"עכבישים, סגנונות וגל חדש" – סיפורו של המוזיקאי אבי קרפל

 

אבי קרפל – יוצר, גיטריסט וזמר, אחד מחלוצי הרוק הישראלי בשנות ה-60 וה-70 ומייסד להקות הקצב "העכבישים", "הסגנונות" (שהפכה ל"עוזי והסגנונות") ו"הגל החדש"

אבי קרפל נולד בברלין, גרמניה, בשנת 1947. "גדלתי בבית מאד מוזיקלי", מספר, "הוריי לא ניגנו על כלי נגינה אבל אמי שרה נפלא ואבי היה מאד מוזיקלי. אחותי למדה פסנתר, אחי דני כמובן היה עורך ושדרן מוזיקה מיתולוגי בגלי צה"ל ומתמחה במוזיקת הג'אז. זה היה בית שנשם מוזיקה".

בשנת 1949 עלה עם משפחתו לישראל, למושב עין עירון שליד כרכור. בשנת 1959 עברה המשפחה להתגורר באזור המרכז  והשתכנה ברמת גן, שם בילה קרפל את שנות נעוריו.

כבר בגיל 6 גילה קרפל את משיכתו למוזיקה ולשירה. "הייתי יושב על המרפסת ושר בקולי קולות", נזכר. "כשהייתי בן 12 עברנו לרמת גן ובכיתתי היה ילד שניגן על גיטרה ועוד ילד ששר והקמנו שלישיה. היינו מופיעים בכל בוקר בפני כל בית הספר ומשם בעצם התחילה הקריירה המוזיקלית שלי".

בדצמבר 1963 הקים את להקת הקצב הראשונה שלו – "העכבישים השחורים" שבגלגולה הראשון כללה את שלמה אלטובסקי (תופים), מתי מלכי (גיטרת בס), אבי ורשבסקי (גיטרת ליווי) ואבי קרפל (גיטרה מובילה). הלהקה הייתה במתכונתה זו להקה אינסטרומנטלית שניגנה נעימות של להקת "הצלליות" הבריטית.

בשנת 1964 עזבו מלכי ואלטובסקי את הלהקה ובמקומם הצטרפו הבסיסט דוד אליהו והמתופף שמואל בכר. בשלב זה הלהקה גם שילבה שירה.

בסוף 1965 הצטרפו ללהקה הזמר נורמן רוט (זמר אוסטרלי שהיה מתופף בלהקת הרוק האוסטרלית "האיזיביטס") והגיטריסט והבסיסט הרצל מזרחי (מירון). מדי פעם השחקנית והזמרת תיקי דיין, חברתו של הגיטריסט אבי ורשבסקי, נהגה להופיע עם הלהקה במספר שירים (אך לא כחברת הרכב "רשמית"). הרכב זה פעל עד פרוץ מלחמת ששת הימים בשנת 1967.

אחרי המלחמה, פעילות ההרכב חודשה ומלבד ששמו הפך ל"העכבישים", הוא כלל את אבי קרפל (שירה וגיטרה מובילה), שמואל בכר (תופים), מנשה זכאי (קלידים), הרצל מזרחי (גיטרת ליווי) ודוד אליהו (גיטרת בס).

בהמשך אותה שנה החלה הלהקה, לצד גרסאות כיסוי לשירים לועזיים, לשיר בהופעותיה גם שירים מקוריים שכתב והלחין קרפל: "כי את חלום", "מה לך ילדה?"  ו"לאורך החוף".

בשנת 1968 עזב בכר את הלהקה ובמקומו הצטרף המתופף מאיר ישראל. בהמשך אותה שנה עזבו קרפל וישראל את הלהקה (קרפל העניק לחברי להקת "סאני הייטס" את השם ב"ירושה" והיא המשיכה לפעול עד שנת 1980) והקימו את להקת "הסגנונות" שכללה בגלגולה הראשון את: אבי קרפל (שירה וגיטרת ליווי),  מאיר ישראל (תופים), רפי שוורץ (גיטרת בס) ויצחק קלפטר (גיטרה מובילה). כשקלפטר התגייס, הצטרף במקומו הקלידן והמעבד אלדד שרים.

בסוף אותה שנה הקליטה הלהקה תקליטון שכלל ארבעה שירים שכתב והלחין קרפל עוד ללהקת "העכבישים": "כי את חלום", "מה לך ילדה?", "ילדתי שלי" (מילים ולחן: מנשה זכאי) ו"לאורך החוף".

