סיפורו של המוזיקאי והמנצח אפרים כץ- כותב ומראיין: דודי פטימר

 

המוזיקאי אפרים כץ הוא מלחין, מעבד ומנצח מוזיקלי ישראלי שפעל בארץ בשנות ה-60 וה-70 והלחין למיטב האמנים מיהורם גאון ועד שלישית הגשש החיוור.

אפרים כץ נולד ב-29 באפריל 1944 בקריית חיים. בגיל 4 עבר עם משפחתו ליפו ובגיל 6 הגיע לרמות רמז, חיפה, שם גדל והעביר את שנות נעוריו.

בשנת 1954, בהיותו בן 10, הצטרף לתזמורת הנוער של חיפה תחת ניצוחו וניהולו המוזיקלי של יהודה אברון. כדבריו, הצטרף לתזמורת לאחר שראה אותה צועדת ברחובות חיפה עם המדים הלבנים והכלים הנוצצים שהותירו עליו רושם עז.

לאחר תקופת ניסיון קצרה כמתופף, בגיל 12 החל לנגן על סקסופון ובגיל 14 וחצי עבר לנגן על קלרינט. הוא ניגן בתזמורת הנוער של חיפה במשך שמונה שנים (1954-1961).

במקביל לתזמורת זו, ניגן במהלך לימודיו בארבע תזמורות נוספות: תזמורת הפועל-נמל חיפה (תזמורת כלי נשיפה), תזמורת הנוער הסימפונית של חיפה (בניצוחו של עמי מעייני), התזמורת הסימפונית חיפה (תזמורת סימפונית מקצועית בוגרת אליה הצטרף בגיל 16) ותזמורת הגדנ"ע בניצוחו של שלום רונלי-ריקליס, שנחשבה לתזמורת הלאומית של ישראל.

בהיותו בן 18, ביולי 1962, התגייס לצה"ל ושירת בתזמורת צה"ל עד שחרורו בינואר 1965.

בין השנים 1968-1973 שימש כסגן המנצח של תזמורת צה"ל ובין השנים 1973-1984 שימש כסגן המנצח של תזמורת המשטרה.

תוך כדי שירותו בתזמורת המשטרה, סיים בשנת 1978 את לימודיו באקדמיה למוזיקה ע"ש רובין בירושלים וזכה בתואר B.Mus.

בסוף שנת 1984 מאס בתפקידו כסגן מנצח והחליט להעתיק מגוריו מישראל ליוהנסבורג, דרום אפריקה, שם הוצעה לו משרת המנצח הראשי של אחת מהתזמורות הצבאיות המוביליות של צבא דרום אפריקה (The South African Army Band).

לאורך שנותיו בדרום אפריקה, המשיך בפעילות ענפה כמנצח, מלחין, מעבד ומנהל מוזיקלי של מופעים (בעיקר ערבי מוזיקה ישראלית ומקהלות). עד פרישתו לגמלאות בשנת 2004.

יצירותיו:

אמנם שיא התמחותו של כץ הייתה בשדה המוזיקה לתזמורות כלי נשיפה, אך החל מאמצע שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 התנסה כיוצר ומלחין גם בשטח המוזיקה ה"קלה" בישראל.

יצירתו הראשונה שזכתה להערכה והכרה הייתה מארש שחיבר במהלך שירותו הסדיר בתזמורת צה"ל ושהשתתף בתחרות ה"מארשים" שהתקיימה בשנת 1964. יצירתו – "מצעד הקוממיות" זכה בפרס השלישי. למרבה הצער, מנגינה זו לא תועדה על גבי תקליט או דיסק.

באותה שנה (1964) הלחין מארש נוסף בשם "חברים לנשק" שמנוגן ומושמע עד היום ע"י תזמורת צה"ל ותזמורות כלי נשיפה רבות בארץ ובחו"ל. הפעם, המארש הזה, בביצוע תזמורת צה"ל, תועד והוקלט לתקליטה של התזמורת "צה"ל צועד" והופיע על   ומאוחר יותר על דיסק   שנקרא "ממלכת המארש".

בשנת 1965 הקליטה הזמרת דליה עמיהוד את שירו של כץ "מכתב שלא נכתב".

