סיפורו של הגיטריסט יגאל קוז'ניצקי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

 

הוא נחשב לאחד הגיטריסטים העסוקים בשנות ה-60 ותחילת ה-70 וזכור בשל הסולו האלמותי שלו ב"פנקס הקטן", אבל בשנת 1974, כשהוא בן 35 בלבד, החליט יגאל קוז'ניצקי לפרוש מתעשיית המוסיקה ולפנות לעיסוק אחר. בביוגרפיה זו תוכלו לקרוא את העשור המוסיקלי והעסוק בחייו ונגינתו שעיצבה חלק מהפסקול המוסיקלי בין 1965-1974.

 יגאל קוז'ניצקי 1

 

יגאל קוז'ניצקי נולד בתל אביב בשנת 1939. אביו היה נגן בתזמורת המנדולינות התל אביבית. "בשנת 1945, כשהייתי בן 6, נהגתי לשמוע ברדיו הישן ג'אז בתחנת Voice Of America ונדלקתי על זה", נזכר יגאל.

 

בנעוריו ניגן פסנתר, אך בהיותו בן 23 קנה את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו. "לא הייתה לי השכלה מוסיקלית, אבל חבר שלי שלמד רפואת שיניים וניגן, לימד אותי כמה אקורדים בסיסיים וכך למדתי לנגן לבד. הוא ניגן בלהקת "הקרייזי איידולס" של ז'רר קמינסקי וכשהוא פרש לצורך לימודי רפואת השיניים, אני החלפתי אותו בשנת 1963 וכך נשאבתי לסצינת המוסיקה", מספר.

 

בשנת 1964, לאחר שהשתפשף מעט בלהקות הקצב, קוז'ניצקי הצטרף לתיאטרון "החמאם" וניגן בהצגה "שייקספיר איננו". "זו הייתה חוויה מקצועית טובה עבורי, אבל ההצגה די נכשלה".

בשנת 1968 ניגן קוז'ניצקי במופע ובתקליט של אילי גורליצקי ויוסי בנאי – "חכמים בלילה" וכן בתכנית היחיד של רבקה מיכאלי – "כאן רבקה מיכאלי". באותה שנה, השתתף במופע "אהבה וג'אז" במסגרתו ניגן עם תזמורתו של מל קלר.

 

בשנת 1969 ניגן בהצגה "ירושלים שלי" ובמופע משירי רחל בכיכובם של דני גרנות וחוה אלברשטיין.

יגאל קוז'ניצקי 2.png

בשנת 1971 ניגן בהצגה "עיר הגברים" בכיכובו של ששי קשת (שכללה את הלהיט "פנקס הקטן") במסגרתה הופיע יחד עם שאר הנגנים: הבסיסט רוז'ה אברהם והמתופף זוהר לוי כ"שלישית 'עיר הגברים'" ברחבי הארץ. באותה שנה הלחין מנגינות לפרק – "אדם, פסל, סביבה", מתוך סדרת הטלויזיה התיעודית אוונגרדית של הבמאי ז'אק קתמור.

 

כמו כן, ניגן קוז'ניצקי באלבומי אולפן: הוא עיבד והפיק מוסיקלית את תקליטון הבכורה של רפי גינת – "רפי גינת" (1969), ניגן בתקליט הפופ הישראלי התוסס – "הידד לצעירים" (1969), ניגן באלבום הבכורה של ששי קשת (1971) והשתתף כנגן של קשת בסרט "נורית" (1972).

בנוסף, ניגן באלבומו היחיד של יורם ארבל – "טוב שאת כאן" (1972) ובמספר הקלטות של שלישית "הנשמות הטהורות" (1973). בשנת 1974 השתתף בתקליט "מערבה מכאן" שהיה מבוסס על שירי עם אמריקאיים ובו השתתפו בין השאר צמד הדודאים, דני ליטני, סנדרה ג'ונסון וכו'.

 

במקביל להקלטות, ניגן לאורך סוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 בפסטיבלי הזמר החסידיים ושימש כנגן מחליף של שלישית הגשש החיוור בהופעות (שם החליף את מגי גרוס). בתחילת שנות ה-70 הופיע בתזמורת הבית של מועדון "זורבה", תזמורת במסגרתה ליווה אמנים כמו יפה ירקוני (עימה נסע לחו"ל במסגרת "שלום 72"), רותי נבון, מיכל טל ועוד.

בשנת 1974, לאחר שהתחתן והפך איש משפחה, החליט לפרוש מתעשיית המוסיקה ופנה לעבוד במוטורולה, כשהוא מנגן להנאתו בבית.

