בהיותי נער כבן 17, ובאחד משיטוטיי באינטרנט, שמעה אוזני שיר בשם "לא אוכל בלי מיכל". לאחר מספר בירורים גיליתי כי שם הזמר הוא גדעון גרייף. לא מצאתי כמעט אף מידע על הזמר הזה, ואם כן אז של 4 שורות ולא יותר,כמות בלתי-מספקת לחובב מוזיקה שכמותי. וכך, חלפו השנים וכל שידעתי על גדעון גרייף הוא כי הוא דוקטור לענייני השואה עם 3 שירים שמתנגנים בלי הרף במכשיר הmp3 שלי, "עלי זהב","לא אוכל בלי מיכל", ו"רכבות בהרים" .
לאחר שחבר יקר בשם אסי ,שהוא חובב מוזיקה עילאי,לא פחות ממני, יצר קשר עם גרייף, וסיפר לו על פועלי המוזיקלי, הוא כתב לי מייל כי גדעון מעוניין להיפגש איתי ולשוחח איתי ושאכתוב לו את הביוגרפיה המלאה! כמובן,שנעניתי בחיוב! קבעתי עם גרייף ולמרות הלו"ז הצפוף מאוד שלו, הוא מצא את הזמן להיפגש עימי לקפה. ישבנו ומלבד שגיליתי אדם חביב והגשמתי משאלת לב לדעת יותר על גדעון גרייף, גם גיליתי אדם עם קריירה מפוארת שלא זכה להכרה וההערכה להם הוא ראוי ! עכשיו ,בכותבי תחקיר זה מתוך יראת כבוד מלאה לגדעון גרייף , אני מקווה שאתם, קוראיי ועוקביי, תיווכחו לדעת כמה מוכשר ומוצלח היה הזמר גדעון גרייף וכמה כבוד מגיע לו.
גדעון גרייף נולד ברחוב שלמה המלך בתל אביב בשנת 1951 . מגיל 5 גדעון אהב מוסיקה והחליט שהוא יהיה זמר, והחל כילד קטן לשחק עם מקל כמיקרופון. גדעון נולד למשפחה מוזיקלית. אחד מאבות אבותיו היה מחבר אופרות ידוע בגרמניה בשם ג'אקומו מאיירבר, שהיה אחד מידידיו הקרובים – ובהמשך אחד מיריביו העיקריים – של המלחין הגרמני השנוי המחלוקת עד ימינו, ריכארד ואגנר. כנראה ממאיירבר גדעון ירש את הכישרון המוסיקלי. ההופעה המקצועית הראשונה של גדעון הייתה בגיל 12 כשקולו עדיין היה קול סופרן צלול. בין גיל 12 לגיל 18 גדעון היה ילד הפלא הישראלי הראשון: הופיע במסגרות ובהופעות שונות ברחבי הארץ כילד פלא. תחילת הקריירה שלו החלה כך: בהיותו בן 12, כשהשתובב ושר להנאתו במסדרונות בית הספר ,גרץ" בתל אביב, ניגשה אליו ילדה בשם אורית יודוביץ' מבית ספרו ושאלה אותו אם הוא מעוניין להופיע כסולן עם תזמורת נוער שמנתה 50 נגנים , במסגרת בית ספר למוזיקה מודרנית וג'ז בתל אביב, שחיפש סולן באותו זמן.
מבלי להסס גדעון השיב בחיוב ועוד באותו אחר צהריים כבר היה בחזרה הראשונה עם התזמורת הצעירה והפך לסולנה. בית הספר למוזיקה בו נערכו החזרות, היה נמצא במרתף של כיכר דיזנגוף. התזמורת הופיעה עם רפרטואר של שירים ישראליים אך גם עם מבחר שירים בינלאומיים, בעיקר בשירי מחזות זמר מפורסמים כמו "גבירתי הנאווה", "סיפור הפרברים ואחרים, בניצוח האחים הרמן ופאול קוסלה (שפתחו את בית הספר המיוחד הזה). גדעון הופיע עם התזמורת בכל רחבי הארץ בין השנים 1963-1969 , ושם צבר את הניסיון המקצועי הראשון שלו. התזמורת הוקלטה עבור תוכניות רדיו שונות בקול ישראל, אך לדאבוננו לא נותר זכר להקלטותיה. באותה תקופה גדעון גם למד לנגן גם על פסנתר ואקורדיאון.
בבית, גדעון אהב ושמע מוזיקה קלה ומוסיקה ישראלית, למרות שבא מבית שאהב והעדיף מוזיקה קלאסית. בשנת 1965 גדעון נבחן אצל המפיק גיורא גודיק לתפקיד דודג'ר במחזמר אוליבר, אך בסופו של דבר לא השתתף בתפקיד זה, כי באותה תקופה גיורא גודיק בחן אותו לתפקיד אחר,קוסם יותר: יורש העצר במחזמר "המלך ואני", לתפקיד בנו במחזמר של אריק לביא (שהיה שכנו בתל אביב של גדעון), ששיחק ב"המלך ואני" בתפקיד מלך סיאם. גדעון העדיף תפקיד נכסף זה.
כבר כילד פלא גדעון הופיע בתוכניות של קול ישראל וגלי צה"ל. התוכנית הראשונה בה גדעון הופיע כילד פלא הייתה "בילוי נעים", בהנחיית עזריה רפפורט. בנוסף, גדעון הופיע בתוכנית "תשואות ראשונות" בשנת 1965 שם שר 2 שירים : "מתוך הרגל", ו"הצריף הקטן" (שנעשה מזוהה עם גדעון ילד הפלא), המנחה הייתה עופרה סמואל (אלילת נעוריו של גדעון) וגדעון היה הראשון שפתח את התוכנית הראשונה של
"תשואות ראשונות". אחריו הופיע באותה תוכנית הזמרת צילה דגן, שהייתה אז בתחילת דרכה. לאחר הופעתו ב"תשואות ראשונות" קיבל גדעון הזמנה להופיע בתוכנית "ערבי בידור" , תוכנית הדגל של הבידור הישראלי דאז, שם ביצע גדעון את "הצריף הקטן", "הלילה טוב לרקוד" , ו"בקרן רחוב". מיד אחרי זה גלי צה"ל הזמינו את גדעון לתכנית "תיבת נוח", בה שר מספר פעמים מ- 1965 ואילך. כבר אז,כולם הכירו את ילד הפלא גדעון גרייף. גדעון מתאר שהיה מקבל לביתו המון מכתבי מעריצות ומעריצים וממש הפך למה שנקרא "אליל זמר". הוא זוכר היטב בעיקר את בנות ובני משפחת בוקובזה מרמלה, שהיו מעריצותיו ומעריציו הנאמנים והמסורים ביותר, בייחוד לאחר הקלטת להיטו הראשון "עלי זהב" (ב1969). בשנה זו עדיין היה גדעון תלמיד תיכון מצטיין בתיכון עירוני ה' בתל אביב, תיכון יוקרתי ואיכותי, וכשהיה תלמיד בשמינית,החליט גדעון לקחת את הקריירה שלו להילוך יותר גבוה ולהתחיל לעבוד על תקליט ראשון , ויצר קשר הדוק עם משה וילנסקי, ואז משה וילנסקי פרש עליו חסותו והיה המנצח והמעבד של תקליטונו הראשון של גדעון, שמנה 4 שירים. להיט התקליט שמיקם את גדעון בראש צמרת זמרי ישראל אותה שנה היה הלהיט "עלי זהב", שהעפיל לצמרת המצעד. משה וילנסקי עבד עם גדעון בצורה הדוקה והיה יועצו המוסיקלי ומעבד שיריו וגם עד מהרה נעשה ידיד קרוב מאוד של אביו המנוח של גדעון, שמואל ז"ל, ששימש שנים רבות כאמרגנו של גדעון.
ב-1969,גדעון התגייס לצה"ל לגלי צה"ל ושימש עורך מוזיקלי שם בין השנים ,1969-1974 וגם במילואים שימש בתפקיד זה במשך 22 שנים. בהמשך עבר לתחום התוכניות התיעודיות, ובמסגרתן זכה בפרס סוקולוב לעיתונאות בשנת 1988 על תוכניתו "סאלוניקי- אושוויץ", שתיעדה את שואת יהודי יוון.
יתר על כן, גדעון הופיע בתוכנית הבידור הראשונה בטלוויזיה הישראלית "אולפן עגול" בבימוי ראלף ענבר ואחרי השידור גדעון מספר שלא יכול היה לעבור ברחוב מבלי שיפנו אליו ויזהו אותו . מאז,הופיע בהרבה מאוד תוכניות טלוויזיה בשחור לבן ( אין איזכור לתוכניות ,הכל נמחק והלך לאיבוד בארכיון רשות השידור), ואף הופיע בתוכניות לדוברי ערבית של מוזיקה ושירה בשם "מוסיקה ושירה", ששודרו בשבת אחר הצהריים ב"ערוץ הראשון", שם שר להיטי סאן רמו בעיקר (בובי סולו, טוני הקטן וכו').
יצחק לוי, אבי הרומנסרו הספרדי (לאדינו),ערך ב"קול ישראל" סידרת תוכניות שנקראו "שבת אחים",בהן הופיע גדעון הרבה. גם הקלטות אלו – למעט כמה שירים בודדים – נמחקו מארכיון קול ישראל. לאחר מכן, גדעון הקליט את תקליטונו השני שכלל את להיטו הגדול "לא אוכל בלי מיכל" שזכה להצלחה ופופולאריות רבה במצעדי הפזמונים ולב המאזינים. תמונותיו עיטרו את שבועון הבידור הפופולארי "להיטון" והוא נעשה "אליל נוער" לכל דבר. לאחר מכן, גדעון הופיע בפסטיבל הזמר החסידי בשנת 1972 עם השיר "שאלו שלום ירושלים" (שיר שגדעון מאוד אוהב אישית) , שנה לאחר מכן, ב-1973, הופיע גדעון בפסטיבל הזמר הלועזי הראשון בהפקת גבי קריספין ,וזכה במקום השני עם השיר SOMEONE LIKE YOU . באותה שנה זכה גדעון בפרס הראשון בפסטיבל הזמר החסידי תשל"ג בשירו של ראובן סירוטקין, המלחין המחונן, "והביאנו לציון עירך".
לאחר מכן גדעון הופיע בפסטיבלי שירי יידיש, שגם בהם זכה בפרסים הראשונים. ובין לבין הוציא את התקליטון השלישי שכלל את הלהיט "רכבות להרים", וב-1973 הקליט את הלהיט הכי גדול שלו מבחינת דירוג במצעדי הפזמונים: "העונה החמישית" שהעפיל למקום השני במצעדי הפזמונים, ורק בגלל העובדה שלהקת כוורת החלה בדיוק באותם ימים להצליח עם להיטי "סיפורי פוגי", בייחוד "המגפיים של ברוך" ו"קלקלו" לו את הצלחת השיר וטיפוסו למקום הראשון (גדעון אומר בצחוק: " על כך לא אסלח להם אף פעם") , דחקו אותו מהמקום השני אחורה ו"גזלו" ממנו את בכורת המצעד, אליה כמעט והגיע בפעם הראשונה בקריירה שלו. באותה תקופה,גדעון הופיע בכל ערב כמעט, כי רבות היו ההצעות שקיבל להופעות בכל רחבי הארץ.
ב-1974 גדעון החל ללמוד באוניברסיטת תל אביב היסטוריה יהודית והיסטוריה של ארץ-ישראל , לתואר הראשון ולאחר מכן לתואר השני, ואז לאט לאט החל לזנוח את הקריירה המוזיקלית כי העדיף להשקיע את זמנו ומרצו בלימודים, ולא רצה שהמוזיקה תפריע. גדעון נזכר שעוד בלימודי התואר הראשון, חבריו לספסל הלימודים כתבו גלויות למצעדי הפזמונים כדי לדרגו. עד 1976 גדעון הופיע באופן פעיל ורציף בטלוויזיה וברדיו, ואז ב1977 גדעון עשה הפסקה ממוזיקה לחלוטין. גדעון אומר שחשב כל העת לשוב להקליט ולהופיע, ואומר שקולו רק השתבח עם השנים והוא בטוח שלאט לאט יחזור להקליט ולשיר, כי לבמה יש כוח משיכה שקשה לעמוד בפניו, ובעיקר משום שהוא משוכנע שלסגנון השירה הייחודי והאיכותי שלו יש מה לתרום לעולם הזמר העברי.
ב-1985 גדעון סיים את התואר השני ונכנס מבחינה מקצועית לעולם ההיסטוריה, כשהוא זונח לחלוטין את עולם המוזיקה. הוא מאוד אהב את תחום ההיסטוריה והחל לצבור שם דבר בתחומו וכיום הוא אחד המרצים המבוקשים ביותר בארץ ובעולם ונחשב למומחה מספר אחת בעולם להיסטוריה של מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. מחקריו בנושא ה"זונדרקומאנדו" במחנה אושוויץ הם פורצי דרך וחלוציים במחקר ההיסטורי על אושוויץ ועל "הפתרון הסופי". כששאלתיו אם הסטודנטים שלו מזהים אותו ויודעים את הקריירה המוזיקלית המפוארת שלו ,הוא אומר שלרובם אין שמץ מושג על כך שהיה זמר, שכן כיום מזהים אותו בארץ ובעולם כולו כדוקטור לחקר השואה והיסטוריון דגול – ופחות כזמר.
לאורך הקריירה המוזיקלית שלו, גרייף עבד עם גדולי המעבדים והמלחינים: משה וילנסקי, אילן מוכיח, דוד קריבושי ,אריה לבנון, נורית הירש, חנן וינטרניץ, רפי קדישזון, אלדד שרים, שמעון כהן ואחרים . אביו של גרייף, שמואל ז"ל, היה שנים רבות אמרגנו. גדעון נזכר בהופעותיו עם מייק ברנט,כשעוד נקרא משה ברנד,טרם הפיכתו לכוכב בינלאומי. הם הופיעו יחד ב"ערבי ראיונות",ערב של שיחות ומוזיקה, במלון הילטון ת"א, בין השנים 1969-1970.
לאחר שסיימנו לשוחח על הקריירה המוזיקלית הענפה של גדעון גרייף, ולאחר ששתינו קפה ואכלנו מאפה, גדעון מתמלא התרגשות וגעגועים (זה ניכר בקולו ובשיחתנו) לימים ההם. הוא אומר לי שהוא מעוניין לחזור ולהופיע ובעיקר לחזור לאולפן ההקלטות, כי הוא מרגיש מוכן לכך נפשית ומרגיש שקולו בשל לכך. "השנים רק היטיבו עם קולי", הוא מדגיש. גדעון עובד לאחרונה עם שני וסיקאים עתירי כשרון: עם פסנתרן שהוא כהגדרתו של גדעון "גאון מוסיקלי" של ממש, פסנתרן שהוא תזמורת שלמה, ושמו דניאל שפי. גדעון גם עובד עם מוסיקאי מעולה וברוך כשרונות נוסף בשם אייל שאקי, קלידן מעולה ויוצא דופן בכשרונותיו.
גדעון שמע כי אני פזמונאי וכתבתי לאמנים רבים וביקש ממני לכתוב לו שיר חדש,שיוסיף כחלק מאלבום אוסף שהוא מתכנן להוציא עם מבחר שיריו משנות ה-60 וה-70, כחלק מפרוייקט המרת תקליטיו לדיסק, שאני עוזר לו בו. אמרתי לו שאפעיל את קשריי ,וכשם שאני מסדר להרבה זמרי עבר הופעות בערבי זמר כאלה ואחרים, אז אסדר גם לו, וכבר סידרתי לו ברגע שישוב ארצה
מהרצאה בחו"ל. לאחר השיחה, גדעון נעים ההליכות ברך אותי על עבודתי בשימור הזמר העברי, הצטלמנו כמובן וליוויתיו לדרכו לשלום ,עד פגישתינו הבאה.
זה היה סיפורו של ילד הפלא הראשון בישראל שניהל קריירה מוזיקלית ענפה ומוצלחת מאוד בין השנים 1963-1977, או כפי שהוא מתאר את הקריירה שלו כ-2 קריירות שונות – הראשונה,כילד פלא בין השנים 1963-1969 (עד הקלטת תקליטונו הראשון) , והשנייה בין השנים 1969-1977 (עד שלקח הפסקה ממוזיקה, שנמשכת עד היום) .
כתב,ערך, תיחקר וראיין: דודי פטימר,חוקר מוסיקלי.
כל הזכויות שמורות לדודי פטימר.
ראיון עם גדעון גרייף בפינת "דודי פטימר עושה כבוד" ב103FM אצל גבי גזית :http://www.103.fm/programs/Media.aspx?ZrqvnVq=FLHJLF&c41t4nzVQ=EE
הלהיט של גדעון גרייף: "לא אוכל בלי מיכל":
http://www.youtube.com/watch?v=B6WecHPfIxY
הלהיט: "רכבות בהרים" של גדעון גרייף:
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 