בשנת 1970 השתתף שיר שהלחין כץ למילותיו של גלעד בן ש"ך – "טיפות הגשם" בפסטיבל שירי הילדים הראשון ובוצע ע"י מקהלת צדיקוב בניצוחו של לסלו רוט. השיר מופיע על תקליט "הד ארצי" .  בפסטיבל שירי הילדים השני (1971) השתתף שיר שהלחין כץ למילותיו של לאה לופנפלד – "טל והרוח" ובוצע ע"י גדעון גרייף.

בפסטיבל הזמר החסידי הראשון (1969) עיבד כץ את השיר "אתה סתר לי" מאת יהושע לייב נאמן שבוצע בפי אריק לביא ומופיע על תקליט מ"ס הד ארצי BAN 14121. בפסטיבל הזמר החסידי השלישי (1971) השתתף השיר שהלחין "זוכרנו לחיים" ובוצע ע"י דני גרנות. השיר מופיע על גבי תקליט הד ארצי מ"ס BAN 14203.

בשנת 1967 הקליטה שלישית "הגשש החיוור" לתכניתה "סינמה גשש" את השיר שהלחין כץ- "גן נעול" (מילים: שולה שקל, עיבוד: יצחק "זיקו" גרציאני) ויצא על תקליט הד ארצי . הרבה יותר מאוחר השיר הופיע גם על הדיסק השני מתוך אוסף השירים של הגשש "שירים, רבותי, שירים" , הר ארצי .

בשנת 1967 הקליט יהורם גאון את השיר שהלחין כץ – "ידענו שצריך עכשיו ללכת" (מילים: שולה שקל, עיבוד: ד"ר חנן וינטרניץ). השיר הוקלט ע"י רשות השידור בבית המורה ולא ראה או על גבי תקליט או דיסק.

בשנת 1973 שימש כץ כמנהל מוזיקלי ומעבד של צוות הווי סדנאי השיריון. צוות ההווי הקליט באותה שנה שני שירים שהלחין וראו אור על גבי תקליט: "שיר בנעליים גבוהות" (מילים: דודו ברק) ו"אין בינינו שום דבר" (מילים: משה סחר) שביצע הסולן אבנר אשכול.

בפסטיבל שירי התנ"ך שהופק ע"י תיאטרון יובל בשנת 1971 השתתף שיר שהלחין כץ וביצע הזמר אדי כוגן – "קומה ברק". השיר ראה אור על גבי תקליט .

בשלהי 1970 התקיים "פסטיבל תל אביב 70" שהופק ע"י עיריית תל אביב. בהקלטה, שתועד על גבי תקליט, עיבד וניצח כץ על ארבעה שירים: "שלום לך שרונה" (שביצעה "שלישית שרונה": אדם הפטר, רפי לאון ונתן קרן), "מדוע זה כך" (שביצע הזמר ג'קי שריג), "הידעת" (שביצע "צמד יחדיו": חיים פרחי ושלתיאל בן-יהודה) שקטף את הפרס השלישי ו"בעיר ירושלים" (שביצע אבנר כורש). האלבום יצא על גבי תקליט הד ארצי  .

כמעבד, כתב עיבודים לשלושה אלבומים של "פסטיבל חסידי לילדים" (1972, 1975, 1978) שבוצעו והוקלטו ע"י מקהלת הילדים "פרחי זמירי ציון" (או "פרחי זמירי ירושלים") בניצוחו והפקתו של חנן אביטל.

 

בשנת 1973 שימש כמנהל מוזיקלי ומעבד עיקרי של "פסטיבל הזמר הלועזי" שהופק ע"י גבי קריספין וראה אור בשנת 1973. הפסטיבל תועד על גבי תקליט הד ארצי.

לאורך שנות פעילותו בארץ כתב כץ מוזיקה ועיבודים למספר פרויקטים נוספים, בהם: מוזיקה למחזה "נדנדה בשניים" שהעלה "התיאטרון הצעיר" בהפקתו של מנחם נוביק ז"ל. עיבודים לארבעה שירים מאת נורית הירש שליוו את ההפקה הראשונה של "אמי הגנרלית" בשנת 1970 בהפקת "התיאטרון הצעיר". מוזיקה לסרט קצר בשחור-לבן בשם "הביישן" בבימויו של אלי שרגנהיים מראשית שנות ה-70.

תודה מיוחדת לאפרים כץ היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו (לראשונה בהיסטוריה) בכדי לתעדו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד יוצרים בזמר העברי.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

 

"כזוהר הרקיע" – סיפורו של הכלייזמר ישראל זוהר- כותב ומתחקר: דודי פטימר

בפנתיאון מוסיקת הכליזמרים היהודית העולמית, לישראל זוהר (72) יש מקום של כבוד. סיפורו הביוגרפי המרתק מלמד על אדם שנועד למוסיקה ונבחר אליה: על אף שהוא בא מרקע של מוסיקה קלאסית, הצליח ישראל להתמקצע ולהתאים עצמו היטב לסצינת הכליזמרים שהוא נמנה עם פורצי דרכה הגדולים ביותר.

 

 

הוא נולד בנתניה בשנת 1944 כישראל יעקב זונשיין. כבר מגיל קטן גילו את כשרונו המוסיקלי והוא נהג להיות הזמר הבולט של בית הספר. בהיותו בן 7, בעקבות אחיו, החל ללמוד חלילית ("אחרי שבועיים כבר יכולתי ללמד את המורה", הוא צוחק ונזכר בערגה). בהיותו בן 9 החל לנגן על חלילית בצורה וירטואוזית והוגדר כ"תופעה מוסיקלית בנתניה" של תחילת שנות ה-50.

 

בעקבות סרט שראה בכיכובו של אגדת הקלרינט והג'אז בני גודמן, החליט בנעוריו לעבור לנגן על קלרינט. בנעוריו, אביו הגאה, פגש ביצחק סדאי, אז מנהל האקדמיה למוסיקה גבוהה, שביקר בנתניה והמליץ לו לבחון את ילד הפלא שלו. סדאי, שהיה סקפטי, ביקש מהילד לנגן את הסוויטה של באך, וכשישראל הקטן הבריק באודישן, סדאי היה בהלם ולימד את ישראל באופן פרטי במשך 4 שנים, מה שלא היה נהוג כלל וכלל באותה תקופה.

בשנת 1958, בהיותו בן 14, זכה בפרס הלנה רובינשטיין, יחד עם יצחק פרלמן, כנגן העתיד של ישראל. בשנת 1960, בהיותו בן 16, הפך לנגן קלרינט ראשון בתזמורת חיפה.

 

בשנת 1962 התגייס לצבא והתקבל כנגן קלרינט לתזמורת צה"ל ועם שחרורו, בשנת 1965, חזר לתזמורת חיפה בניצוחו של סרג'יו קומיס יונה. בשנת 1967 החל לנגן בתזמורת הקאמרית ובשנת 1968 התקבל לתזמורת הפילהרמונית (הוא ניגן בה עד 2010).

 

בין 1970-1973 ניגן בסדרת ההקלטות "מוסיקה במימד חדש" שזכה להצלחה.

בשנת 1984, החל לחקור לעומק את תולדות מוסיקת הנשמה היהודית ("כלייזמרים") והחל יחד עם המוסיקולוג עדי סולקין להעמיק בסגנון הכלייזמרי של צפת ומירון והיה מיוזמי פסטיבל הכליזמרים בצפת שנוסד בשנת 1987 ויועצו המוסיקלי של הפסטיבל.

לאורך השנים, הקליט והפיק זוהר 12 אלבומים משלו והשתתף יחד עם חברו מילדות, יצחק פרלמן, באלבומו של האחרון – Tradition (1990) שזכה להצלחה רבה ברחבי העולם ובו השתתפו השניים בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של זובין מהטה.

יצירותיו של זוהר נוגנו על ידי מיטב התזמורות בעולם והוא עצמו הופיע עם תכניתו המוסיקלית – "כזוהר הרקיע" ברחבי העולם עם שלל תזמורות בהן התזמורת הפילהרמונית של פראג, התזמורת הפילהרמונית של וינה, התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק והתזמורת הפילהרמונית של ברלין.

 

בימים אלה, מלבד הופעותיו הרבות בארץ, מופיע ישראל ברחבי העולם ומייצג את ישראל בגאון במופעי טלוויזיה מוסיקליים ברחבי תבל.

