ראיון בלעדי עם הזמרת גילה רונן (ארליך) – מראיין ומתעד: דודי פטימר

רשומה רגילה

גילה רונן (ארליך), אחת ההבטחות הגדולות של הזמר העברי, המבצעת הראשונה של "אלעד ירד אל הירדן", בראיון נדיר ובלעדי על ימיה כסולנית צוות הווי פיקוד מרכז, השיר שוויתרה עליו וחוה אלברשטיין זכתה בו, ההחלטה לעזוב לארה"ב והאם מרגישה פספוס?

גילה רונן נולדה בשנת 1950 וגדלה בקיבוץ רמות מנשה של "השומר הצעיר". בגיל 11 החלה לנגן ולשיר בפעולות תנועה ואירועי חברה בקיבוץ, והפכה ל"מסמר האירוע". באותן שנים הרבתה לשיר את שיריה של ג'ואן באזז, אותה העריצה.

בשלב מסוים, כשבקיבוץ ראו את הפוטנציאל יש בנערה המזמרת, החליט וועד הקיבוץ לשלוח אותה ללמוד פיתוח קול בחיפה אצל המורה מריאן שלמונית (שגם לימדה פיתוח קול אחת, חוה אלברשטיין שמה).

בשנת 1965, בהיותה בת 15, הוזמנה להופיע ב"תשואות ראשונות", תכנית הכישרונות הצעירים של "קול ישראל" דאז, למורת רוחה של הנהלת הקיבוץ. "הם ראו בכך ניצני 'קרייריזם' שזה היה משהו שבקיבוץ התנגדו לו, כי אתה לא אמור להיות אינדיבידואל", מספרת. "אבל איכשהוא הצלחתי להשתחל לשם. שרתי שם שני שירים של יעקב שגיא, שהיה מנהל המקהלה הקיבוצית בה שימשתי כסולנית בקיבוץ, כך שהופעתי המון עם שיריו וזה היה לי טבעי".

בשנת 1968 ניגשה לבחינות ללהקת פיקוד מרכז, והתקבלה, אך הרגישה "עוף מוזר". "הייתי כל כך קיבוצניקית וחסרת ביטחון לעומת שאר חברי הלהקה שהיו בטוחים בעצמם, אז הרגשתי קצת אאוטסיידרית ולא שייכת, ולא ידעתי אם אוכל להסתדר עם הסיפור הזה,, משחזרת. "למזלי פתאום הגיעו שני קיבוצניקים, דודו זכאי ושמעון ספיר, שהקימו צוות הווי בפיקוד מרכז, וכיוון שהם למדו איתי באותו התיכון, הם הכירו אותי טוב והציעו לי לעבור מלהקת פיקוד מרכז לצוות ההווי החדש שהקמנו, צוות הווי פיקוד מרכז".

איך היה שם?

"הרגשתי כל כך יותר טוב וכל כך חופשייה ובלבל שלי, והרגשתי בנוח לוותר על לחץ להקת פיקוד המרכז. כל הזמן היינו בדרכים, נסענו במשאית עם כל הציוד ממוצב למוצב והופענו. זו הייתה חוויה. המפקד שלנו היה לואי להב שגם עבד איתנו על המוזיקה והעיבודים, וגם הייתה תקופה בצבא שאני והוא היינו בני זוג".

בשנת 1971 הפך צוות הווי פיקוד מרכז ל"צוות הווי הצנחנים" ולצד זכאי ורונן, השתתפו בו גם אברהם זיגמן, אורי שבח, צרויה חפרי (לימים צרויה להב) ורונית אופיר. רונן השתתפה בתכניתו הראשונה של צוות ההווי – "צנחן שלי", בה שימשה רונן כסולנית הראשית. בין השירים הבולטים מאותה תכנית: "יעקב ועשיו", "פרח דם המכבים" ושתי גרסאות כיסוי לשירי הביטלס –  "השוטה על הגבעה" ( Fool On The Hill) ו"קר חם" (Because).

 "בשלב מסוים הצטרפה אלינו שלומית אהרון, שהתקבלה ללהקת פיקוד מרכז אך הלהקה הייתה בין תכניות אז באופן זמני צירפו אותה אלינו", משחזרת רונן.  "בהתחלה זה יצר לי סוג של בעיה קטנה כי אני הייתי הסולנית הראשית וקיבלתי את כל הסולואים, אז נוצר קצת קונפליקט אבל ברוב הזמן היא לא כל כך השתתפה בתכנית שלנו כי היא גם הגיע באמצע, אז היא הייתה מופיעה לבד כסולנית".

עם שחרורה מהצבא הקימה צמד עם זיגמן, "גילה וזיגמן" ("תמיד אמרנו שזה יהיה על המשקל 'סיימון וגרפונקל'", אומרת). הצמד הופיע עם שירים שזיגמן כתב, בהם ביצע לראשונה את השיר "אלעד ירד אל הירדן". "מעטים יודעים אבל אני ביצעתי ראשונה את השיר הזה, הרבה לפני להקת פיקוד דרום", מגלה. "לפי דעתי הצנועה זה היה ביצוע מצוין, אבל זיגמן מאד רצה שאילנית תשיר את זה, אז אני זוכרת שהלכנו לבית של האמרגן שלה, שלמה צח, ושרתי לו את זה כדי שהוא ישמע את השיר ושיחשוב עליו בתור שיר לאילנית, ושלמה אמר: 'אני חושב שאת שרה את זה כל כך טוב שאין בכלל שאלה שאת צריכה להתפרסם עם השיר הזה'. מסיבה זו או כי הוא פחות התחבר לשיר הוא בחר לוותר עליו בהקשר לאילנית ואני הקלטתי אותו ראשונה, בליווי תזמורת והכל".

רצית להיות כוכבת בארץ?

"ממש לא. נורא פחדתי מזה".

בשנת 1972, לאחר פירוק הצמד שלה עם זיגמן אחרי כשנה, קיבלה רונן הצעה קוסמת: "היה לי חוזה הקלטות עם 'קול ישראל' לתקליט שלם בהפקת חנוך חסון מ'רשות השידור'. חנוך היה המנטור שלי, הוא מאד אהב את השירה שלי וגייס מלחינים מובילים כמו מוני אמריליו, אפי נצר, אלונה טוראל ונורית הירש ועוד, והוא גייס לי תזמורת שתלווה אותי לתקליט שלם".

בטרם נכנסה להקליט, קיבלה הצעה לסיבוב הופעות בן חודש וחצי בארצות הברית ובקנדה. "נסענו ארבעה זמרים ומרצה והסתובבנו בכמה מהאוניברסיטאות המובילות וידעתי שכשהסיבוב מסתיים ואני חוזרת לארץ, אני מקליטה את התקליט שכבר היה כמעט מוכן – ונהיית זמרת מפורסמת".

ומה קרה?

"לא ידעתי אם זה בדיוק מה שאני רוצה לעשות. תמיד הייתי על הגבול עם זה, אם לעשות מזה קריירה ולהיכנס למערבולת הזו של התחרות בארץ, אבל הרגשתי שאני לא מתאימה לזה, שאין לי את החוצפה והתוקפנות, והחלטתי שלא לחזור לארץ. אני זוכרת שהייתה לי שיחה ארוכה מאד עם חנוך חסון, שכבר חיכה לי עם השירים. אבל החלטתי להישאר בארצות הברית ולוותר על קריירה מבטיחה בישראל".

