בני הרבסט, המתגורר למעלה מ-55 שנה בארצות-הברית, היה מתופף שפעל באיזור הצפון והדרום בשנות ה-50 וה-60
בני הרבסט נולד בפתח תקווה בשנת 1938. בילדותו משפחתו עברה להתגורר בשכונת בילינסון ליד כפר סירקין, ואחרי מלחמת העצמאות (1948) ע
לקרית ים, ליד חיפה.\.
בשנת 1954 הקים עם שכנו וחבר נעוריו, הבסיסט והזמר ג'ו (יוסף) ישראל, תזמורת שכללה את ישראל על גיטרה (רגילה) ושירה, הרבסט על תופים (שהוא וישראל בנו במו ידיהם) ואקורדיוניסט. התזמורת החלה לנגן במסיבות פרטיות, ולאור הפופולריות לה זכתה, החלה לעבוד דרך קבע בקפה "פת" בכרמל. בשלב מסוים התבקשה הלהקה ללוות צמד חדש שהופיע בהופעת בכורה, "צמד העופרים" (אסתר ואבי עופרים), לימים אחד הצמדים הפופולריים ביותר בארץ ובחו"ל. עיקר סגנונה המוזיקלי של התזמורת היה ג'אז ומוזיקה דרום-אמריקאית.
הופעותיה של התזמורת החלו להתמעט בשנת 1956, עם גיוסם של ישראל והרבסט לצבא, כשהרבסט התגייס לחיל הים וישראל לחיל המודיעין והיא התפרקה סופית בשנת 1959.
בשנת 1958, בזמן ביקור של חיל הים אח"י אילת (ז"ל) בטולון שבצרפת, קיבל הרבסט רישיון לקנות מערכת תופים מקצועית, בתנאי שבערבים ינגן יחד עם מפקד האוניה, האקורדיוניסט. בין השנים 1960-1964, כחלק מהמשך שירותו הצבאי בחיל הים בבסיס באילת, ניגן יחד עם אותו מפקד אקורדיוניסט בתזמורת ריקודים במלון "מלכת שבא".
במקביל, בשנת 1963 ניגן הרבסט בתזמורת במחזה המוזיקלי "התרבותניק של אילת" מאת יובב כץ, שרץ במשך שבועיים, כולל פעם אחת בבאר-שבע.כמו כן ניגן במועדון "סוף העולם" שניהל רפי נלסון באילת, וכן במועדון "הדג הכחול" עם מוזיקאים ואמנים ידועים, בהם הזמר לוליק לוי.
בשנת 1964 התקבל ללימודי הנדסת חשמל באוניברסיטה בארצות-הברית, ועבר להתגורר שם עם אשתו, כשבמקביל ניגן במועדונים מקומיים עם חברו לספסל הלימודים, הפסנתרן גיורא מצקין (בין השנים 1965-1967).
בהמשך פנה ללימודים בסינסינטי ועם סיום לימודיו, בשנת 1969, החל לעבוד בתחום האלקטרוניקה ליד סאן-פרנסיסקו, תחום בו עבד עד פרישתו לגמלאות בשנת 2000. למרות שפרש מעולם המוזיקה, הוסיף לתופף במסגרות שונות, בעיקר בבתי כנסת בימי שישי ופיתח תיפופו גם לדרבוקה.
בין השנים 2000-2015 ניגן בשבתות בבית הכנסת "סיני" בפאלם-דזרט. בין השנים 2007-2008 שימש כנגן אורח בתזמורת ג'אז מקומית. בין השנים 2005-2015 ניגן בתזמורת קברט שמופיעה במועדונים השונים ב"פאלם ספרינגס" וב"פאלם דזרט".
בשנת 2017 עבר להתגורר בדרום קליפורניה, ומוסיף לתופף בהזדמנויות שונות.
תודה מיוחדת לבני הרבסט על שסיפר לי קורותיו המוזיקליים לצורך תיעודו במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד המוזיקאים בישראל.
כתב, ערך, תחקר, תיעד וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
בשנות ה-50 היה רנדי רין לזמר די פופולארי בז'אנר הריקודים הסלוניים בישראל, ז'אנר שנחשב ל"אסור" בתקופה ההיא (בשל היותו נציג התרבות החוצלארצית שנגדה את ערכי הציונות) והתפרסם בשל ביצועיו לשירים, חלקם מקוריים וחלקם מתורגמים מצרפתית, אנגלית, ספרדית ואיטלקית: "עלי שלכת", "פרחים", "פרוטותיים", "זאת שאהבתי" ועוד התנגנו בלי הרף ברדיו הישראלי של אז.
למעשה, הקריירה שלו החלה עוד ברומניה, שם נחשב לכוכב ענק, אבל בואו נחזור לרגע לילדותו. הוא נולד בדצמבר 1924 בבוקרשט בשם וילי ינקו. בילדותו ובנעוריו למד בבית ספר יהודי, שם אף החל לגמוע את השפה העברית. כחובב מוזיקה מושבע, נהג להאזין לתחנות רדיו זרות ונמשך בעיקר לתרבות האנגלו-סקסית ולפזמונים בריטיים ואמריקאים שכבשו את ליבו.
בנעוריו החל לטפח את קריירת הזמרה שלו ולמד פיתוח קול אצל זמר הטנור הרומני הידוע אדוארד רוזן. כמו כן, פנה ללימודי משחק אצל אלכסנדר מריוס ובזמן מלחמת העולם השנייה קיבל את עבודתו המקצועית הראשונה כשחקן בתיאטרון הרומני-יהודי "ברשאון" בו שיחק ושר ביידיש אך בעיקר ברומנית. ההצגה שפרסמה אותו באותן שנים הייתה "שלום עליכם" בה שיחק בתפקיד ראשי.
בתקופה זו, בשביל ליצור שם במה יותר קליט ובינלאומי, אימץ את הכינוי "רנדי רין".
לצד קריירת המשחק שלו, החל להופיע בחלטורות ובבתי קפה ברומניה ובהמשך בקונצרטים יוקרתיים עם תזמורת ביג בנד כשהוא זוכה לכינוי "בינג קרוסבי הרומני". בראיון סיפר פעם כי כינוי זה הרגיז אותו והוא נהג להשיב: "בינג קרוסבי הוא 'רנדי רין' האמריקאי".
לאור הפופולאריות לה זכה בהופעותיו וחוש ההומור הכריזמטי שלו, הוזמן להגיש תכנית בידור ומוזיקה שבועית בתחנת הרדיו הממלכתית של רומניה מדי מוצאי שבת בשעה 8 בערב.
במקביל להיותו אמן מצליח, עסק בתור תחביב בהוראה באנגלית בבתי ספר. בשלב מסוים אף פנה ללימודי אנגלית באוניברסיטאות "אוקספורד" ו"קיימברידג'" שבאנגליה.
ביוני 1950 עלה רין לישראל יחד עם אשתו הטרייה קלמי (קלמנטיין) והזוג התגורר בתל אביב. כיוון שבאותן שנים הייתה 'קליקה' רומנית חזקה בארץ, הצליח להתאקלם במהרה בסצנת המוזיקה והבידור המקומית כשהוא מופיע עם המוזיקאי פאול קוסלה ורעייתו, הזמרת דורותיאה ליביו וכן עם אמנים כמו ג'טה לוקה, ג'ינה ג'וי ופרדי דורה, חברו הטוב.
הוא הרבה להופיע בקפה "פילץ" בתל אביב אך לא חסך מלהגיע להופיע בשלל מקומות ברחבי הארץ כשהוא שר ביידיש, אנגלית, צרפתית, איטלקית, רומנית וכמובן עברית. מי שנהג ללוותו עם תזמורתו היה המוזיקאי סנדו מרקו.
למרות שהיה לזמר פופולארי בארץ, בשנת 1958, בגיל 34 בלבד, החליט לפרוש מעולם הבידור בשל בעיה רפואית: עוד ברומניה סבל מדלקת פרקים וקשיון חוט השדרה, אך התמודד עם המחלה. כשמצבו החמיר והקשה עליו להופיע- החליט לפרוש בשיא וניצל את היותו מורה לאנגלית והחל ללמד בבתי ספר בתל אביב, בהם "עירוני ט'" ובמכללת "מישלב".
בחודש מאי 2005, לאחר הידרדרות במצבו הבריאותי (קריסת מערכות) הלך רין לעולמו בגיל 80. הוא לא הותיר אחריו ילדים, צאצאים או תיעוד משמעותי לפועלו ולמורשתו למעט זיכרונות מכריו ושיריו שלא יצאו מעולם בפורמט דיגיטלי "רשמי".