 

תודה מיוחדת ליגאל קוז'ניצקי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית!

יגאל 3

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

מודעות פרסומת

מתופף את חייו – סיפורו של המתופף עמוס מרוז – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

13754481_1187092891311646_1522925150079104346_n

עמוס רוזנבוים (מרוז) נולד בתל אביב בשנת 1954. הוא מעיד כי הרומן שלו עם מוסיקה החל בגיל 0.

 

דודה של אמו, בנימין עומר, אביו של המשורר ע' הלל,  היה מורה למוסיקה במשמר העמק ויצר את "שיר השומר" הנודע. מרוז מעיד כי עומר היה הקשר הראשון שלו למוסיקה, והוא אף לימד אותו  תווים בסיסיים של כלי הקשה בגיל 5 ולתופף.

הוא מעיד כי בילדותו הרדיו והפטיפון היו בולטים מאד וכך ספג מרוז את שירי בובי דארין ואלביס לצד שירי קטרינה ואלנטה, הגשש החיוור, גשר הירקון, יפה ירקוני וכדומה.

 

בשנת 1964, עת עמוס היה בן 10 והתגורר עם משפחתו ברמת גן. אביה של אחת מבנות כיתתו בבית הספר היה המתופף המיתולוגי מני רנוב (שתופף אותה תקופה עם שלישית גשר הירקון) שהפך להיות מורהו המקצועי הראשון ובין השניים נוצר קשר חם והדוק. רנוב נהג לקחת את בן טיפוחיו בלילות למועדון הג'אז "ברברים" ועיצב לא מעט את טעמו המוסיקלי.

 

בהיותו בן 14 החל עמוס לנגן בהופעות והרכבים מזדמנים, תחילה שסידר לו רנוב (בין השאר ניגן "בשקט, כמעט בסוד" בהצגה "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ")  ובהמשך לבדו. לפני הצבא, נזכר, ניגן מעט עם איתן מסורי ואודי שפילמן (שהיו יחד בלהקת "שחור לבן" באותה תקופה). בסוף שנות ה-60 ניגן בהצגה האוונגרדית – "הזמרת בעלת הקרחת".

 

בתחילת שנות ה-70 החל ללוות אמנים: הזמרת הראשונה אותה ליווה הייתה שולה חן, כשפסנתרנה אותה תקופה היה שלמה גרוניך.  בהמשך הופיע בסיבובי אמנים עם יזהר כהן, שלמה ארצי, אילנית, אושיק לוי, השחקן ערן בניאל, ששי קשת, בעז שרעבי, צדוק סביר, אלברט אלמוזלינו (אמן הצלליות) ועוד.

1374178_907593662594905_1733774243037721510_n

במקביל ניגן בתיאטרון הילדים של אורנה פורת בהצגות כ"פו הדוב", "טומי טם" ועוד. בשנת 1972 ניגן בהצגה המצליחה של גיורא גודיק – "במזל דגים".

 

לאורך שנות ה-70 השתתף במופעים והקלטות רבות, בהם: "ערב משירי רחל" (עם דורית ראובני, חנן יובל ודני כץ), "ערב משירי עקיבא נוף" (עמוס אף ניגן בתקליטו של נוף ובהקלטת הלהיט "איזבל"), בתכנית היחיד של חוה אלברשטיין, בתקליט המשותף של חוה אלברשטיין ועודד תאומי ("חוה ועודד בארץ הקסמים"), במופעיו של מתי כספי, הקליט והופיע עם נתן כהן ו"הנשמות הטהורות", בהקלטות של מוסיקאים כיוסי מר חיים ודב זלצר, בתכנית הרדיו הפופולארית "דלת פתוחה", בתכנית הטלויזיה "המבדיל בין קודש לחול", בתכנית הראשונה של "הכל עובר חביבי", ועוד. כמו כן, הקליט עם נתן כהן ג'ינגלים לפרסומות.

 

בשנת 1977 החליט להניח את התופים בצד והחל לעבוד בעיתון "מעריב", בו למשפחתו היה תפקיד בכיר בה. במשך השנים הפך למנהל בכיר ב"מעריב".

 

בשנת 2000, כשהגיע לשיעור תופים של בנו אצל דורון גיאת, לקח את התופים וניגן בספונטניות, מה ש"הדליק" לו את הפיוז שוב והוא חזר לתופף ולהופיע, תחילה עם חבורת שוהם ובהמשך עם הזמרת רעיה פירסט ובהרכב הבלוז The Travelling Mellow Tones. מרוז מוסיף לנגן ולהופיע עד היום.