בטרם עזבה את הארץ, הקליטה שיר ראשון לתקליט הבכורה שלה, "על שלושה וארבעה", שכתבה מירה מאיר, הלחינה אלונה טוראל ועיבד שמעון כהן. "הקלטתי את השיר ומיד עזבתי לארה"ב, ובגלל שלא חזרתי וויתרתי על התקליט, אז שינו את הטקסט ונתנו את המילים לרחל שפירא, שכתבה נוסח חדש וזה הפך ל'אדבר אתך' של חוה אלברשטיין, שעשתה ממנו יופי של להיט".

בשנת 1973 קיבלה חוזה ממשרד התיירות ואל על להיות הנציגה של מדינת ישראל בארצות הברית במלאת 25 שנה למדינה. "הופעתי בארצות הברית המון, וזה הסתדר לי עם העניין הזה שחששתי להיות זמרת כי ההופעות היו רגועות. הסתובבתי ברחבי אמריקה עם האקורדיוניסט תובל פטר ז"ל", אומרת. "הייתי כל כך עסוקה בהופעות שלא חשבתי בכלל על זה שעזבתי קריירה בארץ. במקביל להופעות למדתי באוניברסיטה של 'קווינס קולג' ספרות וראיית חשבון".

בשנת 1974 הקליטה בארצות הברית תקליט בשם "Gila", שכלל גרסאות כיסוי ללהיטים עבריים ידועים, שנמכר לתיירים ונועד לסדר לה הופעות. מי שהפיק מוזיקלית את שירי התקליט היה שותפה לעשייה המוזיקלית, תובל פטר.

בשנת 1978 הרגישה שהיא מעוניינת להוריד הילוך בקריירה המוזיקלית ולהפסיק, בהדרגה, להופיע. "הרגשתי שאין לי חיים, שאני כל הזמן בהופעות ובנדודים, לא היה לי שום בסיס בארה"ב, לא היו לי חיי חברה כי הייתי מופיעה בלילות, חוזרת מאוחר, ישנה וחוזר חלילה. באותה תקופה הופעתי במועדון 'סירוקו' של אריס סאן, במקביל להופעות, וגם עבדתי באותה עת במחלקת הנהלת חשבונות ב'אל על'. אז החלטתי לעזוב את המוזיקה כי לא היה לי רגע לנשום, אז החלטתי לאט לאט להפסיק להסתובב בהופעות ולהתחיל לחשוב על החיים, על משפחה, על ביטחון".

בשנת 1977 הכירה את איש העסקים הישראלי שמואל ארליך, התאהבה ובשנת 1979 הזוג נישא. "הייתי שרה במסיבות של חברים שלנו, והוזמנתי לשיר בכל מיני מקומות אבל זה היה בשביל הנשמה, לא בשביל מחייה. אף פעם לא היה לי את הדרייב להצליח כזמרת בכל מחיר. אף פעם לא ראיתי בכך ייעוד".

חשבתם לחזור לארץ?

"לא, אנחנו חיים המון שנים בארצות הברית,  יש לנו עסקים מאד מצליחים שם, הילדים שלנו גדלו שם. אבל יש לי תמיד קשר לארץ, עד הקורונה הגעתי פעמיים-שלוש בשנה ויש לי המון חברות בארץ ואני מאד אוהבת ללכת להצגות וקונצרטים בישראל, אבל החיים בתל אביב שחייתי אותם אחרי הצבא כל כך הלחיצו אותי באגרסיביות הישראלית שלהם, בייחוד בעולם הבידור, ולא הייתי מספיק חוצפנית או תוקפנית בשביל להתמודד עם זה,  כך שארצות הברית הייתה אי של שקט עבורי".

האהבה למוזיקה עדיין אצלך?

"בטח, זה לא עובר אף פעם".

תודה מיוחדת לגילה רונן-ארליך על שגוללה בפניי את סיפורה המוזיקלי בכדי לתעדו בפרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית שלי. תודה מיוחדת לבעלה של גילה, שמוליק ארליך, על יצירת הקשר (ותודה לחברי, הזמר רן אלירן, על שקישר בין שמוליק לביני).

כתב, ערך, תחקר, ראיין ותיעד: דודי פטימר – חוקר ומתעד המוזיקה הישראלית!

"עלי שלכת"- סיפורו של הזמר רנדי רין – כותב ומתעד: דודי פטימר

רשומה רגילה

בשנות ה-50 היה רנדי רין לזמר די פופולארי בז'אנר הריקודים הסלוניים בישראל, ז'אנר שנחשב ל"אסור" בתקופה ההיא (בשל היותו נציג התרבות החוצלארצית שנגדה את ערכי הציונות) והתפרסם בשל ביצועיו לשירים, חלקם מקוריים וחלקם מתורגמים מצרפתית, אנגלית, ספרדית ואיטלקית: "עלי שלכת", "פרחים", "פרוטותיים", "זאת שאהבתי" ועוד התנגנו בלי הרף ברדיו הישראלי של אז.

למעשה, הקריירה שלו החלה עוד ברומניה, שם נחשב לכוכב ענק, אבל בואו נחזור לרגע לילדותו. הוא נולד בדצמבר 1924 בבוקרשט בשם וילי ינקו. בילדותו ובנעוריו למד בבית ספר יהודי, שם אף החל לגמוע את השפה העברית. כחובב מוזיקה מושבע, נהג להאזין לתחנות רדיו זרות ונמשך בעיקר לתרבות האנגלו-סקסית ולפזמונים בריטיים ואמריקאים שכבשו את ליבו.

בנעוריו החל לטפח את קריירת הזמרה שלו ולמד פיתוח קול אצל זמר הטנור הרומני הידוע אדוארד רוזן. כמו כן, פנה ללימודי משחק אצל אלכסנדר מריוס ובזמן מלחמת העולם השנייה קיבל את עבודתו המקצועית הראשונה כשחקן בתיאטרון הרומני-יהודי "ברשאון" בו שיחק ושר ביידיש אך בעיקר ברומנית. ההצגה שפרסמה אותו באותן שנים הייתה "שלום עליכם" בה שיחק בתפקיד ראשי.

בתקופה זו, בשביל ליצור שם במה יותר קליט ובינלאומי, אימץ את הכינוי "רנדי רין".

לצד קריירת המשחק שלו, החל להופיע בחלטורות ובבתי קפה ברומניה ובהמשך בקונצרטים יוקרתיים עם תזמורת ביג בנד כשהוא זוכה לכינוי "בינג קרוסבי הרומני". בראיון סיפר פעם כי כינוי זה הרגיז אותו והוא נהג להשיב: "בינג קרוסבי הוא 'רנדי רין' האמריקאי".

לאור הפופולאריות לה זכה בהופעותיו וחוש ההומור הכריזמטי שלו, הוזמן להגיש תכנית בידור ומוזיקה שבועית בתחנת הרדיו הממלכתית של רומניה מדי מוצאי שבת בשעה 8 בערב.