בשנת 1969, לאחר פסטיבל להקות קצב ב"סינרמה" בתל אביב, הצטרף ללהקה הזמר עוזי פוקס והלהקה שינתה שמה ל"עוזי והסגנונות". בהמשך אותה שנה עזב שרים את הלהקה (בעקבות גיוסו לצבא) ובמקומו הצטרף הקלידן והזמר אייב אורצ'ובר (להקת "ריבולבר").

בתחילת 1970 הוציאה הלהקה תקליטון ראשון תחת השם "עוזי והסגנונות" שכלל שני שירים: Daytime Nightime ו-I’ve Got Sunshine. בהמשך השנה הוציאה עוד תקליטון שכלל את השירים Morning Train, Someday ו-Where Were You Last Night.

באותה שנה הלהקה הוציאה את אריך הנגן הראשון – Friends. בסוף 1970 עזב קרפל את להקת "עוזי והסגנונות" והקים את להקת "הגל החדש" שכללה את שמוליק אביגל (שירה), אילן דודמן (גיטרת בס), סמי וילה (קלידים), אמיל שהרבני (תופים) ואבי קרפל (גיטרה מובילה). הלהקה גם נגינה בתקליטונו של הבדרן-זמר אבי בהט שיצא  בשנת 1972 וכלל שני שירים שכתב והלחין קרפל – "כך הם החיים" ו"בלדה לגבר הנשוי".

במאי 1972 התפרקה הלהקה כשקרפל עזב לקנדה לצורך לימודי סאונד באוניברסיטת "קונקורדיה" במונטריאול.

בשנת 1984, כשחזר קרפל לישראל, הוא החל לעבוד כטכנאי סאונד במיטב אולפני ההקלטות בארץ כשבמקביל הוא  הצטרף ללהקת "הגל הירוק" וניגן עמה עד 1985. קרפל אף שימש כסולן הלהקה בשיר "מתפרנס" שיצא על גבי תקליט שדרים באותה שנה.

 

קרפל עבד באולפני ההקלטות עד שנת 1999 ואז חזר לקנדה כשבשנים האחרונות הקליט שני אלבומים יחד עם חברו ללהקת "העכבישים", שמואל בכר וחמישה אלבומי סולו.

תודה מיוחדת לאבי קרפל על שהסכים להתראיין ולגולל בפניי את סיפורו המוזיקלי.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

"בדרך שלו"- ראיון מיוחד עם המוסיקאי רפי קדישזון – כותב ומראיין: דודי פטימר

הוא נחשב לאחד המוסיקאים המשפיעים והמצליחים בישראל ומחוצה לה, ובכל זאת, בביקור בביתו של המלחין, מנצח, מעבד , מתזמר, פסנתרן ומורה למוסיקה רפי קדישזון, הצניעות והחינניות בוקעים ממנו בקסם בלתי נדלה של אנושיות מעוררת התפעלות.

 

זה זמן לא קצר במהלכו ניסיתי לארגן פגישה עם קדישזון, אחד האנשים העסוקים בארץ (אולי אפילו יותר מראש הממשלה) וכשזה סוף סוף קרה, מודה שהתרגשתי מאד, הן מבחינת מפגש עם אושיה מוסיקלית שכזו והן מבחינת השאלות שאשאלו.

 

הוא נולד ב-21 בדצמבר 1953 בתל אביב ליצחק קדישזון (מייסד מועדון התיאטרון ומנכ"ל תיאטרון הקאמרי) וחווה קדישזון (סופרת וציירת). את הכשרתו המוסיקלית הרבה קיבל, מלבדהפן האוטודידקטי שכדבריו לימד אותו המון, באקדמיה למוסיקה ע"ש רובין  בתל אביב ובבית הספר גילדהול למוסיקה ודרמה בלונדון.

 

את שירותו הצבאי עשה כעורך תכניות בגלי צה"ל (1971-1974) ועם שחרורו ליווה מיטב אמני ישראל והלחין מספר פזמונים מוכרים דוגמת "חיה לי מיום ליום" (תיקי דיין), "משוואה בכמה נעלמים" (קרן הדר), "צלם אדם" (להקת פיקוד מרכז), "את הכל אזכור" (אורה זיטנר), "לקום בבוקר חי" (מקהלת הזקנים), "אמיל" (נורית גלרון), "המחנכת" (שרי צוריאל), "סלח לי עץ" (הראלה בר), "אני כבר גדול" (מזי כהן)

כזוכה פרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים (2008) ופרס אקו"ם על מוסיקה לתיאטרון, קדישזון מלווה נאמנות את סצינת המוסיקה הישראלית והעולמית, הקלאסית והמודרנית, זה יותר מארבעה עשורים במהלכן הלחין אינספור יצירות לקולנוע, לטלוויזיה החינוכית ("פרפר נחמד" למשל) ולתיאטרון בהן "פנטזיה על נושא רומנטי" ו"בלוז לחופש הגדול" עליהם זכה בפרסים.