14359131_1227973723890229_1946463021925514372_n

 

תודה מיוחדת לעמוס מרוז היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

12390855_655367644606559_6249751853837124502_n

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

" סיפורו של המוסיקאי צביקה גרשובסקי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

10482189_782274195157780_4137728476139224968_n

צביקה (צבי) גרשובסקי נולד בתל אביב בשנת 1945.

הוא מספר כי בהיותו בן 3, סבו קנה לו מפוחית פה, והילד, שהראה כשרון מוסיקלי, זכה להופיע עם המפוחית באחת מתכניות הרדיו של "קול ישראל" בסוף שנות ה-40 (שנות קומה של המדינה).

 

בהיותו בן 6, נשלח לפרופסור לאבחון מוסיקלי שהמליץ שילמד על כינור, אך צביקה נמשך לפסנתר והחל ללמוד לנגן על פסנתר אצל ורדינה שלונסקי. בהמשך השנים, ימשיך לימודיו אצל זלמן כהן (מורה נודע בקונסרבטוריון הישראלי) וכילד, נהג להופיע בקונצרטים של בית הספר ותיכון עירוני ה' בו למד.

 

עם שחרורו מהצבא, בשנת 1966, הופיע בהרכב במועדון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב יחד עם הבסיסט שייקה ברק, הגיטריסט אברי זינגר, הסקסופוניסט בני ברק והזמרת נירה גל.

 

זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים, החל להופיע בהופעות מזדמנות במועדונים, ובשנת 1967 פגש בגיטריסט הרצל עידן, שהופיע עם אמנים, והציע לצבי להצטרף אליו לתזמורת שליוותה אמנים שונים.

 

התזמורת הופיעה במועדון "זורבה" וליוותה בין השאר אמנים כעליזה עזיקרי ז"ל, אתי גרוטס, רוזלה ריסי (זמרת איטלקייה שהופיעה בישראל) ועוד.

 

בשנת 1970 התזמורת (בהרכב קצת אחר) עברה לנגן במועדון "כאליף" וליוותה את דודו דותן ז"ל, צמד דרום, מרסדס, דני גרנות ועוד.

 

בשנת 1972 הצטרף ללהקת "הנשרים" (של האחים דוד ויעקב אלשיך) שהופיעה במועדון הסטודנטים -"המפגש" עד שנת 1973 – פרוץ מלחמת יום הכיפורים.

%d7%94%d7%a0%d7%a9%d7%a8%d7%99%d7%9d

לאחר מלחמת יום הכיפורים, בשנת 1974, החל ללוות ולנגן עם הזמר מוני עמרני (אחיה של הזמרת חדוה עמרני)  ואת הזמר חיים משה (ששר בתימנית, בראשית דרכו המוסיקלית).

 

בסוף שנות ה-70 ליווה את הזמר-שחקן שמעון ישראלי בתכניתו "אני יורד בגורדון", וכן הופיע עם הזמר סאם אנתוני (שם הבמה של אריה נקש).

בשנות ה-70 למד תזמור ועיבודים אצל נועם שריף ובעקבות לימודים אלה, החל לעשות עיבודים מוסיקליים לתזמורת הקיבוצים.

 

ב-12 השנים האחרונות מלווה ומופיע עם שייקה לוי ("הגשש החיוור") בארץ ובחו"ל.

 

יש לציין כי מלבד עבודתו המוסיקלית כנגן, גרשובסקי עבד במהלך היום במרכז המוסיקה "זומרפלד" ובהמשך בחנות "כלי זמר" .

 

צבי הוא אחיו הגדול של המוסיקאי ירון גרשובסקי ("מנהטן טרנספר") שגם סיפורו נמצא ב"דודיפדיה".

d

 

תודה מיוחדת לצבי גרשובסקי היקר על שתרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

 

"הפרח הלבן" – סיפורו של היוצר והזמר עמי שביט – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

14333688_781971808612808_2277709741370775324_n

התחקיר הבא הוא אחד המרגשים שאירעו לי זה שנים: מדובר בזמר ששיריו מלווים את פסקולי האישי החל מימי נעוריי, וכאחד שגדל על פזמוניו השונים, תמיד סיפורו נחשב בעיניי לתעלומה, שכן באנציקלופדיות המקוונות למיניהן היה מידע מאד מצומצם ובלתי ממצה לגבי סיפורו המלא, ועם זאת הוא שמר עצמו הרחק מתשומת הלב הציבורית זה שנים רבות.

מדובר בעמי שביט, אחד מכוכבי הפופ הבולטים בתחילת שנות ה-70, האחראי למספר להיטי פופ ענקיים בראשית הסבנטיז בראשם "הפרח הלבן" ו"בית הבובות" שהקנו לו הופעות ברדיו, טלויזיה ועיתונות באותן שנים.