 

תודתי הרבה נתונה לישראל זוהר היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

 

"הקול הטוב של יעקב" – סיפורו של הקלרינטן יעקב (קובי) גיא – כותב ומתחקר: דודי פטימר

יעקב (קובי) גיא נולד בחדרה בשנת 1947. סבו ניגן בטובה בתזמורת כפרית, אביו נהג לשיר ולמעשה קובי ספג מוסיקה מגיל קטן. הוא גדל בגבעתיים והרומן הראשון שלו עם מוסיקה החל, כשאחותו הגדולה למדה בכיתה א' חלילית, וקובי נהג לקחת את חוברת הלימוד וכשאחותו לא הייתה בבית נהג ללמוד ולנגן בעצמו.

 

בהיותו בן 7 החל ללמוד מוסיקה אצל אהרון שפי, שלימד אותו תחילה על חלילית ולאחר מכן על חליל אלט, פסנתר ולאחר שעבר בשנת 1955 עם משפחתו לרמת חן, החל ללמוד לנגן אצל המוסיקאי יוסי ואלד ואף שר במקהלתו של ואלד.

בשנת 1961 החל ללמוד קלרינט אצל המוסיקאי גיורא פיידמן וכבר בגיל 15, בשנת 1962, החל לנגן בלהקת המחול של יואב אשריאל בגבעתיים ונסע עימה לסיבוב הופעות בחו"ל. בין השנים 1962-1967 ניגן בלהקות מחול רבות בהן להקת המחול של תל אביב, להקת המחול של חולון ועוד.

 

בשנת 1967 התגייס לצבא ושירת בתזמורת צה"ל תחת ניצוחו של יצחק גרציאני. הוא שירת בתזמורת עד שנת 1970.

בתחילת שנות ה-70 עבד ב"אל על" ומשם עבר לעבור, לצד המוסיקה, במשרד הביטחון. הוא ליווה באותה תקופה אמנים כלוליק לוי, ליאור ייני וכו'.

 

בשנת 1973, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שירת במסגרת המילואים בצוות הווי של חטיבה 421 תחת שרביטה של דרורה חבקין.

 

בשנת 1974 נסע כקלרינטן עם להקת המחול של אוניברסיטת תל אביב  לפסטיבל להקות מחול בגרמניה והולנד ולאורך שנות ה-70 ליווה מספר להקות מחול וחבורות זמר.

בשנת 1982 הצטרף ללהקת "אנחנו כאן" – להקת הפולקלור היהודי הייצוגית של ישראל והעיר תל אביב יפו ויצא עימה לסיבובי הופעות בחו"ל. בשנת 1984 החל להשתלב באירועי מועדוני הזמר וליווה את מיטב מובילי השירה בציבור בהם שרהל'ה שרון, גבי ברלין, אפי נצר, הטיש הגדול (משה להב), נורית הירש, ציפי גזית ונתן כספי, שאולי אגמי,רן אלירן, חופני כהן, יוני רועה וכו'.

בשנות ה-90 וה-2000 ניגן בין השאר בתכניות טלויזיה פופולאריות בהן "בטברנה", "דואט ישראלי" ובשנים האחרונות מנגן בתזמורת "הבוסתנאים" לצד הופעותיו עם מיטב אמני ישראל.

אני רוצה להודות מקרב לב לקובי גיא היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפורו המוסיקלי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

"קול התוף" – סיפורו של המוסיקאי והמתופף ראובן וולף – כותב ומתחקר : דודי פטימר

ראובן וולף נולד בשנת 1932 בשם תומש ( תומי) וולף בבודפשט שבהונגריה. בשנת 1944 בהיותו בן 12, נכנסו כוחות הנאצים להונגריה  ווולף מצא עצמו מסתתר לבד במקלטים ומשפחות נוצריות מזדמנות ( אמו נשלחה לאושוויץ וחזרה בתום המלחמה ואביו לא שרד ומת באושוויץ] . וולף הצעיר למד בנעוריו טכנאות שיניים ובגיל 14 מאס במקצוע זה והחליט ללמוד מוסיקה ולמד לנגן על קלרינט.

בהיותו בן 17, בשנת 1949, עלה בגפו לישראל , כשהוא מצויד בקלרינט בלבד ותרמיל נשלח לקיבוץ כפר רופין שבעמק בית שאן. בשנת 1950 התגייס וולף לתזמורת צה"ל כנגן קלרינט. הוא שירת שנתיים בתזמורת ולאחר מכן עם שחרורו התגייס לתזמורת המשטרה בירושלים כנגן קלרינט ועם תחושה כי מיצה את היותו נגן קלרינט בחר ללמוד על כלי אחר ולעבור לתופים וכלי הקשה.

עם עלייתו לירושלים בשנת 1952 וסידור פרנסתו כנגן בתזמורת החליט ראובן הצעיר להגביר את לימודי התאוריה והתופים ובאמצע שנות ה-50 עבר בהדרגה להיות נגן כלי ההקשה והתופים בתזמורת.

 

במהלך שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 המשיך ראובן להתעמק בלימודי מוזיקה ובנגינה  כמתופף בהרכבי ג'אז במועדונים שונים ברחבי הארץ ובעיקר בירושלים שפרחה בתקופה זו בסצנת הג'אז המקומית ובפריחה תיירותית והפעלתם של מועדוני תיירות שכללו ערבי נגינה מגוונים. סצנת ג'אז ירושלמית של שנות ה-60 התקיימה בין השאר במסעדת  "מנדרין" עם ענקי הג'אז כאלברט פיאמנטה, דני גוטפריד, מל קלר וכו'  עימם ניגן ראובן באופן קבוע ומה שהוביל אותו להיות מוכר  בסצינת הג'אז הירושלמית.

לקראת סוף שנות ה-60 הוא הצטרף כנגן ללהקת המחול הבינלאומית "הורה ירושלים" והסתובב עמה בהופעותיה ברחבי העולם. בשנת 1971  התקבל וולף לתזמורת הסימפונית של רשות השידור  בירושלים כנגן כלי הקשה בניצוחו של מנדי רודן. תפקידיו בתזמורת  כללו נגינה על תופי דוד- טימפני, כלי הקשה, ויברפון וקסילופון. הוא ניגן עם הסימפונית ירושלים עד שנת 1981.

 

במקביל לנגינתו לכל אורך שנות ה-70 וה-80 לימד וולף תופים וכלי הקשה, כשאחד מתלמידי הבכירים הוא רוני הולן הנודע. ראובן לימד בטכניקה ייחודית לו ונחשב למומחה בתחום נגינת כלי הקשה בתזמורות כלי נשיפה. תלמידיו מציינים , כי אחד הנושאים שוולף השריש לתלמידיו הוא ללמוד קודם כל להקשיב.

בשנות ה-90 חלה וולף במחלת הסרטן הארורה ונפטר בשנת 2001.

 

למרבה הצער, אין תיעוד מוסיקלי של קטעי נגינתו או קבצי שמע בם תועד.

 

בנו של ראובן, רוני וולף, בחר במוסיקה כדרך חיים שלא לפרנסתו וכנגן תופים, בס וגיטרה הינו מנגן במספר הרכבים ואף הוציא אלבום מיצירותיו. רוני מספר על אביו בנימה אישית : "כמוסיקאי אני זוכר את אבי  כמוסיקאי חרוץ אשר היה יושב שעות, לומד ושר את התפקידים לעצמו. הוא לימד אותי להקשיב, זה כלי שלקחתי איתי לאורך כל הדרך בכל תחומי החיים."

רוני הולן מוסיף ואומר על וולף: "ראובן וולף היה איש יקר. הוא לימד אותי את הדבר החשוב ביותר במוסיקה לדעתי, לקרוא פרטיטורות. בגיל 14 ישבתי איתו והקשבנו עם פרטיטורה ליצירה של איגור סטרווינסקי- מעשה בחייל". מר וולף אמר לי בהתלהבות:״רוני שים לב מה קורה כאן״. ואני מאז ועד היום יושב ומברר מה קורה כאן. זה הדבר הכי חשוב !! תודה למר וולף…געגוע לאיש שאהב מוסיקה באמת".

תודתי הרבה נתונה ל: רוני וולף ורוני הולן היקרים על שסייעו לי בליקוט המידע והתמונות, וכן ליאיר דגן על העזרה בליקוט תמונות נוספות.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.