 

כמו כן, ניצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית, התזמורת הסימפונית ראשון לציון, התזמורת הסימפונית חיפה, הקאמרטה הישראלית ירושלים, סימפונט רעננה ועוד, לצד זה שיצירותיו נוגנו על ידי התזמורות הפילהרמוניות והסימפוניות הגדולות בחו"ל.

 

בימים אלה, מלבד עיבודים, תזמורים וניצוח על מיטב המופעים הגדולים בארץ, קדישזון משקיע מלוא מרצו בטיפוח דור העתיד של המוסיקאים ומלמד מוסיקה בין השאר באקדמיה למוזיקה בירושלים, בבית הספר "רימון" ובמכללת אונו.

 

בשיחה מלאת הומור, ערגה נוסטלגית ופרספקטיבה מעניינת על המוסיקה העכשווית ועל יצירותיו, למדתי מקדישזון המון על גישתו הנכונה למקצוע שבחר בו ונבחר על ידו.

 

 

גדלת בבית מוסיקלי?

 

"זו תשובה מורכבת, אף אחד מהוריי לא עסקו במוסיקה, אמי בנאדם מאד מוסיקלי וחובבת מוסיקה מאד רצינית והיא למעשה פתחה לי את הצוהר לשמוע מוסיקה מכל מיני סגנונות ותקופות, אז שמעתי יצירות מודרניות של מוסיקה קלאסית לצד ספיריטואלס וגם ג'אז ועוד".

 

אז מה הייתה הנגיעה הראשונה שלך עם מוסיקה?

 

"הוריי היו הבעלים של מועדון התיאטרון ושם נחשפתי לתחום הבמה והתרבות: אריק לביא, העופרים, כל החבר'ה שהופיעו שם טיפחו אותי. במועדון התיאטרון היו שני פסנתרי כנף וכילד בן 3 וחצי הייתי מכריח את השחקנים לשבת על הכסא של הפסנתר כדי שאוכל לשבת עליהם ולנגן והם גם היו צריכים להמציא סיפורים. הם היו מספרים סיפור ואני הייתי מאלתר אותו מוסיקלית. יום אחד עבר שם באיזו חזרה פרנק פלג, הפסנתרן הבינלאומי מהפילהרמונית, ששמע אותי מנגן ואמר להוריי שהם צריכים לשלוח אותי ללמוד מוסיקה. אז בגיל 3 וחצי התחלתי ללמוד פסנתר ומאד נהניתי. אני זוכר שכשהייתי בן 5, אבי ואני פגשנו את פרנק ברחוב, הוא רצה לעלות אלינו הביתה לבדוק איך אני מתקדם, אז ניגנתי לו משהו וכשסיימתי לנגן, הוא תיקן אותי והדגים לי, אז אמרתי לו : "לא, אני אעשה את זה איך שאני ארצה", ילד בן 5 אומר את זה לאחד מגדולי הצ'מבליסטים, הוא התלהב ואמר לי: "טוב מאד, תעשה איך שאתה רוצה". זו הייתה ההתחלה".

 

אז התחלת להופיע כבר כילד?

 

"עדיין לא, הוריי שמרו עליי מאד. בנעוריי הופעתי עם תזמורת הגדנ"ע של עמי מעייני. כמו כן , הכנתי עיבודים מוסיקליים והלחנתי מוסיקה לסרטים קצרים. בגיל 16 הייתי מוסיקאי אסיסטנט לשלום חנוך כשעבד על האלבום "שבלול" עם אריק אינשטיין".

 

זוכר את היצירה הראשונה שהלחנת?

 

"תראה לאלתר תמיד אלתרתי, ממש לכתוב מוסיקה זה היה בגיל 9 זה היה משהו איום ונורא".

 

 

איזה תלמיד היית?

 

"למדתי בתלמה ילין ומלבד מקצועות המוסיקה הייתי תלמיד גרוע ממש".

 

רצית להקה צבאית?

 

"לא ניגנתי ברמה כל כך גבוהה לתזמורת צה"ל או חיל אוויר. שירתתי בגלי צה"ל".

 

 

מה עשית שם בדיוק בגלי צה"ל?