לפני כחודש, נסעתי עם ידידי משה הלל ("הצנחן המזמר") לו הלחין שביט את להיט הפריצה ("הנער עם הבנג'ו") לקריית ביאליק בכדי לבקר ולראיין, לראשונה מזה שנים רבות, את עמי שביט ולתעד, לראשונה, את סיפורו הביוגרפי המלא והמקיף מפיו.

 

המפגש היה מרגש, ולאחר הראיון, עמי חשף בפניי מיטב תקליטיו וקטעי ארכיון פרטיים שלו שריגשו אותי הן כחוקר מוסיקה, אך יותר מכך כמעריץ של שיריו. אני גאה מאד להציג את סיפורו המלא כאן ב"דודיפדיה".

 

עמי שביט נולד בעירק בשנת 1946 כאדמונד (אמנון) שבת. בהיותו בן 5, בשנת 1951, עלה עם משפחתו לישראל היישר אל "שער העליה" בכפר חסידים ומשם התמקמה המשפחה בקריית אתא, שם בילה שנות נעוריו.

הוא נולד לבית מוסיקלי: אביו היה חזן בבית הכנסת, ממנו ספג עמי את "חיידק השירה". האירוע המכונן בחייו המקצועיים אירע עת היה בן 8 והשתתף בתחרות זמר מקומית, בה זכה בפרס הראשון (שהיה בקבוק שמפניה).

 

בנעוריו שר בעיקר בקרב החבר'ה, אך לא באופן מקצועי, ולפרנסתו, לצד הלימודים, עבד במפעל לבתי זיקוק בו עבד אביו. לקראת גיוסו, ניגש לאודישנים ללהקת חיל הים, אך לא התקבל, ובשנת 1964 התגייס לחיל הים ושירת באילת. במהלך שירותו הצבאי, "חיידק" המוסיקה דבק בעמי, שקנה גיטרה והקים צמד עם חברו ששנובסקי  שנקרא Black And White ושר בעיקר גרסאות כיסוי ושירים מקוריים שכתב והלחין עמי, עד כי מפקד הבסיס אסר על הצמד להופיע.

14438946_789430814533574_21340675_o

עם שחרורו בשנת 1967,  חזר לעבוד כחניך במפעל לזיקוק, ובמקביל הכיר את מנכ"ל חברת "התקליט חיפה" – דב זעירא, ובפגישה השמיע לו את שירו החדש – "הפרח הלבן". זעירא התלהב מכשרונו של שבת, שבינתיים שינה שם הבמה שלו ל"עמי שביט" (הפזמונאי ואיש גלי צה"ל דודו ברק, שינה שם הבמה שלו ל"עמי שביט") והחתים אותו על חוזה הקלטות, כשהסינגל הראשון – "הפרח הלבן", יצא בשלהי 1969 והפך להיט ענק על גלי האתר ואת שביט לכוכב פופ ישראלי.

אחרי "הפרח הלבן", הוציא שביט בתפזורת לא מעט להיטי פופ מוצלחים בהם "יריחו", "בית הבובות", "אם אוהב אותך בקיץ", "דם די דם", "יום ועוד יום", "האדמה בוערת", "לו", "היא יפה" ועוד שכיכבו במצעדי הפזמונים.

לאור ההצלחה החליט לעזוב את בתי הזיקוק ולעבור לעיר הגדולה – תל אביב. הוא השתכן בחולון יחד עם חברו, "הצנחן המזמר", משה הלל, עבורו הלחין למילותיה של תרצה אתר את להיט הפריצה – "הנער עם הבנג'ו".

בין השנים 1969-1973 שביט הוציא מספר תקליטונים (45 סל"ד) ושני אריכי נגן: "עמי שביט" (1970), "עמי שביט" (1973). בנוסף, הקליט תקליטון שירי ילדים בשם "עמי שר לילדים".

 

בנוסף, מלבד "הנער עם הבנג'ו", כתב בתקופה זו שירים לאילן ואילנית, ששי קשת ("אהבה עזה"), גדעון גרייף, משה הלל ("שלוש יונים") ועוד.

 

בשנת 1972 נסע לגרמניה והקליט תקליטון בגרמנית שזכה להצלחה נאה שם, אך בתחילת 1973 חזר לישראל, והשינוי שהביאה עימה מלחמת יום הכיפורים למוסיקה, גרמה לדעיכת הקריירה של שביט, שלא הסתדר בעיר הגדולה (תל אביב) והרגיש שחיי הכוכב אינם החיים שלו.

