנה רוט לעיסוקים שונים בהם רפואה אלטרנטיבית, עבודה בחנות "מרום לכלי נגינה" וצילום.

אי אפשר לסיים את הכתבה מבלי לציין כי בנו של רוט הוא המוזיקאי, יוצר, מעבד, מלחין וזמר פיטר רוט, ממובילי הרוק הישראלי בשני העשורים האחרונים.

תודה מיוחדת לפול רוט שהסכים להתראיין ואפשר לי לתעד סיפורו במסגרת פרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית והמוזיקאים הישראלים.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר-  חוקר המוזיקה הישראלית!