עולם המוסיקה, לאורך שנותיו, הוא עולם שקשה להיכנס אליו ויותר מכך, קשה לצאת ממנו. בשנות ה-50 וה-60, כשהעולם עוד היה בעדנו, השירים העבריים הפכו פופולאריים ברחבי העולם ובעיקר הייתה סימפטיה לזמרות וזמרים בעלי גוון קול תימני ( איך מה לעשות, הם יודעים לשיר) שזכו להצלחה רבה בחו"ל, אם כי בארץ, על אף היותם הבטחה גדולה ובעלי עתיד מזהיר, התעשיה מעט "שכחה" מהם: כך בשנות ה-60 בלטו בעולם זמרות כחבצלת רון, צביה אברבנאל, חנה אהרוני וזמרים כאיתמר כהן, שעשו חיל וייצגו אותנו בגאון אך בארץ מעט שכחו להם חסד נעוריהם.
אחת הזמרות ש"נשכחו" מהמפה המוסיקלית היא מרים נעמן, מהקולות הצלולים והמבטיחים בשנות ה-50 וזו שהייתה במקום הנכון ובזמן הנכון : היא הייתה בת טיפוחיו של סעדיה דמארי, הופיעה בחתונה של עמנואל זמיר, הייתה מיודדת עם שלמה ווייספיש ונחום נרדי ליווה אותה על פסנתר. גדולי הדור העריכו אותה, מבקרי המוסיקה דאז כינו אותה יורשתה של שושנה דמארי והקהל נהר להופעותיה. רק דבר אחד היה חסר: יחסי ציבור. באותן שנים בהן עניין היח"צ לא היה בתודעה כל כך, והזמרים שגדלו עם ערכי צניעות מהבית התקשו "להיכנע" לדור המודרניזם, מצאו את "קיב אכילס" שלהם בחוסר יכולת לדחוף עצמם.
נעמן, שהקליטה לא מעט שירים בשנות ה-50 וה-60, זכתה להצלחה רבה בחו"ל עד שנות ה-70, אם כי בארץ נעלמה לחלוטין מהמפה המוסיקלית, ואף אין תיעוד לפועלה.
לכן, בעזרת אחיה אוהלי, נפגשתי עם מרים ולאחר שגוללה לי סיפור חייה, בשיתוף פעולה מלא תיעדתי את סיפור חייה בכדי שחותמה יוטבע בפנתיאון הזמר העברי לדורותיו.
מרים נעמן נולדה ברחובות בשנת 1938 ובגיל קטן עברה עם משפחתה לטירת שלום ( ליד נס ציונה). מגיל ילדות החלה לשיר, ובשלהי שנות ה-50, עוד בטרם גיוסה לצבא, נתגלתה ע"י השחקן/קריין סעדיה דמארי, שלקח אותה תחת חסותו ובשנת 1955 היא הופיעה עימו בתיאטרון ה"אוהל" בתל אביב בשירים בתימנית. נעמן אף השתתפה בתקליטו של דמארי מאמצע שנות ה-50 – "סעדיה דמארי ולהקת סמדר" ( שכלל שלושה שירים: "אהבת הדסה", "זכריה בסיני", "עורי צפון") וכן השתתפה במקהלת "מזמור שיר" .
היא התגייסה ב-1956 ובצבא שירתה בנח"ל בחוף טנטורה ולאחר שחרורה ב-1958 החליטה לפתח את קריירת הסולו שלה. היא עברה לתל אביב והחלה להופיע במועדונים השונים, בעיקר עם שירים עבריים (ומעט בתימנית). המוסיקאים עימם עבדה היו נחום נרדי, עמנואל זמיר, שלמה וויספיש ועוד. בסוף שנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-60 הקליטה נעמן מספר שירים ויועדה להיות "שושנה דמארי הבאה": בין שיריה הנודעים מאותה תקופה: "לו לו", "הבי יין", "יש לי גן", "אהבת הדסה", "בכרמי תימן" ותקליטון שירי ילדים שהוציאה בראשית שנות ה-60.
סעדיה דמארי, שראה בה בת טיפוחיו, הפעיל קשריו וסידר לה להופיע בבית ציוני אמריקה במופע ביידיש ( היא למדה מהר את השפה) ושימשה בצמד מצליח ביידיש עם השחקן מנשה ורשבסקי ז"ל ( השניים הופיעו בכל רחבי העולם לאורך שנות ה-60) .
ב-1965 גילמה את מלכת שבא בהצגה "שלמה המלך ומלכת שבא" בחגיגות "ים סוף" באילת בבימויו של פיטר פריי.
בשנת 1968, אחרי מלחמת ששת הימים, נסעה להופיע בדרום אמריקה בכדי להופיע בפני הקהילות היהודיות ביידיש, ספרדית, אנגלית, עברית. נעמן זכתה שם להצלחה כבירה והופיעה בתכניות רדיו וטלויזיה מקומיות שם, זכתה לכתבות בעיתונים וכו'. היא הופיעה בדרום אמריקה עד 1971, ומשם נסעה לסיבוב הופעות באירופה עד 1973, חזרה להופיע בארץ ובאותה שנה נסעה להופיע באוסטרליה עד שנת 1974 ומשם עברה לגרמניה. ב-1975 התחתנה בגרמניה. בגרמניה הופיעה מעט, אך מסיבות משפחתיות הפסיקה להופיע ולשיר ( חטא שהיא מכה עליו עד היום) . בשנת 1981 חזרה לארץ. בישראל, עבדה עם בעלה במלון "סונסטה" באילת וגרה עימו באילת עד פטירתו. ב-2011 עברה להתגורר בנס ציונה.
מרים מרגישה את הפספוס של הקריירה שלה עד היום: מבקרי המוזיקה בשנות ה-60 הרעיפו עליה שבחים וקראו לה הבטחה מוסיקלית, אולם חוסר יחסי ציבור וערכים חזקים, שמרו אותה עם ראש על הכתפיים, וההופעות המצליחות בחו"ל, זכו להצלחה בניכר אך לא הוזכרו בישראל.
תודתי הגדולה נתונה למרים נעמן ואוהלי נעמן, אחיה הקטן, שפגשו אותי וגוללו בפניי סיפורה של מרים לצורך תיעודה בדפי ההיסטוריה.
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר, חוקר מוסיקלי.
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 