14467053_789430767866912_386909060_o

הוא חזר לקריות והופיע במינון נמוך, כשבשנת 1978 נסע לסיבוב הופעות בבלגיה ודנמרק ובהופעות בחו"ל מטעם הסוכנות היהודית, אך מיעט להקליט.

 

בשנת 1984 הקליט את "סמבה למכבי חיפה" (מילים: ניסן פרידמן, לחן: עמוס ברזל) – שיר האליפות הראשון של מכבי חיפה בכדורגל שזכה להצלחה והחזיר את שביט לתמונה, אך תחנות הרדיו לא קיבלו בפרגון חם את הסינגלים שבאו אחרי בהם "מי שזוכר", "שירי", "אם תאמיני", "ילדה ילדה וקשת" והוא החליט להפסיק להקליט ובעיקר להופיע במינון נמוך עד שפרש בסוף שנות ה-90.

 

בשנת 1996 הוציא אוסף משיריו: "עמי שביט – 1969-1996" ובשנת 2015 הוציא בחברת "התקליט חיפה" אוסף המאגד שני אריכי הנגן שלו.לאורך השנים ניהל חנות לחומרי בניין בחיפה, פתח מעדניה ונכנס לעסקים שונים

תודה מיוחדת לעמי שביט היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה.

14291851_781890781954244_7678363854140056341_n

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

 

ידי הזהב – סיפורו של המתופף אבי זהבי – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

אבי זהבי

במסגרת המסע לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית ובעיקר הנגנים בישראל, נוכחתי לראות ולהבין כי בשנות ה-60 וה-70, בסצינת המוסיקה הישראלית בה שלט ביד רמה כוחן של התזמורות השונות והרכבים שונים שנתפרשו על פני המועדונים ומקומות הבילוי בישראל, נוצר מעין פאזל של נגנים, כשכל נגן, מלבד שהכיר וניגן עם נגן אחר, מסייע להשלים את מפת הנגנים שתרמו לעיצוב הסאונד הישראלי, איש איש בדרכו המיוחדת.

 

כחלק מתיעוד המתופפים בישראל בשלל דורותיהם, עלה לא פעם שמו של מתופף כשרוני שסיפורו המוסיקלי טרם סופר או נחשף – אבי זהבי, מוסיקאי, מלחין ומתופף שליווה את סצינת המוסיקה הישראלית נאמנות החל משנות ה-60 המוקדמות ועד ימינו, כשהוא מגיש את הניחוח המיוחד והאישי שלו בכל מקום בו מופיע עם נשקו הפרטי- התופים.

 

פגשתי את אבי לשיחה מרתקת בת שעתיים בכדי לשמוע סיפורו, לתעדו בדפי ההיסטוריה ולדלות מידע על עוד נדבך חשוב בתיעוד סצינת הנגנים בישראל של שנות ה-60 וה-70, נדבך שלא זכה למספיק "זרקור" תיעודי, על אף חשיבותו המוסיקלית ההיסטורית.

 

אבי זהבי נולד כאברהם גולדשטיין ב-12 ליולי 1947 על האניה "אקסודוס" בלב הים, ועם עגינת האניה הגיע עם משפחתו לחיפה, משם למחנה עולים בעתלית ואז שבה המשפחה לחיפה והשתכנה באלנבי 10.

 

הרומן הראשוני של אבי עם מוסיקה החל בהשראת שכניו בקומה השלישית, משפחת סגל, שבני המשפחה ( חיים, שמעון, מרדכי וגדליה) היו חלק מהתזמורת הנודעת (דאז) באיזור הצפון – "לה מקרנה", ולמעשה התזמורת הייתה זו שמשכה בסוף שנות ה-50 את זהבי למוסיקה ונתנה לו לנגן על תופי בונגוס בהופעותיה השונות, מה שהיווה טריגר מוסיקלי משפיע ראשון על הילד המוסיקלי מחיפה.

בתחילת שנות ה-60 הצטרף כמתופף לתזמורת הכלייזמרים של אבי משפחת סגל- אברהם שפילר (אברהם סגל), הנחשב אביהם הרוחני של נגני הכליזמרים. זהבי ניגן עם תזמורת זו כשנה וחצי, ולאחר מכן הפך מעורה בסצינת הנגנים החיפאית דאז והחל להימשך בעיקר למוסיקת הג'אז. יש לציין כי זהבי לימד עצמו לתופף אוטודידקטית. מדי פעם עלה לנגן בהופעות מזדמנות, בין השאר במועדון 120 כשמיכה אבן צור (אחיו של המתופף שמעון אבן צור – ראו ערך ב"דודיפדיה") העלה אותו לבמה והופעתו זו פרשה כנפיים והגיע לאזניו של אריך טייך, מנצחה המיתולוגי של תזמורת חיל אוויר שהזמין אף הוא את זהבי הנער להופיע עם התזמורת באחת מהופעותיה באיזור הצפון.

 

באוגוסט 1966 התגייס לצבא וסופח ישירות לתזמורת חיל האוויר כמתופף, מה שהוא מגדיר כבית ספר המקצועי ביותר שלו למוסיקה. הוא שירת בין השאר עם מאיר שפייזר, משה נוי, קובי ארליך וכו' והשתחרר בשנת 1969. לאורך שירותו, גילה כשרון מוסיקלי רב ואף זכה במלגה ללימודי מוסיקה מטעם פילנתרופים מארה"ב. הוא למד מוסיקה במשך שנתיים ואף החל להלחין, בין השאר נעימה בשם "לילה בטוקיו", שעל בסיס פתיחת נעימתו, נפתח שירו של נחום היימן – "חופים" ( שנתפרסם בביצוע להקת הנח"ל). מי שביצע את הנעימה בשנת 1968 היייתה תזמורתו של ג'ו ישראל (בסיסט וזמר חיפאי נודע בסצינת המועדונים) ב"רונדו".

264681_432138013491827_1963694059_n

עם שחרורו החליט להתבסס בסצינת המוסיקה במרכז והגיע היישר אל "קפה נגה" המיתולוגי ( בורסת המוסיקאים דאז) ומיד הצטרף אל להקת "האבירים", ובמקביל החל פנה ללימודים דרך המכונים הבריטיים . זהבי ניגן עם להקת "האבירים" בין 1969-1971, ולאחר שעזב את ההרכב, הצטרף לחבריו קובי ארליך ויואל קוקל לנגן במועדון "התיאטרון" ביפו בהרכב "ארבעת הדיאזים". הלהקה אף הוזמנה ע"י רבקה מיכאלי להופיע בתכנית הרדיו – "דלת פתוחה". בשלב מסוים הצטרפה ל"דיאזים" גם הזמרת ריקי מנור, אותה בחן זהבי.  ההרכב ליוה במועדון את מיטב אמני ישראל דאז בהם ששי קשת, צביקה פיק, יגאל בשן וכו'.  בשלב מסוים, ההרכב החליט לנסוע לארה"ב, אך אבי, שכבר היה נשוי, החליט להישאר בארץ ועזב את ההרכב.

 

בתחילת שנת 1973 הצטרף ללהקת "הכלניות" ( עם הסולן רוני כהן) וניגן עימה עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים אותה שנה. בלהקה זו זהבי גם שר לעיתים.

במלחמת יום הכיפורים, שירת אבי כנגן בתזמורת חיל האוויר בהרכב שיצר ענף הווי ובידור וליווה את מיטב אמני ישראל ואמנים מחו"ל.

 

לאחר המלחמה הצטרף ללהקת "הקברטים" ואחרי כן במחצית השניה של שנות ה-70 הצטרף ללהקת "האלמוגים" של משה נוי שלאחר מכן שינתה שמה ללהקת "הדולפינים" – עימה ניגן זהבי עד אפריל 1982.

 

באפריל 1982 פרש זהבי ממוסיקה כי הבין שאין עתיד כלכלי מבוסס במוסיקה ופנה ללימודים בתחום אחר.

399003_441015555937406_1806005841_n

בשנת 1997 נסע עם רעייתו לניו יורק לרגל יום הנישואין, וכחובב מוסיקה מושבע, נשבה זהבי בשורשיה המוסיקליים של ניו יורק, ובמהלך ביקור בחנות מוסיקה מיתולוגית בניו יורק בשם "מני'ס", שם ראה סט תופים והחל לנגן, לראשונה מזה 15 שנה מאז פרש, ודבק בו שוב החיידק המוסיקלי. מאותו רגע החליט לחזור לתופף, הוא קנה במני'ס ציוד תיפוף, ועם שובו לארץ רכש סט תופים וחזר להתאמן בתקוה לחזור לסצינת המוסיקה.

 

עם שובו יצר קשר עם חברו ללהקת "הכלניות" – טלי אלון, שהזמין אותו להצטרף להרכב שניגן בכפר המכביה. ההרכב כלל נוסף לזהבי את טלי אלון, ולריו סגל, משה ברטל, ישראל רוזן וגדעון דריזן. ההרכב, בגלגול כזה או אחר, מוסיף לנגן ולהופיע עד היום קרוב ל-15 שנה.