 במקביל להיותו אמן מצליח, עסק בתור תחביב בהוראה באנגלית בבתי ספר. בשלב מסוים אף פנה ללימודי אנגלית באוניברסיטאות "אוקספורד" ו"קיימברידג'" שבאנגליה.

ביוני 1950 עלה רין לישראל יחד עם אשתו הטרייה קלמי (קלמנטיין) והזוג התגורר בתל אביב. כיוון שבאותן שנים הייתה 'קליקה' רומנית חזקה בארץ, הצליח להתאקלם במהרה בסצנת המוזיקה והבידור המקומית כשהוא מופיע עם המוזיקאי פאול קוסלה ורעייתו, הזמרת דורותיאה ליביו וכן עם אמנים כמו ג'טה לוקה, ג'ינה ג'וי ופרדי דורה, חברו הטוב.

הוא הרבה להופיע בקפה "פילץ" בתל אביב אך לא חסך מלהגיע להופיע בשלל מקומות ברחבי הארץ כשהוא שר ביידיש, אנגלית, צרפתית, איטלקית, רומנית וכמובן עברית. מי שנהג ללוותו עם תזמורתו היה המוזיקאי סנדו מרקו.

למרות שהיה לזמר פופולארי בארץ, בשנת 1958, בגיל 34 בלבד, החליט לפרוש מעולם הבידור בשל בעיה רפואית: עוד ברומניה סבל מדלקת פרקים וקשיון חוט השדרה, אך התמודד עם המחלה. כשמצבו החמיר והקשה עליו להופיע-  החליט לפרוש בשיא וניצל את היותו מורה לאנגלית והחל ללמד בבתי ספר בתל אביב, בהם "עירוני ט'" ובמכללת "מישלב".

בחודש מאי 2005, לאחר הידרדרות במצבו הבריאותי (קריסת מערכות) הלך רין לעולמו בגיל 80. הוא לא הותיר אחריו ילדים, צאצאים או תיעוד משמעותי לפועלו ולמורשתו למעט זיכרונות מכריו ושיריו שלא יצאו מעולם בפורמט דיגיטלי "רשמי".

תודה מיוחדת לקרובת משפחתו, דליה נירנפלד, שסייעה לי בליקוט המידע והסיפורים בכדי לתעד ולהנציח את מורשתו של רנדי רין בדפי ההיסטוריה.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

סיפורו של המתופף בני ליכטנפלד – כותב ומתעד: דודי פטימר

רשומה רגילה

בני ליכטנפלד היה מתופף שפעל בעיקר בשנות ה-60 וה-70 וניגן בלהקת הקצב "המפלצות", בלהקת פיקוד צפון ובמופע "מישראל באהבה".

ליכטנפלד נולד בתל אביב בשנת 1950. הוא נמשך למוזיקה מגיל קטן וכילד נהג לנגן על אקורדיאון. בגיל 11, לאחר שאביו נפטר, החל ללמוד לנגן על תופים בבית הספר למוזיקה מודרנית וג'אז בניהולו של הרמן קוסלה. בנעוריו, ככל ילד מתבגר שגדל על ברכי הרוקנרול, הצטרף ללהקת קצב וניגן בלהקת "המפלצות" (עם יקי יושע).

בשנת 1968, בהיותו בן 18 התגייס לצבא ופנה לקורס טיס (יועד לקצונה) אך כעבור שלושה חודשי טירונות אינטנסיביים כשהבין שזה לא בשבילו, שפר עליו מזלו: במהלך הופעה של להקת פיקוד צפון בפני הרב"טים, הסתבר שמתופף הלהקה (יוסי זמורה) היה חולה ולא יכל להופיע. כיוון שמפקדו ידע כי זמורה מתופף, פנה אליו וביקש ממנו למלא מקומו להופעה הספציפית הזו. ליכטנפלד הסכים בתנאי שכל אוהל הטירונים שלו יצטרף להופעה. המפקד הסכים וליכטנפלד תופף באותה הופעה. מי שהתרשם מיכולותיו היה מפקד הלהקה, דודו דותן, שביקש מליכטנפלד את פרטיו כי ידע שהמתופף יוסי זמורה צפוי להשתחרר. כך מצא עצמו ליכטנפלד עוזב את קורס הטיס ובמרץ 1968 הצטרף ללהקת פיקוד צפון.

הוא השתתף בתכניותיה המוצלחות ביותר של הלהקה "מהצפון באהבה" (1970) ו"חייך לעולם" (1971) וניגן גם בהקלטות שיריהן, כשבין הלהיטים בהם נשמעים צלילי תיפופיו: "מתוק, מתוק" (שיר השנה לשנת 1970 עם סולן הלהקה יגאל בשן), "רגע לפני" ו"אם תשוב" עם הסולנית עדנה לב ו"מתנה מן הים" (עם הסולן יגאל בשן).

עם שחרורו מהצבא הציע לו חברו דודי רוזנטל (ששימש כקלידן להקת פיקוד הצפון) להצטרף למופע "מישראל באהבה" (1972) שהורכב מיוצאי להקות צבאיות ובמסגרתו נסע ההרכב להופעות בחו"ל ותועד אף בתקליט.

עם שובו לארץ בשנת 1973 החליט ליכטנפלד לנטוש את התופים ולפרוש מעולם הבידור, שכן כדבריו לא ראה במקצוע זה עתיד כלכלי ולא היה מעוניין להתרוצץ מ"חלטורה לחלטורה" ופנה לעיסוקים אחרים, בעיקר לעסקי הבנייה בארץ ובארצות הברית.

תודה מיוחדת לבני ליכטנפלד שהסכים להתראיין ולגולל בפניי סיפור הקריירה המוזיקלית שלו בכדי לתעדו במסגרת פרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית שלי ("דודיפדיה").

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית

סיפורה של כוכבת שנות ה-50 – הזמרת אילנה דמול – תיעד וראיין – דודי פטימר

רשומה רגילה

אילנה דמול הייתה זמרת פופולארית שפעלה בשנות ה-50 וזכורה בעיקר בשל הלהיטים "סעדיה השוטר", "יין אהבה" ו"רעש בגינה".

אילנה דמול

היא נולדה כהלנה (הלן) דמול בשכונת שבזי בתל אביב בשנת 1934 למשפחה מוזיקלית: אביה שר וניגן בעוד ודודתה נהגה לשיר. כשעלתה לכיתה א', מורתה אמרה לה שהשם "הלנה" גלותי מדי והיא שינתה שמה ל"אילנה" בעצת המורה.

עוד בהיותה בת 4 נהגה לשיר ולרקוד  ובנעוריה למדה פיתוח קול ומוזיקה אצל המוזיקאי מרדכי אולרי נוז'יק  (שיצר בין השאר את "שיר הבוקרים" של טריו ערבה). בהמשך למדה מוזיקה ופיתוח קול גם אצל המלחין והמוזיקאי נחום נרדי.

אולרי, שהבין את הפוטנציאל שיש בילדת הפלא שלימד, החליט לסדר לה ולו "חלטורות", הופעות בכל מיני מקומות בארץ, בפני ועדי עובדים ובקיבוצים השונים. באותה עת גם חברה למוזיקאי, זמר ואקורדיאוניסט אבשלום כהן והופיעה אף לצדו.

ב-19 באוקטובר 1952, בהיותה בת 18, השתתפה במופע ארצי משירי המלחין אברהם מינדלין שאף שודר ברדיו.

ביוני 1954 שיחקה בהצגה "צחקי ארץ אהובה" בתיאטרון "המטאטא" זמן קצר לפני סגירתו. בשנת 1955 הצטרפה לתאטרון "דו-רה-מי" וכיכבה בתפקיד הראשי בשתי הצגות: "יהיה טוב" (1956) ו"אביב בתל אביב" (1957).

בשנת 1956 הקליטה עבור חברת התקליטים "מקולית" (חברת תקליטים פופולארית שפעלה בשנות ה-50 וה-60) שניים משירי הילדים של אברהם מינדלין – "רעש בגינה" (מילים: אהרון רבינוביץ', לחן: אברהם מינדלין) ו"משחק נסיעות" (מילים: צילה כהן, לחן: אברהם מינדלין). השירים הופיעו בתקליט אוסף שירי ילדים שיצא ב"מקולית" באותה שנה בשם "שירי ילדים".

 

לאור הפופולאריות הנוסקת לה זכתה דמול, שכדבריה הושפעה מאד מסגנון שירתה של שושנה דמארי, הוחתמה ב-30 באוקטובר 1959 על ידי מנכ"ל חברת התקליטים "הד ארצי", פליקס דיצ'ינסקי, על חוזה הקלטות לשלוש שנים במסגרתו הייתה צפויה להקליט אריך נגן ראשון בן שמונה שירים ותקליטונים שיכללו עוד 24 שירים.

במסגרת החוזה, דמול הקליטה תקליטון אחד שיצא לאור ב-18 בדצמבר 1959 וכלל ארבעה שירים שעיבד והפיק מוזיקלית עבורה מרדכי אולרי נוז'יק: "סעדיה השוטר" (מילים:בנימין אביגל, לחן: מרדכי אולרי נוז'יק), "יין אהבה" (מילים: גיורא משה אלימלך, לחן: מרדכי אולרי נוז'יק), "ורד חמד" (מילים: גיורא משה אלימלך, לחן: מרדכי אולרי נוז'יק) ו"אולי מחר" (מילים: יעקב שבתאי, לחן: מרדכי אולרי נוז'יק).

בעוד השיר "סעדיה השוטר" הפך ללהיט גדול ברדיו הישראלי של אותן שנים, הוזמנה דמול בשנת 1960 להשתתף בסרט תיעודי קצר בשם "שבת" שצולם באולפני הרצליה בהפקתה של מרגוט קלאוזנר.

הסרט שימש את הבסיס לסרט "שבת המלכה" שיצא בשנת 1965 בהפקתה של קלאוזנר בהשתתפותם של מייק בורשטיין, אהרון מסקין ורפאל קלצ'קין.

בסוף 1960, על אף חוזה ההקלטות הנוצץ, פרשה דמול מתעשיית הבידור והמוזיקה בשל בקשתו של בעלה שלא תופיע ותקליט (ואף סירבה להצעתו של הזמר היהודי-אמריקאי לאו פולד להופיע בארצות הברית ולטפח קריירה בינלאומית).

לאורך השנים עסקה בעיקר בתחום הקוסמטיקה ולא הופיעה יותר, אך עד היום מוסיפה לשיר להנאתה ולהנאת משפחתה וחבריה.

תודה מיוחדת לאילנה דמול על שהסכימה להתראיין ולגולל בפניי את סיפור חייה המקצועיים בכדי לתעד פועלה בדפי ההיסטוריה. תודה מיוחדת לאיתי, נכדה, על יצירת הקשר.

כתב, ערך, תיעד, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

סיפורה של הזמרת אראלה בר-לב – כותב, מראיין ומתעד: דודי פטימר

רשומה רגילה

אראלה בר-לב הייתה זמרת ישראלית שפעלה בישראל בשנות ה-60 וה-70 ואחרי כן הקליטה בארה"ב שלושה תקליטים לאורך שנות ה-80. מתגוררת כיום בתל אביב

20191105_114434(0)

אראלה בר-לב נולדה בקיבוץ "בית אלפא" בשנת 1943, במהלך מלחמת העולם השנייה, למשה זרצ'ניק ורבקה ליברמן, שעברתו את שם משפחתם בשנת 1951. אביה, משה, היה זמר ונהג להופיע ברחבי עמק יזרעאל. כדבריה, היו יוצרים שכתבו שירי אופרות במיוחד לאביה. לכן, ממנו ספגה לראשונה את אהבתה למוזיקה.

בשנת 1951, בהיותה בת 8 עברה משפחתה לדטרויט, ארה"ב. אמה שלחה אותי לתנועת "השומר הצעיר", שם החלה לשיר בחברותא שירים כמו "דונם פה ודונם שם"  והופיעה במסגרת פעילויות של התנועה. בהמשך הופיעה במועדונים מקומיים בארה"ב כשהיא מלווה עצמה על גיטרה ושרה שירים ישראליים ושירים לועזיים.

בשנת 1961, בהיותה בת 18, קיבלה אראלה מלגה ללימודי הוראה בישראל ועזבה את ארצות הברית לצורך שנת הלימודים.

בהתחלה התגוררה במעונות בירושלים ובהמשך חזרה לקיבוץ בית אלפא. בקיבוץ הכירה את המלחין נחום (נחצ'ה) היימן שהתגורר בקיבוץ ובדיוק באותה תקופה ייסד את ההרכב חמישית גלבוע שהקליט את לחניו הראשונים. בר-לב שימשה כסולנית בשירים בהם ניגנה החמישייה מתוכם התפרסמו הסולואים שלה:  "שיר הרבי (צאו נא במחול)", "לאן נושבת הרוח" ו"הלילה הותיר".

כמו כן הקליטה באותה תקופה, יחד עם חמישית גלבוע, את השירים "למדבר" ו"מזרה ישראל יקבצנו". השירים יצאו בתקליטה המשותף עם חמישית גלבוע משנת 1962- "ניחוחי אביב".

בשנת 1962 חזרה לארה"ב בשל עניינים משפטיים ופנתה ללימודי היסטוריה, כשבמקביל היא מופיעה במועדונים בארצות הברית. בשנת 1965 התחתנה ועברה להתגורר עם בעלה בניו יורק. בשנת 1970 חזר הזוג לדטרויט.

בשנת 1971, בעקבות רצונה לשהות בישראל לתקופה (על אף שבעלה לא רצה), חזרה לישראל לבדה והופיעה ברחבי הארץ עם גיטרה במבחר שירי פולק מכל העולם. הבמאי דני ליטאי ראה אותה בהופעה, התרשם והזמין אותה להצטרף להפקה של המחזמר "אל תקרא לי שחור" (1972), שזכה להצלחה רבה וקולה של בר לב בלט בו בעיקר בלהיטי המחזמר: "יום יבוא" ו"קליפסו בשחור לבן".

בשנת 1974 הצטרפה לתזמורת "הצעירים" שהופיעה בחתונות ובמועדונים ובשנת 1977 יצאה לסיבוב הופעות בדרום אמריקה ומשם הצטרפה ללהקה האמריקאית – The Golden Gate Gypsy Orchestra Of America And California, Otherwise Known As The Travelling Jewish Wedding.. בשלב זה עברה להתגורר שוב בארצות הברית.

לאורך שנות ה-80 הוציאה בר-לב שלושה תקליטי סולו בארה"ב: "אראלה" (1980), "חנוכה" (1981) ו"הדליקו את הנר" (1985).
20191105_114930
בשנת 2018 חזרה להתגורר בישראל וכיום מתגוררת בתל אביב.

20191105_115546

תודה מיוחדת לאראלה בר-לב שהתראיינה וסיפרה לראשונה את סיפור חייה לצורך תיעודה בדפי ההיסטוריה. תודה מיוחדת למוזיקאי רמי פינשטיין על שקישר בין אראלה לביני.

כתב, ערך, תחקר, תיעד, צילם סרטון התיעוד וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

סיפורו של המתופף החיפאי יגאל סלע – כותב, מתעד ומראיין: דודי פטימר

רשומה רגילה

יגאל סלע – מתופף, סקסופוניסט וכנר שליווה את סצנת המוזיקה החיפאית משנות ה-50 ועד שנות ה-80.

יגאל סלע 1.png

יגאל סלע נולד ברומניה בשנת 1932 כיגאל סולומונוביץ'. בגיל 5 וחצי החל ללמוד לנגן על כינור וניגן  בתזמורת בית הספר ברומניה. בנעוריו ניגן גם בתזמורת נוער על תופים.

 

בשנת 1948, בהיותו בן 16, עלה עם משפחתו לישראל והמשיך את לימודי הכינור במכון למוזיקה בחיפה על שם דוניה וייצמן. משפחתו השתכנה אז בחיפה. הוא למד כינור עד גיוסו לצבא בשנת 1950.

 

את שירותו הצבאי עשה תחילה בחיל אוויר, אך בהמשך הועבר ליחידה 169 של שומרי החומות בירושלים. את שירות המילואים עשה בתזמורת חיל הים, שם שירת יחד עם אחד, שמוליק קראוס.

יגאל 4.png

עם שחרורו מהצבא החליט "לנטוש" את הכינור והחל ללמוד לנגן על סקסופון ובהמשך תופים, כדי להתברג יותר בקלות בתעשייה. בשנות ה-50 עברת את שם משפחתו ל"יגאל סלע" כדי להישמע יותר "ישראלי".

 

בשנות ה-50 ניגן בתזמורות חתונות מקומיות בחיפה, בהן תזמורתו של זיגי זלמנוביץ'. בשנת 1960 הצטרף כמתופף לתזמורת מועדון התיאטרון בחיפה שם הופיעו מיטב האמנים אותם ליווה סלע בהם אריק אינשטיין, שמוליק קראוס, יפה ירקוני, עפרה חזה, יוסי בנאי, יגאל בשן, פרדי דורה, ג'אקומו וילה, מרסל ריקרדו, מוני עמרני ועוד רבים וטובים כשעבור יגאל, כדבריו, השיא היה כשליווה את להקת הגוספל האמריקאית "הגולדן גייט קווארטט" שהגיעה לחיפה.

יגאל סלע 3.png

סלע ניגן במסגרת תזמורת מועדון התיאטרון למשך 22 שנה עד שנת 1982, למעט פסק זמן של שנתיים, בין השנים 1966-1968 במהלכן ניגן במלון "דן כרמל" בלהקת "אמני השמיים" (יחד עם הקלידן קובי ארליך, הגיטריסט סימון לוי והסקסופוניסט יואל קוקל) שנקראה גם The Skymasters והופיע קבוע עם הזמר ג'ו ישראל ובהמשך עם מייק ברנט. הלהקה תועדה בהקלטות פרטיות שנמצאות בערוץ היוטיוב של דודי פטימר.

אגב, כשברנט נסע להופעות עם להקת "כרמון" בחו"ל, הוא אימץ את שם משפחתו של סלע ונשא את שם הבמה "מיכאל סלע".

יגאל סלע 2.png

 

בשנות ה-70 ובעיקר משנת 1982, אחרי שהפסיק לעבוד בתזמורת של מועדון התיאטרון בחיפה, התמקד סלע בעיקר בלימוד תיפוף וטיפח דורות של מתופפים. בשנת 1999 יצא לפנסיה.

 

סלע מתגורר כיום בחיפה.

תודה מיוחדת ליגאל סלע על שניאות לפגוש אותי ולגולל בפניי את סיפור חייו המקצועי לצורך תיעודו בדפי ההיסטוריה. תודה מיוחדת גם למריאן רוזנברג שהתלווה לפגישה וסייע בתחקיר ובראיון.

יגאל 5.png

כתב, ערך, תחקר, ראיין ותיעד: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

"דון חוליו"- סיפורו של היוצר והזמר יואל דן – כותב ומתחקר: דודי פטימר

רשומה רגילה

בשנות ה-60 נחשב יואל דן (או בשם הבמה "דון חוליו") לזמר פופולארי בישראל. להיטיו "שארם א שייח", "החייל" ו"טוויסט" כיכבו במצעדי הפזמונים והוא הופיע בארץ ובחו"ל. לאחר סיבוב הופעות בארה"ב, החליט להשתקע שם, להקים בית ספר למוזיקה ומוסיף להקליט שירים. הרחק מ"הרדאר" הישראלי. לפניכם: תחקיר ראשון ובלעדי עם יואל דן.

יואל דן 1

יואל דן נולד כיואל חמיאל ב-28 בנובמבר 1940 בבואנוס איירס, ארגנטינה. יואל ואחיו הבכור משה, ביוזמת אביהם (שעסק בנגרות), החלו ללמוד כינור בבית הספר למוזיקה בארגנטינה מגיל 5. בגיל 7 גילה יואל עניין בלימוד אקורדיאון, ואביו קנה לו אקורדיאון. בנעוריו, הוא ואחיו נהגו לנגן ולשיר להוריהם שירי עם ביידיש ושירים חסידיים.

בשלהי 1958, בהיותו בן 18, עלתה משפחת חמיאל לישראל והשתכנה בשכונת מעוז-אביב בצפון תל אביב. עם הגעתו לישראל, התפרנס יואל מנגינת אקורדיאון בגני ילדים בתל אביב. בארץ הופיע תחת השם "יואל דן" בכדי להישמע "ישראלי" יותר.

כיוון שבבית הספר התיכון למד ספרות ספרדית, מצא שהשם "דון" הוא שכיח ככינוי מכובד של האצולה הספרדית (דוגמת "דון קישוט"), ומכאן שהחליט דן לאמץ את שם הבמה "דון חוליו".

בשנת 1959 התגייס לתזמורת חיל האוויר תחת פיקודו של סרן אריך טייך. עקב הופעותיו בתזמורת ובאירועים חברתיים שונים (מחוץ לשעות הצבא), כולל הופעות כזמר באירועים של הסגל הדיפלומטי אליהן הוזמן לפי בקשתו של מפקד חיל האוויר דאז, עזר וייצמן ז"ל.

בהופעותיו שר דן בשלל שפות לצד העברית: אנגלית, טורקית, איטלקית (בעיקר להיטי פסטיבל "סאן רמו" האיטלקי) וספרדית.

עם שחרורו מתזמורת חיל האוויר בשנת 1961, החל להופיע כזמר וגיטריסט במלון בנהריה.

בשנת 1962 הזמין האלוף עזר ויצמן את פרנק סינטרה להופיע בארץ באירוע מיוחד.  פרנק סינטרה היה ה"אליל" של יואל דן. בהפסקה ניגש יואל לחדר של פרנק סינטרה, ביקש רשות, קיבל רשות להיכנס, ואמר לפרנק: "סליחה, אני זמר מהתזמורת"  אז סינטרה ענה לו: "גם אני" – צחקו, ואז אמר יואל:  "אני מאוד מבקש חתימתך על התמונה שלך".  פרנק סינטרה הסכים.  ומאז ועד היום, בחדר המוסיקה של יואל, על פסנתר הכנף שלו, עומדת התמונה של פרנק סינטרה עם חתימתו.

יואל  לא שכח את שירי בית אבא, הוא היה ידוע בשירים ביידיש שבהם ריגש את קהל דוברי היידיש, במיוחד של ניצולי שואה וכמובן של דוברי יידיש בכלל (שנות השישים). ביו ידידיו הקרובים באותה עת נמנה השחקן והזמר מייק בורשטיין.

בשנת 1963 הצטרף לשלישית "גאולה גיל" יחד עם הגיטריסט יגאל חרד.  אחרי שהצטרף לשלישייה, הוזמן להתלוות אליה לפסטיבל הסרטים במוסקבה (1963-4) ושירתו ביידיש במוסקבה ובליטא הלהיבה את הקהל.

בשנת 1964 שר בפסקול הסרט הישראלי "דליה והמלחים" את השיר "טוויסט" ("את שלי, אני שלך") שמופיע גם על תקליטון הפסקול. על התקליטון הוא רשום כ"דון חוליו".

בשנת 1965 יצא לסיבוב הופעות בניו יורק ובלוס אנג'לס.

בשנת 1967 הקים את "שלישיית יואל דן" יחד עם חנן יובל (שהיה אז חייל משוחרר טרי מלהקת הנח"ל), טוביה זימבר ומני כץ. באותה תקופה, זמן מלחמת ששת הימים, בהיותו במילואים בסיני, פגש בעמוס אטינגר שכתב עבורו (כדבריו) את השיר "שארם א שייח" שזמן קצר לאחר מכן הפך ללהיט עבור רן אלירן.

בסוף שנות ה-60 התפרסם דן עם מספר שירים: מלבד "שארם א שייח", התפרסמו גם שיריו "החייל של נפוליון", Fruta, Fruta באיטלקית ועיבודו המיוחד ל"ירושלים של זהב".

באחת מהופעתיו במסעדת "יואל'ס" ברחוב הירקון בתל-אביב, נקשר עם אורח, שבהמשך נתגלה כאמרגן, והוא הזמין את "שלישיית יואל דן", להופיע בסדרת הופעות בתורכיה. בהמשך השלישייה הופיעה בלוס אנג'לס. שם, הקליטה השלישייה אלבום: "Yoel Dan And His Trio.

 

אחרי ההופעות בלוס אנג'לס, החליט להגשים חלום  – להתקדם וללמוד הלחנה באוניברסיטת דרום קליפורניה – UCLA.  כבר אז, נשוי ואב לבן, שכר דירה ושכר פסנתר. התחיל ללמוד בבקרים באוניברסיטה ובערב התפרנס בנגינה בפיאנו בר.

אחרי שלוש שנים קיבל תואר הלחנה, הדבר אפשר לו לקבל אישור רשמי כדי לפתוח בית-ספר למוסיקה: The Yoel Dan School Of Music.

לאורך השנים, לצד ניהול בית הספר, הוסיף להופיע ולהקליט שירים, בעיקר באנגלית ובספרדית.

בשנת 2010 הוזמן  ע"י קרן סטיבן שפילברג, להופיע בקונצרט במוסקבה לכבוד יום העצמאות.

בשנת 2011, תוך ניהול בתי הספר למוסיקה שהוא יסד, הקדיש שנה להלחנת שירים למילים של המשורר הספרדי יליד סביליה, רפאל דה ליאון (1908-1982) – מספרו הראשון "צער ושמחת האהבה", שהופיע בשנת 1941. יואל בחר  להלחין 12 שירים, שהופיעו באלבומו משנת 2012.

בשנים האחרונות ממשיך יואל דן לנהל את בתי-הספר למוסיקה, בהם השקיע רבות בבניית תכניות לימודים איכותיות לאקורדיון וגיטרה להנאתם ושילובם בחברה של ילדי לוס אנג'לס.

תוצאת תמונה עבור ‪julio yoel dan‬‏

תודה מיוחדת ליואל דן ומשה חמיאל על העזרה בתיעוד סיפורו המלא של יואל.

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית

 

ראיון מיוחד עם הזמרת דבורה דותן – כותב ומראיין: דודי פטימר

רשומה רגילה

 

במשך שנים "נעלמה" דבורה דותן, אחת הכוכבות הגדולות בשנות ה-60, מתשומת הלב הציבורית. בראיון זה, איתרתי אותה (לאחר מאמץ לא קטן), פגשתי אותה ושאלתי אותה כל מה שעניין אותי לדעת.

 

תוצאת תמונה עבור דבורה דותן

לפני שאעבור לשאלון, הנה כמה פרטים על דבורה דותן:

היא נולדה בשנת 1940 כדבורה דיקובסקי. עם תחילת הקריירה שלה בלהקת הנח"ל שינתה שמה לשם הבמה "דבורה דותן" ולאחר נישואיה לגדעון שפיגל, נושאת את השם "דבורה שפיגל".

היא החלה כאמור דרכה בלהקת הנח"ל בסוף שנות ה-50 לצד יהורם גאון ועליזה רוזן.

לראשונה התפרסמה כזמרת בלהקת "התרנגולים" המיתולוגית בתכניתה השנייה (שכללה להיטים כמו "שיר השכונה", "ככה סתם", "הכל זהב", "כשאת אומרת לא", "יוסי ילד שלי מוצלח" ו"שיר אהבה חיילי") ואחרי כן בלהקת "החמציצים" (הזכורה בשל להיטים כ"הצופים והצופות", "מיהו המיילל ברוח", "שיר פרידה לקיץ").

בזמן מלחמת ששת הימים (1967) הקליטה יחד עם חברתה מ"התרנגולים" וה"חמציצים" את להיטה הגדול ביותר – "בתי את בוכה או צוחקת".

לאורך שנות ה-60 שיחקה דותן בהצגות כ"טרסה" (הצגת ילדים), "איש חסיד היה", "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ" ו"כל ממזר מלך". כמו כן, שיחקה בסרט הקאלט של אורי זהר – "השכונה שלנו" (1968) ובסדרת הדרמה הראשונה בישראל – "חדוה ושלומיק".

בשנת 1971 הקליטה תקליטון בהפקת חברה הטוב אריק אינשטיין שכלל את הלהיט "לקוות ולחיות". לאורך שנות ה-70 מיעטה להופיע למעט הבלחות טלויזיוניות בתכניות "כל המנגינות" ו"זמר מפוחית" בהפקת דליה גוטמן. בשנת 1980 "פרשה" סופית מעולם הבידור.

לאורך שנות ה-80 בעיקר התמקדה בלספר סיפורים לילדים במסגרת "אמנות לעם" ובמוזיאון תל אביב אך בעיקר השקיעה בטיפוח חיי המשפחה הרחק מאור הזרקורים ממנו התרחקה כמו מאש.

 

גדלת בבית מוזיקלי?

 

"אימי הייתה סופר מוזיקלית ושרה ימים ולילות במטבח שירים מכל הסרטים ואופרות והכל וממנה כנראה נדבקתי".

 

מתי דבק בך חיידק הבמה?

 

"כשהייתי בת 16 הלכתי ללמוד ב'הבימה' משחק. קיבלו שם ללימודים רק אנשים אחרי צבא, ואני התקבלתי עוד בזמן התיכון".

 

ואיך הגעת ללהקת הנח"ל?

 

"עשיתי אודישנים ומיד התקבלתי ללהקה. היינו סוג של להקת מעבר. כי יהורם גאון ועליזה רוזן עזבו אותנו אחרי שנה והלהקה החדשה עוד לא התגבשה, לכן לא היו לנו כל כך להיטים באותו זמן. נעמי פולני עבדה איתנו קצת באותה תקופה. בלהקה התחלתי לראשונה לשיר".

 

ואז הגעת ללהקת "התרנגולים".

 

"נכון, הכרתי את נעמי (פולני) כבר בלהקת הנח"ל וכשראיתי את 'התרנגולים' בתכניתה הראשונה – התאהבתי. ואז נעמי רצתה לעשות תכנית שנייה ובחרה אותי ואת עליזה רוזן וכך הצטרפנו ללהקה".

 

איך הייתה החוויה בהרכב'?

 

"מתנה הכי טובה שיכולתי לבקש. זה היה מקסים ונהדר. עבדנו כשנה וחצי על תכנית, כל יום, מהבוקר ועד אחר הצהריים המאוחרים. זו הייתה הצלחה מיידית. להיט 'היסטרי'. היה מדהים לעבוד עם נעמי. ההופעות היו חוויה משגעת כי היינו בלי מיקרופון ועם הרבה תנועה. זו הייתה נאיביות מרגשת. אחת התקופות היפות בחיי. הופענו 600 הופעות. זה מטורף!".

 

מדוע הלהקה התפרקה?

 

"מיצינו כבר את העניין".

מה היה סוד הצלחה של "התרנגולים"?

 

"אני חושבת שההעמדה המופלאה של נעמי, השירים הנפלאים והייחודיים והתום. ניסו לשחזר את 'התרנגולים' אחרי הרבה שנים וזה כשל. הכל היה שם מלבד תום".

 

ואז הגיע תור "החמציצים".

 

"נכון, לדעתי התכנית הזו הייתה יותר טובה משל 'התרנגולים', אבל נפלנו בעיתוי לא מוצלח. נפלנו בזמן מלחמת ששת הימים ושרנו על דברים נאיביים כשאנשים חיפשו את 'המכונית המגויסת' של הגששים".

בשנות השישים היה לך גם צמד מצליח עם עליזה רוזן והלהיט "בתי את בוכה או צוחקת" שהפך לקלאסיקה. איך התגלגלת לזה?

"עבדתי עם דוד קריבושה על תכנית הרדיו 'חוחים וחיוכים' ושרתי עם גדי יגיל. ואז דוד הציע שאבצע עם עליזה רוזן שיר חדש בשם 'בתי את בוכה או צוחקת' והופענו איתו ברמת הגולן והוא תפס כאש בשדה קוצים ואז החלטנו להוציא אלבום משותף".

ואז היה ניסיון להוציא תקליט סולו, בהפקה של לא אחר מאשר אריק אינשטיין.

"אריק אינשטיין שהיה חבר מאד טוב שלי, מאד לחץ עליי להוציא תקליטון בהפקתו אבל לא כל כך רציתי ובסוף הוא שכנע אותי ויצא התקליטון עם הלהיט 'לקוות ולחיות'. אף פעם לא רציתי לפרוץ כזמרת סולו. לא חשבתי להיות זמרת בכלל. פשוט זרמתי עם החיים".

מדוע עזבת את עולם המוזיקה והבידור?

 

"מסיבות אישיות שלא ארצה לפרט. בתחילת שנות ה-30 שלי פרשתי, אבל הגחתי פה ושם לתכניות טלויזיה למרות שפניתי לתחום אחר. עבדתי יחד עם דליה גוטמן על תכניות זמר של הערוץ הראשון. רציתי ללכת הצידה ולא להיות חלק מעולם הבידור. אני מאד חרדה לפרטיות וההצלחה הפריע למבנה שלי באופן אישי. היה קשה לי לחיות עם הפרסום. את העבודה אהבתי אך לא את הנלווים שלא היו שייכים לי".

 

ומה עשית לאורך כל השנים הללו?

 

"סיפרתי סיפורים לילדים ב'אמנות לעם', עשיתי תערוכה לילדים במוזיאון תל אביב. זו הייתה חוויה נהדרת ונפלאה. היום אני מטיילת ונהנית מהחיים".

דבורה דותן צילום דודי פטימר.jpg

מתגעגעת לתקופה ההיא?

 

"לא, טוב לי היום".

36398954_1173862029423782_5844996756625948672_n

תודה מיוחדת לדבורה דותן היקרה על שפינתה מזמנה לפגוש אותי ולהתראיין ובכך לתרום חלקה לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית!

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!

 

אריק אינשטיין על 45- סיפורו של היוצר והזמר גידי שרון – כותב, מראיין ומתעד: דודי פטימר

רשומה רגילה

 

הוא התפרסם כזמר רוק-פופ בתחילת שנות ה-80 עם להיטים כמו "אהבה כפרית", "שמיניסטית בכיתה" ו"אריק אינשטיין על 45", אך חוסר הפרגון התקשורתי וחזרתו בתשובה גדעו את הקריירה המוזיקלית הנכספת שנולדה מחדש בשנות ה-90 עם האלבום הפיוטי-דתי "לחיות לנצח". סיפורו של המוזיקאי ושדרן הרדיו הדתי גידי שרון, הבטחה מפוספסת של רוק ישראלי.

גידי שרון

 

גדעון (גידי) שרון נולד בירושלים למשפחה דתית בשנת 1960. מגיל קטן נמשך למוזיקה וגדל על השירים העבריים של אריק אינשטיין, יהורם גאון, "התרנגולים" ועוד ששמע דרך הרדיו המשפחתי. בגיל 15 החל לנגן על גיטרה, להלחין ולשיר.

 

בהיותו בן 16 השתתף בתחרות "קריאת תסכיתים" ברדיו שנערכה במסגרת התכנית "לאם ולילד" ב"קול ישראל" וגילה יכולות רדיופוניות יוצאות מן הכלל. במקביל, החל להופיע עם הגיטרה במסיבות באיזור ירושלים והסביבה.

 

בשנת 1978 ניגש לאודישנים ללהקה צבאית אך לא התקבל. למרות זאת, עם שחרורו מהצבא בשנת 1981, החליט לא לוותר על החלום המוזיקלי, עבר להתגורר בתל אביב, החל להופיע במועדונים מקומיים באיזור המרכז והחל להקליט באולפני "טריטון" ו"קוליפון" המיתולוגיים.

באותה שנה (1981) הקים את להקת "האיילות" עימה הקליט שני שירים: "דרכים" ו"כנרת מול גולן" שהפיק מוזיקלית אבי אדריאן.

 גידישרון

בשנת 1982 הוציא שרון את סינגל סולו הבכורה שלו ללא הלהקה – "אהבה כפרית" שהושמע תדירות ברשת ג' ובאותה שנה הוציא את אלבום הבכורה – "פילוסופיה" שכלל להיטים כמו "בית חם", "שמיניסטית בכיתה" ו"אריק אינשטיין על 45" שכלל מחרוזת בביצועו ללהיטיו של אינשטיין.

 

"אני זוכר שכש'אריק אינשטיין על 45' יצא לרדיו, השדרן אלי ישראלי אירח את אריק אינשטיין ואותי ברדיו והשמיע שירים שלו ושלי וניסה למצוא מי שר מי. השוו בינינו כי היה לנו קול כמעט זהה. השיר הוקלט בהשפעת תקליטי 'על 45' הלועזיים שכללו מחרוזות להיטים בינלאומיים באותה תקופה", מספר שרון.

 

עם ההצלחה החל להופיע בתכניות טלויזיה שונות בהן "זהו זה" וכדבריו הוריד באותה תקופה את הכיפה הסרוגה כי זה לא השתלב עם התעשייה, כטענתו.

בשנת 1984 החליט לקחת פסק זמן ממוזיקה. "התאכזבתי מאד כי העיתונים דחו אותי ולא כתבו עליי, ואם כתבו אז ביקורות מוזיקה קטלניות. הרדיו אהב אותי אבל העיתונות לא כל כך פרגנה לי אז התייאשתי והחלטתי לרדת קצת מעסקי המוזיקה", מספר.

 

באמצע שנות ה-80 התחזק שוב בדת, פנה ללימודי מוזיקולוגיה באוניברסיטה ובשנת 1993 הוציא אלבום ראשון שלו כדתי-חרדי – "לחיות לנצח" שכלל בין השאר דואט עם המוזיקאי אילן דמרי מלהקת "המדרגות". את האלבום בתקופה ה"חילונית" שלו הוא מעדיף לא לזכור. "בקהילה הדתית, אלבום שנעשה בחיים החילוניים שלך הוא כמו 'כתם' שאתה מעדיף שלא יידעו עליו. רק מי שמבפנים יכול להבין", מסביר.

לאורך השנים שימש שרון בעיקר כשדרן רדיו דתי וביסס מעמדו כמומחה בפיוטים יהודיים. הוא שידר בשנות ה-90 בערוץ 7 הדתי, בהמשך עבד ברדיו "קול חי" ובשנים האחרונות עמל ברדיו "מורשת" בתחנת "קול ישראל".

 

בימים אלו פתח חברת הפקות לקריינות וג'ינגלים משל עצמו ("גידי שרון הפקות"). ב-25 השנים האחרונות לא הקליט שירים חדשים, אך מוסיף לכתוב ולהלחין עד עצם היום הזה.

 גידי שרון היום

 

תודה מיוחדת לגידי שרון שהתראיין ותרם מידע לצורך תיעוד סיפורו במסגרת פרויקט "דודיפדיה" – פרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית.

 

תודה לסטיב ראש על התמונה ה"חילונית" של גידי שרון מעטיפתו האחורית של תקליטו – "פילוסופיה" (1982).

 

כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית.

 

"ערב של זהב"- סיפורו של הפזמונאי נחום סלמן – כותב ומתעד: דודי פטימר

רשומה רגילה

 

נחום סלמן הוא משורר ופזמונאי שפעל בעיקר בשנות ה-60 וה-70 בעיקר בסצנת הפופ והמוזיקה המזרחית הישראלית.

נחום סלמן

נחום סלמן נולד בעיראק בשנת 1949. עם עלייתו לארץ בשנת 1957, משפחתו התגוררה במעברה בטבריה. מגיל קטן מאד נמשך לשירים עבריים ושירים ערביים שנהגו הוריו לשמוע ברדיו המשפחתי וסומן כתלמיד מחונן.

 

בנעוריו, נמשך סלמאן לשחמט ובשנת 1965, בהיותו בן 16 זכה בתואר "אלוף הארץ לנוער" במשחק השחמט.

נחום סלמן 1

בשנות העשרה המאוחרות לחייו החל לכתוב שירים, תחילה למגירה ובהמשך ניסה להפיץ שיריו בריש גלי.

 

הזמר הראשון עימו שיתף פעולה לראשונה בשלהי שנות ה-60 היה ג'ו עמר, לו כתב סלמן את השירים: "ספרי הכל" (השיר הראשון של סלמן שהוקלט ופורסם בשנת 1967), "העלמה והרוח" ו"כוכב אהבה".

בתחילת שנות ה-70, אחרי שחרורו מהצבא, עבר מטבריה לתל אביב והחל להתערבב עם הבוהמה התל אביבית, בין השאר התחבר מאד עם הזמר רומן שרון ז"ל (שנהרג בתאונת דרכים בסיני במהלך מלחמת יום הכיפורים) ועם אריה מוסקונה.

 

עבור מוסקונה, עימו התגורר למשך תקופה בדירה שכורה בתל אביב, כתב את השירים "סיבוב שלא נגמר" ו"לך אל נמלה עצל", משירי הסולו הראשונים של מוסקונה בתחילת שנות ה-70.

בתחילת שנות ה-70 כתב שירים למיטב האמנים: לאבי טולדנו כתב את "כוכב כתום" (שהלחין מתי כספי), לדליה עמיהוד ז"ל כתב את השיר "מזל טוב" ולמשה הלל ("הצנחן המזמר") כתב את השיר "ערב של זהב". כמו כן, כתב מספר שירים שהולחנו על ידי מוני אמריליו ואלי עולש אך לא הוקלטו בסופו של דבר.

בשנת 1973 החליט סלמן לעזוב את הארץ ועבר להתגורר בניו יורק. תחילה התעסק בלימוד שחמט מקצועי ובהמשך פנה לעסוק בנדל"ן ותיווך דירות (מקצוע בו עוסק עד היום).

 

תודה מיוחדת לנחום סלמן והרצל סלמן על העזרה בליקוט המידע וחומרי הארכיון.

 

כתב, ערך, תחקר, ראיין ותיעד: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית.