רפאל (רפי) ריבוח היה סקסופוניסט אלט ובסיסט (לעת מצוא) ישראלי. הוא נולד בשנת 1939 בעיר מידלט שבמרוקו. בתחילת שנות ה-50 עלה עם משפחתו לישראל והתגורר באשדוד. בהמשך עברה המשפחה להתגורר ברחובות.
בין השנים 1957-1959 שירת בתזמורת חיל האוויר תחת ניצוחו של אריך טייך והשתתף עם התזמורת בתכניות הרדיו של "תיבת נוח" בגלי צה"ל.
עם שחרורו מהצבא עבר להתגורר בתל אביב ונמנה עם נגני "קפה נגה" (בורסת המוזיקאים של ת"א בשנות ה-50 וה-60) כשהוא מנגן עם תזמורות חתונות ואירועים מתחלפות.
בראשית שנות ה-60 שימש כסקסופוניסט בתזמורתו של הנרי קורד (הנרי קדוש), חברו מתזמורת חיל האוויר בהופעותיה בבתי מלון שונים ברחבי הארץ.
בשנת 1967 הקים ריבוח את להקת "הצברים", להקה שהקליטה מספר שירים מקוריים ("שמש חדשה", "צברים", "The Stars Of Tel Aviv Twist" ) ובעיקר הופיעה במועדונים ובחתונות עם שירי קאברים.
בשנות ה-70 , במקביל לפעילות להקת "הצברים", הופיע וניגן ריבוח בתזמורתו של האקורדיוניסט שלמה סופר באירועים וחתונות.
בשנת 1975 עבר ריבוח עם להקת "הצברים" להופיע בפריז, צרפת, והחליט להשתקע שם. בסוף שנות ה-70 ולאורך שנות ה-80 ליווה זמרים ישראלים שהופיעו בצרפת כמו ניסים סרוסי, שימי תבורי וזהר ארגוב ובמקביל הופיע עם להקת "הצברים" שהתפרקה בשנת 1998.
בשנים האחרונות הוסיף לנגן ולהופיע במועדונים קטנים בפריז, אך בתקופה האחרונה חלה, חזר לישראל וחדל מלנגן ולהופיע. הוא נפטר ב-24 באוגוסט 2018 בבית החולים תל השומר.
כתב, ערך ותחקר: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
הוא ניגן ב"גזוז", "ברנשים וחלומות", "דרכים" של שלמה ארצי ו"חמוש במשקפיים" של אריק אינשטיין, ולאורך שנות ה-70 וה-80 נחשב מאיר שפייזר לאחד הסקסופוניסטים הפופולאריים והמצליחים בישראל. עכשיו, לראשונה בהיסטוריה, נחשף סיפורו המלא.
מאיר שפייזר נולד ב-4 בסטפמבר 1948 כמריאן שפייזר ברומניה. אביו, וילי שפייזר, היה מוסיקאי שניגן בתזמורות נודעות בבוקרשט. בהיותו בן שנתיים, בשנת 1950, עלה עם הוריו ארצה אל חיפה ובאותה שנה המשפחה עברה לתל אביב בה גרה עד שנת 1959. באותה שנה, המשפחה חזרה להתגורר בחיפה.
בבית הספר למד תווים ויסודות המוסיקה על חלילית ובהיותו בן 9, החל, בהשפעת אביו, ללמוד לנגן על סקסופון סופרן. תחילה, ניגן בתזמורת הנוער בת גלים בחיפה בניצוחו של יהודה עברון. הוא ניגן בתזמורת עד גיל 17. בנעוריו הקים תזמורת קומבו חיפאית מקומית שכללה את אבי זהבי (מתופף) ואריה ויינטרוב (קלידן) וניגנה בעיקר ג'אז.
באותה תקופה ניגש עם חבריו לתזמורת הקומבו לאודישן אצל אריך טייך, מנהלה של תזמורת חיל האוויר. התזמורת ניגנה סטנדרטי ג'אז בהם All Of Me הנודע והתקבלה. בשנת 1966 התגייסו חברי התזמורת לתזמורת חיל האוויר.
בשנת 1969, עם שחרורו מהצבא, חזר לחיפה והחל להופיע בתזמורת מקומית במועדון ה"רונדו" של מלון "הכרמל" יחד עם ג'ו ישראל (בסיסט וזמר), אריה ויינטרוב (קלידים) וגדליה סגל (תופים). מי שעוד נהג להופיע איתם היה מייק ברנט (קצת לפני שהפך לכוכב בצרפת). שפייזר ניגן בתזמורת עד פירוקה בשנת 1972, בעקבות עזיבתו של ג'ו ישראל, מנהיג הלהקה, שנסע להופיע באוניית "קרניבל". שפייזר העדיף להישאר בארץ והצטרף לאחד הגלגולים האחרונים של להקת "נערי החצר" החיפאית.
בשנת 1973 גיבשו שפייזר, גדליה סגל ואריה ויינטרוב הרכב חתונות שהופיע במועדונים השונים (בהם מועדונו של פרדי דורה בנהריה). סולן ההרכב היה אריק סיני (כשעוד נקרא אריה יסני).
בשנת 1977 עבר עם משפחתו להתגורר ברעננה והחל ללמוד באקדמיה למוסיקה בתל אביב. הוא למד שנתיים (עד שנת 1978) ופרש בעקבות ביקוש העבודה.
בשנת 1978 החל לעבוד במועדון "המערה" ביפו עם חברו החיפאי עוזי אסנר ועם ארנון פלטי. ב"מערה" ליווה את אילנית, מייק בורשטיין, חנה אהרוני, עדנה גורן ועוד.
לאחת ההופעות ב"מערה", הגיעו דני סנדרסון וגידי גוב שבדיוק חיפשו קלידן ללהקת "גזוז", להקה חדשה שהם עמדו להקים. שפייזר הגיע לאודישן במשרדו של אברהם "דשא" פשנל והצטרף ללהקה שפעלה בין השנים 1978-1979 וניגן בשני אלבומיה: "גזוז" (1979) ו"גלגול שני"(1979) וגם בתכנית הטלויזיה הצבעונית בה כיכבה והופיעה הלהקה. בשנת 1979 ניגן גם באלבומו של שלמה ארצי – "דרכים". באותן שנים ניגן עם מיטב האמנים בהם יהורם גאון, שושנה דמארי, יגאל בשן, שימי תבורי, חוה אלברשטיין, איתן מסורי, יפה ירקוני ועוד.
בשנת 1980 הצטרף לתזמורת שליוותה את קבוצת פסטיבל הזמר החסידי שיצאה לסיבוב הופעות בחו"ל. הוא השתתף רק בשלושה סיבובי הופעות בין השנים 1980-1982 (שיקולים כלכליים).
באותה שנה (1980), עם שובו מסיבוב ההופעות השני בפסטיבל החסידי, הוזמן להשתתף במופעו של אריק אינשטיין – "חמוש במשקפיים". שפייזר השתתף בקליפים של אריק ל"קפה טורקי" (גרסה שנייה) ו"תוף בודד" (בקליפ ל"תוף בודד" הנציח אינשטיין את שפייזר באומרו באמצע השיר – "לך שפייזר!").
בשנת 1981 הצטרף שפייזר לתזמורת שניגנה במופע "כמו ציפורים" בניהולו המוסיקלי של דוד קריבושי ובכיכובם של יוסי בנאי, רחל אטאס ואברהמל'ה מור. באותה שנה ניגן הן במופע היחיד של הזמרת סנדרה ג'ונסון – "הגברת עם הפטרוזיליות" בהפקתו המוסיקלית של ננסי ברנדס ובו שרה ג'ונסון משירי גרשווין וסשה ארגוב, והן במחזמר ובתקליט "ברנשים וחלומות" בכיכובם של ששי קשת, ירדנה ארזי, שולה חן, אילי גורליצקי ועוד.
במאי 1983 הצטרף שפייזר לתזמורת המשטרה בניצוחו של מנשה לב רן, עימה ניגן עד צאתו לפנסיה בשנת 2006.
באותה שנה, חבר לדוד קריבושי לתזמורת "הטיילת" שפעלה במשך 15 שנה והופיעה מדי שבוע. כמו כן התזמורת קצרה הצלחה טלויזיונית גדולה. התזמורת התפרקה בשנת 1998. כמו כן, שימש נגן מחליף לזאב דיקוורט במופעו של יוסי בנאי – "אני וסימון ומואיז הקטן". בשנת 1983 ניגן בתכניתו של בנאי – "שיכור ולא מיין".
בשנת 1986 הצטרף לתזמורתו של בוריס גאמר שהופיעה דרך קבע בתיאטרון "פרגוד" בירושלים. התזמורת הופיעה בפסטיבל ג'אז בינלאומי בסקרמנטו שבארה"ב.
לאורך שנות ה-80 וה-90 נהג שפייזר להתמקד גם בלימוד מוסיקה, בין השאר במרכז למוסיקה ביפו ובעמק יזרעאל. במקביל, באותן שנים קרץ גם למוסיקה קלאסית והחל לנגן בתזמורת הסימפונית ירושלים.
בשנת 2006 יצא כאמור לגמלאות ופרש מעסקי המוסיקה כמקצוע עיקרי, אך מוסיף לנגן ולהופיע מדי פעם בשביל "הנשמה" בקרב חבריו הנגנים הותיקים.
תודה מיוחדת למאיר שפייזר היקר על שתרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!
בסצינת המוסיקה הישראלית של שנות ה -60 וה-70 ישנן לא מעט מוסיקאים, נגנים ומעבדים שהחלו את דרכם, כמיטב המסורת אז, בלהקות קצב, שירתו בתזמורת צבאית והפכו לנגנים מבוקשים על ידי מיטב האמנים, כשבשלב מסוים קיבלו הצעה להופיע בחו"ל וסללו דרכם גם בניכר.
אחד הגיטריסטים המוכשרים שבלטו ופעלו בשנות ה-60 הוא אברהם פנגס החי ומופיע בארצות הברית ומדי פעם קופץ לגיחות והופעות נדירות (ספונטניות) בישראל כשבעיני רבים מחבריו ומהמוסיקאים המשתייכים לברנז'ה ההיא הוא נחשב לוירטואוז בתחומו.
אברהם פנגס נולד באתונה שביוון בשנת 1947. בהיותו בן שנתיים וחצי, בשנת 1950, עלה עם משפחתו לישראל. תחילה, התגוררה המשפחה במעברת בית יעקב ומשם עברה ליפו ("השטח הגדול"). בילדותו למד פנגס בבית ספר צרפתי למשך שנתיים ולאחר מכן עבר ללמוד בבית הספר "בארי". את שנות התיכון בילה ב"שבח מופת" ולמד הנדסאות.
בשנת 1961 קיבל את הגיטרה הראשונה שלו והחל ללמוד מוסיקה בבית הספר למוסיקה מודרנית וג'אז של הרמן קוסלה. בשנות נעוריו ניגן בשלל תזמורות והרכבים מתחלפים ונמשך בעיקר למוסיקת ה-Shadows (להקת הליווי הנודעת של קליף ריצ'ארד). במחצית הראשונה של שנות ה-60 החל לנגן כגיטריסט מלווה בתזמורתו של אריס סאן ואף השתתף בהקלטותיו הראשונות של סאן (כ"ערב ערב", "תל אביב", "אם אתה צעיר בלב"). במקביל, ניגן כאמור בלהקות קצב מזדמנות כ"כוכבי הכסף".
בין השנים 1965-1968 שירת בתזמורת חיל אוויר תחת שרביטו של המנצח אריך טייך ועם שחרורו החל להשתלב בסצינת המוסיקה המקומית כשניגן וליווה מיטב אמני התקופה (דוגמת יהורם גאון, אריק אינשטיין, יהודה ברקן, חנן גולדבלט, רבקה זהר, גבי שושן, דני בן ישראל ועוד), ניגן בתכניות הטלויזיה "מזל בדלי" ו"שלכם לשעה קלה" וניגן בשלל הפקות מוסיקליות דוגמת המחזה "מלכת האמבטיה" של חנוך לוין.
אברהם פנגס (שמאלי עליון) במדי תזמורת חיל אוויר.
בשנת 1971 נסע לארה"ב לעבוד ולהופיע במועדונו של אברהם גרוברד – "אל אברם". בשנת 1972 עבר לעבוד במועדון "הפינג'אן" של מנחם דורמן ועבד בו עד שנת 1978. במקביל השתתף כנגן בתקליטים שיצאו באותם מועדונים.
בשנת 1978 הקים את מועדונו "נגה" שפעל עד 1987 בו הופיעו אמנים כעוזי פוקס, סמיר שוקרי, שמעון פאר ומני כץ, כשבמקביל הוא מופיע ומשתתף בהפקות מוסיקליות מזדמנות. באותה תקופה ניגן הן על בוזוקי והן על גיטרה.
מאז 1987 ובשלושת העשורים האחרונים (עד היום) הוסיף פנגס לנגן ולהופיע בארה"ב ועד היום מוסיף לצבור קהל נרחב הנוהר לראות נגינתו המיוחדת.
תודה מיוחדת לאברהם פנגס על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
משה ארנון נולד בספטמבר 1950 בירושלים. בהיותו בן 10 החל ללמוד לנגן על חלילית, ובגיל 12 החל ללמוד לנגן על אקורדיון ( מורהו היה המוסיקאי חיים צור).
בשנת 1962 הצטרף לתזמורת הנוער של ירושלים בניצוחו של יוחנן בהב כנגן חליל צד ובשנת 1963 החל ללמוד לנגן אף על סקסופון ( לאחר שראה במועדון ירושלמי סקסופוניסט).
בשנת 1965, בהיותו בן 15, החל לנגן ולהופיע לבדו עם אקורדיאון בחתונות ואירועים שונים. בשנת 1966 החל לנגן עם תזמורת במשכן המלאכה בירושלים, תחילה ניגן על אקורדיון ולאחר מכן על סקסופון.
בשנת 1966 החל ללמוד נגינת סקסופון אצל מל קלר עד גיוסו לצבא. בפברואר 1969 התגייס לצבא והצטרף ללהקת חיל התותחנים עם הקמתה. הוא השתתף בתכנית "פגז ראשון" (גם בהקלטות התכנית). שנה לאחר היותו בלהקת חיל התותחנים, סופח לתזמורת חיל האוויר תחת ניצוחו של אריך טייך. הוא שירת בתזמורת משך שנה וחזר ללהקת חיל התותחנים (אחרי תכניתה "לה בומבה") שהייתה במתכונת של צוותי הווי. בפברואר 1972 השתחרר מהצבא.
עם שחרורו מהצבא הצטרף בשנת 1972 ללהקתו של זאב דיקוורט – "הזאבים". הוא ניגן עם "הזאבים" עד שקיבל הצעה מלהקת "המטרונומס" להצטרף אליה לחוזה ההופעות במועדונו של אריס סאן "סירוקו" בניו יורק וב-31 במאי 1973 הלהקה נסעה לארה"ב. ארנון שימש כסקסופוניסט, נגן חליל צד וזמר.
הוא ניגן עם "המטרונומס" עד 1975 ועם פרישתו נסע לנגן ולהופיע בתזמורת על סיפון אוניית "הקרניבל" באיים הקאריביים. בשנת 1976 עזב את האונייה והחל להופיע ב"קפה באבא" בקווינס עד 1981. בין האמנים עימם עבד ב"קפה באבא" : אלונה טוראל, שלמה גרוניך, להקת "האיילון" ועוד.
בתחילת שנות ה-80 החל להופיע עם תזמורת משלו – MOSHE ARNON ORCHESTRA במקומות שונים ברחבי ארה"ב עד שבשנת 1986 חזר לישראל. באותה תקופה הצטרף ללהקת "צלילי המוסיקה".
בשנת 1987 הצטרף ללהקת "הפסגות" (שהייתה בשיאה עם הלהיט "זינגרלה", בו ניגן ארנון אף בהקלטת השיר) וניגן עימה עד שנת 1988. לאחר מכן ניגן קצת בלהקת "עפיפון" ובשנת 1990 החל לצאת במופע פורץ דרך ששילב בחלקו הראשון תקלוט (די ג'יי) ובחלקו השני מופע נגינה ושירה. ליווה אותו אז הקלידן סאם פוגל. המופע רץ עד 2006 . לאורך השנים הללו הוזמן להופיע בחו"ל לאירועים פרטיים.
בשנת 2006 חזר לארה"ב והחל להופיע שם. לאחר כמה שנים של הופעות, החל לעשות הסבה מקצועית ולהפוך למדריך טיולים בארה"ב ובעיקר מנגן במהלך ביקוריו בישראל.
בשנות ה-2000 הוציא משה ארנון את האלבום "מנגן ושר".
תודה מיוחדת למשה ארנון היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי (במהלך ביקורו הקצרצר בארץ) בכדי לגולל בפניי תמצית מסיפור חייו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והנגנים בישראל.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
לזר (אליעזר) בואנו נולד ביוון בשנת 1946. בגיל עשרה חודשים עלה עם משפחתו ארצה והמשפחה השתכנה ברחוב בלפור בתל אביב.
הוא מעיד כי בילדותו, נגנים יווניים שניגנו במועדון "אריאנה" נהגו לבקר אצל משפחתו בבית,ומכאן ספג את אהבתו למוסיקה היוונית מגיל קטן מאד.
לאחר כמה שנים עבר עם משפחתו ליפו, ובגיל 7 החל לנגן על אקורדיון ובין 1958-1963 למד לנגן אף בבית הספר למוסיקה של הרמן קוסלה בתל אביב. בהיותו בן 15 החל להופיע במועדונים בחיפה ותל אביב, ובשנת 1962 החל לנגן כאקורדיוניסט במועדון "אריאנה", כשהוא מלווה למשך 4 שנים את אריס סאן (בין 1962-1966) לפרקים. הוא ניגן מוסיקת ג'אז, מוסיקה לריקודים והתמחה במוסיקה יוונית.
בסוף 1963 , בהיותו בן 17, התגייס לתזמורת חיל אוויר תחת ניצוחו של אריך טייך. עם שחרורו ב-1966 הצטרף לאריס סאן במועדון "זורבה" (וליווה לפעמים אף את עליזה עזיקרי באותה תקופה), השתתף בהקלטותיו המוקדמות של סאן בישראל ולאחר שנישא, עזב את אריס סאן והקים תזמורת לריקודים משלו שהופיעה בחתונות.
ב-1967 החליט לנטוש את האקורדיון ועבר לנגן על בוזוקי ולשיר, ועם התזמורת הופיע לאורך שנות ה-70 וה-80 בהצלחה נאותה.
מאז שנות ה-90 ועד היום מוסיף בואנו לנגן, לשיר ולהופיע עם מיטב האמנים המקומיים בז'אנר היווני-ישראלי דוגמת דורית פרקש, רוחל'ה אלה, גילה חסיד ועוד.
תודה מיוחדת ללזר בואנו היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפורו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
משה בר טל נולד כמשה ברטלר בשנת 1936 בצ'רנוביץ שברומניה (כיום אוקראינה). בשנת 1946, בהיותו בן 10 עלה עם משפחתו לישראל, תחילה למחנה עולים ברעננה ואחרי כן לשיכון עולים ברמת גן.
בגיל 10 החל ללמוד לנגן על אקורדיון. הוא למד בין השנים 1946-1951 ובגיל 15 הקים תזמורת ג'אז עם חבריו מתיכון "אוהל שם" בו למד וקרא לתזמורת "The Bongo Boys". בשנת 1956, בהיותו בן 20, התגייס לצבא ותחילה למד בבית הספר הטכני של חיל האוויר (שם הקים תזמורת) ולאחר מכן הוצב במעבדה האלקטרונית של חיל האוויר.
בשנת 1960 השתחרר מהצבא ומיד עם שחרורו עבד בדיוטי פרי ובמקביל ניגן על אקורדיון שוב בתזמורת ה-Bongo Boys שפעלה עד 1965. באמצע שנות ה-60 ניגן בהרכבים מזדמנים עד שבשנת 1967 הצטרף ללהקת "השגרירים" (של יעקב ויצחק אליעזרוב) כאורגניסט מיד עם הקמתה ומאוחר יותר עבר לנגן על גיטרת בס. הוא ניגן עם "השגרירים" עד שנת 1974 ובמקביל ניגן במסגרת שירות המילואים בתזמורת חיל האוויר תחת ניצוחו של אריך טייך.
בשנת 1975 הצטרף ללהקת "מאך 12" – להקת המילואים של תזמורת חיל האוויר ששימשה כמעין הרכב ביג בנד שזכה להצלחה בקרב הבסיסים הצבאיים. הוא ניגן עם ההרכב עד שהשתחרר משירות מילואים בתחילת שנות ה-90.
עם שחרורו ממילואים, פנה לנגן עם נגנים ותיקים מדי שבוע ומנגן עד היום עם אותו הרכב (בגלגולים שונים) מדי יום שישי.
תודה מיוחדת למשה בר טל היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!
ישראל שלומוביץ' ("איזי") נולד ב-19 לפברואר 1952 בתל אביב. כילד, מעיד על עצמו, אהב לשמוע המון מוסיקה בשלל הסגנונות ולתופף על הרגליים או על השולחן. בשנת 1962, בהיותו בן 10, החל לנגן על אקורדיון ולמד לנגן על מלודיקה ואקורדיון בקונסרבטוריון אנזאגי ברחוב פרישמן בתל אביב בין השנים 1960-1962.
בגיל 15 עבר לנגן על הכלי האהוב עליו: תופים, ובין 1968-1970 היה מתופף בלהקת "שחור לבן" בה היו חברים: איתן מסורי, אודי שפילמן ואוהד אינגר. הלהקה הופיעה בבית הנוער של תל אביב וכן בעיר הנוער בגני התערוכה.
חצי שנה לפני גיוסם לצה"ל, חברי להקת "שחור לבן" התנדבו להופיע עם תזמורת חיל האוויר בכמה מבסיסי חיל האוויר ובשנת 1970 התקבלו לתזמורת חיל האוויר וניגנו בה עד שחרורם בשנת 1973.
עם שחרורו ניגן כמתופף בתזמורת המחזמר "רומנסרו ספרדי" וליווה אמנים רבים במסגרת שירות המילואים בתזמורת חיל האוויר וכן הופיע בתזמורות חתונות למיניהן.
בשנת 1978 עבר לארה"ב ופתח עסק שאינו קשור למוסיקה. שלומוביץ' מתגורר כיום בלוס אנג'לס, קליפורניה.
תודתי הרבה נתונה לישראל שלומוביץ' היקר על שפינה מזמנו לשוחח עימי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והנגנים בישראל.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!
במסגרת המסע לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית ובעיקר הנגנים בישראל, נוכחתי לראות ולהבין כי בשנות ה-60 וה-70, בסצינת המוסיקה הישראלית בה שלט ביד רמה כוחן של התזמורות השונות והרכבים שונים שנתפרשו על פני המועדונים ומקומות הבילוי בישראל, נוצר מעין פאזל של נגנים, כשכל נגן, מלבד שהכיר וניגן עם נגן אחר, מסייע להשלים את מפת הנגנים שתרמו לעיצוב הסאונד הישראלי, איש איש בדרכו המיוחדת.
כחלק מתיעוד המתופפים בישראל בשלל דורותיהם, עלה לא פעם שמו של מתופף כשרוני שסיפורו המוסיקלי טרם סופר או נחשף – אבי זהבי, מוסיקאי, מלחין ומתופף שליווה את סצינת המוסיקה הישראלית נאמנות החל משנות ה-60 המוקדמות ועד ימינו, כשהוא מגיש את הניחוח המיוחד והאישי שלו בכל מקום בו מופיע עם נשקו הפרטי- התופים.
פגשתי את אבי לשיחה מרתקת בת שעתיים בכדי לשמוע סיפורו, לתעדו בדפי ההיסטוריה ולדלות מידע על עוד נדבך חשוב בתיעוד סצינת הנגנים בישראל של שנות ה-60 וה-70, נדבך שלא זכה למספיק "זרקור" תיעודי, על אף חשיבותו המוסיקלית ההיסטורית.
אבי זהבי נולד כאברהם גולדשטיין ב-12 ליולי 1947 על האניה "אקסודוס" בלב הים, ועם עגינת האניה הגיע עם משפחתו לחיפה, משם למחנה עולים בעתלית ואז שבה המשפחה לחיפה והשתכנה באלנבי 10.
הרומן הראשוני של אבי עם מוסיקה החל בהשראת שכניו בקומה השלישית, משפחת סגל, שבני המשפחה ( חיים, שמעון, מרדכי וגדליה) היו חלק מהתזמורת הנודעת (דאז) באיזור הצפון – "לה מקרנה", ולמעשה התזמורת הייתה זו שמשכה בסוף שנות ה-50 את זהבי למוסיקה ונתנה לו לנגן על תופי בונגוס בהופעותיה השונות, מה שהיווה טריגר מוסיקלי משפיע ראשון על הילד המוסיקלי מחיפה.
בתחילת שנות ה-60 הצטרף כמתופף לתזמורת הכלייזמרים של אבי משפחת סגל- אברהם שפילר (אברהם סגל), הנחשב אביהם הרוחני של נגני הכליזמרים. זהבי ניגן עם תזמורת זו כשנה וחצי, ולאחר מכן הפך מעורה בסצינת הנגנים החיפאית דאז והחל להימשך בעיקר למוסיקת הג'אז. יש לציין כי זהבי לימד עצמו לתופף אוטודידקטית. מדי פעם עלה לנגן בהופעות מזדמנות, בין השאר במועדון 120 כשמיכה אבן צור (אחיו של המתופף שמעון אבן צור – ראו ערך ב"דודיפדיה") העלה אותו לבמה והופעתו זו פרשה כנפיים והגיע לאזניו של אריך טייך, מנצחה המיתולוגי של תזמורת חיל אוויר שהזמין אף הוא את זהבי הנער להופיע עם התזמורת באחת מהופעותיה באיזור הצפון.
באוגוסט 1966 התגייס לצבא וסופח ישירות לתזמורת חיל האוויר כמתופף, מה שהוא מגדיר כבית ספר המקצועי ביותר שלו למוסיקה. הוא שירת בין השאר עם מאיר שפייזר, משה נוי, קובי ארליך וכו' והשתחרר בשנת 1969. לאורך שירותו, גילה כשרון מוסיקלי רב ואף זכה במלגה ללימודי מוסיקה מטעם פילנתרופים מארה"ב. הוא למד מוסיקה במשך שנתיים ואף החל להלחין, בין השאר נעימה בשם "לילה בטוקיו", שעל בסיס פתיחת נעימתו, נפתח שירו של נחום היימן – "חופים" ( שנתפרסם בביצוע להקת הנח"ל). מי שביצע את הנעימה בשנת 1968 היייתה תזמורתו של ג'ו ישראל (בסיסט וזמר חיפאי נודע בסצינת המועדונים) ב"רונדו".
עם שחרורו החליט להתבסס בסצינת המוסיקה במרכז והגיע היישר אל "קפה נגה" המיתולוגי ( בורסת המוסיקאים דאז) ומיד הצטרף אל להקת "האבירים", ובמקביל החל פנה ללימודים דרך המכונים הבריטיים . זהבי ניגן עם להקת "האבירים" בין 1969-1971, ולאחר שעזב את ההרכב, הצטרף לחבריו קובי ארליך ויואל קוקל לנגן במועדון "התיאטרון" ביפו בהרכב "ארבעת הדיאזים". הלהקה אף הוזמנה ע"י רבקה מיכאלי להופיע בתכנית הרדיו – "דלת פתוחה". בשלב מסוים הצטרפה ל"דיאזים" גם הזמרת ריקי מנור, אותה בחן זהבי. ההרכב ליוה במועדון את מיטב אמני ישראל דאז בהם ששי קשת, צביקה פיק, יגאל בשן וכו'. בשלב מסוים, ההרכב החליט לנסוע לארה"ב, אך אבי, שכבר היה נשוי, החליט להישאר בארץ ועזב את ההרכב.
בתחילת שנת 1973 הצטרף ללהקת "הכלניות" ( עם הסולן רוני כהן) וניגן עימה עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים אותה שנה. בלהקה זו זהבי גם שר לעיתים.
במלחמת יום הכיפורים, שירת אבי כנגן בתזמורת חיל האוויר בהרכב שיצר ענף הווי ובידור וליווה את מיטב אמני ישראל ואמנים מחו"ל.
לאחר המלחמה הצטרף ללהקת "הקברטים" ואחרי כן במחצית השניה של שנות ה-70 הצטרף ללהקת "האלמוגים" של משה נוי שלאחר מכן שינתה שמה ללהקת "הדולפינים" – עימה ניגן זהבי עד אפריל 1982.
באפריל 1982 פרש זהבי ממוסיקה כי הבין שאין עתיד כלכלי מבוסס במוסיקה ופנה ללימודים בתחום אחר.
בשנת 1997 נסע עם רעייתו לניו יורק לרגל יום הנישואין, וכחובב מוסיקה מושבע, נשבה זהבי בשורשיה המוסיקליים של ניו יורק, ובמהלך ביקור בחנות מוסיקה מיתולוגית בניו יורק בשם "מני'ס", שם ראה סט תופים והחל לנגן, לראשונה מזה 15 שנה מאז פרש, ודבק בו שוב החיידק המוסיקלי. מאותו רגע החליט לחזור לתופף, הוא קנה במני'ס ציוד תיפוף, ועם שובו לארץ רכש סט תופים וחזר להתאמן בתקוה לחזור לסצינת המוסיקה.
עם שובו יצר קשר עם חברו ללהקת "הכלניות" – טלי אלון, שהזמין אותו להצטרף להרכב שניגן בכפר המכביה. ההרכב כלל נוסף לזהבי את טלי אלון, ולריו סגל, משה ברטל, ישראל רוזן וגדעון דריזן. ההרכב, בגלגול כזה או אחר, מוסיף לנגן ולהופיע עד היום קרוב ל-15 שנה.
נוסף לכשרונו כנגן ומוסיקאי, זהבי אף שימש מורהו הרוחני הראשון לתיפוף של המתופף הנודע אמיר ברסלר.
כיום אבי מוסיף להופיע עם הרכב הביג בנד ב"מייקס פלייס" וכן במופעים שונים, כשלאחרונה, כדבריו, הגשים חלום וליווה את כהנת הג'אז – עדנה גורן בהופעה.
אני רוצה להודות מעמקי הלב לאבי זהבי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפני סיפורו המוסיקלי ובכך תרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית והנגנים בישראל.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
משה בן צבי (84) – מוסיקאי, מלחין, מנצח, מחנך מוסיקלי ובונה כלי נגינה.
כשנפגשתי עם בן צבי בביתו בכדי לראיינו ולתעד סיפורו לראשונה בהיסטוריה, במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית, לא שיערתי שאתקל בנושא כל כך קרוב ללבי : בניית כלי נגינה. אבי, אבי פטימר, הוא בונה כלי מיתר, באופן דומה למשה, וכשילד שגדל בבית בו כלי המיתר האתניים היו חלק בלתי נפרד מהנוף, לא יכלתי שלא להתרגש מלפגוש את משה שמלבד היותו מוסיקאי ומחנך מוסיקלי הראוי לתיעוד, נחשב לאחד מבוני כלי הנגינה הראשונים בישראל.
משה בן צבי נולד בחיפה בשנת 1932. בילדותו גדל בפתח תקווה ונמשך מאד לכינור בהשראת שכנו שנהג לנגן על כינור, ולאחר ששכנע את הוריו, הם קנו לו כינור וזה למעשה הכלי הראשון בו ניגן. בילדותו למד בבית הספר החקלאי בנהלל ובנעוריו נשלח לחוות נוער בירושלים ועבר קורס מדריכי נוער.
בשנת 1949 פגש חבר אקורדיוניסט שהמליץ לו ללכת לאקדמיה למוזיקה ולאחר שנבחן בפני מנהל האקדמיה דאז, יוסף טל, הוא התקבל לאקדמיה וזכה במלגה, אך כיוון שהיה אמור להתגייס באותו זמן לצבא, קיבל דחייה של שנה מהגיוס ולמד במשך שנה באקדמיה. שנה אחת, הפכה לדחיה לשנה ושלישית ובין השנים 1950-1953 סיים בן צבי לימודיו באקדמיה למוסיקה בירושלים כנגן כינור, מנצח מקהלות ומורה למוסיקה.
בשנת 1953 התגייס לצה"ל וסופח לבה"ד 4 (צריפין), שם פגש את המוסיקאי עמי מעיני שחיפש כנר שיחליף אותו בתזמורת חיל אויר וכך משה סופח לתזמורת חיל האויר ושירת בה בין השנים 1953-1954. במסגרת התזמורת, ליווה בין השאר את הזמרת לילית נגר.
בשנת 1954 הועבר לתזמורת הגדנ"ע והפך להיות מדריך מוסיקלי נייד כשהוא מנגן על מנדולינה. בתזמורת ניגן עם עמי מעיני (חצוצרה), איציק בן ישראל ( אקורדיון), ניסים ורסנו (אקורדיון) והופיעה עם התזמורת הזמרת מרים אביגל ( "בת הדייג", "בדרך לתבור").
עם שחרורו בשנת 1956 פנה להוראת מוסיקה. באותה תקופה מקביל להוראה, לימד בערבים מוסיקה את מקהלת ילדים של מעון איחוד הקיבוצים והתפוצות, כמו כן לאורך שנות ה-50 עבד מטעם מרכז ההסברה בישובי ספר ומטעם קרן תרבות אמריקה ישראל עבד עם מקהלות בראש העין, בסגולה, לכיש ומושב תנובות. עם מושב תנובות הופיע עם המקהלה בבית הנשיא – בתקופת יצחק בן צבי ותקופת זלמן שזר.
בשנת 1961, קיבל במתנה ממושב תנובות, דלעת אחת, והחליט לעשות ממנה כלי נגינה ומעוד דלעת בנה עוד כלי ועוד. חבר המליץ לו להביא את הכלים שבנה לתחרות תחביבים בתל אביב, ומשה לקח את כלי הנגינה לאותה תחרות וזכה במקום הראשון.
לאורך השנים, הציג את כלי הנגינה שבנה בתצוגות מיוחדות בכל העולם בין השאר בפריז, בשבדיה, גרמניה וכו'.
רוב הכלים שבנה היו כלי מיתר ובנה לאורך השנים יותר מ-100 כלי נגינה, כשבמקביל הוא עוסק בהוראת מוסיקה.
החל משנות ה-60 נהג להגיע במסגרת "נוער מוסיקלי" לבתי ספר והראה לתלמידים את כלי הנגינה המיוחדים שבנה. מבתי הספר עבר להופעות בקיבוצים השונים. המופעים נקראו "מוסיקה מכלי אל כלי עם משה בן צבי". בשנות ה-70 ערבי כלי הנגינה הפכו לערבי שירה בציבור עם משה, שבסוף הסבנטיז התחיל להכין את השקופיות לשירה בציבור בהן השתמשו מובילי השירה בציבור כאפי נצר, משה רון, שרהלה שרון וכו'.
כמלחין, הלחין בן צבי את המנון "הגדנ"ע עפולה".
כמורה מוסיקלי, לימד בכפר שלם, בבן יהודה בתל אביב, ליד בית הספר היובל ברבנות, בבית הספר "יהלום" ברמת גן (הוא החליף את המוסיקאי יוסף הדר) . בבית הספר יהלום פתח קונסרבטוריון, ולאחר מכן פתח עוד קונסרבטוריון בבית הספר "הלל", קונסרבטוריון בתל ברוך וקונסרבטוריון בבית הספר מגן.
בשנת 1997 יצא בן צבי לפנסיה ומאז מלבד שנהנה מן החיים, מוסיף להכין שקופיות ולהציג לראווה את אוסף כלי הנגינה שלו בתצוגות למיניהן.
תודתי הגדולה נתונה למשה בן צבי היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כתב, ערך , תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
אורי כהן נולד ב-12 למרץ 1939 בתל אביב. בהיותו בן 4, דודו עלה לארץ מרוסיה כגיבור מלחמה, והביא עימו שני אקורדיונים בכדי למכורם. עד שהאקורדיונים נמכרו, אורי לימד עצמו לנגן עליהם וכבר בהיותו בן 5 הופיע כאקורדיוניסט במועדון "תיבת נוח". באותה תקופה, הוא ניגן שם את מיטב הריקודים הסלוניים ( מוסיקה "קלה") שבלטו אותה תקופה (צ'רדש של מונטי, טנגו וכו') .
בילדותו למד בבית הספר "דוגמא" ובתיכון למד תחילה ב"שבח" ולאחר מכן ב"גאולה". לאורך שנות נעוריו נהג להופיע ולנגן באירועים פרטיים וחתונות. בהיותו בן 15 הצטרף כחצוצרן לתזמורת מכבי האש.
בשנת 1955, בהיותו בן 16 וחצי התגייס לצה"ל ( גיוס מוקדם) ושירת בנחל. במסדרים נהג לנגן על חצוצרה. השמועות על היותו נגן נפוצו מפה לאוזן והגיעו עד מפקד תזמורת חיל האוויר, אריך טייך, שנתן הוראה לספח את כהן אל תזמורתו. הוא שירת בתזמורת חיל אוויר במשך שנה וחצי ובשנת 1956 עבר ללהקת הגדנ"ע שהייתה על סף פירוק וארבעה חברים ממנה ( בהם אורי כהן ושייקה לוי) עברו ללהקת פיקוד מרכז ( בשנת 1957) ושלושה חודשים לפני שחרורו מצה"ל עבר לשלישות הראשית בתיקיה של בטחון שדה ושיחק כדורגל בנבחרת של פיקוד מרכז.
בשנת 1957 השתחרר מהצבא והחל לנגן בחלטורות ( הוא נמנה עם יושבי קפה נגה, בורסת הנגנים דאז) והופיע בעיקר באילת כשהוא מלווה בין השאר את כוכבי התקופה כישראל יצחקי, שמשון בר נוי, פרדי דורה ובהמשך גם את יפה ירקוני ( שאף השתתף בהקלטותיה הרבות בשנות ה-70) . בסוף שנות ה-50 החל לנגן ולהופיע באניות של "צים" ואף הצטרף לתקופה קצרה ללהקת כרמון ( כאקורדיוניסט) .
בשנת 1960 קיבל הצעה להופיע בלונדון במועדון שפתח הזמר צדוק סביר, וניגן בתזמורת שניגנה במועדון ( ואף עשה פרסומת לאקורדיון של "הונר" שם) . עם שובו לארץ הקים את להקת "אורי כהן והחולצות האדומות". באותה תקופה, קיבל הצעה מרפי נלסון לנגן במועדונו "חצות וחצי" באילת. לאחר מכן ניהל למשך שנה מועדונו של נלסון "סוף העולם" (בו הופיעו בין השאר שמוליק קראוס וג'וזי כץ בראשית דרכם המשותפת, ישראל גוריון ועוד) .
לאחר שנה חזר לתל אביב וניגן באמצע שנות ה-60 במועדון "עומר כייאם" והקים שלישיה יחד עם מייק בורשטיין ועדנה גורן, שחרשה את הארץ בהופעות. בעומר כייאם ליווה הרבה את אריק לביא ( ואף השתתף בין השאר בהקלטותיו) , שושנה דמארי, הפרברים וכו'. בסוף שנות ה-60 נסע להופיע באיטליה, משך תשומת לבו של האמרגן (הזמר הנודע לשעבר) מרינו מריני שצירפו לתזמורתו הנודעת של הזמר האיטלקי הנודע פפינו די קאפרי ( "רוברטה", "מלנכולי" וכו') .
בשנת 1970 חזר לארץ, התחתן והקים את ההרכב "אורי כהן ותזמורתו" (הקרויה גם "רביעית אורי כהן") , כשהוא מלמד רעייתו (הנוכחית) לתופף וההרכב הופיע עם גיטריסטים, מתופף ומתופפת. ההרכב עבד במלון אכדיה ובכנסים, עם קאברים לשירים מוכרים.
בשנת 1973, עם פרוץ מלחמת יום כיפור והמצב הקשה בארץ ( בייחוד בענף המוסיקה), פנה לעבוד במערכת הבטחון, במקביל לעבודתו כמוסיקאי.
כעבור זמן קצר פירק את ההרכב והפך ל-One Man Show כשהוא מנגן על קלידים ושר ומופיע ברחבי הארץ וכן על אוניות איטלקיות. בשנות ה-80 פנה להופיע ביקבים בצמד עם יוסי אוריאל בערבי זמר והרבה להופיע אף במועדון "הסליק".
בימים אלה כהן מוסיף להופיע ולשלב סיפורים מוסיקליים מאחורי השירים.
תודה מיוחדת לאורי כהן היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייו ותודה מיוחדת לעדנה גורן היקרה על ש"שידכה" בינינו.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 