 

"התחלתי ליצור תסכיתים לרדיו, אך בעיקר הייתי עורך תכניות. נהגתי לקחת את משבצת הלילה מחצות עד 6 בבוקר, מתי שאין רייטינג ומתי שיש יד חופשית, שם הייתי מתפרע עם המוסיקה, לפעמים היו בעיות עם זה. הייתי יכול לעשות למשל לילה שלם של סשה ארגוב או לילה שלם מודרן ג'אז, דברים מיוחדים שלא היו הכי פופולאריים באותה תקופה. ידעו את הראש שלי ולא ניסו לעשות ממני עורך מקצועי".

מה עשית אחרי השחרור. ידעת כבר אז שמוזיקה זה הייעוד שלך??

 

"ידעתי כבר לפני. אחרי הצבא, ליוויתי את מיטב האמנים ( יותר קל לי לומר מי לא) וכמעבד השתתפתי במספר לא מבוטל של הקלטות".

חשבת פעם לשיר?

 

"כל כך הורידו לי את הבטחון שהחלטתי לא לעשות זאת. כל כך הייתי מת לשיר אבל דיכאו אותי בקטע הזה".

 

אתה פרפקציוניסט?

 

"בגבולות הנורמלי, כן. פיתחתי בגיל די צעיר גישה בה אני לא רוצה לשלוט על כל תו ותו בדיוק כמו שתכננתי. אני כותב את התפקיד, אז אני רוצה שינגנו את התפקיד שכתבתי, אבל אני יודע שפטר ורטהיימר ינגן את זה אחרת מגורי אגמון וכל אחד יביא את ערך המוסף שלו ובסופו של דבר אני המרוויח הגדול. אני לא קונטרול פריק וזה גם מה שאני מעביר לתלמידים שלי. חשוב שיהיה אגו, אבל כדאי לשים אותו במקום הנכון, כי אחרת אתה מפסיד".

 

אף פעם לא נמשכת ליצור להיטי רדיו, נכון?

 

"לא כל כך, אני זוכר לפני 40 שנה הייתה לי בדיוק כזו שיחה עם חבר טוב, יוני רכטר, שהשמעתי לו מוסיקה שכתבתי לקולנוע ותיאטרון והוא אמר לי: לא בא לך לכתוב להיט? אז אמרתי לו גם שלא ממש מעניין אותי, מעבד ומנצח היה יותר מעניין אותי. כ-15 שנה אחרי הצבא בעיקר כתבתי תיאטרון, קולנוע וטלויזיה חינוכית".

ומתי פיתחת את הקריירה בינלאומית?

 

"דרך הקולנוע והתיאטרון".

 

 

יש לך טביעת חותם משלך?

 

"כן, לפחות זה מה שקולגות מספרים, משער שזה בא עם השנים".

 

אתה עוד מופיע?

 

"פעם הייתי מופיע במופעים רצים כמו עם יוסי בנאי, נורית גלרון, אהוד מנור ועוד, כיום אני בעיקר מופיע באירועים חד פעמיים עם הפילהרמונית בערבי הוקרה חד פעמיים אך לא באופן שרץ ונמשך. מה שהתחיל לקחת יותר ויותר את זמני זה הלימוד. מגיל 13 התחלתי ללמד, התלמידה הראשונה שלי היא גילה חסיד בת ה-7. תראה היום אני מלמד בשלושה מוסדות: האקדמיה למוסיקה בירושלים,מכללת אונו, בית ספר רימון , כל מיני כיתות, כל שנה מאות תלמידים חדשים".

 

מה דעתך על מצב המוסיקה הישראלית כיום?

 

"תמיד יש את מה שמבריק בהווה ויש דברים שפחות מבריקים, הזמנים משתנים. כותבים היום שירים יפים מאד, אז אני מספיק לומר : "בולשיט", פעם כתבו הרבה זבל וגם כמה שירים טובים וגם היום אותו הדבר. מה "אליפלט" היה שלאגר? באותה תקופה של "אליפלט" השלאגר היה "יש לי חתולה שקוראים לה בלונדה מיאו מיאו מיאו". אין לדעת מה יהפוך להיט ויכול להיות שלא. דברים משתנים".

 

 

תודתי הגדולה נתונה לרפי קדישזון היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית לדורותיה.

 

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.