תודה מיוחדת לקרובת משפחתו, דליה נירנפלד, שסייעה לי בליקוט המידע והסיפורים בכדי לתעד ולהנציח את מורשתו של רנדי רין בדפי ההיסטוריה.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
בשנות ה-40 וה-50 היה עמוס יוסטר לאחד המלחינים הבולטים בתחום המוזיקה הקלה בשנותיה הראשונות של המדינה. הוא החדיר לפזמון העברי את ניחוחות הג'אז והסווינג ושיריו הוקלטו על ידי מיטב האמנים. למרות ששיריו ומורשתו נשכחה – תרומתו חוזרת לחיים במאמר זה
הוא נולד ב-15 לינואר 1924 בבוקרשט רומניה למשפחה אמידה-בורגנית וקיבל חינוך בעברית, גרמנית וצרפתית. עוד כילד הוריו שלחו אותו ללימודי פסנתר קלאסי. בנעוריו נפטר אביו ולאחר שדודו מעל בכספי המשפחה- הוא עלה בגפו לישראל בשנת 1944 חסר כל.
באמצע שנות ה-40 החל לנגן בתזמורות ג'אז בבתי קפה באזור המרכז ולהלחין שירים אותם הציע לזמרים וזמרות עמם התיידד.
בשנת 1948 התגייס לצה"ל בכדי ללחום במלחמת העצמאות ועם סיומה פנה לג'ורג' ואל, מנהל התיאטרון הסאטירי "לי לה לו" (תיאטרון שניהל והקים לפני ואל האמרגן והמפיק משה ואלין). ואל התלהב מכישרונו, שכר שירותיו ומינה אותו כמנהלה המוזיקלי ומנצחה של תזמורת התיאטרון. יוסטר אף הלחין את המנון התיאטרון בשנת 1952 – "חדשות מלי לה לו" (מילים: עזרא להד) בהשתתפות כוכביו. בהמשך, כש"לי לה לו" נסגר וואל הקים את תיאטרון ההמשך – "דו רה מי" – המשיך יוסטר את תפקידו.
באותן שנים עבד בתיאטרון עם מוזיקאים כמו משה וילנסקי, יפה ירקוני, שושנה דמארי, שמעון בר, דורותיאה ליביו, ליה (הרצליה) דוליצקיה ואפרים קישון.
בתקופה זו החל להתפרסם גם כמלחין מוזיקה קלה, כששותפו העיקרי ליצירה היה הפזמונאי והמתרגם (מיידיש לעברית) עזרא להד (1917-1995). עבור הזמר פרדי דורה יצרו כמה מלהיטיו הראשונים בין השנים 1950-1951: "בוקר טוב גברת", "סליחה גברת", "עוד נשיקה" (שזכה בשנת 1966 גם לביצוע של הזמר דוד עשת), "אחזור", "תחנה מרכזית" ו"טיפ טיפ" (הפזמונאי אברהם ברושי היה שותפו של להד בכתיבת הטקסט) שבוצע בשנת 1960 גם על ידי השחקן-זמר אלברט כהן.
עבור הזמר רוברט הלנס יצרו בשנת 1955 את השירים "מיכאלה" (על שם בתו הבכורה של יוסטר, מיכאלה) ו"שוב אביב בתל אביב". עבור הזמר ישראל יצחקי יצרו את "My Little Yiddish Home In Brooklyn Square" שהקליטה בסוף שנות ה-50 גם הזמרת יפה ירקוני. עבור הזמרת ג'טה לוקה יצרו בשנת 1952 את "אני רוצה בחור". הזמרת דורותיאה ליביו והזמר שמשון בר נוי הקליטו בשנת 1957 את שירם "בגללי תלמדי עברית".ליביו הקליטה באותה שנה גם את שיריהם "חבל מאד" ו"שיכון לעם".
שירים נוספים שהלחין יוסטר לאורך שנות ה-50 עם כותבים אחרים: "כה נהדרת" (מילים: משה קוטלר, 1954) שביצע הזמר שמשון בר נוי, "נס עוד ודאי יתרחש" (מילים: יעקב קליינבוים, 1952) שביצעה הזמרת ג'טה לוקה ו"סברס, סברס" (מילים: משה קוטלר) שביצעה הזמרת רינה רון.
כמו כן, הלחין שלושה שירים עבור תקליטה הראשון של להקת "איילון" – "בקיצור ולעניין" שיצא בשנת 1956: שיר הנושא "בקיצור ולעניין" (מילים: חיים חפר), "בשנת אלפיים" (מילים: יחיאל מוהר) ו"נפט" (מילים: יחיאל מוהר).
בסוף שנות ה-50, כשהפרנסה כמוזיקאי החלה לקרטע והוא הרגיש פחות מוערך, החל יוסטר לנהל את מועדון הלילה במלון "דן" בתל אביב. בשנת 1960 זכה במלגה ללימודי מלונאות באוניברסיטת "קורנל" בניו יורק ועם שובו לארץ בשנת 1961 התקבל לעבודה במלון "שרתון" בתל אביב שנפתח באותה שנה. יוסטר הקים את מועדון הלילה של המלון – "מרבד הקסמים" והיה אחראי על הבאת אמנים מהארץ ומחו"ל להופיע בו. ואכן, המועדון נחשב לאחד ממקומות הבילוי הפופולאריים בתל אביב בשנות ה-60 וה-70.
בשנת 1969 עזב את הארץ ועבר להתגורר בארצות הברית, שם המשיך בקריירת המלונאות. בשנת 1990 פרש ממלונאות ועבד בתחום גיוס כוח אדם עד יומו האחרון.
יוסטר נפטר בגיל 75 כתוצאה מהתקף לב ב-15 באוגוסט 1999 בביתו במינסוטה, שם חי עם אשתו השלישית. הוא הותיר אחריו 2 ילדים: מיכאלה (ילידת 1948) ואילן (1956-2014).
אני רוצה להודות לבתו של עמוס יוסטר, מיכאלה, על שסייעה לי בקו ישראל-ארה"ב בליקוט המידע לצורך תיעוד סיפורו של אביה במסגרת הפרויקט שלי לתיעוד יוצרים בזמר העברי.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
אילנה דמול הייתה זמרת פופולארית שפעלה בשנות ה-50 וזכורה בעיקר בשל הלהיטים "סעדיה השוטר", "יין אהבה" ו"רעש בגינה".
היא נולדה כהלנה (הלן) דמול בשכונת שבזי בתל אביב בשנת 1934 למשפחה מוזיקלית: אביה שר וניגן בעוד ודודתה נהגה לשיר. כשעלתה לכיתה א', מורתה אמרה לה שהשם "הלנה" גלותי מדי והיא שינתה שמה ל"אילנה" בעצת המורה.
עוד בהיותה בת 4 נהגה לשיר ולרקוד ובנעוריה למדה פיתוח קול ומוזיקה אצל המוזיקאי מרדכי אולרי נוז'יק (שיצר בין השאר את "שיר הבוקרים" של טריו ערבה). בהמשך למדה מוזיקה ופיתוח קול גם אצל המלחין והמוזיקאי נחום נרדי.
אולרי, שהבין את הפוטנציאל שיש בילדת הפלא שלימד, החליט לסדר לה ולו "חלטורות", הופעות בכל מיני מקומות בארץ, בפני ועדי עובדים ובקיבוצים השונים. באותה עת גם חברה למוזיקאי, זמר ואקורדיאוניסט אבשלום כהן והופיעה אף לצדו.
ב-19 באוקטובר 1952, בהיותה בת 18, השתתפה במופע ארצי משירי המלחין אברהם מינדלין שאף שודר ברדיו.
ביוני 1954 שיחקה בהצגה "צחקי ארץ אהובה" בתיאטרון "המטאטא" זמן קצר לפני סגירתו. בשנת 1955 הצטרפה לתאטרון "דו-רה-מי" וכיכבה בתפקיד הראשי בשתי הצגות: "יהיה טוב" (1956) ו"אביב בתל אביב" (1957).
בשנת 1956 הקליטה עבור חברת התקליטים "מקולית" (חברת תקליטים פופולארית שפעלה בשנות ה-50 וה-60) שניים משירי הילדים של אברהם מינדלין – "רעש בגינה" (מילים: אהרון רבינוביץ', לחן: אברהם מינדלין) ו"משחק נסיעות" (מילים: צילה כהן, לחן: אברהם מינדלין). השירים הופיעו בתקליט אוסף שירי ילדים שיצא ב"מקולית" באותה שנה בשם "שירי ילדים".