נוסף לכשרונו כנגן ומוסיקאי, זהבי אף שימש מורהו הרוחני הראשון לתיפוף של המתופף הנודע אמיר ברסלר.

 

כיום אבי מוסיף להופיע עם הרכב הביג בנד ב"מייקס פלייס" וכן במופעים שונים, כשלאחרונה, כדבריו, הגשים חלום וליווה את כהנת הג'אז – עדנה גורן בהופעה.

13087813_713681092108547_8122263950134800103_n

 

אני רוצה להודות מעמקי הלב לאבי זהבי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפני סיפורו המוסיקלי ובכך תרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והנגנים בישראל.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

 

 

 

"יעקב, יעקב" – סיפורו של המתופף יעקב אגת – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

309258_445850995458926_1715408090_n

יעקב אגת נולד בתל אביב בשנת 1948 כיעקב אקוקה. בבית בו גדל, נהגו לשמוע מוסיקה איטלקית, צרפתית, רוק וסול.

 

הקשר הראשוני של יעקב למוסיקה אירע בהיותו בן 5, כמצא פח חמוצים, עשה לו 2 חורים, קשר חוט והחל לתופף עליו. זה למעשה החל את הרומן שלו עם תחום התיפוף. בשכונתו היה "בית תרבות לנוער", שם קיבל את השכלתו המוסיקלית הראשונית כשלמד חוג תיפוף. הוא למד בבית התרבות לנוער בגיל 6-9 , נהג להופיע כמתופף במצעדים בתל אביב. לאחר מכן למד אצל מורים פרטיים בהם אהרל'ה קמינסקי, יושקו בורלא ועוד. בגיל 14 ניגן תקופה קצרה בתזמורת הנוער ביפו ובגיל 16 רכש את סט התופים הראשון שלו והחל להופיע כמתופף באירועים למיניהם.

 

בשנת 1966 התגייס לצבא ושירת בגדוד 82 ומיד עם שחרורו בשנת 1969 החל לנגן במועדון "זורבה"  כמתופף עם תזמורת קבועה שכללה את צביקה גרשובסקי, יוסי אגת (אחיו הגדול של יעקב) והרצל עובדיה.

 

בין האמנים עימם ניגן באותה תקופה : רוזלה ריסי ( זמרת איטלקיה נודעת בסצינת המועדונים דאז), מרצדס, יגאל בשן, דני גרנות, אבי טולדנו, דודו דותן, ציפי שביט, ששי קשת ועוד.

 

בין השנים 1970-1973 עבר למועדון "כאליף" וניגן בהרכב עם אחיו יוסי, עם הבסיסט רוז'ה אברהם, צביקה גרשובסקי, ז'אקו אלג'ם, זאב דיקוורט ועוד. לאחר מכן ניגן באירועים שונים.

 

 

בשנת 1975 הצטרף לשלישית ה"קלידוסקופ" – יוסי מנחם (בס), יעקב אגת (תופים) וגרי אקשטיין (גיטרה ושירה). ההרכב ניגן רוק כבד אקספרמנטי, קטעים של ג'ימי הנדריקס, לד זפלין וכו' והשתתף בין השאר בהקלטות הסולו הראשונות של אקשטיין – "היה לי טוב", "יש לנו זמן" וכן השתתפה בהקלטות  תקליטו הראשון של גרי אקשטיין – "מחזור א' תשל"ז" (1977) שכלל בין השאר את "קפטן ג'ק", "בלוז בית הקפה", "סמבה", "דרושה נערה" וכו'. זמן קצר לאחר מכן ההרכב התפרק.

בשנת 1978 הצטרף יעקב להרכבים מזדמנים שניגנו בחתונות וניגן בין השאר עם הזמר הישראלי-יווני מוני קסוטו . בשנת 1979 הקים יעקב את להקת "צלילי חצות" שניגנה במועדון "כאליף" שפעלה בגלגולים שונים עד שנת 1983.

בשנת 1983 עשה הסבה לתקליטנות ושימש כתקליטן פופולארי במועדוני רמלה ולוד, בין השאר היה תקליטן הבית של "קליפסו".

 

בשנת 1989 עזב את עסקי התקליטנות וחזר לתופים, הוא ניגן בתחילת שנות ה-90 בהקלטות שונות של קובי רכט, קובי ארליך ועוד אך באמצע שנות ה-90 הפסיק לתופף.

10445499_654718368004820_137121300231509110_n

תודתי הגדולה נתונה ליעקב אגת היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי בכדי לתעדו בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית!

 

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

תנו לנו יד ונלך – סיפורו של הסופר,פזמונאי וגרפיקאי צביקה זליקוביץ' – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

zelikov_small

צביקה זליקוביץ' נולד ב-18 למרץ 1935 בפתח תקווה.  ילדותו עוברת בין בית הספר ותנועת הנוער (השומר הצעיר).  בנעוריו למד לנגן על כינור, אך כנראה שהעדיף לשמוע את המפליאים לנגן (חפץ ומנוחין למשל ) ונטש את לימודי הנגינה.

 

מאז שהיה ילד, עסק בספורט ( אחיו הגדול , אשר זליקוביץ' היה כדורגלן הפועל פתח תקווה), בין השנים 1953-1955  שירת בצבא בנח"ל ואף היה בנבחרת הכדורסל של הנח"ל (ומאוחר יותר, בשנות ה-70 שיחק גם בליגה הלאומית) . עם  שחרורו עבר לקיבוץ "גבים". עוד בהיותו חבר קיבוץ למד צביקה גרפיקה (מקצוע בו הוא עוסק עד היום), ובשנת 1958 העתיק את מגוריו עם מי שתהיה אשתו (עד היום)  לתל אביב.

לאורך השנים נהג זליקוביץ' לכתוב, אך את יריית הפתיחה הפזמונאית שלו, ירה בשנת 1967 עת כתב את שירו המוקלט הראשון – "בימים שכאלה" (לחן יעקב הולנדר)  ללהקת פיקוד דרום שיצא בשנת 1968 בתכניתה של הלהקה "זמר בדרום".  בשנת 1969 יצא שירו "לי אמי כך סיפרה" (לחן מתי כספי) בתקליטו הראשון של דני גרנות. שירים נוספים שכתב באותה תקופה: "לא לך" (לשלישית לא אכפת להם), "אני יודע" ( צוות הווי חיל אוויר בתכנית "שבר ענן", 1971) ועוד.

בשנת 1973 , בשנת חצי היובל למדינה, פנו מארגני פסטיבל הזמר של אותה שנה, אל זליקוביץ' והולנדר להציע שיר הקשור להווי ארץ ישראל. זליקוביץ', סיפר לי, שבהיותו פעיל במועצה לשימור אתרים "בא לו" לכתוב שיר מחאה על הריסת שכיות חמדה לרוב בתחומה של תל אביב  (גימנסיה הרצליה כמשל).  "השיר התקבל כשיר נוסטלגי", אומר צביקה,  "אך לדידי הוא שיר מחאה".  את "תנו לנו יד ונלך" ביצעה עירית דותן בפסטיבל הזמר והפזמון באותה שנה. לימים, בשנת 2009 , נבחר השיר לשיר המאה של תל אביב ולאורך השנים זכה למספר גרסאות כיסוי בהן של עפרה חזה ז"ל, (אנו מחפשים גרסה זו), איתן מסורי, ששי קשת, חני לבנה, אבי יעקבי  ועוד ביצועים רבים נוספים.

עירית דותן ביצעה שירים נוספים של צביקה זליקוביץ', בהם: "אומרים שהשבת", "הלא תשאלו ציון" (שגם חבורת רננים ביצעה), "אתה יותר יפה מאלביס". בין השירים הנוספים של צביקה שהתפרסמו : "יש לי עיר אחרת" בביצוע יפה ירקוני, בתקליטה "כל היונים", "ילדי רץ אל השדות", "גם בבית הזה" שהלחין אריאל קשת ושר ששי קשת.

לאורך השנים פיתח תחביב נוסף של צילום ובשנת 1984 קיים את התערוכה הראשונה  של צילומיו. לאורך השנים קיים תערוכות רבות בארץ ובחו"ל.

כמו כן, הוציא לאור זליקוביץ' מספר ספרים וביניהם : "תנו לנו יד ונלך", ספר שירים בו משולבים מיטב צילומיו, "אישונים, מנצ'לך", צילומי מחזיקי התריסים המלווים בטקסט מחורז. (בימים אלה עומד לצאת לאור "אישונים ב', מנצ'לך".), וספרי ילדים – "כל אלה ועוד ואף לא חתול אחד", "הקיפוד יהושע ועיר הצבים", שניהם מלווים באיוריו של רוברט נדלר.

בימים אלה מוסיף צביקה לכתוב, לצלם ולעסוק בגרפיקה כבאותן שנים עברו.  מתגורר בתל אביב , ואותו מקיפה משפחתו – שני ילדיו נכדיו ו…שתי נינותיו.

942852_678023099007680_4946118608953135233_n

תודתי הגדולה נתונה לצביקה זליקוביץ' היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור הקריירה המוסיקלית שלו.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!