אחד מול אחד והפעם: יואל ריפל בשיחה אישית – כותב ומראיין: דודי פטימר

 

הוא אחד היוצרים והכותבים המוכשרים, מבריקים ומצחיקים בהם בורכה מדינתנו, ומלווה נאמנות את המוסיקה והבידור הישראלי זה יותר מארבעה עשורים, כשהוא למעשה ( והוא יעיד) שני אנשים שונים: מחד גיסא, הוא עורך דין בכיר ורציני זה שנים רבות ומאידך גיסא הוא בדרן, סטנדאפיסט, קומיקאי, סאטיריקן ותסריטאי מהמצחיקים בדורו. אה, שכחתי להוסיף שהוא גם סופר שלאחרונה הוציא ספר חדש – "צ'ה פאצ'י" ( בין ספריו: "אנחנו הרומנים", "אנחנו הישראלים") , מאמן כדורסל עסוק וסבא במשרה מלאה.

 

ריפל כתב מערכונים ופזמונים לדודו טופז ז"ל, חנה לסלאו, מיקי קם, ציפי שביט, טוביה צפיר, דובי גל, ספי ריבלין, דודו דותן ז"ל, יגאל בשן, יהורם גאון, להקות צבאיות, שוקולד מנטה מסטיק, דורי בן זאב ועוד. כמו כן זכה לפרסום רב בשל השתתפותו בתכנית הרדיו המוצלחת "לצון נופל על לצון" (עליה זכה בפרס רשות השידור) וכן נטל חלק כיוצר וכמשתתף ב"זהו זה", "זה הסוד שלי" ועוד. בין הפזמונים הנודעים שכתב: "לילה בלי כוכב" (שימי תבורי), "אבא תגיד לי למה" (יגאל בשן), "אביב בלב" (יהורם גאון), "שיר המסטול" (חופני כהן, הנשמות הטהורות), "ראש העין" (אורי שבח), "המשיח" (שוקולד מנטה מסטיק), "חורף" (דני גולן), "אבא למה" (דני גרנות) , "הו קליאופטרה" (מירי אלוני) , "מונה ליזה" (עירית בולקא) ועוד רבים וטובים.

 

נפגשנו במשרדו לשיחה קצרה על ילדותו ברומניה, על תחילת דרכו כיוצר וסאטיריקן, פריצתו הגדולה דרך תחנות שונות בתרבות הישראלית ודעתו על מצב הבידור והמוסיקה הישראלית כיום.

.

 

 

 

יואל, תאר קצת את הבית בו גדלת.

 

"הדוד שלי, מאנו ריפל, היה שחקן ידוע בתיאטרון היידי בבוקרשט והיה גם הדרמטוג של התיאטרון, הדודה שלי, סדי גליק, אשתו, הייתה הגברת הראשונה של התיאטרון היידי בבוקרשט. סבא שלי נהג לכתוב פבולות בשפה גרמנית וחלק מהפבולות גם נלמדו בבתי הספר בוינה בין שתי מלחמות העולם. בבית בו גדלתי שמעו מוסיקה מכל הסוגים, ומאחר וגדלתי בשכונה תימנית, מחנה יהודה פתח תקווה, אז הייתה לי משיכה לזמר התימני והשירים הראשונים שלו היו לזמרים, מה שנקרא אז, מזרחיים."

 

זוכר את הפעם הראשונה בה גילית שיש לך כשרון כתיבה?

 

"אני חושב שזה היה בצבא באיזשהוא שלב שהתחלתי לכתוב למסיבות סיום. הייתי שריונר, טנקיסט וכל פעם שנגמר קורס התחלתי לכתוב, ואז באיזשהוא שלב שמעו שיש אחד שכותב אז קורסים אחרים לקחו אותי לכתוב גם להם, אבל הפריצה הגדולה הייתה בסמוך לפני מלחמת יום הכיפור. באותה תקופה כתבתי קבוע כבר לעיתון הסטודנטים "יתוש" ( באותה תקופה למדתי משפטים באוניברסיטת תל אביב) ופרסמתי שם קטע בשם "הטנגו האחרון בפריז" אך כיוון שהוא היה מפולפל מדי פרסמתי אותו תחת השם ר.יואל ולא יואל ריפל. באיזשהוא שלב, דודו טופז הגיע ל"בר מינן", מועדון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, והופיע עם הקטע הזה. יום אחד כשראיתי אותו, ניגשתי אליו ואמרתי לו : "אתה יודע זה אני כתבתי את הקטע הזה", הוא שמח ואמר: "אתה לא יודע כמה אני חיפשתי אותך, לא ידעתי מי ה-ר. יואל הזה אז בוא נתחיל לכתוב" ושם הכל התחיל. עם דודו טופז עבדתי כל חייו".

 

זוכר את השיר הראשון שחיברת?

 

"כן, אני זוכר, זה היה לחגיגות יום העצמאות בפתח תקווה ללהקת זמר. אני לא זוכר שם השיר, רק שהייתי רק 7 שנים בארץ וזה היה עם מילים פיוטיות ואנשים היו בהלם שאחרי זמן קצר בארץ בחור כותב בשפה כזו גבוהה".

 

מה השיר שנתן לך את הפריצה הגדולה?

 

" מבין כל הלהיטים, הלהיט הכי גדול שנתן לי את הפריצה הגדולה היה "לילה בלי כוכב" של שימי תבורי. הסיפור הוא כזה: נפצעתי במלחמת יום הכיפורים, והייתי בשיקום בבית חולים ואז כתבתי את "לילה בלי כוכב" והתיידדתי עם עוזי חיטמן בלהקת פיקוד מרכז, כי כתבתי ללהקה מספר שירים, שנה אחרי שעוזי עזב. עוזי הגיע ללהקה ואמר לבמאי דני ליטאי ולבני נגרי, המנהל המוסיקלי, שיש לו שיר שמתאים ללהקה וישבנו כולנו והוא מתחיל לשיר "מי ידע שכך יהיה". בני נגרי לא התלהב מהשיר וכעבור חודשיים השיר ניתן לבעז שרעבי והפך ללהיט ענק. תמיד פרגנתי לעוזי על השיר הזה ונוצר בינינו קליק. בשלב מסוים הופענו יחד עוזי ואני : אני עם מערכונים והוא עם שירים ואחד השירים היה "לילה בלי כוכב".

איך נולד "לצון נופל על לצון"?

 

"הגו את זה דודו דותן ודלית אורמיין, ושניהם גם היו העורכים. אלו היו 3 שנים ברדיו עם רייטינג של תכנית טלויזיה ממוצעת. בכל אוטו יכולת לשמוע את התכנית. "

 

 

איך היותך עורך דין מקצועי ורציני מתמזג עם היותך סאטיריקן וסטנדאפיסט ?

 

" אני לחלוטין ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד: אני מגיע לבית משפט אין רציני ממני, מכין, כותב, אנשים לא מבינים איך אני מצליח ליצור 2 אנשים שונים: בזמנו כשהופעתי בטלויזיה, השופטים ניסו לרמוז לי משהו מצחיק כדי שאני אענה להם אבל שיחקתי אותה שאני לא מבין על מה הם מדברים, שני אנשים שונים לחלוטין. לכן, לא יכולתי בזמנו להיות ממש ממש בפרונט, תמיד דאגתי להיות בפרונט מינוס".

 

מה יותר משך אותך? משפטים או בידור?

 

"קשה להשוות את מי אתה אוהב יותר, את הבן או הבת. שניהם באותה מידה".

 

 

מה הזמן האידיאלי בשבילך ליצור?

 

"אני איש של בוקר, שש,שבע בבוקר. עכשיו אני כותב מחזמר חדש עם אלדד שרים".

 

 

מה דעתך על ההומור והמוסיקה כיום?

 

"לגבי ההומור, יש דברים מצחיקים יותר מאשר בתקופה שלי, הומור מאד מצחיק, מאד נקודתי, פחות מתוחכם. יש דברים שטותיים שאני אוהבו מתחבר ויש דברים שטותיים שאני פחות מתחבר. מבחינת המוסיקה, יש דברים שאני מתחבר אליהם ויש דברים שלא, אולם מבחינת הצד ההפקתי זה השיא, יש דברים שרק חלמנו עליהם."

 

אתה עוד כותב שירים?

 

"כן, אבל בעיקר לבמה ופחות להקלטות. היום היוצרים כותבים בעצמם. אני אגיד לך מה, יש בעיה עם טקסטים, אם כי פה ושם יש הברקות אדירות, וגם נוהגים לרדת על הזמר המזרחי שהטקסטים נמוכים, אבל אני שומע לעיתים שירים מזרחיים שהם כן ברמה גבוהה ואם כבר בזמר מזרחי עסקינן, אני מסיר את הכובע בפני יוסי גיספן שכתב כמה שירים שהם שיא היצירה בזמר המזרחי לדעתי: אחד שכתב ליהודה פוליקר ואחד שכתב לבן שלו ( "כמעט רומנטי") ".

 

תודתי הגדולה נתונה ליואל ריפל היקר על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה והתרבות הישראלית !

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!