לאור הפופולאריות הנוסקת לה זכתה דמול, שכדבריה הושפעה מאד מסגנון שירתה של שושנה דמארי, הוחתמה ב-30 באוקטובר 1959 על ידי מנכ"ל חברת התקליטים "הד ארצי", פליקס דיצ'ינסקי, על חוזה הקלטות לשלוש שנים במסגרתו הייתה צפויה להקליט אריך נגן ראשון בן שמונה שירים ותקליטונים שיכללו עוד 24 שירים.
במסגרת החוזה, דמול הקליטה תקליטון אחד שיצא לאור ב-18 בדצמבר 1959 וכלל ארבעה שירים שעיבד והפיק מוזיקלית עבורה מרדכי אולרי נוז'יק: "סעדיה השוטר" (מילים:בנימין אביגל, לחן: מרדכי אולרי נוז'יק), "יין אהבה" (מילים: גיורא משה אלימלך, לחן: מרדכי אולרי נוז'יק), "ורד חמד" (מילים: גיורא משה אלימלך, לחן: מרדכי אולרי נוז'יק) ו"אולי מחר" (מילים: יעקב שבתאי, לחן: מרדכי אולרי נוז'יק).
בעוד השיר "סעדיה השוטר" הפך ללהיט גדול ברדיו הישראלי של אותן שנים, הוזמנה דמול בשנת 1960 להשתתף בסרט תיעודי קצר בשם "שבת" שצולם באולפני הרצליה בהפקתה של מרגוט קלאוזנר.
הסרט שימש את הבסיס לסרט "שבת המלכה" שיצא בשנת 1965 בהפקתה של קלאוזנר בהשתתפותם של מייק בורשטיין, אהרון מסקין ורפאל קלצ'קין.
בסוף 1960, על אף חוזה ההקלטות הנוצץ, פרשה דמול מתעשיית הבידור והמוזיקה בשל בקשתו של בעלה שלא תופיע ותקליט (ואף סירבה להצעתו של הזמר היהודי-אמריקאי לאו פולד להופיע בארצות הברית ולטפח קריירה בינלאומית).
לאורך השנים עסקה בעיקר בתחום הקוסמטיקה ולא הופיעה יותר, אך עד היום מוסיפה לשיר להנאתה ולהנאת משפחתה וחבריה.
תודה מיוחדת לאילנה דמול על שהסכימה להתראיין ולגולל בפניי את סיפור חייה המקצועיים בכדי לתעד פועלה בדפי ההיסטוריה. תודה מיוחדת לאיתי, נכדה, על יצירת הקשר.
כתב, ערך, תיעד, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
איגו שטרן (88), מוזיקאי ישראלי שפעל בארץ בין שנות ה-50 ועד שנות ה-80, היה חלק מסצנת הג'אז, פופ ומוזיקה ערבית בישראל.
איגו שטרן נולד בצ'רנוביץ שבאוקראינה בשנת 1930. אביו פרדיננד שטרן היה פסנתרן מקצועי ומן הטבעי שבנו ימשיך גם הוא בנתיב מוזיקלי. בגיל 7 החל ללמוד לנגן על כינור עד גיל 11, כשפרצה מלחמת העולם השנייה ובעטיה הועבר שטרן עם משפחתו לגטו.
עם תום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, עברה משפחתו למצרים שם החל לנגן ולהופיע עוד בהיותו בן 15. זמן קצר לאחר מכן עבר עם אחותו להתגורר בישראל בקיבוץ "מעברות". הוא חי בקיבוץ שנתיים ובעוד אחותו נשארה בארץ, שטרן בן ה-17 חזר בשנת 1947 למצרים.
עם שובו, החל שטרן להופיע כנגן בתזמורות בפני פארוק הראשון מלך מצרים ובבתי מלון בקהיר בראשם מלון "רומאנס". כמו כן, ניגן בפסקולי סרטים ערביים בכיכובם של פאריד אל אטרש, מוחמד פאוזי ועוד.
בשנת 1953, במהלך הופעה על האונייה "ערבייה", הכיר את מי שתהפוך לאשתו, הזמרת היהודייה נלי מזרחי ותוך חודשיים השניים התחתנו. בשנת 1957 עלו השניים לישראל והשתכנו בירושלים. תוך זמן קצר עברו הזוג איגו ונלי שטרן להופיע במועדון "מנדרין" בירושלים.
בשנת 1958 עבר הזוג שטרן להופיע במלון "קינג דייויד" בירושלים, שם ניגן עד שנת 1974. בסוף שנות ה-50 החליט להמיר את הכינור בקונטרבס ובשנות ה-60 החל לנגן בתזמורת הג'אז של מל קלר והשתתף כנגן קונטרבס בתכניות רדיו כמו "דלת פתוחה" ותכניות טלוויזיה בהן "סמי וסוסו", "חודש טוב" ו"המבדיל בין קודש לחול".
בשנת 1974 עבר הזוג שטרן לנגן ולהופיע במלון "אינטרקונטיננטל" בירושלים. באותה תקופה עבר שטרן לנגן על קלידים. בשנת 1983 החליטו השניים לעזוב את הארץ ולעבור להתגורר בטורונטו שבקנדה כיוון שבנם עבד וחי שם.
בשנות ה-80 הופיעו נלי ואיגו באירועי צדקה שונים וחתונות מיוחדות בקנדה ובשנת 1989 ניגן שטרן והשתתף בסרט Sea Of Love בכיכובו של אל פאצ'ינו.
בשנת 2000 פרשה נלי מהופעות ושטרן מוסיף עדיין לנגן לעיתים רחוקות.
תודה מיוחדת לאיגו שטרן שהתראיין בקו קנדה- ישראל בכדי לתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוזיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית!
הוא אחראי לכמה מהלהיטים הגדולים של שנות ה-50 כמו "בת הדייג", "בדרך לתבור", "שאול ויהונתן", "הפטנט מתימן", "קוטפי הכותנה", "מפוחית הפה" ועוד ובראיון בלעדי לדודי פטימר, חושף בנימין (בנג'ו) אביגל (84) לראשונה את סיפור הקריירה שלו.
בנימין( “בנג'ו") אביגל נולד בשנת 1934 בתל אביב. הוריו היו חלוצים שהגיעו ארצה בשנת 1922 והיו ממייסדי העיר תל אביב . אביו, היה עובד מחלקת הגינון של עיריית תל אביב .
בנימין ציין בפניי שעוד מילדותו היה לו חוש כתיבה ( נטייה "הומנית") ומגיל צעיר נמשך לספרות, היסטוריה, תנ"ך וכו' .
בגיל 7 , לאחר שאביו נפטר, נשלח לפנימיה פרטית בכפר הנוער "בן שמן" , שם גדל והתחנך. כמו כן , הוא היה חבר בתנועות הנוער ו"השומר הצעיר".
בסוף שנת 1951 הצטרף בנימין כנספח להכשרה צבאית של "השומר הצעיר" והתגייס לנח"ל. הוא הגיע לקורס מכ"ים של הנח"ל (שנחשב לפאר היצירה אז, כדבריו) .
בתחילת שנת 1952, כאשר הקימו את גייסות השריון , סופח בנימין לשם ונשלח לקורס קציני שריון (הוא היה סמל ועבר את הקורס עם קצינים) ורק מאוחר יותר לקורס קצינים. בנימין שובץ בגדוד 9 ב"מחנה נתן". יש לציין כי בזמן "מבצע קדש" (1956) קיבל בנימין אות ציון לשבח על מעשה גבורה.
בשנת 1953 השתחרר מצה"ל.
לאחר שחרורו, הכיר בערב חגיגת הולדתה של מצדה, בתו של רב אלוף רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל במצדה , עלמת חמודות שהייתה בת טיפוחיו של עמנואל זמיר, בשם מרים (מיקי) לאון , שהופיעה באותו ערב . הוא נפעם מקול זמרתה ומאותו רגע נדלק "ניצוץ האהבה" ביניהם. מאוחר יותר הפכו לבני זוג (ובשנת 1957 נישאו ומרים לאון הפכה למרים אביגל– שהפך לשמה המסחרי עד יומה האחרון) , ומכיוון שהסביבה שסבבה את מרים הייתה מוסיקלית, וכללה כמה מהמוסיקאים הבולטים באותה תקופה : מישה אפלבוים, עמנואל זמיר, יוסף הדר וכו' , אז גם בנימין החל לסייע למרים עם כתיבת פזמונים עבורה. (יש לציין כי לפני שהכיר את מרים, לא כתב שירים).
לזוג נולדו שלושה ילדים : עלומית (1958) , נמרוד (1961) , אודליה (1965)
מכיוון שמרים הייתה ה"טאלנט" הבולטת של חברת "מקולית" – חברת התקליטים הבולטת בשנות ה-50 וה-60, באופן טבעי התקבל בנימין לעבודה ב"מקולית" וסייע בכל מה שקשור בהפקה וייצור אלבומי החברה.
כמו כן, בשנת 1963 , היה זה בנימין שהגה את הרעיון להביא את להקת פיקוד מרכז להקליט ב"מקולית" את "שיר השכונה", עובדה שיצרה מהומה רבה אותה שנה בשל זכויות היוצרים.
בהמשך, לאחר שמרים, שהפכה כבר לכוכבת הנוער , עזבה את "מקולית" ועברה ל"הד ארצי", עזב בנימין גם הוא, והפך להיות אמרגנה ומנהלה האישי של מרים . כמו כן, הוא כתב לה שירים רבים, שהבולטים שבהם נחשבים לנכסי צאן ברזל במוסיקה הישראלית : “בת הדייג" ו"בדרך התבור", המזוהים עימה עד היום. לישראל יצחקי (וביצע גם אהרון צדוק) כתב את "הפטנט מתימן". ליצחקי כתב גם את "קוטפי הכותנה".לאהרון צדוק כתב גם את "הוא היה רב חובל". ללהקת דמול כתב את "אלת הברקת". לצמד הגיטרות כתב את "שאול ויהונתן".
השיר הראשון שכתב בנימיןאביגל היה "מפוחית הפה", שהפך לשלאגר בביצועו של ישראל יצחקי.
בסוף שנות ה-50 עברו בנימין ומרים להתגורר בכפר סבא, ועבדו במוסד "אונים" , שהקימו חבריו של אביגל, יוצאי כפר הנוער בן שמן.
עד המחצית הראשונה שנות ה-60 שימש אביגל כמנהלה של מרים והשקיע בכך את כל זמנו. כעבור מספר שנים הזוג התגרש.
משנת 1961 החל בנימין לעבוד בתפקידים בכירים בעיריית תל אביב . הוא שימש בתפקיד זה 25 שנה עד שנת 1986 . על אף שהעבודה בעירייה הייתה עיסוקו העיקר, הוסיף אביגל לכתוב פזמונים לבקשת מלחינים, אך את מרבית זמן הכתיבה שלו, הקדיש לכתיבה עצמית.
בשנות ה-70 הכיר את אהבת חייו , עדנה סולל ז"ל, שבנימין מתאר כי החיים עימה היו השנים הנפלאות בחייו (לה גם הקדיש בימים אלה ספר שירים המתאר אהבתם העזה). בשנת 2007 נפטרה עדנה.
לאורך השנים כתב בנימין טקסטים ושירים אישיים ועצמיים ומוסיף ליצור.
תודה מיוחדת לבנימין אביגל על שפינה מזמנו לפגוש אותי ולתרום חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות יוצרים בזמר העברי לדורותיו.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוזיקה הישראלית .
הוא היה הראשון לגלות את אריס סאן, לסדר למייק ברנט את ההופעה שהפכה אותו לכוכב בצרפת, להקים את מועדוני הקצב בישראל ("אבא בהריון", "אמא מתגלחת"), להביא את הפלאטרס והקרייזי סטריינג'רס לישראל ולנהל את להקות הרוק המשפיעות בשנות ה-60: בצלאל יונגרייז ו"ההדים", "השמנים והרזים" ו"הסינג סינג" (שהביא מאנגליה) והכל החל כשבגיל 15 ניהל את הכוכב הגדול בשנות ה-50 – ישראל יצחקי. ששון רג'ואן, האמרגן המיתולוגי המתגורר יותר מ-40 שנה בארה"ב, חוזר אל ימי הזוהר ומסביר מדוע החליט לפרוש מעולם הבידור.
מאחורי כל זמר מצליח או להיט ענק ברדיו, עומדים, מלבד היוצרים והזמרים עצמם, גם האמרגנים והמנהלים האישיים המעורבים בבחירות החומרים, בשיווק ומיתוג האמן ובדאגה להפיכתו לשם דבר בשמי המוסיקה.
אחד האמרגנים והמנהלים האישיים הראשונים בישראל והבולטים ביותר בשנות ה-50,60,70 הוא לא אחר מאשר ששון רג'ואן שהחל מתחילת שנות ה-50 ליווה את מיטב אמני ישראל והיה חלק בלתי נפרד מעולם התרבות והבידור הישראלי.
ששון רג'ואן נולד בירושלים בשנת 1939. בהיותו בן 6 עברה משפחתו לתל אביב ואביו ושני אחיו רכשו את בניין קולנוע "קסם" שהקרין סרטים בין השנים 1945-1948 עד שהפך להיות משכנה של הכנסת הראשונה בישראל עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. צמוד ל"קולנוע קסם", היה ממוקם מלון "סאן רמו" שהיה בבעלות סבו של ששון ולצידו היה ממוקם התיאטרון הנודע "לי לה לו" שבבעלותו של האמרגן משה ואלין.
"ב'לי לה לו' נהגתי לשמוע את שושנה דמארי וחנה אהרוני ומאותו רגע חיי היו מוסיקה וכדורגל", נזכר רג'ואן, "ויום אחד, בשנת 1954, חבר שלי ואני הלכנו לראות ברחוב הירקון את הזמר ישראל יצחקי שבדיוק הוציא את שירו 'אבאל'ה בוא ללונה פארק' והתאהבתי בזמר הזה. אני זוכר שהייתי הולך לחנות התקליטים בכל שבוע בכדי לבדוק אם הגיע תקליט חדש של ישראל יצחקי. הערצתי אותו".
בהיותו בן 16, בשנת 1955 הצטרף לחברת "מטה אמנים" (על שם קיוסק ברח' פינסקר בתל אביב בו היו יושבים השניים דרך קבע), שארגנה מסיבות חברה ונשפים מדי שישי במועדונים תל אביביים מקומיים. כוכב הנשפים באותן שנים שהוזמן על ידי רג'ואן וחבריו יאיר פרלדצקי ושלמה אליהו היה לא אחר מאשר ישראל יצחקי ותזמורתו של מאיר מקסי.
המופע הרשמי הראשון שארגן רג'ואן (יחד עם חברו שלמה אליהו, מנכ"ל חברת הביטוח "מגדל") עם חבריו היה בקולנוע בחיפה בשנת 1956 בו הופיעו יפה ירקוני וישראל יצחקי. בשנת 1957 החל לנהל את יצחקי אישית.
לאורך שנות ה-50 וה-60 ניהל רג'ואן את מיטב הכוכבים התוססים והבולטים בארץ: הוא ניהל את ג'ו עמר בראשית דרכו עם הצלחת שיריו "שיר השיכור" ו"ברצלונה", ניהל את אריס סאן בשנותיו הראשונות בישראל (ואף סידר לאריס את הופעתו הראשונה ב"אריאנה", כמיוצג שלו), ניהל את עליזה קאשי ודאג להכניסה לפסטיבל הזמר והפזמון הראשון בישראל (1960) בו קצרה את המקום הראשון עם שירה המשותף עם שמעון בר – "ערב בא", ניהל את להקת "ההדים" של ד"ר בצלאל יונגרייז (חלוץ הרוק הישראלי בתחילת שנות ה-60 שהקליט את "הו ילדונת", שיר הרוק העברי הראשון), את להקת "השמנים והרזים" (ניהל את הלהקה לצידו של ז'רר קמינסקי. סולנה של להקת "השמנים והרזים", דוד רג'ואן ז"ל, היה בן דודו של אביו של ששון) וה"קרייזי איידולס" של ז'רר קמינסקי (שהיה לעוזרו) ועוד רבים וטובים.
בשנת 1961 עבד מטעם סוכן האמנים משה דוד כמנהל סיבוב ההופעות הישראלי של להקת הרוק האינדונזית "הקרייזי סטריינג'רס" שקצרה הצלחה רבה במועדון "צברה" התל אביבי הנודע ובה היה חבר הסקסופוניסט הישראלי דורון כהן ז"ל (שלימים היה גם בלהקת "ההדים", להקת "הסול מן" ולהקת "השחקים") ובשנת 1962 הביא לישראל את את להקת הרוק הבריטית Pete Chester Combo (בה החלו דרכם האנק מרווין וברוס וולש מלהקת "הצלליות" שליוותה את קליף ריצ'ארד) ובשנת 1963 את להקת "הטילים" הבריטית (The Rockets) , אך עבורו של רג'ואן, אחד השיאים מהישגיו כמנהל הוא הבאת להקת "הסינג סינג" הבריטית לישראל: "בשנת 1964 הבאתי לארץ להקה בריטית בשם The New York Twisters, אבל החלטתי לשנות שמם ל"הסינג סינג". בשלושת החודשים הראשונים מופעי הלהקה לא הצליחו, אך אחרי כן הבאתי להופעות אנשים שיבואו וייתנו לי משוב לגבי מה צריך לתקן בהופעה, ומנקה רחובות בשם נחמיה אמר לי שהבעיה העיקרית היא שלא נותנים לקהל לרקוד בהופעה אלא רק לשבת על הכסאות. ברגע ששיניתי את זה – הלהקה הפכה לסנסציה וגם הבנתי כי אני צריך להקים מועדוני קצב לריקודים". הסינג סינג הקליטו בניהולו של רג'ואן מספר תקליטים בהם הלהיטים Someone Like You ו-It Feels Like Rain.
בשנת 1965 הקים רג'ואן את המועדונים התל אביבים: "אבא בהריון" ו"אמא מתגלחת" בהם הופיעו מיטב להקות הקצב ("האריות", "השמנים והרזים", "הצ'רצ'ילים" ועוד) ובמשך 8 שנים התעסק בלנהל 2 אמנים בלבד: "הסינג סינג" להם סידר סיבוב הופעות ביוון ובטורקיה ועליזה עזיקרי שפרצה תחת אמתחתו בלהיטים "נערה ממש אוצר", "בחיים הכל עובר" וכו'. רג'ואן שידך בין עזיקרי לסינג סינג ליוון והשניים הקליטו שירים משותפים ביוונית.
בשנת 1969 סידר רג'ואן לזמר חיפאי צעיר בשם מייק ברנט הופעה במועדון "בקארה" במלון הילטון בטהרן שבפרס. למועדון הביא רג'ואן גם את הזמרת הצרפתייה סילבי ורטאן. באותה הופעה, ורטאן התרשמה מברנט והזמינה אותו לפריז, נסיעה שהפכה אותו לכוכב ענק. "אני מודה כי לא התרשמתי ממייק כל כך וטעיתי", אומר רג'ואן, "אחרי זה חיים סבן נסע אליו וייצג אותו והשאר היסטוריה".
בשנת 1971 הקים רג'ואן עם חברי להקת "הסינג סינג" אולפן הקלטות ברח' הירקון בתל אביב בשם "אולפני גארט" שזכה להצלחה בייחוד בשל הציוד המשוכלל שהיה בו. מי שהקליט באולפן בין השאר את אלבום הבכורה היה שלמה גרוניך ("למה לא סיפרת לי?!", 1971). האולפן פעל עד אמצע שנות ה-80 ובמקביל שימש השם "גארט" גם כחנות לציוד הגברה המתקדם ביותר בשנות ה-70.
בשנת 1972 היה אחראי רג'ואן להבאתה של להקת ה"פלאטרס" (להקה ווקאלית נודעת משנות ה-50) לישראל, סיבוב הופעות שהוגדר כמצליח מאד ובשנת 1973, כשהוא בשיאו, החליט לעבור לארצות הברית. "בשלב מסוים הרגשתי משועמם מהמקצוע", מסביר, "כמה כבר יכולתי לחדש? להמציא מחדש? איבדתי את התשוקה והרעב, אז יצאתי לטיול באירופה, אסיה וארה"ב".
בין השנים 1973-1975 עבד בחברת הבידור CMI (כיום ICM) בה עשה בוקינג למיטב האמנים כטום ג'ונס, אנגלברט האמפרדינק, ברברה סטרייסנד ועוד, אך כיוון שהשתעמם מעבודה זו החליט להתפטר.
בין השנים 1975-1977 הקים וניהל יחד עם דוד קריבושי את מועדון "צברה איסט", מועדון לילה יהודי ישראלי בניו יורק שפעל שנתיים ובו הופיעו אמנים כרבקה רז, עליזה עזיקרי וחנן גולדבלט.
בסוף שנות ה-70 החליט לפרוש מעסקי הבידור ופנה לעסקי הבורסה והקים חברות לניהול וגילוי עורכי דין וכלכלנים: "In Touch Trading" ו-"Firmlaw Group" אותן מכר בינואר 2018.
בשנת 2001 קרץ שוב לעולם הבידור עם נטילת חלק בהפקת ההצגה Horse Crazy אך העדיף שלא לטיול חלק טוטאלי בכך: "זה מאד חסר לי העולם הזה, אבל אני יודע שברגע שאכנס לזה – לא אוכל לצאת כי זה החיים שלי, ולכן אני לא נכנס לזה כבר באופן טוטאלי", מסביר.
בימים אלה מתגורר רג'ואן בלוס אנג'לס ולו שתי בנות: מישל רג'ואן, שהפיקה בין השאר את סרט "מלחמת הכוכבים" בשנת 2015 ודניאל מילטון, אחת האמרגניות הבולטות בארה"ב לחברות איפור.
ששון, מה ייחד אותך כאמרגן מאחרים בתחילת דרכך?
"תמיד ניסיתי לחשוב אחרת, לעשות מה שכולם עושים אבל בדרך שלי עם רעיון שונה ודרך חשיבה אחרת מאחרים, זה הקו שהנחה אותי לאורך כל הדרך, לפעמים זה שימש לטובתי ולפעמים פחות".
עד כמה היית מעורב בבחירת החומרים של אמניך?
"לא הייתי מעולם אחראי בוקינג, אלא הייתי גם האבא, גם האמא וגם הפסיכולוג של האמנים שלי, הייתי יושב איתם בבית שעות על גבי שעות, מחליט איתם יחד אילו שירים להקליט ומלווה אותם לאורך כל הדרך. זו הייתה עבודה של 24/7".
תודה מיוחדת לששון רג'ואן היקר על שהתראיין ותרם חלקו לפרויקט שלי לתיעוד תולדות המוסיקה הישראלית.
כתב, ערך, תחקר וראיין: דודי פטימר – חוקר המוסיקה הישראלית.
הוא נחשב לאחת מאגדות הרוקנרול הבלתי מעורערות ולרוקר הכי ותיק במה שכונה "מהפכת הרוקנרול" של שנות ה-50, כפורץ דרך וחלוץ שהשפיע על דורות של אמנים בולטים בהם הביטלס, הרולינג סטונס, אלביס, הביץ' בויז ומי לא?
בימים אלה חוגג צ'אק ברי את יום הולדתו ה-90 ולרגל המאורע, ולאחר מאמצים עילאיים שארכו כשנה שלמה של בירוקרטיה (מול יח"צ) הצלחתי לראיין אותו לראשונה עבור הקהל הישראלי.
קשה לי להסביר במילים את ההתרגשות האופפת אותי לפרסום ראיון זה, לו חיכיתי מילדותי המוקדמת, כילד שנהג לאסוף תקליטיו (ויניל) ואלבומיו (דיסקים) לאורך השנים, שנהג להכיר את כל מילות שיריו בעל פה ולהעריץ כל צליל וצליל הבוקע מגיטרת הרבע נפח האדומה המיתולוגית שלו. כמו כן, זכיתי לתרגם כמה משיריו לעברית, גרסאות שהוקלטו לאורך השנים והושמעו , למזלי, ברדיו.
הוא החל דרכו במועדונים קטנים בסנט לואיס וזכה לפריצתו הראשונה בשנת 1955 עם הלהיט "מייבילין" שהפך אותו לאחד האייקונים הראשונים של הרוקנרול (עוד בטרם המילה "רוקנרול" הומצאה), ומהזמרים השחורים הבודדים שהצליחו מאד גם בקרב הקהל "הלבן" בימי הגזענות האמריקאית.
לאורך שנות ה-50, ה-60 וה-70 הנחיל ברי אינספור להיטים שהפכו קלאסיקות רוק אלמותיות בהן "ג'וני בי גוד", Roll Over Beethoven, School Days, No Particular Place To Go, Carol, Nadine, Brown Eyed Handsome Man,Rock And Roll Music, My Ding A Ling ועוד שתרמו לעיצוב פניה של המוסיקה העולמית.
אני מודה כי רעדתי במהלך שיחת הטלפון, כי לא בכל יום אני זוכה לדבר עם אחד מאלילי נעוריי ועוד בסדר גודל כזה, אך צ'אק היה נעים לשיחה, חבר'מני ומלא חוש הומור, מה שהפיג את החששות שלי במיידית.
צ'אק, מה שלומך?
"נפלא, נפלא, תשמע כל זמן שאני עומד על הבמה ועדיין מנגן את המוסיקה שלי, אני יודע שהכל בסדר (צוחק)".
אתה חוגג 90, האמנת שתגיע לגיל הזה?
"האמת שזה שהגעתי לגיל 40 היה בשבילי נס, אז מבחינתי הרווחתי 50 שנות בונוס".
אתה נחשב לאגדת הרוקנרול הותיקה ביותר, לפורץ דרך ומי שהביא את הרוקנרול ללב הקונצנזוס, הרגשת כזה?
"תראה, מעולם לא התעמקתי במה המשמעות הנסתרת העומדת מאחורי המוסיקה שלי, זה מעין קצב שנולדתי איתו והיה חשוב לי להוציא אותו החוצה, וכשזה יצא קיבלתי לא מעט ביקורות, אבל במרחק של זמן כנראה שהקצב היה נכון ועובדה שעד היום השירים שלי מחזיקים מעמד, לפעמים אפילו יותר ממני (צוחק)".
מה משאיר אותך עדיין עומד ומופיע על הבמה, גם בגיל 90, כשאנשים בגילך כבר מזמן פרשו?
"אומרים שלרוק’נרול אין גיל, בשבילי המוסיקה והבמה והקשר עם הקהל זה טעם החיים ומה שמשאיר את רוחי צעירה. ביום בו אפסיק להופיע ולנגן, אני לא יודע איך אמשיך לחיות".
מה עם שירים חדשים?
"אני תמיד עובד על כאלה".
מתגעגע לפעם?
"לא, אני לא אדם נוסטלגי, אני לא אוהב להתעכב ולחשוב על מה היה, אני מתעסק בהופעות, בכתיבת שירים ובעיקר בטיולים מסביב לעולם".
למה לא הופעת אף פעם בישראל?
"היו דיבורים על זה לאורך השנים, אבל זה לא יצא לפועל. לא אפסול אפשרות כזו".
מסר לקהל בישראל?
"אני רוצה להודות לכם על שאתם שומעים ואוהבים את השירים שלי, זה מאד מרגש אותי, המשיכו לשמוע מוסיקה טובה, לעשות כיף חיים וזכרו: הרוקנרול יחיה לנצח".
העובדה שברי, כיום בן 90, עוד עומד על במה, מנגן ושר, מעוררת השראה ומעלה את המחשבה: מדוע אמן מוערך כמו ברי, בארצות הברית זוכה לכבוד של מלכים מקרב קהל צעיר וותיק מכל העולם ואמן ישראלי, אינו זוכה לכך?
כתב, ערך, תחקר וראיין : דודי פטימר – חוקר המוסיקה.
הם ליוו את פסקול שנות ה-50 וה-60 שהתאפיין בחציו הראשון בשירי הפולק האמריקאים, ובארץ הדור הצעיר נתוודע אליהם כחלק מפסקולה של סדרת סרטי אסקימו לימון, אז, כנערים בגיל העשרה (שנשמעו כבני ארבעים), הציגו הרמוניות ווקאליות שאין שני להן ורקמו יחד שרשרת להיטים נצחיים בהם: Greenfields, Green Leaves Of Summer, Yellow Bird, Try To Remember, Frogg ועוד שעד היום מזוהים עם שירי התקופה ומתנגנים ללא הרף בתחנות הרדיו השונות בעולם (וכן בישראל).
כן, אינכם טועים, מדובר בלהקת ה-Brothers Four או בעברית: "ארבעת האחים". אל "ארבעת האחים" נתוודעתי כנער חובב נוסטלגיה, אולם היכרותי האישית עימם נעשתה לפני כחמש שנים במהלך פרויקט תיעוד הפולק האמריקאי שערכתי בתחקיריי המוסיקליים. מאז, הקשר התהדק ועתה, אני גאה להציג ראיון בלעדי וראשון עם הלהקה שכולנו מכירים אך מעטים יודעים עליה או מה איתה.
קודם כל, הלהקה שקמה בשנת 1957, פעילה ומופיעה עד היום, כשחבריה הנוכחיים: בוב פליק (החבר המקורי היחידי מהלהקה שנשאר בה משנות ה-50 ועד היום) , מייק מקוי, מארק פירסון וקארל אולסן. בחודשים הקרובים עתיד לצאת אלבום הופעה חיה חדש ללהקה, החורשת את ארה"ב ואסיה לאורכן ורוחבן.
ראיינתי לצורך הכתבה, את בוב פליק, מייסד הלהקה משנות ה-50 והרוח החיה בה עד היום.
מה הדבר שמחזיק אתכם יחד כל כך הרבה שנים?
"התחלנו (וממשיכים) כארבעה חברים מאוד טובים שנפגשו באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל. השירים העממיים מסורתיים היו הדבק שחיבר אותנו יחד – אהבנו אותם ונהגנו לשיר יחד במעונות. אלו היו שירים שכבר הכרנו והיה לנו קל ללמוד אותם ולהופיע עימם. כמו כן, אלו שירים שקל לילדים ולקהל סביבנו לשיר יחד איתנו. ההרגשה שלנו כיום היא שכל הרגשות, הסיפורים, שירי האהבה, שירי הכיף ושירי הערש, ממשיכים להישאר בלבם של הקהלים שלנו ברחבי העולם. זה קשר טהור, ואנושי שנראה שלעולם לא יתפוגג".
בוב, מה קרה לשאר חברי ההרכב המקורי הראשון?
"אני נשארתי המייסד היחיד של "ארבעת האחים". כל החברים המקוריים האחרים עדיין חיים באיזור סיאטל ומאושרים בפנסיה, נהנים מחיי משפחה. זה אני, עדיין נושא את קול הבס הגדול מסביב לעולם".
האם ידעתם ש-Greenfields ("שדות ירוקים") פתח את סדרת הסרטים המצליחה בקולנוע הישראלי – "אסקימו לימון" ?
"לא ידעתי זאת, נשמע נהדר. אשמח לצפות בסרטים האלה. האם אתה יכול לשלוח לי לינק?"
מה אתם עושים בימים אלה? האם יש סיכוי שתגיעו לישראל?
"קודם כל, נשמח מאוד להגיע לישראל ולהופיע במספר הופעות לקהל שלנו שם. זה נחמד מאוד לקבל אימיילים והודעות ממעריצים מישראל, והרבה שאלו אותנו את השאלה הזו. אז, היי, בוא נגרום לזה לקרות.
"ארבעת האחים" ממשיכים לנדוד ולהופיע עם שירי פולק לקהלים שונים ברחבי העולם. אנחנו בדרך כלל יוצאים לסיבוב הופעות עם תזמורות סימפוניות, בהופעות טלויזיה, במועדוני פולק סביב לאמריקה. בנוסף, אנחנו מוסיפים להופיע במדינות מחוץ לארה"ב, בעיקר אנחנו מופעים ביפן, סין ובשאר אסיה".
יש לך מסר כלשהוא לקוראינו הישראלים?
"זה מאוד מיוחד ומעורר שמחה לדעת ששירינו יכולים לאחד בין אנשים. אנחנו מאוד רוצים להופיע אצלכם. נשמח מאוד להזדמנות לשיר את השירים שכולכם גדלתם עליהם ביחד, בכדי להשיב את הזכרונות המוסיקליים המשותפים שלנו ושלכם מהזמנים בהם היינו צעירים והכל היה כל כך פשוט: להסב לאנשים אושר, זו העבודה הכי טובה בעולם!"
בפנתיאון הזמר העברי לדורותיו, יש ליוצר, זמר, פזמונאי ומוסיקאי אבשלום כהן (יליד 1928) מקום של כבוד. על אף ששמו מוכר לכל העוסקים בזמר העברי, זהותו, חזותו וסיפורו די עלומים ( מלבד חמש שורות בויקיפדיה ותכנית רדיו בה התארח לפני כ-8 שנים ברשת ג') ולא ידועים לכלל הציבור.
אבשלום ( יליד 13 במאי 1928) בן ה-87 אחראי לכמה מהקלאסיקות הגדולות של סוף שנות ה-40 ושנות ה-50: "השוק השחור", "עגלה עם סוסה", "הסבתא בנגב" (אני והסבתא) , "על חוף אילת", "שיר הצב", "שבת במחנה", "מחול הכרם", "לונה פארק" (הבסיס עליו יצר ישראל יצחקי את שירו הקלאסי – "אבאל'ה בוא ללונה פארק") ועוד שבוצעו על ידי מיטב האמנים של אותה תקופה, דוגמת יפה ירקוני, ישראל יצחקי, שמשון בר נוי וכו'. מלבד היותו יוצר, אבשלום היה זמר די פופולארי והקליט מספר שירים בחברת התקליטים "הד ארצי" ובחברת "מקולית" (חברת התקליטים הנודעת של שנות ה-40,50,60) . בין השירים שביצע בשנות ה-50 כזמר: "שיר המשפט", "לונה פארק", "השוק השחור".
בשנת 1955 עבר לארה"ב ומאז הוא מתגורר שם ( לאורך השנים ביקר בישראל לעיתים תכופות ואף הופיע בטלויזיה וברדיו הישראלי) ומייצג בגאון את ישראל, את ערכי היהדות ובעיקר את היופי והטוהר בארצנו הקטנטונת. לצד הקריירה המוסיקלית, למד בסמינר למורים ושימש במשך שנים רבות כמורה ומחנך בבתי ספר יהודיים.
את הראיון הארוך והבלעדי הזה עם אבשלום, לקח לי זמן רב להשיג: ראשית כל, איתרתיו בזכות נפלאות "הפייסבוק" ושנית כל, לערוך ראיון מקיף בקו ישראל-ארה"ב זה עניין לא פשוט, אך עם נפלאות הטכנולוגיה, אפשרי מאוד, וזהו הראיון עם מי שנחשב נדבך חשוב בתולדות הזמר העברי בשנות ה-40 וה-50 ובכלל, איש שיצר קלאסיקות מוסיקליות.
אבשלום, האם גדלת בבית מוסיקלי?
"לא. נולדתי ברחוב פינסקר 41 בתל אביב להורים ממוצא תימני. אימי נולדה בתימן ואבי גם כן. אביו של אבי היה רואה חשבון לסוחרים מתימן שלא ידעו חשבון והוא היה נוסע איתם בספינה לביירות בלבנון וכך הוא הרוויח את מחייתו. בלבנון התברר לו שיש שם בית ספר של יהודי צרפת בשם "Alians De Israel", זו הייתה פנימיה עם תכנית לימודים מודרנית.
באחת הנסיעות הוא הביא את אבי, שהיה בן חמש, ורשם אותו לבית הספר הזה. כעבור שנה, הערבים שסבי עבד איתם זנחו אותו בביירות ונעלמו מבלי לשלם לו את משכורתו. הוא מצא עבודה בתור שמש בבית כנסת בביירות, אבל חלה וכעבור שנה נפטר בביירות.
אבי, שלא ידע הרבה ממשפחתו, גדל בפנימייה, סיים בית ספר תיכוני ובגיל 17 הגיע לארץ ישראל בזמן השלטון העות'ומני. הוא היה משכיל, דובר צרפתית,ערבית, טורקית ועברית, אולם הוא לא מצא עבודה בארץ והמשיך למצרים, שם מצא עבודה בתור מלפף סיגריות בידיו הזריזות. איך הוא פגש את אימי זה סיפור ארוך מדי בכדי לספר פה. "
מתי דבק בך חיידק המוסיקה?
"אני מגיל שלוש עמדתי לפני קהל ושרתי. הייתי בן זקונים: אחותי הבכורה, הגדולה ממני ב-11 שנה, הייתה מלמדת אותי שירים ולמדתי מהר. כפי שאני זוכר מילדותי, יום אחד היא לקחה אותי לנוער העובד, העמידה אותי על שולחן ואמרה לכל החברים – "אחי הקטן זמר", והתחלתי לשיר על שולחן וקיבלתי מחיאות כף ואז נדלקתי ולא הפסקתי לשיר. בגיל 9 הייתי בקייטנה וביקשו ממני לשיר לכל הקייטנים בחוף הים בתל אביב, שכחתי את המילים וזכרתי רק את המנגינה ועשיתי מילים משלי וקראתי לשיר – "אין לך שולחן". הילדים אהבו את השיר. אתה יכול לשמוע אותי שר עם קולי של היום בזמרשת, וכל המילים שלי שם גם כן."
זוכר את השיר הראשון שחיברת?
" בוודאי. גרנו בחדר אחד. אבי נפטר כשהייתי בן 12. בבית הספר העממי תל נורדאו בחרו בי לשיר בכל מיני טקסים. אהבתי לשיר והייתה לי שמיעה אבסולוטית. היינו עניים בלי רדיו. לשכנים שלנו היה פטיפון וביתם היה עם קיר משותף לביתנו. יום אחד, מהפטיפון של השכנים, שמעתי תקליט ממנו בקע השיר "טיקו טיקו" עם האחיות אנדרוס שרות באנגלית, שלא הבנתי מילה (הייתי בן 14) . הם ניגנו את התקליט יום ולילה ואני למדתי ואהבתי את המנגינה, ואפילו את הצד השני של התקליט – Her Bathting Suite Never Got Wet.
יום אחד באתי לביתם ושאלתי על מה הן שרות. הם ענו לי ששיר אחד הוא על שעון והשיר השני על נערה שבגד הים שלה אף פעם לא נרטב. באתי לחדרי וכתבתי מילים מתאימות לשני השירים. לטיקו טיקו כתבתי: "הו טיקו טיקו טאק, קניתי לי לחג שעון יפה שמתקתק מאוד חזק, הוא בלילה מאיר בבוקר הוא מעיר, בכלל זה השעון הכי יפה בעיר. הו טיקו טיקו טאק, במים הוא כדג, וכל מחוג את סיבובו בסדר חג, אפילו הוא יכול להיקבר בחול אך התקתוק יתקתק תמיד בקול..הו טיקו טיקו טאקה טיקה טוקה טקה אל תמהר אל תפגר, אף לא ברגע כי אם אני אקדים או שאני אחסיר תמיד אתה אתה אתה אתה תהיה אשם, לכן תלך איתי בצדק וביושר אז גם אני וגם אתה נחיה באושר, תקתק תקתק תמיד תקתוק כזה רק כך, טיקו טיקו טיקו טיקו טאק!
שרתי את השיר במסיבת חברים וקיבלתי מחיאות כפיים סוערות. היה שם גם יעקב בן הרצל, שהיום בטלויזיה והוא היה כשרוני באלקטרוניקה. היה לו בביתו רדיו חשאי בשם "קול הירח", זה היה בזמן המנדט הבריטי. הוא ביקש ממני לשיר את טיקו טיקו בתכניתו הפופולארית. כל פעם שרתי בכתובת אחרת בלי ליווי מוסיקלי. יום אחד הלכתי ברחוב אלנבי בתל אביב, ואוטובוס מלא קייטנים שרים את טיקו טיקו שלי. לא האמנתי, התחלתי לרוץ אחרי האוטובוס בכדי להיות בטוח שהם שרים נכון את המילים והם לא יודעים מי אני ואני רץ מהר והם צוחקים ושרים".
יש לך אולי חווית ילדות מוסיקלית מוקדמת שנצרבה במוחך ?
"כשהייתי ילד בן 11, אחותי הבכורה רצתה שנחום נרדי ישמע אותי שר ואולי יקח אותי להופעות. באותו זמן הוא רק היתגרש מאישתו הזמרת ברכה צפירה זמרת שאהבתי לשמוע וגם לשיר כמוה. אימי היתה מעריצה גדולה של ברכה צפירה..
אחותי ידעה שנחום נרדי גר בחדר קטן בצפון דיזינגוף וארלוזורוב. הלכנו ברגל והגענו לביתו הקטן ועל הדלת היה פתק: "אני אצל אחותי שושנה" והיתה כתובת לא רחוק מביתו. הלכנו אל שושנה שדרך אגב הייתה מורה לפסנתר. דפקנו בדלת והיא פתחה ושאלה מה אנו רוצים. אחותי אמרה לה "אחי זמר ואני מבקשת שנחום נרדי ישמע אותו" . שושנה הסתכלה עלי וחשבה שאני בן 9. הייתי תמיד רזה ונראיתי צעיר מגילי. היא הכניסה אותנו לחדר קטן ואמרה שנחום נרדי צריך להגיע בכל רגע, אבל ביקשה ממני לשיר שיר שאבחר. התחלתי לשיר שיר של ברכה צפירה 'מעמק לגבעה". באמצע שירתי נפתחה הדלת ונחום נרדי צעק "אוי חשבתי שברכה פה שרה"- שרתי בדיוק כמוה!. אחותי אמרה לנרדי שייקח אותי להופעות והוא ענה שאני יותר מדי צעיר להתחיל קריירה של זמר, אבל לחזור אליו בגיל 16. שושנה לקחה אותי לסלון ובחנה את שמיעתי ואמרה שיש לי שמיעה אבסולוטית וכי היא רוצה ללמד אותי פסנתר בחינם פעם בשבוע. שמחנו מאד והתחלתי ללמוד איתה נגינה על פסנתר שרציתי כל כך. שנה לפני זה, בגיל 10 ,המורה לזמרה בבית הספר תל נורדאו- שמה היה מרים לוין, אהבה את כשרוני המוזיקלי והזמינה את אימי ואותי אליה הביתה ואמרה לנו שהיא רוצה ללמד אותי לנגן בכינור. בחדרה היה גם פסנתר אבל היא לא הייתה מורה לפסנתר. היא שלחה אותי עם מכתב למכון למוסיקה שישאילו לי כנור. קיבלתי את הכינור והתחלתי ללמוד לקרא תווים ולנגן בכינור.
התקדמתי יפה ומהר אבל עיני היו תקועות בפסנתר. יום אחד היא שאלה אותי מדוע אני נועץ עיניים בפסנתר ועניתי "אני רוצה ללמוד פסנתר במקום כינור". היא לקחה את הכינור ממני ואמרה שהיא לא מלמדת פסנתר והיא מפסיקה ללמד אותי כינור. כששושנה הציעה ללמד אותי פסנתר, חלומותיי התגשמו, אבל לא היה לנו בבית פסנתר ובבית הספר ביקרה בכיתה שלי היה פסנתר והייתי נישאר אחרי הלימודים ומתאמן. גם מצאתי חבר שגר ברחוב פינסקר 19 בשם נחום קאלקא שגר בבית גדול עם פסנתר ואחותו למדה פסנתר והוא היה מבקש ממני לבוא לנגן. הוא ואחותו אהבו אותי. דרך אגב, נחום גדל ונעשה מליונר בארץ אולי ראית את בנין קאלקא בדרך פתח תקוה. בקשר לשושנה המור,ה למדתי רק שנה אחת, ויום אחד היא אמרה לי שהיא עוברת לגור בירושלים. היא הציעה חברה גרמניה שבקושי דיברה עברית, אבל מורה יוצאת מן הכלל שהזמינה את אימי ואמרה שהיא מוכנה ללמד אותי אבל בתשלום. היינו כל כך עניים ואימי אמרה לה שאין לנו כסף לשלם וכך זה נגמר עד שהגעתי לני יורק והמשכתי ללמוד אבל הייתי בן 27 ומחבר מוסיקה ידועה".
מדוע עזבת לחו"ל ?
"הוזמנתי לניו יורק ע"י נשיא ההסתדרות הציונית של אמריקה "זואה", מר ג'ק טורצינר. הוא הביא אותי לניו יורק לאחר ששמע אותי שר בכנס ה"זואה" בתל אביב. הייתי אז עני מאוד ואפילו עם כל ההופעות, לא היה לי כסף. ניצלו אותי בחברת התקליטים "הד ארצי", כשלא שילמו לי פרוטה. כמובן שהסכמתי לבוא לניו יורק להופיע, להצליח ולהרויח יותר למחייתי".
כשהגעת לחו"ל, הוספת ליצור ולשיר? עד מתי?
"בקיץ 1956 , שנה לאחר שהגעתי לניו יורק, נתבקשתי לנהל את המוסיקה במחנה קיץ לילדים בשם "יהודה הצעיר". שם חיברתי את אחד משירי האחרונים בשם "שבת במחנה"- השיר הפך להיות המנון המחנה. שנה אחרי, ב-1957, לא חזרתי למחנה והעסיקו מוסיקאי ישראלי גדול בשם אברהם קפלן שאהב את השיר כל כך והוא חיבר קול שני כדי שמקהלות ישירו בהרמוניה. הוא יותר מאוחר הביא את השיר לארץ ולא ידעתי. מסיבה זו השיר הוקלט רק עם מקהלה. להפתעתי פתאום מצאתי ביוטיוב הקלטה של הזמר הנהדר אברהם פררה ז"ל ששר את השיר עם כל כך הרבה רגש. ."Dream – כעבור חמש שנים חיברתי את שירי
הייתי אז בקליפורניה והעסיקו אותי בתור מורה וחזן עם מקהלה של 50 זמרים. חיברתי הרבה מנגינות לפרקי תפילה כמו "אדון עולם" , "מי כמוך", "בישיבה של מעלה", ועוד..זה היה בית כנסת רפורמי.
לפני זה בשנת 1961 חיברתי מנגינה יפה, ואז הייתי מורה פרטי לילד שהכנתי לבר מצווה. אמו הייתה אמרגנית של זמרת פופולארית דאז, קלי סמית'. היא אמרה שיש לה חברה שכותבת מילים באנגלית, וביקשה שאתן לה את התווים בכדי שתעביר לחברתה. יום אחד המשוררת צלצלה אליי מניו יורק ואמרה לי שהיא חיברה מילים יפות והשיר נקרא – . היא אמרה שהיא רוצה להציע את השיר לנאט קינג קול, ואני בטיפשותי עניתי The Secret Of Lasting Love
שאני שמח לשמוע אבל אם הוא יקליט את זה אני רוצה 50% מהתמלוגים. היא כעסה ואמרה לי: "הוא עוד לא הקליט ואתה מדבר על תמלוגים?", היא ניתקה ולא שמעתי ממנה יותר. אגב, אם נחזור רגע לילד שלימדתי לבר המצווה, כשלימדתי אותו, אמרתי לאמו שבשבוע הבא זה יום הולדתי, אבל אבוא ללמד למרות זאת. באתי והתחלית את השיעור, ופתאום נפתחה הדלת והנה קלי סמית' שרה לי "יום הולדת שמח" ואפילו אמרה "אבשלום". זה היה מצמרר!".
הסיבה ששאלתי את השאלה הטיפשית הזו הייתה מפני שחיברתי שני שירים באנגלית ונעשיתי חבר ב"אסקפ", ושם אמרו לי : "התקבלת כחבר אבל ניתקנו אותך מאקו"ם, ואנחנו נגבה את התמלוגים מאקו"ם. עשו זאת ולא קיבלתי תמלוגים מאקו"ם במשך שנים. התלוננתי וזה לא עזר. בשנת 1975 חזרתי עם חברותי באקו"ם וניתקתי את אסקפ. מאז קיבלתי תמלוגים ואני מקבל עד היום. כפי שאתה יודע, שיריי בארץ נחשבים שירי זהב ועד היום חלקם מושמעים ואני מקבל תמלוגים באופן קבוע ואין לי טענות. בשנת 1975 חיברתי את שירי האחרון, "יהודה המכבי". יוסי ספי לוי הקליט בהקלטה ביתית וזה בדף הפייסבוק שלי וביוטיוב.
מבין שלל השירים שיצרת, יש שיר פייבוריטי?
"כל השירים שלי יקרים לי, הם כמו ילדים שלי ולכל שיר יש את הערך שלו".
מה אתה עושה בימים אלה?
"יש לי שני בנים נפלאים: האחד, רוני – מתופף נהדר ומוסיקאי שכותב מחזמרים המוצגים בתיאטרון אוף-ברודוויי והוא גם מורה בבית ספר תיכוני. השני- יונתן, הוא מוסיקאי וסופר שכתב עד כה שלושה ספרים.
לגביי, אני חי בלאס וגאס, אולם ב-2013 גילו לי גידול סרטני במעיים, עברתי ניתוחים ולאחר שהחלמתי, חזרתי לשגרה, אולם בנובמבר 2015, בזמן שנסעתי עם גרושתי במכוניתה, נכנס במכוניתנו נהג שיכור, נפצעתי קשה ועכשיו אני מרותק למיטה ובשלבי החלמה והתאוששות".
תודתי הגדולה נתונה לאבשלום כהן היקר על שפינה מזמנו לגולל בפניי סיפור חייו המוסיקלי המרתק והחשוב לתיעוד תולדות הזמר העברי !
דודיפדיה- פרוייקט שימור המוסיקה הישראלית של דודי פטימר 