 

 

 

נולדה לשיר – סיפורה של הזמרת ציפי זרנקין – כותב ומתחקר: דודי פטימר

כשמנסים להגדיר את המונח "זמר" יש להגדרה זו פנים רבות: האם זה אחד ששר, האם זה אדם שניחן בקול יפה והקהל אוהב להאזין לו, האם זה אדם ששפר עליו המזל להוציא "להיט" והאם זה אדם שנולד לשיר. כשאני מנסה להגדיר את המילה "זמר" אני פשוט אומר באותה פעימה את המילה "ציפי זרנקין" – אחת המבצעות הכשרוניות והטובות בהן בורכה ארצנו, בין אם זה באופן ההגשה, בבחירת החומרים וביכולת להעביר את משמעותן של המילים על בוריין למאזין, בין אם זה בעברית, בין אם זה בלועזית ובין אם זה פשוט מהאזנה לקולה.

 

זרנקין, על אף ששמה הולך בד בבד עם המושג "איכות", לא ניסתה ולא אוותה לדחוף את עצמה לפסגת האמנים, לא "חטאה" בהוזלת כשרונה תמורת פיסת פרסום ועם זאת, בפנתיאון המוסיקה הישראלית רשומות מספר קלאסיקות בביצועה החד פעמי, בעיקר פרי שיתוף הפעולה המיוחד שלה עם משה וילנסקי.

 

זרנקין מהמבצעות הבודדות שהכנות הטקסטואלית והנשמה המוסיקלית אחד הן, ואם בטרם פגישתי עימה לצורך תיעוד סיפורה בפרויקט המוסיקה הישראלית שלי חשבתי כי היא רק זמרת נהדרת ומבצעת מצוינת ופרפקציוניסטית, הרי עם פגישתנו בביתה נחשפתי לנשמה גדולה, אדם לבבי, חברותי וחם, ואני גאה להציג לכם את סיפורה המלא והאמיתי.

 

 

ציפי זרנקין נולדה בשנת 1953 בחיפה לפנינה וירחמיאל זרנקין ובשנת 1957 עברה משפחתה אל המושב שורש (ליד ירושלים) . היא נולדה לתוך בית מוסיקלי. דודה נתנאל סאני זרנקין היה חזן ראשי של מקהלת בית הכנסת, אולם הוריה נהגו לשיר כל הזמן (ציפי מעידה כי אביה נהג לשיר באירועים מוסיקליים והיה לו קול טנור לירי ויפהפה) .

 

שני אחיה של זרנקין- מוטי וזאב, למדו לנגן על אקורדיון ובעקבותיהם החלה אף ציפי לנגן על אקורדיון קטן שנקרא "ליידי", והיא למדה כ-4 שנים אקורדיון, כשהיא בעיקר מלווה את כולם בריקודי עם אך עוד לא שרה. בשנת 1966, בהיותה בכיתה ח', באחד מטקסי יום הזכרון, הסולנית הקבועה של הטקסים (מרגלית שמה) חלתה וציפי, שלא הופיעה עוד ולא גילתה כישורי השירה שלה בפרהסיה, החליפה אותה וזו למעשה הייתה הופעתה הפומבית הראשונה והפעם הראשונה בה גילו שניחנה בכשרון שירה.

 

באמצע שנות ה-60 למדה זמן קצר לנגן על גיטרה אצל נתן כהן (מורה ירושלמי ותיק ליד רמת רחל) אך נטשה זאת לאחר זמן קצר כי הבינה שהשירה היא הצד החזק שלה. ציפי מעידה כי מעולם לא למדה פיתוח קול.

 

בשנת 1968 השתתפה בפסטיבל כשרונות צעירים בירושלים בצמד עם יורם ביתן (שלימים היה בלהקת פיקוד מרכז) והשניים ביצעו שיר מהמחזמר "איש חסיד היה" וקטפו את המקום השני. במקום הראשון זכתה הזמרת מרסדס אדרי (דרעי) ששרה שיר בספרדית בשם "אומפוקיטו קנטאס" ("לשיר קצת מכל דבר").

בשנת 1971 ניגשה זרנקין לבחינות ללהקה צבאית וביצעה באודישן את "אומפוקיטו קנטאס" ( בספרדית) ונתקבלה לצוות הווי הנח"ל. היא השתתפה בתכניתו הרביעית של צוות ההווי (שנקראת "תכנית 4") בו בלט הסולן יזהר כהן. שירי התכנית יצאו על גבי תקליט רק לאחר פירוקו בשנת 1973.

עם שחרורה בשנת 1973 ניגשה למבחנים ל"תשואות ראשונות" (תחרות הכשרונות הצעירים הפופולארית דאז) באולפני "קול ישראל" . באודישן ביצעה את Les Feuilles Mortes של איב מונטאן והתקבלה מיידית. אחד הבוחנים היה משה וילנסקי ומאותו רגע נוצר קשר בלתי נפרד בינו לבין זרנקין.

 

ב"תשואות ראשונות" ביצעה את "שלח אליי מבט" (שכתבה עבורה שרון ליפשיץ) והחלה להופיע במופעים רבים של הרדיו דוגמת : "פגישה מחודשת – שירי קול פורטר", מופע עם המעבד פאול קוסלה, ומופעים רבים בניצוחם של משה וילנסקי (שעודד וסייע לה להתקדם בקריירה), אריה לבנון, זיקו גרציאני וכו'.

ב-1975 השתתפה עם גלי עטרי, ריקי מנור כלהקת הליווי של תיקי דיין בשיר Higher And Higher בתכניתה "שלכם לשעה קלה".

בין השנים 1975-1978 למדה היסטוריה באוניברסיטה ובמקביל החלה להופיע בבתי מלון ומועדונים ו"חרשה" את הארץ לאורכה ורוחבה בהופעות, כשהיא בעיקר נמשכת לשירי הג'אז והפופ Soul   הלועזיים. בין המקומות הבולטים בהם הופיעה: "המערה", "עומר כייאם", תיאטרון "החאן" וכו'.

 

בשנת 1975 השתתפה בפסטיבל הזמר המזרחי עם השיר "אהבה עתיקה" והקליטה מספר שירים לרדיו בהם "בהר הגלבוע", "רחוקה מעין", "36 בצל", ובשנת 1976 השתתפה בפסטיבל עם השיר "לבשי חג ירושלים". באותה שנה, 1976, הקליטה את "נערי בים ביתו" של וילנסקי ושירים נוספים דוגמת "יפה נוף", "משמר הירדן".  בשנת 1977 הקליטה עם הזמר ג'ימי לויד את הדואט "מאוהב".

בין השנים 1976-1979 הופיעה עם וילנסקי במופע משיריו במיטב הקיבוצים ברחבי הארץ. המופע הפסיק לאחר הדרדרות במצבו הבריאותי של וילנסקי וזרנקין הוסיפה להופיע בקו תל אביב-ירושלים.

 

בתחילת שנות ה-80 נסעה עם דודו טופז, רבקה זהר, אבי טולדנו ולהקת מחול בניצוחו של שמעון כהן לסיבוב הופעות בארה"ב.

 

בשנת 1984 הוציאה קסטה ראשונה הנושאת שמה ובשנת 1989 הוציאה קסטה שניה בשם "מאילת באהבה".

בשנת 1986 הקליטה ארבעה משירי וילנסקי בהם "דצמבר" ו"תני לו פרח" (שהיא מבצעתו המקורית. מאוחר יותר הקליטה את השיר גם גלי עטרי) .

 

בשנת 1987 עברה להתגורר באילת והופיעה בעיקר בבתי המלון היוקרתיים ובשנת 1990 השתתפה בקונצרט התזמורת הפילהרמונית למשה וילנסקי בניצוחו של שמעון כהן. בקונצרט ביצעה את "דודי יבוא" ו"בשמת" (מהמחזמר "שולמית") .

 

בשנת 1999 הוציאה אלבום ראשון, דווקא בשפת היידיש –  "א-ביסל יידישקייט".

בשנת 2000 עברה עם בן זוגה דאז, המוסיקאי שבי ינאי, להתגורר בארה"ב במיאמי. היא קיבלה חוזה הופעות והופיעה בארה"ב עד שנת 2004.  בשנת 2000 הקליטה אלבום בינלאומי ראשון בשם Misty שכלל שירים לועזיים. ב-2003 הוציאה את האלבום "שלום על ישראל" שכלל גרסאות כיסוי לשירים עבריים.

 

עם שובה לישראל, חזרה להופיע וב-2010 הוציאה את האלבום "תנו לו פרח" (משירי משה וילנסקי), שכלל שירים של וילנסקי שרובם לא ראו אור לפני כן. האלבום נעשה בעיבוד והפקה מוסיקלית של רפי קדישזון. האלבום כולל אף דואט עם יהורם גאון ( "הארץ היפה הזאת").

בימים אלה זרנקין מוסיפה להופיע במועדוני זמר שונים (בעיקר עם שירי משה וילנסקי) .

תודה מיוחדת מכל הלב לציפי זרנקין היקרה על שפינתה מזמנה לפגוש אותי ולגולל בפניי סיפור חייה המוסיקלי לצורך תיעודה בפרויקט תיעוד תולדות המוסיקה הישראלית שלי.

 

כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית!